בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה יא
שאלה ע"ד המאורע אשר אירע בעו"ה בק"ק זאלשיץ שנפלה קול הבערה בעיר וילך האחד להציל מטלטליו אשר בביתו ואז היתה כבר אש בוערת בגגו כמבואר בג"ע שנגבה בב"ד שקצת אנשים הזהירו אותו והוא לא נזהר ונכנס ושוב לא יצא משם ואחר רעש אש פשפשו ומצאו שם עצמות אדם ודרשו ברופאים וכולם פה א' עונים ואומרים שאם ינטל כזה מן החי שוב אי אפשר להתקיים וכעת האשה מחזרת בבתי מדרשות אולי יש תקוה אחר שישבה עגונה זה כמה שנים ונשכח זכרו האם יש מקום להתירה לעלמא:
תשובה הנה שריותא דהך אתתא יפרד והיה לארבעה ראשים ואנחנו נחלץ חושים. לבאר על מה אדניהם הוטבעו החזק הוא הרפה. ולא נצרכא אלא להעדפה הואיל וכבר יצא הדבר בהיתר מפי הגאון ב"ח ובתשובותיו הורה הלכה למעשה להתיר נדון כזה ומעתה הרשות נתונה לחפש כחא דהיתרא להיות כיהודה ועוד לקרא כו' הראש א' יפנה כלפי מה שאמרו בפסחים דף י' על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב"ג כו' שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי רשב"ג אומר תבדוק כל השדה כולה וכבר העיר בזה הגאון בעל שב יעקב ואחריו הגאון מהר"י מפראג בס' נ"ב סימן מ"ו והנה הטור סימן תל"ט פסק דאם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק פעם אחרת ולכאורה משמע דס"ל דהלכה כרשב"ג וכמ"ש הב"י שם אבל אחר העיון אין זה מוכרח שהטור לא יודה בנ"ד שהרי י"ל לפמ"ש המ"ל פ"ד מהלכות בכו' בשם הראשונים ז"ל דאע"ג דק"ל סד"ר לקולא מ"מ היכא שיכול להתברר לא אזלינן לקולא וצריך לברר ולפ"ז מה בכך שביטל מ"מ עדיין אנו יכולין לברר ע"י בדיקה וכן הקשה הפ"י לשיטת התוס' וכתב דבדיקה דהכא לא מיקרי טרחא ע"ש אך י"ל דהראשונים שהביא המ"ל ס"ל כשיטת הרשב"א שהביא הש"ך סימן ק"י דלא סמכינן אס"ס היכי שיכולין לברר וס"ס בדאורייתא וסד"ר הם שוים משא"כ באמת רוב הפוסקים והטור מכללם חולקים על הרשב"א ושפיר כתב כאן דבביטול דאין כאן רק סד"ר א"צ לבדוק משא"כ בלא ביטול דה"ל ספיקא דאורייתא לא אמרינן זהו שנמצא כיון דאפשר לברורי וגם מבואר מדקאמר רשב"ג תבדוק כו' ולא תפס בלשון קצרה שהנכנס טמא אע"כ טעמא קיהיב למלתא כמו שפי' רבי טעמו משום זהו שנמצא אהא קאמר רשב"ג דאפ"ה לא סמכינן אחזקה זו שהרי אפשר בבדיקות השדה ולכך קאמר תבדוק כל השדה כולה ולפ"ז היכא דליכא לברורי אפי' רשב"ג מודה דאמרינן זהו שנמצא רק היכא דאיכא חשש איסור דאורייתא לא סמכינן אחזקה ואפי' אמרי' דבדיקה זו איכא טרחא מ"מ באיסור דאורייתא צריך לברר וכבר ביארנו זה באורך בדברי הראב"ן שהביא הש"ך סימן א' וגם בההיא דהמשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק וע"ש מ"ש אא"ז הגאון בת"ש שם ואין להאריך בזה ולכאורה אף אם נניח כ"ז ונתפוס בפשיטות דברי רשב"ג והטור דפסק כוותיה ונאמר היכי דלא אפשר לא סמכינן אחזקה זו הנאבד זו שנמצא עדיין י"ל דבכל כה"ג רשב"ג מודה דמבואר בבכורות דף ק"ה דאף רשב"ג לא קאמר אלא היכי דשכיח כגון בשדה דכי היכי דקבר בה איהו קבר בה אחרינא או בבע"מ למ"ד התם דשכיח דאיידי דמנגחי נפל בהו מומא משא"כ כאן דהוי מלתא דל"ש כלל שיבא איש לכאן ויהיה האש שולטת בגווה ושבתוכו יהיה ניצל וכמ"ש הב"ח ג"כ ובכה"ג גם רשב"ג מודה שיש להתיר והיינו נמי טעמא דיבמות דף קט"ו דאי לאו דאיכא פסתא דידא דשדיא היינו מתירין אותה וכן כתב הרב אב"ד דק"ק זאריק וגם הנ"ב עמד בכיוצא בזה אלא דעדיין י"ל דע"כ לא אמרי' התם חזקה דזהו שנמצא כו' אלא כגון התם בקבר או בחמץ או גבי בע"מ שעכשיו אנו מוצאין אותו ממש כמו שהיה בשעה שנאבד בלי שום שינוי ואיכא רגלים לדבר דזהו אותו שנאבד משא"כ בנ"ד שבשעה שנעלם מעינינו היה חי ועכשיו מת ונמצא גוויית איש והנה שורף ואולי היכא שאנו צריכין למימר שזהו שאבד אלא שע"י סיבה נשתנה גם רבי מודה דחיישינן שמא אחר הוא ואמנם מדברי הראב"ד בת"ד שכתב דקי"ל כרבי מהא דרבא גבי פירורין דתינוק ואם כן לכאורה מבואר אפילו בכה"ג אמרינן זהו שנמצא אבל ז"א חדא דהתוס' בלא"ה יש להם שיטה אחרת בההוא דרבא וס"ל דאף רשב"ג מודה בהא ועוד שבנ"ד אף הראב"ד מודה שהרי הוא בחזקת חי ולא אלימא כ"כ חזקה דזהו שנמצא להוציאו מחזקתו דחי ועוד דאפילו אם נימא דאף בכה"ג שנשתנה אמרינן שזהו הוא שנמצא עדין מידי ספיקא לא יצאנו וכי לא ניחוש לסבא אא"ז הגאון ז"ל בתשובה סימן ס"ג ס"ק ט"ו שהשיג על הפר"ח וכתב שהדין עם הרשב"א שם דבשלמא גבי חמץ או קבר ובכור מוקמינן אחזקה הראשונה ואע"ג דביני וביני איתרע חזקה לית לן בה כו' משא"כ כאן שאין אנו דנין כ"א על הבשר הנמצא ואיזה חזקה כשרות יש לו ע"ש וא"כ הכא ודאי דגרע טפי דאתחזק איסורא דא"א והגם כי לכאורה סברא זו שכתב אא"ז ז"ל דאע"ג דביני ביני איתרע חזקה אינה מבוררת כ"כ והראי' שהביא מב"ב אינה מוכרחת ועיין בפ"י שם ד"ה חניות ע"ש שמבואר דס"ל דבכה"ג לא אזלינן בתר חזקת בדוק ע"ש מ"מ נראה בדין זה הדין עם רשב"א ז"ל דש"ה גבי קבר ואינך שהרי השדה בחזקת בדוק קיימי שאין בה קברים אחרים חוץ מקבר זה שאבד בתוכה ואם אתה אומר שלא זהו שנמצא אתה סותר חזקתה משא"כ בהך בשר שעליו אנו דנין אין לו חזקת כשרות כלל וא"כ גם דעת הרשב"א דלא אמרינן זהו שנמצא אלא היכא דמסייע ליה חזקה ובאמת שיש לתמוה על אא"ז הגאון ז"ל במ"ש דאדרבא יש להביא ראיה לאסור ממשנה שלימה דגיטין דף כ"ז דהמביא גט ונאבד ממנו ומצא בכדי שאפשר שהוחלף פסול כו' ולכאורה אין זה ראיה לדינו של הרשב"א דשאני גיטין דאיכא חזקת א"א אך נראה דז"א כיון דמ"מ שעתה לא על האשה דנין רק על הגט וכיון שהגט הזה יש לנו לומר זה שאבד אע"פ שאח"כ על ידי הגט נוציא אשה מחזקתה לית לן בה וראיה לסברא זו ממ"ש התוס' בחולין דף נ"ו ד"ה פלניא כו' וא"ת והיאך מחזירין שט"ח בסימנים והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנ' לוה מפלניא לא מפקינן וי"ל דל"ד שטר שאין אדם מוחזק בו כו' אלמא אף על גב דלענין ממון עצמו לא מהני סימנין להוציא ממון מחזקתו מכל מקום שט"ח מחזירין ואע"פ שע"י שט"ח זה נוציא ממון מיד בעליו מ"מ עתה אין אנו דנין רק על השטר וא"כ גם כאן לגבי הגט עצמו אין כאן חזקה ואפ"ה לא מהדרינן ושפיר הוי סייעתא להרשב"א ועדיין יש לפקפק בזה דמאי מייתי מגט הא בגט כה"ג דלא שכיח שיבא לכאן אחר ממ"א מהדרינן ולשיטת הרשב"א אפילו הוחזקו נמי כמבואר בחידושיו לגיטין וא"כ בבשר הזה נמי נימא זהו שאבד כמו בגט כה"ג וכלשון הזה כתב הרמב"ם בה"ג הלכה ט' ז"ל המביא גט ואבד ממנו במקום שאין שיירות מצויות ומצאו אפי' לזמן מרובה כשר וה"ז בחזקת זה שנמצא זהו שאבד עכ"ל וד"ל דשכיחי עורבים דמייתי מעלמא והוי כמו ש"מ בגט ועוד י"ל טובא ואין להאריך בזה ובאמת שיש להפליא על הפר"ח שכתב שרוב טבחי גוים וא"י מנין החניות שהניח יש לחוש שמא ניטלו והני אחרינא נינהו דקי"ל כרבנן גבי קרדום כו' הנה מה שמחלק בין יודע מנין החניות לא"י נראה כוונתו למ"ש התוס' פסחים דף י' ד"ה הניח כו' א"נ שא"י כמה חתיכות הניח ואתיא אפילו כר"ג וצריך בדיקה שמא לא מצא כולו ולכן חילק ג"כ כאן דכיון שא"י כמה חתיכות הניח אע"פ דקיי"ל כרבי מ"מ אסור וזה תימא שהרי להדיא כתבו התוס' הטעם דצריך בדיקה שמא לא ימצא כולם משום דאע"פ שאנו אומרים דהנך שמצא הם הנך שהניח אלא שגררם למ"א מ"מ יש לחוש שמא היה יותר מזה שגררו עוד שם איזה חתיכות למ"א ולכן צריך בדיקה משא"כ כאן אי אמרינן דהנך שמצא עכ"פ הן הן אותן שהניח א"כ ודאי כשרים הם ומאי איכפת לן שהיה עוד שם איזה חתיכות שגררם למ"א סוף סוף הנך לאו מעלמא אתו ואין לחלק בין יודע המנין לא"י אלא להפוסקים כרבי בכל גווני שרי ולהפוסקים כרשב"ג בכל גווני אסור וז"ב ועיין בתו' ד"ה הניח עשר כו' ובאמת לפענ"ד י"ל דמדברי הרשב"א אין מוכרח כלל דפוסק כהרמב"ם בפ"ג מהלכות חמץ דבהניח בזויות זה כו' קי"ל כרבנן דצריך לבדוק וס"ל לחלק בין ההיא דעל ובדק ואשכח דשם אע"פ שראינו עכבר נכנס עם הככר אין אנו יודעין באיזו מקום יניחנו וכיון שנכנס ומצא אמרינן זהו הככר שהכניס העכבר והניחו בכאן משא"כ כשהיה מונח מכבר חמץ בבית ושוב בא ומצאו בזויות אחרת יש לחוש דלמא האי שבזויות אחרת מעלמא אתי ומה שהיה מכבר גררוהו וכ"כ אא"ז בב"ש בפסחים ע"ש וא"כ ה"נ בבשר שהניח בכאן ומצאו בזויות אחרת אמרינן דהאי דבזויות אחרת מעלמא אתי ונבלה היא ולא אמרינן בכה"ג זהו שנמצא כו' וז"ב בדעת הרשב"א ובאמת שיש לתמוה על הפר"ח בא"ח וח"י שמפרשים דברי הרמב"ם דמיירי שא"י מנין הככרות שהניח וכ"כ התוס'. וז"א שהרי מבואר במתני' דמ"ש בפ"ב והביאה ג"כ הפר"ח דהאומר לבנו מ"ש בזויות זו ומצא בזויות אחרת המעות חולין והתוס' ע"כ דמוקי להאי מתני' כרשב"ג דלא ס"ל זה שנמצא כו' דהתם ל"ש לומר כיון שא"י כמה כו' דמה בכך עכ"פ מעות אלו הם של מ"ש וא"כ כיון שהרמב"ם פ"ו מהלכות מעשר פסקה לההיא מתני' ע"כ דס"ל לחלק בין ההיא לההיא דקבר שאבד כו' וכמ"ש דבהניח בזויות זו גרע טפי וכ"מ דעת הראב"ד בס' ת"ד דבהאי פסק כרבנן ובעל ובדק ואשכח פסק כרבי ולא פי' דמיירי שא"י כמה הניח ובאמת שיש סתירה בדברי הראב"ד דבהשגות כתב דקיי"ל בהניח בזויות כו' כרשב"ג לקולא ולפי"ז תימא ג"כ מדוע לא השיג בהך דפ"ו מהלכות מעשר שני ועוד שיש סתירה בדבריו דבת"ד דעתו דהך דט' צבורין כו' מיירי הכל לענין בדיקה וע"ש שתים ג"כ מ"ש הלח"מ והוא להיפך ממ"ש בהשגות ואין להאריך וכן יש תימה על הרז"ה שכתב דאי הוה אמרינן מנה מונח כו' כיון שמצא צבור אחד א"צ לא ביטול ולא בדיקה כו' ולא יהיה בהניח בזויות זה כו' שכתב אח"כ דכ"ע ס"ל כרבנן דס"ל גבי קרדום שאני אומר אדם טמא נכנס כו' הלכך בעי ביטול וד"ג לומר שמ"ש הרז"ה דבהניח בזויות זה כו' בעי ביטול מיירי כשא"י המנין כו' ואיך שיהיה עכ"פ דעת הפוסקים אלו לחלק בין ההיא דהניח בזויות זה לההיא דזהו שאבד וא"כ גם דעת הרשב"א כן ואין הכרח לחלק וי"ל דבכל גווני אמרינן שזהו שאבד זהו שנמצא אם לא היכי שלא מצאו במקום שהניחו:
ואמנם כבר בארנו דעת הטור לחלק בין ביטל ללא ביטל וכן הוא דעת הריא"ז הביאו בש"ג דביטול בעי עכ"פ ובאמת שי"ל דאפילו רבי מודה היכי דאיכא חששא דאורייתא דלכאורה קשיא דבההיא דשדה שאבד כו' יש כאן ס"ס שמא זהו קבר שנמצא ושוב אין כאן קבר כלל ושמא לא האהיל עליו זה הנכנס אך דבאמת ז"א דברה"י אפילו אתה יכול להרבות ס' וס"ס הכל טמא ומבואר בקרית ספר להמבי"ט בפי"ח מהאה"ט דהך דס"ס ברה"י טמא אינו רק מדרבנן ועיין ברמב"ן ב"ב דף נ"ה וא"כ שפיר קאמר רבי דבכה"ג אמרינן חזקה דזהו שנמצא כו' דאפילו ל"ה רק ספק השקול אינו רק מדרבנן אלא דבאמת מ"ש הקס"פ לא נתברר לנו כל הצורך כמ"ש במ"א וגם מסתימת הדברים משמע דאפילו אם זה שנכנס הלך לארכה ולרחבה בענין שאם היה שם קבר ודאי האהיל עליו וא"כ מוכרח דלרבי אפילו בספיקא דאורייתא נמי אמרינן חזקה זו דזהו שנמצא כו' והנה בנ"ד תמה על הרמב"ם שלא הזכיר שום רמז מפלוגתא דרבי ורשב"ג גבי קבר שאבד ולולי דבריו היינו אומרים בטעמא דמלתא דמשנה שא"צ היא שגדולה מזה כתב הרמב"ם פ"ד מהט"מ הי"ב וז"ל כזית מן המת שאבד בתוך הבית וביקש ולא נמצא בתוך הבית טהור ולכשימצא הבית טמא למפרע מעת שאבד עד שנמצא עכ"ל ודבריו הם לקוחים מהתוספתא פרק ד' דאהלות ושם ליתא להנך תיבות מעת שאבד עד שנמצא רק שהרמב"ם הוסיף זה מדעתו הרי שביאר להדיא דאע"פ שמתחלה ביקשו ולא נמצא מ"מ כיון שעכשיו נמצא אמרינן זהו שאבד כו' והבית טהור מן הוא והלאה והתם ליכא ס"ס רק ס"א שמא הראשון עדין שם ואז הבא אל הבית ודאי טמא ואפ"ה מעת שנמצא ודאי טהור והנה הכ"מ שם כתב בשם הר"י קורקוס שאין אומרין שזהו אחר הוא דאמרינן כאן נמצא כאן היה ולפ"ז מה שחושש רשב"ג גבי קבר דכי היכי דקבר בה איהו קבר בה אחרינא היינו באותו זמן שקבר בה זה דא"ל דחוששין דשמא זהו הוא שנקבר אח"כ ז"א דאית לן למימר כאן נמצא כו' וכן צ"ל גבי חמץ וגם כוונת מהר"י קורקס הוא דלא נימא דמסתמא זה אחר הבדיקה הובא לכאן ולכך קאמר דאמרינן כאן נמצא אבל מה שיש לחוש שמא היה שם עוד אחר כמו גבי קבר לזה לא מהני כאן נמצא וצ"ל דקי"ל כרבי דזהו שנמצא כו' והנה רבינו ני' כתב דאפילו לדברי הטור עכ"פ בביטול נמי איתחזק איסורא מדרבנן ולכאורה לפמ"ש אין זה חזקת איסור כ"כ דהבית בחזקת בדוק הוא לגבי ככרות דעלמא ולא איתחזק איסורא רק על ככר אחד ועוד דעל דברי הנ"ב יש לחלק דגבי חמץ דסגי בביטול שאני שאפילו תאמר שלא זהו שהכניס אינו עובר בבל יראה כיון שביטל ואין כאן רק איסור דרבנן וא"א בשום אופן לבא לידי איסורא דאורייתא משא"כ הכא אע"פ דמדאורייתא אית לן למימר דהיינו האי מ"מ מדרבנן חיישינן שמא אינו זה ואיכא איסור א"א דאורייתא מ"מ סוף דבר הכל נשמע דעכ"פ איכא שיטות הרבה פוסקים לפסוק כרבי ואפילו הטור וריא"ז י"ל דמודו בנ"ד דא"א להתברר ועוד דהא לא שכיח כלל ומדברי הרשב"א אינו מוכרח להיפך ואף דבהא אכתי לא פלטינן מספיקא מ"מ הא חדא מה שיש לצדד להיתרא:
וזאת שנית לשריותא דהך איתתא גרסינן בב"ב דף כ"ג ע"ב אמר ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפ"ה רובא עדיף מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אע"ג דאיכא דנפישא מיניה בדליכא וניזל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים שאין דרך רוצחים לבא לכאן ממקומות אחרים הלכך אע"פ שיש שם עוד עיר שיושבת בין ההרים אזלינן בתר קורבה שכאן משמע דכל היכא דליכא למיזל בתר רובא אזלינן בתר קורבה בין להחמיר בין להקל וכן מפורש בסוגיא להדיא וכן מוכח ממתני' דשקלים פ"ד מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים קרוב לנדבה יפלו לנדבה כו' זה הכלל הולכין אחר הקרוב להקל מע"מ להחמיר ור"ח ע"פ מוקי לה לההיא דשקלים בדשוין כמ"ש הרעמ"ב שם וקשה דבגיטין דף כ"ז תנן המביא גט ואבד ממנו כו' ורמינהו כו' א"ר ל"ק כאן במקום שהשיירות מצויות לא יחזור ומפורש שם באשר"י דלענין הלכתא בין ש"מ ולא הוחזקו או להיפך לא יחזור והרי היכי דאין ש"מ דמי ליושבות בין ההרים דליכא רובא דעלמא וא"כ אית לן למיזל בתר קורבה כיון דידעינן שיב"ש זה היה בכאן במקום הזה ואבד הגט כאן ואפ"ה לא אזלינן בתר קורבה ושמא י"ל דש"ה דמיירי שאין ש"מ לילך משם לכאן ואנו רואין שאעפ"כ יב"ש זה בא משם לכאן אמרינן שמא גם יוב"ש השני נעקר ג"כ ממקומו או שלח שליח לכאן וע"כ לא אמרינן הכא לילך בתר קורבה אלא כשהוא קרוב למקום קביעתו אזלינן בתריה משא"כ בגיטין דממקום הקביעות שבו נכתב הגט קרוב יוב"ש זה כמו זה ואע"פ שקרוב הוא לזה שישנו בפנינו בכאן מ"מ ממקום שבא הגט לכאן רחוק זה כמו זה ולכך לא יחזור אע"פ דל"ש בזה למיזל בתר רובא דעלמא כיון דלא הוחזק רק יוב"ש א' מ"מ ספיקא מיהא הוי וחיישינן שמא מאחר הוא שממקום קביעתן לכאן שניהם רחוקים בשוה אך דבאמת ז"א מחוור דמ"ל מקום קביעות שנכתב שם או לא ס"ס הא ידענו בבירור שגט של יוב"ש זה היה עתה בכאן נימא שזהו שנמצא כי קרוב הוא לפנינו וא"ל שמא גם האחר בא לכאן דלא מחזקינן שבא לכאן והיה קרוב כל כמה דלא ידעינן כמ"ש הרמב"ן שם גבי חביות שצפה בנהר שאין להחזיק קורב' כ"כ דלא ידעינן וא"ל דשאני גבי גט כיון שאין כאן שום קרוב רק רחוק ונתקרב חיישינן שמא נתקרב עוד א' משא"כ בההיא דנמצא כנגד עיר שרובה ישראל דידעינן בקורבה ממש ל"ח שמא יש אחר קרוב ממנו הא ליתא דהרי שם מספקא מלתא מי הוא הקרוב מעיר הזאת אם ישראל אם עכו"ם רק דידעינן דקרובה העיר הזאת מעיירות אחרות שרובם עכו"ם ואפ"ה לא מחזקינן בעיר הזאת קורבה לגבי עכו"ם שאם היינו מספקין היה לנו לאסור לפי מה דס"ד אליבא דרב דס"ל קורבה עדיף אע"כ דלא מספקינן בקורבה כלל כל כמה דאין הקורבה לפנינו וע"ק דבפ"ג דטהרות תנן תינוק שנמצא בצד בה"ק ושושנים בידו ואין השושנים אלא במקום הטומאה טהור שאני אומר אדם א' לקטן ונתן לו וכן בתינוק שנמצא אצל העיסה לפי מה שפי' התוספות והרמב"ן והרשב"א טעמא משום שא"א אדם א' נתן לו משום דהוה דשבד"ל ספיקו טהור וע"כ התם ברה"י מיירי שאין הרבים מצוים שם דאי בר"ה בלא"ה ספיקו טהור וא"כ ל"ש למיזל בתר רובא דעלמא דל"ש רבים התם ואמאי לא ניזל בתר קורבה דהוא דאורייתא ונימא שהוא בעצמו לקח כיון שהוא נמצא בצד הקברות או העיסה:
ועוד קשה בהא דאמרינן ביבמות דף קט"ו גבי ההיא דאיתלי נורא בבי גננ' דחוששין דלמ' אינש מעלמ' אתי לאצולי ולדברי קצת המפורשים נראה מדבריהם דאפילו אי לא אשתכח גברא חרוכא ופסתא דידא דאז נראה לעין שאחר היה שם אלא אפילו אם הגברא חרוכא חסר ממנו פסת יד אפ"ה אמרינן דאינש אחרינא אתי לאצולי ואיהו אתיליד בי' מומ' כו' והכי ודאי אית לן למיזל בתר קורבה שהרי ל"ש שיבא לכאן איש אחר להצילו וא"כ אין כאן רובא בעלמא ואיכא קורבא ודאית לפנינו. ע"כ נראה דע"כ לא ילפינן דקורבה דאורייתא אלא היכא שאינה סותרת החזקה כגון בעגלה ערופה שאין כאן חזקה וכן בכל הסוגיא שם משא"כ היכי שהקורבה סותרת החזקה אזלינן בתר חזקה בין לקולא בין לחומרא הלכך א"ש גבי גט ובההיא דיבמות דחיישינן לגט של יב"ש אחר ולא יחזור מטעם קורבה שהרי אשה זו בחזקת א"א עומדת ורובא הוא דעדיף מחזקה וקורבה משא"כ קורבה וחזקה כי הדדי נינהו וכן בההיא דשושנים שיש שם חזקת טהרה לתינוק כמ"ש הר"ש שם אין לטמאו מטעם קורבה ואע"ג דספיקא מיהא הוי מ"מ בדבר שאבד"ל ספיקו טהור אבל בההיא דשקלים וסוגיא דידן אין כאן חזקה נגדה ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרמב"ן והרשב"א ביבמות והרא"ש בגיטין על הרי"ף שפסק גבי גט להחמיר היכי שש"מ ולא הוחזקו וביבמות דף קט"ו בעובדא דיצחק ר"ג פסק להקל ודחקו לתרץ ולפמ"ש ניחא משום דגם היכי שש"מ ולא הוחזקו י"ל מדוע לא ניזול בתר קורבה להקל דהא רובא דעלמא אין כאן שהרי לא הוחזקו ב' יוב"ש כלל ואין לומר דכיון שהש"מ יש לחוש לעיר אחרת שיש בה כמה יוב"ש וכמ"ש הרשב"א דבש"מ מיקרי נפילה דרבים דשמא השיירות מביאין הרבה גיטין של יוב"ש הא לית' דאין לנו להחזיק הרוב כיון שאין הרוב ידוע לנו כלל ואע"ג דקיי"ל דאזלינן בתר רובא אפילו דליתא קמן היינו היכי שודאי יש כאן רוב אלא שאינו לפנינו כגון קטן וקטנה דרובא דעלמא ודאי לאו סריסים נינהו או כגון רובא דמקור לגבי עליה משא"כ היכא שאין ידוע לנו כלל אם יש כאן רוב מספיקא לא אמרינן דילמא איכא רוב נגד הקרוב והרשב"א ג"כ לא אמרה אלא בלשון שמא ועוד דע"כ לא אזלינן בתר רובא נגד הקרוב אלא היכא דהרוב מוכח או היכא שגם הקורבה לא מוכחה משא"כ היכא דהוי קורבה דמוכחא והרוב לא מוכח אזלינן בתר קורבה ועיין מ"ש ד"ז הגאון בס' תורת חיים בב"ב בסוגיא זו ובדף קע"א ע"ש) אע"כ כמ"ש דהיכא דאיכא חזקה נגדה לא אזלינן בתר קורבה הלכך אע"פ דהקורבה הוי מוכח דכיון שהוא בעיר זו מיקרי לגבי שאר עיירות קורבה דמוכח כמ"ש התוספת ד"ה רוב מ"מ אין לסתור בזה חזקת א"א וא"ל דחזקה דאשה דייקא מרע לחזקת א"א כמ"ש בכתובות דף ך"ב ז"א דבגט ל"ש זה כיון דעיקר טעמא מתוך חומר כו' וכיון שנתיר להחזיר לה הגט משום קורבה ל"צ למידק דמה לה לחוש הלכך חזקת א"א במקומו עומד משא"כ ביבמות שפיר פסק הרי"ף כרבא דל"ח לב' יצחק דאין שם חזקה א"א דחזקה דאשה דייקא מרע לה לחזקת א"א ואזלינן בתר קורבה ואביי ס"ל כמש"ל לחלק דהך דהכא לא מיקרי קורבה שאנו אומרים כמו שיצחק זה היה רחוק ונתקרב ובא לאספמי' כמו כן היה עוד יצחק אחר:
אך קשה לפ"ז מ"ק אביי מנא א"ל דההיא גיטא דאשתכח בנהרדע' כו' ומאי מייתי מגט למיתה דבגט הטעם שאין קורבה יכול להוציאה מחזקה א"א משא"כ במיתה וי"ל ע"פ מ"ש הרשב"א דמיירי שנמצא במקום שנכתב א"כ שייך לומר חזקה כאן נמצא כאן היה נגד חזקת א"א ומקשה שפיר:
וא"ת אכתי לפמ"ש דקיי"ל כרבא דל"ח לתרי יצחק משום דבמיתה ליכא חזקת א"א א"כ בההיא דגננ' נמי נימא הכי וא"ל דרבא דס"ל הכא דל"ח לתרי יצחק באמת מתיר התם אכתי תיקשי הא אנן בהא חיישינן לדר"ח בר' אבין דלמא אינש אחרינ' אתי כמ"ש המפורשים בדעת הרי"ף אבל כד מעיינינן בה לק"מ שהרי התם אמרינן קסבר רחב"א למימר היינו עשינו עלינו הבית כו' והיינו דס"ל דאמרה בדדמי ול"ש התם דייקא כלל משא"כ היכא דל"ש בדדמי שהאשה לא ראתה כלל שהוא בתוך האש שייך לומר דייקא ושוב יש להתיר משום קורבה וכמ"ש דמטעם זה פסקו שלא לחוש לתרי יצחק ומכ"ש די"ל דבזה גם אביי וכ"ע מודים דהך קורבה דהכא קורבה ודאית הוא שהרי לא היה רחוק ונתקרב כלל אין לנו לתלות שבא איש אחר ג"כ לכאן ומכ"ש לפי האמת שהעיקר כהנך פוסקים דמפרשי ההוא דאיתלי ביה נורא מחמיר רשב"א משום שיש כאן פיסת יד לבד גברא חרוכא השלם באבריו שאז אנו רואין שאחר היה כאן הא לא"ה לא דאזלינן בתר קורבה דאוריית' היכא דליכא חזקה נגד הקורבה דאי איכא חזקה נגדה כי הדדי נינהו ונראה להביא ראיה עוד לזה ממ"ש בנדה דף י"ח ע"ב ר"מ סבור סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ובתוספת שם ד"ה מיעוטא הקשו ע"ז דלר"מ אפילו בלא חזקה יטהר כיון דחייש ליה למיעוטא הו"ל ספק ובאין בו דעת לשאול טהור ותירצו דנקט הכא לאשמעינן דהחזקה אינה מסייעת לרוב וזה דוחק ולמ"ש א"ש דאי לאו מטעם חזקה אע"ג דהוי מוקמינן מיעוטא לגבי רובא דכי הדדי נינהו לר"מ אכתי הוי מטמאינן מטעם קורבא לכך צ"ל דאיכא חזקה ג"כ וג"כ כי הדדי נינהו וטהור משום שאבד"ל אך קשה דאכתי לרבנן דפליגי על ר"מ מדוע לא נשרוף את התרומה ומ"ש התוספת דרוב דמטפחין אינו רוב גמור והוי לגבי החזקה רק פלגא ופלגא אכתי קשה שהרי החזקה אזדא לה לגבי הקורבה דמצטרף בהדי רובא דמטפחין ולמה אין שורפין את התרומה וד"ל דרובא דמטפחין נמי מטעם קורבה אתינן עלה דרוב תינוקת הקרובים לעיסה מטפחין שאין תולין באחר מטעם קורבא ומיעוט שאין מטפחין רק כשבא אחר ונותן להם והיא מיעוטא דשכיח וא"כ ל"מ נמי סברא דקורבה דמסייע לרוב משום דמיעוטא דשכיח שאין דרכם לטפח אע"פ שהן קרובים לעיסה אבל זה דוחק לכן נראה דלכך לא מחשבינן לרובא דמטפחין לשרוף עליו התרומה כדאי' בבכורות דף י"ט דרובא דתלי במעשה לא הוי רוב רק דמצטרף בהדי קורבה ואמרינן רובא וחזקה רובא עדיף אבל אין בו מועיל לשרוף את התרומה ואפילו לרבא דס"ל שם דהוי רוב אינו רוב גמור ואי הוה חזקה כנגדו הוי מצטרף המיעוט לחשבו לספק אמנם הא ליתא דהרי מבואר ברשב"א ור"ן בחולין דף י' דדוקא דהיכא דהמיעוט אינו תלוי במעשה אז לא אזלינן בתר רובא והכא גם המיעוט תלוי במעשה שהרי ע"כ נלקח מן העיסה ומספקא לן אי מן הרוב או מן המיעוט זיל בתר רובא שמעשה זה נעשה מרוב תינוקת המטפחין ולשיטת רש"י שפי' דרוב דמטפחין היינו שמטפחין בשרצים א"ש שהמיעוט שאינו מטפחין לא תליא במעשה כלל ואין להקשות לפי המסקנה דמסיק רבינו דלא אזלינן בתר רובא דתלוי במעשה איך אזלינן בתר רוב מצוין א"ש מומחין הן הא המיעוט אינו תלוי במעשה וא"ל דההיא רבינא קאמר לה והוא מרה דשמעת' בחולין לחד לישנא דלא ס"ל רוב מצוין כו' הא ליתא דא"כ האיך מצינו ידינו ורגלינו בבהמ"ד שהר' אנן קיי"ל רוב מצוין כו' וקיי"ל כרבינא דלא אזיל בתר רובא דתלי במעשה כמבואר שם באשר"י וכ"פ הרשב"א והר"ן בחולין וצ"ל כמ"ש התוספות שם ד"ה חלב פוטר בטעמא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה האי מיעוטא דאין מומחין כו' משום שהיא מיעוט גמור כההיא דסתם ספרי כו' וא"כ ה"ה לענין רוב התלוי במעשה ועיין במלחמות בקידושין גבי סבלונות:
אבל צ"ע דלפי מ"ש התוספות שם דאיכא חזקה דלא ילדה נגד הרוב ולא ס"ל דחזקת מעי אמו מסייע לרובא א"כ ע"כ דרבא אזיל בתר רובא דתליא במעשה אפילו היכי דאיכא חזקה כנגדה וכן מוכרח מדברי התוספות ביבמות דף קי"ט ד"ה ר"מ היא כו' וי"ל דהכא כרבא דל"ל האי סברא והרי התם איכא חזקת יבום כנגד הרוב ואפ"ה ס"ל לרבא דאזיל בתר רובא וגם נראה דאי אמרינן הכי א"ש טעמא דמלתא באיזה סברא פליגי רבא ורבינא די"ל דלכך סבר רבינא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה משום דכיון דהמיעוט אינו תלוי במעשה תו לא מצינו למילף משאר דוכתי דאזלינן בתר רובא דש"ה דאין להמיעוט מעלה יותר מן הרוב אבל היכי שיש למיעוט מעלה אחרת שאינה ברוב שווין ורבא ס"ל אע"פ דרוב תלוי במעשה אזלינן בתריה משום דמאחרי רבים להטות לא משתמע מיניה לחלק וכמ"ש רש"י בחולין לענין רובא דליתא קמן ולפ"ז י"ל דע"כ לא ילפינן בחולין דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דליתיה קמן אלא דוקא היכא שהמיעוט נמי ליתיה קמן כהנך דיליף התם מיניה משא"כ היכא שהמיעוט איתא קמן כגון הכא דאי ניזל בתר רובא דעלמא ליתא קמן ואי אזלינן בתר קורבה שהוא המיעוט נגד רובא דעלמא אבל איתא קמן ומכ"ש היכא שהרוב תלוי במעשה אע"פ שגם המיעוט תלוי במעשה מ"מ אינו רוב חשוב כיון דתלוי במעשה וגם ליתא קמן לא ילפינן מאינך דאין תלוי במעשה והמיעוט ליתא קמן. וא"ל ברובא דעלמא נמי מיקרי איתא קמן דאטו בעינן שיהיה עומדים לפנינו דוקא וע"כ לא מיקרי ליתא קמן רק היכא שהיא תלוי בטבע אדם כגון סריס ואיילנות וכן האי דילפינן מעולה והורג את הנפש הכל הוא דמוקמינן להו שהם מן הרוב ודבר זה נקבע בטבע שהרוב אינם טרפה מה שאין כן הכא שנאמר דניזל בתר רובא שזה הרוצח הוא מרוב דעלמא הרי הרוב ידוע לנו שהעולם הוא רוב לגבי העיר הזאת ודמי למ"ש הר"ן ר"פ כל הצלמים דרוב המקומות שאין נעבדין בהן ידועין אצלינו לכן מיקרי רובא דאיתא קמן:
אמנם מדברי רש"י ביבמות קי"ט ובבכורות י"ט משמע דרובא דאיתא קמן היינו דוקא תשע חניות וסנהדרין ממש שהם לפנינו אבל דנימא הלך אחר רוב נשים שבעולם לא ומש"ס דהתם אין ראיה דהתם נמי הרוב הוא בטבע שהרוב מתעברות ויולדת אבל מלשון רש"י לכאורה לא משמע כן וכ"נ ממ"ש התוספות ב"ב דף כ"ד וש"מ רובא דאורייתא חשיב ליה רובא דליתא קמן כו' הרי להדיא אע"פ שהרוב דמקור ידוע לנו שדמיו רבים יותר משל עליה אפ"ה קרי ליה רובא דליתא קמן וכ"נ ממה שהקשה אא"ז מהרש"א שם דמאי הקשו התוספות לעיל מאי קמ"ל ר"ח מתני' הוא ט' חניות כו' דלמא אשמועינן אפילו רובא דליתא קמן ולכאורה בתירוץ הזה אכתי לא מתרצה קושיות התוס' דאמתניתין דתשע חניות הו"ל לאקשויי וד"ל דקושייתו על הר"י בר מרדכי דלדידיה בלא"ה לא מיתרצא הך קושיא דלמה לא פריך אמתני' כמ"ש התוספות וגם הת"ח הקשה דמנ"ל להתוס' להוכיח דאפילו בקורבה דמוכח קאמר דלמא אתי לאשמועינן אפילו היכא דליתא קמן וא"כ מוכרח לומר דרובא דעלמא חשיב ליתא קמן ולכך בלא ר"ח לא הוי ק"ל ממתני' דתשע חניות דש"ה דאיתא קמן משא"כ כשנאמר דחשיב איתא קמן א"כ אכתי ע"כ מוכרח דר"ח אפילו בקורבה דמוכח קאמר דאל"כ בלא ר"ח תיקשה ממתניתין אלא ע"כ דגם רובא דעלמא מיקרי ליתא קמן ודינו ממש כמו רובא דתליא במעשה דקיי"ל דלא אזלינן בתריה אך לרבא דס"ל דאזלינן בתר רובא דתלי במעשה והיינו ממשמעות דקרא דאחרי רבים להטות א"כ ה"ה דאזיל בתר רובא דליתא קמן אפילו היכא דהמיעוט איתא קמן דמשמעות הקרא דאין לחלק וכמ"ש רש"י חולין דף י"ב:
ולפי"ז יש ליישב פסק הרמב"ם בהלכות רוצח פ"ט ה"ו שכתב וז"ל אין העיר הקרובה מביאה כו' ותמה הכ"מ דלמה נקט אוקימתא קמייתא לבד בדליכא ולא התנה שתהא יושבת בין ההרים ותירוצו תמוה וכיוצא בזה תמוהים דברי הרמב"ם בכמה מקומות וגם הפר"ח ביו"ד סימן ס"ג דחק מאד בזה ולמ"ש ניחא דכל קושית הש"ס הוא אליבא דרבא ודקיימי הסוגיא כוותיה דהא גופא קאמר התם ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"כ מקשה שפיר דלדידיה אין לחלק בין רובא דאיתא קמן כמו דלא מחלקינן גבי רוב התלוי במעשה משא"כ לדידן דקיי"ל כרבינא שפיר יש לחלק כמ"ש ואין לילך בתר רובא דעלמא היכא דמיעוטא איתא קמן וקרוב הוא (ובהכי ניחא נמי דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר דאזלינן בתר מיעוטא דאיתא קמן כיון דירושלים קרובה היא אזלינן בתרה אך דאכתי קשה מדוע לא הקשה הש"ס ממנה לרבא כמו שהקשה מניפול ושאר קושית) ולפ"ז לכאורה קשה היכא דשיירות מצויות דאמרינן בגיטין אליבא דר"ז דלא נהדר ואע"ג דאיכא קורבה ע"כ מטעם כיון דש"מ אזלינן בתר רובא דעלמא ושמא יש עוד יוב"ש הרבה ומלבד מה שהקשיתי לעיל דכיון שאין הרוב ידוע לנו אית לן למיזל בתר קורבה וכ"כ בהדיא בש"ג פ' לא יחפור וז"ל וכ"ע מודו דלא סמכינן על הרוב אלא היכא שהוברר היות הדבר ההוא רוב עכ"ל ונראה להביא ראיה לזה מדאמרינן בנדה דף ס"ו ואם יש לה מכה תולין במכתה ונאמנת אשה לומר כו' והכי קי"ל ומבואר בתה"א שער ד' הטעם משום דמוקמינן לאשה בחזקת טהרה ואכתי קשה אמאי לא ניחוש שמא יש במקור דמים מרובים יותר ממה שיש במכה ואית לן למיזל בתר רובא אלא ע"כ כיון שאין הרוב בבירור אין אנו צריכין לחוש לו ואף כי יש מקום לחלק דמחמת חזקה זו דחזקת טהרה אמרינן דאין כאן רוב משא"כ הכא אדרבה כיון דאשה זו בחזקת א"א אמרינן שבאמת לא נתגרשה כלל וגט זה של יוב"ש אחר הוא מרוב דעלמא אך יש לדקדק ע"ז דהרי אמרינן בריש זבחים סתם אשה לאו לגירושין קיימי וא"כ אשה זו אנו יודעין בודאי שנשלח לה גט משא"כ אשה אחרת של יוב"ש אחר יש לנו להעמיד על חזקתה דסתמא לאו לגירושין עומדת אך זה היה אפשר ליישב לפי סברת הרמב"ן והביאו הרשב"א והר"ן בגיטין דף מ"ג גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח בדרך אסור בכל הנשים שבעולם שמא קרובת ארוסתו קידש וכתבו הם בשם הרמב"ן דאע"ג דאיכא לקרובות חזקת פנוייה מ"מ אין חזקת הקרובות שאינן לפנינו שאין באות לדין לפנינו מועלת לי כו' וא"כ ה"נ אע"ג שיש לנו להעמיד אשת יוב"ש השני אחזקתה ולמימר דלא נשלח לה גט דסתמא לאו לגירושין קיימא אין מועלת לאשת יוב"ש זה כיון דהיא אינה באה לדין לפנינו ונראה להביא ראיה ע"ז מהא דאמרי' בבכורות דף כ"ה בעלי מומין אוסרין בכל שהוא ור"י אומר יבקר וקאמר שם רבי אסי אמר רבי מחלוקת כשבדק ומצא וקמפלגי בפלוגתא דרבי ורשב"ג כו' ולכאורה קשה מ"ט דת"ק שאוסר וס"ל דאע"פ שמצא אחד אמרינן דלא זהו שנתערבה אלא שמא אחר הוא ואמאי לא נוקי אחזקתה דהם בחזקת תמימים וא"ל דלפי מה דקאמר התם כיון דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא א"כ הוה חזקה העשוי להשתנות דל"מ דהא ליתא דאם נאמר כן א"כ מדוע כשלא נתערב א' בעל מום אמרינן דבחזקת בדוקין לגבי מזבח קיימי ונימא דאיידי דמנגחי נפיל בהו מומא ואזדא להו חזקתייהו אע"כ דאעפ"כ מוקמינן לה אחזקה וע"כ לא אמרינן דעשוי להשתנות אינה חזקה רק היכי דודאי סופה להשתנות כגון בחי שסוף האדם מעותד למות וכה"ג מבואר בפוסקים אבל הכא לא קאמרינן אלא דיש לדמותו לשדה דאיכא למיחש שמא קבר אחר ג"כ וה"ה הכא יש מקום לומר שנפל בהם מום אבל מ"מ לא יצא מידי חזקתן (וגם בחזקת פנויה כתבו בשם הרמב"ן דאשה עומדת להנשא ואפ"ה אמרינן בה חזקת פנויה) הלכך נראה דהיינו טעמא משום דאע"ג דבאחד מצאנו מום מ"מ כשבאנו לדין על אחר אמרינן שמא זה הוא שנתערב מאי אמרת הרי אנו סותרים חזקתו של זה שהיא בחזקת תם ועתה נמצא בו מום מ"מ חזקתו של זה אינו מועלת להכשיר זה בלא בדיקה וכיון דזמנין דנפיל ביה מומא גם בזה לכן אמרינן שזה שאנו דנין עליו זהו שנתערב וסברא זו מבואר בפי' ובאה"ע סימן י"ז גבי חזקת חי וכמ"ש ברש"י בכתובות דף ע"ז רישא מנא לאבא בידך ולא מהני חזקת הגוף דאשה לגבי האב וה"ה הכא נמי חזקה של זה אינה מועלת כו' אך לפימ"ש דהיכא דרובא ליתא קמן ומיעוט איתא קמן לא אזלינן בתר הרוב וא"כ כיון דיוב"ש זה אבד בודאי ותו אנו תולין שמה שנמצא בכאן ממנו נפל שוב אין לנו לחוש לרובא דעלמא דליתא קמן וע"ק דלית לן למיזל בתר רובא דהוי רוב דתלוי במעשה דהמיעוט אינו תלוי במעשה כיון שהוא שלח לה גט בבירור מאי אמרת הא יש כאן רוב הא הוא תלוי במעשה ואין אומרים שגם א' מהרוב עשה מעשה כזה ודמי למ"ש הרמב"ן גבי סבלונות דאע"ג דרובא מקדשי תחלה לא אזלינן בתרה ואמרינן דלא עשה מעשה הקדושין מקודם ולכאורה היה אפשר לומר דמאן קאמר לה דחוששין לש"מ אע"ג דלא הוחזקו ר"ז ור"ז ס"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא אפי' במיעוט דאיתא קמן שהרי ר"ז מקשה כאן וניזל בתר רובא דעלמא כמבורר בתוס' ד"ה מתיב וא"כ ה"ה דאזל בתר רובא דתלי במעשה וכמש"ל אף דז"א מחוור בשיטת הפוסקים דפסקו תרווייהו וע"כ לומר כמש"ל דחזקת א"א סותרת להך דקורבה אך עדיין יש לפקפק דאע"ג דיש להאשה זו חזקת א"א מ"מ כיון שעתה לא על האשה אנו דנין רק על הגט וכיון דהגט קרוב לזה יש לנו לומר שממנו נפל ואע"פ שאח"כ ע"י הגט הזה נוציא אשה זו מחזקתה לית לן בה וראיה לזה ממ"ש התוס' בחולין דצ"ו ד"ה פלניא וז"ל וא"ת האיך מחזירין שט"ח בסימנים והא אי אתי סהדי כו' וי"ל דל"ד שטר שאין אדם מוחזק בו אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנים דה"נ לא הוי מפקינן חפץ כו' אלמא אע"ג דלענין ממון עצמו לא מהני סימנים להוציא הממון מחזקתו מ"מ השט"ח מחזירין ואע"פ שע"י השט"ח יוציא הממון מרשות בעליו מכל מקום עתה אין אנו דנין רק על השטר והכי נמי הכא אע"ג דעל ידי הקורבה אין יכולין לסתור חזקת א"א מ"מ גט זה אין לו חזקה כלל ושפיר מהני הקורבה שיחזירו הגט לשליח זה וניחא לי ע"פ מ"ש הרשב"א בחולין דף ט' ד"ה מר סבר בחזקת איסור אמרינן כן דכיון דמתה וע"י מומחה אמרינן דרוב פעמים שוחט שפיר אבל באיסור דאיכא חזקה דאיסורא ורובא לא מהני דרובא דתלי במעשה הוא מוקמינן לה אחזקתיה ראשונה ולפ"ז י"ל דדוקא במקום חזקה הוא דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה וא"נ אזלינן בתרה כי הדדי נינהו ואסור אבל היכא דליכא חזקה כנגדה גם רובא דתלי במעשה מהני לגבי קורבה לעשותו כספק השקול אבל זה צ"ע לפי דעת התוספת דבההיא דבכורות אין שם חזקה כלל דנגד חזקה דלא ילדה איכא חזקה דמעי אמו שאינו קדוש בבכורה כמ"ש התוס' ביבמות וגם בבכורות לדעת החולקים על ר"ת וכ"כ האשר"י שם וא"כ ע"כ דאף בכה"ג לא אזלינן בתר רובא דתליא במעשה אליבא דרבינא ועוד אני תמה על הרשב"א ז"ל שנתן טעם לדבריהם משום רובא דתליא במעשה וא"כ רבא דאזיל בתר רובא דתליא במעשה דאמר דלא כמאן ואם נאמר דרבא ס"ל כר"א בן אנטיגנוס וס"ל כמ"ש התוס' דכיון דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לכן לא אסרוה רק באכילה הוי א"ש מה שפסק הרמב"ם פ"א מהלכות שחיטה דהרי זו נבילה ובכ"מ שם כתב טעמו משום שהוא לחומרא ועוד דמסתבר טעמו כו' וכבר השיג עליו אא"ז בתשובה סימן ק"ה ולפי מ"ש י"ל דהרמב"ם פסק שפיר כמתנית' משום דאנן קי"ל כרבינא דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה והוי נבילה גם כן וא"ת לפי זה אע"ג דל"ה קיימי בחזקת טומאה אכתי מטמאין לה משום דהאי רובא ל"מ ולפי זה קשה כמ"ש דאכתי גבי גט ניזל בתר קורבה ולכאורה י"ל דלק"מ שהרי בהך מלתא דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה צ"ע דהרי בשבת דף ל"ד פליגי אביי ורבא רבא ס"ל רוב ע"ה מעשרין הן ואביי פליג עליו והרי הך דרוב מעשרין הוא רובא דתלי במעשה ולמה מהני ולכאורה י"ל דרבא לטעמיה דס"ל בבכור' דהוי רובא ואביי ס"ל כרבינא (ואע"פ כן אין הכרח למ"ש דרבא ס"ל דהוי רובא אפילו במקום חזקה דהא התם איכא חזקת טבל כמ"ש התוס' שם ד"ה ואיבעית אימא הא ליתא דשמא הכניסו דרך גגות ומעולם לא איתחזק באיסור כמ"ש הפ"י בגיטין דף ס"א) אבל צ"ע דבכל דוכתא קי"ל כרבא לגבי אביי והכא קי"ל כרבינא ואע"ג דגם אב' ורבא החליפו שיטתן בגיטין דף ס"א כבר עמדו בזה התוס' לכן נראה דבהך רוב ע"ה מעשרין ל"ש רובא דתלי במעשה כדאיתא בקידושין דף מ"ב בעי מיניה ר"א מר"י פירות ערוגה זו מחוברין תרומה כו' א"ל כל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי ועי' בזבחים דף נ"ט בתוס' ד"ה עד שלא נבנה וכיוצא בזה כתב האשר"י בב"ק ויותר מזה ביאר בתשובה כלל פ"ו דכל שביד האדם לעשות רואין כאילו כבר הוא עשוי וא"כ ה"נ הרי בידו לעשר שפיר אמרינן דרוב מעשרין הן ואין זה תלוי במעשה כלל מה שאין כן בבכורות שפיר קאמר רבינא דהוי רובא דב"מ כמו שמדקדק רש"י שם כגון עיבור בהמה דתלי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה הזכר כו' ואפשר שזהו באמת חילקו התוס' שכתבו דלכך לא משני כן ביבמות משום דשם לא חשיב מעשה דממילא אדם נזקק לאשתו והדבר מפשטו הוא משום דכיון שהוקבע כן בטבע האדם ואתי ממילא הוי רוב גמור וכמו רוב מטפחין באשפה דמידי דממילא הוא ולפי מ"ש החלוק מבואר בלא"ה דהתם ממילא אדם נזקק לאשתו וא"צ שום מעשה אחרת המעכבו ומעשה זה בידו הוא משא"כ בהמה שלפעמים צריך הרבעה ול"ש רוב בזה וכמ"ש הרשב"א בחולין דף י"ב דמידי דהוי ממילא שכיח טפי מרובא דתלוי במעשה והיינו משום דמידי דאתי ממילא אין כאן עיכוב אבל היכי שתלוי במעשה זימנין דאיכא מידי דמעכב למעשה ההוא וכ"ז כשאינו בידו דוקא ובההוא דחולין דף ט' שהבאתי בשם הרשב"א נמי לאו בידו שהרי כך אנו אומרים שרוב שוחטין רוב הסימנים בפעם א' ומיעוט אינן שוחטים בב"א רוב הסימנים ולפ"ז ניחא ההיא דשיירות מצויות דאין זה רוב התלוי במעשה שהרי אמרינן בקידושין דף ס"א הכי השתא התם בידו לגרשה מה שאין כן הרמב"ן גבי סבלונות כתב שפיר דל"ה רובא משום דאין בידו לקדשה אלא דעדיין יש לדחות ולומר דההיא דרוב ע"ה מעשרין הם הוי טעמא דאמרינן רוב ישראל בחזקת כשרות ומסתמא עושה ואין זה בכלל רוב התלוי במעשה דהרו אמרינן בקידושין דף ס"א הכי השתא התם בידו לגרשה הכא בידו לקדשה בתמיה וא"כ ה"נ בידו לגרשה משא"כ הרמב"ן גבי סבלונות כתב שפיר דל"ה רובא משום דאין בידו לקדשה אלא דעדיין יש לדחות ולומר דההיא דרוב ע"ה מעשרין הם הוי טעמא דאמרינן רוב ישראל בחזקת כשרות ומסתמא עישר ואין זה בכלל רוב התלוי במעשה וכיוצא בזה י"ל בההוא דרוב מצויין א"ש מומחין הן והיינו דרוב דלא גמירי אין מצויין א"ש כלל אבל הב"ח בא"ח סימן תל"ז כתב דכל היכי שאין החזקה ממילא אלא ע"י שיבדקנו ואולי היה איזה סיבה שלא בדקו ומטעם זה כשהשוחט לפנינו אין סומכין על הרוב כו' כיון דחזקה אינה ממילא אלא על ידי שלמד הוא וביאור דבריו הוא כמ"ש באו"ח סימן ח' דכל שהחזקה אינה ממילא בטבע האדם אלא על ידי מעשה תלינן שמא נתקלקל אחר כך תדע דהא גבי רובא דעדיף מחזקה אפילו הכי ברובה דתלי במעשה לא אזלי' כו' ומשום הכי לגבי שחיטה כו' אלא ע"י שלמד הלכות שחיטה ושמא שכח וכן מבואר בשו"ת שלו סימן א' ואני תמה דלפי מה דמדמה לה לרובא דתלי במעשה אפי' אין השוחט לפנינו נמי וכן גבי משכיר בית לחבירו בי"ד ותו קשה דמה ענין תליא במעשה לזה לומר שמא נתקלקל אח"כ בשלמא שלא למד לחיי אלא שמא שכח וכה"ג מאן דכר שמיה ואף לפי מה שהסביר דבריו בתשו' דמה שאינו שוכח בא ע"י מעשה שקידות הלימוד מ"מ הציצית בודאי כיון שכבר עשה ציצית פ"א חזקה דממילא הוא ולאו ע"י מעשה וכמו כן כתב המ"א אך מ"ש ולא ידענא מאי קאמר דהתם אמרינן שמא לא עלה עליה זכר ואת"ל עלה שמא לא נתעברה ואני תמה דמה ענין ס"ס לכאן דאיך יוכל לומר שמא לא נתעברה כיון שרוב בהמות מתעברות וא"כ אין כאן רק ספק אחד שמא לא עלה עליה זכר וא"ל דהא ס"ס עדיף מרובה ז"א אלא דוקא היכא שהרוב הוא נגד שני הספיקות וכיון שיש שני הספיקות המתנגדים לרוב אמרינן ס"ס עדיף משא"כ היכא שהספק אינו ענין לרוב כלל וספק השני הוא נגד הרוב לא חשיב ס"ס כלל וכמ"ש התוספות בכתובות דף ט' ד"ה איבעית אימא שהקשו דהא איכא ס"ס ספק מוכת עץ וא"ל דמוכת עץ לא שכיח כו' אלמא דאם נימא דלא שכיח אין זה ס"ס כלל וא"כ כאן דרוב מתעברות ויולדות לא נוכל לעשות ס"ס מזה ובתשב"ץ ח"א סימן צ"ה צ"ו פלפל עם השואל בזה אי אתתא דלא ילדה מלתא דלא שכיח הוא והביאו בזה דברי האשר"י ביבמות דף ס"ד שכתב דרובא דאינשי פרין ורבין כו' וא' מיני אלף שלא זכה כו' והתשב"ץ דחה זה דמש"ה לא מיקרי אונס דשכיח ותמהני עליהם שעכ"פ הו"ל להזכיר מש"ס דיבמות דף קי"ט דמבואר להדיא דרוב נשים מתעברות ויולדות ועכ"פ גם התשב"ץ מודה דמיעוטא הוא ואין לצרפו לס"ס הדעת הרשב"א ביבמות דשאינן מתעברות מיעוטא דמיעוטא הוא ע"ש אמנם י"ל דהמג"א ס"ל כשיטות התוס' בבכורות דבאמת יש מקום לצרף מיעוטא דשאינן מתעברות עם חזקה והו"ל פלגא ופלגא וא"כ כיון דיש לספק ג"כ שמא לא עלה עליה זכר שפיר הוה ס"ס אלא דבאמת הא ליתא דכבר כתבתי דעת החולקים על ר"ת וס"ל דאין שם חזקה דלא ילדה דיש חזקה כנגדה ע"ש בתוס' ובאשרי ובלא"ה יש כמה גמגומים בס"ס זה כמבואר למעיין בכללי ס"ס ואין להאריך בזה דודאי כ"ע מודים כל היכי דשכיח לאיסור יותר מלהיתר אין זה בכלל ס"ס אלא ודאי פשוט דרובא דתלי במעשה לא הוי רוב מטעמא דכתב הרשב"א במידי דהוי ממילא שכיחא טפי מרובא דתלי במעשה וא"כ ע"ז בעצמו אנו דנין דשמ' לא עלה עלי' זכר כלל וה"ה בכל רוב' דתלוי במעשה והגם שחלקתי בין היכי שבידו לעשות המעשה עדיין לא נתיישב לי ההיא דשיירות מצויות דע"כ ל"ש לומר היכי דבידו מהני אף אם תלוי במעשה אלא היכ' שהרוב עושין מעשה זו כגון אם נימ' דרוב מגרשין נשותיהן שייך למיזל בתר רוב' שמא יש עוד הרבה יוב"ש ואע"ג דתלי' במעשה הגירושין מ"מ כיון שהרוב עושין מעשה זו ובידו לגרש' דמי לההיא דרוב ע"ה מעשרין לפי מ"ש מעיקר' בטעמ' או לההוא דיבמות כפי חילוק התוס' משא"כ לפי האמת שאין הרוב עושין מעשה זו כלל מה איכפת לן שיש עוד יוב"ש הרבה סוף סוף ליכ' רוב' שכותבין גט לנשותיהם וכ"נ בההי' דפסחים דף ט' שדה שנמצא בה קבר טהור שאני אומר קבר האבד כו' וק' דמדוע לא ניזל בתר רוב' דעלמ' דשמא אחד מן רוב העולם בא לכאן וקבר מתו בכאן וכמ"ש הש"ס בבכורות דף ך"ט אליבא דרשב"ג דשדה כיון דדרכי' למקבר ביה כי היכי דקבר בה איהו קבר בה נמי אחרינא ורובא ודאי עדיף מחזקה זו שנמצא זה הנאבד שהרי בגיטין גבי ש"מ לא אמרינן הכי והיינו מטעם רובא אע"כ דזה לא מיקרי רובא כלל כיון שהוא תלוי במעשה הקבורה ואם היינו אומרים שהרוב קוברין בשדה זו שפיר הוה רובא אע"פ דתלי' במעשה וכמ"ש אלא דבאמת אין כאן רוב כזה רק סתמא וכיון שזה יודע בודאי שכאן קבר מתו בי' שזהו שנמצא וא"כ הכי בגיטין נמי הרי אין כאן רוב שמגרשין ואדרבא אמרינן בזבחים סתם אשה לאו לגירושין קיימי והיינו משום דרוב בני אדם אין מגרשין נשותיהם וכמ"ש התוס' להדי' בגיטין דף ל"ב ד"ה אפקיענהו דרוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין אין מבטלין ע"ש א"כ הי' לנו לומר דמסתמא אין יוב"ש הב' בדעתו לגרש כלל רק האי כיון דחזינן ביה שכתב לה גט ומדוע נסתור בחנם הרוב שאין מגרשין ונאמר שגם זה שלח גט לאשתו וע"ק לפי סברא זו שכתבתי דאם אין הרוב עושין מעשה זו לא מיקרי רובא למיזל בתריה דאם כן בההוא דחבו בר נאנאי ביבמות דף קט"ו דמייתי רבא מיניה ראיה דל"ח לתרי יצחק מדאגבי רבה ב"א זוזי והיינו דאי חיישינן לתרי יצחק א"כ ה"נ ניחוש לשמא מסרו ולא כתב לו דלא קנה כמ"ש התוס' שם ולכאורה אין מקום לחוש שהרי חזקה מה שביד האדם הוא שלו כמבואר בד"ט ואע"פ דהש"ך סימן מ"ז כתב דבשטרות לא אמרי' חזקה זו כיון דאין גופו ממון ה"ד אם אומר שהוא שטר אמנה וכה"ג והוא בחזקת הלוה כמבואר שם משא"כ כאן שנחוש דלמא של אחר הוא וזה יש לדחות דשמא חזקה זו דמה שביד האדם כו' הוא מטעם כאן נמצא כאן היה שכבר העירו בזה הרמב"ן והרשב"א בההיא דחבו בר נאנאי אבל הא ק"ל דניזל בתר קורבה ונימא כיון דנמצא בידו לא נתלה דמעלמא אתי לכאן ואולי דמטעם זה גופא אמרינן חזקה מה שביד האדם הוא שלו וא"ל דהטעם משום דחבו בר נאנאי שכיחי טובא א"כ איכא רובא ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"ד היכא שהרוב סותר לחזקת ממון מ"מ ז"א לפי הסברא הנ"ל דהרי הכא אין הרוב עושין מעשה זו למסור בלא כתיבה ול"ש בכה"ג רוב כלל ומ"ש לעיל דקורבה ל"מ נגד חזקה וכאן איכא חזקת ממון ז"א חדא דכבר כתבתי דאע"ג דאם נחזיר השטר נפקיע איזה חזקה מ"מ עתה על גוף השטר אנו דנין וכיון דאיכא קורבה מחזירין וכמ"ש התוס' בחולין לענין להחזיר השט"ח בסימנים ועוד דהכא בלא"ה לא הוי חזקת ממון כלל כמ"ש הש"ך סימן צ"א סעיף קטן י"ב כיון דסוף סוף האי ממונא תיפוק מרשותיה וע"ק דמאי מייתי רבה מההיא דכל מעשה בית דין יחזור ועיקר ראייה משטרי חליצה ומיאונין כמבואר בב"מ דף ך' דקאמר לה רבא תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן ומאי ראיה דלמא טעמא משום קורבה וא"ל דאיכא חזקת איסור ז"א כחן דאין האיסור רק מדרבנן אתי קורבה וסתר לה לחזקת איסור דרבנן וראיה מהא דאמרינן בפסחים דף ט' ואב"א ספק וס' הוא כו' כדר' אושעיא כו' ופירש רש"י אע"ג דאי עביד כר' אושעיא אכתי איכא איסור דרבנן סמכינן אחזקת חבר שעישרן ובהך תירוצא חזקת חבר אינה רק כמו ההיא דאכלתי' דהוה ספק הרגיל כמ"ש התוס' ואפ"ה אתיא הך חזקת חבר ודחי ליה לחזקת איסור מדרבנן וכ"כ התוס' שם דבביטול גם בחמץ מהני ואמרינן אכלתיה ואף על גב דבהנך עכ"פ אתחזק איסורה מדרבנן מ"מ אתו הנך חזקות ודחו לחזקת איסור דרבנן ואף אם נאמר דכגוונא דהתם ל"מ הכא מפני שהוא דבר שבערוה מ"מ כהך דהכא דקורבה דאורייתא ודאי דאתי ומפיק חזקת איסור דרבנן וצ"ל דע"כ בלא"ה לא מייתי ממיאון אגט דאין שם רק איסור דרבנן לבד אלא משטרי חליצה מייתי דאף על גב דאיכא חזקה דזקוקה ליבם אפ"ה יחזור אבל קשה גבי גט גופיה מדוע לא ניזל בתר קורבה וכמ"ש ע"כ נראה כמ"ש התוס' ב"מ דף כ' ד"ה איסורא דבא"א החמירו ועי"ל דמדאורייתא ל"ח לשני יוב"ש אבל מדרבנן חיישינן משום לעז ואם כן לק"מ דאע"ג דמדאורייתא שריא מטעם קורבה אסרוה רבנן אך קשה לפי דאין החשש רק מדרבנן אם כן איך קאמר ביבמות דף ק"ך למימרא סימן דאורייתא או דרבנן ורמינהו מצאו קשור בכיס כו' ומאי ראיה מייתי דלמא לגבי חשש דב' יוב"ש דהוא מדרבנן שפיר סמכינן אסימנים משא"כ בחשש דאורייתא אך י"ל דזה קאי אמתני' דהמביא גט ואבד ממנו דמפרש לה רבה בשיירות מצויות והוחזקו ואפ"ה קאמר בברייתא דיחזור בסימנים וקבעי הש"ס התם למפשט אליבא דרבה אך דלפי מ"ש אף בהוחזקו אכתי אין כאן איסור דאורייתא דבספק השקול אזלינן בתר קורבה ועוד דרוב אין מגרשין נשותיהן אך דלפי מה דאמרינן בבכורות דף מ"ה ע"ב בחד תירוצא דהכרת פדחת לחוד מדאורייתא מהני רק דשאני עדות אשה דהחמירו רבנן בתחלתה אם כן גם כאן הוא דרבנן ואפ"ה לא סמכינן אסימנים ואם כן ע"כ לא החמירו רבנן למיחש לב' יוב"ש רק בגט אבל במיתה דלא החמירו שפיר אזלינן בתר קורבה ושריא לעלמא:
עוד נראה להמציא היתר בנ"ד אפילו אם נאמר דלכך לא אזלינן בתר קורבה משום דאיכא רובא דעלמא כנגדו זה ל"ש הכא כיון שהי' בביתו להציל מטלטליו וכל שהוא בביתו הו"ל קבוע שהוא כמחצה על מחצה ושוב אזלינן בתר קורבה ועיין בכתובות דף ט"ו בתוספות ד"ה דלמא אזלא איהי לגבייהו:
אמנם לכאורה יש מקום לומר להיפך כיון דקבוע הוא לא מהני הקורבה שהרי אפי' בתר רובא לא אזלינן היכי דקבוע ואע"ג דרוב עדיף מקורבה וק"ו דלא ניזיל בתר קורבה במקום קביעות אלא דבאמת נראה כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ודוקא רוב הוא דלא מהני במקום קביעות אבל קורבה מהני וראיה לזה ממתני' פ"ג דערלה והובאה בקידושין דף ל"ז ספק ערלה בארץ אסור כו' ופי' הר"ן שם כגון שתוך הגן יש נטיעות של ערלה ונטיעות של היתר ופירות נמכרין חוצה לו בפתח הגן וקאמר דבארץ אסור דכיון שעל פתח הגן הן נמכרין מוכח' מלתא דמפירות הגן הם וליכא אלא חד ספיקא עכ"ל משמע שאילו לא היה זו דנמכרים על פתח הגן היה כאן ספק שמא מכרמים אחרים וא"כ קשה אמאי לא ניזיל בתר רובא דכרמים של היתר דעדיף מקורבה וע"כ לומר כיון דהם נמכרים על פתח הגן עדיין לא פירש ממקום קביעתו והוי כמחצה ע"מ ואפ"ה מטעמא דקורבה אסרינן ליה ואמרינן דמכרם זה בודאי הם ואין כאן רק ספק א':
אך במרדכי שם בסוף הפ' מפרש מחני' דערלה מיירי שאין שם שום כרם של היתר סביבותיו ואפ"ה הוי ספק ערלה כיון שנמכרים חוצה לו ובסוריא שרי דיש לתלות שממ"א הביאן כו' וקשה דנהי בח"ל או בסוריא קל הוא שהקילו חכמים דלא למיזל בתר קורבה מ"מ בא"י אמאי קרי ספק כיון דליכא למיזל בתר רובא שהרי אין כרמים של היתר סביבותיו א"כ כיון דקורבה דאורייתא ודאי ערלה של א"י הוא ולא ספק וא"ל דבאמת אית לן למיזל בתר רובא דעלמא אלא כיון שהוא קונה בפתח הכרם הוי קבוע ולא אזלינן בתר רובא וגם בתר קורבה ולכך קרי לי ספק דקבוע כמע"מ דא"כ מה לי דכרמים של היתר סביבותיו או לא ובלא"ה מבואר למעיין דע"כ מיירי שאין ש"מ לו מכרמים אחרים של היתר ועוד ק"ל דלפי דעת המרדכי דבח"ל מקלינן אפי' כשכרם זה ודאי ערלה אפ"ה שרי בח"ל אע"ג שיש לנו לתלות בקרוב שמכרם זה הוא מביא וכ"כ הר"מ סימן רצ"ד דהרמב"ם ס"ל הכי ואני תמה דמב"ב דף כ"ד מוכח להיפך דהא אמרינן ההיא חצבא דאשתכח בפרדיסא דערלה שריא רבינא לימא דסבר כר"ח וכתבו התוס' דאע"ג דספק ערלה בח"ל מותרת מ"מ אי אמרינן קורבה עדיף הוי כודאי ערלה ולפי פירושם קושית התוס' במ"ע דמנ"ל דסבר כר"ח ובאמת שזה תימא גם על הרמב"ם פ"י מהמ"א וגם על פירש"י לפי מה שהביא הר"ן שם בקידושין וגם פי' הב"ח סימן רצ"ד אין מספיק בזה ומה שיש לתמוה עוד על המרדכי אין כאן מקומו:
ולכאורה יש הכרח כשיטת הר"ן ז"ל ומדבריו מבואר דקורבה מהני במקום קבוע ונראה להביא עוד ראיה לזה ממה דאיתא בע"ז דף מ"ב דמקשה לר"י מהא דתנן קן שבראש האילן כו' הב"ע כגון דאייתי עצים מעלמא והראב"ד פרק י' מהלכות עכו"ם כתב וז"ל א"א דוקא שהביא ממקום אחר ופי' הכ"מ דהיינו דבעינן שנדע דאייתי מעלמא אבל מן הסתם חיישינן שמא מאותו אילן הם ורבינו משמע ליה כו' וקשה על דברי הראב"ד דבסתמא נמי נימא דאייתי מעלמא דהא קי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וראיתי שהפר"ח בהלכות ע"ז כתב מטעם זה שנראים לו דברי הרמב"ם אומר אני דבאמת הכא ליכא למיזל בתר רובא שהרי לא פירש ממקום קביעתו ודמי לתשעה חניות מוכרת בשר שחוטה וא' בשר נבילה ונמצא במקולין של נבילה דהו"ל קבוע כמע"מ וכיון דהו"ל פלגא ופלגא אזלינן בתר קורבה ואמרינן שמאותו אילן הם ואף הרמב"ם לא קאמר רק מטעמא דכתב הכ"מ דדרך רוב העופות להביא עצים מעלמא וכיון דבתר רוב העופות אזלינן ל"ש כאן קבוע אבל באמת אין זה ראיה דאף אם נימא דבקבוע לא אזלינן בתר קורבה אפ"ה שפיר קאמר הראב"ד דכל כמה דלא ידעינן שהם מעלמא אסור מספק דכל קבוע כמחצה ע"מ הוא ואין להביא ראיה ממ"ש הטור או"ח סימן תקט"ו וז"ל וכתב הרשב"א דאף לדברי הגאונים אין לאסור אלא בגוי כו' אבל גוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר אין לחוש מספק ולכאורה הוי הטעם דלא אזלינן בתר רובא דפירות דהם מחוץ לתחום ע"כ לומר דכיון דהפירות הם מונחין בכאן אצל הגוי אם כן הוי קבועין וכן מבואר ממ"ש המרדכי בחולין פרק הזרוע דכל דבר שאין בע"ח כ"מ שמונח שם הוי מקום קביעתו דהא אינו יכול לילך משם דהא אמרינן שם ט' שרצים וצפרדע א' ביניהם וגם גבי צבורין הואיל והונח שם הוי מקום קביעתו עכ"ל וכיון שהוא קבוע שם אזלינן בתר קורבה ואמרינן דמפירות שבתוך התחום הם אבל באמת ז"א די"ל דהתם כיון דקבוע אע"ג דקורבה לא מהני מ"מ הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכ"כ להדיא בחידושי הרשב"א מסכת שבת פרק השואל שכתב וז"ל אבל בעכו"ם ששרוי עמו כו' ועוד דספק של דבריהם הוא ולקולא וכ"כ הר"ן שם וכ"כ הרשב"א בספר עבודת הקודש ע"ש:
דבאמת לפי זה אין כאן היתר רק לקנות בביתו של הגוי אבל כשהגוי מביא לבית ישראל אם כן יש לאסור מטעם כל דפריש וכמ"ש הר"ן לענין לקנות בצים ביו"ט מן הגוי דכשהגוי מביא לבית ישראל הוא דשרי מטעם כל דפריש אבל למיזל בתר דידהו ולקנות אסור מטעם קבוע דהוא כמע"מ דמי ואמנם הט"ז סימן שכ"ה ס"ק ז' לא נחית למ"ש שיש כאן קבוע ולכך מקשה דניזול בתר רובא ובאמת ז"א דאין כאן רובא אלא קבוע ואע"ג דלפי מ"ש הט"ז שם לא מהני ספיקא דרבנן להקל כיון דהוא דשיל"מ מ"מ אזלינן בתר קורבה ולפי זה יש הכרח דקורבה במקום קביעות מהני ואם היינו אומרים דקבוע עדיף מקורבה היה נראה לפרש לשון הרמב"ם פ"י מהמ"א שכתב חביות יין שנמצאת טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתיה ומותרת בהנאה שאין הגנב גונב וטומן בתוכה אבל ענבים הנמצאים טמונים אסורים וכ"כ הטור סימן רצ"ד ותמה הלח"מ דהרי בש"ס קאמר לימא סבר כר"ח ודחי דלא מצנע ליה בגוויה אבל ענבים מצנעי ואם כן לדידן דקיי"ל כר"ח לא צריך לטעמא דלא מצנעי ועוד דגם בענבים יש להתיר מטעם רוב ולפי מ"ש י"ל דלכאורה קשה כיון דאשתכח האי חצבא בפרדיסא דערלה והאי פרדס קבוע הוא לגבי שאר פרדיסים ועדיין לא פירש ודמי לט' חניות כו' ונמצא במקולין של נבילה שיש בו דין קבוע וצ"ל דקושית הש"ס הוא דבשלמא אי סבר כר"ח דרוב עדיף אם כן גם קבוע עדיף מקורבה ולכך פסק להתיר דספק ערלה בח"ל מותרת אלא אי אמרת דקורבה עדיף מרוב אם כן י"ל דגם מקבוע עדיף והיה לו לאסור מטעם קורבה ומשני דטעמא דאם איתא דמיגנב מיניה כו' וא"כ הרמב"ם וטור שם משמע מדבריהם דקאי אערלה דא"י אפילו מטעם קבוע נמי אסורה דספק ערלה בא"י אסורה ולכך הוצרך לטעמא דאם איתא דמיגנב וענבים נמי אסורי משום ספיקא דקבוע:
ואמנם מסתימת לשונם לכאורה משמע דמיירי בין בארץ ובין בח"ל וא"כ נהי דהוצרכו לטעמא דאצנועי בגוויה כו' כדי להתיר אף בארץ מ"מ בענבים מדוע לא חלקו לומר דבח"ל מותרים וכן נראה דבאמת הש"ס ה"ק לימא סבר דר"ח ואם כן מצי סבר דקבוע עדיף מקורבה ולכך התיר האי חצבא ומשני לא רק ההיתר משום דאם איתא כו' וא"כ למסקנא דהתיר מטעם אחר אמרינן דלעולם קורבה עדיף מקבוע אע"ג דרוב עדיף מקורבה ולכך ס"ל שפיר לאסור בעינבי:
אבל ראה זה מצאתי לשון הרמב"ן בחידושיו לב"ב שכתב אהך דעינבי מצנעי וז"ל דאפילו לר"ח דאזיל בתר רוב אסירי משום דהם במקומם ממש וחזקה כאן נמצאו כאן היו וה"נ מוכח בקידושין כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו אסור והיינו משום דדרכן למכור על פתח הגן הלכך כמי שהוא במקומו דמי וכיון שהוא במקומו ומצוי ליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ל והביאו הנ"י גם כן הרי להדיא שהם מפרשים הך דקידושין כסברת הר"ן ופירשו הטעם משום כאן נמצא כו' וכ"כ הרשב"א והר"ן בפרק שואל בחד טעמא משום כאן נמצא כו' וכ"כ הרשב"א בספר עה"ק וגם הר"ן פרק, א"צ לא הזכיר רק הך טעמא ועיין במרדכי ר"פ אין צדין והביא הב"י סימן תקט"ו והט"ז ביו"ד סימן רצ"ד כוון מדעתיה דנפשיה לסברת הרמב"ן דגבי עינבי שפיר אמרי' מטעם כאן נמצא כו' ומביא ראיה מהפוסקים שזכרוהו לענין חמץ בפסח ע"ש וכ"כ הפר"ח סימן ס"ג לתרץ דברי הרמב"ן אלו והשיג שם על הטור שכתב היפך מדעת אביו הרא"ש ז"ל ולפי מ"ש לעיל גם זה אינו קושיא דהרא"ש שם בח"ל מיירי דהא אעובדא דרבינא קאי משא"כ הטור כאן העתיק לשון הרמב"ם דמיירי בא"י ועכ"פ יוצא לנו מזה דלשיטת הפוסקים הללו דס"ל דהיכא דאיכא למימר כאן נמצאו דהיינו שהם במקום שהוא מקומן אז ודאי אזלינן בתר קורבה אין הכרח דקורבה עדיף מקבוע ויש מקום לומר דכל הני שכתבתי ל"ד לקבוע ואפילו בט' חניות ונמצא במקולין של נבלה דפשוט דאסור אין איסורו מטעם קבוע אלא מטעם כאן נמצא כו' וההיא דחצבא דחמרא ודאי יש מקום לומר דאין זה מקום קביעתו כיון דהפרדס אינו רק מקום גידול הענבים ולא שדורכים בו היין ולפי זה גם כאן נמצא ל"ש ביה ואכתי לא מתרצא ל"ל לטעמא דאצנועי בגויה כו' אמנם מדברי המרדכי פרק הזרוע שהבאתי לעיל שכתב דבכל מקום שמונח שם הוי מקום קביעתו אם כן י"ל דשפיר מיקרי קבוע ומדברי המרדכי הללו נראה דס"ל דקורבה עדיף מקבוע שהרי כתב שם וז"ל הקשה רבינו משלם לר"ב הא דאמרינן חורי הנמלים כו' מה שאחורי הקוצרים אמאי לא אזלינן בתר רובא ורובא דקמה דבעה"ב הוא וכ"ת חלק העניים קרוב הוא כו' הלא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב והשיב כו' ולענין שאילתא י"ל חדא כדמסיק התם טעמא צדק משלך ותן לו ותו דאמאי לא נימא כל קבוע כו' אלמא דאף בלא טעמא דצדק משלך דמייתי התם למימר דספק לקט לקט אפ"ה הוא של עניים מטעם קבוע ואע"ג דקבוע אינו רק ספיקא ע"כ דהיינו מטעם קורבה כמ"ש מקודם אבל יש לדחות דבהתירוץ הראשון ר"ל דאע"ג דרוב עדיף מקרוב ולא מיקרי ספק אפ"ה מטעמא דצדק משלך הוא לעניים וקאמר ותו דאפילו נימא דוקא בספק השקול מ"מ בכאן הוא ספק השקול דאמרי' קבוע כו' וזכינו לדין שדעת הרמב"ן והנ"י והרשב"א והר"ן והראב"ד והטור והרמב"ם ועוד כמה פוסקים דס"ל דבמקום שהוא מקומן דהוה קרוב ומצד דאית לן למימר כאן נמצא כו' לא אזלינן בתר רובא ואע"פ שהרמב"ם בהלכות עכו"ם שהבאתי דעתו כיון שדרך רוב העופות להביא עצים מעלמא אזלינן בתריה ולא אמרי' דהוה קרוב ומצוי דאית לן למימר כאן נמצא כו' הא ליתא כיון שדרך רוב העופות כן זה מיקרי מצוי יותר ומדברי הרמב"ן מבואר דאפילו היכא דניידי קצת ממקומן ממש כגון בההיא דקידושין דנמכרין על פתח הגן אפ"ה אמרי' בהו כאן נמצא כו' ונ"ל ראיה לסברתו ממ"ש בתוספתא דביצה זמן בתוך הקן ומצא על פתח הקן מותרין וכ"כ הרשב"א בספר עה"ק ופסקה רמ"א בהג"ה סימן תצ"א בשם א"ז ונראה טעמא דמלתא משום דכיון דהוא על פתח הקן הוי קרוב ומצוי דכאן נמצא וליכא למ"ד רוב עדיף ומצאתי בפר"ח סימן תצ"ז שכתב טעמא דמלתא משום כאן נמצא כו' והוא נכון ע"פ דברי הרמב"ן הנ"ל וא"כ בנ"ד שהיה בביתו ממש מקום שהוא מקומו ודאי די"ל כיון דהוא קרוב ומצוי ודאי זהו שנמצא זהו שאבד ואמנם הרא"ש ורבינו ירוחם והגהת אשר"י שכתבו ג"כ להתיר בעינבי משמע דס"ל דאף בכה"ג לא אזלינן בתר קורבה אבל באמת יש לחלק דשאני התם דידעינן בודאי שהיו שם גנבים מרובא דעלמא אמרינן דגם ענבים הביאו אתם והצניעו כאן משא"כ בנ"ד ובנידון האי בי גננא דאי לאו פסת' דידא דשדיא אין כאן אמתלא כלל שבא לכאן איש זר ודאי יש לנו להתיר מטעם קורבה ומצוי דכאן נמצא כו' ודמי למ"ש הרא"ש פרק בתרא דע"ז דבמקום שיש ליהודים מגרש נעול בלילה מותר אע"ג דרוב העיר עכו"ם והיינו מטעמא כיון דבמקום הזה אין רגל עכו"ם מצי אזלינן בתר רובא מי שהוא מצוי בשכונה אבל אם לא היו ננעלות אע"ג דשכונה זו היא מיוחדת לעצמה ורגל ישראל מצוי שם הרבה יותר מרגל של עכו"ם וא"כ הו"ל קרוב ומצוי אפ"ה אסור ואזיל לשיטתו שכתב דעינבי נמי שרי אע"ג דהוי קורבה דמוכח טובא והשתא אתי שפיר מה שהקשה הב"ח ביו"ד סימן קכ"ט על הטור דמדוע לא הזכיר שיהיו דלתות השכונה ננעלות בלילה ולפי מ"ש ניחא דהטור לשיטתו אזיל דפסק בעינבי כדעת הרמב"ם דאזיל בתר קרוב ומצוי וא"כ הכא א"צ נעולות כלל וכן מבואר מדבריו בח"מ סימן רנ"ט וכבר כתבתי ג"כ דבקבוע לית לן למיזל בתר רובא רק בתר קורבה:
אבל איכא למידק ממ"ש הרשב"א בתשובה כת"י הביאה הפר"ח סימן ס"ג על ענין בשר המליח שנמצא בתוך המים שהשיב כיון דרוב המולחים ישראל נינהו איכא תרתי לטיבותא רוב וקרוב והשתא קשה ת"ל דאפילו רוב המולחים עכו"ם מ"מ הך בשר קבוע הוא ואית לן למיזל בתר קורבה ובשלמא אי אמרי' דקורבה במקום קבוע לא מהני אתי שפיר דאע"ג דקבוע במקום קורבה לחוד קבוע עדיף אבל היכא דאיכא רובא ג"כ אין קבוע מועל לדחות שניהם אבל אי קורבה עדיף תיקשי ואמנם באמת כבר הקשה פר"ח ע"ז דאית לן למימר כאן נמצא שהרי נמצא בבית שהוא רשות מיוחד בפ"ע קרוב ומצוי הוא ואזלינן בתריה ועוד דלא גרע משכונה כו' אלא ע"כ הרשב"א לרווחא דמלתא נקט הכי ואמנם אא"ז הגאון בת"ש סימן ס"ג השיב עליו דלק"מ דהיכא דאיכא ריעותא כי הכא דמי השליך בשר זה לתוך הקדרה אם כן ע"כ שרצים הביאו וי"ל שהביאו מרובה דעלמא ואע"ג דזה דומה ממש לעובדא דעינבי שבודאי היה בכאן אנשים שהביאו ענבים ואפ"ה כתב הרמב"ן דאמרינן שמכרם זה הנה הואיל והוא קרוב ומצוי ואין שום מקום לחלק ביניהם מ"מ שרצים ועופות שאני כמבואר שם בפוסקים דבדידהו אע"ג דרוב ישראל מ"מ אמרינן דלמא מעלמא אתו ועכ"פ מבואר בפר"ח דבבית שהוא רשות מיוחד בפ"ע אין שום חולק בדבר דאזלינן בתר קרוב ומצוי:
אמנם מ"ש להתיר מטעם קבוע עדיין אני מסתפק אם שייך לדונו בזה כקבוע דהרי מה שראינוהו בקביעתו בבית בעת שעלה הלהב אכתי לא נפל ספק בלבנו לדונו כלל לעשותו כקבוע רק עתה שראינוהו מת מספקא לן דלמא איהו אזיל לעלמא והאי מרובא דעלמא אתי לכאן ואין כאן קביעות כלל וא"ל כיון שאין ידוע לנו שפי' ממקום הקביעות מסתמא יש לנו לומר שלא פירש משם הא ליתא כמבואר במרדכי פרק מי שמת בשם תשובת מהר"מ גבי מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ועל ד' בנותיו וכתב לדון בהם דין קבוע כיון שנהרגו בבית וא"ל שמא נהרגו אחר שיצאו מהבית דכה"ג אמרינן בנזיר דלמא אשכח בשוקא וקדיש כו' ז"א דאית לן למימר כל דפריש כו' ואמנם ראייתו תמוה לפי מה שמבואר ברש"י ותוס' דהא דקאמר אימור בשוקא אשכח כוונתו דאיך נאמר אסור בכל הנשים דאימור בשוקא ימצא אשה ויקדש אותה ומותר בה מטעם דפירשה מן הרוב והא ודאי כמה נשי שכיחי בשוקא ויכול לקדש מהם ואיך הוא מביא ראיה דחיישי' שמא פירשו מן הקביעות וא"ל דמביא ראיה דבכה"ג אזלינן בתר הרוב הא מתני' הוא תשעה חניות כו' וכבר כתב לעיל מזה דבפירש אזלינן בתר רובא ועכ"פ חזינן דעת מהר"מ לחוש שמא פירש ממקום קביעות ויותר מזה אומר אני דאפילו היכא שהיה בקביעות ולא היה לנו שום ספק ועתה פירש לפנינו ממקום קביעות ואז אחר הפירשה בא האיסור אפ"ה אזלינן בתר רובא אף לדעת החולקין על הר"ן וס"ל דאפילו לקח קודם שנולד הספק אסור מ"מ ש"ה דקודם שפירש באמת עדיין לא היה איסור ונ"ל ראיה לזה מהא דתני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו משום טומאת מקדש וקדשיו והנה זה ע"כ מיירי בהרגשה כדאיתא בנדה ד"ת אין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה וא"כ ע"כ דה"נ הרגישה שיצא דם אלא שאינה יודעת אם מן העלי' או מן המקור ולפי זה קשה אמאי שורפין משום דאמרינן רוב דמים מן המקור והלא מקור ועליה קבועים הם וכיון דהרגישה הו"ל כפירש לפנינו ממקום קביעות דהוא ספק דאורייתא ואמאי שורפין ולשיטת הר"ן בפרק גיד הנשה דס"ל בפירש לפנינו נמי לא הוי קבוע ד"ת רק דוקא במקום קביעת ממש אתי שפיר אבל לדעת שאר פוסקים דס"ל דהוי דאורייתא קשה אלא ע"כ כמ"ש ואם כן אפילו הרגישה בשעת יציאת הדם אפילו הכי שייך למיזל בתר רובא כיון שבשעה שהם בקבועתם עדיין אין כאן ספק ועיקר הספק בא בשכבר הוא בפרוזדור שהרי אף בפרישתו לפרוזדור עדיין אין כאן טומאה עד שיצא מבין השניים שהוא מקום שהשמש דש ומקום שהשמש דש אינו מגיע לראש הפרוזדור כמבואר ברמב"ם פרק ה' מהא"ב ואז כבר אינו במקום קביעתו (ועיין בשו"ת ב"ח החדשות שנדפס ת"ל על ידינו בהלכות נדה):
אמנם י"ל לפי מ"ש הרמב"ם שם בפרק ט' דאם לא הרגישה ומצאה דם לפנים בפרוזדור הרי זה ב"ח שבא בהרגשה והיינו ע"כ כשבדקה העד והרגישה ואז לא אמרי' שבא מן המקור לפרוזדור בלא הרגשה והאי הרגשת עד הוא כמבואר שם דף נ"ח א"כ ג"ז פירש לפנינו דבשעת הרגשה היתה סבורה דהרגשת עד הוא ועי"ל דאף אם מרגשת אחר כך כשהדם בפרוזדור מכבר נמי מיקרי הרגשה דבעינן שתרגיש בבשרה ובפרוזדור נמי בבשרה מיקרי ואי הוה גר סימן דתני ר"ח בלא"ה אתי שפיר ומיושב בזה קושית התוספות שם ואין להאריך בזה שכ"נ פשוט מכל הפוסקים כמ"ש שהרי כתבו הטעם דפירש לפנינו אסור משום שהס' נולד במקום הקביעות וכן מפורש בדברי ה"ה פ"ב מהלכות שבת וז"ל נ"ל לפרש בדעת רבינו דפריש כולהו ובשעת פרישתן בעודן מהלכין נכנס אחד מהם לחצר אחרת בכה"ג אין מפקחין הא דפריש מקצתייהו ונכנסו לחצר אחרת מפקחין וא"ת אכתי פשיטא דזה כתשעה חניות מוכרות בשר שחוטה כו' ספק אסור מדין קבוע יש לי לומר דהתם אירע הספק בקבוע אבל כאן בעת פרישתן ספיקו אם היה ישראל או עכו"ם לא צריך לנו בדבר ולא נפל לנו ספק שנפלה מפולת בחצר אחרת והרי זה דומה לנמצא שהלך אחר הרוב ולפ"ז מוכרח ג"כ דה"ה דס"ל בפירש לפנינו הו"ל קבוע מן התורה וכן לפמ"ש הלח"מ שם דמדברי הרמב"ן לפי דעתו לפרש דברי הרמב"ם מוכרח דלא ס"ל כחילוק ה"ה ז"ל אלא ס"ל דבפירש לחצר אחרת דמי ללקח מאחד מן החניות א"כ מוכרח בדעת הרמב"ם דבפירש לפנינו הוה ד"ת דלא כמ"ש הר"ן והג"מ פ"ח מהמ"א הל' י"א ואמנם הר"ן ביומא פי' ג"כ כפי' ה"ה ז"ל וס"ל בפשיטות כיון שא' פי' לחצר אחרת אמרינן כל דפריש כו' וא"כ אין מוכרח כמ"ש אך דהר"ן לטעמיה אזיל דס"ל פירש לפנינו אינו רק דרבנן ואיך שיהיה עכ"פ יש להסתפק בנ"ד שמא לא שייך בכאן קבוע דשמא לא היה קבוע בכאן כלל רק ערק ואזל לעלמ' ואולי י"ל כיון דקורב' דאורייתא א"כ מחמת זה גופא אמרינן דלא נייד ממקום קביעתו ויש לזה ראיות מסוגיא דיומא ואין פנאי להאריך ועיין במשנה למלך פ"ד מה' מתנות עניים הל' ט' מ"ש על דברי המרדכי דחולין שהבאתי לעיל:
שלום לכבוד אהובי ידידי הרב כו' מו' זאב וואלף נ"י ראב"ד ומו"ץ דק"ק ראדוויל יע"א: