בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה יג
שאלה איש אחד נטבע בנהר נעסטר ונמצא אחר שלשה ימים לטביעתו והכירוהו בפרצוף פנים כאשר באו הדברים ברוב ענין בג"ע מהב"ד דק"ק סאראקא והרב המאה"ג החריף ובקי אב"ד דשם מוהר"ר דוד שלמה נ"י האריך בתשובתו מחוי חורפא מרווחא לבסומי היתירא דהך איתתא והדר שדרה לקמאי לחות דעי בזה:
תשובה מתחלה אען ואומר כי על הכרת הפרצוף שהכירו היהודים קשה להעמיד ע"ז יסוד ובנין דאיכא תרתי לריעותא חדא דאשתהי וגם שידעו הטביעה אך בהעדות שהעידו בשם הערלים אנחה לן חדא שהם ראוהו לאלתר אך עדיין יש לפקפק מצד ידיעתם הטביעה וגם מבלעדי זאת יש מקום ספק אם יש להם דין מסל"ת כיון שהיה הדבר מפורסם שמחפשין אחר היהודי אייזק אמנם מצד הך ספיקא נראה דודאי שפיר לא נפקי מכלל מסל"ת כמ"ש מהר"מ ב"ב בתשובת מיימוני סימן וז"ל ושנסתפקתם מאחר שהקרובים הוציאו קול בכל עיירות מסביב דדמי לאי' חבירינו לא דמי דהתם שיילי בהדיא אבל היכא דלא שיילי להאי כותי גופיה מיקרי שפיר מסל"ת אע"ג דידע שמחפשין אותו וכ"כ מהרא"י בפסקים סימן קס"א ומהרי"ק שורש קכ"א והביא ראיה מב"ק דף קי"ג דאמרינן הב"ע כגון שהבעלים מרדפין אחריהם ואשה וקטן מסל"ת מכאן יצא נחיל זה דמכאן משמע דאע"פ שנתעוררו ע"י רדיפת הבעלים אפ"ה חשיב מסל"ת אמנם כמה תשובות מגדולים הבאים אחריו גמגמו בראיה וכתבו דהתם מיירי שהאשה והקטן לא ידעו מרדיפת הבעלים כלל דאם ידעו דאפשר דלא מחשב מסל"ת וכ"כ ביש"ש ב"ק פרק הגוזל שם ויש מהגדולים שכתבו ליישב דבריו עי' בשו"ת שער אפרים סימן ק"ג שהביא התשובות שפלפלו בזה וגם הוא ז"ל בנה וסתר בדבריהם ואני אומר תניא דמסייע להגאון מהרי"ק ז"ל מהתוספתא פ"ג דכתובות דאיתא שם אמר ריב"ב נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה בד"א בזמן שהעידו על מעמדו אבל אם יצאו וחזרו אין נאמנין שלא אמרו אלא מתוך הפתוי ומתוך היראה עכ"ל ודברי התוספתא הללו הובאו בירושלמי דב"ק שם וסוף פ"ב דכתובות ובלבד על אתר אבל אם יצאו וחזרו אני אומר מפני הפתוי והיראה אמרו עכ"ל. ולפי"ז ע"כ דמיירי באופן שי"ל שידעו מרדיפת הבעלים דאל"כ מה מקום לחלק בין לאלתר ובין לאחר זמן דגם לאח"ז אם ידוע לנו שאין יודעין כלל מרדיפת הבעלים מה חשש פתוי ויראה שייך בזה אלא ודאי דמיירי אף שידעו מרדיפת הבעלים והלכך לאחר זמן חיישינן שמא מחמת יראה ופתוי אמרו כן ק ואמנם צ"ע על הרמב"ם והטור סימן ש"ע שכתבו הך דינא דנחיל ולא הזכירו החילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן כלל (ובש"ע השמיט הך דינא דנאמנת אשה כו' לגמרי וצריך טעם למה) ובש"ע אה"ע סימן י"ז כתב בקטנים המסל"ת בעינן לאלתר דוקא ומקור דין הוא מתה"ד סימן ר"ך וכתב שם לגדול א' שרצה להקל דלא בעינן לאלתר בקטן המסל"ת וז"ל ומה שהבאת ראיה מפרק הגוזל מדלא פריך אקטן והא מסל"ת לא מהימן אלא לאלתר תשובתך בצידך דדוקא בעדות אשה מחמרינן ובעינן לאלתר כו' ומה שדקדקת מדנקט אשה וקטן יחד משמע דדין אחד להם במסל"ת אפילו אי מודינא לך בהא דיוק הא כתיבנא לעיל מההיא דא' דבשאר מילי דרבנן לא בעינן לאלתר בקטן מסל"ת כו' עכ"ל ונפלאתי על מהרא"י והגדול שכנגדו מוהר"ר אליהו ז"ל שהרי בתוספתא מבואר להדיא דהתם בעינן לאלתר בין בקטן ובין באשה והובא בירושלמי ג"כ אך דמ"מ אין ראיה מכאן להתה"ד דלענין עדות אשה בעינן בקטן המסל"ת לאלתר דאדרבה משם ראיה להיפך בהא טעמא דקאמר התם דחיישינן ליראה ופתוי אמרו כן ל"ש כ"א בדבר שבממון משא"כ בעדות אשה דמתוך חומר כו' אשה דייקא ומנסבא ול"ח כלל ליראה ופתוי כלל אין מקום לחלק בין לאלתר ובין לאחר זמן ולפי דעת התה"ד צריך ליישב דדוקא התם אי לאו מחשש יראה ופתוי הוי מהני מסל"ת דקטן אף לאחר זמן דהך ענינא דמכאן יצא נחיל זה א"צ עיון ודיוק כ"כ וליכא למיטע' במידי משא"כ לענין אמירתו שמת פלוני שהוא ענין שצריך הבחנה אז אם הוא לאחר זמן י"ל שלא דקדק היטיב בדבר אבל מ"מ הו"ל להזכיר מהתוספתא וליישבה כיון שהובאה בירושלמי נראה דסמכא הוא וכדי ליישב זה היה נלענ"ד דהנה ז"ל הירושלמי ר"ח ב"פ בשם ר' יוחנן מתני' בנחיל שנזלו מן ההליכה ובפורח ובלבד על אתר אבל אם יצאו וחזרו אני אומר מפני פתוי ויראה אמרו ובפני משה שם פי' שמן ההליכה על אותם שהלכו ויצאו מתוך שלו לתוך של חבירו ובהא הוא דנאמן דקנין דרבנן הוא ובפורח שעדיין מפריחין ולא נחו על השוכה ובלבד על אתר היינו כאוקימתת הש"ס שהיה מסל"ת ומיד כשראוהו אמרו ומסל"ת. ופירושו אין נלענ"ד והמעיין בירושל' דכתובות יראה דשם איתא אמתני' אלו נאמנין להעיד בגודלן כו' הא בקוטנן לא תמן תנינן נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ובא את אמר הכין אמר ר"א ר"ח בשם ר"י לא אמר ריב"ב אלא על נחיל של דבורים שאין גזלו ד"ת תני ר"א ובלבד במפריח אבל בשוכו לא (בבעה"ע ראיתי דגרס אבל בשוכן לא והוא גירסא נכונה ותימה על הרשב"א בב"ק דמפרש שם הא דקאמר שם בירושלמי בפורח ר"ל קטן פורח שיש בו דעת והא ליתא כמבואר בירושלמי דכתובות) ודבר פשוט לענ"ד דט"ס הוא בירושלמי דב"ק מה דאיתא שם שגזלו מן ההליכה וצ"ל מן ההלכה ר"ל שהיא מהלכות חכמים ותקנותיהם ולא מן התורה או שצ"ל שגזלו אינו מן ההלכה ור"ל רק תקנת חכמים בלבד והוא ברור ומ"ש דמה שאמר הירושלמי ובלבד על אתר היינו תירוץ הש"ס דילן דמוקי במסל"ת ובפורח היינו בעלים מרדפין קודם שנרו אי נלענ"ד דמי סני ליה להירושלמי למימר ובלבד במסל"ת ולא למנקט חילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן אלא נראה דהירושל' מפרש דמתני' מיירי אף במתכוונים להעיד ומ"מ כיון שאינו רק קנין דרבנן מועיל עדותן וזה מוכח מדפריך הא בקוטנן לא תמן תנינן כו' וע"ז משני לא אמר ריב"ב אלא בנחיל שאין גזלו ד"ת מבואר דאף במתכוין להעיד דומיא דהא דאלו נאמנין להעיד בגודלן כו' נמי מהימני וכ"נ מהתוספתא דכתובות דחשיב התם הא דנאמנת אשה וקטן בין שאר דברים דקאמר התם נאמנין לומר כו' ומיירי אף במתכוונים להעיד. ולפ"ז א"ש מה שלא כתבו הרמב"ם והטור חילוק התוספתא והירושל' בין לאלתר ובין לאחר זמן וגם השמיטו החילוק בין מפריח ובין שוכן ומשמע מדבריהם דאפילו בשוכן נמי נאמנים ולפמ"ש א"ש דאינהי נקטי אוקימתא דתלמודא דידן דמוקי לה במסל"ת ובכה"ג בכל גווני מהימני ונראה שזה דעת הא"ז בשם ראבי' שהביא בתה"ד שכתב דבשאר מילי מדרבנן בעודן קטנים הימני' רבנן אפילו להעיד והיינו משום דהירושלמי מפרש מתני' אף במתכוין להעיד נאמנים בדרבנן וס"ל דמאי דמשני בש"ס דילן שאני נחל דקנין דרבנן הוא ר"ל ואז אפילו בלא מסל"ת מהימן וזה נראה ג"כ שיטת הרי"ף שהשמיט אוקימתת ר"י דמוקי כגון שהבעלים מרדפים כו' וס"ל דלפום מה דמשני דנחיל קנין דרבנן בכל גווני מהימן (אלא שצ"ע בלשון הש"ס דפריך ובדאורייתא לא כו') וכדברי הירושל' ובמ"ש א"ש דברי הא"ז שהביא שם שכתב וז"ל הראב"ן כתב דקטן מסל"ת לאלתר כשר לעדות אשה וראבי' כתב דאפילו אח"ז סמכינן אקטן בעדות אשה מסל"ת אבל במתכוין כו' משא"כ בשאר מילי דרבנן דבעודן קטנים הימנוה רבנן אפילו להעיד עכ"ל ולכאורה הך סיומא אינו ענין למאי דעסיק ביה דפתח בענין לאלתר וסיים בענין מתכוון להעיד ולפמ"ש י"ל דראב"ן למד מההיא דנחיל דמצרכינן ביה לאלתר א"כ ה"ה לעדות אשה לאלתר בעינן ואע"ג דבעכו"ם לא בעינן לאלתר ולא חיישי' שעושה עצמו כמסל"ת מחמת יראה ופיתוי מ"מ בקטן נוח יותר לירא ולהתפתות וחיישי' וראבי' סובר דבמסל"ת א"צ לאלתר כלל והתם בנחיל שהוא מלתא דרבנן אף להעיד ממש נאמן והלכך שפיר יש חילוק בין לאלתר ובין לאחר זמן דאל"כ כיון שמתכוין להעיד יש חשש יראה ופתוי משא"כ כשאומר מסל"ת ל"ח שמא מחמת יראה ופתוי עושין עצמן כמסל"ת ומקושר הטיב דברי ראב"י אך כבר כתבתי שלענ"ד ל"ש חשש יראה ופתוי בעדות אשה כלל כ"א בדבר שבממון:
והשתא לפום מה דכתיבנא שהתוספתא דמחלק בין לאלתר ובין לאח"ז במתכוין להעיד מיירי א"כ אין ראיה למהרי"ק כלל ואיכא למימר דבש"ס דידן דמוקי רב יהודה בבעלים מרדפי' ומסל"ת מיירי שאין ידיעה להם מרדיפת הבעלים אבל אם ידוע כמתכוונים להעיד דמי אך ראיתי בבכ"' דף ל"ז אחר שהביא ש"ס דילן כגון שהיו הבעלים מרדפי והם מסל"ת כתב ודוקא כדאיתא בירושלמי הא בקוטנן לא תמן תנינן כו' והעתיק דברי הירושלמי מבואר מדבריו דאף במסל"ת צריך לאלתר דוקא משום דאל"כ חיישינן מפני יראה אמרו מבואר דאף בידוע שהבעלים מרדפים נמי הוי מסל"ת גמור דאל"כ מה לי לאלתר ומה לי לאחר זמן דמה יראה ופתוי שייך אם אין יודעין מרדיפת הבעלים כלל אלא ודאי דבכל גווני הוי מסל"ת והילכך בעינן לאלתר דוקא ואע"ג דהתוספתא מיירי שם בענין מתכוין להעיד מ"מ הך מלתא דנאמנת אשה כו' י"ל דמיירי במסל"ת דהא כמו כן קתני התם גבי שבויה הכל נאמנין אפילו בנה ובתה כו' והך מלתא מוקי בש"ס דכתובות במסל"ת וא"כ שפיר י"ל דהך דנחיל נמי במסל"ת מיירי כאוקמתא דש"ס דילן:
אך דעדיין י"ל דאין ראיה מזה למהרי"ק דבלא"ה צריך ישוב מה שהקשו בתשוב' וביש"ש דמה פריך רבינא לרב אשי מנחיל דלמא ש"ה דמיירי בבעלים מרדפין והאריכו בזה ולפמ"ש י"ל ע"פ מ"ש בתה"ד שם ומה שהבאת ראיה מפרק הגוזל מדלא פריך אקטן והא מסל"ת לא מהימן אלא לאלתר תשובתך כו' ובלא"ה לאו דיוקא הוא משום דמצינו לתרץ דמיירי לאלתר ואע"ג דסתמא קתני והא דפריך בפ"ק דמציעא מדלא מפליג איירי לזמן מרובה היינו משום דאשכחן תנא דמתניתין דגיטין דמפליג בהדיא כו' ובההיא דנחיל לא אשכחו דמפליג בה כו' ע"ש:
ולפ"ז לפי מה שהבאתי דברי התוספתא דאשכחן דמפליג בה בין לאלתר בין לאחר זמן איכא למשמע מינה דמתניתין דקתני סתמא ע"כ בכל גווני מיירי מדלא מפליגו בה כדמפליג בתוספתא וכמ"ש מהרא"י דזהו דיוק הש"ס דב"מ לענין מצא גיטי נשים ולכך לא הוה מצי ר"י לאוקמי במסל"ת לחוד כיון דמיירי אף לאח"ז ואז יש לחוש שמא מחמת יראה ופתוי אומרים כן ועושין עצמן כמסל"ת כיון שהוא דבר שבממון שפיר איכא למיחש להכי ולכך הוסיף בה ר"י דברים דמיירי שבעלים מרדפין ולכן אף לאח"ז ל"ח דלמא מחמת יראה ופתוי אמרו כן כיון דהא קמן שהם מרדפין מסתמא האי קושטא קאמרי מה שהם מסל"ת דשלו הם אף זה דוקא לענין דבר שבממון משא"כ בעדות אשה דל"ח ליראה ופתוי וכמש"ל פשיטא דגם לר"י סגי במסל"ת לחוד והשתא שפיר קשיא ליה אדרב אשי דקאמר אין מסל"ת כשר כ"א בעדות אשה לבד משמע דבר איסור דומיא דעדות אשה נמי לא מהימן אע"ג דל"ש ביה יראה ולכך שפיר פריך ליה מנחיל דאע"ג דר"י מוקי לה בבעלים מרדפים היינו משום חשש יראה ופתוי אבל מ"מ עיקר הימנותא דידהו משום מסל"ת הוא ומשני דהתם קנין דרבנן הוא ומ"מ שפיר בעינן מרדפים דאל"כ לא חשיב מסל"ת כלל דמחמת פתוי ויראה הוא והשתא א"ש הא דהרמב"ם והרא"ש והטור לא הזכירו חילוק דתוספתא והירושלמי דבעינן לאלתר ולפי מ"ש אתי שפיר כיון דכתבו אוקימתא דר"י דמוקי לה בבעלים מרדפין ממילא אף לאחר זה נמי מהימני והירושלמי דמיירי באין בעלים מרדפין ויש לחוש שמא מחמת פחד ויראה כיון דממונא הוא הוצרך לאלתר ונראה לענ"ד שלזה כיון הריב"ש סימן שפ"ב שכתב להוכיח דלא בעינן קישור דברים מהא דאמרי' והאיכא נחיל דמסל"ת הוא והתם אינו אומר רק מכאן יצא נחיל זה וחשיב ליה מסל"ת כיון שאומרים כן מעצמם בלא שאלה אלא שהצריכו עוד רדוף הבעלים ולא סגי בשיחת קטנים לפ"ת להך כיון דממונא הוא ועם רדוף בעלים סגי כיון דממונא דרבנן הוא כו' והנה לא ביאר הטעם דבממון לא מהני במסל"ת לבד אם לא בצירוף רדיפת הבעלים ולפי מ"ש הטעם פשוט משום דאל"כ אמרי' שמא אינו מסל"ת דבממון איכא חשדא דלמא מחמת שוחד בחיק או שוחד דברים למדו לשונם דבר שקר ולעשות עצמם כמסל"ת אך מפשיטת לשון הריב"ש נראה שדעתו דלענין ממון בעינן בעלמא עדות גמורה הלכך אף דהכא ממונא דרבנן אין להקל טפי כ"א בדאיכא מסל"ת עם רגלים לדבר ומ"מ פריך שפיר אדרב אשי דכיון דעכ"פ מהני כאן מסל"ת עם רדוף ממילא לענין איסור דקיל מהנאת ממון הול"ל דסגי במסל"ת לחוד שוב מצאתי בפר"ח י"ד סימן ס"ט כתב גם כן לחלק בין איסורא לממונא ורמז לדברי הריב"ש אלו וע"ש שכתב בשם הרי"ף שכתב גם כן בעלים מרדפין וז"א ברי"ף שלפנינו ואפשר שכוונתו לפמ"ש בשו"ת מהר"א ששון שחסר בדברי הרי"ף:
ועוד נלענ"ד דודאי אם האשה והקטן אומרים נחיל זה של פלוני הוא שזכה בו לא מקבלינן מנייהו אע"פ שהם מסל"ת דזה כמתכוין להעיד הוא וכמו בעכו"ם מסל"ת אם מזכירין לו אשה וכיוצא שיש לחוש שכוונתו להעיד כמו כן כאן וכ"ש הוא כיון דהוא מלתא דממונא דאיכא חשדא ולכך נקט במלתיה שנאמנים לומר מכאן יצא נחיל זה דדבר זה שפיר יוכל להיות שלא במתכוין כלל רק דרך שיחה בעלמא אלא דעדיין י"ל דמה יושיענו זה שאנו יודעים על ידיהם שמכאן יצא הנחיל כיון שלא ביחנו דבריהם לומר שהם של בעלים אלו א"כ עדיין י"ל דלמא מעלמא אתו להתם דהא משט שייטי טובא וכדאמרי' נפול הנמצא עי' סימן רס"ו והמקשן הוה ס"ד דל"ד נקט מתני' מכאן יצא נחיל זה ומיירי שהם מפרשים דבריהם שהנחיל הוא של פלוני בעל השדה שיצא משם ופריך עלה דלאו בני עדים נינהו ור"י מתרץ בבעלים מרדפים והם מסל"ת מכאן יצא נחיל זה ובכה"ג דבעלים מרדפים סגי לן במה שידענו מפי אשה וקטן מסל"ת שיצא הנחיל מתוך שדהו ורגלים לדבר דשלו הם מעולם ולאו מעלמא אתו לשם ובהכי א"ש בפשיטות הא דפריך לרב אשי מנחיל דהתם נמי אנו מאמינים להם דמכאן יצא הנחיל ע"פ מסל"ת שלהם ועיקר מלתא דבעלים מרדפין אינו אלא שרגלים לדבר שהוא שלו ולא אתו מעלמא להתם וכ"מ מפירש"י ובהכי א"ש מה שהאריך ר"י והם מסל"ת מכאן יצא נחיל דהו"ל לתפוס דרך קצרה שהם מסל"ת דהא עלה קאי ולפמ"ש א"ש דאתי לאפוקי דלא תימא דמפרשי עדותן שהם של פלוני שיצאו משדהו לזה אשמועינן ר"י דז"א דמסל"ת ואומרים מכאן יצא נחיל זה ותו לא ומ"מ מהני מחמת דבעלים מרדפים וכמ"ש:
והנה ביש"ש דיבמות כתב להכריע בין הראב"ן וראבי"ה דאם הקטן מעיד לאח"ז אז צריך קישור דברים אבל במעיד לאלתר א"צ קישור דברים ולפ"ז לפמש"ל בשם הריב"ש דמשמע ליה דהך דנחיל בלא קישור דברים מיירי א"כ ל"מ מסל"ת לאחר זמן ולכך הצריך בתוספתא לאלתר ובש"ס דידן בעלים מרדפין כדי שיועיל אף בלא קישור דברים והשתא א"ש הא דפירש"י אדרב אשי אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה היינו שמעידין התינוקות כו' והיינו משום מדפריך עלה מנחיל ולכאורה קשה דילמא שאני נחיל דבעלים מרדפים אך דעיקר הא דצריך בעלים מרדפין משום דליכא קישור דברים וא"כ התם בשמע מן התינוקת דאיכא קי"ד ואפ"ה לא מהימן כ"א בעדות אשה בלבד שפיר קשיא ליה מנחיל ומצאתי קצת מזה בס' בית מאיר ואין להאריך ועיין בפ"י שמביא הקו' בשם הת"ח וכתב ג"כ לחלק בין איסורא לממונא ותו כתב דלהך בעי הכא בעלים מרדפין משום דסמכינן עלייהו לחוד בלא אחר עמהם ולענ"ד צ"ע דא"כ הו"ל להש"ס למפרך והא מפקינן ממונא אפומא דחד ואם המקשן היה סובר דמיירי שיש גדול עמו ור"י לא ניחא ליה הול"ל ותסברא כו' אלא ודאי דגם המקשן ידע דבחד סגי דקנין דרבנן הוא אלא דמ"מ היה סובר דב' עדות בעינן דאל"כ באשה וקטן י"ל דמחמת יראה ופתוי אומרים כן גם ר"י מודה ליה בזה אלא דמוקי לה במסל"ת ובעלים מרדפים ובאמת כל היכא דסגי במסל"ת סגי בחד לחוד עיין בט"ז י"ד סימן צ"ח ואע"פ שדבריו צ"ע אין כאן מקומו להאריך:
וראיתי בספר שב שמעתתא שחיבר הגאון בעל קצה"ח שכתב ע"פ מ"ש מהר"מ בתשובות מיימוני להוכיח דאע"פ שהבעלים מרדפין הוי מסל"ת דאל"כ בכל עכו"ם שיודע דת ישראל כו' אע"כ מתוך חומר כו' וכיון דמסל"ת מתוך חומר כו' אמרינן אשה דייקא ומנסבא וא"כ אין לך רגלים לדבר יותר מזה ואפ"ה דוקא בעדות אשה מהימן אבל בשאר דוכתי לא אע"ג דיש רגלים לדבר ולכך פריך מנחיל ע"ש ולכאורה ז"א דאדרבא י"ל דמה"ט גופא קאמר ר"א דאין מסל"ת כשר כ"א בעדות אשה והיינו משום דאשה דייקי והוי רגלים לדבר ולכך במסל"ת לחודיה מהימן משא"כ במלתא אחריתי דליכא רגלים לדבר מהך מלתא גופא לא מהימן מסל"ת כ"א בצירוף מלתא אחריתי שהיא רגלים לדבר כגון בנחיל בעינן בעלים מרדפין וכ"כ בשו"ת הרא"ש דדוקא בעדות אשה התירו במסל"ת משום אשה דייקא ולא בעדות שבויה ע"ש ואפשר שי"ל דרבינא מדייק דדוקא בעדות אשה דאיכא חזקה דדייקא דהוא חזקה גדולה דמרעא לחזקת א"א אבל היכא דליכא חזקה כי האי רק רגלים לדבר קצת כגוונא דבעלים מרדפין ל"מ ושפיר קשי' לים מנחיל והוא דחוק. שוב מצאתי בשו"ת כנסת יחזקאל סימן שכ"ב לתרץ קושי' הנ"ל והנלענ"ד כתבתי. ותבנא לדיננו שנראה מדברי תשו' ראשונים ואחרונים דמסקנתם להקל אף בידוע לעכו"ם החיפוש וכבר כתבתי שכן מוכח מדברי בעה"ע וכ"כ הריטב"א בכתובות וז"ל ובפ' הגוזל האמינו קטן כו' משום דהתם קנין דרבנן הוא ובכה"ג שהבעלים מרדפין אחריהם והם מסל"ת רגלים לדבר דקושטא אמר והוא שאומר כן לאלתר כדאיתא בירושלמי עכ"ל מבואר מזה דאף במסל"ת ומרדפין לאלתר בעינן משום דאל"כ חיישינן דלמא מחמת יראה ופתוי אלמא דמיירי אף שידוע להם שבעלים מרדפין וכמש"ל וגם בלא"ה נלענ"ד דדוקא היכא שהעכו"ם מגלה לנו המיתה אז היה מקום לומר דהוה כאמרו אי' חברינו כיון דמחפשין אחריו ואף בזה ס"ל דל"ח למלתא כל שלא נשאל אותו העכו"ם גופיה וכמ"ש ג"כ הצ"צ הביאו הרב המשיב נ"י אבל בזה דאנו רואין איש לפנינו מוטל מת על שפת הנהר ודרך הגזלנים להיות רבים קמים עליו וכ"א אומר כמו ששיער בנפשו מי הוא האיש הלזה ופשיטא דכל שאומר דרך מסל"ת פלוני הוא דשפיר מהימן שהכירו שהוא פלוני דבשלמא התם בעובד' דמהר"מ י"ל דדבריו הם כאילו בא להשיב על החיפוש משא"כ בזה שנראה בעליל לארץ וחמו חפש מחופש זולת כי הם מגלים דעתם שזה הנמצא הוא פלוני וכיון דחזויה לאלתר שפיר מהני:
אלא דעדיין יש לפקפק מצד שידעו מהטביעה שלדעת הרבה פוסקים אף לאלתר ל"מ ולכאורה היה מקום להקל בזה ע"פ מה שנראה מהריב"ש סימן שע"ח דאפילו לדעת בעהמ"א דמחלק בין ראה הטביעה ואין עיקר החשש אלא שמא באמת לא מת רק המים בלבלוהו ונדמה שמת וס"ל דאסקוה קמאי לא הוה כמו קברתיו ולכך הוצרך לאוקמי ההיא דדגלת בלא ראה הטביעה אבל חשש בדדמי דצורה לכ"ע אין כאן אפילו בראה הטביעה כיון דחזינן לאלתר וא"כ בנ"ד דזה האיש שהכירו הערילים לאלתר קאמרי שהוא אייזק גם קבורה היתה לו אין כאן חשש מחמת ידיעת הטביעה כלל אך דברי הריב"ש נפלאו בזה דא"כ מאי משני וקאמרי סימנין הא התם מיירי לדעת בעהמ"א בראה הטביעה ויצאו חנם היו סימנים שאין בהם מועיל רק להורות שאלו בעליהן של אלו ולזה לא הוצרכנו שהרי לא חזינהו לאלתר ועיקר החשש שמא לא מת נשאר מע"ל כיון דאסקוהו קמן לא הוה כמו קברתיו וטפי הול"ל דמיירי דאמרו קברנום וגם דבההיא דדגלת משמע שההכרה דשושבין לא היה רק להעיד שהוא בעל האשה והיינו דמייתי לה למפשט האבעי' דריב"ב לקולא אבל לעדות מיתה לא הוצרכנו שראוהו ב' וכל ישראל מוטל מת ולא קמה בו עוד רוח וא"כ מאי דוחקי לאוקמי' בלא ראה הטביעה דאף דנימא דאסקוה קמאי ל"ה כמו קברתיו היינו לענין שנדע מיתתו בודאי וזה לא הוזקקנו לעדות השושבין כלל:
אך ראיתי בתשו' הר"ן סימן ע"א שכתב דודאי לא בעינן דלימא דוקא קברתיו אלא כל שהוא אומר דברים שאין לתלות שיאמר אותו בדדמי בההיא סגי דהא בעובדא דדגלת לא אמר קברתיו ואפ"ה אסבוהו לדביתהו דבמת לחוד הוא דחיישינן דאמר בדדמי כו' נראה מדבריו דמפרש ג"כ דהא דדגלת סמכו על עדות השושבין לענין עדות המיתה וא"כ הריב"ש אזיל בשיטת הר"ן רבו ז"ל ונראה שהריב"ש למד לפרש כן דברי בעה"מ ממ"ש אח"כ בשם הרמב"ן במלחמות דאם כדברי בעהמ"א כי פשיט שעובדא דת"ח הו"ל לאוקמי בדאמרי נשים קברנום דמזה משמע דאי הוה אמרי קברנום סגי אף בלא סימנים ונראה דהרמב"ן לטעמיה דנפשיה קאמר דאיהו ס"ל דל"ח בדדמי בצורה כלל כיון שרואה לאלתר והא דהוצרך לאוקמי דקאמרי רבנן סימנין היינו מחשש בדדמי דאשה צריך לומר סימנין מוצנעין ול"מ לזה מה שאומר העד קברתיו וזהו שבא הרמב"ן להוכיח שם דאי תימא דקברתיו מהני ע"כ דהיינו משום בדדמי דעד על המיתה ולזה מהני ליה קברתיו א"כ ל"ל סימנים נימא דמיירי דאמרו הכרנום וקברנום אע"כ מדהוצרך לאוקמי דקאמרי סימנים ע"כ דהאיבעי' משום בדדמי דאשה וא"כ אפשיטו בעיין מהך דכרקום דל"ח לבדדמי דאשה כך הם דברי הרמב"ן בזה אבל מ"מ לא בא לסתור בזה שיטת בעהמ"א דאיהו ס"ל הא דמוקמינן דאמרי סימנין היינו אף שאין מוצנעין רק להוציא החשש בדדמי דעד שטועה בהכרתו בט"ע וסובר שזהו הוא ולזה מהני סימנים ולדידיה לק"מ דלוקי באמרו קברנום דמה יושיענו זה דמ"מ חשש בדדמי על הצורה איכא:
והנה בנ"ב מוכיח דידע הטביעה הוה כראה דאל"כ תיקשי על הרז"ה כו' ומצאתי תשו' א' בתשו' כ"י שת"י מהגאון בעל מג"ש ופ"י ז"ל שכתב וז"ל אלמלא שאיני כדאי הייתי אומר דלדעת הרא"ש אותן האנשים שלא ראו הטביעה אפילו שמעו הטביעה שנטבעו לא אמרי בדדמי דלא אשתמיט הרא"ש לחלק בין שמעו הטביעה גם כיון שדברי הרא"ש הוא ליישב מנהג העולם שתמהו עליהם התוס' איך משיאין נשי ב"א שנטבעו בט"ע בלא סימנין ובזה מחלק הרא"ש בין ראה הטביעה ואם היה מצריך הרא"ש דלא לישמע ג"כ ע"ז היתה התמיהה קיימת דמעשים בכל יום שטובע א' בנהר ומוצאין אותו מיד ומכירין אותו בט"ע ומתירין את אשתו כאשר ראיתי כמה מעשים ופשיטא דלפ"ז היינו צריכין לדקדק אם לא בא הקול שנטבע ופשיטא שכשראוהו שטבע יצא הקול מיד ואפי' אם נמצא מיד והכירוהו חושש הרא"ש לאותן שראו כמ"ש הטור בהדיא אבל אם תלוי בראיה לחוד א"ש דלא שכיח שאותן שראו שטבעו ראוי ג"כ העליה ומעידים ומסתמא שכיח שאחרים ג"כ מעלים אותן ולכן כתב הרא"ש ליישב מנהג העולם בזה דכן הוא הרגילות ולפי דעתי אין ספק בזה שהוא מעשים בכל יום כמ"ש אבל מה אעשה שהגאון בעל ת"ה אין דעתו כן שהרי לא סמך על כתב הבחור שלא ראה הטביעה ואפשר שהוא מחלק בין הכרת פנים לעדות מיתה דהכרת פנים אותן שלא ראו מעידין אע"פ ששמעו מטביעתו אין אומרים כשהעלוהו זהו אם לא שברור להם דאע"ג שברור להם כעת כיון שטבע מ"מ מאן לימא לן שזהו שהעלוהו דלמא אינש אחריני טבע ג"כ אבל אנשים שראו אומרים מסתמא זהו אבל לענין להעיד שמת אפילו מחמת קול בעלמא אמרי מסתמא מת כיון שטבע עכ"ל וראייתו מדברי הרא"ש נכונה מאוד אבל מ"מ לא ביאר לנו החילוק בין שמיעה לראיה דכיון דעכ"פ אנו אומרים שמחמת ששמע שטבע אומר שמת א"כ ממילא הוא חושב שזה האיש מת כאן ולמה לא נאמר שאומר בדדמי שזהו שהעלוהו ולמה לא תהא שמיעה גדולה כראיה לענין זה ולכן נלענ"ד לידון בדבר החדש דבאמת הך סברא שהמציא הרז"ה לחלק בין ראה הטביעה צריך ביאור דמה בכך שראה טביעתו של זה משום הא יאמר בדדמי אף שלא נדמה ממש כצורת האיש הזה והלא הוא יודע כי פעמים רבות נטבעו שם אחרים ולמה ידמה לו כי הוא זה אלא נראה שכוונתו דמיירי שראה הטביעה שזה נטבע כאן באותו מקום וכאן נמצא לבבו אומר לו שזהו שאבד זהו שנמצא דאטו כל מאן דטבע בהאי דוכתא קא טבע ולכך שפיר אמר בדדמי אבל בנטבע כאן ועלה במקום אחר שרב הדרך ביניהם אע"ג דאיכא למימר חרפתא דנהרא נקיט ואתי ונתגלגל משם לכאן מ"מ כמו כן יוכל להיות שזה שעלה כאן אחרינא הוא שנטבע באותו מקום עצמו ולא מעלמא אתי ולפ"ז החילוק בין ראויה לשמיעה מבואר דאם שמע הטביעה אלא שלא שמע על בוריא איה אפוא נטבע זה האיש אם קרוב למקום המציאה או רחוק ממנו לא אמר בדדמי דשמא האי גברא ששמע מטביעתו לא נטבע במקום הזה כלל והאי דאסקוהו אחרינא הוא והך עובדא דב' ת"ח משמע שנמצאו באותו מקום עצמו שנטבעו ולכך הוצרך לאוקמי דקאמרי סימנין וההיא דדגלת נמי משמע ליה דבכה"ג הוא שנמצא במקום הטביעה דהא אסקוהו אגישרא דשבסתונא שהוא על נהר דגלת ולכך מוקי לה שהשושבין לא ראה הטביעה ואה"נ דאפשר שזה נטבע בדגלת רחוק מהך גישר אלא דכיון דהש"ס נקט בסתמא וא"כ אפשר נמי שהיה בקירוב מקום לכך ניחא ליה טפי לאוקמי בלא ראה הטביעה או ראה ומ"מ לא נמצא שם רק במקום אחר ל"ח לבדדמי כלל ודוקא כשנמצא באותו מקום דמימר אמר כאן נמצא כאן היה מקום טביעתו והאי גברא הוא ולא אחרינא וא"כ בנ"ד אפילו תימא דכל הערלים שבכפר שמעו מהטביעה דקלא אית למלתא מ"מ מה"ת לחוש ששמעו בפירוש מטביעת האיש אייזיק דגם אותם שהיו עומדים שם אפשר דרפוי הוה מרפי' בידייהו מעיקרא שאע"פ שהכירוהו ע"י היארמילקי מ"מ מאן לימא לן שהוציאו קול ברור על זה האיש אייזיק מחמת הכרת היארמלקי שנראה שלא היה רק אומדן דעת בלבד ודבר פשוט הוא דכל שלא יצא הקול בפירוש על האיש הלז דל"ח למידי אלא דאפילו תימא שהקול נתפשט בפי' שזה האיש אייזיק נטבע מ"מ פשיטא דאין הכרח לומר שנודע לכל באיזה מקום נטבע אלא סתמא שמעו שהאיש הזה נטבע ובכה"ג י"ל דכשלא שמעו הטביעה וכדכתיבנא:
שוב ראיתי בשו"ת נ"ב סימן מ"ג שכתב להיפך דהך דדגלת דאסקוה אגישרא היינו שלא במקום הטביעה ולכך פרט הש"ס מקום טביעתו והמציאה ע"ש באורך ולענ"ד אינו מוכרח והא דפרט מקום הטביעה והמציאה לומר לך שלא הוצרכו להוליכו מאותו מקום שנטבע שם אל איזה עיר הסמוכה אלא חזיוה בשעתא דאסקי' דשם אגישרא נזדמן שושביני' המכירו וכן ההיא דטבע בכרמי בכה"ג הוא דגם בס"ד דבעי למפשט הבעי' מהכא נמי מודי להא דחזיוה בשעתי' בעינן ובהכי א"ש מה שהקשה בנ"ב בהא דדגלת מנין לנו לומר שהוא אחר ה' ימים והוצרך לדחוק דמיירי שע"י סימנים יודעין שזה שנטבע זהו שהועלה ולפמ"ש א"צ לזה כיון דמיירי שנמצא במקום טביעתו אין לנו לתלות באחר כלל ואמרינן זהו שאבד זהו שנמצא והרי הוא אחר חמשה ימים ומ"מ הוצרכנו להכרת השושבין דבשעת הטביעה לא היה ידוע לנו מי הוא הנטבע וכמ"ש בנ"ב שם וכ"כ בעהמ"א שהלשון מוכיח בהאי דדגלת דלא ראה הטביעה אך מצאתי בערוך ערך כרם בפ"ב דיבמות ההוא גברא דאיטבע בכרמא ואסקוהו אבי חיורי פי' אלו שני מקומות על שפת נהר אחד עכ"ל מבואר מזה כמ"ש בנ"ב דהטביעה והמציאה לא היו במקום אחד ולפ"ז מוכח דאף בכה"ג שייך בדדמי דאל"כ ל"ה צריך למימר דהתם מיירי בלא ראה הטביעה אבל מ"מ אינו מוכרח דהתם אעובדא דדגלת קאי וכיון דסתם לן הש"ס ולא פי' אם היה רחוק מן הגישר' דבשיסתנא אם כן משמע דאף במקום קרוב התירו רבא לזה אמר הרז"ה דלא ראה הטביעה דבלא"ה התם מיירי בלא ראה הטביעה כמ"ש הנ"ב שם:
ומ"ש הנ"ב ראיה מתשובת הרשב"א שכתב משעה שהוא יודע שטבע או שירד למלחמה ולא שב מחשב שהוא מת כדרך שמתו האחרים וסומך על הדמיון ומעיד ואפשר שלא מת כו' כבר כתבתי בשם הגאון מג"ש לחלק בין בדדמי על המיתה בין בדדמי על ההכרה וכבר כתבתי שאם נימא שאמר בדדמי על ההכרה אם ראה הטביעה לפ"ז גם בשמע י"ל כן לפי שע"י שמועתו על הטביעה הוא מחשב שמת וממילא דאומר בדדמי על הצורה ואפשר לחלק דכשאומר סתם שמת במים והוא ידע הטביעה שפיר אמרי' דמחשב שמת כיון שרובן לאיבוד וכן אם ראה שטבע ועתה העלו איש א' לפנינו אמר לו לבו שזהו הוא ואינו נותן לב לדקדק בהכרתו כיון שעיניו ראו שזה נטבע משא"כ אם הוא עצמו לא ראה הטביעה רק ששמע מפי אחרים ועתה העלו איש א' לפנינו אדרבא הוא נותן עינו אגבו לברר שמועתו אם אמת הדברים שנטבע זה אם לאו וכל שהוא רואה שינוי במקצת מה"ת יתלה שזהו הוא כיון שעדין לא נקבע בלבו שהשמועה ששמע הוא אמתית ושמא המגיד כיחש לו וכיון דאית ליה ספיקא במלתא דלמא אין השמועה אמת ושמא האי גברא אחרינא הוא שהרי יש בו שינו' לא תלוי השינוי מחמת המים שמשנים קצת ולא עביד דאמר בדדמי ובודאי קושט' קאמר וגם דנראה מ"ש הרשב"א דמשעה שיודע שטבע היינו ע"פ ראייתו או עכ"פ ידיעה אמתית שאינו מסתפק בה כלל אבל בידיעה בעלמא בלא ראיה אינו סומך ע"ז לומר שזה מת ומכ"ש שאינו אומר שמכיר צורתו אע"פ שרואה איזה שינוי כיון שאין ידיעתו ברורה ועוד יש לצדד לפי מ"ש בק"ע בשם מהריב"ל והמבי"ט דבשני עדים אף בפסולים לא אמרי בדדמי ולפי דבריהם י"ל קושית הרשב"א על שיטת הרי"ף דבעין בקברתיו דאם כן מאי קאמר והא נשים כו' דהתם ס"ד בדלא אסקונהו ובעדות טביעה לחוד מהימנא ועדות טביעה כמת סתם במלחמה אלמא במת סתם מבעיא לן וע"ז כתב דאפשר מכח כ"ש קא מייתי ליה דאפי' בסתם השיא רבי נשותיהם כ"ש במת וקברתיו ולכאורה מעיקרא לק"מ דלפי הס"ד דבעדות טביעה לחוד מותרת היא מה בדדמי שייך בזה כיון שעכ"פ ראו הטביעה וצ"ל כיון דהש"ס מייתי לה למפשט האבעיא דאף היכא דאיכא חשש בדדב גבי האשה ולא דייקי נמי שרי' א"כ ע"כ דגם הכ' שייך חשש בדדמי לומר משנתוודע לה שטבע ע"י שנשברה ספינתו בים וכיוצא תו לא דייקא לידע אם שהה עליו כדי שת"נ ואמרה לנפשה ודאי מת וכמ"ש הפוסקים א"כ האי בדדמי שייך ג"כ על העד עצמו ולא ס"ל לחלק דדוקא האשה י"ל שאמרה בדדמי משנתוודע הטביעה אף שלא תדע אם שהה כשת"נ משום דשוב סומכת על העד שאומר ששהה משא"כ העד שלא עשה כזאת לומר שמת אם לא שעכ"פ שהה כשת"נ דז"א כיון דאנן אמרינן דאשה דייקא ואינה סומכת על העד א"כ כל שאינו נופל תחת סוג בדדמי בעדות העד גם האשה לא תאמר בדדמי וכיון דלהרי"ף גם העד אם לא אמר קברתיו חיישינן ליה דלמא אמר בדדמי א"כ גם בעדות טביעה איכא למיחש דלמא אמר בדדמי ולזה הוצרך הרשב"א לתרץ דמכח כ"ש פריך אך לפמ"ש דעת הפוסקים דבב' פסולין לא אמרי בדדמי א"ש אליבא דהפוסקים דמפרשי כהרי"ף דבעיין לענין קברתיו דשפיר פשיט מהתם דלענין נאמנות מאה כחד דמיין ומהימני וא"כ בקברתיו נמי ע"א מהימן ומ"מ דוקא בקברתיו אבל בלא קברתיו לא ואע"ג דהתם בעדות טביעה לחוד מיירי מ"מ כיון דהתם כמה נשים העידו ל"ח לבדדמי כמו בע"א בקברתיו ומ"מ אין להוכיח מהרשב"א שהוצרך לדחוק דמכח כ"ש מייתי לה משום דהרשב"א התם קאי לשיטת הרי"ף גופיה דס"ל אף בשני עדים כשרים שייך חשש בדדמי ומכ"ש בפסולין אבל לשאר פוסקים אע"ג דקיימי בשיטת הרי"ף בהא דמפרש האבעי' בקברתיו מ"מ לא קיימו כוותיה בהא דשנים אומרים בדדמי וגם בפסולין נמי לא אמרי בדדמי ומיושב קושיית הרשב"א בפשיטות. והנה הרשב"א שם כתב ומ"מ מדקאמר והא נשים אפי' מאה כחד דמיין משמע דשנים כה"ג לכ"ע מהימני דעדים לא משקרי ולא אמרי נמי בדדמי כו' ור"ל דמשמע דאי הוה קתני בהך ברייתא והשיא נשותיהן ע"פ עדים ל"ה מצי למפשט מהכא וז"א דאכתי הוה מצי למפשט כיון דחזינן דע"פ עדים שרי' ול"ח דאמרי בדדמי א"כ בע"א נמי שרי' דהא אשה דייקא הוה כעדים וכמו דלא אמרי' בדדמי בעדים כמו כן נמי לא אמרינן באשה גופה דלהרי"ף לענין בדדמי אשה עצמה ועדים שווים הם אע"כ דוקא באשה חיישינן לבדדמי שלא תתעגן אבל בעדים לא ולכך שפיר דייק הש"ס דכיון דנשים כע"א דמיין ואין נאמנותם כ"א מחמת דייקא מוכח דגם האשה לא אמרה בדדמי אבל א' הוה נקט בברייתא עדים ל"ה מצי למפשט מיניה מידי ולפ"ז מצינן למימר דהש"ס סובר דהעד אינו אומר בדדמי כלל משא"כ אם נאמר דהעד אומר בדדמי אז בשני פסולין נמי אמרי בדדמי. וראיתי בס' מנחה חדשה תשו' א' ממחו' הגאון החסיד האב"ד ק"ק פ"פ דמיין ז"ל שכתב להוכיח מהרא"ש דאף בפסולין לא אמרי בדדמי דהפשטן לא מיירי בקברתיו ומזה הוכיח הרא"ש דכשרים לא אמרי בדדמי ולפי זה מוכח דאף בפסולים מהני דאל"כ א"נ דמהימני הא אמרי בדדמי אע"כ בשנים לא אמרו בדדמי אף דלענין נאמנות הם כע"א ולפמ"ש בשם הרשב"א אין מזה הוכחה דבאמת הפשטן בעי למפשט דבכל גווני ל"ח לבדדמי בין לענין האשה בין לענין העדים ואפי' בלא קברתיו מהימן ולפי מה דדחי מהתם הדרינן למלתיה כמו דס"ל לבעל האבעי' דודאי חיישינן לבדדמי ומההיא דדגלת איפשיטא לענין דסמכינן על עדות העד בלבד בלא דייק דידה והיינו כשאומר קברתיו אבל באיכא חשש בדדמי אף בעדים פסולין נמי איכא הך חששא וא"ל דלפי מה דדחי הפשיטות חיישינן לבדדמי אף בכשרים ז"א דמוכח דיש חילוק בין כשרים אף לפי מה דקאמר בעל האבעי דחוששין לבדדמי דאל"כ למה קאמר דוקא והא נשים כע"א דהא אפילו היו כשרים הוי מצי למפשט אלא ע"כ דיש חילוק בין כשרים לפסולים איברא שי"ל דהפשטן לא רצה לתפוס בפשיטות דכיון דמים כמלחמה דמי מוכח דל"ח לבדדמי משום דאכתי הוי מצי דחי דלא תפשוט מהתם רק לענין עדים אין אומרים בדדדמי והלכך היכא דהעדים מצד עצמן נאמנין ליכא למיחש משא"כ בע"א דאפשר דא"נ רק מכח דיוקא דהאשה והיא אומרת בדדמי ולכך הוצרך לומר דנשים כע"א דמיין לענין נאמנות וממילא מוכח דל"ח לבדדמי דהאשה אבל למאי דדחי התם אסקינהו כו' א"כ מצינו למימר דאמרינן בדדמי אף בעדים ואין חילוק בין כשרים לפסולין כלל והאבעי' אף היכא דליכא בדדמי גבי העד כלל:
ולכאורה אפשר לומר דמאי דמתרץ הרשב"א דהפשטן פשיט טפי ממאי דמיבעיא ליה דאף בלא קברתיו ל"ח אינו מוכרח אלא אפשר לומר דהפשטן היה סובר דמיירי שהנשים העידו ששמעו מפי שני כשרים שאלו נטבעו ובכשרים אין חשש בדדמי ומ"מ כיון דהנשים גופייהו לענין נאמנות כע"א דמיין ואנו צריכין לדיוקא דהאשה שפיר פשיט מינה דע"א במלחמה מהימן דמה בכך דהנשים אומרים מפי שנים דבאמת בע"א במלחמה האיבעא אתיא בע"א מעיד מפי שנים דדלמא משקר והיא לא דייקא:
ולפ"ז שפיר יש לחלק בין כשרים לפסולים דבפסולים האומרים מפי עצמם שייך בדדמי אף גבי עובדא דת"ח הוי ס"ד שאומרים מפי אנשים כשרים דאז ליכא חשש בדדמי אל העדים שפיר פשיט דאין חשש מחמת בדדמי דאשה אבל מ"מ אין להעמיד זה בלשון הרא"ש. וראיתי בדברי הרב המשיב שתמה על שיטה זו שהרי לרש"י והרז"ה האיבעי' אם העד אומר בדדמי ואפ"ה לא אמרינן דמאה נשים כחד דמיין ועיין בספר בני יעקב ושו"ת נ"ב המה ראו כן תמהו ג"כ בזה ולענ"ד נראה דע"כ לא קאמר המבי"ט הך סברא אלא לענין בדדמי דצורה שדבר רחוק שידמה לשני אנשים שזה האיש הוא פלוני וכמ"ש בנ"ב ע"ש משא"כ השתא בס"ד דקאי על עדות הטביעה דס"ד דטבע במשאל"ס האשה מותרת וע"כ החשש בדדמי דדלמא ראו שנטבעו ולא שהו עליהם כדי שת"נ ואמרי בדדמי דמסתמא נטבעו פשיטא דדוקא בשני עדים כשרים הוא דל"ח להכי כיון שהתורה האמינתם בכ"מ מה שאין כן בפסולין פריך שפיר דמאה נשים כע"א דמיין דיש לחוש שמחמת שראו הטביעה אומרים בדדמי שבודאי מתו ובהכי א"ש נמי מה שהקשה בנ"ב לשיטת הרא"ש והרז"ה (מ"ש לשיטת הרא"ש נראה שהוא ט"ס דאע"ג דהרא"ש סובר חילוק דראה הטביע' מ"מ בפירוש האבעי' ס"ל דאף בקברתיו מבעי' ליה מחמת בדדמי דהאשה כמבואר בריש דבריו להדיא) דמאי פריך דלמא מיירי שהנשים העידו ששמעו משני אנשים ולפי מ"ש י"ל כיון דע"כ לדעת הפשטן הך בדדמי מחמת שראו הטביעה הם אומרים שקר ששהו עליהם כשת"נ א"כ מה שיאמרו ששמעו מפי אנשים ששהו עליהם ג"כ שקר ואם נפשך לומר דכיון שאומרים מפי אחרים א"כ הם לא ראו הטביעה כלל ולא אמרי בדדמי אם כן עדיפא הו"ל לאקשויי על הפשטן דמוקי דקאמרי סימנין דהו"ל לאוקמי דלא ראו הטביעה וזה באמת קושיית הרמב"ן ולדעת הרז"ה ע"כ לומר דלישנא דברייתא הוי משמע ליה דהנשים ראו הטביעה וכמבואר בלשון הרז"ה ע"ש וא"כ לק"מ:
איברא מאי דכתיבנא דלפי הס"ד במשאל"ס מיירי ושייך בדדמי דשמא לא שהו לא משמע כן בדברי הרא"ש במ"ש להשיב על הראב"ד דמייתי מעובדא דחסא כו' ואין נ"ל ראיה דמשיל"ס ל"ד למלחמה דל"ש בדדמי כיון דעומד ורואה כל סביבות המים כו' ופשוט לענ"ד דהרא"ש דנקט במלתיה משיל"ס מוסבים כלפי מ"ש הראב"ד ללמוד משיל"ס לכתחלה ממשאל"ס דיעבד וע"ז כתב הרא"ש דמים שיל"ס ל"ש בדדמי לענין לכתחלה וממילא דא"ש גם לענין משאל"ס דיעבד דכי הדדי נינהו אבל ודאי דאין כוונת הרא"ש לחלק לענין זה בין משאל"ס למשיל"ס שהרי עיקר הראיה מהא דטבע חסא דחזינן דלא חששו לבדדמי כלל ולא הצריכו קברתיו וע"ז השיב הרא"ש דהתם ל"ש בדדמי כו' אלמא דאף בכה"ג שהוא משאל"ס ל"ח לבדדמי דשמא לא שהה כדי שת"נ וזה ברור וראיתי להרב המשיב נ"י שכתב בשם המפורשים דיש חילוק בין משיל"ס ובין מים שאל"ס דבשאל"ס אין דרך לשהות כ"כ ולא ידעתי למה דאדרבא בשביל שרוצה לראות דלמא יצא למרחוק הוא שוהה יותר מתיצב לדעה מה יעשה לו וצופה ומביט עד סוף המקום שיוכל לראות שם וצופה הייתי ואין מבדיל בין מים למים כ"א לענין חששא זו שמא יצא ברחוק מקום דלא שלטה ביה עינא דרואה ולכך לא מנסבינן לה לכתחלה אבל לענין בדדמי אין לחלק כלל וכמ"ש דהכי מוכח ממאי דדחו עובדא דחסא וע"כ שעיקר כוונתו אינו רק לומר דלענין טביעה ל"ש בדדמי וכן מוכח לענ"ד דאל"כ לשיטת הרי"ף דאף בשני כשרים שייך בדדמי א"כ הא דינא דמשאל"ס אסורה מחששא שמא יצא מרחוק או שמא נכנס למחילה של דגים וכה"ג היכי משכחת ליה דת"ל משום חשש בדדמי ומכ"ש בע"א בעובדא דחסא וזה באמת תמיהת הראב"ד על הרי"ף א"ו דבענין עדות הטביעה אין חשש בדדמי על העדים ולפי זה צ"ל בס"ד דש"ס דמיירי בעדות טביעה לחוד החשש בדדמי הוא רק על האשה דשמא הנשים משקרים במה שאומרים ששהו והאשה לא דייקא דמכי שמעה שטבע היא סומכת על העדים שאומרים ששהו אבל העדים אין אומרים בדדמי לענין זה ולפ"ז הדק"ל על הרא"ש דמאי קשיא ליה על הרי"ף דבתרי אמרינן בדדמי מדברי הפשטן דהא בלא"ה ל"ש התם בדדמי לגבי העדים רק לגבי האשה עצמה ונלענ"ד דהרא"ש ס"ל דכל דל"ש בדדמי לגבי העד לא אמרי' בדדמי גם לגבי האשה דגם היא אינה אומרת אל לבה שמת אם לא דדייקא ששהה עליו כדי שת"נ וזהו מוכרח דאל"כ הו"ל להש"ס לאסוקי למלתיה למפשט בעיין מעובדא דחסא דל"ח לבדדמי דהאשה ואף שיש לדחות זה דהא להרי"ף נפשטה האבעי' מדגלת ואפ"ה לא מייתי ליה הש"ס הכא וסמך על הסוגי' הנאמרת במקומ' אך מסברא פשיט' לי' להרא"ש דאין לחלק בזה בין העד או האשה כלל ולפי זה קשה מאי פריך והא מים כמלחמה דמי דהא באמת למאי דס"ד דמיירי בעדות טביעה ל"ד כלל למלחמה וגם קשה דמאי דעתיה דהפשטן אטו לא ידע מתני' דמשאל"ס אשתו אסורה ולכן נראה דהפשטן היה סובר דע"כ לא אמרינן דנפל למשאל"ס אשתו אסורה אלא דוקא שנפל לים וכיוצא בו אז חיישינן שמא קל הוא על פני המים ושט ויצא למרחוק אבל היכא שהיה בא בספינה ונטבע עם הספינה אין לחוש שמא יצא מתחת למים מן הספינה אלא אמרינן שבודאי באו מים עד נפשו ומת שם וכעובדא דהמבי"ט והב"י ז"ל ומבואר בשו"ת ב"י בשם המבי"ט שגם הוא ז"ל אין דעתו להתיר אלא כששהו עליו עד כשת"נ והב"י אוסר בכל גווני אף שנטבעו עם הספינה מ"מ י"ל שמא יצא מתחת המים ושוב נזדמן לו דף או על ושט למרחוק ע"ש ולפי זה לדעת הפשטן שהיה סובר כסברת המבי"ט ז"ל דכיון שהיה בספינה לכך התיר רב ומזה הוכיח דלא אמרינן בדדמי דאם לא כן י"ל דלמא לא שהו כש"נ מימר אמרי כיון שנטבעו בספינה שוב לא יצא משם ושם תהא קבורתו ובעל האבעי' דחה ליה דאף בכה"ג שהיה בספינה נמי בכלל מים שאל"ס כסברת הב"י ז"ל (ועיין בתשוב' הב"י שהמבי"ט ז"ל נדחק לפרש דהכא בספינה שאין לה חדר א"נ בספינה במקום שדורסים בה הספנין והב"י השיג עליו דאיכפל כל הני עובדי לאשמועינן בספינה שאין לה חדר כו' ע"ש וטפי הו"ל לאקשויי דמ"מ תיקשו דמאי פריך ותסברא כו' דמנ"ל לאקשויי דלמא באמת בספינה שיש לה חדר מיירי אע"כ דדחי ליה דבכל גוונא הוא בכלל משאל"ס וכמ"ש) ולכך ע"כ לאוקמי כגון דאסקינהו כו' ולפי"ז שפיר הקשה הרא"ש על הרי"ף דמשמע דאי לאו דק' נשים כחד דמיין שפיר התיר אע"ג דשייך בדדמי דבי תרי לא אמרי בדדמי לכ"ע רק כיון דנשים כע"א מוכח דל"ק לבדדמי כלל אף לבדדמי דהאשה וכל זה בהך עובדא שהיו באים בספינה שפיר שייך בדדמי אף בעדות טביעה משא"כ בההיא דטבע חסא שפיר כתב הרא"ש דאין שם חשש בדדמי דפשיטא דכל שלא שהה עליו לא יאמר בדדמי שמת דהתם לא מיירי בספינה שטבעה או ע"י שבירת הספינה כדאיתא בדברי המבי"ט שם משא"כ בעובדא דשני ת"ח דלא נקט שנשברה הספינה רק נקיט שהיו באים בספינה וטבעו משמע שהספינה בשלימותה נטבעת ובזה שייך בדדמי על הכרת הצורה דהא מוקי דקאמרי סימנים ולכך כתב הרי"ף למיפשט מהך דדגלת ואע"ג דהתם לא מיירי שבא בספינה ואפשר דמיירי שטבע סתם מ"מ לענין הכרת הצורה אין לחלק בזה כלל:
שוב מצאתי בחדושי הרמב"ן שכתב וז"ל והא מים כמלחמה דמי פי' מכיון שנשברה ספינתו בים איכא למימר בדדמי הלכך גבי ע"א לעולם לא מהימן אע"פ שאין האשה יודעת שנשברה ספינתו כדי שתאמין בו שמא יבואו עדים ויעידו כן ושוב לא תחקור על המיתה כו' ולכאורה מבואר מזה דע"י ששומעת שבירת הספינה לבד אומרת בדדמי אף שאינה יודעת אם שהו עליו אך לענ"ד דשם אח"כ תבריה לגזיזה שהרי כתב דאי לא אמרי סימנין לא סמכינן עלייהו משום דחיישינן דלמא סמכא אתתא עלייהו משעה שתדע שטבע בעלה ולא דייקא אם אותו שעלה היה וה"ר למשיל"ס חיישי' שתאמר בדדמי משטבע ודאי מת ולא דייקא אם שהה עליו כו' הלכך אפשיט בעיין מעובדא דחסא אלא דאיכא למימר דבמשיל"ס אין אדם טועה לומר משטבע שוב אינו עולה אלא ממתינין עד שתצא נפשו אבל במשאל"ס הוא דאיכא למימר הכי הלכך בעובדא דחסא כיון דכי נשאת עשאוהו כמשיל"ס ע"א נמי מהימן בה דל"ח לבדדמי ואמרי' אפשר הוא דמששהה כשת"נ לא עלה עכ"ל. והנה מ"ש אבל במשאל"ס הוא דאיכא למימר הכי ר"ל דשם אין עדות טביעה מועיל רק עדות בהכרה ושייך בדדמי דסברה כיון שנשברה ספינתו בים ושהו עליו שוב לא עלה ולא דייקא לידע אם בעלה היה שא"ל דר"ל דבשאל"ס שפיר חיישינן דלמא לא שהה עליו דא"כ מאי מתרץ מעובדא דחסא דנהי דעשאום כמשיל"ס לענין זה דלא ניחוש שמא עלה מרחוק אכתי איכא למיחש שהדעת טועה דשמא לא שהה עליו אלא ודאי דבכל גווני אין הדעת טועה בזה וכמש"ל כשיטת הרא"ש ג"כ ואע"ג דקאי התם לענין בדדמי דהעד ה"ה לענין בדדמי דהאשה כדכתיבנא ולפ"ז חזר בו הרמב"ן ממ"ש בתחלה כיון שיתוודע לה שנשברה ספינתו תאמר בדדמי ולפ"ז הדק"ל על הפשטן דמדמי מים למלחמה דבס"ד מאי חשש בדדמי איכא במים שהרי לדידיה במשאל"ס נמי כל ששהה מותרת לכתחלה ובזה ודאי דייקא ובהרמב"ן א"א לפרש כמ"ש דהוה ס"ד כסברת המבי"ט שהרי הרמב"ן מפרש דע"י שבירת הספינה מיירי ומבואר שם דבכה"ג גם המבי"ט מודה דדמי לסתם טביעה דאין חשש לבדדמי כדמוכח מעובדא דחסא:
ונלענ"ד לפרש לשיטת הרמב"ן דלמאי דס"ל דלא אפשיט מעובדא דחסא שאין אדם טועה לומר משטבע שוב אינו עולה אא"כ שהה כו' ע"כ לומר דלדעת הפשטן דסבר דבעדות טביעה לחוד מיירי ופשיטא דבהכי לחוד לא סגי דהא רבי גופיה חייש לקמן למחילה של דגים והאיך התיר כאן בפשיטות אלא על כרחך דמפרש שהנשים אמרו טבעו ומתו דבכה"ג במים שיש להם סוף אשתו מותרת כמ"ש הרשב"א דכיון שאפשר לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד אא"כ עמד עליו ושהה כו' ואח"כ מעיד עליו והפשטן היה סובר דגם במשאל"ס הדין כן דאמרינן מסתמא ראו אותם אחר פליטת המים שהרי אומרים סתם שמתו ולכך רוצה לפשוט מזה דסמכינן אמלתא דעל"ג לחוד דאל"כ אע"ג דאשה דייקא וידעה שנשברה הספינה ושהו עליו כו' מ"מ אין בזה מועיל כיון שלא תחקור על המיתה ממש אכתי מים שאל"ס נינהו ואפשר שנכנס למחילה של דגים או גלי אשפלוהי וכה"ג וע"ז קאמר ותסברה מים שאין להם סוף נינהו ואשתו אסורה ס"ל דאפילו תימא דאתתא לא אמרה בדדמי מ"מ העדות מצד עצמו אינו כלום דמה שאומרים שמתו היינו מחמת שראה שנטבעו ושהו עליהם ומחמת זה אמרי שמתו ובאמת שזה לא מהני וע"כ דמיירי דאמרי בפירוש אסקינהו קמן וכיון שזה לא נזכר בברייתא איכא למימר דבקאמרי סימנין עסקינן ובהכי ניחא ג"כ מ"ש הרשב"א על הרי"ף דמפרש בעיין בקברתיו דהא בס"ד בעדות טביעה לחוד מהימנא אלמא במת סתם איבעיא להו וכמ"ש לעיל דברי הרשב"א בזה ולפמ"ש ניחא דבאמת היינו קושיות הש"ס דפריך ותסברא כו' דמה שאומרים שמתו אמרינן דאמרי בדדמי לפי שראו הטביעה אומרים שמתו ומחמת הטביעה לחוד אין להתיר במים שאל"ס (אך בפשיטות יש ליישב קושית הרשב"א על הרי"ף דהמקשן הוה ס"ד שהנשים העידו שטבעו ושהו עליכם כו' דליכא גבייהו חשש בדדמי כלל כמו במלחמה אם אמר קברתיו ואע"ג דמשאל"ס נינהו היה הפשטן סובר דמותרת וקפשיט מזה דלא אמרינן טעמא משום דייקא ולעולם בעינן קברתיו דוקא). ודאתאן עלה לענין אם שני עדים פסולין אומרים בדדמי לכאורה ממקומו הוא מורע שהרי התוס' והרז"ה והרא"ש דמפרשי ולכך מוקי דאמרי סימנים משום דאל"כ חיישינן לבדדמי שבדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו ואע"ג דהתם השיא על פי נשים וא"כ י"ל דטובא הוו ול"ש בהו בדדמי אע"כ דמאה נשים כחד דמיין גם לענין בדדמי וכבר האריך בזה הרב המשיב ני' אלא שלענ"ד גם מהריב"ל והמבי"ט לא נאמרו דבריהם בפסולי עדות המתכוונים להעיד דבהני שפיר חיישינן ודוקא בכשרים ממש שהאמינתו תורה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות וכן מורה פשיטות לשון הרא"ש שכתב דבתר סהדותא דבי תרי לא דייקינן אך דאינהו מיירי לענין שני עכו"ם מסל"ת דבכה"ג כיון דבלא"ה יש פוסקים דבמסל"ת ל"ש בדדמי א"כ אף להחולקים י"ל דוקא בחד אבל בתרי מודו ועי' בק"ע שהביא הב"ש דבריהם בקצרה ומיירי לענין מסל"ת אבל בשאר פסולין המתכוונים להעיד גם אינהו מודים (ועי' בשו"ת רמ"א סימן ק"ך מבואר להדיא דאף בשני פסולין חוששין לבדדמי) ועכ"פ בנ"ד שהרבה עכו"ם היו מסל"ת שזה הנמצא הוא אייזיק בעל האשה אף שאפשר ששמעו הטביעה יש לצדד להקל מטעמא דכתיבנא וגם כי דעת כמה פוסקים להתיר בלא ראה הטביעה אפילו שמע הטביעה כמ"ש מהר"א ששון שכן דעת כל הפוסקים האחרונים הביאו בבאר היטב ג"כ אך בנ"ב כתב להוכיח דידע הוה כראה דאל"כ תיקשי על הרז"ה קושיית הרמב"ן דלוקמי עובדא דבת ת"ח בלא ראו הטביעה ולה יש סימנים ואם נימא דידע הוה כראה ניחא ע"ש ולענ"ד מהא לא אריא וי"ל לשיטת הרז"ה דהא הש"ס רוצה לפשוט דאינהו דעביד כר"י בן בבא והנה ודאי דהש"ס לא בעי לאוקמי דרבי כריב"ב עביד דא"כ לא היה צ"ל דחזינהו לאלתר ולפ"ז י"ל דהש"ס רוצה לאוקמי הך ברייתא אף לדעת הפשטן לקמן דלא ס"ל הך סברא דמיא צמתי או לשיטת הרי"ף דס"ל דדוקא ה' יומי צמתי ותו לא ואפשר שגם הרז"ה סובר כן דלא אשכחן דפליג על הרי"ף בהא וא"כ אי הוי מוקי לה שלא ראו הטביעה מה מועיל דחזינהו לאלתר דאכתי שמא הוא לאחר שלשה ימים שנטבעו וע"כ לומר דמיירי שראו הטביעה וידעו שהוא תוך שלשה ימים ולכך התיר וכיון דע"כ בראו הטביעה מיירי טפי ניחא לי' לאוקמי שהנשים בעצמן ראו הטביעה ולא ניחא לי' לאוקמי אחרים ראו והגידו להם ולכך מוכרח לאוקמי דאמרי סימנים אך לפ"מ שאכתוב לקמן דאע"ג שראו התביעה אכתי י"ל דמנין לנו שאלו שלפנינו לא היו במים יותר מה' ימים דהא חיישי' דהני אחריני נינהו א"כ ע"כ הרז"ה לא ס"ל כמ"ש דאל"כ מנ"ל לחלק דלכך בעינן סימנים משום דראו הטביעה אמרי בדדמי דלמא לכך מוקי בסימנים דאל"כ חיישי' שמא הוא אחר ג' לדעת הפשטן דלקמן או אחר ה' ימים לדעת הרי"ף אך בפשיטות יש ליישב קושיית הרמב"ן על הרז"ה דהא הש"ס קאמר ותסברא משאל"ס נינהו מבואר מזה שהפשטן היה סובר שלא העידו כלל על ההכרה רק על הטביעה וכמ"ש התוס' שם וא"כ למאי שרוצה לדמות הפשיטות אם לא נוקמא דקאמרי סימנים יצטרך למנקט היפך מדעת הפשטן ולומר דמיירי שלא ראה הטביעה רק העלאה ובזה י"ל שלא זז מדעת פשטן ולדבריו קאמר דאפילו תימא שראו הטביעה מ"מ איכא לאוקמי דאמרי סימנים ואפשר דהוה משמע ליה טפי לאוקמי שראו הטביעה דאל"כ לאיזה ענין נקיט שהיו באים בספינה וטבעו הא הו"ל למנקט רק שנמצאו מתים על שפת הים הכירום אלא ודאי שהנשים ה גם כן שראו הטביעה רק שהעידו גם כן שראו ההכרה וזה נראה כוונת הרז"ה במ"ש שלשון הגמרא מוכרח שאלו ראו הטביעה כו' ואם כן מוכרח לאוקמי דקאמרי סימנים ואם כן אין הכרח דידיעה הו"ל כראיה:
וגם יש לצדד ע"פ מ"ש מהרח"ש דאפי' למ"ד ידע הטביעה הוי כראה היינו דוקא ידיעה אמיתית אבל אם לא ידע אלא מפי השמועה וקול הברה לא ונ"ד נמי מנין לנו לומר שאלו המכירים ידעו ידיעה אמיתית מהטביעה וכ"כ ג"כ הרב המשיב נ"י ואף שלכאורה יש לפקפק בסברא זו דמה בכך דסיים הוא חושב בטביעתו של זה ואמר בדדמי אך יש להביא ראיה לזה ממה דקשיא ליה להרמב"ן על הרז"ה דנוקמי עובדא דת"ח בלא ראו הטביעה ואם נימא דע"י קלא הוי כראה לק"מ דהא אמרינן לקמן דף קכ"א הא דאמור רבנן כו' אבל צורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית ליה למלתא וכן אמרינן חסא גברא רבא הוא כו' וא"כ י"ל דגם לענין הטביעה מסתמא קלא אית ליה וכיון דעובדא הוי בב' ת"ח שטבעו מסתמא קלא אית ליה ומסתמא ידעו הנשים מהטביעה ואע"ג דהש"ס מסיק דלא היא ל"ש צורבא מרבנן כו' י"ל דההיא לענין להשיא לכתחלה אבל מ"מ לחומרא חיישינן דקלא אית לה ועוד דהש"ס בעי לשנוי אף לרב אשי ולא"ד אליבא דר"נ דס"ל הך סברא דקלא אית לה ולרב מוקי דקאמר סימנים דא"ש לכ"ע וא"כ לא מקשה הרמב"ן מידי אלא ע"כ דהרמב"ן סובר דבכה"ג דאינו רק קלא בעלמא לאו מלתא היא ולא אמר בדדמי בשביל זה ושיטת הרז"ה בזה ליישב קושית הרמב"ן כמש"ל אבל יש לדחות דע"כ לא קאמר ר"נ ורב אשי הך סברא רק לענין אם איתא דסליק קלא אית ליה כיון שהוא חי וישנו בעולם בוודאי היינו יודעין ושומעין היכן הוא תוקע וכדאמרינן שאני רבנן דפקוע שמייהו וכיוצא בזה כתב ג"כ בתה"ד (ואפשר ליישב בזה מ"ש לעיל דהאיך ס"ד דהפשטן דרבי התיר במשאל"ס ולפמ"ש י"ל דהפשטן היה סובר דמוכח מזה כרב אשי והא"ד אליבא דר"נ והכא דמיירי בת"ח שפיר התיר רבי והמדחה ותסברא כו' ס"ל כמסקנת הש"ס דל"ש צורב' מרבנן כו') אבל לענין הטביעה י"ל שבלי נשמע קולם של סופרים כשנטבעו וא"כ שפיר מקשה הרמב"ן דהא מצינן לאוקמי שהנשים לא שמעו הטביעה כלל וגם מעובדא שכתב החלקת מחוקק שיצא קול שנטבע פנחס כו' אין מזה ראיה אע"ג דהח"מ קרי ליה לא ראה הטביעה משום דשאני התם שאח"כ נתפשט הקול ששקר הקול הראשון שפנחס לא נטבע ולדלמא דשמע בהא ולא שמע בהא ל"ח וגם דהתם לא היה רק מחמת אומד הדעת לבד כמבואר שם ואפשר דבכה"ג מיירי מהרח"ש אבל היכא שיש שראו שנטבע והוציאו קול לחפש אחריהם י"ל דהוי כידיעה אמיתית אך בנ"ד י"ל דכיון דגם הרואים גופייהו לא ראו ראיה אמתית רק סימנא בעלמא שהכירו ע"י היארמאלקי שלו וגם יש לספק דאפשר הערלים המכירים לא הגיע לאזנם השמועה על בוריו רק קול הברה לבד ואפשר שלא שמעו כלל אע"פ שיצא הקול מ"מ לא מיקרי לגבייהו ידיעה אמיתית כלל ומועיל הכרתם בזה אך מה שיש להסתפק בזה לפי מה שמבואר בגב"ע דשעת מציאתו היה אחר נפילת המים ועי"ז מצאו העכו"ם מאליו בלא חיפוש כלל א"כ יש לחוש שמא בשעת מציאתו כבר עברו כמה שעות משעה שנעתקו המים ונחסרו ממקום שהיה מונח שם שהרי בשעת מציאתו ודאי שלא צפו מים על ראשו שאל"כ לא הוה שלטה ביה עינא דעכו"ם זה שמצאו וח' הו"ל ספק אשתהי וקי"ל בספק אשתהי לחומרא ולענ"ד יש להביא ראיה לזה מהא דנקיט הש"ס גבי עובדא דת"ח דחזינהו לאלתר ובההיא דדגלת קאמר דחזיי' בשעתי' ועיין בשו"ת הריב"ש ובנ"ב עמד על דקדוק לשון זה ונלענ"ד דהנה בעובד' דת"ח משמע דמיירי שאין הנטבעים לפנינו רק שהנשים אומרים אסקינהו קמן א"כ אם לא היו שם לאלתר בשעת העלאה הרי יש לחוש דלמא אשתהי קודם ראייתן וספק אשתהי לחומר' וע"כ לומר שהנשים מעידים שהיו שם בשעת פליטה ומסתמ' כל שהיו בשעת פליטה היתה ההכרה מיד כמ"ש מהרי"ט ח"א סימן קל"ח וקל"ט ודחיקא ליה לאוקמי שאחרים היו שם בשעת הפליטה שהגידו לנשים שלא היה שהות שיעור שעה דטפי מסתבר לאוקמי בכה"ג שהנשים בעצמם עיניהם הרואות שפלטו הים אבל בההיא דדגלת משמע שהיה המת לפנינו דאסקוה אגישר' ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינן שבא בתוך שעה להעלאתו והכירו ובאמת השושבין לא היה כלל בשעת הפליטה ולכך נקט לישנא דחזייה בשעתיה אך מה שיש לצדד בזה שהרי התוס' ורוב הפוסקים ס"ל להקל בספק תוך ג' ימים ובהרבה תשובות סמכו על זה להלכה וכתבו שכן פשטה הוראה ואף על פי שהר"ן כתב דגם התוס' מודים בספק אשתהי זיל בתר טעמא שביאר שם הר"ן שאין הדבר מצוי שיראנה בתוך שעה לפליטתו ולפי זה בנ"ד שלא פלטוהו המים רק נמצא במקום טביעתו סמוך להרחיים העומדים שם והכותי שהוציאו משם הוא יושב ממולו ועיניו לנוכח יביטו כדרך הנכרים העושים מלאכה במים רבים ובכל שעה הם מקיפים הרחים סביב שלא יכזבו מימיו וכיון שהמים היו הולכים הלוך וחסר מיד כשנתגלה יכול להיות שראוהו ודבר מצוי הוא שיראנו אף בתוך שעה ואף דמ"מ ספיקא הוי דשמא לא ראוהו בתוך שעה וגם אולי הערלים אשר התאספו שמה והכירוהו לא חזו ליה בשעתא דאסקוהו מ"מ זה דומה לספק תוך ג' ימים דאזלינן לקולא ונפלאתי על הגאון בעל נ"ב ז"ל שכתב בסימן כ"ט לענין ספק תוך ג' וז"ל וכבר ידוע כמה החמיר הרב חלקת מחוקק בספק זה בס"ק מ"ז כו' וכ"כ שוב שנית בסימן ל"ב וז"ל וכבר ידוע דברי הח"מ בס"ק מ"ז שפלוגתא זו דומה ממש לב' כיתי עדים כו' ובמחילה מכ"ת כי רב הוא אגב שיטפי' רהיט ליה בין פלוגתא דר"ת והרשב"א לענין ספק תוך ג' ובין פלוגתא דר"ת עם הרמב"ם והרשב"א ושאר פוסקים לענין בודאי אחר ג' אלא שלא נחבל בפניו וכמבואר למעיין בח"מ בס"ק מ"ז דאדרבה בספק תוך שלשה דעתו להקל רק לענין פלוגתא האחרת מחמיר וכן בתשובה שניה ובס"ק ק"ח מבואר להדיא שדעתו להקל בספק תוך ג' והך ספיק דהכא לספק תוך ג' דמי ויש להקל בו:
איברא שיש לעיין קצת דבאמת י"ל בטעמא דהתוס' שהקילו בספק תוך ג' תרי טעמי חדא דחששא שמא נתפח הוי דרבנן ואזלינן להקל וכ"כ הרשב"א טעם זה ועוד י"ל דיש לנו לאוקמי אחזקת חי והשתא הוא דמת וכמבואר בדברי האחרונים והשתא להך טעמא דנתפח הוי ספיקא דרבנן שפיר יש להקל גם בספק אשתהי כגוונא דנ"ד שמצוי שיראנו תוך שעה אבל אם נאמר דשמא נתפח הוי חששא דאורייתא רק הספק דתוך ג' מוקמינן אחזקת חי א"כ אף שאמרו להקל בספק תוך ג' מ"מ בספק אשתהי ל"ש זה ואף דהוי ספק השקול ספיקו לחומרא ולהאי טעמא ניחא לי מה דקשה לכאורה על הריב"ש סימן שע"ז ושע"א שכתב די"ל דאי לא אשתהו ג' ימים במים אף דאשתהי יותר משעה ביבשה אפשר דמהני עדותו ושוב דחה סברא זו מטעם דהרמב"ן והרשב"א לא ס"ל הכי ובפשיטות הו"ל לדחויי דמנין לנו שהוא תוך ג' אע"פ שראינו מכלוף תוך ג' מ"מ הא אנו חוששין שמכלוף חי ואחר הוא זה שנשתהה במים הרבה ונשתנו פניו וכ"כ הריב"ש גופיה לגדול שכנגדו שרצה להמציא צד קולא לפי הגרסא ברמב"ם ך"ד שעות והשיב הריב"ש ע"ז וז"ל ואפילו לדבריך הלא הספק שלנו שאין זה מכלוף אלא אדם אחר כו' ע"ש וה"נ הול"ל הכי לענין שהה ג' במים ול"ל לדחוי מטעם דהרמב"ן והרשב"א לא ס"ל הכי וא"ל דלענין תוך ג' הוצרך לומר דאפי' להפוסקים המקילין תוך ג' מ"מ יש להחמיר מטעם דהרמב"ן והרשב"א דס"ל אפי' לא אשתהי ג' ימים במים ואשתהי שעה ביבשה אין מעידין משא"כ לענין אשתהי שפיר כתב דהא יש ספק שמכלוף חי עדיין כו' משום דס"ל כסברת הר"ן רבי' דספק אשתהי לחומרא אבל ז"א דזיל בתר טעמא שאינו מצוי שיראנו תוך שעה א' שנפלט מהמים והיינו כיון שהוא זמן מועט אין תולין בזה וא"כ כיון דהריב"ש שם קאי להך סבר' דכ"ד שעות בעינן א"כ שוב שפיר יש לתלות אף בזה שראוהו בתוך ך"ד כמו בס' תוך ג':
אך לפמ"ש יש ליישב דברי הריב"ש דס"ל בטעמא דמקילין ספק תוך ג' משום דמוקמי' בחזקת חי ואזיל בשיטת הר"ן רבי' פ"ק דחולין גבי גבינות כל שע"כ קודם לזמן מציאה יצאה מחזקתה ואין יודעין כמה אוסרין אותה למפרע וכעין שאמרו בכתמים כו' ע"ש ולפ"ז בספק מת או נהרג תוך ג' אמרינן השתא מת או נהרג ומתחלה שפיר החזקנוהו בחזקת חי ואין כאן חזקה בטעות משא"כ בספק אשתהי ך"ד שעות שכתב הר"ן שאינו מצוי שיראנו תוך שעה אחר פליטתו א"כ כשנמצא זה מוטל מת על שפת הים סתמא דמלתא שכבר עברה שעה שנפלט מן המים אם כן הא קמן שהיינו מחזיקין חזקה זו בטעות שע"כ קודם לזמן המציא' יצא מחזקתו ואין אנו יודעין כמה אמרינן שמא יצא מחזקתו ך"ד שעות ויותר וכ"כ הפ"י בגיטין דף י"ז במ"ש התוס' דלא אמרינן אוקמא אחזקת א"א דהרי הוא גרושה לפנינו ע"ש אך באמת ז"א דלפי סברת הר"ן גבי אשתהי שאינו מצוי שיראנו תוך שעה לפליטתו גם בהרוג יש לנו לומר שאינו מצוי שיראנו תיכף תוך שעה להריגתו ועוד דגם לענין ספק אם נשתהה ג' ימים במים גם כן יש למיזל לחומרא כיון שעתה מצאו על שפת הים ומסתמא הוא לאחר שעה אם כן יצא מחזקתו זמן מה ויש לנו לומר כמו דעתה מת כך היה מת קודם ג"י ואשתהי במים או ביבשה וגם כי משמע מהריב"ש שלא דיבר בזה לדעת המקילין תוך ו' ע"ש דדחה דברי שכנגדו שכתב שמא לא נטבע רק נהרג או מת על שפת הים ועל זה כתב שאם נאמר כן הרי יש לחוש שמא מת או נהרג קודם ג' והרשב"א הניח הדבר בספק ואם כן בהך סברא גופיה הו"ל למדחי הך סברא דאף שנא' אם לא ישהה במים ג"י יש להתיר היינו דוקא בידוע שזהו שנטבע תוך ג' כגון ששלשלוהו לים והעלוהו תוך ג' וכה"ג אבל בלא"ה אין להתיר דשמא בעל האשה אזיל לעלמא וזה הנמצא אשתהי במים הרבה וזיו אנפוהו אשתני ואדמי לצורת בעל האשה זו ודברי הריב"ש צ"ע:
ולפי מ"ש נתיישב לנו קושיית הט"ז ביו"ד והביאו הב"ש דהמחמירין ספק תוך ג' למה לא מוקמי ליה אחזקת חי ולפי מ"ש י"ל כיון שאינו מצוי שיראנו תוך שעה למיתתו או להריגתו וכמ"ש הר"ן סברא זו לענין פליטה ממים אם כן הרי יצא מחזקתו זמן מה טרם נודע לנו ובכה"ג הרשב"א לשיטתו גבי גבינות דלא מוקמינן אחזקה והתוס' לשיטתם דלא ס"ל הך סברא גבי גבינות הלכך שפיר מקילינן בספק תוך ג' משא"כ באבלות ששמעו בו שמת ואין ידוע אם הוא עדיין תוך למ"ד י"ל דכיון שהדבר מבורר במקומו אימתי יצא זה מחזקת חי אע"פ שבכאן לא נודע לנו ואיכא למימר השתא הוא דמת לא דמי לגבינות והרבה יש לי לישא וליתן בדברי הט"ז ואא"ז הגאון בס' בכור שור במ"ק והח"צ בתשובה והנ"ב ולפי שבנ"ד אין כאן חזקת חי קצרתי:
ולכאורה היה אפשר לומר דבנ"ד נהי דליכא חזקת חי מ"מ יש כאן חזקה כמו שהיה מכוסה ושוטף במים אז כמו כן עתה והשתא הוא דחסר וניתק לראיה אך באמת ז"א כיון שכן דרך להיות חוסר ומתמעט אמרינן דחסר ואתאי וכמ"ש הר"ן בתשו' סימן במקום שהוחזק להיות מימיו מתמעטין כו' והביאו הב"י בי"ד סימן ר"א ומ"מ נלענ"ד לפי מה שמבואר מדברי רבינו בצלאל בתשובה דאע"פ שהמסל"ת לא הגיד בפירוש שהיה מונח במקום שגלי הים שוטפים רק אמר שנמצא על שפת הים מסתמא זרם המים שטפוהו ומחלק דדוקא באסקוה אגשרא שהוא יבשה ממש בכה"ג אי אשתהי תפח כו' וע"ש שכתב דהר"ן בתשובה מיירי שראוהו ביבשה במקום שאין גלי הים מגיעים מש"ה החמיר הר"ן ע"ש ולפי זה בנ"ד נראה דאף לאחר שנתמעטו המים מ"מ קרוב הדבר שמשבריו וגליו עברו עליו ומצמת צמתו ליה ומ"מ צ"ע דאפשר דדוקא בים דשכיחי גלים כי יהמו יחמרו מימיו ודרכם להיות עוברים ושוטפים על שפת הים אבל בנ"ד דנהר בעלמא הוא ובפרט בעת שתחסר והולך אפשר דמחום מציאתו הוה דוכתא דליכא מיא ושטף מים רבים אליו לא הגיעו וגם דעדיין יש ספק שמא נשתהו יותר משעה בעסק הוצאתו מן המים ולכן העכו"ם אשר נקבצו עדיו ואמרו שהוא זה הנקרא אייזק לא הכירוהו דמתפח תפח וחזקת חי ליכא:
אך יש לצדד ולומר שאף דמחמירין בספק תוך ג' אפשר שיודו בנ"ד והוא משום דהא ודאי הנך פוסקים סוברים דאין כאן חזקת חי או מטעם שכתבתי לעיל או מטעם שכתב הט"ז שם או מטעם שכתב הב"ש דמת זה כיון דלא ידענו אותו ל"ש לאוקמי אחזקתו והגאון בנ"ב פקפק בזה דמה בכך שלא ידענו אותו כיון שעכ"פ חי קודם שמת יש לו חזקת חיים ועדיין הוא חי והאריך לפרש דברי הב"ש ודחאום ע"ש וכבר כתבתי בתשובה א' לתרץ מה שהקשיתי בגט הנמצא דחיישינן שמא מיב"ש אחר נפל הא אמרינן בזבחים סתם אשה לאו לגירושין עומדת וא"כ אשה זו שנשלח לה גט מיב"ש זה איתרע חזקתה שהרי אנו יודעין בודאי שנשלח לה גט משא"כ אשה אחרת של יב"ש אחר מה"ת נוציאנה מחזקתה נימא דמסתמא לאו לגירושין עומדת וישבתי הדברים ע"פ סברת הרמב"ן שהביא הרשב"א והר"ן בגיטין דף ס"ג גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' וכתבו בשם הרמב"ן ז"ל דאע"ג דאיכא לקרובות חזקת פנויה מ"מ אין חזקת הקרובות שאין באות לדון בפנינו מועלת לזו כו' וא"כ ה"נ אע"פ שיש לנו להעמיד אשת יב"ש אחזקתה ולומר דלא נשלח לה גט דמסתמא לאו לגירושין קיימא אין מועלת לאשת יב"ש זה כיון דזו אינה באה לדון בפנינו והבאתי לזה ראיה ברורה ג"כ מבכורות דף ך"ה וכ"כ רש"י בכתובו' דף ע"ו דחזקת הגוף דאשה לא מהני לגבי האם:
ולענ"ד זה כוונת הב"ש ג"כ שעל אשה זו אנו דנין ואומרים יש לה חזקת חי והוא חי עדיין ואע"פ שגם אחר יש לו חזקת חי וא"כ נאמר שזה הנמצא לפנינו השתא הוא דמת מ"מ אין חזקה מועלת לאשה זו שאנו דנין עלי' ואיך שיהי' חזקת חי עכ"פ אין כאן וא"כ אדרבה נשאר חזקה דהשתא דהרי מת לפניך ואמרינן שמת קודם ג' ולפי"ז י"ל דגם הפוסקי' המחמירין תוך ג' סוברים דחששה דנתפח ספיקא דרבנן הוא מ"מ אזלי בתר חזקה דהשתא וכמ"ש הט"ז והח"צ דחזקה גמורה היא שעת מציאתן משא"כ בנ"ד נהי דבהך ספיקא אי אשתהי אין כאן חזקת חי מ"מ גם חזקה דהשתא ליכא דמה בכך שהוא מת לפניך ואמרינן שמת זה כמה מ"מ י"ל שאחר נפילת המים נראה מיד לעין ולא אשתהי כלל ובכה"ג שמצוי הוא שיראנו תוך שעה אמרינן חששא דנתפח דרבנן וספיקו להקל:
ועוד נראה לפום מה דכתיבנא דכאן לא מיקרי ראה הטביעה א"כ יש בזה כדי לצרף דעת הטור דס"ל דהיכא דלא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר ואף שהפוסקים חולקים ע"ז י"ל דדוקא בודאי אשתהי אבל בספק אשתהי שפיר מצרפינן דעת הטור להקל:
והנה בנ"ב הקשה על הטור דהא האי דדגלת בלא ראה הטביעה מיירי דאל"כ מנין אנו יודעין שהוא אחר חמשה ימים וממ"נ למאן דמיקל מנ"ל למפשט כר"י ב"ב כו' וע"כ שזה הנטבע הוכר ע"י סימנים שהוא אותו שהועלה וא"כ ע"כ שהשושבין לא ראה הטביעה כו' ע"ש. ולכאורה יש לדון בדבריו דניחא ליה היכא שיש סימנים דאכתי למה לא נאמר כיון שמשאל"ס הוא שמא עלה אחר טביעתו ונטבע שנים ועדיין אין כאן ה' ימים כמ"ש בקושייתו להמקילין בספק תוך ג' וצ"ל דאם אין כאן סימנים ע"כ שידעינן שראובן נטבע א"כ אם אנו רוצים לאסור אשתו ע"כ לומר שעלה ובזה קשיא ליה לו יהא שעלה חי לפנינו כיון שעתה הכרת פנים ענתה בו שהוא ראובן נאמר שנטבע שנים תוך שלשה ימים אבל אם אין ידוע בשעת הטביעה מי הוא רק שיש סימנים שזה שנטבע הועלה אין לנו לתלות לקולא שעלה ונטבע שנים כיון שרוב הנטבעים במשאל"ס אין עולים לא אזלינן בתר מיעוטא דטעם המקילין בספק תוך שלשה ימים משום דשמא נתפח חששא דרבנן או משום חזקת חי וזה דוקא היכא שאין סותר הרוב משא"כ בזה שרוב אינם עולים אמרינן שמא אחר הוא שנטבע ולא עלה ובודאי הוא אחר ג"י ונשתנה לפרצוף פנים של ראובן:
וראיתי בדברי המשיב דמתרץ קושית הנ"ב ע"פ מ"ש בשו"ת כנסת יחזקאל דאם כשתאמר שבעל האשה זאת נהרג איכא רגלים לדבר שנהרג קודם ג' ימים אז אין להקל בספק תוך ג' וה"נ רגלים לדבר שזה נטבע ה' ימים ומונח מאז במים דרחיקה מלתא שאז ניצול ואחר ב' או ג' ימים חזר ונטבע ואין מקום לקושית שעשה הנ"ב דאם בודאי עלה היה מותר משום דהרי אין כאן טביעה כלל וכשנמצא אח"כ איש במים וניכר שהוא ראובן תלינן שהוא תוך ג' משום דאין לנו שום רגלים לדבר שנטבע שום אדם קודם ג"י משא"כ כשלא ראינוהו עולה הרי רגלים לדבר שעברו ה' ימים א"כ יש לחשוב שמא אחר נטבע כו' עכ"ד:
ואני תמה כיון דאזיל ומודה שאם נטבע ועלה חי ושוב נמצא בפרצוף זה אמרינן האי דנפיק היינו דעל ונטבע שנית ולא אמרינן כיון שניצל פ"א מסתמא לא חזר ונטבע ורגלים לדבר דהאי אזיל לעלמא וזה הנטבע אחרינא הוא אלא כיון שע"כ אחד מאנשי העולם נטבע כאן אין זה יוצא מהכלל דאטו בשביל שהיה פעם אחת במים וניצול כבר הוא מובטח להנצל משטף מים אלא תלינן בפשיטות שחזר ונטבע שנים ולפ"ז אם באנו לומר שיש רגלים לדבר שהוא בתוך ה' ע"כ שהרגלים לדבר הוא דמסתמא זה הנטבע לא עלה כיון שרוב הנטבעים במשאל"ס אין עולין וכל שאתה תופס הרגלים לדבר לעיקר שוב א"צ להכרה כלל כיון שידוע לנו שהנטבע היה בעל האשה ואם באת לאסור האשה ע"כ אתה צריך לתפוס שעלה וזה קושיית הנ"ב לו יהא שעלה ואין הנדון דומה למ"ש הכ"מ דשם אין הרגלים לדבר לקרב היתרא של האשה כלל רק לומר שאם זה האיש ממילא שנהרג קודם דאל"כ היה בא ליום הכסא לבית התפלה אבל אין זה צד הוראה על מיתה כלל רק על זמן המיתה משא"כ הנך רגלים לדבר דמשאל"ס שנאמר דרגלים לדבר כיון שנטבע לא עלה פשיטא דאין מקום לעשות מקולא חומרא ודמי ליצא הקול איש פלוני נהרג ועדיף מינה ואין לך ממ"נ גדול מזה דאם תאמר שלא עלה שריא איתתא דא מחמת הטביעה ואם תאמר שעלה שריא מחמת ההכרה כמו כל נטבע ועלה ואח"כ מצאנו איש אחד בפרצוף זה דתלינן שנטבע שנית וה"ה בזה שלפי מה שאתה רוצה לאסור האשה אתה אומר שעלה א"כ אנו אומרים שחזר ונטבע שנית אמנם אפילו תימא דזה לא שכיח שאותו הנטבע מקרוב יחזור ויטבע שנית בתוך ימים אחדים וגם בעלה ממש דיינינן הכי ואמרינן רגלים לדבר שאחר בא לכאן שנטבע קודם ג' ימים ונדמה לראובן מ"מ שפיר קא מותיב הנ"ב דהא צריך להבין לתירוץ הנ"ב שהוכר ע"י סימנים שזהו שנטבע לפני ה' ימים ולכאורה מה בכך דהא במשאל"ס דקי"ל אשתו אסורה היינו מטעם דשמא גלי אשפלוהו או נכנס למחילה של דגים ואח"כ עלה משם ויצא למרחוק ולפי זה בכאן נהי שידוע לנו ע"י הסימנים שהנטבע לא עלה מ"מ מנין לנו שהוא אחר ה' ימים למיתתו שמא שני ימים או ג' ימים היה מוטרד מגל לחבירו עוד נשמתו באפו ולבסוף לא הקיאו ליבשה אלא שטף ועבר עליו ונטבע ומת או עמד במחילה של דגים ב' או ג' ימים ואח"כ שטף מים רבים אליו הגיעו ובצאת נפשו כי מת צף ובא לכאן ועדיין הוא תוך ג' ימים למיתתו וע"כ לומר דאי איכא סימנים שזה שנטבע לפני ה' ימים הוא שהועלה א"ש כיון דרוב הנטבעים במשאל"ס הם מתים מיד כי ישובו המים ויכסו עליו ואינם שוהים יותר מכדי שת"נ דאל"כ שיעור ששהה כשת"נ מה אהני ליה אלא ודאי דרובא הכי איתנייה שהם מתים אחר ששהה שיעור זה תחת המים ומיעוטא הוא שמזדמן להם גל או מחילה של דגים ולכך תלינן בזה להקל ואמרינן דמסתמא מת בשעת טביעה אחר ששהה כשת"נ וא"כ חלפו עברו מאז עד עתה יותר מג' ימים ושפיר מייתי הש"ס מהנך עובדי למפשט דעביד כריב"ב וכ"ז אם לא נודע מי הנטבע עד שעת הכרה ומספר ימיו ידוע מחמת הסימנים שזה הנטבע הועלה אבל אם ידוע לנו שבעל אשה זו נטבע וע"כ אין כאן סימנים א"כ קשה להמקילין בספק תוך ג' דמאי קפשיט מהנך עובדי דמנין לנו שהוא אחר ג' דלמא הוא בעל האשה שנטבע ואעפ"כ הוא תוך ג' דהא לדבריך שאתה רוצה לאסור ע"כ לומר דגלי אשפלוהו או נכנס למערה של דגים ושוב עלה אני אומר כדבריך כן הוא שחי עוד איזה ימים על פני המים אבל לא עלה אלא מת שמה ועדיין אין כאן ג' ימים וספיקו להקל ולכאורה אפשר לומר לפי מ"ש לעיל טעמא דהמקילין משום חזקת חי ואמרינן שחי עד עתה וזה מקרוב מת וא"כ בזה שנטבע במשאל"ס אזיל ליה חזקת חיות ואמרינן דתיכף שנפל למים מת אבל זה טעות דאדרבא מה"ט גופא יש להקל טפי שבעל האשה זו ידוע לנו שנטבע כאן ואזיל ליה חזקת חיות וחזקת א"א ואנן ניחוש לאחר שנטבע קודם ג' ימים ומאי דאמרינן דאזל חזקת חיות מחמת הטביעה מהני למעליותא אבל אינו מחריב בה לגריעותא שלדבריך שאינו רוצה לתפוס הרוב ממילא אנו מתירין מחמת ההכרה ואמרינן שהוא תוך ג' שחי איזה ימים במים על ידי טרדת גלים וכיוצא ולפי עיקר הטעם שכתבו הפוסקים משום דנתפח ספיקא דרבנן פשיטא דבכה"ג אזלינן לקולא וכמ"ש:
ואמנם קושיית הנ"ב על הטור פשיטא דלק"מ שהרי הטור כתב דבעינן תרווייהו שיהא גופו שלם וגם לא ראה הטביעה ולעיל מיניה גבי אחר ג' ביבשה כתב ג"כ דאם גופו שלם מעידין עליו וא"כ ע"כ דס"ל לתרץ מה שהקשו על ר"ת דמאי קא פשיט מהך דדגלת דלמא ש"ה שגופו שלם היה כמ"ש הפוסקים שהיה ידוע להש"ס דהמעשה כי הוה באין גופו שלם הוה וא"כ אף דהך דדגלת מיירי בלא ראה הטביעה מ"מ כיון דלא היה בגופו שלם רק פרצוף פנים וחוטם בלבד הוצרך הש"ס לפרש דוקא דחזיא בשעתיה אך קושיא זו נופלת לפי מה שכתבתי לקמן דדעת הרא"ש לדחות חילוק ר"ת וס"ל דכל שלא ראה הטביעה שפיר מעידין עליו בכל גווני וא"כ קשה קושיות הנ"ב דהא מוכח דהך דדגלת בלא ראה הטביעה ונלענ"ד ליישב דודאי ס"ל להרא"ש דמיירי בגוונא שידוע לנו שזה הנטבע לא עלה דאל"כ מנ"ל להש"ס לאתויי מהנך עובדי דעביד כריב"ב דלמא ע"כ לא מחמרינן במתני' אלא היכא שידוע ודאי שהוא אחר ג' משא"כ בזה דאיכא למימר שאחר שעלה נטבע שנית או שלא עלה אלא גלי אשפלוהו איזה זמן או נכנס למחילה של דגים וזה מקרוב שנטבע אף דרובא הנטבעים מתים אחר שהיה כשת"נ מ"מ כיון דחששא דנתפח אינו רק מדרבנן מקילינן ביה ומוקמינן ליה בחזקת שהיה חי עד עתה ומכ"ש אם נימא דהשושבין המכירו ראה הטביעה דאדרבא הך רובא דנטבעים להתירא הוא ולכן ס"ל דגם הך דדגלת מיירי כגון שידוע שזה הנטבע לא עלה בינתיים כגון ששקעה ספינתו בדגלת והעלוהו עם הספינה דודאי אחר ששהה כשת"נ מת שם בתוך ספינתו או ששלשלוהו לשם וכיוצא בזה וא"ל דא"כ פשיטא דאיתתא שרי שהרי השושבין ראה הטביעה י"ל דא"ש ע"פ מ"ש בשו"ת פ"י חלק אה"ע סימן ח' די"ל דכי אשתהי אפילו סימנים מובהקים אינם מועילים משום דאמרינן אם איתא דזהו הנטבע שראיניהו בחייו בט"ע זה היה לו להשתנות לט"ע אחר ע"ש והנה גבי אשתהי ודאי לא ס"ל להרא"ש הך סברא לפמ"ש לקמן דס"ל להקל בלא ראה הטביעה אפילו אשתהי שרי אלא דלא ס"ל דאמרינן ודאי תפח רק דמ"מ היכא שהוא לאחר ג' שפיר י"ל דס"ל להרא"ש כסברת הפ"י בזה דאם איתא שהוא האיש היה לו להשתנות ולפ"ז פריך הש"ס שפיר דבס"ד דלא ידע דמי' צמתי ואחר ג' ימים דינו כיבשה א"כ אע"פ שהשושבין אומר שהכירו בשעת טביעה ובשעת העלאה שזהו בעל האשה אין להאמינו כיון שידוע בבירור שהוא אחר ג' ודאי אחרינא הוא דאל"כ היה לו להשתנות והך סהדא שיקרא הוי ושמא נדמה לו שבעל האשה היה הנטבע ואינו כן ואחר היה שנשתנה עתה פניו לצורת בעל האשה ולפי שהיה דמות דיוקנו דומה לו במקצת נדמה לו בשעת הטביעה כי זהו האיש ואפילו תימא דסימנים מובהקים ודאי מועילים ודלא כסברת הפ"י משום דזמנין אינו משתנה אחר ג' וכמ"ש קצת פוסקים שהחוש מעיד כן (וכ"כ הרא"ש לענין אם אינו נחבל בפנים וא"כ אף דע"כ הא דדגלת בנחבל בפנים הוה דאל"כ לא הוה פשיט מידי מ"מ אנו רואין שאינו ודאי שנשתנה) מ"מ י"ל דרובא הכי איתא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו וע"א א"נ נגד הרוב ומכ"ש בצירוף חזקת א"א והלכך פשיט מינה דעביד כריב"ב אלא שלענ"ד אין סברא זו עולה יפה להמקילין תוך ג' משום החששה דנתפח ספיקא דרבנן משמע דאף בודאי אחר ג' ניכר היטב מדאורייתא ולקצר אני צריך:
ומ"מ נראה דאפילו תימא כהנ"ב דהשושבין ידע הטביעה וידיעה הו"ל כראיה מ"מ י"ל דהתם ידע ידיעה ברורה שפיר מצרכינן לאלתר דוקא משא"כ בנ"ד שאין זה רק אומדן דעת לבד מה שהיה ניכר להם היארמילקי ואף גם בזה נראה מדברי הרב המשיב שלא היתה ההכרה בט"ע רק שידעו שהיה מהלך ביארמלקי כזה והוי כמו כליו בחיורי וסומקי וגם העכו"ם בעל הרחיים שסיפר מן השמיעה לא שהה עליו כלל וגם אולי לא הגיע לאזניהם הקול שנטבע האיש אייזיק ובכה"ג לא מיקרי ידע הטביעה וראיתי שגם הרב המשיב נ"י כ"כ דבכה"ג לא מיקרי ידע הטביעה כיון שאין זה ידיעה ברורה וכדברי מהרח"ש ז"ל ויש להקל עכ"פ בספק אשתהי לדעת הרא"ש והטור ז"ל ועמ"ש בתשו' סימן הארכתי בביאור דברי הרא"ש וטור ושאר פוסקים:
ומלבד כל אלה יש לנו על מה שנסמוך שהרי מבואר בגב"ע שהעיד ה' ברוך שראה בחייו כ"פ שהיה בראשו קנייטשין כמו פאלבין שבבגד וראה בנטבע זה שהיו הקנייטשין אלו כמו שהיה בחייו וגם צמצם מקומם שהיו למעלה מן המוח צוא דעם מיט קאפ וגם מוהר"ר צבי העד על הקנייטשין אלא שלא הזכיר המקום בצמצום ולענ"ד זה סימן מובהק הוא ואין זה דומה לצלקת שנסתפקו בה קצת משום דצלקת בא ע"י סיבה המצוי' לפרקים משא"כ להיות קנייטשין בראשו כמו פאלבין שהוא בא ע"י סיבה רחוקה וכמבואר בדברי העד מוהר"ר צבי שבא לו ממכת סוס זה זמן רב ונשארו קנייטשין אלו וכיון שהוא דבר זר ורחוק אפילו תימא שזה שאומר ה' ברוך שהיה למעלה מהמוח לא מיקרי צמצום מקום מ"מ הוי סימן מובהק מצד עצמו וגם אפילו ל"ה רק סימן אמצעי מהני לצרף להעכו"ם מסל"ת אפילו אם נימא דהוי כידעו הטביעה והמבואר מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים וכבר האריך בזה הרב המשיב ני' ויפ' כתב וגם יש לנו לסמוך על ההכרה בט"ע כל בגדיו אלא שצ"ע לפי שבדברי העד המעיד לא נזכר רק סתם וכל הבגדים שלו הכרנו וא"כ אפשר שלא היו בדרך ט"ע גמור רק הכרה בעלמא ואף דבתשובת נ"ב כתב דיש להוכיח לכאורה דאף ט"ע כל דהו מהני מדאיתא בחולין דף צ"ו כו' נלענ"ד לחלק דדוקא באבידה שהוא דבר שהוא שלו שפיר אמרי' דמהני אף ט"ע כ"ד אבל היכא שבא להכיר מה שאינו שלו ע"י שראה פעם א' ושתים בודאי נוכל לומר שטועה בדמיונו אפילו בצורבא מרבנן ומכ"ש בע"ה והו"ל ככלים שלא שבעתן עין דל"מ ט"ע באבידה ומ"מ באיסורין כיון דליכא חימוד ממון י"ל דמהני אבל מ"מ ט"ע גמור בעינן ועיין ביו"ד סימן ס"ג ובמ"א הארכתי בזה וכ"כ הנ"ב שם דלא מהני בלא שבעתן העין משום דבתחלה צריך שיכיר היטב כדי שיכיר עתה בט"ע ונראה דמה"ט כתב הרמ"א בסוף סעיף ל"ב וי"א דאפילו סימן מובהק בבגדים מהני ולא נקט ט"ע משום דלא שכיח שיהיה לו ט"ע גמור בבגדי חבירו אף שרגיל אצלו דלמה יתן לב לדעת ועינים לראות מה שאינו שלו עד שיהיה לו בו ט"ע גמור ולכך נקיט סימן מובהק ועיין בנ"ב סימן כ"ח כתב הטעם משום כיון שראוהו נטבע בבגדים אלו שייך בדדמי ובהג"ה שם מביא תשובת מהר"מ מפאדווא דאיתא שם אולי היה לו הכרה טובה במלבושיו אך בסימן מ"ג כתב דבבגדים שאין במה לתלות השינוי לא אמר בדדמי ובתשובה סימן הבאתי ראיה לזה מהא דמהדרינן אבידה בט"ע והתוספות כתבו דאף ע"ה אית ליה ט"ע אלא דחשדינן ליה במשקר אלמא דאל"ה ל"ח דלמא מחמת שהוא אבד ג"כ חפץ כזה אמר בדדמי ואין מעלה על דעתו דלמא גם אחר אבד כמו במים ומלחמה וראה הטביעה ומ"ש התוספות בגיטין דף כ"ז גבי גט דחיישינן שמא סבור שהוא שלו לפי שאין יודע שיש יב"ש אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד כו' התם נמי משום דלאו מלתא דעל"ג חשדינן ליה במשקר כדמשמע מלשון התוס' שאומר שמכיר אע"פ שאינו מכיר אבל היכא דלא חשדינן ליה דמשקר מהני הכרתו ולא אמר בדדמי אע"כ דהתם שאני שאין במה לתלות השינוי ואין בכח המדמ' להטעות עינו שיסבור שזהו זהו שנמצא שהרי החפיצים לא ישוו ואין במה לתלות השינוי הלכך ל"ח לבדדמי כה"ג משא"כ בשינוי הפרצוף שנשתנה קצת מחמת המים כמש"ל הלכך אע"פ שלא ישתנה לפרצופו של זה ממש ויש שינוי קצת תולה השינוי מחמת המים וא"כ בט"ע דבגדים לית לן למימר בדדמי אך דמ"מ הכרה טובא בעינן וגם צ"ע דאף דנימא דבכל בגדיו ל"ח לשאלה מ"מ איכא למיחש לחליפים ואף שמהרי"ק כתב דלהא ל"ח שיעשו דברים של בטלה: