אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק א › שאלה ג

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק א · שאלה ג

שאלה ב

שאלה אחד נשא אשה והוליד ג' בנים ואח"כ נולד ספק שאפשר שהאיש הוא כרות שפכה ופסול לבוא בקהל לפי שע"י נשיכת סוס בקטנותו אחר שהשתדלו ברפואתו נשאר נקב בגידו למעלה מעטרה דהיינו בצד הגיד שאצל הירך ודרך שם מוציא מימיו ומזריע זרע והנקב הישן נסתם לגמרי כאשר הדברים ברוב ענין מבוארים בשאלת חכם ותשובתו בצידו לצדד להכשיר אותו והאיש העלוב מספיקא עקר נפשי' ואיכפל ואתי כל הני פרסי מהתם להכא והפציר בי לעיין בדיני' אשור הייא כי היכא דמשלם צערי' ולא יכולתי להשיב פניו כי המו מעי לו ונתתי פני לעיין בדבר ויגעתי ומצאתי כמה צדדים להיתר בעזה"י:

תשובה פתח דברי יעיר אי האי גברא בר אולידי הוא דבר זה מתורתו של רבינו הרא"ש למדנו שכתב בתשובה כלל ל"ג וז"ל באחד שהיו לו נקב סמוך לכיס ובפי האמה לא היו כלל איכא לספוקי אם הוא מוליד או לא כו' אבל אם אין הגיד חלול מן הנקב והלאה אפשר שהוא יורה כחץ דרך אותו הנקב כו' וראוי להזריע מידי דהוה אברזא דחביתא ומ"מ אין קפידא בזה להתירו בקהל דבין מזריע ובין אינו מזריע ראוי לבוא בקהל דגרסינן בגמרא פצוע דכא בי"ש כשר כו' ע"ש ומביאו ב"י סימן ה' מבואר מזה דבכה"ג שפיר יכול להוליד אפילו אם נעשה בידי אדם ולפיכך כתב דבנידון שלו שהוא בידי שמים אין נ"מ אם יכול להזריע דבכל גווני כשר אבל בידי אדם ביכול להזריע תליא מלתא וכל שאין הגיד חלול שפיר יכול להזריע וזה מבואר ג"כ ממ"ש מידי דהוה אברזא דחביתא שנאמר בגמ' לענין אם נחתך כמרזב בידי אדם וזה פשוט ומבואר למעיין בדברי הרא"ש ומ"ש הרא"ש אח"כ והא דאמרי' בההוא דאיפתום גובת כו' איכא למפרק שנסתם ע"י מכה כו' ומשמע לכאורה דשלא במקומה אינה מבשלת היכא שבא ע"י מכה וזה סותר למ"ש מקודם דאם אין הגיד חלול מן הנקב והלאה אפשר יורה כחץ דרך אותו נקב וראוי, להזריע ומשמע דמיירי אפילו בידי אדם כמ"ש אבל המעיין יראה דע"כ לא קאמר התם שלא במקומה אינה מבשלת אלא התם שנסתם השביל שנמשך על ידו הזרע מהגוף ואפיק במקום קטנים ואז שפיר אמרינן דאינו מתבשל היטב אם נמשך בשביל אחר משא"כ כאן שהוא נמשך בשביל שלו וגם מקום יציאתו לא שינה מקומו רק שמקצר הלוכו וכיון שאין הגיד חלול אח"כ רואין אנו כאילו הגיד סתום במקום הזה כיון שבכאן הוא דחוק לצאת והא דפסלינן כל נקב למעלה מעטרה לדעת קצת פוסקים אף אם אין הנקב מגיע רק עד חלל הגיד לבד מטעם שהזרע שותת התם מיירי כשהגיד הוא חלול אח"כ ואז בין אם יוצא דרך פי האמה ג"כ בין אם יוצא רק דרך הנקב החדש אין להכשיר כמ"ש הרא"ש כיון שעובר הזרע דרך פי האמה וחוזר לנקב אינו יורה כחץ רק הוא שותת משא"כ אם אין הגיד חלול והוא סתום לגמרי מן הנקב והלא' אז שפיר הוא יורה כחץ דרך נקב יציאתו ובר אולידי הוא וכשר:

אך בנ"ד עדיין צ"ע דמי מפיס אם הגיד חלול מן הנקב והלאה או נסתם אח"כ וספיק' הוא וממה שהוליד אין ראיה כדאמרינן בש"ס צא וחזור על בניו כו' אמנם ראיה שהרי עינינו הרואות באיש הזה שזקנו מגודל כמשפט העליון כן משפט התחתון רבו שערותיו וזה מורה שלא נעקר האיש הזה שהרי הרמב"ם פ"ב מהלכות אישות כו' (עיין בתשובה שלפני זה שם העתקת' דברים אילו וגם מה שכתבתי כאן לצדד להתיר משום דכרות שפכה ודאי אסור רחמנא ולא ספק וסמוכות לדברי הרמב"ם שכתב שא' מן הספיקות מותרות מסוגיית הש"ס דיבמות דף נ"ז העתקתי שם ואין צורך לכפול הדברים ומשם תדרשון לכאן) אלא שעדיין צ"ע במ"ש שיש כאן ספק פ"ד כמ"ש בתשובת הרא"ש שהרי הרא"ש לא כתב זה לדבר ברור רק כתב אפשר שהוא יורה כחץ כו' אפשר שמתחמם וראוי להזריע אלמ' דלאו מילתא בריר' הוא וא"כ הו"ל ס"ס לאיסור חדא דשמא הגיד חלול מן הנקב והלאה. ואת"ל אינו חלול שמא גם בזה אינו יורה כחץ:

אמנם לענ"ד כוונת הרא"ש בזה שכתב אפשר כו' ר"ל דבזה שאין הגיד חלול הוא דבר שאפשר להיות שיהיה יורה כחץ ומסתמ' כן הוא. משא"כ כשהגיד חלול שא"א שיהיה יורה כחץ ואינו ראוי להזריע וכבר כתבתי דלא דמי להא דאמרינן שלא במקומה לא מבשלא דהכ' במקומה היא מתבשלת. וראיתי בשו"ת שב יעקב חלק אה"ע סימן דל"ת שכתב על עובד' כנ"ד וז"ל ועוד דסתמא דעובד' דפומבדית' משמע דכל זמן שהזרע יוצא שלא במקומה אינו מבשל. ודוחק לחלק דדווקא בעובד' הנ"ל הוי שלא במקומה כיון דאפיק בגובת' דלאו דיליה משא"כ היכא דיוצ' בגובתא דיליה במקום אחר אבל מי יסמוך על סבר' דנפשיה לחלק בהא בלא סמך וראיה גם בלא"ה אינו דומה הא לתשובת הרא"ש דהתם בידי שמים כמו דמחלק הרא"ש אף דהוא מחלק על מ"ש שם דאפילו אינו מוליד ראוי לבא בקהל משום דנעשה בי"ש עכ"פ גם בנ"ד אין להוכיח מהא דתשובת הרא"ש כיון דהתם הוי בי"ש ונ"ד הוי בידי אדם עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני חדא מ"ש דסתמ' דעובדא דפומבדית' כו'. הרי מתשובת הרא"ש מבואר ההיפך וכמ"ש איהו גופיה דברי תשובת הרא"ש ובודאי דהרא"ש לא יחלוק על הש"ס רק שהחילוק נכון ומבואר כמ"ש דבאמת בש"ס לא הוזכר על יציאת הזרע שלא במקומה דבאמת לא איכפת לן על יציאתה בדרך קצרה. וזה מבואר להדיא בש"ס דמכשרינן כקולמ' וכמרזב אע"ג שיציאת הזרע שלא במקומו דרך נקב פי האמה אלא יוצ' למעלה מעטרה במקום שנחתך. מ"מ כיון שנתחמם מידי דהוה אברז' דחבית' לא איכפת לן במקום יציאתו כלל. וכן מוכח מדברי התו' דס"ל להכשיר כשהנקב חלול עד הגיד אפילו למעלה מעטרה כמ"ש הב"ש ואע"ג דע"כ הזרע יוצא דרך שם והוא שלא במקומו מ"מ כיון שאינו מעל"ע כשר ואף המרדכי בשם ר"ח דפוסל בכה"ג היינו משום דס"ל דבכה"ג מפולש מיקרי ואין יורה כחץ רק שותת כיון דשם מיירי שהגיד הוא חלול ויוצא הזרע דרך נקב פי האמה אבל משום יציאת הזרע שלא במקומה לא איכפת לן במה שמקצר הילוכו כלל לכל הפוסקים ומ"ש דהרא"ש מיירי בי"ש הוא תמוה דאע"ג דהמעשה שבא לפניו היה בי"ש מ"מ מבואר בדבריו דאף אם היה בידי אדם אילו ידעינן דאין הגיד חלול ראוי להכשיר דדמי לקולמס ומרזב דמכשרינן משום מידי דהוה אברז' דחביתא אע"ג דבידי אדם הוא וה"נ כיון דדמי לברזא דחבית' אף בידי אדם כשר כיון שראוי להוליד. ועוד נראה דאפילו אי תימא שהגיד חלול מ"מ לא גרע מאם הנקב פתוח בפי האמה שהזרע יוצא דרך שם ג"כ ואעפ"כ דעת התוספת והאגודה וכן נראה דעת הטור דנקב מפולש בעינן לפסול (ומה שנראה מהב"ש שהאגודה מחמיר ט"ס הוא וצ"ל וכ"כ האגודה ותוספת כו' וכן מבואר בב"ח וכן נראה למעיין באגודה שאע"פ שכתב בסוף ור"ח פירש עוד בענין אחר מ"מ כיון שסתם הדברים משמע דס"ל כדעת התוספת שהבי' שם) ואם לאו אע"פ שהנקב מגיע עד לחללו של גיד וזרע יוצא דרך שם אינו פוסל ואע"ג שהב"ח פוסל בניקב בעליונה של גיד עד החלל ומפרש בדעת התוס' כן כבר כתב הב"ש שפירושו בתוספות אינו נראה. ולכאורה היה נראה לענ"ד להכריח כפירוש הב"ח דאל"כ קשה לפי מה שפירשו דמיירי בניקב למטה מעטרה בעליונו נקב מפולש וראש הנקב בתחתונה הוא למעלה מעטרה א"כ קשה דאטו מי גרע ניקב מנחתך דהא אפילו אם נחתך ראש הגיד ונשאר רוב העטרה שכלפי הגוף קיימת כשר ודוחק לומר דהתוספת ס"ל כגירסת הרמב"ם דס"ל דבעינן שיהא מקיף כל הגיד דהא התוספת לא כתבו לחלוק על רש"י בזה:

ועוד דהא בש"ס מסיק עטרה כ"ש מעכבת ואיך נקט אח"כ פלוגת' אי כולה או רובא כיון דהך' מילת' דניקב למטה כו' בהא תליא. וא"ל דהתוספת מחלקי' בין ניקב לנחתך דז"א שהרי התוספת הביאו ראיה מהא דקולמס ומרזב לניקב. לכן נלענ"ד דביאור הענין כך הוא דבאמת בתורה אית' כרות שפכה ואנן פסלינן ניקב. וצ"ל טעם הפסול או משום שאנו רואין כאילו נכרת מן הנקב ולמטה וכאילו אינו או י"ל לפי שעי"ז אין הזרע יורה כחץ וכדאית' להדי' בבריית' הטעם דניקב פסול משום שהוא שותת ונ"מ דלפי הטעם דהו"ל כנכרת א"כ י"ל אף אם הנקב מפולש מעל"ע ואז אנו רואין אותו כאלו נכרת מ"מ הרי נשאר רוב העטרה קיימת וכשר. משא"כ לפי הטעם משום שהוא שותת י"ל דאע"ג דאם ניקב למעלה מעטרה עד החלל אינו שותת אע"פ שהוא כנגד למעלה מעטרה כיון שמקום הנקב הוא במקום שכלתה לה העטרה מ"מ אם ניקב שם גם למעלה מעטרה שפיר פסול מפני שהו' שותת דרך שם. והשת' כוונת התוספת כך הוא דע"כ מיירי בנקב מפולש דאי בנקב למטה מעטרה לחוד עד לחלל א"כ לא שייך לומר טעם הפוסל מפני ששותת דהא למטה מעטרה לא שייך שותת וע"כ שהטעם שאנו רואין כאלו נחתך שם עד מקום שהנקב מגיע א"כ מ"ש מקולמס ומרזב דכשר אלא ע"כ דבמפולש מיירי וא"כ גם למעלה מעטרה יש נקב ואע"ג דאם נחתך כך כשר מפני שנשאר רוב העטרה קיימת מ"מ בנקב גרע מפני שהיא שותת וא"כ אף אם הנקב למעלה מעטרה עד לחלל לחוד פסול מהאי טעמא גופ' ששותת כי מה יתן ומה יוסף הנקב שבצד העליון שהוא למטה מהעטרה והא דנקט בש"ס שניקב למטה מעטרה לרבות' דרחב"א נקט דאפילו בכה"ג סבר לאכשורי כך הוא כוונת הב"ח בדברי התוספות אמנם סתימת לשונם משמע דבעינן מפולש דוקא וכן נראה מלשון הטור ומ"ש הב"ח דלשון התלמוד נקט כו' הוא תמוה דהו"ל לאשמעינן הרבותא דעטרה כ"ש מעכבת אפילו אינו מפולש ובאמת דהך מילתא טעמ' בעי דכיון דניקב עד לחלל והרי הוא שותת ל"ל שיהא מפולש מעל"ע. ולכאורה י"ל הטעם דקים להו לחז"ל דבכה"ג סופו להעלות ארוכה ולחזור ולסתום וכדאמרינן לענין טריפות אך לענ"ד ז"א דבשלמא לענין טריפות שפיר אמרינן דבכה"ג לא הטריפה התורה כלל כל שסופו להעלות ארוכה שהרי כמוה חי' והילכך אף שעלה קרום כל שסופו ליסתר אינו קרום דע"ש סופו דיינינן ליה משא"כ בכרות שפכה שאין אנו דנין אלא באשר הוא שם ולכך נסתם כשר ואע"פ שאפשר שסופו ליסתר לית לן בה כיון שעתה מיהת ראוי להוליד ופסול שחוזר להיכשרו הוא וא"כ לענין הפסול נמי מה בכך שסופו להעלות ארוכה ולסתום ימ"מ השתא מיהא שותת הוא. אך נלענ"ד דמשום שותת לחוד לא מופסל אם לא היכא שיש לכללו בכלל כרות שפכה האמור בתורה אינו נכלל בכלל זה אם לא היכא דניקב מעל"ע דאז ככרות דיינינין ליה ולפיכך כל שניקב למטה שכנגדו למעלה שהנקב מפולש וגם שותת פסול וראיה לדבר דלאו בשותת לחוד תליא מילתא דהא קי קי"לן ניקב בי"ש כשר וכמבואר בפוסקים ובשו"ת הרא"ש הנ"ל:

ולכאורה מה לי בי"ש או בידי אדם ס"ס שותת הוא אלא ע"כ כיון דיב"ש הוא אע"ג דשותת ואינו יכול להוליד כשר כמבואר בתשובת הרא"ש שכתבו כיון דבי"ש הוא אע"ג דאינו מזריע ראוי לבא בקהל. ומייתי ראיה מהירושלמי ע"ש וא"כ י"ל דה"נ אם ניקב למעלה מעטרה שהוא שותת ואין הנקב מפולש מעל"ע אע"ג דאינו מוליד מ"מ אין זה בכלל כרות שפכה האמור בתורה ומותר לבוא בקהל. ובאמת בלא"ה דעת רבינו אליעזר ממי"ץ והביאו בסמ"ג דכל נקב הוא כשר וראוי לבוא בקהל דאינו בכלל כרות שפכה. דהא איתא בירושלמי כרות שפכה אין לו רפואה וגבי ניקב שנינו נסתם כשר אע"כ הא דאמרינן ניקב פסול על הבנים קאמרינן כיון שבעל זה אינו מוליד הרי הוולד הזה ממזר ע"ש והטור ושאר פוסקים חולקים בזה:

ולכאורה לפי מ"ש אין מקום להתיר בזה אף לפי דעת התוס' שהרי לפי מ"ש כל ניקב למעל' מעטרה שותת הוא ואין ראוי להזריע אלא שמ"מ כשר לבוא בקהל כיון שלא ניקב מעל"ע לאו כרות שפכה הוא וא"כ האיש הזה שכבר הוליד' אשתו ע"כ שזינת' תחתיו ואין כאן רק ספק שמא באונס שמא ברצון ובכה"ג אסור' לבעל':

אמנם יש לצדד להתיר ע"פ מה שנראה מדברי הב"ש דדוקא בתחתונו של גיד אז הוא שותת אם ניקב לחלל אבל בעליונו של גיד לא רק הב"ח הוא שפוסל ולא קי"ל הכי. א"כ י"ל דבנ"ד נמי כיון שאין הנקב בתחתונו של גיד לא הוי שותת ושפיר יכול להוליד. ולכאורה נלענ"ד להביא ראיה לסברא זו דבעליונו של גיד לא הוי שותת מדברי רש"י שפירש הא דניקב למטה מעטרה כו' היינו שהנקב למטה מעטרה כלפי הקרקע והנקב שלמעלה מעטרה כלפי הגוף. וקשה מי הכריחו לזה דהא באמת כן הוא כמ"ש התוס' דבעליונה העטרה מארכת ומי סגי ליה לפרש כפשיטות שהנקב שלמטה מעטרה בעליונו. ועוד דעכ"פ הו"ל למימר סתם שראש א' של הנקב הוא למטה מעטרה וראש א' למעלה ומאי דוחקיה לאוקמי דווקא בכה"ג שלמטה מעטרה הוא כלפי קרקע אמנם לפי סברא הנ"ל א"ש דקשיא ליה לרש"י אם נימא כפירוש התוס' א"כ הנקב שלמטה מעטרה הוא בעליונו והנקב שלמעלה מעטרה הוא בתחתונו ע"כ הנקב שלמטה מעטרה ל"ש כלל שהרי הוא שותת דרך תחתיתו של גיד שהוא למעלה מעטרה ואף רחב"א מאי ס"ד להכשיר בזה ולכך מפרש דמיירי שבתחתונו הוא למעלה מעטר' ואפ"ה פסול כיון שהנקב מפולש ואי לאו הנקב שבתחתונו מחמת העליון לחוד לא הוי מיפסל אף ע"פ שהוא למעל' מעטר' משום דבעליונו אינו שותת ועוד י"ל כיון דרש"י גרס כלפי ראשו דהיינו שישתייר לצד גופו כמלא החוט ע"פ רובו א"כ אם הנקב שלמעלה מעטרה כלפי הקרקע ממילא לא גרע מאילו נחתך שם עם העטרה כיון דהעטרה שכלפי ראשו קיימת ומה שיש בו נקב למטה מעטרה אינו מזיק ואע"ג דרש"י כתב הטעם כיון שהנקב עובר דרך כל העטרה דווקא בכה"ג שלמעל' מעטרה ניקב כלפי הגוף כן נראה לכאורה אבל באמת נראה בכוונת רש"י מ"ש שהנקב למטה מעטרה בסוף הגיד שכלפי הקרקע פירושי קמפרש שלמטה מעטרה הוא בסוף הגיד שכלפי הקרקע ולמעלה מעטרה מיקרי בחלק שהוא נוטה לצד הגוף ולא בא לומ' שהנקב למטה מעטרה הוא בתחתונה של גיד ולמעלה מעטרה הנקב בעליונו של גיד אלא בין שהוא כך ובין שהוא בהיפך הכל חדא הוא וכ"כ בפרישה בפירוש דברי הטור. ומ"מ לא ניחא ליה לרש"י לפרש כמ"ש התוספות שחותך בשוה דא"כ נשאר רוב העטרה שכלפי הגוף קיים וכמש"ל. אבל כשהנקב באלכסון יוכל להיות שאם נדין אותו כאלו נחתך שם אז נחתך רוב העטרה ויותר נראה דלרש"י מיירי שהנקב לאורך הגיד ומתחיל למטה מעטרה והולך באלכסון ויוצא באותו צד עצמו למעלה מעטרה וזהו שכתב רש"י שעובר דרך פני כל העטרה כו'. וכן משמע במרדכי שכתב בפירוש ר"ח דמיירי שניקב ברוחב הגיד מכלל דלרש"י בניקב באורך מיירי ואיך שיהיה בדברי רש"י עכ"פ הדברים מטין דכל שהנקב בעליונו אין לפוסלו משום שאינו שותת וא"כ בנ"ד אע"פ שאינו בעליונו ממש לא אמרינן שהוא שותת דמה לי בעליונו מה לי מן הצדדים ודוקא בתחתונו שייך לפסול משום שהוא שותת וכמ"ש הב"ש ומכ"ש לפי פשיטות דברי התוס' דמפולש מעל"ע בעינן וכן נלענ"ד מדקאמר עטרה כל שהוא מעכבת. ולכאורה לפי פירוש המרדכי בשם ר"ח מאי האי דקאמר עטרה כל שהוא הו"ל למימר כנגד העטרה מעכב. וכן לפירוש רש"י ג"כ קשה לשון כ"ש אין לו מובן כ"כ. אך לפי מ"ש התוס' נראה דאף על פי מה דאיתא בירושלמי אמתניתין דאיזהו כ"ש כל שיכרת כו' ר' יוסי בשם ר"ח בעטרה העליונה ר' חייא בשם ר"ח בעטרה התחתונה. ר' יהושע בן לוי אמר בעטרה התחתונה ונראה דפלוגתייהו הוא בכה"ג שניקב למטה מעטרה בעליון שהוא למעלה מעטרה בתחתון דר"י בשם ר"ח סברי שבעטרה העליונה הדבר תלוי וכל שבעליונה הוא למטה מעטרה לית לן שעיקר הגיד מתחיל מעטרה העליונה לצד הגוף ור"ח בשם ר"ח וריב"ל ס"ל שבעטרה התחתונה הדבר תלוי שמשם ולהלן קרוי עטרה של הגיד וזהו דקאמר בש"ס דידן א"ל רבי אסי הכי אמר ריב"ל עטרה כ"ש מעכבת. וריב"ל הוא דקאמר בירושלמי עטרה התחתונה ר"ל דאף עטרה כ"ש אף התחתונה מעכבת שמשם עיקר הגיד מתחיל ואם יש שם נקב הו"ל כניקב למעלה מעטרה ופסול ושייך שפיר לשון כל שהוא דר"ל איזה עטרה שתהיה בין התחתונה ובין עליונה מעכבת ולעולם נקב מפולש בעינן. ומדברי הרמב"ם י"ל שהוא מפרש הך דעטרה כ"ש באופן אחר שהרמב"ם כתב ניקב למטה מעטרה בענין שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת עכ"ל. והביאו בש"ע והאחרונים נתחבטו בדבריו וכתבו שהיה לו גרסא אחרת ולענ"ד נראה שיש חסרון תיבה אחת בדברי הרמב"ם וכצ"ל בענין שכנגדו למעלה או בתוך העטרה והוא דבש"ס מיבעיא ליה באם כנגדו למעלה מעטרה ופשיט לן מריב"ל דעטרה כ"ש מעכבת רצה לומר אפילו אין הנקב מגיע למעלה מעטרה אלא אפילו בתוכה כ"ש ממנה מעכבת. שוב ראיתי ביש"ש דיבמות שהקשה על התוס' שכתבו דמפולש מעל"ע בעינן שהוא תימא מאחר דנקב מפולש בעינן ולא הוזכר בתלמוד ע"כ שסמך אשאר נקבים שהוזכרו גבי אתרוג ודקין ולב א"כ אמאי לא נימא דסגי במפולש לחלל הגיד כמו גבי אתרוג ודקין דכולן סגי בהכי וא"צ מעל"ע כו' ולענ"ד אין זה קושיא דבשלמא התם דבניקב תליא א"כ כל שהוא מפולש נקב מיקרי ומיפסיל ביה א"כ כאן שלא מצינו בתורה שיהיה פסול בנקב ובכרות שפכה תליא מילתא והלכך אם הנקב מעל"ע אז שפיר אנו רואין אותו כאלו נכרת משם ומ"מ צריך למימר טעמא מפני שהיא שותת דאל"כ לא מיפסיל דלאו כרות שפכה הוא שהרי אינו שופך. וכן הוא בירושלמי ניקב פסול מפני שהוא שופך והיינו דכל שאינו שופך לא מפסיל משום כריתה לחוד משא"כ אם אין הנקב מעל"ע לאו כרות גידא הוא ולא מיפסיל:

ומ"ש היש"ש שהרי עיקר הפסול תלוי מפני שהש"ז יצטנן שחמום התאוה יוצא דרך הנקב וא"כ בניקב לחלל סגי כבר כתבתי דלא איכפת לן בהכי דאפילו תימא שמחמת זה אינו יכול להוליד מ"מ הרי גם בי"ש אינו יכול להוליד ואפ"ה כשר וה"נ דכוותיה כיון דלאו כרות הוא לא מיפסל. ומה שאמרו ניקב פסול מפני שהוא שופך היינו לומר כיון שהוא מעל"ע דבכלל כרות הוא וגם בכלל שפכה הוא שהרי באמת הוא שופך ולכך פסול. וכדאמרינן ביבמות שם כרות שפכה כתיב מי שע"י כריתה שופך שלא ע"י כריתה אינו שופך אלא מקלח. והרי רבינו אליעזר ממיץ והביאו הסמ"ג שכתב שלא יתכן לומ' דנקב וכרות דבר אחד הוא כי שני דברים הם עכ"ל הרי מבואר דס"ל דכל ניקב לאו בכלל כרות הוא ולא מיפסל כלל וא"כ אף לשיטת שאר פוסקים דס"ל דבכלל כריתה הוא אין הדברים אמורים אלא בניקב מעל"ע דוקא ובהכי א"ש גם מ"ש היש"ש דבסמ"ג דדייק מפולש מדמה לאתרוג ודקין א"כ ממיל' הוי כי התם עכ"ל:

ולענ"ד אין ראיה דהסמ"ג התם קאי אפצוע דכה דקתני התם כל שנפצעו הביצים ואפילו ניקבו כו' ובהא שפיר כתב פירוש ניקבו כל נקבים שבתלמוד מפולשין הן כו' משא"כ לענין כרות שפכה דנקט אח"כ איזהו כרות שפכה כל שנכרת הגיד כו' אין זה תלוי בחלל שבגיד כלל לומר דבזה הוי נקב מפולש אלא מעל"ע דוקא בעינן ואע"ג דאנו קיי"לן פצוע בכולן כו' מ"מ ניקב הגיד אינו בכלל נפצע. וכ"כ רש"י בחולין דף מ"ג להדיא דניקב מיפסול משום כרות שפכה וכמבואר בסמ"ג אח"כ. ובפירוש מהר"א שטיין והביאו הב"ש (ובשיטת רבינו ירוחם דניקב בכלל נפצע אבאר לקמן אי"ה) ויותר תמהני שהרי היש"ש גופיה מסיק שם דאם הנקב למעלה מעטרה בתחתונו של גיד ולא ניקב רק עד לחלל כשר ודוקא אם ניקב מעל"ע אף אם ביצה עליון הוא למטה מעטרה ואינו פוסל אלא אם ניקב בעליונו של גיד למעלה מעטרה עד לחלל ומחלק דנקב גרע ממרזב וקולמס ע"ש וא"כ קשה מהרש"ל גופיה דהא כשיש נקב בתחתיו למעלה מעטרה עד לחלל למה יהא כשר שהרי הוא שותת ול"ל שיהא מפולש. ובאמת שדבריו הם היפוך דברי הב"ש דלהב"ש בנקב בעליונו אינו שותת ובתחתונו שותת ופסול ולדברי מהרש"ל (הפוך הוא) וע"כ לומר דכל שאין הנקב שבתחתונו מפולש אע"פ שניקב עד לחלל והוא שותת לית לן בה כיון שהעטרה העליונה קיימת וכמ"ש רש"ל שם הטעם א"כ גם בנקב שבעליונו נמי מנ"ל דפסול בשביל שניקב לחלל ושותת דלמא כל שאינו מעל"ע לית לן בה ואפשר דהכי קים להו לחז"ל דכל שאינו מפולש שפיר הוא מתחמם דרך אחוריו מידי דהוי אברזא דחביתא ואינו מזיק לו הנקב שבצד אחד שיהיה שותת עי"ז שאע"פ שיוצא מקצתו דרך הנקב מ"מ עיקר יציאתו דרך פי האמה הוא יורה כחץ לפי שמתחמם בצד השלם בלי נקב. ובזה יש לדחות מה שלכאורה יש להביא ראיה מתשו' הרא"ש שהבאתי לעיל לומר דע"כ לא ס"ל כהתם דמעל"ע בענין שהרי מבואר דאם הגיד חלול עד פי האמה וחוזר לנקב פסול אע"ג שלא ניקב רק מצד אחד ולפי מ"ש י"ל דגם הרא"ש אזיל ומודה דמעל"ע בעינן ומסתבר הכי כדי שלא יחלוק הטי"ד על דברי אביו הרא"ש ז"ל דהא מהטור משמע דמעל"ע בעינן כמ"ש הב"ש ומ"ש הרא"ש לפסול בגיד חלל י"ל בכה"ג גרע טפי כיון שיציאתו הוא דרך נקב זה ע"י סילון החוזר מלתא דמסתבר הוא דבכה"ג אינו יורה כחץ. משא"כ היכא שנקב פי האמה פתוח ועיקר יציאת הזרע הוא דרך נקב זה שבפי האמה אז אמרינן אע"פי שיש נקב שאינו מעל"ע אין זה מפסיד ליציאת הזרע שלא יהיה יורה כחץ כדרכו מאז ומקדם:

ולפי"ז יצא לנו חומרא לנ"ד שהנקב שבפי האמה סתום ואין לו מקום לצאת דרך שם. וא"כ אף להתוס' פסול בכה"ג אם הגיד חלול וכמ"ש ולא נשאר לנו רק הספק הא' שנסתפקנו אם הגיד חלול או לא וצ"ע אם יש להקל בספיקו שאפשר שכיוצא בזה אף אם נשא כופין אותו להוציא וכמ"ש הב"י בשם הר"ש בן הרשב"ץ במי שיש לו נקב בגיד מן הצד ואינו מזריע אלא דרך אותו הנקב כל שמוציא זרע דרך נקב שבעטרה פסול וכופין אותו להוציא כו'. והנה משמעות הדברים שלא הי' הנקב שבגיד מפולש מעל"ע. וכן נראה להדיא למעיין בתשו' הרשב"ץ גופי' סימן צ"ג וא"כ נראה מדלא מחלק בין אם הגיד חלול מן הנקב עד פי האמה וכמ"ש הרא"ש אלמא דעכ"פ בסתמא כייפינן ליה להוציא. אמנם נלענ"ד דאף הר"ש בן הרשב"ץ יודה בנ"ד שהרי מבואר שם סימן צ"ד שנשאל שני' שאחר שגירש נשא אחרת והוליד הוא מוציא לעז על הגט של אשתו ראשונה והשיב דלפי מ"ש הרי"ף לתרץ ההיא דנישאת לג' כו' דיכולה למימר השתא הוא דבריאת א"כ גם כאן י"ל כן דאמרינן פרק הערל נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשרו הוא שהרי הזרע עובר דרך הקרום ומתעברת כו' עכ"ל בקצרה. אלמא דכיון דהוליד תלינן שנתרפא ומבואר שם שלא צוה להפריש אותו מאשתו השניה אלמא דלא תלינן בזנות אלא תלינן שנתרפא ודלא כמ"ש הב"ש דאף שהוליד לא אמרינן שנתרפא אא"כ ידוע שנתרפא. איברא דאיכא לדחויי דע"כ לא קאמר הרשב"ץ אלא בנידון דידיה אפשר שבאמת נתרפא ונסתם הנקב החדש וחוזר ומוציא זרע דרך הנקב שבפי האמה ויוכל להתברר עתה כי כדבריו כן הוא רק שזה טוען שגם אז הי' כן ושקר טענה עליו. וע"ז כתב דיכולה לומר השתא הוא דבריאת. וכן משמע ממה שכתב בסוף דבריו וז"ל ועוד שאני בתשובתי לא גזרתי וחתכתי הענין אבל אמרתי שאם הנקב בגיד הוא פסול ואם הוא מחמת הערלה שלא פרע כראוי אינו כרות שפכה וצריך לחזור ולפרוע זה הוא בעצמו יכול לידע האמת כו'. ואם הי' מכיר בעצמו שטענתה אמת הרי האמינה ואם שקר הרי ידע שהוא שקר וגמר וגירש כו' ע"ש. אבל בנ"ד שכמו אז כן עתה החדש פתוח והישן סתום מאן לימא לן שיש להכשיר מחמת הוכחה זו שהוליד דלמא באמת תלינן בזנות וכמ"ש הב"ש. אך דגם מדברי הב"ש אין ראי' לנ"ד לומר דלא תלינן שנתרפא דהב"ש מיירי שגם עכשיו הנקב לפנינו ולא נתרפא ולכך לא אמרינן דדלמא בשעת בעילה נתרפא ולכך הוליד משום דבין בתר מעיקרא אזלת ובין בתר שעת מציאה אזלינן כ"ש הוא ואינו ראוי להוליד אין לנו לתלות שבינתים נתרפא וסתום הי' בשעת בעילה ונעשה פתוח אח"כ וזה מוכח מהא דאמרינן בההוא גברא דחרזי' סוליי' וא"ל חזור על בניו כו' ולא תלינן שבשעת ביאה סתום הי' ונתרפא הנקב ואח"כ חזר ונתגלה דהא פ"ד לכ"ע יש לו רפואה ואף בניקב הגיד יש לו רפואה לענין שיוליד אע"כ דלא תלינן שנתרפא בינתים משא"כ בנ"ד כיון דעכ"פ יש מקום לומר שנקב הישן נסתם ואין הגיד חלול מה"ת לתלות בזנות טפי מסתבר לומר שנסתם השפופרת מן הנקב עד פי האמה וראוי להוליד וכמו דחזינן לענין טריפות אע"ג דודאי טריפה לא מהני אם הוליד מ"מ בספק טריפה מהני לידה להכריע שאינו טריפה ואף במקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים כמבואר בש"ך סימן נ"ז מדברי רש"ל א"כ גם כאן אף דבודאי פ"ד וכ"ש לפנינו לא תלינן ברפואה בשעת ביאה ותולין בזנות מ"מ בספק מהני ולא תלינן דהא ממכה אביו ואמו ילפינן דאזלינן בתר רובא ואמרינן דודאי אביו הוא. ולכאורה י"ל דהתם היינו טעמא משום דאפילו תימא שזינתה רוב בעילות אחר הבעל משא"כ בזה שאנו מסופקים שמא הבעל אינו ראוי להוליד באמת לא מהני הך רובא שע"ז אנו דנין שמא הבעל אינו ראוי להוליד ומאחר נתעברה וכ"כ באורים ותומים סימן ל"ג לענין אם לידה מוציאה מידי קטנות לגבי האיש. אבל לפענ"ד נראה דאין לחלק בכך דבאמת בש"ס דחולין גופא צ"ע דקאמר אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל דל"ל כולי האי שע"כ לא הוצרכנו להא דרוב בעילות אלא אם היו מרננים אחרי' שזינתה או שידוע שזינתה לענין להכשיר הוולד מטעם זה אבל לענין החשש דלמא לאו אביו הוא פשיטא שא"צ לזה והרי שמואל לא ס"ל הך דרוב בעילות תולין בבעל ואפ"ה פשיטא דמודה שעונשין במכה אביו ואמו אפילו לא הי' חבושין משום דרוב נשים אינם מזנות תחת בעליהן. ואף לפי מ"ש התו' בגיטין ד' י"ז בהא דזנות לא שכיחא היינו דזנות בעדים והתראה לא שכיח אבל סתם זנות שכיח נראה פשוט דמיקרי שכיח לענין זה שיעשו חכמים תקנה לגדור בפני חשש זה ורבי יוחנן ס"ל דאף דלא שכיח עשו תקנה. אבל מ"מ פשיטא דמיעוט הוי וגם לחוש שמא נבעלה באונס פשיטא דלא שכיח כלל. ומ"ש התו' בכתובות דרובא ברצון אינו רוב גמור מדאורייתא היינו היכא דנבעלה ודאי ומספקא לן אם הי' באונס או ברצון אבל פשיטא דרוב נשים אינם נבעלות תחת בעליהן לאחר לא באונס ולא ברצון ודוקא במ"ש התו' בחולין שי"ל העמד האם בחזקת צדקת ע"ז י"ל דשמא נאנסה וכמ"ש אא"ז מהרש"א שם. משא"כ אם באנו לדון מטעם רוב פשיטא דרוב וולדות הם מבעל ולא מאחר כלל וא"כ צ"ל דרב מרי בחולין לקושטא דמלתא נקט הא דרוב בעילות כו' ואיהו הכי ס"ל וא"כ אפילו ידוע שזינתה אמרינן דודאי אביו הוא. אבל לשנויי הא דמכה אביו ואמו א"צ לזה דבלא"ה איכא רובא. ואפשר דלישנא קיטא נקט וכוונתו שאין חוששין שזינתה עם אחר. ולפי"ז נראה דאין נ"מ בין אם יש ספק אם אב זה ראוי להוליד או לא דרוב זה שאין אשה נבעלת תחת בעלה מכריע הספק דכיון שאנו אומרים שאשה זו מן הרוב שאינן מזנות ממילא שהוא כשר והוולד כשר. אך צ"ע לענ"ד הא דאמרינן בקידושין אמר רבא ד"ת אסופי כשר מ"ט א"א בבעלה תולה מאי איכא מיעוט ארוסות כו'. וקשה דת"ל דמדאורייתא אית לן למיזל בתר רובא שרוב נשים נשואות אין מזנות תחת בעליהן. אמנם צריך יישוב לפום הך תירוצא בתו' בגיטין דכל זנות לא שכיח רק דמ"מ עשו תקנה כו'. וכן לפי מ"ש השיטה מקובצת בכתובות בשם תו' הרא"ש דבנשואה לא חשו לזנות משום דבעלה משמרה רק שם בכתובות דחיישינן שמא זינתה באירוסין וא"כ עכ"פ בנשואה זנות לא שכיח ופשיטא שאין תולין אסופי שהוא מא"א דהא בכל ספק קיי"לן שתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר ואפשר דגם התם קאמר דאפילו א"א שמרננים אחרי' נמי אין משלכת התינוק שבבעלה תולה ולקמן אכתוב מה שיש ליישב בזה:

ואיך שיהי' עכ"פ ברור הוא שיש כאן רוב נגד הספק שאם נאמר שזהו הוא כרות שפכה ע"כ נצטרך לומר שזינתה אשתו ובאמת רוב נשים אינם מזנות וגם באונס אין לתלות דמיעוטא הוא ובפרט באשה שדרכה בעיר ואין דרכה בשדה והולידה שלשה בנים אנה השכל שיגזור אומר שאילו נולדו מאחר והם בני אנוסה וכן מצאתי בפני יהושע בגיטין ד' י"ז שכתב וז"ל דבלא"ה חזקת כשרו' מה טיבה דלמא מבטן אמה לעולם לא היתה בחזקות כשרות אע"כ משום דאזלינן בתר רובא ורוב ישראל בחזקת כשרות הן ורובא עדיף מחזקה אבל כשזינתה לפנינו הרי פירשה מן הרוב דרוב בנות ישראל אינן מזנות ואע"פ שהן פנויות כו' ע"ש. (ובאמת מדברי התו' בחולין שכתבו דהוה מצי לדחויי משום דהעמד האם בחזקת צדקות מבואר דלאו מטעם רובא אתי עלה) וכ"כ בפ"י ריש כתובות על קושיית התו' מגיטין דלכך לא מקשו אמתני' משום דודאי לא חיישינן שזינתה ברצון משום דרוב נשים בחזקות כשרות הם מ"מ לזנות דאונס חיישינן לענין איסור כהונה דאשכחן שעשו מעלה ביוחסין לענין איסור כהונה. וע"ש בדף טי"ת בתירוץ התו' ברוב נשים בחזקות צדקות כו' ועיין בפ"י בקונטרס אחרון לכתובות אות למ"ד שכתב דחזקת כשרות אלים טובא דהו"ל חזקה דאתי מכח רובא. תדע דהא קיי"לן להכשיר באשה שהלך בעלה למדה"י אף אם נשתהה י"ב חודש אע"ג דלא שכיח כלל דמשתהי' כו' אפ"ה תלינן להתיר אף הולד והיינו משום דחזקות כשרות אלים טובא כו' ע"ש. וא"כ הדבר פשוט בנ"ד דודאי יש לנו לילך בתר רובא וחזקה דהא עכ"פ חזקה איכא. כמבואר בתוספות בכמה דוכתי ואמרינן דלא זינתה כלל והוולדות ממנו הם וא"כ ע"כ שנסתם כראוי ואין הגיד חלול ושפיר יכול להזריע והרי בלא"ה דעת רבינו ירוחם בניקב שאין הבנים רק ספק ממזרים כמ"ש הב"ש בשמו וא"כ ע"כ דס"ל דלעולם ספיק' הוה שמא חזר ונסתם באופן שתעלה ארוכה אלא דכיון דכמות שהוא לפנינו כרות שפכה רק על שעת ביאה אנו דנין ספיקא הוה משא"כ בנ"ד כיון דחזינן דאוליד ע"כ שנסתם הנקב הישן לגמרי ואין חוששין שמא חזר ונפתח הסתום וכדאמרינן נסתם כשר כו' משמע להדיא דאין חוששין שמא תסתור הסתימה. אלא שאפשר לומר דרבינו ירוחם לא פליג אשאר פוסקים דמיירי היכא די"ל שנבעלה לנכרי ועבד שהוולד כשר. ולכך כתב דהוי ספק ממזר. וכן משמע לכאורה שהרי רבינו ירוחם כתב וז"ל נכנס לו חץ בבציו וניקבה בענין שיצא מהם שכבת זרע פסול ואע"פ שנסתם הנקב אחר זמן דכבידי אדם דמי. ואם הוליד בניו ספק ממזרים ואסור בממזרת. וכ"ש בבת ישראל פשוט ביבמות פרק הערל וכ"כ הרמ"ה עכ"ל. הרי כ"כ אהא דחרזיה סילויה בבצים דאמרינן עלה דאמר רב חזור על בניו מאין הם (ומ"ש אע"פ שנסתם הנקב הוא מדברי הרמ"ה ואזיל לשיטתו שרבינו ירוחם כתב שם בשמו דס"ל דנסתם למעלה פסול ולא מהני סתימה רק בעטרה עצמה ע"ש ונקב בביצים כלמעלה מעטרה דמי) ולשון זה משמע דודאי אינו יכול להוליד שהרי ביבמות ד' פ"ג אמרינן ר"י אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס. אמר ר' אמי מאי עביד ליה ר"י לטומטום דבירי כו' ואוליד שבע בנין. ור"י אמר חזור על בניו מאין הם. תניא ר"י בר' יהודה אומר כו' מאי בנייהו אמר רבא לפסול במקום אחין כו' ופרש"י דלר"י סריס ודאי הוא וא"כ כאן נמי סריס ודאי הוא וא"כ האיך כתב רבינו ירוחם דהו"ל ספק ממזרים. אלא ע"כ דס"ל דמ"מ לאו ודאי ממזרים נינהו דנכרי ועבד הבא על בת ישראל כשר בין בפנוי' ובין בא"א כדאיתא ביבמות דף מ"ה ומ"מ אין לדקדק כן בלשון הש"ס דקאמר מאין הם ולפרש דר"ל דשמא מנכרי ועבד הם דכשרים דז"א שהרי אמרינן ורבי יהודה א"ל חזור כו' ורבי יהודה סבר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר כמ"ש התוספת ביבמות דף מ"ז ד"ה נאמן אתה ובדף מ"ט ד"ה ורבי יהושיע. אלא לישנ' בעלמא קאמר לומר דודאי זינתה עם אחר ומ"מ הדין דין אמת לדידן דקיי"ל הולד כשר ולפיכך אין לדונו כממזר ודאי. ועיין בב"ש שיש פוסקים דס"ל שאין תולין בכותי. ואפשר דמיירי היכא דרוב ישראל אין תולין בכותי להכשיר ואין להאריך:

ועתה אבאר בקצרה לעיקר הדין. הנה שפתי הרא"ש ברור מללו דכל שאין הגיד חלול משם והלאה שפיר הוא ראוי להזריע. וכבר כתבתי שמ"ש הרא"ש בלשון אפשר לאו דספוקי מספקא ליה רק ר"ל דבכה"ג שפיר הוא מתחמם כו'. וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו דדבר פשוט הוא לענ"ד שאין כאן פסול משום שלא במקומו אינו מבשל דלא על מקום יציאת הזרע קאמר הכי כיון שלא שינה את מהלכו ויוצא ובא דרך השפופרת שלו שבו מתבשל הש"ז אמקום יציאתו גופיה לא קפדינן דמה בכך שבא לו בקצרה והרי מרזב וקולמוס שנחתך השפופרת למעלה מעטרה והזרע יוצא דרך שם ונקלט בבית הרחם ולא קפדינן במלתא אהא שיוצא שלא במקום נקב פי האמה ואפילו מאן דפוסל במרזב טעמא אחרינ' הוא וכן אם ניקב למעלה מעטרה להתוספת ודעימיה דבעינן מפולש לא חיישינן לבישול שלא במקומו וכן נראה מלשון רבינו ירוחם שכתב ואם נסתמה שפופרת של ש"ז כו' כי יש שני נקבים כו' ואין ש"ז מתבשל אלא במקומו ר"ל בשפופרת שלו ומאחר שיוצא דרך קטנים אינו יכול להוליד ופסול כו' עכ"ל. הרי שכתב ר"ל בשפופרת שלו כדי שלא נטעה לפרש דאמקום יציאה קאמר. ומ"ש מאחר שיוצא דרך קטנים הכוונה דרך השביל של מים קטנים. וראיתי ביש"ש שכתב על תשובת הרא"ש וז"ל. והנה מה שרצה לדמותו לברזא דחביתא דהיינו עשוי כקולמס דאמרינן עוביו נוגע כך היכא אע"פ שאין ראש הגיד נוגע מפני' מתחמם הוא על ידי נגיעת אחוריו ע"כ נראה שדמיון רחוק הוא לדמותו עכ"ל (וט"ס יש כאן וכך צ"ל דהיינו עשוי כקולמס דאמרינן מידי דהוה אברזא דחביתא ופרש"י שקצר ודק כו' ובא עד עוביו נוגע כך אע"ג שאין ראש הגיד כו') ונראה שטעמו דהתם לא היה הנקב כ"א סמוך לכיס ומהאי טעמא י"ל שכתב הרא"ש בדרך אפשר כמבואר בדבריו להדיא שכתב ואע"פ שאינו מזריע בעומק הרחם אפשר שמתחמם וראוי להזריע מידי דהוה אברזא דחביתא כו'. וע"ז כתב יש"ש שדמיון רחוק הוא אבל כגוונא דנ"ד שהנקב הוא רק מעט למעלה מעטרה א"כ לא יהא אלא שנחתך עד כאן כקולמס מכשרינן דהוה כברזא דחביתא וא"כ מה קפידא יש בזה שנסתם משם והלאה. ואף לדעת המרדכי דכל שניקב לחלל פסול מ"מ היינו דווקא כשפתוח בשני מקומות ואדרבה לענ"ד מ"ש הרא"ש דאם הגיד חלל והולך עד נקב פי האמה חידוש הוא שחידשו הרא"ש ז"ל מסברא כיון שבא עד קיצו ואין לו מקום לצאת והוא שב משם למסלה דרך הלך אז אין יורה כחץ דרך נקב זה ואנחנו עושים אזנינו כאפרכסת לשמוע אמריו כי נעמו אבל מ"מ אין ראיה מבוררת לזה מהש"ס והלכך אין לך בו אלא חידושו דוקא כשידוע לנו שהגיד חלול. ואף בזה אפשר שאין הדברים אמורים אלא כגוונא דנ"ד שהוא סמוך לכיס ממש ולפיכך אם הוא בידי אדם והגיד חלול היה פסול כיון שהזרע דוחה ומתאסף אבל נקב יציאתו והפתח נעול בפניו והוא צריך לחזור לראש וכיון דמפיש בהליכה בסילון החוזר שוב אינו יורה כחץ רק שותת. ואם נאמר שהזרע יוצא מיד בבואו אל מקום הנקב א"כ פשיטא דפסול שהרי לא נתחמם הזרע בעומק הרחם כלל כיון שהנקב סמוך לכיס ויצא בפתח תחלה משא"כ בנ"ד אפשר שאף אם היה הגיד חלול משם ולהלן אין חשש בדבר דמאן לימא שאין הזרע יוצא מעט בבואו אל מקום הנקב ויורה כחץ דרך שם ואף אם מתפשט קצת משם לפי האמה וזה אינו יורה כחץ בחזירתו לית לן בה כיון שעיקר טיפת הזרע באה בגבורה. וקרוב הדבר דהיינו טעמא דהתוספת ודעימייהו דס"ל דמעל"ע בעינן כנראה מפשוטו של דברים ולמעלה צדדתי בטעם הדברים. ולפי מ"ש י"ל דהיינו טעמייהו דכל שאין הנקב מעל"ע רק עד החלל א"כ אמרינן שעיקר הזרע יוצא דרך שם ויורה כחץ ומה לי שם ומה לי בפי האמה סוף סוף קלטתו הרחם כראוי ומה שיוצא גם דרך פי האמה מתמצית הזרע לית לן בה וגם במרזב וקולמס כן הוא שעיקר הזרע יוצא במקום החתך ואף שהנשאר ימצה אל יסוד האמה לית לן בה כיון דעכ"פ מתחמם לפי שעוביו של הגיד במקום שלא נחתך שפיר הוא נוגע בכל כותלי הרחם ולא דמי לנכרת למעלה מעטרה לפי שאינו נוגע מעמק הרחם. אבל זה שהוא כקולמס שאחוריו נוגעים בעומק הרחם ועוביו נוגע בכל צדדי הרחם הרי הוא חם כולו ויורה כחץ במקום יציאת הזרע משא"כ אם הנקב מפולש מעל"ע שאז במקום יציאת הזרע מתפשט לפי האמה ובדרך חזירתו אינו יורה כחץ. וכמו שלדעת המרדכי ודעימי' פסול אם ניקב לחלל כיון שהנקב פתוח בפי האמה מזה והאמה מזה נקובה הוא ולכך אינו יורה כחץ מ"מ י"ל בזה כיון שהנקב הוא סמוך לעטר' ובפי האמה סתום הוא אז הזרע ממלא השפופרת כולה ונופל דרך נקב זה ושפיר הוא יורה כחץ ולא דמי לעובדא דהרא"ש דשם הנקב סמוך לכיס ודאי כלתה לו משיבת הזרע רק לפי שדחוק לצאת הוא חוזר מסוף הגיד עם מקום הנקב וא"כ שוב אינו יורה כחץ משא"כ כשהנקב סמוך לעטרה שמשך הזרע מגרע עד שם שפיר הוא יורה כחץ ואע"פ שרש"י כתב בההוא דניקב ונסתם רואין אם ניקרי ונקרע כו' דלמעלה מעטרה ודאי לא מיקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף שם כ"כ שהרי יש לו מקום להתפשט עד סוף פ' האמה ששם מקום יציאתו משא"כ בעטרה עצמה או למטה ממנו כי קרוב הוא למקום היציאה ולכך הוא נקרע שם אבל מ"מ י"ל שהזרע מגיע גם לשם וכיון שהנקב שלמטה סתום והשפופרת אשר זרעו בו מתמלא מחוליתו אז הוא יורה כחץ במקום שהנקב פתוח (ועיין ביש"ש שכתב דגם למעלה מעטרה פסול אם ניקב ואדרבה אפילו בכ"ש פסול ומ"ש שם רש"י דלא שייך שם ניקב ונקרע היינו לומר דלא איירי בי' כיון דלא שייך בדיקה זו וזה שלא כדברי הב"ש גם כתב דלא גרסינן ונסתם בפירש"י ט"ס וכצ"ל ניקב נקב קטן בכ"ש ואינו ניכר משום דקשיא ליה מ"ש רש"י רואין אם גדול כ"כ כו' והי' לו לפרש אם הזרע יוצא אינו סתימה ולענ"ד נראה דרש"י ס"ל דלאו ביציאת הזרע תליא מילתא דאף שיוצאת קצת דרך נקב קטן אין זה פוסל. והגירסא ברש"י כמ"ש רבינו ירוחם ואם ניקב נקב קטן בשפופרת שנסתם בכל שהוא או אינו ניכר רואין כו'. וצ"ל דהך ונסתם ר"ל שאין הנקב ניכר או מחמת סתימה כל שהוא או מחמת קטנותו ולכן רואין אם ניקרי ונקרע ר"ל אם ע"י שהוא נקרי הנקב מרחיב מחמת דוחק הזרע שמתאסף שם אז חוששין לו אע"פ שאחר שהזרע יוצא הוא חוזר ונכווץ עד שאינו ניכר כבראשונה כדרך הנקבים קטנים מ"מ כיון שהוא עכ"פ גדול כ"כ עד שמתרחב קצת ע"י דוחק הזרע שמתאסף שם חוששין לו שהרי זה כנקב ניכר שפסול. וע"ז פירש"י דלמעלה מעטרה אין הזרע דוחק כ"כ עד שיהי' נקרע בשבילו ולכן אפשר שאם יש שם נקב קטן שאינו ניכר כשר כיון שאין דרכו להתרחב. ולשון נקרע דקאמר שמואל דחקו לפרש דעל הרחבת הנקב קאמר דאי על יציאת הזרע קאמר לא הו"ל למינקט הך לישנא ולפי שאינו כ"כ לענינינו קצרתי:

וכל זה היינו צריכין למשכוני נפשי' כדי לחלק בין נידון דידן לעובדא דהרא"ש אילו הי' הדבר ידוע שהגיד חלול ולומר דגם הרא"ש מודה בזה שהרי סימנין מוכיחין עליו שערותיו שרבו וזקנו מגודל והבנים בניו שהרי איכא רובא וחזקת כשרות דהאשה דהעמידנה בחזקת צדקת. ובנ"ד שיש כאן ספק אם הגיד חלול פשיטא שכל אלו מכריעין להתיר ובפרט אחרי שאין בזה איסור תורה כיון דמן התורה קיי"לן דודאי פ"ד לא יבוא הא ספק יבא וגם י"ל שיש כאן חזקת כשרות של האיש שהרי מעיקרא הי' בחזקה שראוי לבוא בקהל וראוי להוליד וע"י ריעותא זו אתה בא להוציאו מחזקתו ולומר שאינו ראוי להוליד ולאסרו לבוא בקהל אל תאסרנו מספק וכדאמרינן ביבמות אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. ואם אמנם דעת אא"ז רמ"א לענין מים במוח דכל דאתיליד ריעותא מחיים לא מוקמינן אחזקה הרי אא"ז מהר"ם מלובלין חולק בזה וס"ל דגם בכה"ג מוקמינן אחזקה וכבר כתב אא"ז הש"ך סימן נו"ן דבהפ"מ יש לסמוך להתיר וא"כ פשיטא בנ"ד שנצטרך להוציא אשה מבעלה ולעשות הבנים ממזרים ח"ו פשיטא דכדאי הם פוסקים אילו דהיכא דאיסור והיתר שווים אזלינן בתר חזקה לסמוך עליהם ולומר דחזקה שלא נעשית ריעותא זו מחיים באופן שיצא מחזקה ואף לפי מ"ש שם להחמיר בספק חסרון חכמה וא"כ י"ל דגם בזה אולי יש בקי שיכול לברר ספק זה אם הגיד חלול מ"מ נראה כיון דכאן אין האיסור רק מדרבנן כמש"ל א"כ ניהו דגבי כחל וכיוצא בו החמירו היינו דווקא היכא שאפשר לתקן שמשערין בכולו וכמ"ש הט"ז סימן פ"א וסימן צ"ח משא"כ כאן וכ"ש שבזה שי"ל שכל הפוסקים מודים דאף הסוברים דבספק לא מוקמין אחזקה ס"ל היכא דאיכא למיתלי בהיתרא תלינן כמבואר בש"ך ובדברי אא"ז בתבואות שור סימן ך"ט בדעת רבינו יונה וסייעתו וא"כ כאן דאיכא כל אומדנות המוכיחות ודאי דהיתרא שכיח טפי ואיכא לאוקמי אחזקה אליבא דכ"ע. וקצת אפשר לומר דבעינן שיהי' שכיח טפי בשעה שנעשית הריעותא אך לענ"ד אין לחלק בפרט בידים מוכיחות כאלה שלענ"ד אף בלא חזקת כשרות יכריעו הספק לקולא. וגם י"ל דהא אף להאוסרין עכ"פ בעינן שתהא הריעותא ברורה ובכאן י"ל דאין הריעותא ברורה ודמי לסירכא שנסתפקו בה אם הוא בחיתוך או בגב שכתב אא"ז בתשו' שם דכל שי"ל שלא הוחל בה (ודמי לסרכא שנסתפקו בה א') הטורף לאו ריעותא מיקרי וה"נ כיון דלדעת התו' ודעימי' אף שניקב לחלל הגיד כשר א"כ בשעה שנעשה הנקב אכתי לא אתיליד ריעותא כלל רק מחמת שנסתם הנקב שבפי האמה כמ"ש שי"ל שהתו' מודים בזה כשהגיד חלול וא"כ י"ל דחזקה שנסתם באופן המועיל. כיון שאין כאן ריעותא מצד הנקב רק מצד הסתימה איברא דלדעת המרדכי לכאורה י"ל שאין כאן חזקה להתיר כלל לפי המבואר בשאלה שבתחלה הי' מוציא ג"כ קצת מ"ר דרך נקב הישן אלא שאח"כ חזר ונסתם ואינו מוציא אף טיפה ולפ"ז י"ל כיון דעכ"פ אז הי' בחזקת פסול להמרדכי אין מועיל מה שנסתם כיון שאין ידוע לנו אם נסתם באופן המועיל ולכאורה י"ל כיון דעכ"פ קודם הריעותא היה בחזקת כשרו' ושוב לא נודע לנו להסתפק בענין זה עד עכשיו שחז' ונסת' שפיר אזלינן בתר חזקה קמיית' וכמ"ש בתו' לענין נגע באחד בלילה דאם לא ראוהו חי מבערב אזלינן בתר שעת מציאתן ולא אמרינן דמה בכך שלא ראוהו חי מבערב מ"מ עכ"פ פעם אחת היה לו חזקת חיים אלא ע"כ כל שחזקת חיותו של זה לא נודע לנו לא אזלינן בתרה וה"נ הרי הנקב שהיה בו קודם שנסתם לא נודע לנו שנחזיקנו עבורו בחזקת פסול. אבל באמת נראה שז"א דכיון שעכ"פ אמתת הענין כך היה אין לחלק בין נודע או לא וההיא דראוהו חי מבערב שאני דאם לא ראוהו חי אין לתת לו חזקת חיים שהרי הדבר ידוע שאלף אלפים ורבי רבבות מתו מימות עולם ושמא זה אחד מהם ולא שייך לומר על כל מת הנמצא שעד עכשיו חי היה ובמקום אחר הארכתי בזה. וכן בשו"ת נ"ב סימן סתר סברא זו והוכיח ג"כ שאף בלא נודע שייך חזקה אלא דמ"מ נראה דאין כאן חזקת פסול אף להמרדכי דאף שהו' מוציא מים דרך הנקב החדש מאן לימא לן שהיה נקוב עד לחלל דהיינו השפופרת של הזרע. וכן מוכח בהדיא בההיא דאמרינן נקב אם נקרי ונקרע כו' אלמא דאמי רגלים לא קפדינן אף אם יוצאין דרך שם משום דמ"מ הגובתא דזרע לא ניקב וכן מבואר בעובדא דראב"י שהביא היש"ש ואף שעתה הזרע יוצא דרך נקב החדש. י"ל דאחר שנסתם מבפנים ודחיק לי' עלמא אז מחמת דוחק הזרע פרץ גדר לעשות לו דרך. ולפ"ז היה מקום לצדד בלא"ה דזה אפשר דהוה כבידי שמים לדעת הפוסקים דע"י חולי הוה כבידי שמים. וכן נראה מדברי הרא"ש שהביא הסמ"ג שכתב וא"א לפסול האיש שנסתם שביל הזרע משום פ"ד שהרי זה שנסתם שבילו בידי שמים היתה ואמר שמואל פ"ד בידי שמים כשר עכ"ל. ולכאורה מנ"ל הא דילמא באמת בידי אדם מיירי כמ"ש הרא"ש אע"כ כמ"ש דנהי שהוכה בידי אדם מ"מ סתימה זו א"א שתעלה ע"י אדם רק מחמת המכה עולה קרום שסותם והרי זה כמחמת חולי שדינו כבידי שמים כדעת הרמב"ם והביאו הסמ"ג ג"כ והרא"ש לשיטתי' דס"ל דע"י חולי כבידי אדם דמי ומה דנקט דאסתתים בידי אדם ע"י מכה נלענ"ד שחסר תיבה א' וצ"ל או ע"י מכה ע"ש. גם אפשר דס"ל דמשכחת שעשה הסתימה ע"י מכת האדם משא"כ בנ"ד שהנקב נעשה אח"כ מעצמו גם הרא"ש מודה דכבי"ש הוא אם נימא דע"י חולי כבי"ש דמי. וגדולה מזו מצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"ג שנדפס מקרוב ושם ב סימן ק"ז נשאל על אותו הנידון שנשאל בעל שב יעקב. והשיב וז"ל הנה מקור דין זה כו'. ויע"ש ברש"י ותוס' מבואר מדבריהם כשאין מפולש מעל"ע יש להכשיר כמשמעות לשון הש"ס. וכ"כ באגודה וכן משמעות הטור אף שלא נעלם מאתי שדעת המרדכי ורי"ו אינו כן וכן הסכימו גדולי האחרונים להחמיר מ"מ נ"ל דהיינו דווקא לכתחלה אבל אם כבר נשא ודאי דאין להוציא מספיקא ובאמת פשטות לשון הש"ס משמע דוקא מע"לע כו' ועכ"פ מידי ספיקא לא נפק' ואין לאסור היכא שכבר נשא ומכ"ש שלא להוציא לעז על בניו ובפרטות דבנ"ד יש עוד ספק דאף את"ל כהמרדכי מ"מ למ"ש הרמב"ם דע"י חולי הוי כבידי שמים. וכן הכריעו האחרונים וכן מצאתי במלבושי י"ט כתיבת יד על לבוש אה"ע שהכריע כהרמב"ם והביא ראיה מתוס' יבמות דף ך' וסיים ע"ז שדין זה מהל' רופאים והרמב"ם היה רופא מומחה עכ"ל וא"כ בנידון שלפנינו לא נעשה הדבר ע"י אדם בידים רק ע"י קשירת החוט נולד החולה ונתנפח הגיד ועי"כ נפל נקב הזה תוך הגיד וכן רל חולי ע"פ רוב בא ע"י מקרה רעה והוי כבידי שמים ואינו נפסל כל שלא נעשה בידים ממש ע"י אדם גם מצינו ברש"י חולין במקום דאיכ' פלוגת' בפוסקים אי חזינן דחי י"ב חודש כשרה וכ"כ הש"ך וא"כ בנידון שלפנינו נמי כיון דהאשה בחזקת כשרות וצניעות גם בעלה חשיב יומי וירחי מחזקינן כדאית' ביבמות וכיון דחזינן דילדה מכשרינן ולא אמרינן צא ובדוק כו' כיון דאיכא ס"ס להכשיר מה"ת לפסול אותם כו' כלל הדבר בהא סליקנ' ובהא נחיתנא דבנידון זה אין להוציא האשה מתחת בעלה ואין לעגנה כלל וכ"ש שלא להוציא לעז על בניו ח"ו:

שוב ראיתי בתשו' מהר"י בן לב חלק ג' סימן צ"א שפסק ג"כ כה"ג בספק כזה דאם נשאת לא תצא גם בתשו' תומת ישרים מסיק בשם רוב המורים דכל כה"ג אין לנדותו לגרש אשתו אף שיש חולקין שם מ"מ בנידון שלפנינו דהוי כס"ס אליב' דכ"ע אין להוצי' האשה ממנו כלל כנ"ל הק' יעקב עכ"ל:

והעתקתי הדברים לפי שאין ספר זה מצוי עדיין ביד כל אדם וידוע כמה גדול כחו של זקן ובעל הוראה הגאון בעל שבות יעקב אשר מימיו אנו שותין והכריע להתיר בכיוצ' בזה וכאן פשיט' דדמי לנידון דהש"י ועדיף מיני' שגם כאן י"ל דאע"ג שהסוס נשכו מ"מ לא נקבו לחלל רק מחמת שנתנפח נולד חולי גם בשאר הבשר הבריא וניקב גם שם והוי כבידי שמים. וגם נ"ל כמש"ל דנקב שבשפופרת הזרע נולד מעצמו אחר שנסתם הנקב הישן וגם כמה מעלות טובות בנידון זה מה שאינם בנידון דהש"י כמבואר למעיין ועיין ביש"ש שהכריע ג"כ להתיר במחמת חולי דהוי כבידי שמים וגדולה מזו מבואר מדבריו דאף אם הוא כורת אותם בידים מחמת קלקלון שנימוסו ונמחו כבר ומפרש כן מ"ש הרמב"ם או כרתן וגם מפרש כן דברי הירושלמי ע"ש וא"כ גם בנ"ד י"ל שנשיכת הסוס לא ניקבה עד לחלל רק שמחמת זה נתנפח הגיד וממילא נתקלקל גם שאר הבשר עד החלל מחמת החולי וא"כ אם נכרת אח"כ בידים אין כאן פסול. ומכ"ש בנ"ד שלא נעשה בו מעשה כריתה בידים כלל ועיין בתשו' מהריב"ל דהוה עובדא דידי' שניטל ביצה א' ע"י חולי ומחמת דינו דר"ח לא רצה להתיר כיון שרבו החולקים רק מחמת די"א דע"י חולי הוה בי"ש ולפיכך דעתו דאם נישאת לא תצא. ובנ"ד י"ל דעדיף מהתם דיש כמה צדדין שי"ל שכל הפוסקים מורים בה להיתר וכן בההיא דשו"ת תומת ישרים שהביא הש"י דמבואר שנכרת למעלה מעטרה הרבה ע"י חולי ולא הי' שום צד אחר להתיר ואעפ"כ דעתו שאם נשאת לא תצא. דאם נבא להחמיר כהרא"ש וסייעתו לכופו לגרש הו"ל גט מעושה לדעת שאר פוסקים והחולק שם כתב להפרישו והוא ז"ל חלק עליו אף בזה ע"ש (וגם כתב שם דבספר ישן של רש"י אית' דאף ע"י חולי הוי כבי"ש. וכן היש"ש הביא דברי רש"י שהביא הב"ש ונראה מהב"ש ג"כ שמסכים להקל) ובנ"ד שיש כמה צדדי היתר כ"ע מודו בזה:

אלא שיש לעיין דנהי שנאמר דע"י חולי הוי כבי"ש מ"מ אינו מוליד כמ"ש הרא"ש וכאן שהוליד א"כ ע"כ שזינתה ואסורה משום ספק אונס ספק רצון. אך באמת ז"א דמה"ת נתלה בזנות ואדרבא תלינן שנתרפא וכמ"ש הפוסקים כאן לענין בעל ביצה אחת אע"פ שאומר הרי הוא כסריס חמה מ"מ יש לו רפואה ופעמים שמוליד כו' ומכ"ש בזה דמפורש בש"ס דיש לו רפואה. ומ"ש הב"ש ואפילו לדידן דקי"ל (נקב) ניקב הוא כרות שפכה (מה דאיתא לפניו כשר הוא ט"ס וצ"ל כ"ש והוא ר"ת כרות שפכה) ואיתא בש"ס ניקב ונסתם כשר ש"מ דיש לו רפואה וכן פ"ד מ"מ נראה אם הוליד לא תלינן שנתרפא אא"כ בידוע שנתרפא עכ"ל:

הנה גבי כ"ש י"ל כיון דבספרי וירושלמי איתא דכ"ש אין לו רפואה ובש"ס איתא נסתם כשר ע"כ לומר שע"פ רוב אין רגיל להיות לו רפואה והלכך שפיר כתב דלא תלינן שנתרפא משא"כ גבי פ"ד דאיתא בירושלמי שיש לו רפואה למה לא ניתלי באמת שנתרפא מלמתלי בזנות כאשר הוכחתי לעיל דלעולם אין לתלות בזנות כל שאפשר לתלות בד"א אף בדרך רחוק ומכ"ש בזה כי קרוב הוא לומר שנתרפא מלתלות בזנות. וכן מצאתי בשו"ת הריב"ש סימן תמ"ו שכתב וז"ל ומכאן ראיה גמורה דלא תלינן לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפילו בבן שבעה ואשתהי דהוי מיעוטא דאלת"ה לימא דטעמא דרשב"ג לאו משום דמשתהי אלא דתלינן בזנות. וכן ראיה לזה מרבה תוספאה דתלה טעמא דבעל עד יב"ח אע"פ שהוא בתכלית הזרות כו' עכ"ל. וכ"כ בסימן תמ"ז. וז"ל מ"ש כבודך דתלינן שזינתה כשהיתה פנויה דאזלינן בתר רובא וחזקה ליבום שאוסרין אותה כו'. חוץ מכבודך דבר זה מבואר הבטול שהרי לרשב"ג כו' ולדבריך היה לנו לחוש לזנות דקודם שנשאת ולאסרו משום רובא וחזקה אלא שאין תולין לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפילו על צד הרחוק שאין חושדין בכשרות ועוד דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר וזה ברור ובפרק אלמנה לכ"ג שפתה את בת ישראל ולא חששו לזנות דפנויה ואפילו גבי תרומה שהיא במיתה ואפי' בדיימא מעלמא כו'. כ"ש אשה זו שהיתה בחזקת כשרות כשנישאת והוא ברשות בעלה שיש לתלות בביאת בעלה שהוא בכשרות. ואע"ג דהאי טעמא דאשה מזנה מתהפכת נראה דלא שייך כ"א גבי זנות דפנויה משא"כ אשת איש הא אמרינן א"א בבעלה תולה. ובזה יש ליישב מה שהקשיתי לעיל דל"ל למימר דא"א בבעלה תולה ת"ל דזנות דא"א לא שכיח. ולפי מ"ש י"ל דזנות דפנויה שתתעבר נמי לא שכיח דאשה מזנה מתהפכת כו' וא"כ שקולין הם ולכך צ"ל דר"ת כשר משום דא"א אינה משלכת הוולד שבבעלה תולה וא"כ כאן שהאשה לא ידעה שבעלה אינו מוליד שפיר יש חשש שתזנה ולא תתהפך שאף שתתעבר היא סבורה שתתלה בבעלה מ"מ נראה פשוט דודאי זנות דא"א פשיטא דלא שכיח טפי מזנות דפנויה כמבואר בש"ס ופוסקים בדוכתי טובי והראי' מבוררת מרבה תוספאה וא"כ פשיטא שכל שיש לו רפואה יש לתלות ברפואה זע"כ שהב"ש מיירי כגון שהוא לפנינו עדיין בקולקולו וכמש"ל ולזה סובר דשמא נתרפא בנתיים בשעת ביאה לא אמרינן ואפשר שלמד כן מדאמרינן ביבמות דף פ"א לענין סריס חמה וליחוש שמא הבריא כיון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן ואע"ג דאמרינן התם לחד אבר חיישינן לכולא גופא לא חיישינן והכא לחד אבר הוא י"ל דדוקא לחומרא חיישינן לחד אבר משא"כ לקולא אפילו לחד אבר לית לן למיתלי שמא הבריא כל שתחלתו וסופו לקוי ובחד אבר פשיטא די"ל שמא הבריא ותלינן ביה אף לקול' מלתלות בזנות ולעשות הבנים ממזרים וכ"כ ביש"ש לענין בעל ביצה א' שהפוסקים חולקים על ר"ח כתב ותימא שהם רוצים לחלוק על עובדא דמייתי ר"ת והוא בנמצא לעשות ממזרים בישראל הלא ר' יהודה דאמר בסוף פרקין טומטום שנקרע הוא בוודאי סריס אין הלכה כמותו לפי שמכחיש המעשה שהוליד שבע בני' אומר שהם ממזרים ק"ו בנידון זה שכמה וכמה נמצאין שמולידין כו' הרי דס"ל דלכך פסקו דלא כר"י משום ההוא עובד' דאוליד ולא רצו לתלות הבנים בממזרים. וא"כ דבר ברור הוא בנ"ד שיש לתלות ברפואה ולא תלינן בזנות כלל:

ועתה אשימה פני בדרך קצרה בדברי הרב המשיב ראשונה מ"ש לענין נקב מן הצד כבר כתבתי דמסתבר מן הצד כעליונו דמי דדוקא בתחתיתו לפי שהוא שותת ויורד. ומ"ש ע"פ גירס' ישינה שברש"י שמחמת שיוצא גם דרך הנקב שוב בפי האמה אינה יורה כחץ הנה אף שי"ל כן לפי מ"ש הרא"ש לחלק באין הגיד חלול דאז אין יוצא רק דרך נקב זה שפיר יורה כחץ אלא דלפי"ז מהיכי תיתי לחלק בין למטה מעטרה או למענה. ואף שי"ל דאם הוא למטה מעטרה כיון שסמך הוא לנקב יציאתו שפיר הוא יורה כחץ אף דרך פי האמה סבר דחוחה היא ובאמת לא ידעתי למה מחק רש"ל הגירסא ברש"י דגם לפי גרסא זו מתפרש כפשוטו שמחמימות התאוה יוצא דרך הנקב וכשהזרע יוצא דרך הנקב אינו יורה כחץ כו' והוא פשוט ובנימוקי יוסף איתא וז"ל חמימות התאוה יוצאה דרך הנקב וכשהזרע יוצא דרך נקב אינו יורה כחץ כו' והוא הנכון וכן מבואר בש"ג בשם ריא"ז שכתב לפי שטיפת הזרע יוצא דרך נקב ואינו מוליד עכ"ל:

והאמת אגיד שמ"ש הב"ש שכ"כ הדרישה לענ"ד זה אינו כמבואר למעיין בדרישה ובפרישה שם בקצרה שאין דעתו כלל לחלק בין עליונו של גיד לתחתיתו אלא ס"ל דבתרווייהו פסול וכשיטת הב"ח ע"ש ועיין בב"ש מהדורא קמא מ"ש בזה לשיטת התוס' ודבריו צ"ע ואין להאריך ומ"ש דאף לשיטת הרא"מ מ"מ כיון שאינו מוליד ע"כ זינתה כבר הארכתי בזה דהיכא שי"ל נתרפא לא חיישינן לזנות וגם דכיון שעכ"פ הראשונה בהיתר נשא א"כ יש כאן בחזקת היתר לבעלה וכבר כתב הפ"י בכתובות בסוגיא דפ"פ שלענין להוציא אשה מבעלה לא החמירו ואוקמוה אדאורייתא דמהני חזקת היתר והא דהחמירו באשת ישראל בחד ספק היינו משום דמדרבנן אמרינן רובא ברצון וכאן שיש ספק שמא נתרפא שוב הוי ס"ס ושרי כמו בפ"פ. ומ"ש כיון ששניהם אומרים שיורה כחץ אף דאיהו לא קים ליה כיון דליכא דמכחיש ליה מהימן כבר תברא לגזיזיה. אלא שלכאורה היה אפשר לומר דאיהו מהימנא דלאו דפ"ד לאו דבר שבערוה הוא אלא כשאר איסורין דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין שהרי לענין נדה האמינתה תורה דכתיב וספרה לה לעצמה ומהימנא לגבי בעלה. וכ"כ הרמב"ן ביבמות דף פ"ח וא"ת תפשוט מנדה כו' ושמא אין בידיה לתקן עכשיו איכא למימר היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה מתוך שהיא נאמנת לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנת אפילו לבעלה עכ"ל. וא"כ ה"נ דכוותיה ואפשר דמ"ש הרמב"ן מאחר שהוא מעשה של עצמה ר"ל שהענין האיסור בא ממנה דמגופא קא חזיא ולפי"ז אינו ענין לנ"ד וגם בלא"ה התוספת והרשב"א וכן הרמב"ן שם תירצו בענין אחר אלא דמ"מ היה אפשר לומר לפי מ"ש הרמב"ן והרשב"א דע"א נאמן אפילו באיתחזק איסורא וא"כ גם כאן היא נאמנת אף לגבי דידיה ולא דמי לאשה שאמרה נאנסתי כמבואר בפ"י בסוגיא דפ"פ על דברי רבינו יונה ז"ל ומכ"ש כאן דלא איתחזק איסורא כמש"ל. ועיין בפ"י שכתב דאף לפי מאי דקיי"ל בחתיכה ספק חלב ס' שומן ע"א נאמן ואפילו הבע"ד מ"מ אפשר כיון שהספק בגופה לא מהני כדאשכחן בשבוי' דע"א נאמן בה שלא זינתה והיא עצמה לא מהימנא עכ"ל וא"כ כאן שאין הספק בגופה והיא אומרת ברי לי מהני אף להתיר לו ג"כ כמו האומר פ"פ והיא אומרת נאנסתי ועדיף מיניה וכן מבואר בפ"י לענין עיר שכבשוה כרכום דאיתא ואין אדם נאמן ע"י עצמו והקשה דהא כל מקום דע"א נאמן באיסורין אפילו הבע"ד עצמו נאמן ואדרבא עיקר הילפות' דע"א נאמן מדכתיב וספרה לה וא"כ לא שייך הך דינא אלא בשביל שהחמירו משום דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ואפשר דנקט בהאי לישנא דבעלה אינה נאמן בה כו' ע"ש. אלא דבאמת אמרינן ביבמות דף ע"ז ומי מהימן והאמר ר"א אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא כו' וכתבו התוספת דהיינו היכא שנוגע בדבר כגון יתרא שהיה צריך לאותו הוראה שהרי בת ישי נשא כו' ובנ"ד אין לך נוגע גדול מזה דאם לא תאמר שיורה כחץ יחשבוה לזונה ובניה ממזרים אך י"ל דהתם מיירי שמצד הסבר' לא היינו יודעין דין זה כגון ההוא דעמוני ולא עמונית שלולי הקבלה לא היינו מחלקים בכך כדאמרינן וכדאקשו ליה הנך קושיית אשתיק כו' ולכך אם הוא נוגע לא מהימן ודומי' דהכי הוא באינך דמייתי התוספת. משא"כ היכא שהדבר שקול דבכה"ג ע"א מהימן כמו שנאמן לברר איזה חתיכה של חלב ואיזה של שומן ואף במקום רוב טריפות כיון דבלא"ה ספק יש כאן כמ"ש הפ"י בקידושין דף ס"ג דהיינו טעמ' שלוקחין מטבח כו' שאינו רק מברר הספק ואע"פ שהטבח נוגע בדבר נאמן הוא וא"כ ה"נ לא איכפת לן בנגיעה וכל זה לרווח' דמילתא אבל כבר ביארתי כמה צדדי היתר הן לענין הבעל והאשה והן לענין הבנים שחלילה להוציאם מחזקת כשרות וכדאית' ביבמות דף מ"ז ואי אתה נאמן לפסול את בניך כו' ואין עדות לכותי ופירש"י הואיל ובניך מוחזקין בכשרות אין אתה נאמן להעיד עליהן לפוסלן ומכאן הוכיח הט"ז סוף סימן קכ"ז דאע"ג דהחזקות כשרות בא להם מכח האב שפיר מקרי חזקה לענין זה. וכבר ראיתי מי שכתב בענין כזה ג"כ סניף לדבר שהרי ממזר שאינו ידוע לא חי ובב"ש סימן ב' אית' דאף יב"ח אינו חי ע"ש בשם ב"ח א"כ כאן כיון דלא הוה הדבר ידוע עד עתה ע"כ דלאו ממזרים הם ע"כ ובאמת בירושלמי ראיתי דאין חי יותר משלשים יום כשהוא ממזר שאינו מפורסם ובאמת קשה בהא דמוכיח דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דלמא לאו אביו הוא דהא כה"ג לא חי וכיוצ' בזה הוקשה בשו"ת חוט השני וא"ל דכיון דס"ד דחיישינן למיעוט' ממילא חיישינן דשמא מעבד ונכרי הוא דמ"מ קשה מאי דוחקיה לאוקמי כגון שהיה אביו ואמו חבושין כו' נימא דמיירי במקום דליכא כותי ועבד כלל. והירושלמי א"ש דהירושלמי לא יליף ממכה אביו דאזלינן בתר רובא רק דסוקלין על החזקות כמ"ש הב"ש והח"מ סימן כ"ט בשם הרמב"ם והוא מהירושלמי פרק י' יוחסין כמ"ש ה"ה שם והיינו דשמא הוחלף באחר דלהא ודאי יש למיחש אם לא מטעם חזקה וכמ"ש אא"ז בבכור שור בקידושין ע"ש משא"כ בש"ס דידן קשה ואפשר לומר כיון דהב"ש כתב בשם ס"ח דהוא כמו טריפה אינו חי א"כ י"ל כמ"ש רש"ל שם שי"ל שהמיעוט חיים הם כן י"ל גם כאן ולפי"ז כיון דהשתא ס"ד דלא אזלינן בתר רובא שפיר חיישינן דלמא לאו אביו הוא והוא מהמיעוט שחיים אבל צ"ע דכה"ג מיעוטא דמיעוטא הוא וגם בירושלמי לא משמע כן דאיתא שם ר"ז כד סליק שמע דקרין ממזרין וממזרתה אמר אזל ליה דר"ה דאמר ממזר לא חי יותר משלשים יום כו' ואם איתא מאי קושי' דלמא באמת הוא ממיעוטא ואפשר לומר כיון דלא אזלינן בתר רובא ממילא הוה כממזר דידוע ודלא ידוע דחי ג' דורות והוא דחוק:

והאמת יורה דרכו דש"ס דידן לא ס"ל הא דירושלמי כדמשמע בהא דקאמר ההוא דהוה בשבבותי' דר' אמי כו' הוה בכי ואזיל א"ל חיים נתתי לך משמע דהא דאינו חי היינו כשבא לישא אשה כשירה מן השמים מעכבין על ידו ומת כדי שלא יטמעו ממזרים בישראל. וצ"ע בירושלמי דקידושין דאיתא ג"כ כהאי עובד' ביומא דר' ברכיה א"ל חיים נתתי לך דאמר ר"ה אין ממזר חי יותר משלשים יום ע"ש ובאמת קשה בהא דמייתי ממכה אביו כו' דבפשיטות הו"ל להוכיח דאיך איש מותר באשתו דלמא זינתה תחתיו ואסורה עליו וא"ל דהוה מצי לדחויי משום חזקת צדקת משא"כ השתא דמוכיח ממכה אביו י"ל דלנאנסת חיישינן וכמ"ש אא"ז מהרש"א שם למסקנא דאין אפוטרופס כו' דמ"מ קשה אשת כהן מאי איכא למימר ונראה הטעם דמוקמינן אחזקת היתר לבעלה ומ"מ קשה בין באשת כהן ובין באשת ישראל אמאי שרי אי לא אזלינן בתר רובא לפי מ"ש התוספת בחד תירוצ' דלרב אחא בר' יעקב בעי דלא קים ליה חזקה מקר' דהא ע"כ כאן ההיתר משום רובא או משום חזקה וממיל' דרובא עדיף מחזקה ואפשר דהו"מ לדחוי' דשאני התם דאיכ' רובא וחזקה אבל חדא לא מהני ולכך הוצרך לאתויי ממכה אביו ולהרמב"ם בלא"ה ניחא דס"ל כל ספיקא מן התורה שרי ולכך הוצרך לאתויי מכל הני. ומה שהקשו הרשב"א והר"ן מהא דקאמר אתיא מרישא של עולה מבואר אצלי במקום אחר (וד"ז הגאון בתורת חיים הקשה תפשוט דאזלינן בתר רובא דא"כ איך מותר לישא אשה דלמא ממזרת הוא ותמהני דבספק ממזר אפילו הרשב"א והר"ן מודים דשרי מרבויא דקהל דדרשינן הא ספק יבא ועכ"פ בנ"ד דליכא אלא איסור דרבנן לא מיבעי' להרמב"ם דכל ספק מה"ת שרי אלא אפילו להחולקים כבר ביארתי דגם לענין פ"ד דרשינן הא ספק יבוא וא"כ פשיטא שיש לסמוך אכל הני היתרים דלעיל. וכבר כתבתי שהפ"י כתב דלענין להוציא אשה מבעלה אוקמה אדאורייתא וכ"ש בזה שיש לה ג' בנים ובזה הקילו ביותר כדקיי"לן גבי דבר מכוער. וכבר הבאתי דברי השבות יעקב. שהיקל בנידון שלו לומר דאם נשאת לא תצא אף שאין שם כל הני צדדים אשר בנ"ד וממנו נלמד לנ"ד ובהא סליקנא ובהא נחיתנא שהמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהן ומי שיוציא לעז עליו עתיד ליתן את הדין שהרי לפי דבריו עושה את הבנים ממזרים שלא כדין וקיי"לן הקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים ובמג"א הלכות י"כ כתב להוכיח מתוס' שכתבו הטעם משום שחושד אותו שעבר בלאו דלא יבא וקשה די"ל הא חשד לאביו שעבר על חייבי כריתות אלא ע"כ שלא נתכוין אלא לו ע"ש ולכאורה י"ל דמפרשי כן אף למ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר וא"כ אין בקריאת ממזר חשד לאביו אפ"ה סופג הארבעים משום שחשדו שעבר בלא יבוא. ואפשר דס"ל כשיטת הטור דאין תולין בכותי ועבד וה"ה לענין זה ובכאן איכא לאווי טובא. לכן שומר נפשו ירחק מלזות שפתים. ומוציא דבה שלא לשם שמים יבא יומו בצהרים. ואם כשרים הם ירצו להיות מכנים הולך על ידי בשריותא דא. הלא כה דברי למשדי גודא רבה על כל פה דובר בזדון ולאוסרו בנחושתיים. ואם לאו דעתו בטלה במיעוט ערכי אולם אנכי ידעתי אפרים. כי יכונו דרכי לפני כל חכם לב ישמעו ויאמרו אמת ויציב ונכון וקיים. כי הדברים אשר חצבתים וארגתים באמרי פי חצובים ממקור מים חיים. כאשר על מי מעינות התלמוד ומי בארות הפוסקים יעמדו כל שותי מים וחלקי אמרה נפשי כאשר הורוני מן השמים. ועתה קרבו את אחיכם לא לפסלוה לא לדידיה ולא לזרעיה ובקהלם יחד כבודו ומיני ומיני תסתיים דברי הכותב ברפיון ידי' מקצר ועולה כי יומא דחושבנא הוא וחלקי אמרה נפשי דברי זעירא דמן חברייא הק' אפרים בהרב המאה"ג מוהר"ר מנחם מאניש מרגליות נ"י מבראד.

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה