בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק א · שאלה א
שלום לכבוד אהו' ידידי הרב הה"ג כ"ש מוהר"ר נפתלי הירץ נ"י לנצח. אחד"ש הגיעני מכתב כ"ת אומר מעין המאורע בקהלתו באיש אחד שהי' מתגורר שם בערך י"ב שנה ונשתדך עם בתולה אחת והוגד לכ"ת שזה האיש הגיד לפני כמה אנשים שיש לו אשה ובת אחת והחזיק בדבריו זמן רב ועתה בא האיש לכ"ת והגיד לפניו ששקר ענה ומעולם לא הי' לו אשה רק מחמת הבושה שכבר בא בימים בן שלשים שנה ועדיין הוא פנוי ומחמת כן אמר שיש לו אשה, וכתב כ"ת ביש לדון באמתלא זו כי להסיר מסוה הבושה הי' די לו שיאמר שהוא אלמן וגם הוסיף לומר שיש לו בת אחת הימנה שהוא ללא צורך. וכסברא זו כתב בשו"ת נ"ב טעם לדברי הרא"ה באומרת נתקדשתי לפלוני כו'. ושוב כתב לצדד לפי מה שכתב בשער המלך להסתפק בהא דאמרינן שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אם הוא מטעם הודאת בע"ד לא הי' מועיל אלא בב"ד כמו מודה במקצת דהא רש"י בקידושין דף ס"ה כתב דמכי הוא זה ילפינן הודאת בע"ד וע"כ משום נדר והיינו שיכול לקנוס עצמו בחומרות יתירות וכאן לא שייך זה דהא יש בדבר משום ביטול פ"ו ובוודאי לא אמרו חכמים שיקנוס עצמו כו' ע"כ תורף דברי מכ"ת בקצרה. והנה מ"ש דמשום הודאת בע"ד אינו מועיל אלא בב"ד אני תמה דהא עיקר הודאת בע"ד לענין ממון מועיל אף שלא בב"ד היכא דליכא טענת השטאה או השבעה ועיקר החילוק שם בין הודאה בב"ד או לא לענין דלא מצי טעין משטה ע"ש בסימן פ"ו ובש"ך שם באורך. והך טעמא שכתב בשער המלך בשם המ"צ לפי שיכול לקנוס עצמו הוא תימא בעיני דא"כ אף היכא ששנה את הידוע וגלוי לכל כגון האומר על אשתו שהוא אחותו וגלוי לכל שהוא שקר נמי נימא דהוי קונס את עצמו ומעשה דאברהם ויצחק יוכיח. ולכאורה הי' אפשר לומר דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר על אשתו שתהא לו כאחותו שהיא אסורה. אבל כשיש לו אמתלא כיון שאין דבריו לבטלה שהרי הי' לו צורך בדבר להגיד כן לא אמרינן נעשה כאומר כו'. ובמעשה דאברהם ויצחק הי' אמתלא טובה כמו שאמר כי אמרתי רק אין יראת אלקים כו'. ועיין בשו"ת אא"ז רמ"א סימן בי"ת ולפ"ז הדבר תלוי בפלוגתא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואין זה במשמע. והדבר פשוט היכא שהוא שקר מוחלט לגמרי שאין איסור חל עליו משום שקונס עצמו רק היכא שיש עכ"פ מקום ספק בדבר אז אמרינן שוי' נפשיה ח"ד. ואף שיש עדים נגדו אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והיינו היכא שאפשר. להיות שהעדים משקרים והוא אומר אמת. הגע עצמך הי' מונח לפניו בשר בהמה כשרה ואמר שזה בשר חזיר נימא שיאסר עליו שזה קונס עצמו ואוסר עליו כבשר חזיר וכל כיוצא בזה הא ודאי ליתא. והרשב"א בתשובה שהביא במ"צ והריב"ש שהביא ב"י ב סימן ר"ה מיירי בקונס עצמו להדיא אם אעשה כך יהי' פתי פת כותי כו' והוא לשון חכמים שידוע הכוונה שמתפיס בדברים אלו. וע"ז כתב הריב"ש שהוא על עצמו כב"ד ויכול לקנוס עצמו באותן חומרות אבל אין זה ענין להא דשוי' נפשי' ח"ד דמיירי דוקא היכא שעכ"פ יוכל להיות שהאמת אתו וע"כ דמטעם שהוא נאמן על עצמו אתינן עלה. ויותר תימא על המ"צ שכתב על תשובת הרשב"א שהביא ביו"ד סימן א' במי שאמר לא שחטתי דהרשב"א לטעמי' דס"ל שיכול לקנוס עצמו כו' ובאמת נהפוך הוא דהרשב"א כתב להדיא דיחיד א יכול לקנוס עצמו אא"כ מתפיס בדבר הנדור או בדבר האסור ולע"ה כדי שלא יקל ראשו ע"ש. ומ"ש מכ"ת דכאן אין יכול לקנוס עצמו משום ביטול פ"ו סברתו נכונה לענ"ד ואפשר שזה דעת התוס' רי"ד. והר"ן בתירוץ האחרון בנדרים שהביא בשער המלך שם שכתבו דכיון דאגידא בי' ומשעבדא לי' לא אמרינן שוי' נפשי' ח"ד והיינו משום דכל כה"ג לאו כל כמיניה לקנוס עצמו להיות חב לאחרים וצ"ע על שער המלך שם שכתב על מהרי"ט שהקשה על התוס' רי"ד וכתב שכפי הנראה שדעתו שהוא משום נדר כו'. ומש"ה קשיא לי' למהרי"ט שפיר מהנאת תשמישך כו' ולפענ"ד דאי ס"ל כמ"צ דהטעם משום דיכול לקנוס עצמו אדרבה דברי התוס' רי"ד עולים יפה. וגם כי דעת מהרי"ט להדיא בחלק אה"ע דע"כ אינו מטעם נדר דאל"כ מאי הקשו התוספות לרבא בקידושין דף ס"ו דהא רבא מדין ערוה מיירי ולא מדין נדר דאיתא בשאלה ע"ש. וכן מוכח מהתוס' והפוסקים שפלפלו בהך דאומרת טמאה אני לך נימא שויה נפשיה ח"ד ואי מתורת נדר נגעו בה א"כ לענין זה מועיל הפרת הבעל ומטעם נאמנות לא מועיל ולא מהימנא שלא תהא נותנת עיני' כו' ונלענ"ד ברור דטעמא דמלתא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכן מבואר בש"ג פ"ב דכתובות בשם ריא"ז ואם השבויה עצמה אומרת שהיא טמאה כו' דאדם נאמן על עצמו כו' ע"ש והביאו במשנה למלך פ"ט מהלכות אישות וכתב מזה ראיה להרשב"א ע"ש וכ"כ בקצה"ח סימן ל"ד ע"ש:
אמנם כן נלענ"ד לצדד בזה להקל לפי מ"ש המשנה למלך שם להוכיח ממ"ש מהרא"י בכתביו סימן רכ"ח דכל היכא דעדים מכחישין אותו והוא חזר מדבריו חזרתו חזרה אף אם לא נתן אמתלא לדבריו אלא שאמר בתחלה שקר ענה בלי שום טעם. וכתב דאף הרשב"א וריא"ז שכתבו דעדים המכחישים לא מהני במקום דשויה נפשיה ח"ד יודו לזה כיון דאיכא עדים המסייעים לחזרתו שפיר מועיל חזרתו ולכאורה הך מילתא טעמא בעי כיון דאי ליכא עדים אנו תופשין דבריו הראשונים לעיקר וחזרתו אינו מועלת א"כ אף עדים לא יועילו כיון שהוא נאמן על עצמו בדבריו הראשונים יותר מעדים והכי קי"לן ב סימן ע"ט באומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע לא מהני אף שאומר נזכרתי שלויתי ופרעתי. ע"ש בש"ך בשם הנ"י והריב"ש והיינו לפי שאנו סומכין על דבריו הראשונים שאמר לא לויתי שהוא כאומר לא פרעתי ואף שחוזר אח"כ ואיכא עדים דמסייעים ליה לא מהני, ולכן נלענ"ד לחלק דוודאי לענין ממון דקיי"לן דהודאת בע"ד כמאה עדים וילפינן לה מדכתיב כי הוא זה וכיון שכבר נתחייב לחבירו שוב חזרתו כמאן דליתא דמי. והכי קיי"לן ב סימן פ' דמחיוב לפטור אינו חוזר וטוען טענה הסותרת לטענה הראשונ' והחוב מחמת טענה הראשונה הוא ברור ומועיל יותר מעדים משא"כ לענין איסור לא שייך הודאת בע"ד רק שהוא נאמן על עצמו ואין אנו תופשין הדבר בבירור שהוא כך רק שאנו מאמינין למה שהוא העיד על עצמו. ואם חוזר בו ואומר שלא כך היה אלא בענין אחר ג"כ יש להאמינו על עצמו ומה"ת נאמין לקול האות הראשון ולא לקול האחרון והדבר שקול אצלינו ואסרינן ליה מספקא ולכן בממון שעל הודאתו לחיוב נאמן מטעם הודאת בע"ד ועל אמירתו לפטור אין לסמוך כלל והילכך אף עדים לא מהני. משא"כ בהא דשויה נפשיה ח"ד אם חוזר בו אין אנו אוסרין עליו בתורת וודאי ותופשין דבריו הראשונים עיקר אלא מתורת ספק דשמא דבריו הראשונים עיקר ומה שחוזר בו שקורי קא משקר ולכן אי איכא עדים המסייעים לחזרתו שפיר מהני להוציא אותנו מידי ספק זה. ולפ"ז נראה בנידון דידן שהאיסור הוא משום תקנת רגמ"ה ומבואר בד"מ סימן א' שאחר אלף החמישי אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר וכל ספק ופלוגתא אזלינן לקולא והביאו הב"ש ע"ש וא"כ לפי מ"ש דהא דשוי' נפשי' ח"ד כשחוזר בו אין איסור רק מחמת ספק איסורא לחומרא ובכה"ג שאינו אלא מנהג יש להקל בספיקו. וגם יש לצדד ולומר דהך אמתלא אינה גרועה דמה שלא אמר שהוא אלמן ג"כ מדאגה מדבר שיפצרו בו לקחת אשה ולקיים מצות פ"ו ושבת ולכך אמר שיש לו אשה ובת וכל כמה דאגידא בי' לא מצי למינסב אחריתי. וגם קשים גירושין מחמת שכבר יש לו בת עמה ואפילו תימא שלא הי' צריך לומר שיש לו בת מ"מ בשביל שאמר מילתא יתירתא לאחזוקי שיקרא לא נגרע כח האמתלא ומ"ש מכ"ת בשם הגאון נ"ב ז"ל עיינתי שם שכתב וז"ל ואמתלא זו מהני לענין שצריכה לומר א"א אני אבל אכתי לא היתה צריכה לומר שנתקדשה לפלוני וא"כ נגד זכותו שהודית לית לה אמתלא לכן לא מהני אמתל' שלה גם נגד האיסור כו' משמע שלא בא לגרוע כח האמתלא בשביל שאמרה שפת יתר שנתקדשה לפלוני רק משום שנגד זכותו אין לה אמתלא וממילא בטלה גם האמתלא שכנגד האיסור. וזה מוכרח בדברי הרא"ה שכתב הטעם שכבר הודית לו ולאו כל כמינה לחוב לו אלמא דאי לאו האי טעמא שפיר הוה מועיל האמתלא. וע"כ לא כתבו הפוסקים לבטל האמתלא אלא בלבשה בגדי נידה וכיוצא דעבד' מעשה אבל דיבורא מקרי ואמר כדי לאחזוקי שיקרא. ועיין מ"ש אא"ז בת"ש סימן א' ס"ק ע"ו שהביא שם בשם נימוקי מהר"מ מריזבורק באחד שאמר על בתו שהיא ממזרת וגרשה מביתו בטענה זו ואח"כ החזירה באמתלא דנאמן והרי התם נמי לא הי' צריך למיעבד מילתא יתירתא שגרשה מביתו. אך אפשר לומר דהתם אמר אמתלא גם על מעשה גירושין וכן משמע בדברי אא"ז הת"ש שם שכתב דאפילו מעשה עבדי לכוונת איזה ערמה היכא שצריך למעשה וע"ז הביא דברי מהר"מ הנ"ל. אך לענ"ד סתימת לשונו משמע שלא נתן אמתלא על המעשה וא"כ המעשה מילתא יתירתא הוא ואפ"ה מהני. ואע"ג דבעלמא היכא דעביד מעשה לא מהני אמתלא יש לומר דדווקא היכא שהמעשה הוא מורה מעצמו על ענין זה שאמר כגון לבישת בגדי נידותה שהוא סימן טומאה בלא אמירה כלל וכגון טבח שעשה סימן כו' שדרך לעשות סימן כזה שהוא מורה שנטרפה בהמה זו. אבל היכא שהמעשה מצד עצמו אין בו הוראה על ענין זה כגון התם דאטו בשביל שגרשה מביתו נאמר שזה מורה שהיא ממזרת וכו' עיקר הדבר בשביל אמירתו שאמר שהיא ממזרת וכל שנותן אמתלא על אמירתו אנו תולין לומר שמה שגרשה מביתו עבד לאחזוקי דבוריה. וה"נ בנ"ד מה שהוסיף לומר שיש לו בת אין מגרע כח האמתלא על אמירתו שהי' לו אשה ומה שאמר שיש לו בת משום זה הדיבור לבד אין כאן שויה אנפשיה ח"ד וא"צ אמתלא ע"ז משא"כ בההיא דהרא"ה שגם על התוס' שהוסיפה לומר לפלוני צריך אמתלא כיון שהי' לזכות אותו פלוני. אך שלפענ"ד מה שדקדק הגאון בנ"ב על דברי הרא"ה דהא גם בממון יכול לטעון השטאה או השבעה שזהו ג"כ אמתלא אע"פ שחב לחברו כו' א"ש בפשיטות דהתם אין זה סתירה לדבריו הראשונים כלל דבשעת הודאה גופא לא היינו תופשין זה לדבר ברור כיון שהיה מקום לתלות שהוא אומר כן דרך השטאה או השבעה. ואע"ג דמשטה אי לא טעין לא טענינן לי' היינו משום ריעותא שהלה תובעו הרי הודית בפני עדים והוא אינו משיב שמשטה הי' לכך לא טענינן לי'. אבל הא ודאי שמשטה אין הספק מחמת טענתו דוקא דבלא טענתו יש ספק לב"ד וגם ליורשים טענינן משטה ע"ש והיינו משום שכך דרך העולם להודות לפעמים דרך השטאה או השבעה. משא"כ באומרת נתקדשה דמהיכי תיתי יעלה על הדעת שאומרת כן מחמת איזה אמתלא ואנו מחזיקים הדבר מיד לודאי שזכה אותו פלוני במקחו שוב אין מועיל אמתלא שלה להוציא מידו. וכן בממון כה"ג כל שלא היה מקום לאמתלא בשעת הודאה עצמה רק שאומר אמתלא מצד אחר אע"פ שהוא אמתלא טובה לא מהני דהאמתלא לא מהני רק להחזיק זכותו ולא להוציא מזכות חבירו וכל שהודה בסתם ולא הי' מקום לחוש לאמתלא הוי כאילו כבר זכה חבירו והוא רוצה להוציא מידו ע"י האמתלא שאומר ולאו כל כמיניה שוב מצאתי בקצה"ח סימן פ' שהביא שם תשו' מהר"ש הלוי שמדמה טענת השטאה להך דהרא"ה ובעל קצה"ח ני' כתב לחלק ביניהם על הדרך שכתבתי. ומ"ש הוא מבואר יותר:
והנה מכ"ת חוכך להחמיר בזה מטעם דכל שהוחזק למ"ד יום לא מהני אמתלא כמ"ש הב"ש ב סימן י"ט ומלקין ושורפין על החזקה. ולכאורה נראה לענ"ד לצדד להקל עפ"י מ"ש רמ"א בתשובה סימן ב' דהך דמלקין וסוקלין על החזקה מיירי שהוחזקו בכך מפי אחרים. אבל כשהחזקו על פיו כגון בנידות לא מיקרי חזקה (ומ"ש שם בתשובת רמ"א ואין לחלק ולומר דלעולם גבי נידה כו' הוא ט"ס וצ"ל ואפשר לחלק ולומר כמבואר למעיין שם דמסקנתו הוי הכי) וכתב ראי' ממ"ש בכתובות מעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי כו' לימים עמדה וקדשה עצמה כו' דלשון זה משמע אע"פ שהוחזקה למקודשת ימים רבים מהני אמתלא. וגם הביא ראי' מיצחק אבינו בשנותו את טעמו לפני אבימלך כו' ע"ש. והרי ביצחק כתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך כו' ע"ש הרי דאף אחר למ"ד יום מהני אמתלא ואע"ג דמה שמפרש דמיירי בקידושין שהוחזקו מפי אחרים לא משמע הכי מדברי הרמב"ם והש"ע מ"מ י"ל דהתם מיירי שהוחזקו עפ"י המנהג וההרגל שרואים אותה העולם שנוהגת בו דרך כן. וכן מבואר באורך בשו"ת פני יהושוע בחלק אה"ע סימן א' שכתב ג"כ דלימים עמדה וקדשה לימים רבים משמע. ומפרש ג"כ דהרמב"ם מיירי בכה"ג. וע"ש שכתב דגם דברי הב"ח יש לפרש דעכ"פ בעינן חזקה עפ"י המנהג ע"ש ועיין במהרי"ק סימן פ"ז שכתב ג"כ דבעינן חזקה שינהגו כאיש ואשתו אלא דמחלק בין מיתה למלקות ובתשובה א' הארכתי בזה ומ"מ איהו מיירי שם שהיינו מוחזקים בה שהיא ארוסתו של פלוני ולא מפי עצמה לבד. ולכך ס"ל דלמלקות סגי בחזקה זו משא"כ היכא שלא הוחזק רק מפי עצמו וודאי דבעינן שינהגו מנהג אישות אף לענין מלקות אבל בדבורא לבד לא מיקרי חזקה וא"כ כיון שדינו של הב"ש אינו מוחלט במנהג וכה"ג דהכא יש להקל:
ועוד נלפענ"ד כי מקום יש לסלק שני החששות. היינו החשש חזרה בלא אמתלא וחשש חזקה. ומתחלה אבאר מה שיש לדון בענין זה דחרגמ"ה. לפי מ"ש הב"ש ב סימן ט"ו. וכ"כ בריש סימן קנ"ח דע"א אינו נאמן לומר לאחד שמתה אשתו כיון דאיתחזק איסורא עד אחד לא מהימן. וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו במעשים בכל יום שאחד נוסע עם אשתו למרחקים ואם בגפו יבא ויאמר שמתה אשתו ושאין לו אשה אחרת ואין פוצה פה ומצפצף לעכב על ידו עד כי יתברר הדבר ויבואו עדים שהאמת אתו דהא כל היכא דאיתחזק איסורא בע"ד לא מהימן להתיר כ"א היכא שבידו לתקנו כמבואר בפוסקים. ונלענ"ד דהיינו טעמא משום דע"כ לא כתבו הפוסקים דאיתחזק איסורא בע"ד לא מהימן כ"א היכא שבידו לתקנו אלא לגבי דאחרים דהוי לגבייהו כע"א דעלמא שאינו נאמן נגד החזקה וגרע מיניה שהוא נוגע. משא"כ לגבי' דנפשיה כיון שהוא טוען שיודע שנעשה מעשה שנסתלקה החזקה שפיר הוא יכול להתירו לעצמו ואין מעכבין על ידו. וזה מבואר ג"כ ממ"ש הפ"י בסוגיא דשנים אומרים מת בשם הרשב"א ואא"ז מהרש"א ז"ל דברי מהני נגד החזקה. ולפ"ז א"ש לפי מ"ש בשם תשובות הלכות קטנות ששתי נשים אשכנזיות מותרות להנשא לאיש אחד ספדדי שחרגמ"ה לא היה על האשה רק על האיש. והשתא א"ש דבע"א שפיר כתב הב"ש דאינו נאמן נגד החזקה כיון שהוא אינו יודע רק ע"פי העד משא"כ היכא דאיהו גופא יודע לגבי דנפשיה מהני ברי דידיה נגד החזקה ועל האשה אין כאן עון אשר חטא כלל דאפילו אם שקורי משקר הא בדידה לא גזור כלל. ובאמת גם בדינא דהב"ש צ"ע די"ל דשפיר מהימן ע"א משום דהוה מילתא דעבידא לגלויי ומהרמב"ם משמע דאף בעדות אשה עיקר הטעם משום דהוה מילתא דעבידא לגלויי. ומה שהוצרכנו לומר מתוך חומר לפי שהאמינו אפי' עד מפי עד ואפילו עבד כו' ואף דבשו"ת נ"ב שדא ביה נרגא מיבמות דף מ"ו באחד שאמר נתגיירתי כו' ומחלק בין היכא דאיתחזק איסורא היינו דוקא התם לפי שהוא נוגע. ואמנם גם בזה יש לדחות ראיית הגאון ז"ל דהתם כיון שאין מאמינים לו שנתגייר ממילא הוא עכו"ם ועכו"ם אין נאמן אף במילתא דעבידא לגלויי והארכתי בזה במקום אחר. וע"ש בנ"ב שהביא מבכור ומקה"ח דמהימן משום מילתא דעל"ג דבבכור הוה מילתא דרבנן ובקה"ח לא איתחזק איסורא וא"כ נראה דלענין חרגמ"ה דעתה אינו רק מנהג ולא עדיף ממילתא דרבנן ושפיר מהימן ע"א משום מילתא דעבידא לגלויי ואף לפי מ"ש הגאון בנ"ב לצרף שני הטעמים דמשום דאשה דייקא מיקרי מילתא דעל"ג. משא"כ היכא דלא שייך דייקא לא מיקרי מילתא דעל"ג שאינו עתיד להתגלות בוודאי ע"ש. מ"מ נראה דאף הוא מודה דבאשה שפיר הוה מילתא דעל"ג אף דלא שייך דייקא משום דמ"מ איהו מירתת לפי שאשה דרכה לחזור על בעל נעוריה והוא מעוררות לויתן ועינה ולבה כל הימים על שארה כסותה ועונתה מבעל נעוריה ומתיירא פן תחזור אחריו ותגלה חרפתו בקהל רב. ודוקא לענין להתיר א"א לעלמא הוצרכנו לומר מתוך חומר כו' וגם כי יש דעת הסוברים דמילתא דעל"ג מהני בכל גווני. וא"כ שפיר עד אחד נאמן. וכמדומה שאינו נוהגין עתה לדקדק בזה כלל, כי מי שבא אליו כתב מאוהבו ממרחקים שמתה אשתו נושא אשה על פיו ואין מדקדקין אחריו למחות בידו כלל. ועכ"פ אמת נכון שהמנהג להשיא לאיש שאומר שמתה אשתו או גרשה ואין בודקין אחריו. ובאמת לפי הנ"ל שכתבתי צ"ע באומר גירשתי למה יהיה נאמן טרם חקור דבר דהא לא על"ג שהרי יכול להכחישה. ודוקא באשה אמרינן חזקה אינה מעיזה אבל הוא באשתו מעיז ומעיז ואפשר שגם בזה י"ל שתוכל לברר שהיתה במקום פלוני מאז ועד עתה והגירושין צריכה להיות בב"ד ויתבדה ויאחז וצ"ע. ולפי טעם זה משום מילתא דעל"ג עדיין צ"ע אף אם נאמר שמחמת זה ע"א נאמן מ"מ אפשר שהוא אינו נאמן כיון שהוא נוגע בדבר וכדאמרינן בקידושין נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס וא"כ ה"נ י"ל אף אם לגבי דנפשיה מהימן מטעם שאומר ברי לי מ"מ אינו נאמן לגבי דידה דגרע מעד דעלמא. ומ"מ י"ל דשפיר אתתא שרי' על פיו דכיון שהוא עצמו עושה מעשה לא חשדינן ליה שיעבור על חרגמ"ה ומוקמינן ליה בחזקת כשרות ובכה"ג מעיקרא לא הטיל רגמ"ה חרם עליו כיון שבתום לבבה ובנקיון כפה נשאת לו שסומכת על דבריו שהוא פנוי ומהימן לה כבי תרי כי יש בזה משום תקנת עגונות כשיזדמן לה בעל הגון לה שתהיה חוששת שמא יש לו אשה במדינה אחרת ובדברא לא שכיחא לחפש ולחקור דרכים וא"ל דאף אם לא הודע אליו מ"מ יש עלי' עונש שוגג או מוטעה מידי דהוה אאוכל חלב בשוגג דז"א דהכא מעיקרא לא גזור רגמ"ה על השוגגת וממילא שאין איסור בדבר כלל. ומכ"ש לפי מה שדחיתי ראיית הגאון מהך דעכו"ם שאמר נתגיירתי ממילא דאף נוגע מהימן במילתא דעל"ג כמ"ש שם מהא דאמרינן שאני התם דהא שמואל וב"ד קיים ע"ש ובב"ש ר"ס קנ"ח נראה שראייתו ממ"ש הרמב"ם שאין האיש נאמן לומר מת אחי ואייבם כו' ולפי מ"ש יש לדחות וצ"ע:
ומעתה נשובה ונחקורה בנ"ד הנה כבר כתבתי דאומר ברי לי מהני נגד החזקה. וכן מבואר בשו"ת רמ"א שכתב מדאמרינן בעלה לוקה עליה ולא אמרינן היא לוקה מכלל דהיא אינה לוקה לפי שהוא אומרת ברי לי שטהורה אני ואף בלא אמתלא מהימנא לגביה דנפשה מ"מ נלע"נד דדוקא היכא שבשעה שהתרו בה לא קבלה עליה התראה ואמרה כי טהורה היא משא"כ אם קבלה התראה והתירה עצמה למיתה תו לא מהימנא אח"כ וכמ"ש הפ"י שם בכתובו' ובק"א שם ע"ש. ולפ"ז א"ש בפשיטות הא דמלקין ושורפין על החזקה דהתם הא קמן שהיתרו בהם וקיבלו התראה ובכה"ג חזקה אלימתא הוא ותו לא מהני חזרה דידהו אלא שיש לעיין בזה דא"כ איך כתבו הרמב"ן והרשב"א להוכיח דבלבשה בגדי נדה אין מועיל אמתלא מדלקי עלה דהא י"ל דשאני התם שהתירו עצמם למלקות ולא אמרו אמתלא. אך לענ"ד אדרבה מזה נראה שגם הם מפרשים כמ"ש הרמ"א דהוא לוקה אבל היא אינה לוקה והיינו שהוא לא קבלה ההתראה ולפ"ז מדייקים שפיר דאם איתא דבאמתלא שרי ליה לבא עליה א"כ איך לקי עלה הא אפשר שהוא תאמר אמתלא אע"כ דבלבישת בגדי נדה לא מהני אמתלא לגביה דידיה ולגבי דידה מהני שפיר חזרתה אף בלא אמתלא דהא בלבישת בגדי נדה אין אמתלא מועלת וא"כ נראה דבלא אמתלא ובאמתלא שוים הם. וא"כ בנ"ד נמי לגביה דנפשיה מהימן אף שאין לו אמתלא. ומכ"ש שבאמת אומר אמתלא אלא שהוא אמתלא גרוע ולא גרע מלבשה בגדי נדה דהיא אינה לוקה אפילו תימא עכ"פ בעינן אמתלא מ"מ הרי לגבי מעשה דלבישת בגדי נידה האמתלא גרועה ומהני ע"י ברי דידה וא"כ ה"נ מהני ברי דידיה. אלא שיש לדחות לפי מ"ש הרמ"א שם דאפשר דלא מיבעיא קאמר דלא מיבעיא הוא דלוקה כו' וכ"כ אא"ז ז"ל בבכ"ש דהוא אף באמירה לוקה ע"ש (ודבריו צ"ע בזה עיין בשו"ת פ"י ובמקום אחר הארכתי) ואף דהפ"י בשם הרשב"א ומהרש"א כתב דברי מהני נגד חזקה היינו בגוונא דהתם שאין כאן סתירה לדבריו הראשונים רק מחמת שהיינו מוחזקין בה שהיא א"א נאמנת לגבי נפשה לומר ברי לי שמת משא"כ היכא שבאה לחזור ולומר מבדה הייתי אף לגבי דנפשה לא מהימנא בלא אמתלא ולפי"ז אין ראי' מהא דנהגינן להתיר כשאומר מתה אשתי אע"ג דאיתחזק איסורא לפי שאין כאן סתירה לדבריו הראשונים משא"כ היכא שבא לסתור דבריו לא מהני כ"א באמתלא טובה ואף היכא דלא איתחזק איסורא כ"א על פיו שייך שוי' אנפשי' ח"ד אף שלא הוחזק שלשים יום כמבואר בסוגיא דפ"פ ודוכתי טובא. וכן מוכח בהך דכתובות דע"כ בלא הוחזק מיירי דאי בהוחזק אף אמתלא לא מהני להב"ש אך עדיין יש פתחון פה לומר דהתם בסוגיא דפ"פ מיירי שעדיין עומד בדיבורו ולא חזר בו כלל. ובהך דחזר ואמרה פנוי' אני שפיר בעינן אמתלא דאל"כ אף דהוי מהימנא בחזרתה לגבי דנפשה מ"מ כיון שבאמירתה מקודשת אני שוי' ח"ד שוב האיש אסור לישא אותה דאנן לא מהימנינן לה על חזרתה בלא אמתלא. וא"כ בנ"ד שלגבי דנפשי' מהני חזרתו ולגבי דידה לא גזור רגמ"ה שפיר שרי לאינסובי:
ולפי מ"ש מצאתי טעם נכון למ"ש לעיל בשם המ"ל דהיכא דאיכא עדים מועיל החזרה וכתבתי לעיל דהך מילתא טעמא בעי ולפמ"ש הטעם ברור דבנידון דהרשב"א דמיירי לגבי דנפשי' שהוא מותר לאכול מבהמה זו ואין הענין נוגע לאחרים כלל בלא"ה מותר ע"י חזרתו וא"צ לעדים כלל דלגבי נפשי' מועיל ברי שלו. ובנידון מהרא"י והש"ג נמי אתי שפיר דלגבי אחרים אעדים סמכינן ולגבי דידי' שרי כיון דאיהו גופי' הדר בי'. וקצת יש ליתן תבלין לדבר זה מדאמרינן בכריתות ד' י"ג אמרו לו נטמאת כו' אמר רב יוסף לא אמרה ר"י אלא בינו לבין עצמו ולעצמו. ופרש"י לא אמר ר"י שהוא טהור ונאמן לאכול טהרות אלא בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דלמא אתי לזלזולי בטהרות ולעצמו נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע בהם דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכיל. וא"כ אפילו תימא דדבורו הראשון כאלו היו עדים בדבר מ"מ כיון דהיא עתה מכחיש נאמן על עצמו כמו דמהימן התם לאכול הטהרות שהוא נוגע בהם ואף שלא היתרו לו כ"א בינו לבין עצמו היינו כיון שיש עדים נגדו ואתי לזלזולי בטהרות כמ"ש רש"י משא"כ בזה שמעיקרא לא נאסר רק ע"פ דבורי' וגם אפשר דחמירא להו זילזולא דטהרות טפי דאל"כ הא קיי"לן כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין כו'. ומצאתי בדברי אא"ז בבכ"ש ביבמות שמסתפק בעדים שהעידו על דבר שהוא אסור ואחד יודע שהוא מותר. וכתב שזה תלוי בפלוגתת הראב"ד והרמב"ם וכתב טעם הרמב"ם משום כל מקום שאסרו חכמים כו' (וצ"ע שלא הביא בזה משו"ת הרמ"א סימן ב') וכעת אין הפנאי עמדי לעמוד על דבריו. ועכ"פ יש סיוע גדול מזה לנידון שלפנינו שנאמן להתיר עצמו כל שהוא יודע שהאמת אתו. אמנם אפילו אם נאמר דכל דשוי' נפשי' ח"ד לא מצי הדר בי' אפילו לגבי דנפשי'. מ"מ יש כאן צד היתר אחרי שהדבר מבואר שמאמינין למי שאומר שמתה אשתו לישא אחרת וכן משמע להדיא בשו"ת צ"צ ועבודת הגרשוני שהוא עצמו נאמן בענין זה. וא"כ אית ליה מיגו דאי בעי הוה אמר שמתה אשתו והי' נאמן בכך השתא נמי שחוזר בו נאמן במיגו. אך לפ"ז צ"ע בהא דכתובות דהוצרך לשנויי כגון שנתנה אמתלא לדבריה אלמא דבלא אמתלא לא מהימנא אע"ג דאית לה מיגו דאי בעי הוה אמרה מת בעלה ואפשר לומר דאין זה מגו דבשלמא לפי טענתה דהשתא אם יבוא אחד ויאמר שהוא בעלה בידה להכחישה ולומר לא נתקדשתי לך מעולם ומהימנא משא"כ אם תטעון מת בעלי הוא יראה מדאגה מדבר פן יבוא הבעל וכחשה בפני' יענה. וא"ל דאף בזה תוכל להכחישו ולומר שאינו בעלה שא"ל חזקה אינה מעיזה דא"כ איך אומרת השתא פנוי' אני מ"מ אין כאן מיגו דנהי דלא מהימן לגבי דנפשי' לומר שהוא בעלה מ"מ נאמן לומר שלא מת בעלה של אשה זו כלל. ופלגינן דיבורי' לענין זה וא"כ אם יבוא אחד ויאמר שהוא בעלה יהי' נחשב כעד אחד שלא מת בעלה והיא מוכחשת במה שאומרת מת ולא יועיל עדותה שמת כלל. כמבואר באה"ע באשה שאומרת מת בעלי וע"א אומר לא מת ולכך ניחא לה לומר שאינה א"א כלל שאז אף אם יבוא אחד ויאמר אני בעלך אינו נאמן כשהוא מכחישתו אלא שלפ"ז הדבר תלוי בפלוגתת הריב"ש והמרדכי בהך דלדידי אוזיף בריביתא. ובתשובה אחרת הארכתי בדברי הש"ך והאו"ת שם ולקצר אני צריך. והנה בנימוקי יוסף כתב וז"ל ומיהו הבעל אינו נאמן להעיד על עצמו ולומר אני הוא. ועיין בח"מ סימן ע"א שכתב דקאי על זה שבא ואומר אני הוא בעלה הראשון ע"ש וצ"ל דס"ל דהיכא שהוא נוגע לא פלגינן דיבורא. אך לכאור' צ"ע כיון שכבר נישאת א"כ תצא מזה ומזה ואין כאן צד נגיעה שהיא אסור' לחזור לו ומ"מ אפשר שיש כאן צד נגיעה שלפי דבריו הנכ סימן שהי' נמצא תחת ידה שלו הם. וע"ש ברי"ו שהטעם משום נוגע ואמנם רמ"א מפרש דברי הנ"י בענין אחר דקאי על בעל השני ולדברי י"ל דבעל ראשון שפיר מהימן או משום דגם בנוגע אמרינן פלגינן דיבור' או כיון שנישאת לא חשבינן נוגע. אמנם בהך דאמרה מקודשת אני אם נימא דבנוגע לא פלגינן דיבורא שפיר מיחשב מיגו דאי בעי אמרה מת בעלי ואם יבא הוא יכולה מכחשתו שלא זהו בעלה דממ"נ אם יבא קודם שתנשא הרי הוא נוגע ולא פלגינן דיבורא. ואם יבא אחר שתנשא שאז לא מיחשב נוגע מ"מ אפילו אם נפלג דיבורא הוי כאשה שאמרה מת בעלי ונשאת ואח"כ בא עד כשר דל"ת דאף הרמב"ם שסובר אם נישאת תצא היינו שבא העד קודם שנישאת ע"ש ואמנם כן י"ל דבכה"ג שאומרת שנתקדשה ואינה אומרת למי נתקדשה אפשר לומר דלא מהימנא כלל לומר מת בעלי דהא לא שייך בזה מתוך חומר כו' כיון שיכולה מכחשתו ולומר שלאחר נתקדשה ולכולי האי לא חיישא שיבוא הבעל ויברר בעדי קידושין וגם שמא יודעת בעצמה שכבר מתו עדי קידושין וא"א לברר. וא"ל שלא תוכל להעיז דז"א דלאחר קידושין או נישואין לאחר שפיר מעיזה ומעיזה. וא"ל דמעיקרא מירתתא לומר מת בעלי שמא יבוא ולא תוכל להעיז. דז"א כמו באומרת גרשתני דאמרינן שלא בפניו מעיזה ואינה חוששת שאם יבא לא תוכל להעיז ם וגם י"ל דע"כ לא אמרינן אינה מעיזה אלא לענין גירושין. אבל לומר לו שאינה בעלה לא הוי העזה כולי האי דהרי אפשר דבאמת אינה מכרת אותו וכדאמרינן בב"מ בעובדא דמרי בר איסק א"ל לא ידענא לך א"ל שפיר קאמר לך דתניא ויכר יוסף כו' ע"ש וצ"ע. ועוד י"ל הא דלא משני בכתובות שנאמנת במיגו דמת בעלי משום דמשמע ליה להמקשן לשון וחזרה ואמרה כו' דמיירי שלא הי' שהייה הרבה בין אמירתה א"א אני לחזרתה רק שהי' אחר כ"ד ולכך אין לה מיגו דמת בעלי דמאין יתוודע לה בעת ההוא שמת בעלה. ובהכי א"ש מה דקשה לכאורה כיון דמשמע ליה לשון וחזרה היינו לאחר זמן א"כ אפילו זמן רב במשמע וא"כ מאי משני כגון שנתנה אמתלא דהא לאחר למ"ד יום לא מהני אמתלא לדעת הב"ש. ועכ"פ הו"ל למימר כגון שחזרה בתוך למ"ד ונתנה אמתלא. אך לפי מ"ש א"ש דעיקר קושית המקשן הוא משום דמשמע ליה דוחזרה היינו באותו מעמד דאל"כ בלא"ה לא פריך מידי דהא יש לומר דנאמנת במיגו דמת בעלי ולכך משני בפשיטות כגון שנתנה אמתלא ואין להאריך:
ובענין זה אי מועיל מיגו במקום דשוי' נפשה ח"ד הארכתי הרבה בתשו' א' ושם הבאתי דברי הש"ך ב סימן פ"ב בשם הר"ש מקינון במ"ש מיגו לא מהני רק תכ"ד שמבואר שם דס"ל דמיגו מהני במקום דשוי' נפשה ח"ד. וגם הבאתי דברי מחו' הגאון החסיד בספר כתובה ובספר המקנה הל' קידושין סימן מ"ז וגם הבאתי שם דברי הנ"י בב"ב פרק י"נ גבי אמר זה בני וחזר ואמר זה עבדי ודברי הרמב"ן במלחמות בקידושין במי שאמר בשעת מיתתו יש לי אחי' כו' והרחבתי הדיבור בכל זה והעליתי שם דהיכא שהדבור אינו רק לחובה או לתועלת עצמו יכול לחזור בו מחובה לזכות היכא דאית ליה מיגו וכגון ההיא שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דהא אין כאן גדר עדות כלל רק בע"ד ובכה"ג שאינו בגדר עדות ואית ליה מיגו טוען וחוזר וטוען. אבל היכא שהדבור נוגע לאחרים בין מדברים הנוגעים בממון בין מדברים הנוגעים באיסור כגון בההוא דאמר יש לי בנים והיה נאמן ע"ז שוב אינו נאמן לסתור דבריו הראשונים. וכן ההוא דב"ב אמר זה בני כו' אף דאית ליה מיגו כיון שהוא לחוב לאחריני אין המיגו מועיל לחזור מדבריו הראשונים. ועדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות שאני דאין זה הכחשה לדבריהם הראשונים אלא שנותנים אמתלא לדבריהם למה חתמו בראשונה ונאמנים הם במיגו על האמתלא שלהם. ועוד הארכתי שם בדברי הר"ן בתשובה סימן מ"ז ושם ביארתי כי לכאורה דברי הר"ש מקינון הם תמוהים דדוקא באמרה גרושה אני שייך מיגו ולא בחזרה ואמרה פנוי' אני וכתבתי שם ישוב הדברים ומחמת הנחיצה לא העתקתי רק איך שיהי' למדנו מדברי הר"ש מקינון והש"ך דמהני מיגו אף היכא דשוי' נפשה ח"ד וכן נראה לכאורה דמה בכך דמעיקרא שוי' נפשה ח"ד הא בנותנת אמתלא ג"כ עתה היא באה לעקור דבריה הראשונים שעשתה נפשה ח"ד ולא עלה על לבינו שום ספק בדבר ואפ"ה מהני עקירה דידה ונאמנות בכך לתפוש לשון אחרון לפי שהי' אומרה דברים של טעם שהי' מגלה לנו שלא אסרה איסר על נפשה רק שפתי' נעות לחפאות דברים אשר לא כן לפי שהשעה צריכה לכך. וא"כ היכא שיש לה מיגו שהיתה טוענת טענה שנאמנת בה והוא ששקר דברה מתחילה יש לנו להאמינה מחמת המיגו. אע"פ שאין כאן אמתלא מ"מ מחמת המיגו אמרינן דמסתמא הי' לה איזה טעם כמוס עמה שהוצרכה לומר שקר זה אע"פ שאין הטעם מבואר בפנינו מ"מ המיגו שיש לה הוי כרגלים לדבר שהאמת אתה בזה וא"כ מיגו ואמתלא שוים דבתרווייהו לא איכפת לן במה דשויה נפשה ח"ד ומכ"ש לפי מה שכתבתי מדברי המשנה למלך פ"ט דאישות דהיכא דעדים מסייעו לחזרה מהני. ואע"ג דבקידושין ד' ס"ד פליגו רבי ורבנן אי מה לי לשקר כעדים דמי אי כחזקה דמי ואף מאן דס"ל דכחזקה דמי היינו דוקא משום שהוא דבר שבידו למפטרי' בגיטא כמ"ש הר"ן שם דמהאי טעמא הלכה כר' אע"ג דלא אפשיטא האיבעיא אי אמרינן מיגו במקום חזקה מ"מ י"ל דעכ"פ לא גרע מחזקה ודוקא לגבי חזקה אמרינן דלא עקרה חזקה. אבל עכ"פ לענין זה מהני שיהא מסייעו בחזרתו להאמינו בזה דהא בעלמא מהימנינן ליה במיגו כמו דמהימן בעדים דא"ל דכיון שאדם נאמן על עצמו יותר מעדים גם מיגו לא מהני דהוי כמיגו במקום עדים דא"כ גם עדים לא הוי מהני לחזרה אלא ודאי דז"א דמ"מ איכא למיתלי דבריו הראשונים שאמר כן מחמת איזה האמתלא שאינה גלוי' לנו (ואף לפי מה שכתבתי לעיל בטעם דמהני עדים לחזרה היה אפשר לחלק אך אין נלענ"ד לחלק ביניהם ומסתברא דלענין זה מיגו כעדים דמי) ועיין שיטה מקובצת לב"ב פרק י"נ דאהך קושיא שכתב הנ"י דהא אית ליה מיגו דאי בעי יהיב לכולי נכ סימן מתרץ בע"א ממ"ש הנ"י וא"כ משמע מדבריו דמהימן במיגו לחזור מהודאתו. וכבר כתבתי דאף הנ"י לא קאמר אלא התם לפי שדבורו מחייב ומזכה לאחריני וזה נלענ"ד ג"כ בפירוש דברי הר"ן בכתובו' שאם אמרה נתקדשתי לפלוני לא מהימנא בשום מיגו דלא כל הימנה לחוב לו והיינו דכיון שהדבר נוגע לאחרים לא מהני מיגו לחזור מהודאתו אף בדברי הרא"ה ליתא הלשון שכתב הר"ן בשום מיגו רק כתב דלא מהני אמתלא וכבר עמדו בזה האחרונים ועיין בח"מ וב"ש שכתבו שיש בזה מיגו דגרשתני ובאמת י"ל דגרשתני אינה מיגו דהא פסלה נפשה מכהונה ויש פלפול בזה ולקצר אני צריך וכ"ז אפילו במיגו לחזור מהודאתו בלא אמתלא כלל משא"כ בזה שעכ"פ אומר אמתלא אלא שאנו מגמגמים אם כה"ג מיקרי אמתלא טובה שתהא יכולה לחזור מחמתה לבד מ"מ בזה כ"ע מודו דהמיגו מסייעו להחזיק כח האמתלא ומה שאמר מלתא יתירתא אינו אלא להחזיק דבריו. ומכ"ש לפי מש"ל לצדד דאפשר שהוא אמתלא טובה א"כ לית לן להחמיר כולי האי ולפי מה שבררנו שיש כאן מיגו א"כ אין להחמיר ג"כ בשביל שהוחזק למ"ד יום דהא אף היכא דאיכא חזקת א"א גמור' אמרינן מיגו וכמ"ש בנ"ב סימן. ומוכח הכי מגיטין ד' ס"ד אי אמרה קמאי דידי לגירושין כו' (וביבמות אמרינן מיגו טובא לגבי חזקת א"א אלא דשם י"ל דחזקה דדייקא מרע לחזקה דא"א ואף שבאו"ת בכללי מיגו העתיק דלא אמרינן מיגו במקום חזקת א"א ועיינתי בכה"ג וראיתי שכתב וז"ל מיגו להוציא מחזקת א"א בעדות ברורה לא אמרינן מהריב"ל ורבינו ב"י באה"ע סימן קנ"ו לדעת הרשב"ם ורבינו ירוחם ומדבריו שם מוכח דלדעת הרמב"ם אין ללמוד זה עכ"ל) וכוונתו מבוארת למ"ש שם דדוקא במוחזק באחים אז מהימן יש לו בנים אבל אם ידוע בעדים שיש לו אחים וא"כ היא בחזקה ליבום עפ"י עדות ברורה לא אמרינן מיגו ועיין בב"י סימן קנ"ז בשם רי"ו ונראה שכוונתם בזה ליישב הא דהקשו הפוסקים שם דהאיך אמרינן כאן מיגו ובעלמא מספקא לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה. ולזה באו לתרץ דהכא שמה שהוחזקה ליבום אינו מצד שהיה מתחלה עדות ברורה רק מעיקרא בחזקה אתינן עלה שפיר מהימנה במיגו ועכ"פ מבואר מזה דכל שאין החזקה מחמת עדות ברורה שפיר אמרינן מיגו. וא"כ פשיטא בנ"ד שהחזיקה בזה אינו צד עדות ברורה דאמרינן מיגו ואפילו למאן דפסיק התם כר"נ וס"ל דלא אמרינן מיגו דעקרה חזקה לגמרי כגון דמוחזק באחי ואומר אין לי אחים ומדמי ג"כ חזקה זו לשאר חזקות דמספקא לן אי אמרינן מיגו כמבואר בדברי הרא"ש בקידושין מ"מ מודה בזה כיון שאינה חזקה רק שנצמח מפיו לבד ועל ידי אמירתו לבד הוחזק שפיר מהני מיגו לכ"ע. ובאמת דברי הרא"ש בזה ושאר מפורשים שכתבו לדמות הך דקידושין להך דב"ב צ"ע שהרי י"ל דשאני התם דחזקה מצד סברא הוא דחזקה אין אדם פורע וכיון דמגו נמי מצד סברא הוא דמה לו לשקר אמרינן מאי אולמי האי סברא מהאי סברא משא"כ חזקה דמעיקרא דהיינו שאין לב"ד הנולד וההשתנות כההוא דויצא הכהן כו' אפשר דשפיר מהני מיגו דסברא הוא שכך אירע הענין במקרה שנשתנה. וכה"ג חילק מהרי"ק ומהרי"ט בתשובה לענין הא דאמרינן בעלמא לאוקומי חזקה נגד חזקה. ואמנם נראה כוונת הרא"ש בזה דס"ל דהתם שהיה מוחזק באחים והוא אומר אין לי אחים ואנו רוצים להאמינו ע"ז במיגו כמיגו במקום חזקה מצד סברא דמי דבשלמא אם היה אומר שיש לו אחים ומתו או יש לו בנים אין זה רק כסותר החזקה דמעיקרא שהיתה מוחזקת ליבום אבל כשהוא מוחזק באחים והיינו שהוחזק כן זמן רב וע"י המנהג ההרגל ועתה הוא אומר שאין לו ובא לעקור דבר זה שהיינו מוחזקין בו מצד אומדן הדעת גם זה חזקה מצד סברא הוא ולא מהימן במיגו ועיין בדברי אא"ז בבכ"ש בקידושין שהשיג על הב"ש שהקשה על ראיי' הרמב"ם ממכה אביו ואמו והוא מהירושלמי דא"כ הוה ליה למילף בש"ס דידן דאזלינין בתר חזקה וע"ז כתב שאין הנידון דומה דהתם הדבר ידוע בבירור וספק שמא נשתנה אח"כ אבל בההוא דמלקין כו' הוא דבר שאין ידוע בבירור אלא מחמת אומדנא מחזיקין שהוא כך ע"ש ונראה שר"ל די"ל חזקה זו שהוא מצד סברא ואומדנא עדיף. ולפ"ז גם בנ"ד דהוחזק זמן רב וחזקה דמחמת אומדנא הוא ולא נימא בו מיגו לדעת הרא"ש אבל כבר כתבנו דחזקה דהכא שאינה רק מפיו לכך גרע טפי וכמ"ש הרא"ש בתשובה וכן משמע חילוק זה במהרי"ק ועיין בספר קרן אור שהביא שם תשובת אא"ז הגאון בעל ת"ש ותשובת הגאון בעל פ"י ז"ל בענין מיגו במקום חזקה ומצאתי שם בדברי הגאון בעל פ"י שכתב שם ג"כ חילוק זה דהיכא דאין החזקה רק מפי עצמו שפיר אמרינן מגו במקום חזקה ושמחתי ועכ"פ אין לדמות הך החזקה לחזקה דאין אדם פורע שהוא חזקה אלימתא שמוציאין ממון על פיו משא"כ כאן דאפילו תימא דספקא אי חזקה כי האי עדיפא או מיגו ספיקא לקולא. וגם דעת כמה פוסקי' דהאי בעיא נפשטה בדוכתא אחריתי דאמרינן מיגו במקום חזקה ועוד נלענ"ד דע"כ לא מספקא לן אלא היכא דאע"ג דנימא מיגו מ"מ החזקה בדוכתא קיימא כגון ההוא דאין אדם פורע שהרי אי אפשר לומר דחזקה זו מעיקרא טעותא הוי וכן בההוא דקידושין אע"ג דמחמת המיגו אמרינן דחזקה דאחים מעיקרא בטעות הוי מ"מ אדרבה גרע טפי שבאנו לסתור במיגו זו ולעקור החזקה לגמרי וכמ"ש הרא"ש שם משא"כ בנ"ד שזה באמת אומר אמתלא אלא שאנו מפקפקים באמתלא זו החזק הוא הרפה וע"י המיגו אנו מחזקים האמתלא לומר שכדבריו כן הוא והחזקה שהחזקנו ע"י דבריו הראשוני' בטעות הי' שלא אמר כן רק מחמת האמתלא אין זה דומה למיגו במקום חזקה כלל. וכה"ג כתב המרדכי הנ"ל פ"ג דקידושין מתשו' מהר"מ בענין השליח שלא אמר מקודשת לי דאע"ג דעד אחד לא מהימן היכא דאיתחזק איסורא היינו דוקא היכא שגם לדברי העד עכ"פ ג"כ אתחזק משא"כ היכא שלדברי העד מעיקרא לא איתחזק כלל ע"ש. וה"נ לענין מיגו י"ל כה"ג וזה י"ל טעם רמ"א ופ"י דמבואר מדבריהם דאף בחזקה דלמ"ד יום מהני אמתלא משום דע"י האמתלא אנו עוקרין החזקה למפרע ואמרינן שהוחזק בטעות והב"ש סבירא ליה דאין לעקור החזקה מחמת האמתלא. אבל היכא דאיכא נמי מיגו נראה דגם הב"ש מודה דע"י המיגו אנו אומרים שהאמתל' אמת והחזקה מעיקרא ליתא ובנידון זה שהוא דרבנן נראה שאין להחמיר בכה"ג שיש מיגו ואמתלא אף שאין האמתלא טובה כל כך ומכ"ש שיש מקום לומר שהאמתלא טובה ואין לומר בזה ספיקא לחומר' כיון דרק מנהג הוא וכד"ס שספיקו להקל כמ"ש הב"ש בשם הד"מ להדיא וגם כי חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לו ממצות פ"ו ושבת שהוא דאורייתא. ואדרבה אית לן למיזל לחומרא בספיקא דאורייתא ומכ"ש כשהוא בעצמו כן שעדיין הוא פנוי ומוטל עליו מצות פ"ו ושבת איך נבטלם ממנו ע"י ספיקא דידן במידי דרבנן ומ"מ נראה שיש לאיים עליו בב"ד ולהודיעו חומר חרגמ"ה הכל לפי מה שהוא אדם ואם כה יאמר כי בצדק אמרי פיו כי פנוי הוא לא נחשדו ישראל על כך ובפרט שהוא ג"כ מילתא דעל"ג כמש"ל כנלע"ד וה' ירום קרנו ישוה עליו הוד והדר. בקודש נאדר. דברי אוהב בא בחיבה ותדיר זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: