אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק א › שאלה ב

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק א · שאלה ב

שאלה א

שאלה באיש אחד שאירע לו חולי ורקבון בביצה השמאלית שלו בעודנו נער קטן והיה מסוכן מאוד. ושאלו לרופאים ואמרו שאין לו תקנה עד שיחתכו הביצה וכן עשו לו וכעת הגדיל ונפשו בשאלתו אם מותר לבוא בקהל ישראל. ונשאלתי מחכם מופלג אחד שצידד בזה בכחא דהיתרא וביקש ממנו לחוות דעי בזה תשובה עיקרא דהא מילתא תליא באשלי רברבי דאמרינן ביבמות אמר ר"י בנו של ר"י ב"ב שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה ס"ד אלא הרי הוא כסריס חמה וכשר ודעת ר"ת וסייעתו דריב"ב מיירי אף בידי אדם. והרמב"ן וסייעתו סוברים דריב"ב מיירי בידי שמים דווקא. והנה הרמב"ן נשען בזה על דברי בה"ג שכתב וז"ל וה"מ כ"ש בידי אדם אבל בידי שמים כשר אמר רבא דיקא נמי כו'. למימרא דפצוע ממעי אמו כשר והיכא דכי איתיילד בחדא ביצה הוא דהוא כשר דתניא אמר ר"י בנו כו'. והיכי דמי פצוע דכה כדתנן פצוע דכה כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו אחת מהן כו'. ומזה מבואר דמפרש דברי ר"י דווקא שנולד כך ממעי אמו וצריכין אנו לדחוק לפי"ז הא דנקט דאתיילד בחדא ביצה הוא לאו דוקא דה"ה אם נולד בלא ביצים כלל אלא משום דלא שכיח שהוא נולד ושני הבצים יהיו חסרים וכמו שנדחקו בדברי הש"ס בזה ואני תמה מאוד דמלבד שהדוחק הגדול מבואר ובפרט בדברי בה"ג דדינא קא בעי לאשמעינן דממעי אמו כשר אף שנחסרו הביצים לגמרי והו"ל למינקט בהדיא דאף בשני בצים כשר בכה"ג ולא הו"ל לסתום כ"כ במקום דאיכא למיטעי. ובשלמא בעדות של ר"י ששמע בכרם י"ל דנקט הכי לפי ששמע אז על עובדא כזו דאיקלע קמייהו אבל פוסק וודאי צריך לפרש דבריו בכל כה"ג אף גם זאת תמה אקרא על מה שבאו לכלל ישוב בהא דנקט ביצה אחד משום דשכיח נקט דהתינח לשיטת הש"ג בשם ריא"ז דבי"ש היינו שנולד כך ממעי אמו. משא"כ לפי מ"ש רש"י דאף ע"י רעמים וברד מיקרי בי"ש והוא דעת כל הפוסקים וגם רוב הפוסקים סוברים דגם ע"י חולי מיקרי בי"ש וכמ"ש לקמן א"כ מאי פסקא דנקט ביצה א' דאטו רעמים וברד או חולי בביצה א' שכיח דשלטי ובשניהם לא שכיח דדבר ברור הוא ששניהם מקרה א' להם ואין יתרון לשנים מן האחד לעמוד נגד חמת המציק אשר כונן להשחית אותם. ולפי הגירסא דירושלמי דאיתא שם ר"י אומר כו' כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד. וזהו סריס חמה כו' איכא למימר דבא להשמיענו דאפילו יש לו ביצה אחת מ"מ אינו מוליד ונ"מ דצריך לחזור על בניו כו' ומ"מ הוי כסריס חמה וכשר לבוא בקהל כיון דבי"ש הוא וה"ה לחסרו שניהם דפשיטא דאינו מוליד ומ"מ כשר. אבל לפי גרסת ש"ס דילן דליתא בדברי ר"י הא מילתא דאינו מוליד א"כ מדנקיט ביצה א' משמע דאם חסרו שניהם אין דינו כסריס חמה וא"כ ע"כ דבידי אדם מיירי. ולולי דברי קדשו דהרמב"ן היה אפשר לומר דלענין פציעת ביצה שפיר מסתבר לחלק בין בי"ש ובין בני אדם. דאם נולד בביצה אחת אפשר דהדרא בריא והפצוע מתרפא משא"כ בידי אדם ומה דאיתא בספרי פ"ד חוזר יבואר לקמן משא"כ אם ניטלו הבצים לגמרי דוודאי ליתא בחזרה אף אם הוא בי"ש א"כ אין לחלק בזה בין בידי אדם ב"ש ואדרבה היה אפשר לומר דחסרה אחת בי"ש גרע טפי שלא היה מוכשר מעולם להזריע כדרך כל הארץ שמולידים זרע ע"י שני בצים משא"כ היכא שניטלו אח"כ אפשר שאין חדרי הזרע מתקלקלין ע"י נטילת ביצה וכמ"ש ר"ת וסייעתו דטובא איכא דמולידין ע"י נטילת ביצה אחת. ולכן קאמר בה"ג דאף אי אתיילד בחד ביצה הוי דינא שהוא כסריס חמה וכשר. וה"ה כשניטלה דהכי קים להו דניטלה לגמרי אינו מבטל זריעתו והיכי דמי פ"ד כגון שנפצעו כו'. ולפ"ז אפשר דאם חסרו שני הביצים אפילו נולד חסר הוא פסול דע"כ לא מכשרינן בנולד כך אלא בפצוע משום דבי"ש חוזר להכשירו וכדכתיבנא. וקצת סיוע יש לדברי מסוף דברי בה"ג שם שכתב פ"ד וכ"ש סריס אדם כו' ואם קדם לייבם קנה ואסור לקיימה ומוציאה בגט ואפילו ניקבו ביציו או נימוקו בצים או חסרו בצים או שניקבה ביצה או שנימוק' ביצה אחת לא יבא בקהל ה' עכ"ל. עיניך הרואות דלענין ביצה א' נקט ניקבה ונימוקה ואלו חסרה שיירה וזה משמע דס"ל דחסרון ביצה א' אינו פוסל ואפילו חסרון במקצת אינו פוסל כל שאינו דרך פציעה ואפילו תימא דדווקא חסרה כולה אינו פוסל וכמ"ש ר"ת לדמות לטחול מ"מ כיון שבכלל שחסרה הוי נמי חסרה כולה ובכה"ג ס"ל להכשיר כדברי ר"י בנו של ר"י. ולכך השמיט חסרה אחד וראיתי בשאלתות דרב אחאי גאון פ' כי תצא דשם איתא ככל לשון בה"ג מרישא לסיפא רק במקום שכתב בבה"ג והיכא דכי איתיילד איתא שם והיכא דלית ליה אלא חד ביצה כו'. ולשון זה אפשר לפרש אפילו בידי אדם ומה דמסיים שם ואפילו אחד מהן ואפילו ניקבה ואפילו נימוקה וחסרה עכ"ל. הך חסרה י"ל שחסרה מקצת ממנה וכמ"ש רש"י לפרש ואפילו חסרה וניקבה היינו נקב מפולש בלא חסרון וכמ"ש הפוסקים ז"ל אבל חסרה כולה אף בידי אדם כשר וצ"ע והרי"ף ז"ל הביא הברייתא כצורתה. והרא"ש ז"ל כתב בדעתו דמשמע דפליגי רבנן ור"י בנו של ריב"ב והלכה כרבנן וכ"כ הנ"י בדעת הרי"ף ולפענ"ד צ"ע דוודאי אם נאמר דפליגי מסתבר לומר דהרי"ף דעתו לפסוק כרבנן אבל באמת אין הכרע כלל לומר דפליגי אלא או דסבירא ליה דר"י דווקא בנטילה לגמרי מכשיר וכדעת ר"ת או דר"י בי"ש ובהכי א"ש מה שהביא הרי"ף דברי ר"י בסתם והו"ל לפרושי דלית הילכתא כוותיה דכיון דמתניתין דכרמא הוא איכא למיטעי ולפי מ"ש דלא פליגי א"ש. ומצאתי בספר הזכות להרמב"ן ז"ל שהביא שם דברי הראב"ד ז"ל שמשיג על הרי"ף ומשמעות השגתו דה"ל לפרושי דהלכה כר"י בזה ואפילו בידי אדם שמעשים בכל יום בב"א שלוקים בביצה אחד והרופא חותכה והם מולידין. והרמב"ן מגן שם בעד הרי"ף. וכתב שאחרים מפרשים (דברי הרי"ף) דר"י לא פליג את"ק דמודה ר"י בניקבה ונימוקה אבל ניטלה לגמרי מכשיר כו' ואנו תפוסים מבה"ג דר"י בידי שמים קאמר כו'. ועכשיו נתברר דעת רבינו בהלכות שכתב הברייתא סתם] ולא פסק בה הלכה שאין ר"י חולק כלום אלא עדות העד ומקבלין ממנו עכ"ל מבואר כמ"ש. ונראה דהרא"ש סובר דאם היה הרי"ף מפרש דר"י מיירי בי"ש ג"כ היה לו לבאר זה ומכ"ש אם הי' סובר כר"ת וכמ"ש שם דמידי דבעי טעמא הוא אבל לפי דברי הרמב"ן נהפוך הוא דאם איתא דס"ל דפליגי הי' לו לפרש הלכה כמאן וכמו שהקשה הראב"ד אלא ע"כ דרי"ף סובר דלא פליגי. ולפ"ז אפשר דהרי"ף סובר כר"ת שדוחק לפרש דמיירי בי"ש דהא הרי"ף מייתי בתר הכי הא דאמר שמואל בי"ש כשר ומשמע אפילו בתרווייהו וא"כ ל"ל לאתויי הא כלל ואע"פ שי"ל שדרך הרי"ף לכתוב הברייתא כצורת' כל שאינו סותרת הדין וכיון דהוצרך לאתויי הברייתא לאשמעינן דאפי' ניקבו כו' אייתי נמי האי דר"י מ"מ הא גופא קשיא דמה חדית לן שמואל במה דאמר פ"ד בי"ש כשר. ומ"ש דממתניתין דכרמא שמיע ליה הכי מ"מ ה"ל למימר בסתמא הלכה כר"י וכעין זה מקשינן בכמה דוכתי גנבא גנובי כו'. וע"כ לומר דמהך דר"י לא שמעינן רק היכא שחסר לגמרי בי"ש והוה ס"ד דפצוע גרע טפי ואפי' בי"ש פסול וכראיית ר"ת מטחול קמ"ל דגם בפצוע הדין כן. ובהכי א"ש לדידהו מה שקשה לכאורה למה מייתי דרבא דקאמר דיקא נמי דקרינן פצוע וכן הא דאמרינן תנא לא יבא ממזר כו' אמילתיה דשמואל וה"ל למימר כך אמילתיה דר"י ולפי מ"ש, א"ש דר"י מיירי לענין חסר לגמרי דמסתבר טפי להכשיר ורבא מייתי סיעתי' דפצוע נמי הדין וכן מוכח בהיקשא דממזר. אלא דלפי"ז איכא למימר דקושטא דמילתא הכי דחסר לגמרי כשר טפי מפצוע ואפילו בידי אדם מפלגינן בהכי. ועכ"פ לפי מ"ש אין הכרח בדעת בה"ג והרי"ף ז"ל שיחלוקו על ר"ת בזה. אולם דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל בביאור שחולקים על ר"ת וסייעתו וכ"כ הנ"י בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל וכן משמע דעת ה"ה ז"ל. וכבר כתבתי שמה שכתבו ליישב הא דנקט ביצה אחת משום דלא שכיח שיחסרו שניהם הוא דחוק מאוד גם יש לתמוה לפי מ"ש הרמב"ן דאין לו אלא ביצה אחת מתחלת יצירתו משמע צ"ע. דא"כ מאי פריך סריס חמה ס"ד דמאי קשיא ליה דהא קושטא דמלתיה הכי הוא. ומ"ש בנ"י לישב זה משום דסריס חמה משמע מתחלת ברייתו כדאמרינן לקמן שהוא לקוי ממעי אמו לכאורה תמוה. ונראה כוונתו לפי מ"ש רש"י דע"י רעמים וברד הוה בי"ש ולדעת כמה פוסקים אף מחמת חולי הוה בי"ש, וא"כ פריך שפיר דלמה נקט סריס חמה דהא בנידון זה כשר אף אם לא חסר ממעי אמו רק שנחסר אח"כ בי"ש. אך לפי מ"ש הרמב"ן דאין לו אלא ביצה אחת מתחלת יצירתו משמע אין מקום לישוב זה דהא שפיר קרי ליה סריס. ולפי דבריו צ"ל כמ"ש הנ"י אח"כ ועוד דסריס חמה אין בו חסרון אבר. ומ"מ צ"ע כיון דעיקר הא דמיקרי סריס חמה היינו משום דלא זרחה עליו השמש שעה א' בכשרות א"כ מהיכי תיתי לא יהיו שייכות לקרות זה שחסר ביצה ונעשה סריס ע"י זה סריס חמה ועיקר שם סריס הוא לפי שאין לאיש גבורתו הן מחמת חסרון אבר או ד"א הגורם לו ופשטא דמילתא הוא לפי מה ששנינו שם אמר ר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ כו' סריס חמה לא חולץ הרי דסריס חמה הוי הפוכא דסריס אדם. וכיון דפריך סריס חמה ס"ד משמע דזה באמת סריס אדם הוא. ועלה משני אימא הרי הוא כסריס כו'. וגם צ"ע לפי מ"ש הרמב"ן דאין לו מתחלת יצירתו משמע דלמה באמת נקט ר"י הכי שהרי אף אם באמת נולד אח"כ בי"ש הדין כן. ולדעת הרמב"ן גופא אפילו ע"י חולי כבי"ש דמי וכמ"ש לקמן:

ומ"ש הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א דבירושלמי איתא דר"י בי"ש איירי הנה התוס' דקדוקו בדבריהם דמשמע בירושלמי למסקנא דר"י בידי אדם מיירי והיינו משום דמעיקרא בעי לאוקמי הברייתא דבי"ש כשר כר"י ולבסוף מסיק דתרוייהו כרבנן ע"ש אך הרמב"ן בספר הזכות מייתי כל לשון הירושלמי בזה וכתב דמפורשת הוא דר"י בפ"ד בי"ש מיירי אלא דרב אחא מהדר לאוקמי תרתי מתניתא דכי קאמרי רבנן אפילו נקבו אפילו נימוקו כגון שהעלתה ביצה שלו חטטין ומי מחמיר בה (בירושלמי שלפנינו איתא מי מחכך בה וכן העתיקו פוסקים אחרים וכן משמע מלשון שאח"כ ומי מסית) מפני שהוא בידי אדם. כלומר מחמת חולי ולא מתחלת ברייתו ומפני שהוא בי"ש דמאליו בא לו והיינו דקרינן ליה באידך ברייתא בי"ש ועלה קתני בין בידי אדם ובין בי"ש פסול והך מתנית' אחריתי דקתני בידי שמים כשר כגון שנולד פצוע כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דלמסקנא לא פליגי רבנן עם ר"י דלתרווייהו נולד כך כשר ובידי אדם פסול ולא משמע כן בירושלמי דקאמר בשם כמה אמוראים הלכה כר"י כו'. מכלל דפליג כמ"ש הראב"ד ודוחק לומר דלפי דברי רב אחא באמת לא פליגי. גם צ"ע לפי מה דכתב הרמב"ן בשם הרמב"ם להכשיר כל בי"ש ואפילו ע"י חולי וחטטין וכן הדברים מטין כו' וע"כ לומר דאע"ג דבמסקנת הירושלמי מוקמינן הא בכה"ג וזהו מחלוקת שבין ר"י לרבנן דבנולד לד"ה כשר ובנכרת ע"י אדם לד"ה פסול. כי פליגי ע"י חולי וחטטין וה"ל לר"י למימר שמעתי שע"י חולי וחטטין כשר. איברא שלענ"ד בלא"ה דברי הירושלמי צריכין ביאור מ"ש הוי בעיין מימר מאן דמר בי"ש כשר ר"י בנו של ריב"ב מאן דמר בי"ש פסול רבנן כו'. ובאמת לא נזכר בדבריהם פלוגתא בזה ואדרבה גם מדברי רבנן נשמע דבידי אדם מיירי דוקא מדנקט כל שנפצע ביציו ולא נקט כל שביציו מפוצעים וכמו דדייק רבא מדקרינן פצוע כו'. ולכן נלענ"ד בביאור דבר הירושלמי עפ"י מה דאיתא בתוספתא דיבמות פרק יו"ד אחר דברי ר"י בנו של ריב"ב קאמר אמר ר' יוסי מעשה באחד בכפר מנדין שעלה לראש זית ונפל ונפצעה אחת מביציו ובא ובעל את אשתו ומת ושאלו את ר' יוחנן ב"נ אמר להם עד שאתם שואלים שתתייבם שאלוני מהו שתאכל בתרומה שנפסלה מן הכהונה ופסולה מלאכול בתרומה עכ"ל. הנה מבואר למעיין דר"י לפלוגי אדר"י אתא מפסקא דר"י ב"נ דאפילו בנפצע בביצה אחד פסול. ולכאורה תיקשי מנ"ל לר"י לאפלוגי אדר' ישמעאל מעובדא דר"נ ב"י דלמא כששמע ר"י מהחכמים בכרם היינו כשהוא בי"ש ועובדא דר"י ב"י בידי אדם הוא. וע"כ לומר דס"ל לר"י דליכא לפלוגי בהא בין בי"ש ובין בידי אדם כלל ור' ישמעאל ס"ל דלא פליג פסקא דריב"נ על עדותו מחכמים בכרם דהתם בידי אדם והכא בידי שמים. וא"כ א"ש הא דקאמר הווי סברי מימר דהא דתני בידי שמים כשר ר"י כו' ולפי הס"ד דהירושלמי הי' צ"ל דדוקא בביצה א' יש לחלק בין בידי אדם לי"ש ולכך נקט ביצה א' דוקא. ולזה קאמר רב אחא דאיכא לאוקמי כולה כרבנן משום דאיכא תרי גווני בי"ש. שהפצעים באים ע"י חיכוך בחטטים אלו ואידך גווני שנולד כך זהו בי"ש גמור דכשר אף שנפצעו שניהם ולפ"ז כי בעינן לאוקמא מילתא דר"י ששמע בכרם ע"כ דלא מיירי בי"ש דהיינו שנולד כך דא"כ לא הוה פריך ליה ר"י ממעשה דריב"נ. דהא בי"ש כה"ג כ"ע מודו דכשר אפילו בשני הביצים וע"כ דמיירי בידי אדם ואפילו בשעלתה חטטין נמי בידי אדם מיקרי ואפ"ה מכשיר. ולהכי שפיר פריך ליה ר"י מעובדא דריב"ל ולפ"ז אי קי"ל כר"י בנו של ר"י ב"ב בהא אפילו בידי אדם נמי כשר ובשלמא לפי הס"ד שלא היה יודע לפרש הברייתא דבי"ש פסול דמיקרי בי"ש כשעלתה חטטין והי' סובר דבי"ש היינו שנולד כך ואפ"ה פסול והכי ס"ל לר"י ולכך פריך לר' ישמעאל מעובד' דר"י ב"נ דס"ל דאין חילוק בין בי"ש לבידי אדם כלל. ור' ישמעאל ס"ל דלענין ביצה א' שפיר יש חילוק בין בידי אדם לבידי שמים. דבשביל חסרון ביצה א' לא הוה סריס גמור ואע"פ שאינו מוליד מ"מ הוה כסריס חמה. משא"כ כשחסרו שניהם אע"פ שנולד כך מ"מ כיון שחסר כל עיקר כלי הזרע אין להכשירו. או אפשר דגם בחסר שניהם מכשיר רק דלא שכיח כמ"ש הרמב"ן. ולכן שפיר רוצה לאוקמא הברייתא דמכשיר בי"ש כר"י וברייתא דפסול כרבנן. משא"כ אליבא דרב אחא דאמר כולה רבנן ובנולד כך אפילו רבנן מכשרי. וא"כ במאי פליג ר"י על ר' ישמעאל וע"כ דר"י מכשיר בכל גווני אפילו בידי אדם דליכא למימר דר' ישמעאל לא מכשיר כ"א כשנכרת ע"י חטטין וס"ל דבכה"ג בידי שמים מיקרי. ור"י פליג עליו ומדמי ליה לנפצעו ביציו ע"י נפילה שאפילו באחת פסולה דפשיטא דכל זה אינו במשמע בדברי ר' ישמעאל ור"י כלל. ואין להאריך. ועכ"פ מפשיטות דברי התוספתא למדנו דר' ישמעאל אף בידי אדם מכשיר מדמייתי עלה ר"י מהא דנפל מראש הזית. גם מבואר דלא מחלקינן בין ניטלו לנפצעו וכמ"ש ר"ת ז"ל דהא עובדא דר"י ב"נ בנפצע א' מביציו מיירי. גם מוכח שהבין ר"י בדברי ר' ישמעאל דשריותא דידי' משום שאין החסרון רק א' מביציו לבד ולכך מייתי מהאי דנפצעו אחת מביציו. ואילו לדברי הרמב"ן ודעימי' ר"י בי"ש מיירי ולאו דווק' נקט אחת מביציו. ולדבריהם צ"ל דר"י לא קאי כלל על ר' ישמעאל רק מילת' באנפי' נפשי' קאמר דפסול בנפצע א' מהן שבדברי ת"ק שם בתוספת' לא נזכר זה דפסול אפילו בי"א וזה דוחק גדול שלמה הפסיק באמצע בדברי ר"י כיון דמילת' אחריתי הוא דמיירי בי"ש. ולפי דברי ר"ת י"ל דתלמוד' דידן דלא הזכיר בדברי ר' ישמעאל שאינו מוליד וזהו גירסת הספרי שפיר י"ל דלא פליג את"ק וס"ל דנפצעה גרע מניטלה דבניטלה יש לו רפואה ואפשר שמוליד ולא ס"ל כהברייתא דתוספתא דר"י דפליג אר' ישמעאל משא"כ התוספתא ס"ל כירושלמי דגרס בדברי ר' ישמעאל שאינו מוליד (אעפ"י שבתוספתא שלפנינו לית' אפשר שנשמט זה מחמת ט"ס) ולפי"ז ס"ל דאין לחלק בין נפצעה לניטלה כדמשמע מדברי ר"ת. ולהכי מייתי שפיר מעובדא דריב"נ. ומ"מ ס"ל לר"ת דהילכתא כר' ישמעאל בזה דמתניתין דכרמא הוא. וגם בירושלמי דעת האמוראים) לפסוק כר"י ויותר נראה לשיטת ר"ת דכיון דת"ק לא הזכיר הדין רק בשניהם ע"ז קאמר ר' ישמעאל להכשיר בניטלה א' ור"י קאמר לפסול בנפצעה א'. וכ"א מה דשמיע ליה קאמר ולא פליגי כלל ולפי דברי הרמב"ן דר"י בי"ש ולאו דווקא אחת ור"י בא לאשמעינן בנפצעה בידי אדם אפילו אחת פסול ואחת מביציו הוא דווקא דהא כל עיקר שאלתם מהו שתתייבם לפי שלא נפצעה רק אחת ועלה השיב להם דפסול מתרומה כו'. וזה דוחק גדול כיון שבדברי ר"י א' דווקא. גם בדברי ר' ישמעאל יש לנו לומר דאחת דווקא הוא. גם יש לתמוה לפי שיטתם הא דאמר בירושלמי דאמר שמואל אם יבוא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו דאם איתא דבי"ש קאמר לא הו"ל למינקט האי לישנא כלל אלא הו"ל למימר אם יבוא לפני פצוע או ניטל בי"ש אני מכשירו וכלישנא דאמר שמואל בתלמודא דידן פ"ד בידי שמים כשר ומדדייק בלישנא בעל ביצה אחת משמע ודאי דדווקא קאמר. גם לפי דבריהם לא ידעתי לפרש הל' דקאמר בירושלמי ובלבד של ימין. ואפילו לפי הגירסא ובלבד שלימין והוא תיבה א' צ"ע אם לא שנפרש דדווקא אם הם שלימים בשעת נטילה אבל אם נפצעו בתחלה ואח"כ ניטלה פסול וכמ"ש הרא"ש והטור אך מדברי הרמב"ן גופי' משמע דגירסתו של ימין וצ"ע:

אך עדיין אנו צריכין למודעי ליישב על שיטת ר"ת מה שהקשה הרא"ש דלפי מ"ש הירושלמי דאינו מוליד א"כ ע"כ דבי"ש איירי דאי בידי אדם הא לא גרע מגובתא דש"ז דאסתתם וכו' והנה הרא"ש בהא עובדא דגובתא כתב וז"ל וע"י חולי ולקוי בא ולא ממילא דלא גרע מכ"ש בידי שמים דאינו מוליד וכשר עכ"ל. ואזיל לשיטתו דס"ל דע"י חולי לא הוי כבידי שמים. אבל לשיטת רוב הפוסקים הסוברים דע"י חולי כבי"ש דמי הדבר צריך ביאור דהא כל בי"ש כשר והרא"ש בתשובה כלל ל"ג סימן ד' הבי' ראי' מירושלמי הזה דכל בי"ש אע"פ שאינו מוליד כשר וכתב וההוא עובד' דאיסתתם גובתא כו' איכא למפרק דאיסתתם בידי אדם ע"י מכה עכ"ל. ומשמע דס"ל דאפשר שיסתתם גובתא ע"י אדם. שהכה בגיד וזה קרוי בידי אדם. ונלענ"ד שחסר תיבה א' בדברי הרא"ש וצ"ל דאיסתתם ע"י אדם או ע"י מכה. ור"ל ע"י חולי וליקוי (וכמ"ש באשירי) אמנם מדברי מהר"א ממיץ נראה דס"ל דא"א שיסתם ע"י אדם שהרי כתב ע"ז אההוא עובדא דגובתא שאין לפסול האדם הזה משום פסול פצוע דכא שהרי סתימא זו שנסתם שבילו בי"ש היתה ואמר שמואל פ"ד בידי שמים כשר כו'. אלמא דס"ל דא"א שיסתם ע"י אדם. וכבר כתבתי בתשובה א' שי"ל בדעת הרא"מ דאע"פי דשלט בו ידי אדם שהכה אותו במקום זה מ"מ כיון דסתימה זו שנסתם השביל לא חלו בה ידי אדם רק מחמת המכה עלה קרום שסתם אותו הרי זה כמחמת חולי שדינו כבי"ש. וא"כ כדי ליישב הך עובדא צריכין אנו לומר כמ"ש הרא"מ דהך עובדא לא נאמרה לענין לפסול האיש לבוא בקהל רק לענין הבן הנולד לאשתו דכיון שהוא אינו ראוי להוליד הבן ממזר ע"ש. ולפי"ז לא ק"מ על ר"ת דר"ת קאי בשיטת תלמידו וא"כ לא קשה מהך עובדא דגובתא כלל דשפיר י"ל דמה שאינו מוליד אינו פוסל כלל בין בידי אדם בין בי"ש. והרא"ש גופו בתשובה הנ"ל הביא בסוף דבריו דברי הסמ"ג דלעיל ונסתייע מזה להכשיר האיש בקהל ע"ש. אך הרא"מ סובר גם בניקב הגיד פסול היינו שהבן פסול דהוי ממזר אבל האיש עצמו כשר. והטור כתב דהלשון משמע כן וכן דעת הב"י ע"ש ופשיטא דלא מסתבר לפרש הך דניקב פסול הוא לענין האיש ועובדא דגובתא הוא לענין הבנים כדפירש הרא"מ דהא משמע וודאי דתרווייהו בחד ענינא מיירי. והילכך כיון דהך דניקב פסול על האיש קאי. גם הך עובדא על האיש גופא קאי ומיירי באמת היכא שנסתם ע"י אדם כמ"ש הרא"ש. וא"כ אם נתפוס להלכה בהך עובדא כדעת הטור והב"י א"כ גם בהא דניטל ביצה א' בידי אדם אין להכשיר כיון דמבואר בירושלמי דאינו מוליד וכדברי הרא"ש ז"ל אך לענ"ד נראה ליישב דהך עובדא דגובתא נראה דמיירי דהיכא דניקב ונפסל ואח"כ נסתתם וע"י סתימה זו נסתם הגובת' של ש"ז ואפיק במקום קטנים. ובזה היה סובר רב ביבי לאכשורי דהא עכ"פ יש כאן סתימה וקיימ"ל ניקב ונסתם כשר וע"ז קאמר רב פפא דז"א דכיון שלא במקומו לא מבשלא אין זה בכלל פסול החוזר להכשרו דדווקא כשחזר לכמות שהיה. אבל כיון שסתימה זו מקולקלת לענינה שע"י זה הזרע הולך דרך עקלתון ואינה מתבשלת כראוי אין סתימה זו מועלת כלל. ולקמן אבאר בלשון הסמ"ג והב"ח בזה. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הרא"מ בספר יראים והביאו הסמ"ג ג"כ דהאיך אפשר לומר שהוא כרות שפכה כו' דהא בבכורות אמרינן ב' נקבים יש כו' ניקב מזה לזה ונמצא עקר ול"ג ונמצא כרות שפכה כו' והפוסקים לא כתבו בישוב קושיא זו כלל ואפשר דמהאי טעמא השמיט הרי"ף. ודוחק לומר משום דלא שכיח וכמ"ש הרמב"ן בספר הזכות כיון דאמרינן בש"ס דאיתרמי' עובדא הכי ואפשר דס"ל דמדחיא הא מלתא דרבי פפי מקמי ש"ס דבכורות דס"ל דמשום האי לא מיפסיל. ואם בשביל ללמד דחוששין על הבנים זה מלתא דלא שכיחא שיקח אשה ותוליד ע"י זנות דזנות דא"א לא שכיח וכיון דאינו נפסל ע"י זה רק דאינו מוליד השמיט הרי"ף ז"ל אך לפ"ז י"ל דהפוסקים החולקים על הרא"מ ונקטו הסוגיא כפשטה דניקב פסול לבוא בקהל ס"ל דודאי אין לדמות ניקב הכא להך דבכורות דהכא בניקב הגיד גופי' נקב מפולש מיירי ובכה"ג יש עליו שם כ"ש משא"כ בבכורות דמיירי שקליפת שום המפסיק בין שביל השתן לשביל הזרע ניקב מזה לזה בזה אין לו דין כרות שפכה רק שנעשה עקר. ואין מקום להקשות רק מסוגיא דבכורות אעובדא דגובתא דהתם החשש לפי שניקב מזה לזה דלא מסתבר שיהא נקרא כרות שפכה מחמת סתימת גובתא דש"ז רק החשש כיון דאפיק במקום קטנים ע"כ שניקב מזה לזה ובהא ודאי איכ' לאקשויי מבכורו' דאמרינן התם דעקר הוא דהוי ולא כ"ש. ולפי מ"ש דעובדא דגובתא מיירי שמתחלה ניקב הגיד נקב מפולש באופן שנפסל על ידו ואח"כ נסתם וע"י סתימה זו איסתתם גובתא דש"ז ובזה אמר דסתימה זו לא מהני א"כ א"ש נמי הך דבכורות דהתם לא נעשה נקב בגיד גופי' כלל אך מדברי רש"י שכתב סבר לאכשורי שאין כאן לא פצוע כו' לא משמע כן. אך נלפענ"ד דאפילו תימא דהתם כיון שניקב שביל הזרע מיפסל והיינו משום דבכה"ג נכרת הגיד קרינן ביה דאין חילוק בין אם נכרת כולו או מקצתו אלא כיון שנכרת באופן שנתקלקל מהלך הזרע בכלל כ"ש הוא וכדאמרינן התם שע"י כריתה שופך ושלא ע"י כריתה מקלח ולכך פסול כההוא דגובתא מ"מ לענין ניטל ביצה א' כיון דר"י שמע בכרם שמה שהקפידה תורה בביצים דווקא על שניהם הקפידה וע"כ קיבלו כך מהלכה או מאיזה לימוד שיש ע"ז א"כ לא איכפת לן שאינו מוליד כיון דמ"מ לא מיקרי כרות הביצים כ"א בשנים ולא באחד. משא"כ בגובתא דשפיר יש כאן כריתה דנקיבה כריתה הוא וכיון דרב פפי אמר שלא במקומה לא מבשלה ממיל' דע"י כריתה שופך ואינו מקלח וכ"ש מיקרי ועיין בבכורות דף מ"ד אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך. ר"י אומר כל שנמרחו אשכיו כו'. והכ"מ פ"ח מהל' ביאת המקדש כתב בשיטת הרמב"ם דאין לו אלא ביצה אחת היינו מתחלת ברייתו אבל בנימוחו אשכיו לא מיפסל עד שימוחו שתיהם ואע"ג דבקרא כתיב מרוח אשך בלשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך ע"ש ולפ"ז אפשר דקים להו לחכמינו ז"ל ללמוד משם לכאן דג"כ לא מיפסל כ"א בשניהם. ואע"ג דחסר ביצה א' פסול התם אף מתחלת ברייתו משא"כ לענין פסול קהל שלא פסלה תורה כ"א כשבא ע"י אדם ואמרינן מסתמא לא הקפידה תורה כ"א כשסיבת הפסול הוא בשניהם כמו התם דלענין הפסול שבידי אדם שפיר ילפינן להו מהדדי ולכן בביצה א' אף בידי אדם כשר אע"ג דאינו מוליד דאין הפסול בשביל שאינו מוליד כלל וכמו סריס חמה כשר. אך צ"ע על הכ"מ דשם בש"ס קאמר קשיא ליה לר"י חסר אשך מבעיא ליה ולכך מפרש שנמרחו אשכיו משמע דבפירוש תיבת אשך אם פירושו שלא נשאר אשך או קאי על חד אשך בלחוד לא פליג עם הת"ק. ואפשר דהש"ס קיצר בדבר ובוודאי בהא פליגי רק דבא לפרושי למה נייד ר"י מלפרש מרוח היינו חסרון ע"ש:

אמנם הרמב"ם שם פ"ז לענין מעוך ונתוק וכרות כתב דאפילו באחת מהן פסול ולפ"ז צ"ל דנמרחו גרע ממעוך כו' ובעינן שניהם דווקא וא"כ כאן דבכרות מיירי אין ללמדו ממירוח דהתם ובאמת צ"ע לפי דברי הכ"מ מה ראה הרמב"ם לחלק בין הפרקים דאי משמע ליה מלשון ר"י דקאמר שנמרחו אשכיו לשון רבים דאתרווייהו קאי א"כ מנ"ל לענין מעוך כו' דבחד מיפסל. ואפשר דלא מסתבר ליה להקל בכרות אחד מהם דלא גרע מחסר מתחלת ברייתו וממילא דה"ה למעוך ונתוק. משא"כ נמרחו אשכיו שהוא ע"י חולי דווקא תרווייהו בעינן וצ"ע:

וצ"ע לפענ"ד על הרמב"ן שכתב דלכך נקט ר"י ביצה א' משום דחסר שניהם לא שכיח דהא חזינן התם בבכורות דקתני אין לו בצים אין לו אלא ביצה א' זהו מרוח כו' וכיון דחזינן לענין מומין דנקט תנא לאשמעינן דינא דאין לו ביצים אע"ג דלא איצטרך ליה אלא דרך לא זו אף זו מכ"ש כיון דה"ל לתנא למינקט לרבותא אפילו באין לו בצים כשר בי"ש ומכ"ש בביצה א'. וא"ל דהרמב"ן מפרש דהתם מיירי בחסרון ע"י אדם ודלא כהכ"מ א"כ מוכח דשפיר מתפרש לישנא דאין לו אלא ביצה א' גם בניטל ע' אדם ודלא כמ"ש הרמב"ן דהך לישנא מתחלת יצירתו משמע. וע"ש דף מ"ב דנקט ג"כ במתניתין אין לו בצים כו' לענין מומי בהמה ושם מיירי לענין חסרון מתחלה וע"ש בתוס' דף מ"ג ד"ה הא איכא יבלת ואין להאריך:

ונלענ"ד להביא ראיה לדברי ר"ח דר"י מיירי בידי אדם מדברי הספרי פ' כי תצא דאיתא התם פצוע דכא אין לי אלא כולו מקצתו מנין תלמוד לומר וכרות שפכה כל שנכרת הגיד אמר ר"י בנו של ר"י ב"ב שמעתי בכרם וכו'. ומשמע דהכי פירושו דת"ק מייתי ראיה דאף מקצתו דהיינו ביצה א' פסול מכרות שפכה דפירושו שנכרת הגיד דשם ע"כ אין לפרש שנכרת רגלו דא"כ לא שייך לא יבוא דלאו בר ביאה הוא כלל. וע"כ דגם מקצתו בכלל כרות שפכה הוא ה"ה לענין פ"ד גם במקצתו הדין כן ועלה קאי ר"י וקאמר דמקצתו היינו ביצה א' כשר דלא מיקרי כה"ג פ"ד כלל אלא כסריס חמה הוא ואין עליו שם פ"ד עד שיהא לקוי בשניהם כן נלפענ"ד בפירוש הספרי והובא בילקוט ג"כ ע"ש העולה ממ"ש דמדברי בה"ג אין הכרע כ"כ. וגם מסתימת לשון הרי"ף אין מוכרע שדעתו להחמיר. אולם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרא"ה ז"ל הם מחמירים בזה וכן הוא דעת הרמב"ם. וכ"נ דעת הה"מ וכן נראה דעת הרא"ש ז"ל בפסקיו (ואעפ"י שבנימוקי יוסף קא חשיב הרא"ש בין המקילין אפשר שכוונתו על הרא"ש מלוניל. אך בב"ח כתב על דברי הנ"י שבפסקי הרא"ש לא הכריע ולפיכך לא הזכיר הטור דעת הרא"ש מזה ע"ש). וכן משמע קצת דעת הטור. אולם דעת ר"ת והר"י והראב"ד ור"ש הזקן והסמ"ג והמרדכי והאגודה שהביאו דבריהם בסתם דעתם להתיר. וכן הש"ג בשם ריא"ז כתב שר"ת מכשיר בזה ואין חולק עליו וכבר כתבתי דפשטא דתלמודא משמע הכי. ובספר התרומה הל' חליצה כתב וז"ל וכן סומכין העולם על אידך דעכו"ם ביבנה דתניא פרק הערל אמר ר"י כו' וע"ז סומכין העולם להכשיר בני אדם הניתוקון. שכורתין מהם ביצה א' אע"ג דמתניתא פליגא עלי' כו' אע"פ שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה והעתיק דבריו בסמ"ג הל' חליצה. מבואר מזה דסוגיא דעלמא הכי הוה. וגם הרא"ש בתשובה כלל ל"ג סימן ד' כתב בפשיטות וז"ל ואפילו ע"י אדם נחתכה ממנו ביצה שמאל כשר כדמוכח בירושלמי ושאלתות עכ"ל. ואפשר שלזה כיון הנ"י. אלא שנראה דבפסקיו חזר בו וס"ל דהירושלמי מיירי בידי שמים. וכן משמע בתשובה שם שאחר התשובה הנ"ל במ"ש דההוא עובדא דגובתא ע"י אדם אלא דאפשר לפי מ"ש אח"כ ומיהו בספר המצות מפרש כו' לפי"ז שפיר מצינו לפרושי הירושלמי דקאי ג"כ על בידי אדם וכדכתיבנא לעיל שוב עיינתי בדברי גדול האחרונים מהרש"ל ביש"ש יבמות סימן חי"ת שכתב על דברי הרא"ש והריטב"א ז"ל וחלילה שר"ת ור"י ור"ש הזקן שהי' בקי בכל הירושלמי יותר מכל אשר שמענו לא ידעו ולא ראו הירושלמי שהוא כנגדם ויביאו ראי' מתחלת דבריו ואל סופו לא יגיעו חלילה וחלילה כי מה שאמר הירושלמי הוא ס"ד דתלמודא וכו'. ומה שהקשה הרא"ש מאחר דאינו מוליד מכל. לומר דלאו דווקא קאמר דאינו מוליד לעולם אלא בחזקת שאינו מוליד וכו' והנה הרבה חולקים על ר"ת כו' ותימא על דבריהם שהם רוצים לחלוק על עובדא דמייתי ר"ת והו בנמצ' לעשו' ממזרים בישראל הלא ר"י לקמן גבי טומטום אין הלכה' כמותו לפי שמכחיש המעש' שהוליד כו' ואפי' את"ל שפי' ר"ת אינו אמת כו' מ"מ נרא' דאין פוסל אלא מי שנכרת כדי שלא יוליד או ע"י חולי שהי' כבר בביציו שהי' בהכרח להכריתו. אבל לא שכורתים עכשיו הרופאים מחמת האבן או מחמת שבירת הגוף ויודעים לתקן הדבר היטיב ובבירור שיוליד ואינם מקלקלים החוטין כו' אין בידינו לפוסלו. וגם הרמב"ם לא עלה בדעתו לחלוק ע"ז כו' ע"ש. והנה מ"ש דהירושלמי דקאמר אינו מוליד לאו לעולם קאמר כו'. לענ"ד בפשיטות י"ל דאינו מוליד בלא רפואה. אבל מ"מ ע"י רפואה שפיר מוליד תדע שהרי מדמי ליה לסריס חמה דאמרינן שכן במינו מתרפאין באלכסנדריא כו'. ומ"ש דע"י חולי שהי' כבר בביציו גרע צ"ע דהוא גופא ב סימן שאח"כ כתב להקל בזה יותר דהוי כבי"ש. ואפשר דכאן מיירי בלא שלט קלקול כלל בבצים רק איזה כאב לבד ועי"ז הוכרח להכרית ביצה א' דבזה אין אומרים דמסתמא הרופא תיקן היטב כיון שהוכרח לכרות מחמת כי גדל הכאב בביצה עצמה הי' מוכרח לעשות לפי ענין הכאב אף שהי' צריך לקלקל בשביל זה שבילי הזרע. ובסימן שאח"כ מיירי שהחולי בבצים היינו רקבון והמסה דבזה מה שהוא צריך לכורתו הוי כבי"ש כיון דעיקרו ע"י חולי והמסה. ולקמן אבאר בזה עוד. ורבינו הגדול הפ"ח ז"ל כתב דהסומך על המתירין אין למחות על ידו אלא שעדיין לבי מהסס כיון שאא"ז רמ"א ז"ל כתב שיש לתפוס כדעת המחמירין שהן רוב מנין ורוב בנין. ואעפ"י שכתבתי שמדברי בה"ג והרי"ף אין מוכרח. והרא"ש כתב שיש לפסוק כהתוס' נגד הרמב"ם מ"מ כיון שהגדולים הרא"ש ונ"י והבאים אחריהם חלקו עליהם מי ירום ראש לעשות מעשה בזה בתחלה. אך נקוט מיהא דספיקא הוי ומוטה כלפי היתר. שוב ראיתי בספר קרבן העדה הביא דברי התוספתא נכתב קצת ממ"ש. ויש לעיין בדבריו ולקצר אני צריך. ובסוף דבריו כתב וז"ל ובתשובת שאלה הארכתי להכשיר בעל ביצה א' ע"ש. ושמעתי מהרבה בני אדם שהם ניטולי ביצה ע"י הרופאים והולידו בנים הרבה עכ"ל:

ועתה אבוא לבאר בענין פ"ד מחמת חולי אי דמי לבי"ש או לא והנה הרמב"ם והרמב"ן וכן דעת הסמ"ג ורבינו ירוחם בשם הרמ"ה וכן נראה מדברי הרשב"א ומדברי הנ"י דע"י חולי כבי"ש דמי. וכ"כ הר"ע ברטנורה בפירוש המשנה אך הרא"ש כתב דע"י חולי כבידי אדם הוא ולמד כן מלשון רש"י דמפרש בי"ש היינו ע"י רעמים וברק או במעי אמו דמשמע שע"י חולי פסול וכתב שכן משמע מהירושלמי. והנה מ"ש רש"י בד"ה סריס חמה ס"ד דסריס בי"ש ע"י חולי היא כבר כתב אא"ז מהרש"א ז"ל דהיינו שהוא ע"י חולי ממעי אמו והביא דבריו החכם המשיב נ"י וכתב שגם דברי רש"י בדף ך' יש לפרש כן. ובאמת שכ"כ הב"ח שיש לפרש דברי רש"י כן. ואמנם מלשון רש"י דף ך' שכתב ולא מחמת חולי נסתרס מאליו ולא נקט ולא ממעי אמו נסתרס מאליו שזהו עיקר החילוק שסריס אדם חולץ לפי שהי' לו שעת הכושר ולאפוקי סריס חמה שלא ראה שעה בכשרות וכ"כ התוספות שם מזה. נראה דרש"י בא לתרץ דקדוק לשון הבריית' דנקט סריס אדם ובאמת אף בסריס בי"ש כגון ע"י חולה או רעמים וכיוצא הדין כן כיון שהחולי בא אח"כ והי' לו שעת הכושר לזה בא רש"י לומר דלהכי נקט סריס אדם משום סיפא דאסור לקיימן משום לא יבוא כו'. ואילו בי"ש נהי דבא אח"כ שפיר חולץ וחולצין מ"מ אין כאן לאו וזהו שכתב רש"י שנסתרס ע"י אדם ולא מחמת חולי כו' הוה בלאו ואע"ג דבדף ע"ט בדברי ר"נ צ"ל דסריס אדם לאו דווקא דהא התם לא מיירי מענין לאו. מ"מ למסקנא שם י"ל דאשמעינן דמחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר לר"ע. וכיון דברייתא זו יש ליישב בפשיטות דבדווק' נקט סריס אדם לכך כתב רש"י כן. ואפשר דגם הב"ח שכתב ומיהו יש לדחות דלאו מחמת חולי שאירע קאמר אלא ר"ל מחמת חולי כל הגוף ממעי אמו כו' לא קאי רק על דברי רש"י בד"ה סריס חמה ס"ד ולא על דברי רש"י שבדף ך' שהבי' שם. וכן משמע מהב"ש שמפרש כן דברי הב"ח.. ומ"ש התוס' ביבמות ד' ך' פירוש סריס אדם לאפוקי בי"ש שלא הי' לו שעת הכושר לא באו לחלוק על רש"י בענין מחמת חולי אלא שבאו לומר דפירוש סריס אדם מתפרש כפשטי' דבזה חולץ וחולצין. משא"כ בי"ש דלפעמים יש לו שה"כ. והכי אמרינן בדף פ' ע"ב קתני סריס דומי' דאיילונית מה איילונית בידי שמים אף סריס בידי שמים כו'. והתם פירושו ממעי אמו ולכך ניחא ליה לתנא למינקט לישנ' דסריס אדם וכמו דנקט ר"ע ולא בשביל סיפ' נקטינין. ומ"ש הרא"ש דכן משמע מהירושלמי הנה הרמב"ן אחר שהבי' דברי הירושלמי דהרי שעלתה חטטין כו' הבי' דברי הרמב"ם שמכשיר בחולי וחטטין וכתב שכן הדברים מטין והיינו משום דמהירושלמי לא משמע מידי אדרב' משמע להיפך שהרי כתב מי מחכך או מסיית בה ור"ל משהו' מחכך או מסיית ג"כ מלשון חיכוך וסיתות ועי"ז נעשה הפצוע בידי שמים כה"ג הו"ל כמו בידי אדם אבל הי' בי"ש גמור ולא חלו בו ידים כלל לא גרע חולי ששלט בו משמים מן רעמים וברד. ולענ"ד ע"כ לומר כן דאל"כ אין טעם לדבר כלל להתיר אם ממרום שלח אש ותאכל בקצה אשכיו ובין אם האחז האור במדורת בית המוקד והחזיקה במבושיו ותלהט סביב. ובשלמא לפי דברי הש"ג והוא בשם הראי"ז דמפרש בידי שמים היינו ממעי אמו שפיר י"ל דכל שנולד כך שאני משא"כ לפי מ"ש רש"י דגם ע"י רעמים וברד הוי בי"ש הדבר מחוסר הבנה וע"כ דס"ל דמדכתיב פצוע או ממזר ילפינן דווק' דאיתעביד מעשה בידי אדם ואף אם נפל סכין או אש ועשה רושם פצוע וחבורה מ"מ נפילה זו גרם לה מעשה ידי אדם משא"כ רעם וברד שירדו על גבי איש שאין סיבה זו רק מן השמים לבד. וא"כ למה יגרע מחמת חולי שלא נעשה בזה מעשה ידי אדם כלל. ולפי דברי הרא"ש צ"ל מחמת חולי כיון דסיבת החולי על הרוב ע"י אדם ואפילו אם שלט שם חולי מחמת חולי הגוף מ"מ חולי הגוף נמי תולין במאכל ובמשתה וכבידי אדם דמי אבל לפענ"ד הוא דוחק לומר דמחמת זה מיקרי בידי אדם וגם דהא הרבה חולאים בא מפאת שינוי האוירים המתהווים לפרקים ויארע ג"כ שיהא סיבת החולי מקול נתנו רעמים ונבעת מהם וכן הרבה סיבות כיוצ' בזה שלא ע"י אדם כלל. ולפענ"ד נראה בשיטת רש"י דס"ל דוודאי אם נולד שם פצוע ומכה טרי' שניתן לרופא לרפאו ולמרח לה רטיה ומרוח זה פוט' אות' לגמרי עד כי ישוב הבשר החי לקדמותו ולא נשאר רושם כלל פשיטא דאין ע"ז דין פ"ד כלל. ומעשים בכל יום בנערים קטנים המנוגעים ומדוכאים בשחין פורח אבעבועות ובהגיע תור הרפואה לא ישאר רושם והצרוע אשר בו הנגע לא יכירנו עוד מקומו ואין קפידא אם הוא בגיד ובבצים כלל. והא דאמרינן בספרי פצוע דכה חוזר והוא מהל' רופאים משמע דאע"ג דחוזר מ"מ פסול משום פ"ד נראה דלא מיירי בפצוע כה"ג שהפצע חוזר לאיתנו ושבה כבשרו דבכה"ג אין בכלל פ"ד כלל רק מיירי וודאי באופן שהפצוע הוא מום קבוע ולא יעבור לעד לעולם שכבר קרם העור מלמעלה ובמקום הזה נשאר פצוע וצלקת רק שמהל' רופאים הוא שהפצוע חוזר להכשר דהיינו להיות מוליד ואפשר לרופאים לתקנו שלא יושחת זרעו אבל וודאי אי אפשר להם להעלות ארוכה לחסרון הבשר כל שהפצוע נקבע בו ע"י אדם וזהו הנקרא פ"ד. ולכן בפ"ד בידי שמים דכשר פירש"י דהיינו מחמת רעמים וברד או ממעי אמו דבכה"ג שפיר הפצוע הוא קיים לעד לעולם והוא חבורה שאינה חוזרת. אבל אם נעשה פצוע בגיד או בבצים ע"י חולי פשיטא דלא שכיח כלל שמעצמו חולי יהיו מכה בלתי סרה ע"י תחבושת ורטי' ולפעמים מתרפ' מעצמו ומעשים בכל יום שעולים חטטים בגיד ומתרפאים ע"י רטי' או רחיצה וכיוצא ולית דחש לה להפרישו מאשתו אפילו בעוד נגעו בו ואי אית' נימא דכל שעלו חטטין הרי נעשה פ"ד ואע"פ שחזר לקדמותו הכי גמירי דפ"ד חוזר כמ"ש בספרי שהביאו הפוסקים אלא ע"כ דז"א דכה"ג שיוכל הבשר להשיב כבראשונה אין לפקפק כלל שאין שם פ"ד עליו כלל רק היכ' שהפצוע הוא חבורה שאינה חוזרת אז מיקרי פ"ד וכל שאינו חוזר להכשירו ע"י רופאים דהיינו שיהי' זרעו בו כהוגן הוא באיסור לא יבוא פ"ד ואע"ג דבניקב ונסתם אמרינן היכא עבדינן מייתי שערתא כו' ועיין בפירש"י שם דמשמע שע"י תרופה זו גם הבשר מעלה ארוכה וחוזר לקדמותו ואפ"ה בעוד הנקב בו קודם סתימה מקרי כרות שפכה ז"א דהתם כיון שהקפידה שלא יהיה שופך ע"י כריתה ולכן שפיר פסול בעוד הנקב בו כדאמרינן ניקב פסול מפני שהו' שותת משא"כ לענין פצוע שסופו להעלות ארוכה מעיקרא אין שם פצוע עליו כלל ולכן אפילו קודם שעלה ארוכה כשר. ונלענ"ד דגם הרא"ש מודה בזה לדינא דכל פצוע שרפואתו קרובה לבוא אין שם פצוע עליו כלל. ולכך מוכיח מרש"י דע"י חולי כידי אדם רק דהרא"ש ס"ל דאפשר שגם ע"י חולי יפצע הגיד או הביצים באופן שלא יהי' ארוכה למחלתו. ולפי מ"ש ס"ל לרש"י דמסתמא דמלתא כל פצוע הבא ע"י חולי קרוב הדבר דהדר חלים ולכן לא מיקרי פצוע כלל. ולפ"ז בנכרת הגיד או הביצים ע"י חולי כמ"ש הרמב"ם שהמסה אותן השחין או כרתן גם רש"י מודה דע"י חולי כבי"ש דמי דהא לא שלט בהם יד אדם כלל ומה לי ע"י רעמים או ע"י חולי כיון שנעשה כן הדבר מעצמו כך כנלענ"ד ברור בדעת רש"י:

והב"ח מסיק ג"כ לענין הלכה כבי"ש הוא וכן משמע הסכמת הב"ש וכן בפר"ח י"ד סימן ל"ו לענין צמקה ריאה כתב דבצמקה ע"י חולי תלוי בפלוגתת הרא"ש והרמב"ם וכתב דלדינא עיקר כהרמב"ם ע"ש ובפליתי שם כתב דלא דמי לכאן דהכא גזירת הכתוב הוא משא"כ בצמקה דהכל תלוי אי הדרא ברי ודוחק לומר כיון דמצינו בפצוע דכה להרא"ש ע"י חולי מיקרי בידי אדם ה"ה כאן כו' ע"ש. ואא"ז בת"ש כתב ג"כ דהרא"ש מודה התם דבפצוע דכה שאני שהחולי ע"י גרמת גופו בא לו ע"ש. ולענ"ד וודאי דכוונת פ"ח הוא דלהרא"ש מה דקאמר אף פ"ד בידי אדם נכלל בזה גם מחמת חולי א"כ גם בידי אדם האמור גבי צמקה יש בכלל אף מחמת חולי אך לפענ"ד בכלל בי"ש הוי ג"כ מחמת חולי וראי' מדאמרינן בסנהדרין ד' ע"ח הכל מודים בגוסס בידי שמים שחייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כו' גוסס בי"ש לא איתעביד בי' מעשה כו' ע"ש הרי מבואר דמחמת חולי קרי לי' בי"ש. ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' רוצח ובביאורי מהרא"ש לסמ"ג ד'. וגם מבואר דמחמת חולי היינו לא אתעביד בי' מעשה. ואע"ג דביבמות ד' פ' אמרינן סריס דומיא דאיילונית מה איילונית בי"ש וכו'. והתם פירושו שנולד כך דהא בעינן שלא היתה לו שעת הכושר התם לאו דווקא נקט אלא ר"ל לאפוקי סריס אדם שהי' לו שעת הכושר והך בי"ש ר"ל סריס חמה. משא"כ היכא שאין קפידא בשעת הכושר ואף ע"י רעמים וכה"ג כשר גם ע"י חולי כשר דהא לא אתעביד מעשה בידי אדם:

ולפ"ז מה שמבואר בדברי החכם המשיב נ"י שיש ספק אם בשעה שהוצרך רופא לכרות הביצה כבר הגיע לגדר נתמסמס והוא בשר שהרופא גוררו ורואין אותו כאילו אינו והוה כניטל מחמת חולי א"כ יש מקום להתיר משום ס"ס חדא שמא כבר נתמסמס מחמת חולי ומחמ' חולי קייל"ן כבי"ש דמי ואת"ל שעדיין לא הגיע לגדר נתמסמס שמא הלכה כר"ת וסייעתו דניטל ביצה השמאלית כשר אף אם ניטל בידי אדם ואע"ג דמהריב"ל ח"ג סימן צ"א כתב דאע"ג דהוה כעין ס"ס ספק ניטלה ביצה השמאלית כשר ואת"ל פסול דלמא ע"י חולי כבי"ש. מ"מ כיון דכתב המרדכי דבכמה מקומות אזלינן אפי' בס"ס לחומרא יש מקום לומר דאפי' נשאת תצא אלא דלאו מילתא הוא דהאיך נכוף להוציא דהוי גט מעושה אליבא דכמה רבוות' כו' ע"ש הרי דאפי' וודאי ע"י חולי אין דעתו להקל בס"ס. ומהריב"ל אזיל לשיטתו שכתב שרבו החולקים על סברת ר"ת ומחמת האי פלוגת' לחוד היה מקום לומר דאפילו ניסת תצא כו'. ובכה"ג שרבו האוסרים על המתירים לא מצרפינן לס"ס כלל כמבואר בש"ך סימן פ"ד. ועיין בספר מנחת יעקב בכללי ס"ס. ולכך כתב מהריב"ל דהוי כעין ס"ס ומהאי טעמא נמי חש לסברת המרדכי דאיכא דוכת' דמחמירין בס"ס אע"ג דבכמה דוכתי איהו גופי' מיקל בס"ס אפילו באיסור א"א וכיוצא ולא חש לסברא זו וכמ"ש מהרי"ט בחלק י"ד סימן א' שהרב הגדול מהריב"ל הביא דברי המרדכי בתשובותיו ופעם מניח ופעם חושש להם אין ולאו ורפי' בידיה כו'. והיינו משום דבמקום דלא מחשב ליה ס"ס גמור חש לסברת המרדכי בזה. וכן סיים מהרי"ט שם שאותן המקומות שהזכיר רבינו ברוך להעיר שלא כל הדברים שווים כו' ע"ש. וגם כי ס"ס דהמהריב"ל שני הספיקות מחמת פלוגת' דרבוותא דכה"ג איכא דיעות דלא מחשב ס"ס כמ"ש בכללי מ"י ע"ש:

אבל לפי מ"ש דוודאי פלוגתא דר"ת ודעימי' עכ"פ לספק גמור משווינן ליה וע"י חולי אפילו ספיקא לא הוי ויש לתפוס להתיר רק מחמת שיש ספק אם ניטל ע"י חולי א"כ הוי חד ספק בגוף המעשה וחד ספק בפלוגת' ובכה"ג אין פוצה פה לומר דלא הוי ס"ס ושפיר יש להתיר בזה משום ס"ס אלא שהדבר קשה הוא בעיני לעשות ספק זה מעצמו שמא נתמסמס דאטו בשביל שידעינן שהיו שם איזה חולי ומכה נתפוס לספק דלמ' הוה שדי תיכל' בכולה אמנם נלענ"ד אם ידוע שהיה המראה בשר רע סביב שפיר י"ל שמא הגיע לגדר נתמסמס וכמ"ש אא"ז בת"ש סימן מ"ג דבשינוי מראה יש לחוש שמא הוי לקותא והרופ' גררו ע"ש שהאריך ואע"פ שהגאון בעל נ"ב בחלק י"ד סימן פקפק בזה אולם בחיבורי הבאתי דברי הגאון ז"ל שראיתי כתיבת ידו בגליון הי"ד שלו דתבריה לגזיזי' וחזר והודה לדברי אא"ז הגאון ז"ל מחמת דברי הרמב"ם פ"ד מהל' שחיטה שכתב יש מראות שאם נשתנה מראה האבר לאותו מראה הרע הרי הוא כנקוב שאותו המראה הרע כמת הוא חשובה וכאילו הבשר שנהפך עינו אינו מצוי וכן הוא אומר ומחית בשר חי בשאת וביום הראות בו בשר חי מכלל ששאר הבשר שנשתנה אינו חי עכ"ל:

וגם אנכי בחיבורי העירותי בצדק דברי א"א זקיני ז"ל שדבריו כנים ואמיתים וא"כ בנ"ד כיון שנשתנה מראיתו אפשר דכל כה"ג הרופא גוררו ותו לא איכפת לן במה שניטל אח"כ בידי אדם ועוד יש לומר דאפילו מיסמוס ורקבון במקצתו יש להתיר כיון דבאמת קיי"ל דאפילו נקבו או חסרו כל שהוא אם הוא בידי אדם פסול ואם הוא בידי שמים כשר מגזירת הכתוב. אבל מ"מ אינו מוליד כדאית' בירושלמי ואין חילוק בין אם ניטלה כל הביצה או מקצתה. וא"כ אף אם אח"כ שלטה באותה ביצה ידי אדם וחתך אותה לגמרי לא נפסל בכך שהרי בלא"ה בטל מלאכתה ע"י המקצת שנשחת ונתקלקל בידי אדם וא"כ כל שיש בו רקבון והמסמסה ועיניו רואות ששני קצותיו אכלה אש היצלח עוד להיות נושא משך הזרע. ואע"ג דאמרינן בשבת דף קי"א הכל מודים במסרס אחר מסרס שהוא חייב דכתיב ומעוך כו' להביא נותק אחר כורת שהוא חייב לא נאמרו דברים לענין חיוב:

וגם ע"ז אי לאו ריבויא דקרא לא הוה מחייבינן ליה כלל. אבל לענין פסול לבוא בקהל אין לפסלו בכה"ג כיון שכבר נולד קלקול שוב המעשה אשר נעשה בו אח"כ בידי אדם לא מיחשב מעשה כלל לפוסלו. ואין זה דומה לממזר דעיקר יצירתו בעבירה מעשה ידי אדם ואנן דומיא דממזר בעינן. וגם מקרא דלא יבוא פ"ד דמפרשינן ליה בידי אדם הכי מתפרש דוקא אנפצע עתה בידי אדם אבל זה פצוע ועומד הוא וראיתי ביש"ש שכתוב ג"כ לשיטת הרמב"ם אם הוכרח לכרות הבצים מחמת הקילקול שנפל בבצים עצמם מ"מ הוא כשר וגזירת הכתוב הוא כאילו נולד ממעי אמו ע"ש אך מה שנראה מדבריו שמפרש הירושלמי מי שעלתה חטטים כו' הרי הוא בידי אדם כבידי שמים היינו דכה"ג כבי"ש הוי וכשר צ"ע דהמעיין בפירוש דברי הירושלמי דקאמר כולה רבנן כו' משמע להיפוך דבידי אדם מיקרי אלא דהרמב"ם סובר דר"י פליג בזה והלכה כמותו דמתני' דכרמא הוא:

והנה לפי הסברא שכתבנו דהוי כבי"ש אע"פ שהי' גמרו בידי אדם אין זה קרוי בידי אדם כלל נלפענ"ד דאף לפי מ"ש מהריב"ל דבעלמא זימנין דמחמרינן בס"ס הכא שרי כיון דלכ"ע איש זה מותר לבוא בקהל דלדעת ר"ת הוא מותר בפשיטות והרמב"ם והרמב"ן וה"ה והנ"י וכן נראה דעת הרשב"א והריטב"א דע"י חולי כבי"ש דמי וכשר וכן משמע לענ"ד בספר החינוך מצוה תקנ"ט שכתב וז"ל שנמנע מי שנפסדו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד ע"י מכת אדם או בהמה או עץ כלומר שלא הי' בי"ש מלישא בת ישראל משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסד כלי הזרע בשום צד כידוע במלכים שמסרסים הזכרים כו'. ויש מן הזכרים הפחותי' רוצים דבר זה כו' ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים עכ"ל. מבואר מזה דע"י חולי כבידי שמים דמי. וא"כ אף הרא"ה שכתב הנ"י בשמו לאסור בעל ביצה אחת הרי סובר דע"י חולי כשר. כתבו הפוסקים דספר החינוך חברו הרא"ה ז"ל (אך לענ"ד אין הדבר כן כאשר הוכחתי במקום אחר) ובה"ג והרי"ף לא הכריעו בדבר כלל. וא"כ האיש הזה מותר לבוא בקהל לדעת הפוסקים האלו דבין למר ובין למר שרי. וארא"ש בפסקיו דמשמע מיניה להחמיר בשניהם יחידאה הוא נגד כל הפוסקים הללו. וגם הוא גופיה משמע בתשובותיו דמתיר כאשר כתבתי לעיל. ואע"ג דהפוסקים הללו אינם מתירין מטעם אחד כבר כתב אא"ז רמ"א בח"מ סימן ך"ה דאפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מיקרו רבים ואזלינן בתרייהו. ואע"ג דאא"ז הש"ך שם ובי"ד סימן רמ"ב גמגם בדבר וכתב שאין לפסוק כן רק במילתא דרבנן כאן נמי אין כאן רק איסור דרבנן דמדאוריית' פ"ד וודאי הוא דלא יבוא הא ספק יבא ואף שיש לחלק בין הך דהכא לההוא דהאגור דמייתי הש"ך שם דהתם בין למר ובין למר עכ"פ חנ"נ מדרבנן משא"כ למ"ד ניטלה ביצה א' אסור ס"ל דאסור מדאורייתא. וכן מאן דסבר חולי כבידי אדם דמי ס"ל לפסול מדאורייתא אלא דאנן הוא דמשוינן ליה ספק פלוגתא דרבוות' מ"מ לפענ"ד אין לחלק בכך ועיין בספרי בית אפרים בקונטרס הראיות סימן ל"ט ראיה י"ג שהארכתי שם בדברי הש"ך וכתבתי לתמוה על מה שכתב הש"ך שדברי הרמ"א הוא ממהרי"ק שורש מ"א וליתא אלא דבריו לקוחים ממהרי"ק שורש נ"ב וצ"ד וק"ב ומבואר שם שקיבל מרבותיו דבכה"ג מצטרפין ואף בדאורייתא ולזה הסכים מהרי"ט ועיין בכנה"ג ועכ"פ בדרבנן כ"ע מודו דמצטרפין לרובא אף מתרי טעמי וא"כ כאן מדאורייתא ספק פ"ד שרי ובדרבנן שפיר ב מצטרפין לרוב אף מתרי טעמי אליבא דכ"ע ודאתאן עלה אם ספק פ"ד מדאורייתא משרא שרי. כבר עמדו בזה גדולים חקרי לב בשו"ת נ"ב חלק אה"ע והחכם המשיב נ"י נשא ונתן בדבריהם. ולפי קוצר הזמן לא יכולתי להרחיב ולעמוד על כל פרט מדבריהם ובקצרה אען ואומר. כי מה שהקשו על הרמב"ם דמתיר אף מן הספיקות לפ"ד הוא קשה כברזל. וישובו של הגאון נ"ב הוא דחוק מאוד ומ"ש החכם המשיב דהרמב"ם סובר להתיר בזה אע"ג דיש לאסור ממ"נ וכמ"ש מהרי"ט לשיטת הרמב"ם להתיר ספק ממזר בישראלית ובממזרת אע"ג דממ"נ איסורא קעביד. ואני אומר שאין הנידון דומה לראיה אף לפי שיטתו של מהרי"ט דהתם כל ביאה בפ"ע י"ל הך ביאה דהיתרא הוא. משא"כ בדין דהרמב"ם שאותה ביאה עצמה אסורה הוא ממ"נ וזה דומה ליבש ביבש שנתבטל ברוב שכתב הרשב"א שמותר לאדם א' לאכול כל חתיכה בפ"ע שאני אומר זו מותרת היא. אבל מ"מ אסור לאכול כולן כאחת. ואף הרא"ש דסובר שם שמותר לאכול הכל ביחד היינו משום דס"ל שהאיסור נהפך להיתר לגמרי מגזירת הכתוב דאחרי רבים להטות אבל כאן אע"פ שהתירה התורה מ"מ י"ל שלא התירה אלא מטעם ספק וכל חד לחודי' שם ספק איסור עליו משא"כ תרווייהו בהדדי יצא מגדר ספק ונכנס לגדר וודאי איסור. וכן משמע מדברי הרא"ש שם בחולין שכתב דלא משום ספיקא שרינן ליה דאפילו אי אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חד ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא אלא משום דגזירת הכתוב הוא כו'. עכ"ל. ומשמע דאי הוה אמרינין ספיקא לקולא הוה מצינן למימר דתורת ספק הוא דספיקא לקולא ולכך שפיר אכיל ליה חדא חדא ובבת אחת אסור. ומ"ש הפר"ח מדברי התוס' דפסחים גבי שבילין דאפילו בב"א טהורין מדאורייתא כבר דחה הוא עצמו. משום דבתרי גברי מיירי. ובאמת יש לפקפק גם על מ"ש בסוף דבריו ראיה מפ"ב דשבועות גבי שני שבילין שאם הלך בשניהם ונכנס למקדש חייב דמוכח דבתרתי דסתרן לא שרא רחמנא בעלמא:

ולענ"ד אין זה דומה למהרי"ט דהתם הביאה למקדש הוא בטומאה ודאית. וכן ההיא דהתוס' כתובות שהביא שם משא"כ בההוא דמהרי"ט אפילו אם אחד נושא שני נשים ומקיים שניהם יחד מ"מ כיון דהביאה הוא בזאח"ז י"ל דכל ביאה לעצמה איכא למיתלי דהיתרא הוא. ואע"ג דעי"ז נצטרך לומר שביאה שבעל קודם להשנית היה באיסור לית לן בה וכההוא דהרשב"א דכשאוכל השניה אמרינן הראשונה הוה דאיסורא. והנה עיינתי בנ"ב וראיתו שנתעורר בזה שגם לדברי מהרי"ט יש מקום לומר דנידון דהרמב"ם בא' מן הספיקות לפ"ד דחדא ביאה יש לאסור דלא מיקרי ספיקא:

אמנם בישוב דברי הרמב"ם בזה זה איזה שנים שכתבתי בתשובה מה שנלענ"ד בישובו. דלכאורה בלא"ה תמוה מה שפסק דכהן מותר בגיורת דהא לפי שיטתו דס"ל דבגירותן לית להו חתנות ומדאורייתא שרי א"כ אין לו ראיה לדין זה דהא בש"ס דחו הפשיטות מהא דפ"ד מותר בנתינה משום דמדאורייתא כו' ועיין בדברי הרשב"א וה"ה והיש"ש שהאריכו בזה. ולענ"ד דהרמב"ם סמך לו על סוגיא דיבמות דף נ"ז דבעי מני' ר"י מר' אושעיא פ"ד כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנ' בתרומה ומסיק שם דאליבא דראב"י קמיבעי' ליה כו' כשירות מתוספה בה ואכלה או דלמא קדושה מתוספא בה ולא אכלה. ופרש"י שם בשם המורה דהאיבעיא הוא כשרות מתוספא בה בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל הוא ואכלה שמותרת לפ"ד והאי לאו בקידוש' קאי דתתיר עליה משום כהונה או דלמא כו' כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסורה לפ"ד ולא אכלה ע"ש וזה נראה שהוא שיטת הרמב"ם ומבואר מזה דמילתא דמיבעי ליה לרב ששת פשיטא ליה לר"י ור"א דפ"ד לאו בקדושתי' קאי ומותר בגיורת וזה מבואר ממ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' תרומות ואם נשא בת גרים ה"ז אוכלת. ולכאורה קשה שסתם הדברים והו"ל לפרש דאפילו אמה מישראל הדין כן דהא זה עיקר האיבעי' אליב' דראב"י אי בהך דאמה מישראל קדושה מתוספ' בה ולא אכלה ופשיט ליה דכשרות מתוספ' בה ואכלה ומזה נראה כמ"ש דהרמב"ם מפרש האיבעי'. כמ"ש רש"י בשם המורה דקאי לענין בת גר וגיורת ואכלה משום דכשרות מתוספא בה ולאו קהל מיקרי ושריא לפ"ד ומשום כהונה לא מתסרא עליו אע"ג דהבא לימלך מורין לו כראב"י מ"מ שרי דאפילו גיורת ממש מותר לישא דקיי"לן פ"ד לאו בקדושתיה קאי. ואין להקשות שלמה לא ביאר הרמב"ם הדין באמה מישראל אם אוכלת ז"א כיון דבש"ס לא מיירי מינה אין דרכו לכתוב מה שלא נזכר בש"ס. ועוד י"ל כיון דקי"ל אם כנס אין מוציאין ממנו כר' יוסי ממילא דאין חילוק בין אמה מישראל או לא דבכל גווני לא מיקרי קהל ושפיר אכלה כיון דכשרה לכהונה:

ולפי"ז צ"ע לכאורה דלמה לא פשטו בש"ס האיבעי' דרב ששת מהא דר' ור' אושעי' ודוחק לומר דניחא ליה למינקט פשיטות מברייתא. ולכן נלענ"ד דוודאי גם בעל האיבעי' דר"ש מודה דמדאורייתא לאו בקדושתיה קאי רק מדרבנן מיבעי' ליה דלמא מדרבנן עכ"פ בקדושתי' קאי ובעי למיפשט מדמותר בנתינה אלמא דאפילו מדרבנן לאו בקדושתיה קאי דאל"כ יש כאן איסור חתנות מדרבנן. והשתא א"ש דלא מצי למיפשט מדר"י ור"א דהתם לענין אכילת תרומה שפיר אכלה אם נימא דכשרות מתוספא בה בהך דאמה מישראל ובת גרים ממש לא מיקרי קהל דמשום פ"ד לא מתסרה. ומשום כהונה נמי אינה אסורה דמיירי בלא ידעה רק שנשא אותה לבד דבכה"ג בבת ישראל איסור משום דמשתמרת לביאה פסולה מדאורייתא כמ"ש בש"ס. ועיין בכ"מ פרק הנ"ל משא"כ בבת גרים כיון דעכ"פ מדאורייתא שרי' א"כ נהי די"ל דמדרבנן בקדושתיה קאי ואסורה ליה מ"מ אין כאן רק משתמרת לביאה פסולה דרבנן וא"כ שפיר אכלה וכיון דספיק דרבנן הוא לענין גיורת אי בקדושתיה קאי אי לא שפיר פסק הרמב"ם דגיורת מותר' דספיקא דרבנן לקולא משא"כ לענין ממזרת ונתינה שפיר יש לומר דלענין זה בקדושתיה קאי כיון שהוא לאו השוה בכל ואין ללמוד אותו מגיורת לכהן דס"ל לר"י ור' אושעיא דלאו בקדושתיה קאי משום שאינו רק לאו דכה"ג ורב ששת בעי למיפשט מהא דמותר בנתינה מכח ק"ו כיון דאפילו לענין נתינה לאו בקדושתיה כ"ש לענין גיורת ודחי ליה דמדאורייתא שריא ובפסולין לא גזרו רבנן. אבל לענין ממזרת שפיר יש לומר דבאמת אסור אע"ג דמותר בגיורת דלענין ממזרת שפיר בקדושתיה קאי. וזה פירוש דברי הירושלמי דר' יוסי אמר הא דכל הפסולין מותרין זה בזה היינו פסול משפחה אבל בפסול הגוף לא ור"ל דפסול משפחה לאו בקדושה הוא כלל משא"כ פסול הגוף כיון שנולד בקדושה בקדושתיה קאי. ואע"ג דאמר התם חילי דר"י מהא כשם שכהן ברור אסור לישא גיורת כך ישראל ברור אסור לישא ממזרת ור"ל שכהן ברור דהיינו שעומד בקדושתיה ואסור לישא גיורת כו'. י"ל דג"כ מייתי מכח כ"ש, אבל מ"מ אף לפי מה דקיי"לן להתיר בגיורת דמספיקא אמרינן דלאו בקדושתיה קאי. מ"מ לענין פסולי קהל החמירו לומר דבקדושתיה קאי רק בנתינה דמדאורייתא שריא לא גזרו רבנן בזה שהוא פסול לומר דבקדושתיה קאי. וזה כוונת הרמב"ם שכתב הואיל ופ"ד פסול דקהל לא גזרו על הנתינה ועל הספקות. ור"ל כיון דספיקא נמי מדאורייתא משרי שרי ורבנן גזור עלייהו ובפסולין לא גזרו ואע"ג דקיי"ל דכל הפסולין ספיקן בודאן אסור מדרבנן כמ"ש הב"ש. י"ל דהתם הטעם משום דמעלה עשו ביוחסין וזה דווקא היכא שהוא בר אולודי משא"כ פ"ד דלאו בר אולודי לא שייך מעלה ביוחסין ואפי' מדרבנן שרי. וא"כ גם לענין איסור פ"ד שיש ספק שמא ישראלית היא לא גזרו עליו מדרבנן כיון דמדאורייתא שרי דספק יבא בפ"ד לא גזרו בו וכיון שנסתלק ממנו גזירה דרבנן ממילא דמדאורייתא שרי דשני צדדי איסור יש כאן. אחד מצד איסור ממזרת. ואחד מצד איסור פ"ד. וא"כ מצד איסור ממזרת לא גזרו לומר בקדושתיה קאי דהא אין כאן וודאי איסור ממזרת. וכל שאין שם וודאי איסור זה לא גזרו בשום מקום וממילא דגם כאן אין איסור דמעיקר' הכי איתקן דווקא במקום ודאי איסור ומצד איסור פ"ד בישראלית נמי לא גזרו אלא היכא שיש איסור פ"ד בוודאי מדאוריית'. משא"כ היכא שאין איסור וודאי מדאוריית' דיש כאן ספק שמא ממזרת הוא ושרי' ליה מדאוריית' לא גזרו בפ"ד דלא שייך בו מעלה ביוחסין וע"כ לא שייך לומר ממ"נ אלא אם היה אסור מדאוריית' משא"כ לפי מה שכתבתי שאין כאן איסור דאוריית' דמדאוריית' ודאי לאו בקדושתיה קאי רק בממזרת בודאי החמירו לומר דבקדושתי' קאי כי היכ' דלא אתא לאחלופי בישראל שלא נעשה פ"ד כיון דאיסור השוה בכל הוא. הילכך כיון דבכל איסור בפ"ע לא גזרו רבנן אין מטילין עליו חומר שניהם יחד לגזור עליו בתורת ממ"נ ושרי' ליה. וזה מבואר לענ"ד מלשון הרמב"ם הואיל ופ"ד אסור לבוא בקהל לא גזרו בו על הנתינה ועל הספיקות. אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה עכ"ל:

ורצה לומר דווק' בנתינה וספיקות שאין איסור שלהם רק מדרבנן לא גזרו בהם וכדאמרינן בש"ס בנתינה כיון דמדאוריית' שרי ליה כו'. אבל בממזרת ודאית שאסורה לישראל כשר מה"ת גזרו בו גם על הממזרת שאין זו דומה לגיורת לפסול לכהונה. שג"כ האיסור מה"ת ואפ"ה לא גזרו בו משום שאין האיסור שוה בכל כנלענ"ד לשיטת הרמב"ם. וגם ה"ה שכתב החילוק בין איסור כהונה שאין שוה בכל אפשר דמדרבנן קאמר וכמ"ש. אך במ"ש ופסק רבינו להחמיר בשל תורה לא נראה כן וצ"ע ע"כ כתבתי בתשובה הנ"ל. ועתה בא לידי ספר שער המלך וראיתי שכתב ג"כ בשיטת הרמב"ם דאוסר בממזרת לפי דאזיל בשיטת המורה שהביא רש"י והכריח זה ממה שפסק הרמב"ם דגר שאמו מישראל אסור בממזרת ע"ש. וכ"כ מחותני הגאון החסיד האב"ד דק' פפד"מ בחידושיו לקידושין שנדפסו מקרוב. אך מ"ש בשער המלך בדעת הרמב"ם שמתיר הספיקות לפ"ד שהוא בשיטת מהרי"ט ז"א לענ"ד וכמש"ל וא"צ לזה אלא הטעם לפי שאין כאן איסור דאוריית' לא שייך ממ"נ וכדכתיבנא:

והנה מ"ש בשער המלך שם דפ"ד כיון שאינו פסול יוחסין אלא פסול גוף לא עשו בו מעלה ביוחסין לגזור על הספיקות וכ"כ החכם המשיב נ"י הוא נכון. ומ"ש החכם המשיב שלא נתקררה דעתו בזה דבירושלמי משמע איפכא דמאן דאסור פ"ד בממזרת הוא סובר דוקא פסול יחוס מותר בממזרת אבל פסול גוף לא. (ומה שהעתיק מהירושלמי דר' יוסי מתיר וחילי' מהדא דכהן מותר לישא גיורת כו' לא העתיק יפה ונהפוך הוא שם וכמו שהעתקתי לעיל) לק"מ דהיא הנותנת דלפי שאינו פסול יחוס בקדושתיה קאי ואסור לו לישא ממזרת ומהאי טעמא גופה לא שייך לעשות בו מעלה לאוסרו בספק ישראלית דלא הקפידו חז"ל אלא שלא יטמעו פסולי ישראל במשפחה וכיון שזו ספק ישראלית עשו מעלה שאסורה ליקח מפסול משפחה משא"כ ספק ישראלית לפ"ד כיון שהפ"ד אינו פסול יחוס רק פסול הגוף אבל מ"מ בקדושתי' ויחוסו קאי לא שייך מעלת היוחסין לאסרו בספק ישראלית שהרי גם הוא לא נפקע מיחוס בשביל שהוא פ"ד ואין בו רק פסול הגוף וכיון שהתורה התירה ספיקו לא גזרינן בי' כלל וזה ברור. אך מה שכתבתי שאין לעשות מעלה בפ"ד כיון דלאו בר אולודי הוא הוא נכון בסברא. ושוב ראיתי בתשובת נ"ב שהבי' בשם הרב מראדוויל לתרץ קושיות הב"ש מחמת הך סברא דלאו בר אולדי והוא ז"ל האריך להשיג עליו ע"ש. אך כ"ז לפי מ"ש שם לדמות זה למ"ש בס"ד דשם הטעם דמותר בנתינה משום דלאו בר אולודי וע"ז שפיר השיג אך לפי מ"ש הסבר' דבלאו בר אולדי לא שייך מעלת יוחסין יש ליישב כל השגתו שם. ומ"ש שהרמב"ם כתב הטעם לפי שפ"ד פסול לבוא בקהל ולא הזכיר מבר אולודי כו' ע"ש:

גם זה לפי מ"ש הרב מראדוויל דגם בנתינה היה טעם זה אף למסקנ' אך לפי מ"ש ז"א ובנתינה א"צ טעם זה כלל וגם ספיקות נמי דבר פשוט הוא להרמב"ם דכה"ג ליכא מעלת יוחסין ולא איכפת לן מה שהוא ספק ישראלית ונבעלת לפ"ד רק דאיפכ' צריך ליתן טעם דלמה יהיה הוא מותר בנתינה ובספק ממזרת שהרי ישראל ברור הוא ולכן קאמר הרמב"ם טעמא דמילתא דבפסולין לא גזרו חז"ל וכדאמרינן בש"ס גבי נתינה דכי גזור בכשרים בפסולין לא גזור ומזה למד הרמב"ם גם לענין הספיקו' כיון דמדאורייתא שרי ופ"ד פסול לבוא בקהל לא גזרו לאסור עליו ספק ממזרת כמו שלא גזרו לאסור עליו הנתינה. וגם אין לאסור עליו ממ"נ כיון דאין כאן חשש דאורייתא דהא מדאורייתא לאו בקדושתיה קאי ומותר אפילו בודאי ממזרת וכמש"ל. ואע"ג דגם בדרבנן לית לן למיעבד תרי קולי דסתרן אהדדי ועיין בשער המלך הל' מקוואות מ"מ הכא שאני דמעיקרא לא גזרו רבנן על ספק איסור דממזרת כלל ואין כאן חשש איסור רק מספק שמא ישראלי' הוא ואסורה לפ"ד ומן התורה מותר דבספק קהל יבוא וכאן דלאו בר אולודי לא שייך מעלת יוחסין ושרי' ליה וגם אשכחן בדרבנן להקל אף בקולי דסתרן אהדדי כמ"ש הרא"ש בריש ברכות לענין תפלת מנחה וערבית אחר פלג המנחה דבתפלה הקילו ועיין בב"י א"ח סימן רל"ד ואין להאריך:

ובמה דכתיבנא א"ש נמי מה שהוקשה בנ"ב על הרמב"ם מן הירושלמי כיון דר' ירמיה אמר כללא דפ"ד מותר בממזר'. וכוונתו דמתני' דקתני כל האסורין כו' נכלל גם פ"ד ממילא גם ר"א דאמר ספיקן בוודאי אסור עלה קאי ואף ר' יוסי לא פליג אלא להחמיר דאסור בממזרת ע"ש ודוחק לומר דלר' יוסי כיון דאסור בממזרת א"כ בקדושתיה קאי וממילא דאין שייך מעלה ביוחסין וכמש"ל דז"א דהא לא אשכחן דפליגי כ"א בוודאי אבל בספק לא אשכחן דפליגי. אך לענ"ד לפי מה דמשמע בירושלמי הא דר"א אוסר ספיקן בודאן כו' הוא מדאורייתא דלא ס"ל הא בקהל ספק יבא כו' ע"ש בפירוש קרבן העדה ולדידיה פשיטא דאין לחלק בין שאר ספיקות. משא"כ לדידן דקיי"ל כש"ס דידן דטעם דאסרינן ספיקות משום מעלה וכיון דבפ"ד לא שייך מעלה אין מקום לאסור עליו הספיקות כלל:

ועכ"פ היוצא לנו מזה דהיינו מדברי הרמב"ם לנ"ד דס"ל דגם גבי פ"ד דרשינן הך דרשא דבקהל ספק יבוא וממילא דרשינן נמי דפ"ד ספק יבא וכיון דמילתא דרבנן הוא מצרפינן הפוסקים להקל. אף מתרי טעמי אף לשיטת הש"ס ז"ל וכדכתיבנ' אולם מתוך הדברים נזכרתי מה ששמעתי מאלוף נעורי חד"ז הגאון המפורסם חסיד שבכהונה מהר"י אייזק הכהן ז"ל האב"ד דק"ק קארעץ במה שהקשו הראשונים על הרמב"ם שפסק ספיקא דאוריית' מדאורייתא לקולא דא"כ היכא אמרינן בחולין מנ"ל דאזלינן בתר רובא אתיא מרישא של עולה כו'. ותירץ הוא ז"ל דבאמת צריך להבין במ"ש בשם הרמב"ם דיליף לה מדאמרינן ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ספק יבוא דהא מצינן כמה אסורין שא"א ללמוד אותם בבנין אב ממזר דאיכא למיפרך ומכ"ש לדעת הסוברים דאף בספק כרת סובר הרמב"ם כן ואשם תלוי טעמא משום איתחזק איסורא או איקבע איסורא וא"כ איך נילף זה ממזר דאיסור לאו. וע"כ לומר בכוונת הרמב"ם שראייתו ממה דחזינן דחז"ל אשר היה מסור בידם פירוש דברי התורה וחזינן דפירשו מה שכתבה התורה לא יבא ממזר הכוונה על ממזר ודאי מזה נדע לבאר את דברי התורה בכל מקום כגון חלב או נבילה ושאר אזהרות שבתורה לא נאמרו רק על הודאי ולא על הספק ונ"מ היכא שהאיסור הוא לאו הבא מכלל עשה כגון בתולה מעמיו יקח דדרשינן ולא בעולה נמי מפרשינן בתולה וודאית ואפילו ספק בעולה אסור. ולפ"ז א"ש הך דחולין דהא דטרפה פסול לקרבן הוא דדרשינן מן הבקר להוציא את הטריפה וא"כ צריך שתהא כשירה בוודאי ושפיר מוכח דאזלינן בתר רובא ע"כ עולה על זכרוני מדבריו ז"ל ודפח"ח ועפ"ז יש לפלפל בסוגיא דמנחות שם דמעיקרא בעי לאתויי מק"ו מבעל מום כו' וגם יש ליישב כמה קושיות שהקשו האחרונים עיין בכו"פ סימן ק"י ואין כאן מקומו ומצאתי סיוע לדבריו שהרי הרב אומר כן גדול הראשונים הרשב"א ז"ל ביבמות ד' מ"ם אי לא מצה ה"א מצות אמר רחמנא. תמיה לי אמאי שבקינן ללא תאפה חמץ דנקט בריש' וה"ל למימר אי לאו מצה ה"א לא תאפה חמץ אמר רחמנ' וניח' לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט אפילו את"ל שאינו מצה חמץ ברור אינו להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה עכ"ל ולפ"ז נכון שיטת הרמב"ם דכל מילת' דאמר רחמנא לא תעביד על הודאי נאמר ולא על הספק (ובספר דברי אמת הבי' ראיה להרמב"ם מדאמרינן בסוטה והבשר אשר יגע כו' הא ספק טמא כו' ע"ש. וא"ש ג"כ על דרך הנ"ל עדכ"כ הא דאמרינן עשירי וודאי אמר רחמנ' כו') ולכן מפרשינן כאן ממזר ודאי לא יבא וה"ה בפ"ד וכיוצא. אך דמ"מ נ"מ היכ' דאין כאן ספק בגוף הנידון רק דאיכ' פלוגת' דרבוותא בהא מלתא כגוונ' דנ"ד דלהמחמיר זהו פ"ד שאמרה תורה ולהמקיל אין זה בכלל פ"ד ומאין הרגלים לומר דניזל בזה לקולא מדאוריית'. ואפשר דגם הרמב"ם מודה בספק כי האי דספיק' לחומר' אף מדאוריית' ולפ"ז בנ"ד לא פלטינן מחשש ספק דאוריית' שהוא לחומר' מדאוריית' אף להרמב"ם. ועפ"ז יש לתת טעם לדעת קצת פוסקים הסוברים דשני פלוגתא דרבוות' אין עושין מזה ס"ס דלפי הטעם שכתבו הפוסקים בהיתר דס"ס לשיטת הרמב"ם דמחמת דספק הראשון מדאוריית' לקולא רק מדרבנן לחומר'. וא"כ הו"ל אידך ספיקא ספק דרבנן וזה דוקא בשאר ס"ס אבל בספק דפלוגת' אע"ג דאי איכ' חד ספק דפלוגת' וחד בגוף המעשה משווינן ליה ס"ס היינו דמחמת ספיק' דגוף המעשה נעשה דרבנן ומחמת פלוגת' דרבוותא בשל סופרים הלך אחר המיקל (ועיין בש"ך סימן ס"ו דמשמע מדבריו דגם בכה"ג לא הוה ס"ס גמור. ובמנחת יעקב השיג עליו מדברי עצמו בסימן נ"ז וסימן ך"ו בשם תה"ד) אבל היכא דתרווייהו ספיקא דפלוגת' נינהו אין כאן ספיקא דרבנן כלל. אף לשיטת הרמב"ם דבספק פלוגתא גם הוא מודה דמדאוריית' לחומרא ואע"ג דפוסקים הללו לאו מהאי טעמא אתי עלה אלא משום דס' ספק פלוגת' שם ספק חד היא היינו משום דבאמת עיקר טעמא דס"ס הוא משום דהוי כרוב. ולכך הוצרכו לומר דספק חד הוא ואמנם כן נראה דהפוסקים הללו דס"ל דלא מהני ס"ס מחמת שני פלוגת' דרבוותא ואע"ג דהוי מתרי טעמי וא"כ יש לצרף לאשוויי להו רובא דצ"ל דסוברים כשיטת הש"ך דאף מתרי טעמי לא חשבינן בדאורייתא לרובא ולפי דעת רוב הפוסקים דס"ל דמהני ס"ס כה"ג כמבואר במ"י שם הם סוברים דאף בדאורייתא מהני ס"ס כזה לעשות רוב ומ"ש במ"י שם דעל הרוב בספק פלוגתא הא' מתיר יותר מחבירו י"ל דגם כאן נ"מ בספיקות אלו דלהך ספיקא דניטל ביצה השמאלית לא הוה בכלל פ"ד אז אפשר דיש לו רפואה שיכול להוליד כמ"ש הרא"ש והסמ"ג בשיטתו וגם הבנים כשרים. ומה דמשמע בירושלמי דאינו מוליד היינו בלא רפואה וכמש"ל דאל"כ קשה קושיות הרא"ש מהא דגובתא ואם נאמר דשפיר הוה פ"ד אף בביצה אחד. אלא דמ"מ הוא כשר לפי שהוא מחמת חולי וכבי"ש דמי א"כ אינו מוליד וכמו שפירשו להך שיטה מה שאומר ר' ישמעאל הרי הוא כסריס חמה כו' וא"כ אם יוליד הבנים פסולין ואע"פ שי"ל דכה"ג לא מיקרי א' מתיר יותר כיון דבגוף ההיתר לא נ"מ מידי. י"ל דנ"מ לענין גוף ההיתר ג"כ דאי נאמר שמוליד א"כ חיובא נמי איכא לישא אשה כשאר אחיו מישראל דרחמנא אמר פרו ורבו משא"כ אם נאמר דכשר אלא שאינו מוליד נהי דשרי אבל חיובא ליכא. ובכה"ג וודאי דחשבינן ליה כא' מתיר יותר מחבירו ואין להאריך:

ואמנם לפי מש"ל דעיקר לדינא דע"י חולי כבי"ש דמי שכן דעת רוב הפוסקים ולזה הסכימו האחרונים רק מצד ספק שמא שלט החולי בכולו והגיע לגדר מיסמוס ספק זה שפיר הוה ספק אף לפי מה דכתיבנא לדעת הרמב"ם דזה הוי ס' בגוף המעשה וא"כ יש לצרף זה וגם ספק פלוגתא דרבוותא בניטל ביצה השמאלית ושרי מטעם ס"ס אליבא דכ"ע:

והנה גם לדעת שאר פוסקים דס"ל דמיתורא דקרא דרשינן הא דממזר ודאי כו' מ"מ נראה דגם בפ"ד אמרינן הכי וכן מבואר ממ"ש הריטב"א בשם הראב"ד דהא דחמשה קהלי כתיבי הוה חד מינייהו קהל דכתיב גבי פ"ד והביאו הפ"י וכתב ונלענ"ד להוסיף טעם לשבח כו'. ואף לפי מ"ש רש"י והתוס' שם הטעם דלא חשיב קהל דפ"ד משום דלא חשיב כ"א פסולי יוחסין ור"ל דבהא אייתרי ליה קהל משום דהו"ל לכלול כל פסולי יוחסין כחדא משא"כ הך קהל דפ"ד אינו מיותר כלל דלא מצינן לכוללם כאחד עם פסולי יוחסין וכן מבואר בירושלמי דקידושין וביבמות דקאמר טעמי' דר"י משום דארבע קהלות הן כו'. מתיבין על דר' יהודה והכתיב לא יבוא פ"ד בקהל ה' פסול גוף אינון מ"מ נראה דוודאי ילפינן מהנך כמו דהתם דוקא בממזר ודאי איירי ובקהל ודאי מיירי כמו כן כאן וכמו גבי הני ה' קהל אע"ג דליכא בכל חד רק חד לימוד אפ"ה שרינן בכולהו קהל גרים וספיקות דחדא מחברי' יליף וכמו כן כאן לענין פ"ד וזהו מוכרח למעיין בש"ס וכ"כ בנ"ב שדבר פשוט הוא דכולהו ילפו מהדדי ואין להאריך:

ועתה אשימה פני במה שיש כאן צד היתר מחמת שנתמלא זקנו כאשר כתב החכם המשיב נ"י ומקורו מהנ"ב בתשובה הנ"ל וראיתי להעתיק מה שכתבתי זה איזה שנים בתשובה הנ"ל על ענין קרוב לזה וז"ל שם אמנם ראי' יש שהרי עינינו רואות באיש הזה שזקנו מגודל כמשפט העליון כן משפט התחתון רבו שערותיו שזה מורה שלא נסתרס האיש הזה שהרי הרמב"ם בפרק ב' מה"ל אישות כתב שסריס אדם אינו מביא סימנים לעולם והביאו דבריו טור וש"ע ויש"ש ולא חדית הוא לן וכבר העירו בזה חכמי זמנינו בשו"ת נ"ב חלק אה"ע סימן ה' בכיוצא בזה אולם הגאון ז"ל שדא בי' נרגא דמאין לומר לן דסימני גדלות נינהו דילמא שומא נינהו והביא ראי' מדברי הרמ"בן שכתב בקטנה שלא נודע מספר שנותי' והביאה סימנים מטילין אותה לחומרא כדין הספיקות ודוקא היכא דאיכא חזקה דרבא לא אמרינן שומא נינהו ע"ש שהאריך ואני תמה דנקיט דברי הרמב"ן ושביק דברי התוס' בקידושין ד' ס"ג שכתבו וז"ל וקשה דא"כ כל הנשים הבאים לפנינו לחלוץ איך יחלוצו אע"ג שיש להם סימנים כיון שאין יודעין שנותיהם כו'. כל הבאים על העריות איך נהרגים אע"ג שיש להם שערות מ"מ אין אנו יודעין שנותיהם ושמא הם קטנים. ואומר ר"י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן אריבוי שערות מבואר בדברי הרא"ש שם שכתבו דבכה"ג סמכינן ארובא ואפילו מאן דחייש למיעוטא מודה בהא דלא שכיח כלל. ואע"פ שי"ל דהרא"ש כוונתו בצירוף נאמנות האב וכדמשמע מהרשב"א שם מ"מ לשון הרא"ש לא משמע כן שהרי כתב טעמא דלא שכיח כלל. וכן הלכה רווחת בישראל דאריבוי שערות לחוד סמכינן לחליצה כמבואר באה"ע סימן קמ"ט והוא מדברי ספר התרומה ושאר גדולי הפוסקים. ונראה שגם הרמב"ן אין חולק ע"ז רק הרמב"ן מיירי לענין אם אין שם רק סימנים סתם ולא מיירי בריבו' שערו' כלל ובזה אין צורך להביא מדברי הרמב"ן שהבי' ה"ה שהדב' מבוא' ברש"י דקידושין ותו' ושאר פוסקי' דאם אין כאן ריבוי שערות חיישינן דילמא שומא נינהו ודרך אגב אמינא שמ"ש המשנה למלך בפירוש הרמב"ן והנ"ב האריך בזה. ואנכי הרואה שדברי הרמב"ן הללו שהביא ה"ה הוא מדברי הרמב"ן בחידושיו למסכת נידה ד' מ"ה ומבואר שם שעיקר דבריו לענין מיאון איתמר שאע"פ שלא בעל אחר זמן אינה ממאנת כשהביאה סימנים. ולא אמרינן לקולא שומא נינהו ע"ש דלא כהמשנה למלך שפירש דבריו באופן אחר והעיקר כמו שפירש מהרי"ט ושאר פוסקים איברא שעדיין יש לפקפק בדבר דשמא ע"כ לא אמרו הפוסקים דבריבוי שערות לא חיישינן לשומא אלא אם באנו לחוש שעדיין לא הגיע לכלל שנים דלא שכיח בהו שימצא שערות הרבה בתורת שומא משא"כ בזה ששנות מספר אתיו אלא שהספק נופל שמא הוא סריס שפיר י"ל שלפי רוב השנים ירבה שערותיו בתורת שומא. אבל לפענ"ד לא מסתבר לחלק בכך כיון שסריס אדם דרכו שלא לגדל שערות כי אבד חומו אשר על ידו השערות צומחים ובוקעים בבשר וכקטן דמי ממילא דלא שכיח בי' ג"כ שיבא לידי ריבוי שערות מחמת שומא כמו בקטן ממש. ועוד נראה דכיון שזקנו מגודל כדרך כל האנשים המולידים בהא וודאי לא תלינן דשומא נינהו וכן נראה ממ"ש התו' ד' פ' ד"ה דהביא שהקשו בהא דקידושין דאמרינן זקן האשה והסריס ופירש בקונטרס סריס חמה היכא משכחת לה למ"ד עד שיהא בכולן כו' ולכאורה הא דלא פירש רש"י באמת בסרי' אדם דהוה א"ש בפשיטות לכ"ע צ"ל דהוא מטעם דלא משכחת בסרי' אדם זקן כלל והלכך צריך לאוקמי בסריס חמה דוקא דאז שפיר משכחת לה אף למ"ד עד שיהא בכולן כגון שהביא אחר ך' כמ"ש התוס' שם אלא שי"ל להיפך דלכך פירש"י בסריס חמה דאילו סריס אדם אין דינו כזקן האשה דס"ל שדרך הוא שיגדל זקן לסריס אדם כמו לשאר בני אדם ואין בו רבותא במ"ש שם בקידושין שדינו כזקן כ"א בסריס חמה שאין דרך ליגדל בו זקן כמו באשה (ובאמת ברש"י שלפנינו ליתא מ"ש התוספות בשמו דאיירי בסריס חמה) אמנם מדברי הרמב"ם הנ"ל נראה דטפי גרע סריס אדם מסריס חמה לענין הבאת דבר שיש בו סימן גדלות ונראה פשוט דגם לענין הבאת זקן כן הוא עד כה דברו בתשובה שם. והנה החכם המשיב כתב ראי' דנתמלא זקנו ראי' גמורה הוא משום דלמ"ד עד שיהא בכולן אז אם נתמלא זקנו אינו סריס ולא כיון יפה דהתם לענין סריס חמה מיירי ואנו נזקקין לסימני סריס וכל שנתמלא זקנו אין כאן סימני סריס וא"ל דניחש שמא שומא נינהו דמה"ת ניחוש לי' הכי וכל זמן שלא נמצאו בו כל הסימנים יחד אמרינן דהוא מרובא דלאו סריסים נינהו תדע דאל"כ לר"י דס"ל בלא הביא ב' שערות בזקן סגי בא' מהם ובהביא ב' שערות בזקן אינו סריס אלא בכולן ואמאי ניחוש לי' דלמא הנך ב' שערות בזקן שומא נינהו ובחד סימן סגי אע"כ דכל כמה שלא נודע לנו בבירור דסריס הוא לא מחזקינן ליה בסריס כלל. ואף שי"ל כיון שיש בו סימן אחד מסימני סריס איתרע ליה רובא וכמ"ש התוספות היכא דאיכא סימן דאינו עושה כיפה תו לא שייך רובא מ"מ נהי דלא מיחשב בוודאי אינו סריס כיון שנולד בו איזה סימן מסימני סריס מ"מ בשביל זה אין להחזיק השערות לשומא אלא ספיקא מיהא הוי אם הו' סריס או לא וכמ"ש התוס' לענין עושה כיפה דמ"מ ספיקא הוי ע"ש. אבל אם לא נתמלא זקנו זה א' מסימני סריס ותלוי בפלוגתא דר"י, ור"ה אם בעינן כולן או א' מהם סגי למשוי' סריס ודאי. ועכ"פ אין הכרח משם כלל לומר דמחמת מילוי הזקן הוא נעשה גדול שאין זה סימן גדלות כלל. ואדרבה שערות רבות ארוכים במקומות אחרים מועילין יותר וכמ"ש התוספות שם ד' פ"א ד"ה דהביא דשערות דזקן אינן מועילין לדין הבאת שערות אע"ג דבכל שאר מקומות שבגוף מועילים ואע"פ שהתוס' כתבו זה לענין שני שערות בזקן. י"ל דה"ה בנתמלא זקנו אין זה סימן גדלות. וכן משמע קצת לפי הטעם שכתב האשר"י דאעפ"י שהביא שתי שערות בזקן לא חשיבי שערות לגדלות אע"פ ששאר מקומות מועילין לפי שמקום הזקן רגיל להביא שערות לכך אינו חשוב גדול על ידו כו' ע"ש א"כ י"ל דגם מילוי הזקן לא מהני מהאי טעמא דשם רגילות להביא שערות איברא דהטור באה"ע סימן קס"ט ובח"מ סימן ל"ה כתב דאי נתמלא זקנו א"צ בדיקה והב"י כתב מקום מוצאו מדברי התוס' דיבמות דלעיל. ובאמת הב"ש בסימן קע"ב תמה על הב"י דכוונת התוספות אינו לומר דיש לו דין גדול מחמת נתמלא זקנו די"ל דהוא קטן עד רוב שנותיו רק כיון דנתמלא זקנו א"א שיהי' לו כל סימני סריס כו' ע"ש ואמנם הרא"ש בסדר חליצה כתב ואם רואים שגדלו דדיו ונתמלא זקנו א"צ בדיקה. ונראה דהיינו טעמא דהתם מיירי בהגיע לשנת י"ג כמבואר שם וכיון דאיכא חזקה דרבא שפיר סמכינן אהא מילתא דנתמלא זקנו לומר דבודאי גדול הוא משא"כ היכא דליתא לחזקה דרבא כגון בגוונא דנ"ד דיש לחוש שסריס הוא וא"כ שנות מספר שלו עדיין לא באו כלל בשביל הך סימנא לחוד דנתמלא זקנו לא משוינן ליה גדול דאפשר שאף הסריס יגדל לו זקן דשם רגילות טפי להביא שערות ודברי הב"י צ"ע:

ואמנם ב סימן תס"ט באה"ע י"ל דלא מייתי דברי התוספת ללמוד משם מקור דברי הטור דודאי דברי הטור הוא מהרא"ש כמ"ש מקודם רק מייתי מהתוס' לענין זה דב' שערות לא מהני ולא חשיב נתמלא זקנו. אך בח"מ סימן ל"ה צ"ע ומדברי סה"ת משמע קצת דנתמלא זקנו מהני בכל גווני שכתבו וחשבון השני' של האיש כו' אם גדולים הם הרבה או יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אז אין אנו חוששין ושפיר חולצין כו'. ולפי סיום דבריו היינו אפילו אין יודעין שני גדלות אמרינן דמסתמא הגיע לכלל גדלות ע"ש. והיינו כדעת התוס' בקידושין. ולפ"ז משמע דאין חילוק בין אם הריבוי שערות הוא בזקן או במקום אחר בגוף והרא"ש לשיטתו בקידושין דמשמע מדבריו דאף בריבוי שערות צריך צירוף עדות האב שהוא בן י"ג. ולכך הוצרך שיהא ידוע שהוא בן י"ג בין בדדים גדולים או נתמלא זקנו ולקצר אני צריך ועיין בש"ע א"ח סימן מ"ג:

ואמנם כבר כתבתי דמדברי רש"י בקידושין משמע דסרי' אדם אין לו זקן. וכן נלענ"ד מדאמרינן בשבת דף קנ"א א"ל ההוא גוזאה לר"י ב"ק כו' עיקרא שליפא בתמניא ופירש"י שביציו עקורים ונתוקים לוקחין בשמונה כו' תלת שמעת הדרת פנים זקן כו' ברוך המקום שמנעך מכולם. מזה משמע להדיא דסרי' אדם אין לו זקן. ומ"מ נלענ"ד שטוב יותר לבדוק בחתימות זקן התחתון שזה וודאי סימן גדלות הוא. והרמב"ם כתב שאינו מביא סימן לעולם והביאו הסמ"ג והטור והב"י כתב דפשוט הוא והביאו בש"ע וביש"ש ומקום מוצאו בתלמוד לא הראו לנו וכמ"ש בשו"ת נ"ב רק ראה זה מצאתי בספר בית מאיר דהרמב"ם משמע ליה הכי מסתמא דבריית' דמייתי ביבמות ד' פ' אין הסרי' נידון בבן סורר ומורה לפי שאינו נידון אלא בחתימת זקן התחתון. ומשמע דמיירי בין בסרי' חמה ובין בסרי' אדם:

אמנם יש לדקדק קצת בירושלמי סוף פרק האשה שהלך דמייתי שם פלוגתא דרב ושמואל וקאמר עלה מתנית' פליגי על דין ועל דין הסרי' אינו נעשה בן סורר ומורה שאין בו הקפת זקן ויתרה בו שמא יבוא שתי שערות בתוך ג"ח כמ"ד אין מקבלין התראה על הספק עכ"ל. לכאורה מאי קא קשי' ליה דילמא בסרי' אדם מיירי שאינו מביא סימן לעולם אע"כ דגם סרי' אדם מביא סימן גדלות לפעמים. ואפשר לומר דניהו דמיירי נמי בסרי' אדם מ"מ מדנקט סתם מיירי נמי בסרי' חמה ואהא קא קשי' ליה ויתרה בו כו' כיון דסרי' חמה שיעורו עד ך' שנה. ואדרבה לפ"ז מוכח מהתו' ג"כ דאין מביא סימן שהרי התו' שם כתבו דלא חשיב התראת ספק דאגלאי מילתא שהיה גדול בשעת התראה והיינו דלא כהירושלמי ולפ"ז קשה קושיות הירושלמי על הברייתא דבן סורר. וע"כ לומר דהתו' ס"ל דהתם בסרי' אדם מיירי וא"א להתרות בו כלל כיון שלעולם לא יבוא לידי חתימת זקן. אבל באמת זה אינו שהרי בן סורר חייב משיביא שני שערות רק קודם לזה פטור לפי שהוא קטן ולא בא לכלל מצות כמפורש בסנהדרין:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה