בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה ז
שאלה אשה אחת ישבה עגונה מבעלה זמן רב וזה ימים לא כביר נתעורר קול שמת בעלה בק"ק סמילא. ואחר החקירה הוגבה גב"ע בב"ד וזה טופס הדברים:
במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה הר"ר שמעון במהור"ר יהודה ליב מק"ק הארחוב והעיד לפנינו ב"ד הח"מ בתו"ע בעונש אם לא יגיד ונשא עונו בזה הלשון. איך בין גיפאהרין לדרכי דרך ק"ק סמילא בחודש כסליו או טבת שנת תקס"א האט מיך איש אחד בק"ק הנ"ל שואל בשלומי גיוועזין אונ האט מיך גיפרעגט פון וואנין איך בין האב איך אים נישט גיוואלט זאגין מחמת עייפות הדרך האט ער אן מיר מפציר גוועזין איך האב איהם משיב גוועזין אז איך בין בק"ק הארחוב האט ער מיך גיפרעגט איזניט פאר האנדין נעבין אייך איין שטאט וואס הייסט לקאטש האב איך איהם משיב גיוועזין אז איך בין ד' פרסאות דער פון איז ער פון מיר אוועק גיגאנגין:
אחר זה באותו יום איז צו מיר גיקומין איין שליח ב"ד אונ האט צו מיר גזאגט. אז הרב מורה הוראה רופט מיך ומשום חולשא דאורחא האב איך דאס ערשטי מאהל ניט גיוואלט גיין ביז דער דריטיר שליח איז גיקומין מיך רופין בין איך ערשט גיגאנגין וויא איך בין אריין גיקומין להרב מורה הוראה זענין גוועזין בייא איהם אין שטוב כמה מענטשין האט ער מיך מוכיח על פני גיוועזין וויא קומט מען ניט צו גיין מסתמא רופט מען אוף איין דבר מצוה האט מיר הרב הנ"ל מספר גוועזין מעשה שהיה באשר עס איז גיקומן לכאן בערך שלשה שנים איש אחד שלא היה מכירין אותו ושמו ליב אונ האט גיזאגט אז ער איז איין אלמן אונ האט בכאן גינומין איין ווייב בת חייט אחד מק"ק סמילא אין האט מיט איר גיוואונט שלשה שנים. וזה בערך שלשה שבועות האט ער איין ברית מילה גימאכט אין בפתע פתאום איז ער פאר שלאפט גיווארין אונ האט גישיקט רופין לייט אונ בפניהם מתוודה גיוועזין אונ האט גיזאגט אז ער האט בק"ק לקאטש אוועק גיווארפין איין ווייב מיט איין מיידיל דאס איז שון בערך י"א שנים אין האט מען מיר גיזאגט אז ער האט פורט גיוועזין שם אשתו ושם אביו הילדה אונ מען האט מיר דיא שמות גיזאגט וויא מען האט מפיו גיהערט האב איך אלץ פאר געסין אונ הרב הנ"ל האט מיר מספר גיוועזין אז אחר התוודותו כנ"ל איז ער באלד גישטארבין אונ בעת אז איך בין גוועזין בבית הרב הנ"ל איז האיש הנפטר נאך ניט נקבר גיווארין אונ האט מיך גיפירט להבית אשר שם מת אונ מען האט מיר גיוויזין אים מת שכב על גבי קרקע כדרך המתים אונ איך האב ניט משים אל לבו גוועזין להביט אל פניו דאס איז אלטץ גיוועזין קודם תפלת שחרית האט צו מיר הרב הנ"ל גיזאגט אז איך זאל ווארטין עד אחר התפלה ואחר הלוויה וועט מען מיר דאס אלץ געבין בכתב בח"י ב"ד הצדק דק"ק הנ"ל נאר באמת איך בין נחוץ גוועזין לדרכי האב איך נישט גיוואלט ווארטין אונ האב להרב הנ"ל מבטיח גיוועזין אז אי"ה בחזירת דרכי וועל איך במכוון פארין דרך ק"ק סמילא אונ וועל נעמין כל הנ"ל במכתב רק עס זאל אלץ מוכן זיין בכדי ער זאל שון ניט דארפין מעכב זיין בחזירתו לק"ק הנ"ל יום וא"ו ע"ש קודש בחצות היום בין איך גיגאנגין להרב הנ"ל האט ער מיר גיזאגט עס איז שון שפטט איר מוזט בכאן שבת האלטין. האב איך גיזאגט איך וועל דוך הוצאה האבין האט מיר הרב הנ"ל משיב גיוועזין אז האשה העגונה ווען זיא איז וויא ארום וועט זיא אייך אייער הוצאה אום קערין האב איך איהם ציית גיוועזין אונ בין גיבליבן שבת האלטין. בין איך תיכף גיקומן מוצאי שבת אז ער זאל שון גומר זיין הנ"ל האט ער מיר גיזאגט עס איז לילה וחושך מטריח צו זיין לייט וואס מען דארף דער צו האבין בין איך גיקומין בהשכמה ביום א' האט מיר הרב הנ"ל גיזאגט איך זאל ווארטין ביז אחר התפלה בין איך גיקומין אחר התפלה האט ער מיר גיזאגט אז עס איז היינט יריד וועל איך ניט קענין די מענטשן אפ זוכין אונ איך דארף אין איין כפר אריין פארין בכן מוזט איר מעוכב ווערין עד הלילה אין איך בין נחוץ לדרכי גיוועזין האב איך שון מער ניט גוואלט הארין אונ בין גיפארין לדרכי כל הנ"ל העיד לפנינו ב"ד הח"מ כהר"ר שמעון בהרר יהודה ליב הנ"ל מק"ק הארחוב בתו"ע אל"י ונ"ע כדת תוה"ק ולראיה באנו עה"ח יום ג' ה' מנחם תקס"ב לפ"ק פה ק"ק לאקטש:
במותב תלתא ב"ד כחדא הווינא אתא לקדמנא מרת גיטיל בת מהור"ר הלל ז"ל מק"ק לאקטש והעידה לפנינו בתו"ע בחרם ובאל"י ונשא עונו בזה הלשון. עס איז גיקומין איין קול אז בעלי ליב ליטוואק איז גישטארבין בק"ק סמילא נאר עס איז קיין גביות עדות גיוועזין בין איך בעצמי גיפארין לק"ק סמילא אונ האב דארטין נאך גיפרעגט אונ האב גיזאגט סימנים ער איז גיוועזין איין ליטוואק אונ האט גיקוקט קיסאקו גם ער האט גיהאט איין קריץ אוף דעם פנים האבין מיר כמה אנשים גיזאגט אז דער וואש נפטר איז גווארין האט גיהאט דיא סימנים גם דאס ווייב וואס ער האט דארט גינומין האט אויך מעיד גיוועזן אוף דיא סימנים אונ האט גיזאגט קודם מיתה אז ער האט אוועק גיווארפין איין ווייב בק"ק לאקטש ערך י"א שנים רק מען האט איהם גירופין בפה"ק איצק נאר בפני הרב דשם האט גיזאגט עד אחד אז ער האט בפניו מתוודה גיוועזין בחליו אז ער הייסט באמת ליב נאר ער האט זיך במתכוין משנה גיוועזין:
כל זה העידה האשה הנ"ל בפנינו ב"ד בתו"ע בחרם הגדול באם לא יגיד ונשא עונו והגידה כדת וכהלכה יום א' י"ט מרחשוון תקס"ג פת ק"ק בראד ימ"א:
תשובה הנה לכאורה בסתירת דברי העד והאשה שהעד מעיד בסתם שהגידו לו שם ששמו ליב והאשה אמרה ששמו היה שם איצק רק שאמר ששינה שמו במכוון אפשר לומר דאין זה הכחשה שאותם המגידים להעד כדי שידע לחקור זאת והיו סבורים שאין צורך בדבר שידעו שם מזה להודיע לו כי היה נקרא במקומה בשם אחר שאין צורך בדבר שידעו שם מזה והאשה מתוך שנסעה לשם במתכוין ונתנה לבבה לחקור זאת היא הגידה הענין כמות שהוא. וכל כה"ג שיכולין לתרץ דבריהם לא מיקרי הכחשה כלל כמבואר בפוסקים ועוד אדבר מזה לקמן אי"ה:
אך דא עקא שצריך לשום אל לב אם הוא נאמן על עצמו לומר שבק"ק לקאטש אזי ליב שמו נקרא ואחרי בואו לסמילע קרא שמו איצק שהרי הוחזק בשם איצק כמה שנים. ואמרינן בב"ב דף קס"ד וליחוש דלמ' אזל למת' אחרית' ומחזיק לשמי' יוסף בן שמעון וכתב גיט' וממטי' ליה לאתת' דהאיך. ופירש הרשב"ם לתנא דמתני' דבעי מכירין למה כותבין שום גט לשום אדם אע"פ שאין מכירין שמו והלא שמא יב"ש זה מעיר אחת בא לכאן והיה שמו שמעון בן יעקב ועתה הרגיל והחזיק את עצמו שיקראו לו כאן ראובן לפי שרוצה לגרש אשת ראובן בן יעקב שבמקום פלוני א"ל ר"ה ב"ח הכי אמר רב כל שהוחזקו שמו ל' יום בעיר אין חוששין לו ופירש רשב"ם דכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יוודע הדבר. וכתב בהג"א שם שאם באו בפחות מל' יום אין כותבין להם והכי קיי"ל באה"ע סימן ק"ך דהוחזקו ל' יום סגי ובפחות מל' אין כותבין להם ומשמע מזה דכל כה"ג שנתחזק ל' יום חזקה גמורה היא וסומכין עליו ואין חוששין שמא החליף שמו בכאן וא"כ בנ"ד לכאורה אין זה נאמן לומר שהוא בעלה של אשה זו שהי' שמו ליב והחליף שמו נגד החזקה. וא"ל דע"כ לא אמרינן הכי אלא דאנו אין חוששין לזה שאיש א' יעשה כן אבל אם זה אומר שעשה כן נאמן כיון דלפעמים מתרמי דעביד הכי מחמת חוב או מחמת מרדין וכמ"ש הרא"ש בגיטין דף ל"ד גבי ההוא דיוסף וקורין אותו יוחנן. דז"א שהרי הרמב"ם פ"א מהל' א"ב כתב וז"ל איש ואשה שבאו ממה"י היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליו אבל בתוך הל' אין הורגין עליו משום א"א עכ"ל. והרב המגיד שם רשם מוצא הדין מימר' דרב בב"ב דף קס"ז הרי מבואר דס"ל דכל כה"ג חזקה גמורה הוא והורגין עליו ופשיט' דלא מהימן בכה"ג נגד החזקה. איברא שדברי ה"ה בזה הם תמוהים דבאמת אין ראי' מהא דרב' להרמב"ם כ"כ דאיכ' לדחויי דלמ' דוק' לענין שינוי השם אמרינן הכי דלא חציף אינש לשנות שמו פן יתבדה ויאחז ע"י המכירין ויודעין אותו מימים כביר אבל באמירתו זו אשתי לא עביד לגלויי אך באמת מקור דברי הרמב"ם הם מהירושלמי פרק עשרה יוחסין ומצאתי בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע סימן ע' שכתב ג"כ שדברי הרמב"ם הם מהירושלמי ובאמת תימ' על ה"ה שהרי היה למראה עיניו דברי הירושלמי הללו שהרי כתב על מ"ש הרמב"ם שם ראי' לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו כו' שהוא מהירושלמי והרי באותו ענין גופ' אית' דברי הירושלמי באומר זה אשתי כו' ואיך העלים עיניו מיניה בעידנ' דעסיק ביה ונראה שגם ה"ה ידע מזה שדברי הרמב"ם הם מהירושלמי אלא שלא תאמר שדברי הירושלמי לאו הילכת' נינהו שהם נגד סתימת ש"ס דידן בקידושין שלא הוזכר שם למ"ד יום לזה כתב ה"ה סמך לזה מש"ס דידן בב"ב וס"ל דדא ודא אחת הוא דכל דבר שאדם מחזיק בו למ"ד יום אין חשש שיעשה כן ברמאות מחמת איזה סיבה אלא חזקה שכשמו כן הוא וה"ה לענין זה אשתי ומה דסתם הש"ס בקידושין היינו משום דסתמ' דמלת' הכי הוא דבשלשים יום מקרי חזקה כן נראה ליישב דעת ה"ה בזה:
ומצאתי בש"ג פרק עשרה יוחסין בשם ריא"ז שכתב וז"ל וחזקה הוא ע"פ המנהג וההרגל שרואים אותם העולם שנוהגת בו כדרך בן כו' וכמה הוא החזקה שלשים יום כמבואר בתלמוד א"י (ר"ל ירושלמי). והביאו בח"מ סימן י"ט וכיוצ' בזה אמרו מי שמחזיק שמו בעיר למ"ד יום כמו שבארנו בפרק כל הגט עכ"ל הרי דמדמי להו להדדי ומייתי מש"ס דידן לענין החזקת שמו בעיר ראיה להירושלמי לענין חזקת איש ואשה וכמ"ש בדברי ה"ה ז"ל ונראה מזה דכל שהוחזק שלשים יום חזקה גמורה היא ומכ"ש אם הוחזק כן מרוב עתים וימים:
ומעתה אם בא עד אחד והעיד לנו שזה האיש שהוא מוחזק כאן בשם זה ימים ושנים לא היה שמו כן במקום אחר רק כאן החליף שמו נראה דאין סומכין על דבריו נגד החזקה ואם בא לגרש בטבריא אשה במקום שנאמן ליתן גט כגון באב שאמר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי ובא א' ואמר אני קדשתיה שנאמן ליתן גט מ"מ אם ידוע שהיה שמו ראובן והוא דר עתה בציפורי ומוחזק למ"ד יום בשם שמעון אינו יכול לגרשה אע"פ שיש ע"א שמעיד שכדבריו כן הוא שבטברי' היה שמו ראובן ואצ"ל שאינו נאמן ע"פ עצמו. וע"כ לא אמרינן אלא דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין דהיינו שאין ידוע כלל מה שמו אבל שיהיה נאמן היפך הידוע בטענה שהחליף שמו זה לא אמרינן דלא חציף אינש לשנות שמו למ"ד יום ולא נאמן לומר דעביד הכי ומכ"ש לפי מה שכתב בנימוקי יוסף בטעם דכל שהוחזק כו' שאם היה לו שם אחר בשלשים יום היה נודע הדבר. וא"כ נראה שאינו נאמן לומר שהיה לו שם אחר אם לא בראיה ברורה והך דגיטין דאמרינן התם יוסף וקוראין אותו יוחנן כו' היינו בידוע בבירור שכן הוא דלפעמים מתרמי כה"ג שאחד משנה שמו מחמת איזה סיבה. אבל מ"מ אינו רק אדם א' מאלף ולפעמים ורובא דעלמא לא אתי לאחלופי שמייהו וקובע השם בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ויום המות כיום הולדו ולמה יהיה נאמן דפריש מרובא וחזקה דלא חציפי לשנות שמם אע"פ שאומר בשעה שקרבו ימיו למות לא מהימן נגד חזקה לעקור חזקה כדאמרינן בקידושין דף ס"ג מי שאמר בשעת מיתתו אין לי אחים והיו מוחזק באחים שאינו נאמן בכה"ג. ולסמוך על סברת מבטן יצאו לומר דבזה"ז שכיח כה"ג וכיוצא בזה אין דעת נוחה להקל באיסור ערוה החמורה אך הואיל ומצוה וחובה עלינו לצדד בתקנת עגונות בכל מה דאפשר אפתח אנא פתחא לנפשאי מה שנלענ"ד לצדד להיתר בזה:
מתחלה נדון בדין מי שבא ואמר אני בעלה של אשה פלונית הדרה במקום פלוני ואת שמו לא הגיד ומת האיש אם אנו יכולין להתיר האשה ע"י אמירה דהאיש. ואח"כ נדעה נרדפה לדעת דינא דנ"ד. הנה הלכה רווחת בישראל שמי שהועד עליו שמת ונודע לנו שמו ושם אביו ושם עירו על פיו משיאין על ידו ודבר זה מתורת רבינו הרא"ש למדנו שכתב בתשובה כלל נ"א בעובדא דאותו תלמוד שהגיד להם ששמו ר' אשר כתב שאשתו מותרת להנשא והביא ראיה מיבמות דף קך"ב מעובדא דכך קורין אותו יוחנן בן יונתן כו' אלמא אע"פ שלא הכירו אלא ע"י שהזכיר להם שמו ושם מקומו והתירו את אשתו וכן בנידון זה שהגיד שמו ושלמד הנה כו'. וכ"כ בשו"ת מהרי"ק סימן קע"ו דאפילו בפעם א' שהגיד שמו די בכך וראיה מסוגיא הנ"ל. ולכאורה צ"ע על הרא"ש ומהרי"ק דלמה להו לאתויי מברייתא בעובדא דר' טרפון הא מתני' הוא מעשה בכלמון בא' שאמר אני פ' ב"פ נשכני נחש והריני מת כו' ואפשר לומר דהתם בעובדא דהרא"ש שהעיד העד שבעודו בריא שמע ממנו ששמו ר' אשר ושלמד לפני מהרא"ש ז"ל ולכך אין ראיה ממתני' דצלמון דכל שאמר כן בשעת מיתה שפיר נאמן על שמו ובפרט שהוא מתכוין להתיר את אשתו עי"ז לא חיישינן לשקרא משא"כ אם בעודו בריא שמעו ממני הי' מקום לחוש שמא שינה שמו במתכוון מפני בע"ח וכיוצא בו וכמ"ש הרא"ש בגיטין בההוא דיוסף וקורין לו יוחנן שיש שמשנין שמותיהם במתכוון מפני בע"ח או מחמת מרדין ולכך הוצרך הרא"ש להביא מהא דיוחנן בן יונתן שהיתה אמירתו דרך עראי בעודו בריא אולם ואפ"ה לא חיישינן לשינוי כלל. כן כתבתי אשתקד בתשובה אחת ועתה אורו עיני ומצאתי בשו"ת מהריב"ל ח"ג סימן ה' וכתב שם וז"ל ואם איתא דמן הדין הגמור הוא מותרת ולא משום דקל הוא שהקילו בעדות אשה משום עגונא או משום חומר הי' לו להביא ראיה מהא דאמרינן בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין כו' ומשמע דמן הדין כך הוא אלא שהחמירו מדרבנן ובשעת הסכנה העמידו הדבר על דין תורה ומדלא אייתי הרא"ש ראיה לדבריו מהך דאמרינן או מההיא דתנן מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר אני פ' כו' צ"ל דס"ל דיש לחלק בין היכא שאומר בשעת מעשה אני פ' כו' דלא חיישינן שמא בא לקלקל להיכא דאמר שלא בשעת מעשה בדרך סיפור באקראי בעלמא וכן נראה דיש לחלק ממ"ש מהרי"ק סימן קע"ו וכיון דכן הוא דיש לחלק אפשר לומר דאפילו דנימא דהיכא דקאמר בשעת מעשה שכך שמו מן הדין הגמור יש לסמוך על דבריו אפ"ה היכא דקאמר דרך סיפור בעלמא לא הוי עדות מעלי' אלא בעדות אשה משום דבעגונה תקינו רבנן כו' עכ"ל:
ודבריו הם כמ"ש אלא שביארתי יותר. ולפ"ז כיון דעכ"פ בשעת מעשה לא חשדינן ליה שבא לקלקל ומהימן לומר אני פלוני מעיר פלונית שעי"ז תהיה האשה מותרת להנשא א"כ מה לי אם הזכיר שמו או לא הזכיר כיון דעכ"פ אמר שהוא בעל אשה זו וכוונתו שתהיה מותרת במיתתו לכל אדם לא חיישינן שבא לקלקלה. ואם אחר החיפוש לא נמצא בעיר אשה אחרת שנפרש בעלה ממנה ע"ד המבואר בש"ע ובק"ע שפיר הוי עדות להתירה. ובתשובה אחרת הארכתי בטעמא דמלתא דנאמן ע"פ עצמו. אע"ג דלענין חליצה ליבום אין נאמן ע"פ עצמו. וכבר הרגיש בקושיא מהרשד"ם הביאו בק"ע סימן שנ"ד ולא כתב מה שתירץ ע"ז ותירצתי על נכון בס"ד ולדינא אין נ"מ בזה דעכ"פ נראה מדברי הפוסקים דבכה"ג וודאי דמהימן אף בלא הזכרת שמו רק ע"י חיפוש לבד:
ולפ"ז נראה דבנ"ד אע"ג דאיכא ריעותא טובא במלתא שהרי זה כמה שנים שהחזיק שמו בשם איצק ויש להסתפק אם יש לסמוך על אמירתו שהיה שמו ליב ושינה אותו במתכווין כמו שכתבתי מ"מ דבר זה יש ללמוד משו"ת הר"ן סימן ל"ג שכתב בא' שהעיד על איש אחד שמת ותאר אותו בתוארים הרבה שא"א להסתפק באחר כ"א שהוא בעל האשה זו רק שאמר שהיה שמו חיים ובאמת בעלה של אשה זו היה שמו יוסף וכתב דכיון שיש עדות מספיק שבעלה של אשה זו מת אלא שנולד ספק בשם זה אין לחוש לפי שקריאת שמו בענין זה הוא כסימן העשוי להשתנות לפי שכבר הועד שאמר שירחיק נדוד וישנה שמו ועוד הועד כי רצה ליקח איגרת מאיש א' ולפי שראה באיגרת שמזכיר שמו כאשר הוא באמת עזב את האגרת והרחיקו לבל יוזכר שמו וכיון שכן הרי סימן של שמו עשוי להשתנות וכל שהעדות מספיק מצד עצמו אלא שנמצא ריעותא מסימן אחר שנראה ממנו שאינו הוא ואותו סימן העשוי להשתנות אין מטילין מחמתו שום ספק בדבר אלא תולין אותו בשינוי שהוא עשוי להשתנות והביא ראיה לזה מב"ב פרק מי שמת וסיים בה הילכך בנידון שלפנינו כיון שהוברר מתוך עדותו של זה שבעלה של זו מת אלא שיש סימן אחר בדבר שהוא מטיל ספק בענין ואותו סימן עשוי להשתנות סומכין על הודאי ותולין את הספק בשינוי שהוא עשויה להשתנות עכ"ל. וא"כ נראה ללמוד מזה לנ"ד כיון שכבר ביררנו דאפילו לא הזכיר שמו כלל רק אמר שהוא בעל אשה פלוני שבמקום פלוני ואין שם במקום זה רק אשה זו עדות ברורה הוא להתירה. ובנ"ד שזה אמר שהניח אשה עם ילדה אחד בק"ק לקאטש זה י"א שנה וידוע לנו ע"י חיפוש שאין שם אחרת רק זאת האשה הרי זה לבד היה מספיק להתיר רק שנפל לנו ספק בשביל שינוי השם והוא סימן העשוי להשתנות אין מניחין הודאי עבורו ותולין הספק בשינוי העשוי להשתנות וכעובדא דהר"ן ואין לחלק דהתם היה המעיד איש זר משא"כ כאן דז"א דהא כבר ביארנו שהבעל לענין זה כאחר דמי בפרט כשאומר בשעת מעשה דלא חיישינן שבא לקלקלה:
אלא שבאמת יש לעיין בזה על הר"ן שנראה מדבריו ששינוי השם הוא ספק השקול והוא עשויה להשתנות והרי בהדיא אמרו דבהוחזק שלשים יום אין חוששין לו שאינו עשוי להשתנות וכבר הוכחתי דחזקה גמורה הוא ואפילו יש ע"א לא מהימן נגדה וכ"ש שאינה נאמן ע"פ עצמו. ולפ"ז אין ראיה מההיא דפרק מי שמת דהתם השומא ודאי שכן הוא שלפעמים עשוי להשתנות ואף ע"ג דספיקא הוי אין מניחין מחמתו את הודאי ותולין את השומא שנשתנה. משא"כ אם היה חזקה על השומא שאינו עשוי להשתנות אע"ג דלעתים רחוקים הוא משתנה ודאי שהוא מטיל לנו ספק בענין זה. וא"כ לענין שינוי השם נמי ניחוש ליה אע"כ דלא חיישינן לשינוי השם כלל. וכן מוכח ביבמות דף ק"ט דפליגי אי חיישינן לתרי יצחק וקיי"ל דלא חיישינן. ואפילו למ"ד חיישינן ס"ל אע"ג דלא הוחזקו מ"מ חוששין שמא היה שם אחר בשם זה. אבל מ"מ אין מי שסובר שחוששין שמא איש אחד ממקום אחר בא לשם ואסיק שמי' יצחק ר"ג מקורטבא. ופשיט דלא מיירי התם שכתבו מאספמיא שהיה ידוע להם שכך שמו בקורטבא כמבואר מדברי הפוסקים שכתבו דחשש היה שמא אחד מעלמא עבר דרך קורטבא שהיה שמו כך וכ"כ להדיא בתשובת הרא"ש כלל נ"א דהעדים לא העידו רק על שמו אבל לא הכירו את מקומו ולא את אשתו כנ"ל ע"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם והש"ע בענין אמרו שמת יצחק בן מיכאל כו':
אמנם באמת יש לעיין במה שהלכה רווחת בישראל דכל שבא איש אחד ואמר שכך שמו וממקום פלוני ומת אע"פ שלא הוחזק שם שלשים יום מודיעין לב"ד שבמקום האשה בסתם פ' מת ומתירין את אשתו וכן משמע בעובדא דיוחנן בן יונתן כו' לימים חלה ומת והשיא ר"ט את אשתו וכן משמע מתשובת הרא"ש בעובדא דאותו תלמוד ר' אשר שהבאתי לעיל דאיתא שם שנתאכסן בביתו יום או יומים כו'. וכ"כ מהרי"ק וצ"ע כיון דלא הוחזק למ"ד יום ניחוש לה למלתא דלמא אחרינא הוה ומסיק שמי' הכי מחמת איזה סיבה וזהו שמת ובעלה של זו עדיין חי ונראה דטעמא דמילתא משום דקיי"ל דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ופירש"י דהא כשעת הסכנה דמי שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה וא"כ א"ש הא דסמכו בהנך עובדי על אמירת שמו אף על פי שלא הוחזק שלשים יום משום דכשעת הסכנה דמי. ואע"ג דמתשובת הרא"ש דלעיל משמע דאף אם לא היה בשעת הסכנה היה מקום להתיר שהרי כתב שם לבסוף ויותר מזה הקלו בעדות אשה דתנן משיאין ע"פ ב"ק כו' תנא בשעת הסכנה כו'. וכ"ש שהבאתי בראיות ברורות להתירה כו' ע"ש נראה דהתם משום שהיה עוד אמתלאות שהראה לו תוספת הרא"ש על מקצת מסכתות שידוע שאותו תלמיד ששמו ר' אשר הוליכם עמו מטולטילא ע"ש ולכן כתב שהיה מקום להתיר אף אם לא היה מקום סכנה. (וצ"ע על דברי מהריב"ל שהבאתי לעיל שכתב שהיה לו להרא"ש להביא ראיה מהא דבשעת הסכנה כו' שהרי הרא"ש באמת בסוף דבריו מייתי ראיה מהא אכולהו קולי שכתב בתשובה זו ונראה שרוצה לדייק דעכ"פ בתחלת דברי הרא"ש רצה להתירה ע"פ הדין הגמור בלא קולא בשעת הסכנה וכמו שכתבתי) אבל פשיטה דבכל עסק עגונה כשעת הסכנה דמיא וכמ"ש הרא"ש שם לבסוף ולכן שפיר מתירין ע"פ אמירתו אע"פ שעדיין לא הוחזק והיינו דלא פרכינן אמעשה דצלמון וניחוש דלמא אחרינא הוה דאסיק שמיה הכי כיון דשני ליה הא דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין (ואפשר דהתם בלא"ה אין לחוש שהרי אנו רואין שמת ולא עביד לשקר בכה"ג שהוא הולך למות ולקמן נדבר עוד מזה) ועכ"פ למדנו מזה שאמרו דבשעת הסכנה כו' דמדאורייתא אין לחוש כלל שמא האיש הזה לא מן השם הוא זה ואסיק שמיה הכי דלא חציף אינש למעבד הכי אף אם לא הוחזק שלשים יום וכמש"ל בשם מהריב"ל דבשעת הסכנה העמידו על ד"ת. ועכ"פ מעשים בכל יום שמתירין נשים ע"פ כתב הבא ממרחקים שמת שם איש שהחזיק שמו פב"פ מעיר פלוני ולפעמים מקילין ע"פ שמו ושם עירו לבד כדעת הרבה פוסקים ואין חוששין לומר שלפי שהוא גולה ממקומו שינה את שמו ושם עירו להתנכר ואפשר שאפילו שאם בא ע"א ואמר שהוא יודע שמת במקום פלוני והחזיק עצמו בשם זה לא עשה כן אלא להתנכר אין חוששין לדבריו ומתירין האשה לפי שאינו נאמן נגד החזקה שזה הוחזק שם בשם זה דאל"כ איך כותבין אע"פ שאין מכירין ניחוש שמא יבוא הבעל אח"כ ויערער לומר לאו אנא הואי אלא ע"כ דאפילו אי אתי ומערער לא מהימנינן ליה:
ומצאתי בשו"ת מהריב"ל חלק שכתב אהא דאמרינן בקידושין נאמן ליתן גט דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ובהך טעמא לחוד סגי וכן נמי יש להביא ראיה מגיטין דבשעת הסכנה כותבין כו' הא קמן דמדאורייתא לא חיישינן אפי' היכא דאיכא למיחש אלא דמדרבנן הוא דחיישינן ולא העמידו דבריהם במקום סכנה וכ"ש בנ"ד דליכא למיחש דאין אדם חוטא ולא לו. וכד מעיינינן אשכחינין דיש להסתפק ולומר דלמה התם דכותבין היינו היכא דליכא הכחשה אבל בא הבעל ואמר אני לא הייתי מושלך בבור ולא אמרתי כל השומע קולי כו' אין משיאין אותה ואם נשאת תצא ויש להביא ראיה מהרשב"א כו' אף אנו בנ"ד אע"ג דאשכחינן דסמכינן אחזקה דאין אדם חוטא ולא לו היינו היכא דליכא הכחשה כגון ההוא דקדשתי בתי כו' וכעין דהיה מושלך בבור כו' דאיכא דאוקמי דליכא הכחשה כו' עכ"ל מבואר דמסתפק דאם בא הבעל ומכחיש אי מהני אבל בלא הכחשה פשיטא דמהני וסמכינן על מה שאמר שכך הוא שמו אף בלא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו שהרי מתירין ע"פ אמירתו שאמר בבואו למקום זה שכך שמו באקראי בעלמא ולא בשעת מעשה כדמוכח מעובדא דיוחנן כו' וכמש"ל ולפי דברי הר"ן דמשוי הא מילתא דשינוי השם לספק אמאי לא ניחוש שמא אין זה בעלה של אשה זו רק אחר שהיסב את שמו כך וע"כ לומר דגם הר"ן מודה דסתמא דמלתא אין אדם משנה את שמו וחזקה גמורה היא רק דהר"ן בנידון דידיה שנתברר מעדים שאמר קודם שנפרד ממקומו שיעשה כן שירחיק נדוד וישנה שמו וגם האגרת שרצה ליקח לפי שהיו כתוב שמו בתוכו עזבה כדי שלא יהיה נתפס בשקרו ע"י האיגרת שיראו בתוכו שלא כמו שהוא נכתב הוא נקרא לפיכך שפיר אמרינן כי נפשו אוותה ויעש כן להיות קורא לו שם חדש כדי לעגן את אשתו ואע"ג דבעלמא אמרי' עביד אינש דגזים ולא עביד מ"מ כאן שהוברר מתוך העדות שזהו בעלה של אשה זו רק שינוי השם מתנגד לזה אמרינן דהאי גברא גזם ועביד והוציא לפועל את אשר זמם לעשות ובכה"ג שפיר מיקרי ספיקא. וכן משמע מדברי הר"ן דלולי שהעיד שאמר שבדעתו לשנות שמו לא היה קורא סימן השם כסימן העשויה להשתנות אלא היה מחזיקין לסימן מובהק ביותר שהרי אנו מתירין רוב העגונות ע"פ עדים שמו ושם עירו אע"פ שלא הוחזק רק מפי עצמו אלמא דסימן מובהק הוי ואינו עשוי להשתנות רק בכה"ג שאמר קודם מעשה שבדעתו לעשות כן אז מיקרי ספק שאף ע"פ שחזקה על אדם מישראל שאינו משנה שמו ועכ"פ לא יבצר ממנו אשר זמם לעשות ואפשר שעבר עליו רוח קנאה חמת גבר לעגן את אשתו ויעש כאשר דבר משא"כ בגוונא דנ"ד אם היה מתברר לנו שטרם פרידתו אמר שירחיק נדוד וישנה שמו הוה מדמינן לעובדא דהר"ן משא"כ אם אז שתק ולא אמר מידי רק השתא אומר ששינה את שמו והוא נגד החזקה א"כ דל אמירתו מהכא הרי שמו מכחש לעדותו ואילו לא היה מתברר ע"פ העד שאמר ששם בלקאטש היה שמו ליב רק היה אומר סתם שהניח אשה בק"ק לקאטש לא היינו דנין בדעת עצמינו להתיר אשה זו ולתלות ששינה שמו אף שעל ידי החיפוש מתברר שאין שם אשה אחרת רק זו וזה מוכח מדברי הר"ן דלולי העדות שהיה בדעתו לשנות שמו לא היה מתיר מטעם שאנו תולין ששינה שמו. והדברים ק"ו דהתם זה המעיד מתברר מעדותו שזה שמת היה בעל אשה זו ואפ"ה מגרע עדות זה מה שאמר שהיו שמו חיים ולא מצא מקום לתלות ולהקל ששינה במתכוין לולי מחמת שהעיד עליו שרוצה לשנות שמו וא"כ כ"ש בזה שאנו רוצים להתיר ע"י זה מה שאמר שהניח אשה בק"ק לקאטש והשם מעכב על ידו והוא אינו זכאי באמירתו שאומר ששינה במתכוין דלא עבידי אינשי דמשני שמייהו ואין סומכין על עדות כזה:
ומצאתי דאתי לידי שו"ת מהרשד"ם חלק אה"ע סימן נ"ט וכתב שם בעובדא דאיש אחד שמו שלמה קאבוסין משאלינקי. שהעיד עליו ע"א שמת ואח"כ בא ע"א והעיד שבהיותו בעיר אחד ראה יהודי אחד נכנס בשלשלאות כו' ושאל אותו מי הוא ואמר שהיה שמו פ' קאבוסין משאלונקי כו' וכתב מהרשד"ם דהוה הכחשה גמורה אע"פ שלא ידע השני שמו כ"א מפיו ושורש הדין בגט פשוט וכותבין גט לאיש כו' ופריך וליחוש דלמא אזיל כו' ופי' רשב"ם לתנא דמתני' דבעי מכירין כו' נראה מכאן כי מה שצריך שיהיה העדים מכירין שם האיש כו' אינו אלא חששא דרבנן דמן התורה נאמן אדם לומר ששמו פלוני אף ע"פ שאין העדים מכירין אותו משום דמן התורה כל ישראל בחזקת דוברי אמת הם בדבר כזה והטעם כי היכא דקיימא לן סוקלין ושורפין על החזקה ה"נ הוי חזקה אלימתא דלא חציף אינש לשנויי שמו דמלתא דעבידא לגלויי הוא אלא מדרבנן החמירו משום חששא ומש"ה פירש רשב"ם לתנא דמתני כו' דאל"כ הקושי' הוי לתורה אלא ודאי דמהתם אין צריך שיכירו העדים שמו ומש"ה נראה דאפילו עד ואשה נאמן כמ"ש הנמוקי יוסף בשם הרשב"א ותלמודו הריטב"א וכן ה"ה וז"ל כתב הרשב"א דלהכרת שם האיש והאשה אפילו ע"פ אשה סומכין דמלתא דעל"ג הוא וכבר ביאר רבינו כן בהלכות חליצה עכ"ל וכ"כ הטור סימן מ"ט:
ועוד כתב ה"ה בשם בעל העיטור דאפילו שם הלוה והמוכר א"צ להכיר דלא חציף איש לשנות שמו ואע"פ שהוא ז"ל סתם שדבר תימה כתב מ"מ יש לנו ללמוד שודאי מה"ת כן הוא דלא חציף איש לשנות שמו אלא שחכמים חשו משום דאיכא למיחש שמא ישנה לתועלת מה ובמקום דליכא למיחש פשיטא שהוא נאמן עד שאם אירע שאנו נצטרך לידע שמו וידענו אותו מפלוני שאמר שהגיד לי מפיו שמו על פי סיפור דברים אין לספק בזה כלל דודאי כיון שלא היה שום חשש לומר דמשום הנאה שינה שמו אז ודאי יש לנו לסמוך שהכחשה גמורה הוי דקושטא דמלתא הוי מטעמא דלא חציף אינש:
ומש"ה כתב מהרי"ק דאפילו אין יודעין שמו כ"א ע"פ שאמר פ"א די בכך והביא ראיה ע"ש ומשמע מתוך דבריו דעל פיו מהני בין להקל ובין להחמיר דאל"כ היה ראוי להאריך קצת ולומר מהני בעגונא דאיתתא דאקילו רבנן אלא ודאי כיון שכתב פשיטא דמהני משמע ודאי דמהני לכל דבר:
ומעתה דברי התוס' פרק מ"ח גבי אין חולצין אא"כ מכירין שכתבו דהתוספתא מיירי מדאורייתא והכא מיירי מדרבנן כוונתם דודאי מדאורייתא לא חציף אינש כו' אלא דאמוראי החמירו דחשו לכן אמר רבא דאין חולצין אא"כ מכירין עכ"ל מהרשד"ם הבי' שם עוד ראיה מתשובת הרא"ש בעובדא דסעדיה חדור ע"ש:
והנה ההוא עובדא הוא עובדא דמהריב"ל שהבאתי לעיל ומהריב"ל צידד להקל משום דס"ל דע"י סיפור דברים לא הוה עדות גמורה:. אבל פשיטא דלא נחלקו באם מעיד שהוחזק בשם זה זמן רב שאז אין ספק בדבר דהכחשה גמורה היא דלא חציף אינש כו' ולא אמרינן דנתלה שזה שינה שמו כדרך הגולין. וא"כ בנ"ד לולי אמירתו שהיה שם שמו ליב לא היינו תולין מדעת עצמינו רק לפיו של זה אנו חיין שאמר ששינה שמו:
וכיון שהוא נגד חזקה אלימתא שהוא חזקה מה"ת נראה דלא מהימן. ועמ"ש בשו"ת מהרשד"ם סימן רל"ט בענין הקושי' מ"ש שנאמן לומר אני פלוני ב"פ שנאמן להתיר עי"ז את אשתו ומ"ש מחליצה שדעת גדול אחד שם כתב דבשעת מעשה עדיף וכסברת מהריב"ל ומהרשד"ם השיג עליו וכתב דבשעת מעשה גרע וכמ"ש הריב"ש. וכתב ראיה מהא דאמרינן ביבמות מלמד שחגר חרבו כו' ופריך עלה מת"ח שמורה הלכה כו' ע"ש. ולפענ"ד דברי הרשד"ם צ"ע לא רציתי להאריך כעת:
ובר מן דין צ"ע בנ"ד לפי מ"ש הרמב"ם בטעמא דעד אחד נאמן משום מלתא דעל"ג לא משקרי אינשי ולזה הסכימו רוב הפוסקים דעיקר ההיתר בע"א מהאי טעמא אייתינן עלה ולפי זה צ"ע בנ"ד כיון שלפי דברי האיש הזה שאנו באים להתיר על ידו שאומר ששינה את שמו ולא חשש דמלתא דעל"ג הוא. וא"ל שהיה סובר דעיר ששינה את שמו לא יוודע לעולם כי הוא זה האיש שהיה בק"ק לאקטש בשם אחר דז"א דהא עיקר הטעם דסגי בהכרת שמו מפי ע"א כו' בממון וגיטין וחליצה הכל משום דמלתא דעל"ג הוא וכמש"ל מדברי ה"ה בשם הרשב"א וכן מבואר ברי"ף ורמב"ם ושאר פוסקים וגם בלא"ה צ"ע אם שייך בגוונא דנ"ד מלתא דעל"ג שהרי הרמב"ן בחידושיו לב"ב דף קל"ד אהא דאמרינן מפני מה אמרו זה בני נאמן כו' הקשה דלמה לא יפטור הא ע"א נאמן ביבמה לשוק כו' אלא דמשמע דבעל לא הוי כעד אחד דעלמא אלא היכא דאיכא מיגו מהימן דעד דמעיד לאחר מיתה דבעל והוא חי לא משקר במילתא דעל"ג אבל בעל מחיים דידיה לא איכפת ליה ולאחר מיתה דידיה מה תימא ליה זו היא שאמרו איך החי יכול להכחיש את החי כו' עכ"ל. וא"כ בנ"ד כיון שנראה מתוך הענין שאמר כן לפי שאימת מות נפלו עליו וא"כ לא שייך מלתא דעל"ג:
אך י"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא התם שאמירתו היה בעודו בריא ולא בשעת מעשה דמימר אמר עתה לא יתנו לב לחקור זאת דמה איכפת להו לאשה ולקרוביו אם יש לו בן או לא כיון שהוא חי רק אחר מיתתו שאז יבואו לחקור ואז מה תימא ליה כו' מה שאין כן כאן שאומר כן בשעת מעשה שהוא נוטה למות אין לנו לחוש שמא אומר כן בערמה כדי להתיר אשת חבירו דאף לאחר מיתה חרפה הוא לו שיספרו אחר מיטתו כי צד בפיו להכשיל אחרים על לא דבר. משא"כ בההוא דזה בני שאומר כן כדי לנחם את אשתו ולדבר על לבה בלבד מחמת זיקת היבם ונאמן הואיל ובידו לגרשה וכמ"ש התוס' בקידושין שיתן לה גט שיחול שעה אחת קודם מיתה. וע"כ לומר כן בעובדא דצלמון שאמר אני פב"פ נשכני נחש כו' ולדברי הרמב"ן נימא דבכה"ג לאו מילתא דעל"ג מיקרי אלא ע"כ כמ"ש:
וגם י"ל כיון דמקום סכנה הוא אין לחוש לסברא זו ואמרינן דאף בכה"ג לא משקר במלתא דעבידא לגלויי מה שאין כן התם דאפשר בחליצה שפיר יש לחוש דשמא הבעל אינו חושש במה שיהיה לאחר מיתתו ועיין בשו"ת מהר"א ששון סימן ולקמן נדבר עוד מזה:
אף מ"מ א"ש לעיל דנ"ד כיון דחזינן דהאי גברא לא קפיד לשקר במלתא דעל"ג א"כ אין נאמן להתיר האשה על ידו דבר זה צ"ע. ולכאורה היה אפשר לומר דמשום הא אין לפסול עדות זה דא"כ הבא להעיד על עדות אשה ונתברר לנו שזה העד אמר איזה שקר במלתא דעל"ג ונתגלה אח"כ ששקר מליו לא יהי' נאמן בעדות זה. אלא ודאי דדוקא בדבר שיש בו משום עדות אמרינן דלא משקר להעיד מה שאינו ועביד לגלויי אבל בשביל שהוא משקר חוץ לב"ד בדבר שאין עליו גדר עדות בשביל זה לא הוחזק כפרן להעיד שקר במלתא דעל"ג דעביד אינש דמיקרי ואמר מה שנראה לו מהרהורי לבו יצא לחוץ ידבר אע"פ שלא נתאמת לו הענין אבל בהגיע תור גדר עדות הוא משים לבו להעיד בדבר ברור שאם יתגלה יוחזק בעד שקר וכבר כתבתי סברא זו בתשובה א'. וא"כ בנ"ד נמי כיון דהשתא נראה מדבריו דהאי גברא להתיר האשה קמכוין וכשבא להעיד על דבר זה שפיר אמרינן דלא משקר במלתא דעל"ג אע"ג דהא קמן דלא קפיד ושונה שמו. אלא שלענ"ד צ"ע שנראה דבכה"ג שנשתמש בק' סמילא בשם א' כמה שנים וכך נכתב בכתובה שנתן לאשתו והעיד עלי' עדים ועלה בו לתורה ואולי הי' חותם בו בשטרות ואגרת פשיטא דשפיר חזינן דלא בזיז ושכיח גביה שקרות אף במלתא דעל"ג בקהל עם. ומ"מ יש לצדר דאפ"ה לא עביד לאסהודי שקרא ולהכשיל אשה זו דאין אדם חוטא ולא לו וכמ"ש לקמן מההיא דאמר האב קדשתי את בתי כו':
ונחזור למ"ש דלכאורה אינו נאמן לומר ששינה שמו כיון דחזקה אלימתא הוא דלא חציף אינש לשנות שמו ומכ"ש אחר שהוחזק שלשים יום אך אפשר לצדד ולומר לפי מה דאמרינן בכתובו' דף ך"ב באשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת. וא"כ בנ"ד שנשא בכאן אשה ואומר שברח מאשתו בק"ק לקאטש ושינה שמו להתנכר ודאי דהוה אמתלא גמורה אחרי כן לתאוה יבקש נפרד לקחת לו אשה בכאן הוכרח להסב שמו להתנכר. אלא שהדבר צ"ע אם מהני אמתלא בכה"ג דהא מבואר באה"ע סימן י"ט דעכ"פ אחר למ"ד יום לא מהני אמתלא ע"ש בח"מ וב"ש וקצת דברי הב"ש צ"ע לא רציתי להאריך וא"כ לפי מ"ש דהך דנ"ד דהוחזק שמו לחזקה דהתם דמיא א"כ לא מהני אמתלא. ולפי מ"ש בי"ד סימן קפ"ה בט"ז בשם מהר"ל מפראג דאם אמרה כן בפני רבים לא מהני אמתלא ואין לך הוחזק כן ברבים יותר מזה. וראיתי בספר כתובה דף ך"ב שכתב לחלק הא דבא"א ונדה מועיל אמתלא ובח"מ סימן ך"ט קיי"ל דאין מועיל אמתל' גבי עדים. וכתב לחלק דהעדים שהעידו בב"ד שאני משא"כ ע"א אע"ג דנאמן מ"מ יכול לחזור ע"פ אמתלא וכ"כ בספר חוות דעת בה"ל נדה סימן קפ"ה דהיכא דהעידו שלא בב"ד רק דנאמן מטעם דשווי' אנפשיה ח"ד יכול לחזור באמתלא והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דע"א שאמר כו' חלב כליות הוא זה והוחזק האיסור ע"פ האוכלו לוקה וא"כ מוכח דלא מהני אמתלא דאל"כ איך לוקה כמ"ש הרשב"א להוכיח בלבשה בגדי נדה לא מהני אמתלא דאל"כ לא לקי ע"ש:
והנה מ"ש דבח"מ סימן ך"ט כתב דאפילו אמתלא לא מהני לבבי לא כן ידמה שהרי ש"ס ערוך בב"ב דף קס"ז גבי ההוא תברא דהוה חתים עלה ר"י בר אבא כו' דאע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחא למידק הרי להדיא דמהני אמתלא להיות חוזר ומגיד. ובאמת שכ"כ הר"ן פ"ק דר"ה בשם הרמב"ן דכל טעותא דעבידי עדים למיטעי בי' לית בי' משום חוזר ומגיד דהכי מוכח פ' ג"פ מההוא תברא כו' וכ"כ בש"ע ח"מ סימן ך"ט דכל טעות שהעדים מצוין לטעות בו נאמנים הם מעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד והש"ך ב סימן מ"ג כתב דכ"ע מודים בזה וא"כ איך יסתרו דברי הש"ע תוך כ"ד דמתחלה כתב כיצד אמר מוטעה הייתי כו' אפילו נתן טעם לדבריו ואח"כ כתב דטעות שמצויין לטעות נאמנים ולכאורה הי' אפשר לומר דהך אפילו נתן טעם לדבריו לא קאי רק על מ"ש לפחדי עשיתי דבזה אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו והיינו ההיא דאנוסים היינו מחמת נפשות דאין נאמנים בלא מיגו אע"פ שנותנין טעם לדבריהם שהי' אנוסין מחמת נפשות מ"מ כיון שהם אומרים שבתחלה היתה הגדתם בשקר הגדה קמיית' לא זזה ממקומה ואין חוזרים ומגידים כלל. משא"כ היכא שאומר מוטעה הייתי ונותן טעם לדבריו כעובד' דההו' תבר' כו'. א"כ בדבורו זה עקר להגדה קמיית' מעיקר' שהרי אומר שבטעות אמר מה שאמר ולא מיחשב עדות כלל וכן ההי' דסנהדרין דאמרינן דהעדים לא מצי הדרי בהו אע"ג דיהבי טעמ' למילתייהו כי האי דבעי' מכסא ג"כ בכה"ג מיירי שנותנים טעם שמתחלה הי' הגדתם בשקר משום תנאה אבל באומר מוטעה הייתי מהני אם נותן טעם לדבריו. וקצת משמע כן בריב"ש סימן תצ"ט גבי בודק שאמר טריפה ואח"כ נתברר לו שלא נפתח הטרפש שפיר יכול לחזור בו דטעות' הוא דהדר' כדאמרינן גבי קבלת שבת כו' ועוד שהרי האשה שאמרה א"א אני כו' נאמנות באמתל' ע"ש. משמע דגבי טעות עדיף טפי:
ולפי"ז נראה דבנ"ד החזקת שמו הוי כמגיד בב"ד שהרי כך כתוב בכתובה ועלה לתורה וכ"ע קרו לי' הכי ועני והשת' שבא לומר שתחלת הגדתו היתה בשקר אע"פ שנותן טעם לדבריו לפי שברח מעל אשתו ונשא אחרת וזה דרכם לשנות שמם לא מהני. אך לפענ"ד נראה דודאי הך אפילו נתן טעם לדבריו אכולה מלתא קאי דאלפחדי עשיתי לא שייך לומר אפילו נתן טעם לדבריו שהרי זה הוא גופה נתינת טעם שלו שעשה לפחדו. וא"ל דר"ל שמטעים דבריו לב"ד שכדבריו כן הוא ז"א שהרי מקור דברי הרמב"ם בזה ממ"ש בסנהדרין דף מ"ד אע"ג דיהבי טעמא למילתייהו ומהתם אין הוכחה רק לענין נתינת טעם בסתם אלא וודאי דקאי ארישא דמלתא דאמר מוטעה הייתי כו' ועתה הוא נותן טעם לדבריו מחמת איזה דבר טעה או שגג אך דמיירי שהוא נותן טעם שבשביל כך טעה אבל מ"מ אין זה דבר הנראה לב"ד שמצוי לטעות בכך ואח"כ כתב שאם דבר שעדים מצוים לטעות בו זה שפיר מהני. ולפ"ז מ"ש בספר כתובה וחוות דעת בשם ש"ע ח"מ סימן ך"ט דלא מהני אמתלא בעד שהעיד בב"ד י"ל דע"כ לא קאמר התם אלא שנותן טעם לדבריו למה היה מוטעה אבל מ"מ אין זה ענין אמתלא דאמתל' מיקרי דבר הנראה וניכר לב"ד וקרוב הדבר שכדבריו כן הוא כמבואר בפוסקים והיינו טעות שהעד מצוי לטעות דנאמן וכההיא דר"י בר' אבא. ומ"ש בחוות דעת להוכיח ממ"ש הרמב"ם דלוקה ז"א דא"כ אכתי קשה דהא מבואר להדיא דבטעות שמצוי לטעות נאמן וא"כ אכתי קשה האיך לוקה דלמא יחזור העד ליתן אמתלא בדבר שמצוי לטעות אלא וודאי דמהא ליכא למשמע מיניה ובטעם דברי הרמב"ם כתבתי בחיבורי להלכות טריפות בסימן ל"ט דברים של טעם ולקצר אני צריך ומצאתי בשו"ת חכם צבי סימן מ"ד שכתב וז"ל ומה שביקש אותו למדן לומר דדוקא באשה שאמרה א"א אני כו' שהרי פתחה בקלקלה מהני אמתלא. אבל בנידון שלפנינו שע"י חקירת ב"ד אמר שלא בא עלי' לא מהני אמתלא עכ"ל לאו מלתא הוא דא"א הייתי מאן לימא דלאו ע"פ ב"ד הוא דסתמא תני' כו' ע"ש:
וע"ש בחוות דעת מ"ש ליישב הקו' מסימן א' גבי טבח שעשה סימן כו' דהתם נשחטה הותרה רק שהוא נאמן לשווי' אנפשיה ח"ד כו'. ודבריו תמוהים דהתם משמע דמיירי שאמר טריפה הוא שנפסלה בשחיטה והיינו שהעתיק המחבר הדין בהל' שחיטה ולא בה' טריפות וא"כ אדרבה ספק בשחיטה פסול דבחזקת איסור עומדת ופשיטא דמהימן מדינא ואפ"ה ע"י אמתלא נאמן להתיר ולקצר אני צריך. ועכ"פ מבואר דדוקא נתינת טעם בסתם לא מהני וזהו שאמרו בסנהדרין אע"ג דיהבו טעמא למילתייהו וכן משמע שם מפירש"י שפירש כיון שהגיד כו' אהגדה קמייתא קפיד קרא ואפילו מיחשדינהו נמי לא מיבעיא דאיכא למימר דהאי דהדרי בהו דאמרי מה לנו לחוב בדמו ומשני דיהבי טעמא למילתייהו מפני שנאה פלונית היינו שונאים אותו עכ"ל. ונראה שר"ל דוודאי לענין שאינם חוזרים ומגידים פשיטא שאין יכולים לחזור בשביל טעם שנותנים שעשו בשביל שנאה דהא אפילו אנוסים מחמת נפשות לא מהימני רק שהמקשן הקשה על מה שאמר בברייתא אלא יהרג ויהא תלוי קולר בצואר עדים דלמה נחשוד אותם כלל שהגידו שקר בתחלה ולזה משני כיון שנותנים טעם שעשו בשביל שנאה פלוני ויש רגלים לדבר קצת זה נותן מקום לחשוד אותם ולכן אמרו שיהי' קולר כו' אבל פשיטא דלענין שיהיו נאמנים לחזור מעדותן בשביל טעם כזה זה [לא[עלה על לב כלל אבל אם הם חוזרים ונותנים לדבריהם אמתלא גמורה בדבר שהם מצוים לטעות וכההוא תברא כו' פשיטא דבטעם כזה שפיר נאמנים. וכ"כ אא"ז בשמ"ח סימן א' לענין הטבח כשאומר טעיתי בדבר שמצוי לטעות הוי אמתלא:
ולפ"ז אפשר דאין חילוק בין אם נותן אמתלא הניכרת לב"ד בשביל איזה דבר טעה ובין אם מודה ששיקר במזיד מתחלתו ונותן אמתלא לדבריו בדבר שנראה לב"ד קצת שכדבריו כן הוא. ולפ"ז בנ"ד כיון שכן דרך הגולים ממקומם ובורח מחמת איזה סיבה לשנות את שמו לפעמים י"ל דאפילו אם נאמר מה שהוחזקו שמו הוי כהגיד בב"ד מ"מ מהני ליה אמתלא כי האי דהוי כדבר המצוי לטעות בו דנאמן לחזור וה"נ מצוי לשנות שמו אך לענ"ד אין מקום להקל מחמת זה כיון שהוחזק בפי כל בשם זה ולא נפל ספק בלב שום אדם אין אמתלא מועלת אפילו בכה"ג כמו שנראה מדברי אא"ז בשמ"ח סימן א' ובת"ש שם ס"ק ע"ח ע"ש וגם י"ל דוודאי אם היה מבואר לנו שכדבריו כן הוא שברח מאשה שהי' לו בק"ק לאקטש שפיר הוי זה שאומר שלכך שינה שמו במתכוין אמתלא הניכרת לב"ד אבל הכא אנן לא מהימנינן לי' אהך מלת' גופא שאומר שיש לו אשה במקום אחר וא"כ לא מהימן כלל דודאי מי שנוסע ממקום למקום בסתם אין דרכו לשנות שמו ודוקא אם היה ידוע לנו שאיש הזה נודד ממקומו מחמת דנפישי עלי' בע"ח או מחמת מרדין אז אם אומר ששינה שמו מחמת זה הוי כאמתלא שאנו רואין ממש בדבריו אבל אם אין הדבר ידוע לנו רק מפיו אנו חיין לא מהני והיינו נמי טעמ' דאנוסין מחמת נפשות אין נאמנת כ"א במיגו אע"ג דכתיבנ' דאין חילוק בין עדים לבע"ד לענין זה דאמתלא גמורה אף בעדים מהני בכל טעות שמצוי לטעות אלא ודאי דווקא כה"ג שהוא מצוי לטעות ואה"נ אם היה ידוע לנו שזה אנס אותם על נפשות והם אומרים שמחמת אונס זה חתמו שאנו מאמינים להם דהוי אמתלא הניכרת לב"ד. אך התם מיירי שאין אנו יודעין משום אונס כלל לא סמכינן אדיבורייהו למשוי' אמתלא ובעינן מיגו דווקא וה"נ דכוותי' בנ"ד לא מהימן:
ומצאתי בשו"ת כת"י שת"י תשובות הגאון המפורסם מו' יושע ז"ל בעל המחבר מג"ש ושם תשובה א' להגאון המפורסם מו' אברהם אב"ד דק"ק בריסק ז"ל שכתב וז"ל עוד יש מן הקושי בנ"ד איך נסמוך על הגוים שאומרים שהגיד להם שהוא מקראקא כו' מאן לימא לן דקושטא קאמר להו שבעל שכל יענה שהוא ממקומות הסמוכים גם תולין עצמם באילן גדול ר"ל בשרים הגדולים שבמדינה כו' וכבר הרגיש הרא"מ בתשובה סימן ע"ז וז"ל וא"ת היכא שלא הכיר שמו ושם עירו רק מפי עצמו מאן לימא לן שלא היה משקר כמנהג הולכי דרכים שמשנים שמם ושם עירם מפני כמה דברים כדלעיל לפי שלפעמים בורחי' מחמת ממון או מרד וכיוצא בו. י"ל דכולי האי לא חיישינן דא"כ איך התירו חכמים את האשה כההיא דיוחנן בן יהונתן כו' עכ"ל. ואנא תיובתא חזינא כו' דמהאי עובדא אין ראיה דהתם היהודי לא שאלו על שמו ושם עירו אלא ע"י מעשה גבורתו בגייס כו' וכה"ג וודאי קושטא קאמר דמה לו לשקר להוציא שקר מפיו באונס והוא לא שאל אותו על שמו. ועוד שהמעשה בעצמו מוכיח עליו שכן הוא. אך בנ"ד שהגוים שאלוהו כו' ועוד אפי' אם כדברי הרא"מ ז"ל כן הוא אין כאן ראיה אלא כעובדא דידיה שהמעיד שהעיד מפי המת ישראל הוה כו'. וכן עובדא דהרא"ש ומהרי"ק כו' ובהא ודאי אנו מודים ליה דלא חיישינן שמא שינה שמו ושם עירו בפני ישראל דמה לו לשקר בפני ישראל דאי משום יראה אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן מהאי חששא נמי שמא בורח הוא דחשש רחוקה הוא עכ"ל מהר"א ז"ל והגאון מ' יושע ז"ל השיב לו ע"ז דלדבריו אכתי תקשי על תירץ הרא"ש בעובדא דר' אשר דלמא ההיא ר' יוחנן שאני שלא נשאל על שמו משא"כ בההוא עובדא דלמא שינה שמו מטעמים הנ"ל או כדי לתלות באילן גדול שמא זה היה תלמיד חשוב אצל הרא"ש ותלה עצמו כו' ובזה נסתלק חילוק בין ישראל לעכו"ם דגם בישראל איכא למשכחי טעמים לשינוי השם בלא מחמת יראה וכמ"ש הרא"מ מה שכתב מכ"ת חששה רחוקה ז"א והלא בש"ס מצינו בני אדם הבאין משם לכאן יוסף כו'. וכתבו המפורשים שכן דרך הגולין כו' ופשיטא דמצינו מעשים בכל יום דאם עוזבים את אבותם והולכים מתיראים שמא יכתבו כתבים אחריהם ומשנים שמותם שלא ידעו מוצאם ומבואם ולדבריך יתרבו עגונות בכל יום כי נוכל למצוא כמה טעמים בכל דבר למה אמר כן ואצ"ל לע"ע דשכיחי בעו"ה לווין ואין משלמין ובורחין ונשמטים למקומות אחרים לא היינו מתירין שום עגונה כו' עכ"ל. והנה שם האריך עוד קצת בזה להביא ראיות דנאמן אף בעכו"ם כה"ג ולא חיישינן שעשה מיראה אבל מ"מ לא כתב תשובה נוצחת ע"ז שאנו מתירין ע"פ שהגיד שמו לא חיישינן שעשה כן לאיזה סיבה כיון שהוא ז"ל עצמו החזיק דבר זה מחמת ההוא דיוסף וקורין לו יוחנן כו' וכתב דשכיח טובי וא"כ באמת למה לא ניחוש לה ואע"פ שנצווח עלינו את העגונות מ"מ כיון דחששא איכא טעמא בעי ונראה מדבריו דהוא סובר דאע"ג דיש מקום לתלות ששינה שמו לאיזה סיבה כגון יראה או התפארות מ"מ אין זה רק מיעוט לבד דהא רובא דעלמא אע"פ שהם מטולטלין בדרך או עוקרים דירתם וקובעים אותו במקום אחר אינם משנים שמם ושם עירם כלל ולכן אם נודע מפיו שכך שמו אין תולין בשינוי כלל. ואע"פ שהגאון ז"ל כתב דשכיחי דעבידי הכי ולפי"ז אפשר דהוי מיעוט דשכיח וקי"ל במשאל"ס אע"ג דרוב מתים מ"מ חיישינן למיעוטא דשכיח ומ"מ נראה שאין לדמות העניינים זה לזה דהא לא הוי מיעוט שכיח כ"כ בהא דמשאל"ס ועפי"ז אפשר לחתור היבשה בנ"ד ששינה שמו במתכוון. לפי שגלה ממקומו דשפיר מהימן ואע"ג דאין ע"א נאמן נגד החזקה ומכ"ש נגד הרוב דעדיף מחזקה י"ל דלענין זה חזקה עדיפא וברוב ע"א נאמן לומר שהוא מן המיעוט ואין זה בכלל סתירת הרוב וסברא זו כתבה הפ"י בקידושין דף ס"ג גבי הא דקדשתי את בתי ועוד הארכתי בענין זה כמבואר בחבורי בית אפרים על טרפות בקונטרס הראיות סימן ל"ט בדברים נכוחים בעזה"י והרוצה לעמוד עליהם יעיין שמה ולא רציתי לכפול את הדברים מאחר שכבר יצאו לאור הדפוס בעזה"י:
ולפי"ז אם נאמר דהך מילתא שאין אדם עשוי לשנות שמו חזקה מכח רובא הוא שרוב העולם אין עושין כן אפילו כשנודדים ממקום למקום א"כ עדיין צ"ע אם הוא נאמן נגד הרוב ועיין במשבצות זהב סימן א' דאפילו בדבר שהוא בידו מסתפק אם נאמן נגד הרוב ולכאורה הא אפשר לצדד בנידון דידן דשפיר נאמן במה שאומר ששינה שמו וכדאי הוא להתיר האשה עי"ז כיון שנראה מכוונתו בזה שהוא מעותד למות ונתכוון להתיר האשה שבק"ק לקאטש אם כן אית ליה מיגו דאי בעי הוה אתי אמר פ' שבק"ק לאקטש יודע אני שמת בעלה והוי מהימן:
אך באמת מבואר בההוא דמי שאמר בשעת מיתתו אין לי אחים כו' שדעת רוב הפוסקים דלא מהימן במיגו נגד החזקה ואף לדעת הרז"ה שם שסובר דמהימן טעמא כמ"ש הר"ן בקידושין דמיגו זו שבידו לעשות למיפטר בגיטא עדיף משאר מיגו דעלמא ע"ש:
ובלא"ה דעת רוב הפוסקים בזה שם דלא כהרז"ה וכל שהוא מכחיש החזקה לגמרי אף במיגו לא מהימן ע"ש בטור וש"ע סימן קנ"ו:
ועוד יש בזה מקום עיון ממ"ש הנימוקי יוסף פרק יש נוחלין אהא דאמר ר"י אמר עבדי וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי כי עבדא קאמר וחילופ' אבית המכס כו'. מיתיבי היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני אין נאמן כו':
וכתב הנ"י ומקשינן ליה מהברייתא דאע"ג שמשתמש לו תשמיש העבדים והיה יכול לומר משום זה קראתיו בשם עבד אפ"ה אינו נאמן כשאומר אח"כ בני הוא ואע"ג דהשתא אית ליה מיגו דאי בעי יהיב ליה לכולי נכסיו אין אדם נאמן לסתור הודאתו בשום מיגו כך פירש מורי נר"ו הריטב"א ז"ל:
וכן י"ל אפילו לפי המסקנא והיינו דיהיב ר"י טעמא למלתא דמשמש לי כי עבדא ולא קאמר טעמא משום מיגו כו' ע"ש הרי מבואר דדוקא בנותן אמתלא שגם דבריו הראשונים סובלים כן ואין כאן סתירה לדבריו הראשונים שפיר מהימן בחזירתו אבל בלא"ה אף במיגו לא מהימן לסתור דבריו הראשונים:
ואף ע"ג דבברייתא דמי שאמר בשעת מיתתו יש לי אחים כו' פליגי רבי ור"נ אי מהני חזרה מדבריו הראשונים והיינו אף בלא מיגו ומכ"ש היכא דאיכא מגו. י"ל דהתם כיון דס"ל לר"נ דמה לי לשקר כחזקה דמי ולא עקרה חזקה הראשונה לגמרי שפיר מהני חזרתו דשעת מיתה לאוקמי אחזקה קמייתא שהיה מוחזק באחים וכמ"ש רש"י שם וגם דהתם מסתברא שיש להאמין יותר למה שאמר בשעת מיתה וכמ"ש התוס' ביבמות ונראה שאין ר"ל משום דאין משקר בשעת מיתה אלא ר"ל דאיכא למיתלי שבשעת קידושין אמר כדי שתתרצה בקידושין ובשעת מיתה קושטא קאמר שלא יהא העון תלוי בו וכמ"ש רש"י שם וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם בקידושין וז"ל ועוד קשה שהם מפרשים בשעת קידושין אמר אין לי אחים שהוא מיקל על אשתו כדי שתתרצה בקידושין וא"כ לא היה לנו להאמינו כדאמרינן בפרק יש נוחלין וחילופא אבית המכס כו' וכן היה לנו לומר כאן דכדי שתתרצה בקידושין אמר ולשעת מיתה שמעינן ליה כו' ועכ"פ נשמע מהא דאמר זה עבדי כו' דאף במיגו אינו נאמן לסתור דבריו אם לא באמתלא דמשמש לי כי עבדא קאמר ואפשר דאמתלא גמורה היא וכההיא דקפצו עליה ב"א שאינם מהוגנים כו' אבל כשאין שם אמתלא הניכרת לב"ד אף מיגו לא מהני וכבר כתבתי דגוונא דנ"ד לא נחשב אמתלא גמורה דמאן לימא שכדבריו כן הוא שהניח אשתו וברח ומחמת זה שינה שמו ובפרט דהעיקר אמתלא הוא שנאמין לו דעביד איסורא ועבר אחרם רגמ"ה וכ"כ בשו"ת מהרי"ט בא' שהחזיק עצמו לכהן ואח"כ חזר ואומר שאינו כהן אלא שרצה ליטול השם כו' דלא מהני כיון שהוחזק הדבר ע"י מעשה וכמ"ש הרשב"א בלבשה בגדי נדה וזה שעלה לדוכן לא מהני אמתלא:
ועוד אילו לא היה כאן אלא מעשה שראינוהו שעלה לדוכן וקרא ראשון זה דינו של הרמב"ן אבל הכא חזקה גדולה איכא כאן דהוחזק טפי משלשים יום ולא מהני אמתלא כלל ודבר זה תלמוד ערוך בידינו סוקלין ושורפין כו' ותו אין כאן אמתלא שאומר שעשה כן כדי ליטול השם ולהכבד בדבר אדרבה קיא קלון כבודו דלא חציף אינש לעלות על הדוכן פן מחר תגלה רעתו כו' אלמא יש לו לדאוג פן כבודו בקלון ימיר ולא כל מה שיטעון האדם על עצמו קרוי אמתלא אלא מלתא דמסתברא כו' עכ"ל מהרי"ט בשו"ת ח"א סימן קמ"ט וכאן נמי כיון דקעביד איסורא ולכך כן עשה אית לן למימר דלא מהני אמתלא וא"כ גם מיגו לא מהני:
וראיתי בספר כתובה דף ק"ב שכתב בע"א נאמן באיסורין שאמר שלא בפני ב"ד נאמן כשיש לו מגו אף בלא שום אמתלא כו' רק היכא דשויא אנפשיה ח"ד אין מועיל מיגו. וכתב דלכך מספקא ליה בטמאה אני כו' דהתם אע"ג שהאמינה תורה לומר טמאה אני מ"מ לא שייך שויא אנפשיה כו' דמשועבדת היא לו כמ"ש הר"ן סוף נדרים ע"ש. ולענ"ד אין הנידון דומה דגבי נדה כיון שנאמנת מה"ת ממילא שהתורה האמינתה בזה נגד שיעבוד הבעל וכל שאמרה טמאה אני פקע ליה שיעבוד הבעל וחל עליה האיסור מצד דשויא נפשה ח"ד ובגוף הנידון אי מהני מיגו ראיתי בדבריו בספר המקנה בהל' קידושין סימן מ"ז שכתב דאף דאית לה מיגו לא מהני להכחיש דבריו הראשונים כמ"ש בחידושי כתובות דלא מהני מיגו וכדאמרינן גבי עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון כו'. (וזה צ"ע לפי מ"ש שם אח"כ דהעיקר בזה כמ"ש בכתובות לחלק בין אם העידו בב"ד בתורת עדות כו'). ועוד נראה דאם אחר זמן אמרה שמת אותו שקדשה נאמנת דלא גרע משאר אשת איש גמורה שאמרה מת בעלה כו' א"כ לעולם אית לה מיגו דאי בעי אמרה שמת אותו שקדשה וע"כ צ"ל דלא מהימנא אפי' יש לה מיגו כו' ע"ש והנה מה שמוכיח ממה שאינה נאמנת במיגו דמת יש לדחות דהיא יראה לומר מת בעלי פן יבוא הבעל ואף שיכולה מכחישתו לומר לא לך נתקדשתי אלא לאחר שמת אף עפ"כ נהי דקיימא לן האומר לאשה קדשתיך אינו נאמן מ"מ נהי דלא מהימן לגבי דנפשיה מ"מ נאמן בזה שאומר שלא מת בעלה של אשה זו כלל ועדיין הוא קיים ופלגינן דיבוריה לענין זה וכ"כ הגאון גופא בספר המקנה דף ס"ג בההיא דא' נותן גט וא' כונס דאף ע"ג דהוי נוגע במה שאומר שהוא קדשה מ"מ מה שמכחיש את חבירו שלא קידשה חבירו אינו נוגע ובכה"ג אמרינן פלגינן דיבורא כדאיתא בסנהדרין כו' ע"ש וא"כ אם יבא אחד ויאמר שהוא בעלה יהיה נחשב כע"א שלא מת בעלה והיא מוכחשת במה שאומרת מת ולא יועיל עדותה שמת כלל כמבואר באה"ע סימן צ' סעיף באשה שאומרת מת בעלי וע"א אומר לא מת ולכך ניחא לה לומר שאינה א"א כלל שאז אף אם יבוא ויאמר אני בעלך אינו נאמן כשהיא מכחשתו:
אך בנימוקי יוסף פרק האשה רבה כתב שהבעל אינו נאמן על עצמו לומר אני הוא והביאו הח"מ והב"ש בסימן י"ז ס"ק קט"ז. וכן משמע מדברי הש"ס שם וע"ש בדברי רש"י ובאמת שצ"ע לפי מ"ש ברי"ו הטעם משום נוגע דמה נוגע הוא הא אסורה לחזור לו דהא קי"ל תצא מזה ומזה כו':
וראיתי בספר עצי ארזים שהרגיש בזה וכתב דמטעם זה פירש רמ"א דאבעל שני קאי ובאמת צ"ע בש"ס דמשמע דגם הראשון לא מהימן. גם לפי זה סותר דברי עצמו שבסימן מ"ז כתב ג"כ להוכיח מדלא מהימנ' במיגו דמת בעלי. ולפי מ"ש איהו גופיה דבעל הראשון לאו נוגע הוא ושפיר הוי עד א"כ אין כאן מיגו כלל. ואמנם דבר זה תלוי בפלוגתת המרדכי והריב"ש בהך דלדידי אוזיף בריבית' והש"ך בסימן ל"ד השיג על הריב"ש דהיכ' דיש לחוש לנוגע חיישינן שבשביל עצמו מעיד כן. והאו"ת שם כתב שזה תלוי בפלוגתת הראב"ד ושאר מפורשים בפירוש דפלגינן דיבור' דלפי' הראב"ד דס"ל הטעם דבע"ד אינו בגדר עדות הוי שפיר נוגע. מה שא"כ לשיטת שאר מפורשים דס"ל דהוי לוה בריבית ולא לו אין לך סילוק גדול מזה ע"ש באורך ונפלאתי ע"ז דאטו למאי דמפרשינן שלוה בריבית אבל לא לו כוונת הדברים שהוא היה האומר כן דזה ודאי אינו שאיך אנו יכולין להפך את דבריו אשר שמענו מפיו כי שפתיו ברור מללו שלוה לו בריבית ואנן ניקום ונימא שלא אמר שלוה לו רק לאחר הדבר פשוט דגם שיטה זו ודאי שאין אנו מכחישין מה שבפיו מילא לאמר שלוה לו בריבית רק שאנו אין מאמינים לו על זה וכן מבואר שם בדברי הרא"ש במסכת מכות להדיא שכתב ומהמנינין ליה דאוזיף בריבית ולא לדידיה כו' הלכך בעיקר העדות שהם אומרים שרבע או שלוה לו בריבית נאמנים ובמה שאמר לדידי מילי אחרינא נינהו ולא מקבלינן מיניה כו' עכ"ל:
ואם נאמר דכיון שעכ"פ אין נאמן ע"ז שאומר לדידי ואין משגיחין בעדותו שאמר לגבי עצמו כל עיקר רק אזנינו לוקחת שמץ מינהו מה שמעיד על אחרים. ולכך לא מיקרי נוגע כיון שאין עדותו מתקבלת לנו מזה. א"כ הן הן הדברים לשיטת הראב"ד ג"כ שסובר דלפי שהוא בע"ד אין זה עדות כלל:
וכן מבואר להדיא בריב"ש שכתב ופלגינן דבורא דמהמנינין ליה במאי דקאמר שפ' רבע ולא במאי דקאמר שנרבע לרצונו ולא אמרינן עדות שבטלה כו' דלגבי עצמו לא שייך עדים כו' וה"נ בההיא דבר בינתוס במה שהעיד על עצמו הוי כלא העיד כלל אבל מה שהעיד על בר בינתוס מהימנינן ליה וא"כ אין לומר בכאן שהוא נוגע בעדות ואע"ג דאמרינן גבי רבע את שורי דקרוב אצל ממונו לא אמרינן ושייך ביה עדות ולא פלגינן דיבורא כמ"ש הראב"ד הכא כיון דס"ס פלגינן דיבורא משום דאין אדם מע"ר א"כ אין כאן עדות לגבי עצמו כלל דהא פלגינן דיבורא והוי כאילו העיד על בר בינתיס שהלוה בריבית ולא הזכיר למי כנ"ל ע"ש. מבואר דגם לשיטת הראב"ד אמרינן דהוה כאילו העיד שלוה בריבית ולא הזכיר למי. ומה שהקשה הש"ך דהא כשהוא נוגע יש לחוש שאומר כן בשביל עצמו נראה לפי עניית דעתי בדעת הריב"ש דכיון שזה האומר לדידי אוזיף בריבית' אינו בא לתובעו על הריבית שנתן שהוא יודע שאינו נאמן בזה. כלל להוציא לעצמו מה שיאמר כי לקח ממנו ריבית רק שהוא מעיד כדי לפוסלו וכיון שכן פשיטא שאין כאן חשש שיעיד שקר בשביל הנאת ממון שהרי יודע שלא יגיע לו הנאה מחמת שיעיד שקר ובשביל זה פשיטא שהוא נאמן רק מה שיש לחוש בזה הוא כיון דעכ"פ יש בזה מקצת עדות שאינו נאמן עליו בשביל שהוא נוגע בעדות וא"כ נימא ביה עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה אף במה שמעיד לפסול את זה לזה אמר כיון דס"ס פלגינן דיבורי' משום דאין אדם משים עצמו רשע א"כ אין כאן עדות כלל לגבי עצמו ושוב כתב דאף במקום שלא היה משים עצמו רשע בעדותו כגון שאומר לדידי גזל או גנב מצטרף לעדותו לפוסלו ופלגינן דיבורא ואע"ג דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן היינו במה שמעיד לחובת ממונו שמעיד על שורו להרגו אבל במה שי"ל הנאה מעדותו ואפילו הנאת ממון אמרינן דאדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא כיון שבענין פסול האיש שאנו מאמינים אותו אינו נוגע בעדות וע"ז מייתי ראי' מהא דפירשו רבוותא גבי ולסלקו תרי מינייהו דמקרי תחילתו וסופו בכשרות דכיון דאינהו גופייהו בע"ד לאו עדים פסולים מיקרי ואינם בתורת עדות אלמא דכל שהוא נוגע בעדות אפילו בהנאת ממון לא שייך למיקרי עדות כלל ואפילו עדות פסולה וא"כ פלגינן דיבורא עכ"ל. והדבר פשוט לפענ"ד בדעת הריב"ש דודאי כל זמן שיש לחוש שישקר בשביל שסבור שמגיע לו הנאה מזה פשיטא שאין מועיל מה דפלגינן דיבוריה ולכן התם בענין תנו מנה פלוני לעניי עירי אם באין להעיד מאנשי אותה העיר לא שייך לומר שיהיה נאמנים לגבי האחרים כיון שס"ס כשיתנו המנה לעניי העיר יבא להם הנאה מזה וחיישינן שישקרו בשביל זה ולכן צריך שיסלקו מעצמם הנאה זו ויתנו חלקם ואז באמת נאמנים ותחלתו בפסלות אין כאן. דכל שלא סילקו עצמם הם חשובים כבע"ד ואין עליהם גדר עדות ומזה נלמד להיכא שמעיד דבר פרטי על עצמו כגון לדידי גנב כו' דלא שייך שישקר בשביל הנאת ממון דכל אדם יודע שאין אדם מעיד לעצמו וגם אינו בא לתובעו כלל וא"כ אין לפסול מה שיוצא לנו מעדות זה שזה פסול לעדות מחמת עדות שבטל' מקצתה כיון דמה שאינו נאמן לעצמו אינו בכלל עדות שבטלה דהא הוא בע"ד וזה ברור מאוד למעיין בדברי הריב"ש. ומעתה מה שהקש' הש"ך על הריב"ש מהא. דאריס אינו מעיד היכא דאית לי' פירא בארע' פשיט' דלק"מ דהתם החשש שיעיד שקר להעמיד' ביד הבעלים כדי שיטול חלקו בפירות ולא שייך שם כלל לומר שהאריס אינו מעיד בשביל זה כיון שיודע שאין נאמן לעצמו דהא עיקר עדותו שמעיד על השדה הנאתו תלוי' בזה ומקושרת עמו שאם ישתוק ולא יעיד יפסיד וכשיעיד ותשאר השדה ביד המחזיק ירוויח ופשיט דאין שייכות לזה הא דפלגינן דיבורא כיון שסמוך לבו בטוח שע"י עדותו מטיא לי' הנאה ממילא בפיר' דארעא. גם מ"ש ומה שהביא ראי' מרבוות' שכתבו דכיון דהוי בע"ד מהני סילק אינה ראי' דס"ס סילוק בעינן כו':
וגם באו"ת כתב דאדרבא מכאן ראי' דבנוגע לא פלגינן דיבורא לשיטת הראב"ד דאל"כ למה צריך סילוק ע"ש ולענ"ד ז"א שהדבר ברור כמ"ש דהתם שייך לומר שיעידו שקר בשביל ההנאה שיבוא להם ע"י עדותם זה שהרי אם יועיל עדותם שיתנו המנה לעניי עירם יקל מעליהם קצבת העניים הסמוכים עליהם בהא פשיטא דלא סגי בלא סילוק משא"כ בלדידי גנב שאף שיועיל עדותן שיהי' זה נפסל לעדות מ"מ יודע שלא יפסקו ע"פ עדות זה שישיב לו הגניבה אשר אומר שגנב מאתו וכל ראיית הריב"ש משם אינו רק דכיון דחזינן דמועיל סילוק ולא חשבינן לי' תחלתו בפסלות אלמא דגם מחמת ממון אינו בגדר עדות רק בגדר בע"ד וא"כ שפיר שייך לומר בכה"ג דאין חשש עדות שקר מחמת זה רק שיש כאן ביטול עדות במקצת פלגינן דיבורא ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה. ולפ"ז דברי הע"ש שהביא הסמ"ע בריש סימן ל"ז שכתב דנוגע פסול מטעם קרוב אצל עצמו הוא נכון דיש בו פסול גם מטעם זה כמבואר מהריב"ש. אך מ"ש הסמ"ע בשם הע"ש שם בס"ק ו' דלכך אף על חלק השותף לא מהני עדותו כיון שעל חלקו בטל שאינו מעיד לעצמו הו"ל כמו עדות שבטלה מקצתו כו' ובאמת ז"א דהעדות לעצמו אינו בגדר העדות רק מטעם דחשדינן לי' במשקר שיחלוק עמו אח"כ אתינו עלה התם וכמ"ש הסמ"ע ומ"מ אף היכא דלא שייך חשדה דהנאה נפסל לעדותו מחמת אדם קרוב וכמ"ש ומה"ט לא אמרינן עדות שבטלה לפי שאינו בגדר עדות ועוד יש להרחיב הדיבור בזה אך לפי שאינו מענינינו כ"כ רק הואיל ונתחדשו דברים אילו בעידנא דעסיקנא בעסק עלובא זו כתבתים פה. ונחזור לענינינו שמדברי הגאון נ"י בספר המקנה נראה דלא מהני מיגו לחזור מדבריו הראשונים. ומשמע דלאו מטעם שויא נפשה ח"ד אתינן עלה אך אח"כ כתב דהעיקר לחלק בין אם העידו בב"ד בתורת עדות כו'. וכבר כתבתי לעיל מזה. אך צ"ע מדברי הרמב"ן במלחמות בקידושין בההיא דמי שאמר בשעת מיתתו כו' תמה על רש"י ובעל המאור שכתבו באמר בשעת קידושין יש לי בנים אי הדר בשעת מיתה נעור' חזקה הראשונה של איסור שלא מצינו בתלמוד נאמן ויכול לחזור בו אלא כל שנאמן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וזה שאמר בשעת קידושין יש לי בנים ואילו שתק בשעת מיתה אשתו מותרת כי הדר אמר אין לי בנים איך נעורה החזקה ראשונה של איסור שלא מצינו בתלמוד לאסרה כו' עכ"ל מבואר מדבריו דבכל גווני דאמרינן שהוא נאמן אינו מועיל חזרתו אח"כ בלא אמתלא אף אם היתה הגדתו הראשונ' שלא בב"ד. וכן הנימוקי יוסף בב"ב בעובדא דאמר חזיא לכהנא רבא כתב וז"ל כיון שאמר סתם ולא בירר כו' וכ"ש לפי מה שפירשתי בפנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל ור"ל דכיון שכתב דמיירי ששמענו מפיו דלית לי' בני' שוב אינו נאמן לומר שיש לו בנים. וכמ"ש לענין אמר בני ואח"כ אמר עבדי כו' אמנם משם יש לדחות דהתם י"ל שטעמו שלא נתן לו התורה הבחנה אחר הבחנה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' וכמבואר שם ומהאי טעמא אפילו תוך כ"ד אינו יכול לחזור בו וכמ"ש הרשב"ם והביאו הנ"י שם וכן לענין בכור דכיון שהכירו פעם אחד שוב לא נתנה לו התורה הכרה אחר הכרה (וגם י"ל דהתם כיון שהכרה השני' הוא לחובתו של זה או לחובת האחין לא מהימן לחזור אפילו באמתלא כמבואר באה"ע בסימן מ"ז בשם הרא"ה גבי נתקדשה לפלוני) אלא דמ"ש דאם אמר עבדי שוב אינו נאמן לומר בני משום דהוי סתירת דברי' ואפילו במיגו לא מהימן ובכה"ג דלא שייך שהוא מטעם יכיר שהרי אדרבה אמר שאינו בנו אלא דכל שהוא נאמן לומר שאינו בנו שוב אינו חוזר ומגיד וממילא דאף לומר שהוא בנו אינו נאמן:
ומה שכתבו שלא נתנה לו התורה הכרה אחר הכרה היינו משום דס"ד דיכיר דקרא אתי לאוריי' שיוכל להכירו אפילו כמה פעמים לזה אמר שלא נתנה לו התורה כו' וממילא שאינו נאמן לסתור דבריו אפילו ע"י מיגו וכמ"ש הריטב"א והנ"י שם. אך יש לדחות דגם לענין זה שייך יכיר שהתורה זכתה לאב שיהי' נאמן להכירו אם הוא נכרי ואינו בנו או אם הו' בנו וכל שאומר עליו עבדי הרי הכירו שאינו בנו. ומ"ש הסמ"ע סימן רע"ט ס"ק ה' שלא האמינתו תורה אלא בבנו היינו לענין שיהי' נאמן לפוסלו כעבד אבל מ"מ שפיר הוי הכרה לענין זה שאינו בנו ומכ"ש דא"ש לפי מ"ש הסמ"ע שם שמה שנאמן לומר עבדי הוא היינו שאומר שהו' בנו שנולד לו מהשפחה והרי הוא עבד כוי א"כ גם בזה שייך שפיר יכיר שהו' מכירו לבנו מהשפחה והרי הוא עבד כו' ושוב אינו יכול לומר שהו' בנו מאשה כשרה אף ע"י מיגו. משא"כ בעלמ' שפיר מהני מיגו אף לסתור דבריו הראשונים אך מדברי הש"ך בשם הר"ש מקינון ומדברי הש"ך גופיה שם בכללי מיגו סימן פ"ב מבואר דמיגו מהני אף בלא אמתל' שהרי כתב דהא דפריך והא שויתי' נפשיה ח"ד היינו משום דחזרתה הי' לאחר כ"ד ומיגו לא מהני רק תכ"ד והתם נמי מיירי שסותר' דברי' שחזרה ואמרה פנויה אני ואפ"ה ס"ל דמהני מיגו. אך באמת דברי הר"ש מקינון בזה הם תמוהים בעיני מאוד שנראה מדבריו דתכ"ד נאמנת לחזור בה מטעם מיגו ובאמת ז"א דבשלמ' בא"א הייתי וגרושה אני שייך מיגו בתכ"ד דלא הוה אמרה כלל שהוא א"א הילכך מהימנ' לומר תוך כדי דיבור גרוש' אני שהפה שאסר כו' משא"כ כשסותרת דברי' תכ"ד פשיט' דאין זה מגו לומר שנאמנת ששיקרה מתחלה מיגו דלא הוה אמרה כלל ואפשר דס"ל דגם בזה יש מיגו דאי בעי הוה אמרה גרושה אני והיתה נאמנות כיון דתכ"ד הוא ומ"מ אפשר דאין זה מיגו דהוה קפסלה נפשה מכהונה. ואמנם פשט' דמלת' דאם חזרה תכ"ד שנאמנת אינו מטעם מיגו אלא הטעם כדקיי"ל בכל דוכת' תכ"ד כ"ד חוץ ממקדש כו' וכן בעדים יכולין לחזור מעדותם תוך כ"ד והלכך שפיר רשאה הו' לחזור באותו דבור עצמו. והכא לא דמי למקדש דא"י לחזור תכ"ד דהתם לענין מעשה הקדושין מיירי וכמ"ש הב"ש בסימן מ"ז ס"ק זיי"ן. ונראה דגם הר"ש מקינון מודה לזה ולא בא אלא להוכיח דלאחר כ"ד לא מהני מיגו דאל"כ לא הוה פריך והא שוי' נפשיה ח"ד. וכ"כ הש"ך שם:
ובאמת שגם זה צ"ע דהתם לא מהני מיגו כיון שאינה נותנת אמתל' לדברי' הראשונים א"כ הדברים הראשונים לא נעקרו ממקומם וחל על נפשה ח"ד. ויש שכתבו שהו' משום נדר ולכך אין מועיל מה שטוענת עתה ששקר דברה במזיד במיגו ומהאי טעמ' כתבו דאינה נאמנת במיגו דמת בעלי וכמש"ל באורך משא"כ היכא דלא שייך שויה ח"ד אין מזה ראי' דלא מהני מיגו לאחר כ"ד ואע"ג דוודאי מוכח טובא בש"ס ופוסקים דמיגו לאחר כ"ד לא מהני כמ"ש הש"ך מ"מ נ"מ לענין אם איכא מיגו דהוה מצי למיטען עכשיו טענה אחריתי שהיתה נאמנות בה כגון מת בעלי או בנדה שעבר זמן שהית' יכולה לספור ולטבול אם יכולה לטעון שקר אמרתי א"א אני או טמאה אני במיגו דמת בעלי או ספרתי וטבלתי דלדעת הש"ך משמע דאף בכה"ג דמעיקר' שוית' נפשה ח"ד שהרי אינה אומרת אמתל' אפ"ה נאמנות במיגו ואחר העיון נלפענ"ד שהדין עמו בזה דהא גם בנותנת אמתל' ג"כ עכ"פ עתה היא באה לעקור דברים הראשונים שעשתה נפשה ח"ד ואפ"ה מהני עקירה דידה לפי שהוא אומרת לפנינו דברים של טעם למה אמרה כן ורגלים לדבר שכן הוא לא משגחינין בזה ששיותה נפשה ח"ד דאגלאי מלתא שלא אסרה איסר על נפשה רק שפתיה נעות לחפאות דברים אשר לא כן לפי שהשעה צריכה לכך וא"כ היכא שיש לה מיגו שהית' טוענת טענה שנאמנת בה ואומרת ששקר דברה מתחלה יש לנו להאמינה מחמת המיגו ואע"פ שאין כאן אמתלא ניכרת וגלוי' לב"ד מ"מ מחמת המיגו אמרינן דמסתמא היה לה איזה טעם כמוס עמה שהוצרכה לומר שקר זה אע"פ שאין הטעם מבורר לפנינו מ"מ המיגו שיש לה הוי כרגלים לדבר שהאמת אתה בזה וא"כ מיגו ואמתלא שוים דבתרווייהו לא איכפת לן מה דשויתי' נפשה ח"ד:
ואמנם כדי להשוות דעת הפוסקים שנראה מדבריהם דבכל גווני אינו יכול לסתור דבריו הראשונים ומשמע אפילו באמר חוץ לב"ד כמש"ל ולענ"ד דכ"ע מודו היכא שהדבור הוה לחובה או לתועלת עצמו יכול לחזור בו מחובה לזכות היכא דאית ליה מיגו וכגון ההוא שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דהא אין כאן גדר עדות כלל רק בעד שאינו בגדר עדות ובכה"ג דאית ליה מיגו טוען וחוזר וטוען משא"כ היכא שהענין שהוא מגיד עליו אינו נוגע לעצמו כלל כ"א לאחרים בין שהוא מדברים הנוגעים בממון או באיסור כגון ההוא דאמר יש לי בנים והוא נאמן ע"ז שוב אינו נאמן בדבור השני לסתור דבריו הראשונים. וכן ההוא דאמר זה עבדי כו' אף דאית ליה מיגו דאין המיגו מועיל רק לגביה דנפשיה ולא לגבי דאחרים ועדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות שנאמנים במיגו שאני דאין זה הכחשה גמורה לדבריהם הראשונים אלא שנותנים אמתלא לדבריהם הראשונים שאנוסים היו הרי נאמנים במיגו על אמתלא שלהם. אלא שצ"ע משו"ת הר"ן סימן מ"ז שכתב שאפילו בעדות אשה אע"פ שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים. ואע"ג דהר"ן דהתם מיירי באם אמר תחלה לא מת ואח"כ אמר בב"ד שמת אלא דמ"מ הוי ס"ד כיון דבעדות אשה א"צ שיעיד בב"ד עדותו חוץ לב"ד שאומר לא מת כאלו העיד בב"ד ולכך כתב דבכה"ג אינו יכול לחזור ולהעיד בב"ד:
אך ז"א דמשמע התם דבכל גוונא יכול לחזור ולהעיד בב"ד ולומר אסור על מה שהעיד מתחלה היתר שהרי הביא ראי' מתוספתא דאיתא עדים שהעידו בין לטמא כו' עד שלא נחקרה עדותם בב"ד אמרו מבודים היינו הרי אילו נאמנים כו' הרי שכללו כאן כל מיני עדיות אפילו אותן שא"צ שיהיה נעשים בפני ב"ד שהרי שנינו בין לאסור ובין להתיר כו' וא"כ צ"ע בההיא דאמר זה עבדי כו' דמשמע אף שלא בב"ד ואין נראה לחלק בין ההוא דהתם דכתיב יכיר אז לא מהני חזרה אח"כ אף שהכיר תחלה חוץ לב"ד משא"כ בשאר מיני עדיות שנאמנים באמירתם שלא בב"ד שאין נראה לחלק בכך. וגם צ"ע מדברי הרמב"ן במלחמות דלעיל ביש לי בנים כו' דמשמע אף שלא בב"ד. ואפשר לומר דדוקא אם עדות החזרה שלו היה בב"ד שפיר נאמן במה שאומר בב"ד טפי ממה שאמר תחלה חוץ לב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים כמ"ש הר"ן שם לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד משא"כ היכא שגם דבריו האחרונים היה חוץ לב"ד אין כח באחרונים לבטל הראשונים דמאי חזית דסמכת אהני שאמר אח"כ סמוך אהני שאמר מתחילה. אך מדברי הרמב"ן והנימוקי יוסף דנקטי בלישנייהו טעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' משמע שאנו תופסין דבריו הראשונים לעיקר בכל גווני כאילו העיד בב"ד ומדבריהם נראה דס"ל כמ"ש בשו"ת ב"י בדיני עגונות סימן זיי"ן דהא דנאמנים לומר מבודין היינו דוקא בשאר עדות שאע"פ שהגיד עדותו בפני ב"ד. אין ב"ד דנין באותו עדות עד שישמעו אותו מפיהם מש"ה כל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד אין כאן עדות כלל הילכך יכולין לומר מבודין היינו אבל עדות אשה כיון שהוא משונה משאר עדיות דעד מפי עד כשר בו ואין ב"ד צריכין לשמוע מפי העד הראשון כיון שיצא העדות מפיו בפני העד השני הוי כשאר עדות שנחקרה בב"ד כיון דאין ב"ד צריכין לשמוע מפיהם אינם יכולים לחזור בהם כו' עכ"ל:
וא"כ גם בההיא דאומר זה עבדי או באומר יש לי בנים כיון שאם שני עדים מעידים ששמעו כן מפיו סגי בהכי ואין בזה משום עד מפי עד שפיר אמרינן בזה דאין חוזר ומגיד. ודברי הב"י בזה מובאין בקצרה בק"ע ע"ש וצ"ע על הב"י שלא הזכיר מדברי הר"ן ומ"ש הר"ן ראיה מהתוספתא שכלל כל עדיות אפי' אותן שא"צ ב"ד שהרי שנינו בין לאסור ובין להתיר כו' וכתב שזה ראיה שאין עליו תשובה י"ל דהב"י ס"ל דלדין יש תשובה דהתם מיירי בגוונא שבאים לאסור דבר דאתחזק התירא או להתיר דבר דאתחזק איסורא וע"ז דווקא צריך שני עדים להוציא מחזקתו ואז יכולין לחזור משם קודם שנחקרה עדותן בב"ד ואף להפוסקים הסוברים דע"א נאמן באתחזק איסורא מ"מ לפעמים אינו נאמן כגון בדבר שבערוה וכיוצא בו. ובכה"ג הוא דאמרי' שיכולין לומר מבודין. אבל בדבר שא"צ ב"ד כלל לא שייך הך דעד שלא נחקרה כלל ומסייע ליה להב"י דברי הרמב"ן והנ"י דלעיל ודאתין עליו בנ"ד שאנו דנין על מה שהחזיק שמו מתחלה ועתה רוצה לחזור בו ולומר מבודה הייתי אם עדותו מועיל לגבי אחרים לכאורה נראה שאין מועיל לסתור דבריו הראשונים ולאפוקי מחזקה ואפילו אי אית ליה מיגו דלא מהני לסתור החזקה שהחזקנו מתחלה שכך שמו נקרא ומכ"ש דאין זה מגו גמורה וכבר כתבתי שנראה בנ"ד שהוחזק שמו בעיר כמה שנים בעליה לתורה ושטרות כנחקר בב"ד דמי וגם אמתלא לא מהני בכה"ג דהוי כעדות אלא שיש מקום לומר דכיון דאית ליה מיגו שפיר נאמן על האמתלא אף בההיא דעדים וכההוא דאנוסים מחמת נפשות דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים במיגו:
אבל כבר כתבתי דשאני התם שאינו סותר דבריו הראשונים כלל רק שאומר טעם למה הוצרך לעשות כן משא"כ הכא שהוא סותר דבריו הראשונים ואפילו תימא דגם בכה"ג נאמן במיגו על אמתלא שלו שעשה כן לפי שהיה לו אשה אחרת כבר כתבתי דמהרי"ט כתב דלא כל מה שיטעון אדם נקרא אמתלא רק מלתא דמסתברא ובגווני שיש לו לדאוג פן בחוץ יתגלה קלונו אין זה אמתלא וא"כ בגוונא דנ"ד שאמתלא שלו בעשה מעשה רשע לישא אשה על אשתו ולעבור על חרם רגמ"ה אין זה אמתלא וכן בשו"ת מהר"א בן חיים סימן ל"ז כתב שאם באנו לומר מדחוזר ומגיד מטעם שהוא נותן טעם לדבריו על מה שאמר תחלה בפני ב"ד שלא היה יודע מפני שהכעיסוהו כו' ומפני זה חרה אפו וכבש עדותו דומיא מאי דאיתא בגמרא באשה שאמרה שהיתה מקודשת וחזרה ואמרה פנויה אני כו' גם ז"א דדוקא התם דלא עבדה איסורא במה שאמרה מקודשת כו' כי עביד איניש למיעבד כה"ג משום אמתלא אבל במידי דאיכא איסורא כגון כובש עדותו דאיכא דאם לא יגיד ואפילו את"ל דלא משמע לאינשי דאיכא איסורא בהכי מ"מ לא נעלם מהם דודאי לאו שפיר עביד לכבוש עדותו כל כה"ג נראה דלא מהני אמתלא כלל. וכ"ש היכא שנגזר עליו בגזירת חרם ולא שת לבו גם לזאת. ואמר שאינו יודע דודאי לא מהני אמתלא כלל לחזור ולהגיד. וכן יש לדקדק מההיא דהשביע עליו ה' פעמים כו' עכ"ל. ואף שאין הנדון דומה דהתם אינו נאמן לומר דבשביל אמתלא זו עביד איסורא משא"כ כאן דמה שאומר ששינה שמו ואין בזה איסור רק שהאיסור הוא בגוף האמתלא שאומר שרצה לעבור איסור ולכך שינה שמו אבל לא נהירא לחלק דס"ס יש לנו לומר דלא מהימן ליתן אמתלא גרועה כי האי דעביד איסורא וממילא שאין נאמן לומר ששינה שמו:
ועוד יש לדון דאף אם לא היה כאן ענין זה של שינוי השם מ"מ יש לדון אם נאמן לומר שהיו לו אשה במקום אחר כיון דהא קמן שהיה נשוי במקום זה ואין נאמן לומר שעבר על חרם רגמ"ה דהא אין אדם משים עצמו רשע ולא שייך פלגינן דיבורא ונאמר שלא הוא שנשא אשה אשר בק"ק לקאטש אלא אחר א"כ אין כאן עדות כלל שמת בעלה של האשה אשר בק"ק לקאטש כלל וע"כ בשאנו באין להתיר את האשה הזאת אנו צריכין לומר שזה שמת הוא בעל האשה והרי לפנינו שנשא אשה עליה במקום זה ג"כ וא"כ בודאי רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ומבואר בפוסקים דחרם רגמ"ה הוי איסור דאורייתא ורשע פסול לעדות אשה וכמבואר מהש"ס גבי הרגתיו דאי לא פלגינן דיבורא לא מהימן. ואפילו אם נימא שיש כאן מיגו וכמש"ל מ"מ הרי מבואר מדברי ספר כריתות שהבי' הש"ך סימן פ"ב דאף במיגו אינו נאמן במקום שמשים עצמו רשע:
איברא כי דברי ספר הכריתות והש"ך הם תמוהין לענ"ד כי מ"ש ראיה מפלוני רבעני לרצוני דלא מהימן במיגו דאי בעי אמר לאונסי ורוצה ללמוד מזה דלא מהימן למשויא נפשיה רשע במיגו שהיה אומר טענה דלא משויא נפשיה רשיע' וזה תימא שהרי טעמא דרב יוסף דאומר דלרצוני אין נאמן משום דאם נאמין לו הרי נעשה רשע דהא לא פלגינן דיבורא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וא"כ פשיטא דלא מהני מיגו דהא אנן בעינן להרוג את הנפש על ידם ואפילו אלף מיגו לא יועילו בדבר שצריך עדים דלא אזלינן בתר אמתת הדבר כלל ואפילו קרובים כמשה ואהרן לא מהימני וכן לכל דבר הצריך עדים לא מהני עד וצריך מיגו וזה פשוט. וכן מ"ש דהיכא שהטענה דעכשיו לא משויא נפשיה רשיעא אין נאמן במיגו שהיה טוען טענה שמשים עצמו רשע וראייתו מההיא דאם ירצה לומר מזיד הייתי הדברים צ"ע כמ"ש הש"ך דהא חכמים ס"ל דנאמן ומ"ש הש"ך שהרי כתבו התוס' וא"ת והאיך נאמן כו' לענ"ד תמוה דברור למעיין שאין קושיא מהתוס' אהא דנאמן במיגו כ"א על טענת המיגו דהאיך יהיה נאמן לטעון מזיד הייתי כיון דקיי"ל אין אדם מע"ר וא"כ אין לו להיות נאמן כלל באומר מזיד הייתי וא"כ פשיטא דלא שייך להאמינו במיגו דמזיד הייתי שהרי אף יאמר כן לא יהיה נאמן ואהא תירצו דודאי אם יאמר מזיד הייתי יש להאמינו כיון שאומר דרך תשובה כו' ולפיכך שייך שפיר מיגו וא"כ אדרבה היכא שאומר טענה שאין מע"ר בטענה זו ויש לו מיגו שהיה טוען טענה דמשויא נפשיה רשיעא והיה נאמן בה כגון באומר דרך תשובה שפיר הוא נאמן במיגו ובענין אחר לא משכחת שיהיה שייכות מיגו כיון דלא מהימן כלל למשויא נפשיה רשיעא ובמקום שהוא נאמן באמת אמרינן מיגו כדמוכח מההיא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אך בתוס' דכריתות שם קודם לזה כתבו דאינו נאמן במיגו שיטעון טענה דמשויא נפשיה רשיעא והביאו ראיה מקידושין ולכך כתבו דהך מה אם ירצה כו' היינו דמתרצינן דיבוריה שכך היה דעתו ע"ש:
אך בתוס' דב"מ פירשו ג"כ טעמא דמתרץ דיבורא משום דאל"כ הוי מיגו במקום עדים והשמיטו הקושיא שהקשו בכריתות דאין זה מיגו דלא משים אינש נפשיה רשיעא משמע דמהימן בכה"ג אע"פ שהטענה שטוען משים עצמו רשע. אלא דהוה קשיא שלא יהא נאמן על אותה טענה עצמו ולזה כתבו דדרך תשובה שאני וכיון שנאמן בזה שוב שפיר מצינן לתרץ דיבוריה ואפשר שגם אם הוה שייכות מיגו כגון שאינו במקום עדות שפיר נאמן ואם כן תימא על הש"ך שהביא מדברי התוס' דב"מ וכריתות בהך ק"ו דאיך נאמן לומר מזיד כו' דלא הו"ל לאתויי מהא רק ממ"ש התוס' בכריתות קודם לזה וכמ"ש וגם על ספר כריתות שהביא ראיה מזה צ"ע דנהי שהתוס' שם כתבו כן מחמת ראייתם מקידושין מ"מ מדברי הש"ס דכריתות גבי אמרו לו שנים כו' אין הכרח לומר כלל שלא יהיה נאמן בכה"ג במיגו ומצאתי בספר כנה"ג ח"מ סימן פ"ב כתב לפרש דברי ספר כריתות משום דקשיא ליה אהדדי הך דקידושין ודכריתות ע"ש ודבריו דחוקים ועכ"פ לענין דינא מבואר דלפי מה דאמרינן אין אדם מע"ר אינו נאמן אף אם מפרש דבריו כן וא"כ צ"ע אם נאמן במאי שאומר שהיה לו אשה אחרת כלל ולפי מה דכתיבנא לעיל דאיכא למימר שיש לו מיגו שהיה אומר שהיה יודע שמת בעלה של אשה זו א"כ י"ל לפי מ"ש בכנה"ג בשם מהריב"ל שלדעת הרשב"א אם יש לו מיגו נאמן אע"פ שבטענה של עכשיו מע"ר א"כ שפיר מהימן בנ"ד ואפילו את"ל דאין זה מיגו דאפשר שלא בא להתיר רק להתוודה דרך תשובה ובכה"ג לא שייך מיגו מ"מ שפיר נאמן דממ"נ אם הוא דרך עדות להתיר האשה שייך מיגו ואם אינו דרך עדות רק דרך וידוי ותשובה פשיטא ופשיטא דלא שייך לחושדו שישקר ויתוודה ויאחז דבר שקר ואדרבה בכה"ג אפילו במקום שמשים עצמו רשע נאמן כמ"ש התוס' בכריתות ובב"מ אלא שצ"ע שנלענ"ד דע"כ לא קאמרי התוס' התם דכל כה"ג שפיר נאמן אלא לגבי עצמו שלא נכוף אותו להביא קרבן שהרי הוא צווח שמזיד היה ואין רוצה להביא חולין לעזרה ומ"מ אם היינו דנין אם נפסל לעדות עפי"ז שאומר מזיד הייתי פשיטא שאין נפסל ע"פ עצמו אף באומר דרך תשובה וכן כל היכא שאנו צריכין לקחת מדבריו אלו איזה ענין שצריך להיות נאמן עליו בתורת עדות פשיטא דלא נפסל: