אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק א › שאלה י

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק א · שאלה י

שאלה ט

ועוד שנית מה שהשבתי בענין הנ"ל לא' מתלמידי ני' ישראל אשר בך אתפאר. בהלו נרי על ראשו ועל פניו יאיר הוה מחדדין שמעתיה וצילא דעתיה ועתה הוסיף דעת ותבונה לישא וליתן באמונה ה"ה כבוד אהו' תלמידי הרבני המופל' ומופלג החריף ושנון ובקי בחדרי תורה חכם וסופר כש"ת מוה' ישראל הלוי ני' לנצח ישב בצלצח:

אחד"ש גי"ק הגיעני ואל יתמה על החפץ כי ארכו הימים מאז בא דברותיו אלי כתוב. והשבתי אחור ימיני ולא השבתיו. מפני הכבוד וכאשר על התשובה מראש הבטחתיו אולם הן יאמין לי כי הייתי מוקף חבילות תשובות שהיה השעה צריכה לכך מלבד השיעורין הקבועים. וגם כעת עודנו עצור בהמון טרדת לא אוכל להפיק רצונו להיות כסופר מאריך ולי עוד שמור. אולי אוכל לקיים הבטחתי כאמור לטייל עמך בארוכה. ולישא וליתן על כל פרק כי כאשר נפשך אוותה לשמוע בקול דברי כן נפשי תערוג אליך. כי תשמיעני הוד קוליך. לי יקרו אמריך. וה' יהיה בעוזרך וימשחך שמן ששון מחבירך. והיו עיניך רואות את מוריך והן היום השבתי לך בקצרה על דברי ריבות בשעריך בנידון הריאה ועוד ידי נטויה אי"ה לבא בארוכה ועתה אני בא בדבריך מה שכתבת בנידון העגונה להשיב על דברי שכתבתי לחלק בין ט"ע שמכיר אותו הדבר בעצמו ובין אם אינו מכיר אותה החתימה בעצמה רק מחמת שרגיל בחתימתו וע"ז כתבת דממ"נ אם כל החתימות שוות כו' א"כ מה לי שיש לו ט"ע באותן החתימות או באחרות כו' ואי אין כל החתימות שוות א"כ פשיט דאינו ענין כלל ט"ע והכרת החתימות לדמיון דשאני ט"ע דהכרה מתוך שהוא רגיל בכ"י מכיר ובקי בכל חלקי כתבו בלב כו' עכ"ל בקצרה ואני לא באתי לידי מדה זו שלענ"ד בין כך ובין כך החילוק בין ט"ע גמור בגוף החתימה לט"ע ע"י הרגילות נכון ומבואר שהרי כשמעיד שהוא מכיר מחמת הרגילות הרי זה כאילו הוא מעיד לנו שזה החתימה שעליה אנו דנין היא דומה לאותן החתימות שראה פ' חותם א"כ אין זה רק דימוי לבד ומי גרע מה שהשטרות לפני ב"ד והן מדקדקין ורואין שזה דומה לחתימתו של זה ממה שזה מעלה בזכרונו שבענין זה היא חתימתו וא"ל דמה שרגיל בחתימתו עדיף טפי שע"י שראה כ"פ נקבע בלבו ציור חתימתו של זה א"כ אף אנו נאמר שאם יש לפנינו עשר שטרות שהוחזקו בב"ד אז שפיר יכולין לקיים מהם ע"י שיעיינו הב"ד בהם כמה פעמים עד שיקבע בלבם ציור החתימה ואז יכולים להכיר בט"ע חתימה זו וזה אינו במשמע מדברי הפוסקים שנראה שאין חילוק בין ב' שטרות או יותר ועוד דאף בב' שטרות נמי אפשר להרגיל בהם הרבה ומה לי ב' או יותר ואפ"ה לא מהני אם יוצא מת"י עצמו או בכ"י הלוה לדעת ר"ש גאון אם לא שנחלק בין היכא שהרגילות בא לו ע"י שראה אותו בשעה שחתם זה בחתימת ידו ממש כמה פעמים שזה נקבע בלבו ביותר משא"כ היכא שהוא מרגיל עצמו ע"י עיון בכתב ידו של זה ולא ראה אותו חותם ממש וגם חילוק זה לא ניתן להאמר כלל שהרי לא נמצא בפוסקים חילוק בין אם רואה אותו כותב חתימתו ממש או שרגיל בחתימתו ע"י שראה אח"כ רק שידע בבירור שהוא החותם חתימה זו וגם שאם נאמר שמה שהוא מעיין בשעת חתימה נקבע בלבו יותר א"כ מה"ט גופא יש לחלק דמה שהוא רואה גוף החתימה ומכירה בט"ע שהוא אותה חתימה בעצמה וכולי האי לא מצי מכוון לבו היכא שהוא מכיר בט"ע שזה כזה דאפשר שזייף בדומה ממש עד שנדמה לו שהם שוים ועוד דמה מועיל הקביעות שבלבו בכל חלקי כתבו של זה שהרי אין עדות רק שזה חותם בתמונה זו של החתימה שלפנינו והרי אף שיש לפנינו חתימת ידו ועינינו הרואות שכמות זה כן זה בכל חלקי הכתיבה לא סמכינן עלה דמלתא ואמרינן זיופי זייף והא עדיף טפי שלמראה עינינו נשפוט שתבניתם שוה משא"כ היכא שמכיר מחמת הרגילות אע"פ שהציור מהחתימה נתחזק בלבו כמה פעמים מ"מ זה שאומר שזו דומה לזה שרגיל לחתום אפשר שדמיונו כוזב לו ואינו דומה ממש ועכ"פ קשה לחלק בין הכרה ע"י הרגילות לדמיון משטרות שלפנינו דאם דמיון ל"מ גם הכרה בכה"ג לא מהני ומ"ש ר"ת שהרי העדים מתוך כוונת הלב וט"ע הם מכירים כו' התם קאי כשהעדים החתומים בשטר הם עצמם המקיימים וכן קיום ע"י עדים שראו שחתמו נמי מהני ט"ע כנראה מלשון הרמב"ן שהבאתי בתשובה אבל ט"ע ע"י הרגל לא מהני במקום דלא מהני דימוי:

ומ"ש וז"ל וראיה ברורה לדברי דהרי היותר מחמיר בדימוי הוא הר"ת ז"ל והרי מבואר בסימן כ"ח דעת ר"ת דאם העדים רחוקים מב"ד מותר לשלוח עדותן בכתב כו' ודוחק לומר דשם מיירי דעדים אחרים יראו בחתימתו כו' מתחלה אען ואומר שלענ"ד אין זה דוחק כלל דהא לא מיירי רק לענין שיועיל העדות בכתב אבל עכ"פ צריך שיהיה ברור לב"ד שזה כתב ידם של אלו והיינו ע"י עדים שיודעים שזה כתב ידם ואפשר שאף חתימות העדים לא צריך רק הכתב לבד סגי אם יש עדים שזה הכתב עדות כתבו פלוני ופלוני בכתב ידם. ומה שכתבת דהוי כעד מפי עד כמ"ש הש"ך ס"ק ז' הוא טעות שהרי הב"ד הם סומכים על עדות העדים שבכתב ואלו המעידין שזו הכתיבה של העדים הם עידי קיום לבד שזה מועיל בכל מקום והש"ך מיירי לענין קיום גופיה דאם שנים קיימוהו בפי שנים הו"ל עד מפי עד ר"ל הקיום הוא ע"פ עד מפי עד ואם הן בעצמן מכירים נהי דקיום ב"ד לא הוי העדאות עדים מיהו איכא ע"ש משא"כ כאן שהם מקיימים כתב זה לפני הב"ד וככל קיום שטרות דעלמא:

וכל זה כתבתי לדבריך אבל באמת אני תמה עליך דאין כאן מקום לקושיא זו מעיקרא שהרי בשטר שחותמים עליו עדים קי"ל דמדאורייתא לא בעי קיום משום דלא חשיד אינש לזיופי רק רבנן הוא דאצריך ומש"ה מהני קיום ע"י הכרה ודימוי וא"כ לר"ת דס"ל דהך דמפיהם ולא מפי כתבם באלם מיירי אבל בראוי להעיד בפיו מועיל כתיבת יד ומה"ט גופא מהני שטר לדידן א"כ העדות שמעידין העדים בכתב כל דין שטר יש לו ולא בעי קיום כלל מדאורייתא דהא לא חציף אינש לזייף ואף ביוצא מת"י התובע אמרינן הכי רק מדרבנן צריך קיום ופשיטא דסגי אם הב"ד או עדים אחרים מכירין חתימתן וככל קיום שטרות דעלמא וז"פ ועיין בש"ך סימן מ"ו ס"ק צ"ג חתם כשהוא ברי' כו' דלר"ת אין חילוק בין עדות בכתב לשטר ושטר נמי כשר דראויים להגיד כו' ע"ש:

ומ"ש דממקומו הוא מוכרע ממ"ש הטור בשם ר"ש גאון מקיימין אותה כו' לפלוג וליתני בדידיה כו' לק"מ דאדרבה רבותא קמ"ל דאע"ג דהשטרות הידועים שהם כ"י הלוה הם לפנינו לא מהני וכ"ש דלא מהני הכרה ע"י הרגילות שאין הדמיון רק ע"י מחשבה לבד וכמש"ל ולא בפועל ממש דלא מהני הכרה ומ"ש דהו"ל לפרושי דאף עדים גופייהו לא מהני כ"א כשראו החתימה דוק בלשונו ותשכח שכתב ע"פ עדים שיעידו בב"ד שהוא כ"י ולא קאמר המכירים כ"י משום דהכרה לא מהני וצריך דוקא להיות ידוע להם שזה כתב ידו ממש:

ומ"ש דיש ראיה ממ"ש התוס' בב"מ דף ך"ד דלרבנן חייב להכריז אף בלא שבעתן העין כדמוכח מעובדא דרבה בב"ח אלמא אף ע"ג דמסתמא ראה כתיבת הגט וחתימתו ואפ"ה ס"ל להתוספת דלא הוי ט"ע גמור דלרשב"א לא מהני כו' לא דקדקת יפה בזה דבאמת מה שהשליח הגט אומר בפ"נ ובפ"נ אינו מצד הכרה שמכיר הכתב והחתימות אלא עיקר הגדת השליח בפ"נ ובפ"נ הוא לפי שעומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו ותיכף מקבלו לידו ועי"ז הוא מעיד עליו שבפני נכתב ונחתם אבל ודאי אין סברא לומר מחמת שראה פעם א' בשעה שכתב זה או חתם שמחמת זה יהא ניכר אצלו לעולם בט"ע אם לא שמעיין כמה פעמים בכתב זה ומדקדק בו עד שיקבע בלבו ושוב אח"כ הוא יכול להכיר בט"ע וכיון דלא משהי גיטא בידיה והוא ככלים שלא שבעתן העין א"כ פשיטא שאין לו בו הכרה בט"ע גמור ואפ"ה מהני ומה לי שמכיר בט"ע החתימות או שאר הכרה בט"ע בגט כל שלא שבעתן העין והדבר פשוט שמי שמקיים החתימה מחמת שראה בשעה שחתמו העדים שאין לו הכרה בט"ע אם לא ע"י שראה הרבה פעמים ועיין בחתימה עד שנקבע בלבו ואם תאמר שאף בפעם אחת שראה הוא יכול להכיר בט"ע א"כ מוכח דאף בלא שבעתן העין יש לו הכרה בט"ע וזהו שבאו התוספת להוכיח משם דאף בלא שבעתן העין שפיר יכול להכיר בט"ע כמו בגט שאע"פ שלא ראה אותו כמה פעמים דלא משהי גיטא בידיה ואפ"ה קאמר רבה בב"ח אי ט"ע אית לי בגוויא ודרך אגב אמרתי לבאר לך כוונת התוס' מ"ש וכן מצינו ברבה בב"ח כו' ונראה מדבריך שלדעת התוספת רבה בב"ח. כרבנן ס"ל דהא קאמר אי ט"ע אית ליה בגויה והתוספת חולקים בזה על שאר פוסקים הסוברים דהלכתא כרשב"א וכן נראה מדברי מהר"מ מטיקטין שכתב על דברי הנ"י והלכה כרשב"א וקצת קשה שהתוס' דימו הא דרבה בב"ח כו' והיינו כרבנן עכ"ל ולענ"ד אין התוספת חולקים בזה על הפוסקים שהתוספת לא באו רק להביא ראיה על מה דמשמע דרבנן ס"ל דאף בלא שבעתן העין חייב להכריז והא מלתא טעמא בעי דהא מצד הסברא כל שלא שבעתן עין רחוק הוא שיהיה לו בו ט"ע ולזה הביאו ראיה מרבה בב"ח שאמר לגבי גט אי ט"ע אית ליה בגוויה אלמא דלפעמים יש לו ט"ע אף שלא שבעתן ומ"מ אין ראיה מדרבה בב"ח דהלכה כרבנן דחייב להכריז די"ל דגם רשב"א מודה בהא אף דלפעמים משכחת לה שהוא מכיר בט"ע אף שלא שהה כדי שביעה וכעובדא דרבה בב"ח מ"מ אין חייב להכריז בשביל זה כיון שרוב פעמים כל שלא שבעתן אין לו בו ט"ע אבל אי אתרמי מלתא שבא ת"ח והכיר בט"ע שפיר מהני אף בלא שבעתן והיינו עובדא דרבה בב"ח וכיוצא בזה כתב הב"י סימן רס"ב דמדברי הרמב"ם נראה דאפילו נמצא במקום שאין ת"ח מצויין שם אם בא ת"ח ואמר יש לי ט"ע בכלי שאבדתי חייב להראותו לו כו' ושאר פוסקים חולקים עליו וסוברים דבמקום שאין ת"ח מצוים שם אין חייב להכריז אבל מ"מ י"ל דמודו שאם בא חכם ואמר שיש לו בו ט"ע הרי זה חייב להחזיר ואפילו תימא דאף בכה"ג ס"ל דהרי אלו שלו היינו מטעם ייאוש דאף חכם מייאש כיון שיודע שאבד במקום שאין חכמים מצוין וא"צ להכריז יאושי מייאש משא"כ לגבי גט לא שייך זה וכל שיש לו בו ט"ע שפיר מחזירין לו אף בלא שבעתן העין. ולשון הרי"ף והרא"ש שכתבו ואי לא שבעתן העין הרי אלו שלו דהא לא קי"ל לצורבא מרבנן בגווייה משמע לכאורה דבכה"ג אף צורבא מרבנן לא מהימן כלל לומר שיש לו ט"ע וכן משמע יותר בלשון הרא"ש כמ"ש דטעמא דרבנן דאפשר שיכיר כו' וא"כ צ"ל דלא ס"ל הך סברא דגבי גט בלא שבעתן מיירי ואפשר שכוונתם כיון דמסתמא הכי איתא דלא קי"ל בגוויה ממילא הרי אלו שלו דיאושי מייאש וכמש"ל ואין להאריך מה שכתבת להביא ראיה דהכרה מרגליות הוה הכרה טפי ממה שמכיר ע"י שראה אותו חותם אין לו מקום כלל דודאי גם מי שמכיר ע"י שראוהו חותם ג"כ הוא ע"י הרגילות שכיוון לבו כדי שיקלוט העין תבנית חתימה זו ועי"ז הוא מכיר שהיא אותה החתימה בעצמו ועדיף ממה שמכיר ע"י הרגילות שזו דומה לזו וא"ת שלפעמי' מכיר אף ע"י ראיה פעם א' ומועיל ט"ע כזו לרבנן גם לגבי הכרה ע"י הרגילות כן הוא שע"י שראה חתימתו פ"א אומר שזו דומה לזו ע"פ ט"ע שהיה לו בחתימה ראשונה ומהני לרבנן דאף שלא שבעתן העין ס"ל דאפשר שמכיר בט"ע ומהני וא"כ פשיטא דמהני דימוי החתימות שלפנינו ובמקום דלא מהני דימוי כגון ביוצא מת"י עצמו או בכ"י הלוה לרש"ג גם הכרה ע"י שראה חתימתו לפעמים לא מהני. וא"ת דדוקא אם ראה חתימתו פ"א או ב' לא מהני אבל בהרבה פעמים מהני א"כ נתת דבריך לשיעורין שהרי לרבנן שפיר מועיל ט"ע בלא שבעתן כמו בשבעתן ומכ"ש לפי מה דקי"ל כרשב"א דבלא שבעתן אין ט"ע מועיל הדעת נותנת הא דמהני ט"ע בשבעתן דוק' על גוף הדבר בעצמו אבל לא שיאמר שזה כזה במקום דלא מהני דימוי החתימות שלפנינו וכמ"ש בקונטרס הראשון ומ"ש מרש"י שכתב מכיר אני בכתב יד הסופר כו' מבואר הוא ממ"ש וא"צ תשובה:

ומ"ש דקשה על ר"ש גאון מהא דנדה נאמנת אשה לומר כזה ראיתי כו' לק"מ דודאי בכל דוכתי סמכינן על מה שלמראה עינינו נשפוט שהם דומין וה"נ האשה נאמנת בזה שהרי היא הבאה לשאול וע"פ שאלתה אנו חותכין את הדין ואין לנו להחזיק ריעות' כל כמה דלא חזינן ואפי' היכ' דליכ' למימר אוקמה אחזקת טהרה כגון במצאה תוך ימי ספירתה מ"מ ל"ח למלתא כיון דליכ' מידי לפנינו שיהא נופל לנו ספק מחמת זה רק מפיה אנו חיין והרי היא אומרת שהיו דומין והא דלא בקיאין להפלות בין דם לדם היינו משום שצריך הבחנה גדולה וכמו שבארתי בתשו' בזה משא"כ לענין קיום דאע"ג שלמראה עינים הם דומין חיישינן שמא המזייף היה אומן גדול וטרח לזייף ולכוון שיהיה נראות דומות ולכך לא סמכינן רק על קיום העדים המכירים אותה חתימה עצמה שמקיימין אותה מתוך כוונת הלב והסמ"ג באמת הקשה גם ע"ז דהא חזינן שרבא טעה בחתימתו ולדעת ר"ת צ"ל דכולי האי לא מצי מכווין שיהיה טועה בחתימת עצמו שהוא מכיר אותה מהבנתא דלבא והך דרבא מיעוטא דמיעוט' הוא ול"ח ליה משא"כ ע"י דמיון יכול להיות שיזייף עד שיהיו נראות דומות זו לזו וא"כ בהך דנדה כיון שבאמת הם דומות שפיר מטהרינן לה ולנטי' מועטת כל דהוא ליכ' למיחש שהרי לא נתנה תורה למלאכי השרת ואף בזמן התלמוד לא היו מבדילין כחוט השערה בין דם טמא לדם טהור ועיין בדברי הרא"ש בנדה לענין אם דם מכתה משונה מדם ראייתה שכתב וז"ל יוכל כל אדם לידע אם הם דומין זה לזה אע"פ שאינו בקי בחלוקי מראות בשני דמים שלפנינו יוכל להבחין אם הם שוים או משונה במראיתם והב"ח ב סימן קפ"ח הקשה כו' דהא קיי"ל אין מקיפין בריאה ותירץ דהרא"ש לחומר' קאמר כו' ע"ש והדברים צ"ע ואין כאן מקומו וכבר בארתי החילוקים שבין נ"ד להענינים הנזכרים בארתי יפה בתשו' הראשונה ומ"ש לתמוה על היש"ש שמחלק לשיטת התוס' בין ט"ע שאינו גמור ללא שבעתן העין דמנ"ל לחלק דלמא התוס' לשיטתייהו דפסקו כרבנן ונדחק' לומר דרש"ל לאו על התוספות כתב כן נפלאתי עליך דלדבריך אדרבא מוכחא מלתא טפי דיש חילוק בין ט"ע כ"ד ללא שבעתן העין דהא להדיא קאמר רבא מריש ה"א דסימנ' עדיף מט"ע דהא לא מהדרינן אבידת' בט"ע וע"ז כתבו התוס' דמיירי בט"ע כ"ד ולדבריך דהיינו לא שבעתן א"כ איך קאמר רבא בפשיטות דהא מהדרינן בסימ' ולא בט"ע דלא כהלכת' דהא באמת קי"ל כרבנן דאף בט"ע כה"ג מהדרינן וא"ל דמ"ש התוס' דהלכת' כרבנן היינו למסקנ' דרבא דט"ע עדיף מסימנ' ז"א דאטו לא ידע רבא דאיכא פלוגת' בהא מלת' בין רשב"א לרבנן והו"ל למימר מריש ה"א דהלכת' כרשב"א השת' דשמענ' כו' הלכת' כרבנן ועוד שלמה לא דקדקו התוס' בב"מ משמעת' דחולין דמהדרינן אף בלא שבעתן העין ואפילו תימא דבב"מ לא ס"ל כהך תירוצא שכתבו בחולין מ"מ קשה על התוס' בחולין שכתבו דהא דמהדרינן לצורבא מרבנן בט"ע היינו בט"ע גמור וז"א רק לרשב"א וא"כ דלמסקנ' דרבא באמת אף ט"ע שלא שבעתן מהדרינן ז"א דהא רבא קאמר תדע דאיך סומא מותר באשתו כו' וא"כ הך תדע תיקשי לרשב"א דס"ל ט"ע כה"ג לא מהני. אלא ע"כ דגם למסקנ' דרבא היינו דוקא לענין איסורין אבל לענין אביד' לא הדר ביה רבא ומודה למאי דס"ד דלא מהדרינן וא"כ אם נאמר דהתוס' ס"ל דהלכת' כרבנן דאף בלא שבעתן מהדרינן ע"כ לומר דהך דרבא דמיירי בט"ע כ"ד לא מיירי בלא שבעתן אלא בגוונא אחרינ' שהוא ט"ע כ"ד וגרע מלא שבעתן ולהיפך מסברת היש"ש דס"ל דט"ע כ"ד עדיף מלא שבעתן וא"כ ס"ס אנו מוכרחין לומר דרבא לא מיירי כלל מלא שבעתן לשיטת התוספות:

ואמנם דעת רש"ל כמש"ל דגם התוס' לא אתו למפסק הלכת' כרבנן וגם הרא"ש כתב כדברי התוס' דרבנן פליגי וס"ל דאף בלא שבעתן חייב להכריז ואפ"ה כתב דהלכה כרשב"א. ומ"ש התוס' מדרבה בב"ח כבר ביארתי לעיל כוונתם בזה וא"כ שפיר כתב רש"ל שיש חילוק בין ט"ע כ"ד ללא שבעתן ואמנם לענ"ד דברי רש"ל תמוהים דמ"ש דלמסקנא אפילו לגבי אבידה נאמן אפי' בט"ע כ"ד כיון דצורבא מרבנן לא משקר ובאמת סוגיא דשמעתא לא משמע הכי דקאמר מעיקרא בפשיטות דהא מהדרינן אבידתא כו' ומשמע דהוא מלתא דפשיטות הוא לדידיה דאל"כ איך מייתי ראיה דהא ערבך ערב' צריך אלא ודאי גם למסקנא הדין כן ואע"ג דבאיסורי' מהני לא מהני באבידה דמשום חימוד ממון חיישינן שמה טועה בדמיונו ויצרו משיאו לומר שהוא שלו כיון שאין לו בו רק ט"ע כ"ד וכ"כ אא"ז בבכור שור בחולין שם ולפ"ז צ"ל בהא דרבה בב"ח דקאמר אי ט"ע כו' אע"ג דלא שבעתן העין והתם נמי איכא חשדא שלא יפסיד שכירתו דמה"ט מחלקינן בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא צ"ל דלא שבעתן עדיף טפי כיון דס"ס הוא אומר שמכיר היטב בט"ע גמור מהימנינן ליה משא"כ בט"ע כ"ד דחיישינן משום חימוד ממון מטעי טעי ולהיפך מסברת רש"ל:

וראיתי בהגהות מיימוני פי"ד מהלכות אבידה שכתב על הרמב"ם וז"ל פסק כרשב"א וצ"ע דהא פליגי רבנן עליו וכדפירשו התוס' מדקאמר מודה רשב"א ומסתברא דהלכתא כרבנן וכן הלח"מ שם הקשה כן וכתב וי"ל כיון דמפרשי אמוראי כו' (וצ"ע שלא הזכיר מדברי הרא"ש שכתב מסתברא דהלכתא כרשב"א דמסתבר טעמיה ועוד דמפרשים מלתיה עכ"ל) וההיא דגט אפשר דהיה לו ט"ע גדול כו' וכבר כתבתי דבלא"ה אין ראיה מגט דהתם כיון שבא לפנינו ואומר שיש לו ט"ע שפיר מחזירין לו רק לכתחלה א"צ הכרזה וכמו דמצא במקום שאין ת"ח מצוים דאע"פ שאין חייב להכריז מ"מ אם בא ת"ח מחוייב להראותו ואם אמר שלי הוא מחזירין וכ"כ הב"ח סימן רס"ב אלא דמ"ש וכן נראה מבואר מדברי הרמב"ם והביאו הב"י והסכים לזה עכ"ל משמע דגם הב"י מודה דא"צ להכריז ובאמת מדברי הב"י והכ"מ משמע דמה"ט צריך להכריז נמי להרמב"ם ע"ש וכמש"ל ומ"מ גבי גט בלא"ה א"ש אף לפי דברי הב"י וכמש"ל אך דבלא"ה אני תמה על הגמיי' והלח"מ שתמהו על הרמב"ם דאין כאן מקום לקושיא זו שהרי לפי מ"ש הרמב"ם המוצא כלי חדש וכיוצא בהן שצורת כו' שוה כו' שהרי הן כמו דינר משאר דינרין כו' שהרי א"י אם כך זה או צלוחית זה שלו ואם היה כלים שטבעתו העין חייב להכריז כו' מבואר דהרמב"ם גרס שטבעתו העין וא"כ משמע דברישא מיירי בגוונא דל"ש ט"ע כלל כיון שצורת כולן שוה וגם הם חדשים וכמבואר מדבריו ולפ"ז פשיטא דשפיר פסק דאין חייב להכריז ול"ד כלל לההיא דגט והא דקאמר ומודה רשב"א דמשמע דרבנן פליגי עליה צ"ל דרבנן דרשב"א ס"ל דבכל גווני חייב להכריז אע"ג דל"ש בי' ט"ע דמ"מ חיישינן שמא יש להאובד איזה סימן מוצנע בכלי זו שאין המוציא מכיר בו ובהא פשיטא דהלכתא כרשב"א כמבואר בש"ס בכל הפרק דכל שאין המוציא רואה סימן באבידה א"צ להכריז ומצאתי שד"ז הגאון בת"ח הקשה על הרמב"ם דגורס טבעתן א"כ אמאי פליגי רבנן על רשב"א ולענ"ד י"ל כמ"ש כו':

ואודות אשר כתבת בשם האשה טעמציא כבר פשט המנהג עכשיו שלא לדרוש בשמות ונהגו לכתוב כבר הברת הלשון וכבר כתב הב"ש באות י' לכתוב גיטא באל"ף ולא כהט"ז שכתב בה"א ע"ש הקרא ביהושיע בשמות המקומות את יטה ואת מגרשי' ולכן ראוי לכתוב טעמציא כי כך מקובלני מדודי הגאון נ"י בשם עטיא לכתוב כן ביו"ד וכמו שאנו קורין בשם רב אויא כל שניכר קצת הברת היו"ד בסוף התיבה. וכן ראיתי קצת תשובות מגאונים קשישאי לכתוב עטיא כן ונראה פשוט דגם בשם זה טעמציא הברת היוד ניכרת לבסוף ויש לכתוב כן. ומה שרוצים לדמות לרבקלה ושרקה ע"פ השמועה שהגאון מהר"י הורוויץ ז"ל הורה לכתוב טעמה בהא ע"ש הפסוק טעמה כי טוב:

הנה טעמא דהגאון ז"ל לא ידענו דאטו כל השמות מקורם מן התורה עד שנחפש שורש וענף גם לשם זה אם אמנם מצאנו בראשונים שחפשו למצוא מקור לשם לפעמים כשהיה בעיניהם ע"ד הזרות אין זה ענין לזמנינו זה שידוע כי כולם בשם יקראו לבית אבותם ובתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא ומי יודע מבטן מי יצאו הדברים ונתלה באילן גדול ולאו מר כו' וראיתי בסדר גיטין כ"י שבידי תשובה אחת שכתב זקיני הגאון מוהר"ר שלמה סג"ל האב"ד דק"ק לבוב לענין אחד שהיה שמו עפר בסגול ולתורה נקרא אפרים והגאון מהר"א שרענציל ז"ל כתב שיש לחוש שמא נקרא ע"ש הכתוב ועיפה ועיפר ואא"ז מהר"ש ז"ל השיב לו דאין הנקודות שוות דהכא נקרא עפר בסגול ולא רציתי להאריך בזה כי אף אמת הדבר שכך הורה הגאון ז"ל מי יודע איזה טעם היה להגאון ז"ל אפשר שהיתה חתימתו כך וכדומה וגם דכיון שאם כתב ה' במקום אחד כשר עביד לחומרא משא"כ לעשות מזה יסוד לומר שזה קיצור השם אינו נכון כלל. וגם לחוש לשם תמר אין דעתי נוחה כלל ואם באנו לחוש לזה יש לשנות כל השמות לדרוש בהם כרצון איש ואיש עיין בב"ש באות ל' ובאות מ' בשם מעלא ובאות נ' ובכמה מקומות שם ואם הכוונה לומר כיון שנגזר משם תמר א"כ עכ"פ יש לכתוב תמציא בתי"ו וגם אפשר שיש לכתוב בה"א לבסוף כמ"ש הב"ש בשם יתירה שנגזר משם אסתר אין הנדון דומה דהתם משמעותיה שנגזר משם אסתר כמ"ש הב"ש שם משא"כ בזה דלא שוו בשמא באותיותיהם ונקודותיהם ואין להשגיח בסתם ספרי דלא גמירי שגורעין ומוסיפין מדעתן וכתיבתו אינה מעלה ומורדת לענין דינא וכיון שעכ"פ השם שנקראת עכשיו אין בו משמעות ללשון הקודש כלל רק קורין אותן ללועזות בלעז טעמציא כך יש לכתוב טי"ת כי התי"ו יכולים לקרותה רפויה ואף לפמ"ש בב"ש באות ט' בשם טאנא דאם היה לעז וכתב בלה"ק כשר משא"כ להיפך ע"ש היינו דוקא התם שכפי הכרת השם יש במשמעותו שנקראת כן ע"ש הפרי תאנה וכמו רמי בר תמרי כו' כמבואר בספר שמות באורך קצת וא"כ יש לחוש שלא להוציאו ממשמעותו לגמרי אם יכתוב בט' משא"כ בזה שאין במשמעות השם הפרי כלל שהרי הרי"ש מן תמר פרחה באויר כבר יצא ממשמעות זה לגמרי שהרי א"א לפתור המלה ע"ש הפרי וכך לי ט' כמו תי"ו וא"כ אדרבא עדיף טפי למכתב בט' וגם בשם תאנה לכאורה היה נלענ"ד שאם קורין אותו בקמץ אז יש לכתוב בט' כיון שאין בו משמעות כ"כ לפותרו ע"ש פרי אדרבה עדיף טפי למכתב בט' כדי דלא למטעי לקרות התי"ו בציר"י ע"ש הפרי תאנה וא"כ יסברו שאין הגט של האשה הזאת שהיא נקראת בקמץ:

ואמנם ראיתי בנחלת שבעה בשם רש"ל שכתב שנקראת כך ע"ש הפרי ונשתבש הלשון וקורין אותה תאנה בקמץ עכ"ל וצ"ע מטעם שכתבתי וצ"ל דס"ל דמ"מ עדיף טפי למכתב בתיו שלפי דעתו אין לו ענין אחר רק להיות נקרא ע"ש הפרי ואם כן ירגישו שהיא זאת האשה והקמץ בא ע"י שיבוש הלשון משא"כ בזה שאין טעמציא ופריו שוה והיה צריך להוסיף ר' לנוטרים את פריו ולהיות נקראה בשם טערמציא ואז אפשר שהיה מקום לחוש לכתוב בתי"ו (אבל כמדומה שראיתי בספר ספרא דצנינועותא דיעקב שחיבר אא"ז הגאון האלקי מוהר"ר יעקב טעמירל נכתב שם בספר ובהסכמת הגדולים ג"כ בט' וא"כ נראה דשם טעמריל ג"כ היא שם בפ"ע) וגם בשם טאניא גופיה דעת האחרונים לכתוב בט' טאנא כמבואר בב"ש ובסדר גיטין שבידי בכ"י וא"כ בשם זה טעמציא פשיטא שאין לחוש ויש לכתוב כמ"ש בט' ובא' לבסוף דאף אם נאמר שנגזר מן שם טעמא וניחוש למה דשמיע להו בשם הגאון מהמבורג ז"ל שטעמה ראוי לכתוב ע"ש הכתוב מ"מ בזה שכבר נעקר ממשמעותו שוב שפיר כתבינן בא' כמו בשם בינא שהוא קיצור מבנימין כיון שאינו רק לעז בעלמא לשם המובהק ע"כ ראוי לכתוב באלף כמבואר ברש"ל ובט"ז ואע"פ שי"ל דהתם טעמא שאם נכתוב בה בינה יהיה פתרונו מלשון דעה ובינה ואינו ענין לבנימין כמבואר שם מ"מ משמע בט"ז שם דבכל דוכתי ששוב א"א לשם זה להתפרש בלשון הקודש אף שנגזר משם הקודש מ"מ לא הוי רק כשאר לעז בעלמא ודינו להיות באלף. וכעת נפל מלתיה בדעתאי אם באנו לדרוש שם טעמא י"ל שהראשונים שנקראת כן היו ע"ש המאורע כמו שנמצא בפוסקים כמה שמות כן שהיו נקראים בשם המאורע והוא שנולדה עם עוד אחד וכמ"ש חז"ל תאומה יתירה ונשתרבב הלשון לקרות בשם תאמה וא"כ היה ראוי ג"כ לכתוב בתי"ו אבל כבר כתבתי שנלענ"ד כיון שעכ"פ ע"פ הקריאה אשר נקראת עכשיו לא נכלל בלשון זה ענין תאומה אין לנו לכתוב כן ומה לנו בזה אשר מאז הוחל לקרוא בשם זה היה ע"ש כך. כיון שלפי ההברה של עכשיו אינו כן ויש על זה ראיה אך לא יכולתי לעיין כי מוכ"ז נחוץ וגם אינו בקו הבריאה כראוי ואף ע"פ כן עשיתי למענך ושאלת פי כבוד דודי הגאון ני' נידון מה שכתבת ששאלו אותו בזה מידי עברו ואמר שלא שאלו אותו כלל בזה והסכים ג"כ לכתוב טעמציא כאשר כתבתי אלא שלא הייתי נזכר לספר לו מה שכתבת שהיה כתוב בכתובת זקינתה תמר וכעת אין פנאי לשאלו שנית אך לענ"ד אין לחוש לזה כלל וכמ"ש כו' ולגודל הנחיצה קצרתי דברי איש ד"ש ושלום תורתך מתעלס באהבתך. מעתיר לאלקי הרוחות. להושיבך על מי מנוחות בצל החכמה ובצל הכסף. כאשר לבבך נכסף כנפשך ונפש הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תשובה שכתבתי בימי חורפי אני וב"ד וריעי הרב כ"ש מו' שמואל מרגליות נ"י אשר כעת הוא אב"ד בק"ק סטרי והקרייז יע"א ומה שהשיב לנו הגאון האמיתי מהר"י לנדא ז"ל נדפס בתשובתו נ"ב מהדורא תנינא:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה