אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר נז) לקוטים במסכת חולין › דף ק' ע"א

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר נז) לקוטים במסכת חולין · דף ק' ע"א

דף ע"ט

תוס' ד"ה חתיכ' לפ"ד הי"א ברמ"א סי' צ"ב ס"ד דבאיסור לח שנתערב בהיתר לח ל"א חנ"נ א"כ ל"ש הכא דהרוטב נעשה נבלה ועש"ך וט"ז ופמ"ג שם ובאמת לפמ"ש תוס' לקמן בשם ה"ר אפרים דכאן לא הוי נ"נ רק כיון שקיבלה החתיכה טעם הוי כאילו האיסור בעין ואוסרת כל החתיכות במשהו א"כ גם לח בלח י"ל כן והא דאמרי' הענ"נ הוא רק שם מושאל דהוו כאילו האיסור עצמו יוצא ונכנס לחתיכות האחרות ע"ש אך י"ל דרש"י לא ס"ל כרבינו אפרים בזה אלא כפשוטו דחנ"נ וא"ש:

תוס' ד"ה כשקדם הנה פשט דברי ר"ת נראה כהט"ז דכיון א דע"י משהו לא נ"ל א"כ אינה יכולה לאסור החתיכות האחרות אלא ע"י המשהו הנבלע בה ואין כח במשהו הנבלע ולהכנס בחתיכות האחרות דתרי משהו לא אמרינן דוקא כשקיבלה החתיכה טעם אז נ"ל וגם ההיתר נהפך לאיסור ור"ת לשיטתו דס"ל דההיתר נהפך לאישור כמ"ש הרא"ש בשמו בסי' ל"א וא"כ מה בכך שאין המשהו יכול לצאת מ"מ החתיכה שקיבלה טעם ונהפכה לאיסור הוא פולטת טעמה של עצמה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ואמנם ר' אפרים ז"ל חולק וס"ל דאם הי' חנ"נ אפי' נאסרה במשהו הוי נ"נ ופולטת טפם שלה ואוסרת אלא דל"א חנ"נ בשאר איסורין ורק כשקיבלה טעם הוי כאילו המובלע בה בעין ויוצא ואוסר אבל כשלא קיבלה טעם אין המשהו שבה יכול לצאת דהוי כאילו אינו ודו"ק וטעם סברת ר"ת דבמשהו ל"א נ"נ הוא דהא בשאר איסורין הוא משום לתא דבב"ח ובבב"ח לא משכחת לה במשהו דבטעמא תלי רחמנא וכ"כ הפמ"ג ואמנם לע"ד נראה לפמ"ש הריטב"א דרב ושמואל לאו מטעמא דר"י ס"ל דמב"מ במשהו מדם הפר ודם השעיר אלא דרבנן הוא עיי"ש ולפ"ז י"ל דסברת ר"ת דכיון דחנ"נ דרבנן הוא בשאר איסורין וגם מב"מ במשהו דרבנן א"כ חרי דרבנן לא אמרינן ולכך לא אמרי' דחתיכת ההיתר נ"נ לאסור האחרות ולהר"ר אפרים לא אמרי' חנ''נ בשאר איסורין אף בקיבלה טעם והיינו דס"ל דאין ההיתר נהפך לאיסור ודלא כשיטת ר"ת וא"ש החילוק בין בב"ח דשם שניהם היתר ובהתחברן נהפכו לאיסור וז"ב ואם נימא כשיטת רש"י דטע"כ דרבנן א"ש טפי דנהי דגזרו חז"ל טע"כ בכל איסורין אבל לא החמירו כ"כ דההיתר יהפך לאיסור ובזה החילוק בבב"ח מבואר דשם ודאי טע"כ דאורייתא לכ"ע והנה יש להסתפק לשיטת ה"ר אפרים לפמ"ש טעמו דאין ההיתר נהפך לאיסור אם יש כזית בכא''פ דלפי סברת רבינו חיים דבכה"ג ההיתר נהפך לאיסור ובזה ודאי נעשה נבלה ולפ"ז י"ל דלמאן דס"ל חנ"נ בכל איסורין לאו משום לתא דבב"ח דא"כ בכבוש ומליח ל"ש זה ובאמת רבים סוברים דבכבוש ומליח ל"א דנ"נ אך ד"ל דהוא משום גזרה אטו אם יש בתערובות כזית בכא"פ דבכה"ג נעשה נבלה לשיטת ה"ר חיים ז"ל ואפי' בכבוש ומליח נמי:

והנה בחידושי כתבתי לפי שהעליתי משיטת רש"י בדף קט"ז במשנת קיבת העכו"ם ע"ש דהא דאסר הגבינות שעשאום בחלב שנמצא בקיבה ולא הוי נ"ט בר נ"ט כדעת היש מתירין משום דהחלב שבקיבה נעשה נבלה כדין בב"ח והחלב פולט טעם שלה לתוך הגבינות ול"ש נ"ט בר נ"ט דהיא פולטת טעם שלה ולא טעם שקיבלה מהקיבה ע"ש היטב א"כ א"ש דקאמר חענ"נ ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה אבל אם לא קיבלה טעם ולא נ"נ א"כ אין בה, אלא טעם הבלוע מהנבלה והוי בר נ"ט וא"ש ואף דרב ס"ל נ"ט בר נ"ט אסור מ"מ במסקנא אמרי' דמכללא איתמר וא"כ לא מוכח מידי ואף דהתוס' כתבו דלח מוכח אבל באמת רב אמר הכי בפירוש מ"מ המפרשים כתבו דרב לא אסר אלא לכתחלה לאכלו בכותח אבל בדיעבד אם נתנו בכותח שרי לאכלו וא"כ א"ש ודו"ק היטב:

ומ"ש התוס' דאין ראיה מהא דכזית תרבא כו' דממ"נ אם א אין חלב מפעפע כו' היינו אם מיירי בחלב ובשר לחוש דאז אינו מפעפע ואם מיירי בא' מהן שמן דאז מפעפע עסי' ק"ה ס"ז ובדג"מ סי' צ"ב בהערה לש"ך ס"ק ג' די"ל דלחומרא מפעפע מחתיכה לחתיכה ולא לקולא הוי א"ש ראיית ה"ר אפרים אבל א"א לומר שני הפכים בנושא א' ולפ"ז י"ל דהתוס' מספקא להו אם בשמן מפעפע מחתיכה לחתיכה או לא אבל שני הפכים בנושא א' ליכא למימר וזה שכתבו דממה נפשך אם אין חלב מפעפע כו' והבן הדברים כי קצרתי ודו"ק:

ולפמ"ש לעיל בשיטת ר"ת הטעם משום דמב"מ דרבנן לרו"ש לפ"ז י"ל הא דדחו התוס' הראיה של ר' אפרים מתא דיי"נ דהתם במשהו מיירי ע"ש י"ל דיי"ל דהכל מודים בו שאוסר במינו בכ"ש משום חומרא דע"ז שפיר י"ל דאפי' במשהו נ"נ ועסי' קל"ד בש"ך ש"ק א'. והנה נפל ברעיוני לתרץ קושית העולם הא דיליף טע"כ מגע"כ שמא בישל בה העכו"ם בשר או חלב ואנן נבשל, ההיפך (דאם בישל העכו"ם בב"ח הוי כשאר איסורין) ולכאורה ל"ק דאם בישל בה העכו"ם בשר או חלב חלב אם נבשל בה אנחנו ה"ל בישול א אחר בישול וכיון דאיסור בב"ח מלא תאכל כל תועבה נפקא דנתבשל באיסור דהבישול אסור וכיון דכאן אין בישול אחר בישל תו ליכא תועבה ולחוש שמא העכו"ם כבש או מלח בה בשר ואנן נבשל בה חלב זה רחוק וגם הוי ס"ס וקצרתי ודו"ק עוד כתבו תוס' ולפי' הרר"א ודאי ניחא מה שצוותה תורה להגעיל כלי מדין כו' והנה אם נימא דפלוגתא דהרר"א והפוסקים תלוי אם נימא דטע"כ דרבנן ולא החמירו חז"ל כ"כ שיהפך ההיתר לאיסור וכמ"ש לעיל לא א"ש מ"ש התוס' ולפי הדר"א ניחא הא דכלי מדין דהא שם מדאורייתא הוא טע"כ ואעפ"כ לא נ"נ ואמנם א"ש דס"ס נוכל למילף מינה דל"א חנ"נ בשאר איסורין דלא תהא טע"כ דרבנן חמור מצלי מדין דשם טע"כ דאוריתא ואעפ"כ ל"א נ"נ ומכ"ש בטע"כ דרבנן ואמנם אם נימא דגזרו חז"ל אטו בב"ח י"ל דגזרו כמו בבב"ח דנ"נ ואין ראיה מכלי מדין דהתורה לא גזרה אטו בב"ח אבל חז"ל דגזרו אטו בב"ח לגמרי גזרו וראיתי בספר התרומה שכתב ומיהו אם חנ"נ בכל איסורין מדרבנן, אין מכלי מדן ראיה ע"ש ואולי כיון למ"ש ודו"ק ומ"ש התוס' ואין לומר דכשאב"י הגעילו אותה כו' והפלתי תמה דמה הועילו בזה וכבר כתבתי בזה בחי' להרמב"ם עיי"ש:

ואעתיק מה שכתבתי בחידושי בפשיטות ליישב תמיהת הפלתי דלכאורה יש לדחות ראיית התוס' מכלי מדין די"ל דגזה"כ הוא ואין למדין ממנו וכן ראיתי ביש'''ש שדחה ראית התוס' מזה אך נתיישבתי דהא הש"ס בפסחים למד מכלי מדין דטע"כ מה"ת ואם נימא דגזה"כ הוא וחידוש הוא אף דהוא לקולא מ"מ גם חומרא לא נוכל למילף מיני' והוא פלוגתא דרבי ור"י ולר"י אפי' היפך החידוש לא גמרינן מיני' וכן ס"ל לרבא ע' ס' מלוא הרועים וע' ריטב"א ושפיר הביאו התוס' לשיטת הר"ר אפרים דהא ר"י ס"ל לקמן דף, ק"ט דחנ"נ וא"כ לדידי' קשה מהא דצוותה תורה להגעיל כלי מדין ואמנם אם נימא דגם אב"י צותה תורה להגעיל אף דהוי נטל"פ וא"כ גזה"כ וחידוש הוא ובאמת לא גמרי' מיני' טע"כ כדאיתא בפסחים ושפיר י"ל כמ"ש היש"ש דגם זה לא ילפי' מיני' דחידוש הוא וטע"כ ילפינן מבב"ח ובאמת בכלים גדולים לא מהני הגעלה וזה כוונת התוס' דאין לומר דכשלא היו ב"י הגעילו אותם והוי חידוש ולא ילפינן מיני' וע"ז כתבו דהא לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י וא"ש קושית א הפלתי ודו"ק:

והנה התוס' כתבו דנראה לר"י להחמיר כיון דאין כאן ראיה ברורה וכן הרא"ש לא הכריע כלל והטור כתב דמסתבר כרבינו אפרים ובאמת דחיית התוס' דלא אמרה תורה להגעיל אלא כלים קטנים הוא דוחק גדול דהא קרא סתמא כתיב כל אשר יבוא במים כו' ואיך נימא דרק כלים קטנים צוותה תורה להגעיל ולכך כתב הטור דמסתבר כהרר"א ואמנם הבעל ס' התרומה כתב דאם נימא חנ"נ מדרבנן א"ש הכל ואין ראיה מכלי מדין אך לפ"ז ל"ש סברת ר"י דיש להחמיר משום דאין ראיה ברורה דאף דאין ראיה ברורה להקל מ"מ הוא ספק דרבנן ואמאי נחמיר ונמצאו דברי הרר"א נכונים בכל אופן ודו"ק:

והנה הרשב"א העלה מזה דלדידן דמב"מ ברובא בטל אם נתערב איסור במינו ואינו מינו אמרי' סלק את שאינו מינו ומינו רבה עליו ומבטלו והיש"ש השיג עליו ועט"ז וש"ך אלא י"ל לפמ"ש הריטב"א דרו"ש לא ס"ל כר"י דמה"ת לא נטל אלא מדרבנן ולכך אמרי' סלק את מינו אבל לדידן דמין בשא"מ מדאורייתא אסור דטע"כ דאורייתא לא אמרי' סלק שא"מ ואין ראיה להרשב"א מהא דקאמר רבא אליבא דרב אמנם מהא דאמר רבא בהקומץ רבה דף ק"ג אליבא דר"י דאמר מנחת כהנים כמנחת כהן משיח ומפרש רבא משום דאמרי' סלק את מינו כו' ור"י מה"ת ס"ל דמב"מ לא בטל שפיר מוכיח הרשב"א ודו"ק.

והנה הרשב"א שאל להרמב"ן לר"י דס"ל מב"מ לא בטיל מה מהני הגעלה שמא שמשו בו העכו"ם מים המתנסכים. תו לע"ז והוי מב"מ עם מי הגעלה ע"ש ולכאורה נראה דהא הפוסקים ס"ל סתם כלי של עכו"ם אב"י דהוי ס"ס שמא אב"י ושמא שמשו בו דבר הפוגם בעין בתבשיל זה והרמב"ם לא ס"ל כן דהוי ס"ס משם א' דמה לי שאב"י או דבר הפוגם בעין ס"ס נטל"פ הוא והפלתי הביא ראיה מהא דאמרי' לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י ובודאי לא ראו ישראל בשעת מלחמה שבישל בו הגוי היום ומוכח דלא אמרי' סתם כלי ש"ע אב"י ולפ"ז ל"ק קו' הרמב"ן דלחוש שמא שמשו בו מים שנתנסכו לע"ז שפיר מהני דכאן שפיר יש ס"ס שמא הוא אב"י ואפי' הוא ב"י שמא לא שמשו מים המתנסכים לע"ז אלא שאר איסורין ומאי הגעלה ולא הוי ס"ס משם א' דהא לספק א' א"צ הגעלה כלל ולספק ב' צריך הגעלה ודו"ק

תוס' ד"ה הוי מין ומינו לפמ"ש הש"ך בשם או"ה סי' צ"ט ס"ק ט"ו דאם לא נודע התערובות ל"א חנ"נ והש"ך הקשה מהא דחלב אמאי מותר תלב נבלה הוא וכתבתי שה דבב"ח כ"ע מודו דל"ש בין נודע ללא נודע דהא נעשה כגוף א' איסור והוא כחתיכת חלב אבל בשאר איסורין יש לחלק בזה ע"ש א"כ א"ש דכאן בתחיכת נבלה לא בעי ס' נגד הרוטב הנבלע בחתיכת הנבלה דהא לא נודע התערובות טרם שנפלט ול"א חנ"נ ודו"ק תוס' ד"ה סלק לע"ד לא אבין קושייתם דכאן בטל ברוטב בס' והוי האיסור כמאן דליתא ולא הוי מין ומינו כי האיסור חלף ואיננו אבל שם הציר רבה על תמים אבל אין בו ס' נגד המים והאיסור כמאן דאיתא ודו"ק:

ובזה יש לדחות דין הרשב"א הנ"ל דלדידן בנתערב. במינו ובשא"מ ל"ש מינו רבה עליו ומבטלו דנהי דבטל במינו מ"מ אין האיסור כמאן דליתא ותדע דלדעת הפוסקים אסור לאכלם לאדם א' ודו"ק היטב,. ועדיין יש לפקפק וסמכתי על המעיין הישר

ע"ב רש"י ד"ה ה"ג וחיילא איסור טמאה ערש"ל ומהרש"א ולא אבין מ"ש מהרש"א דהא אדרבה כתבו שם התוס' דאפי' למ"ד אין אחע"א אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על חלב ואמנם דעת מהרש"א דשם אתי כמ"ד אחע"א וכמ"ש תוס' שם בתחלה:

תוס' ד"ה וכ"ת ועדיין טמאה בשרה מותר הת"ח עמד בזה דשינו לשונם ממ"ש ר"פ ד"ה אלא קסבר ע"ש ולכאורה י"ל דשם אזלו התוס' דילמא סבר אין בגידין בנ"ט ע"ש ואם אין בגידין בנ"ט מסתבר דהא דאסרה תורה הגיד היינו בהנאה כמ"ש התוס' בפסחים דמשום אכילה ל"ש דהא עץ הוא וכיון דעיקר האיסור משום הנאה שפיר כתבו דל"ש דלשתרי לישראל דהא דנאסר להם משום טמאה הוא רק באכילה ובגיד עיקר האיסור משום הנאה אבל כאן דתירצו גם הקושיא שניה דאמרינן דסבר ר"י אחע"א ויש בגידין בנ"ט ל"ש סברת' הנ"ל דהא גם גיד נאסר א באכילה ונ"ה מותר בהנאה לכך הוצרכו לומר דעדיין טמאה מותרת להם ולש הדרשה כל שבשרו מותר וז"ב והנה דברי הנ"ל כתובים על אחד ספרי האחרונים ז"ל אלא שאני ביארתי היטב ודו"ק:

והנה כבר העירותי לעיל דג"ה חייב לרבנן אף דאין בו כזית ועל טמאה דווקא בכזית וא"כ שפיר יכול איסור גיד לחול על איסור טומאה אלא דר' יהודא ל"ל האי סברא וכדלעיל דף צ"ו ושפיר פריך וסבר ר"י אחע"א ועמ"ש לקמן בזה:

תוס' ד"ה איסור כולל דא"כ אדמייתי כו' ה"ל לאתויי ר' יוסי דס"ל בפ' ד' אחין א"א ונעשית חמותו נידון משום א"א דל"ל איסור כולל כו' ע"ש בתוס' ד"ה איסור כולל ואור"י דלהאי לישנא דר"ח דר"י מודה בכולל צ"ל דא"א ונעשית חמותו לא הוי כולל דהוי שנישמות ע"ש וא"כ א"ש דלא מייתי דר' יוסי וז"ב וע' בחידושי לה' חו"מ שיישבתי קושית התוס' ע"ש:

תוס' ד"ה ת"ל הנה לעיל כתבתי דהא דס"ל להרר"י מאורליינש דאין לוקין על טע"כ ונא אמרי' אהדרי' קרא די"ל דקרא אהדרי' כמו ח"ש ע"ש ואמנם אי יליף מבב"ח שפיר לוקין כמו בב"ח רק אי אמרי' דבב"ח חידוש הוא וילפי' מגע"כ. הוי רק עשה דתעבירו כמ"ש תוס' ע"ש והנה לפי גירסת התוס' דשמואל ס"ל חידוש הוא לא ילפי' טע"כ מבב"ח ורק מגע"כ ואין לוקין רק כח"ש ולכך י"ל דסבר שמואל לקמן דף ק"ט דחנ"נ לא אמרי' ולכך אין לוקין דההיתר לא נהפך לאיסור רק שהוא מפוזר בתוך ההיתר והוי כח"ש אבל רב ס"ל דלאו חידוש הוא וכאביי לכך ס"ל דחנ"נ וההיתר הוי איסור ואם אכל כזית מכולו שם ודו"ק

תוס' ד"ה ר"ע עתוס' דף פ"ט ב' ד"ה ואתי דלפי מה שכתבו כאן ל"ק קושיתם דבקדשים הכל מודים ועמ"ש שם ליישב קושית התוס' לפי שיטת רש"י דקדשים גלי רחמנא טע"כ ולא בחולין וא"נ ל"ש בקדשים אין אחע"א דאם יבשלה תאסור משום קדשים התערובות ולא משום הגיד ע"ש וא"ש הא דאמר התם בפ' דם שחוטה דבמוקדשי' כ"ע ס"ל אחע"א ודו"ק:

מה שכתבתי לעיל דשמואל לשיטתו הוא טעות דהא שם בב"ח איירי וע"ז ודאי לוקין ואמנם יש לבאר עפ"י החילוק בין בב"ח דכ"ע מודי דאמרי' חנ"נ ובשאר איסורין יש שסוברין דלא אמרי' חנ"נ דשאר איסורין מגע"כ ילפי' דמבב"ח ליכא למילף דחידוש הוא ובגע"כ הוי רק כח"ש ולא אמרי' דההיתר נהפך לאיסור לאיסור ולכך לא אמרינן חנ"נ אבל בבב"ח כ"ע מודי והחוברין דגם בשאר איסורין אמרי' חנ"נ משום דסברי דבב"ח לאו חידוש הוא וכל האיסורין מבב"ח יליף דטע"כ וה"ה חנ"נ וז"ב ועפ"ז יבואר דברי התוס' לעיל דף ק' ד"ה כשקדם שכתבו וא"ל כשלא הי' ב"י הגעילו אותם דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י והוא תמוה כקושית הפלתי ולפמ"ש א"ש דאם נאמר דאסרה חודה אף כשאב"י א"כ הוא חידוש ולא ילפי' מיני' טע"כ רק מבב"ח וא"כ חנ"נ רק בגע"כ הי' מועיל הגעלה ולא אמרינן דהמים נעשו נבלה דבאמת חידוש הוא כמ"ש זקני הרש"ל כמו שהבאתי לעיל בשמו וע"ז כתבו זה אינו דהא מסקינן בפסחים דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה וא"כ שפיר גמרינן מיני' טכ"ע וגם דלא אמרינן חנ"נ ודו"ק היטב:

מה שהקשו התוס' ד"ה הזיד בשבת דהא לא שב מידיעתו הוא דשבת חמירא דהוא בסקילה הנה אם נימא דשגגת כרת שמה שגגה א"ש די"ל דהזיד בלאו דשבת ושגג בכרת וא"כ אכתי שב מידיעתו דאילו ידע דיוה"כ הוא או דיוה"כ בכרת הוי שב מידיעתו אלא דהא כיון דחזינן דעבר בזדון על לאו דשבת ולא שב א"כ גם אם הוי ידע דיוה"כ בלאו הי' עובר ואף די"ל אילו הי' ידע דיוה"כ בכרת הי' שב מ"מ הוא שגגת כרת ול"ש שגגה ח"ב ועוד דר' יוחנן בעל שמעתתא זו ס"ל דשגגת כרת לא שמה שגגה בפ' כלל גדול ע"ש ועמ"ש לעיל בפרק קמא בסוגיא דהשוחט בשבת ודו"ק:

והנה התוס' ד"ה מר סבר כתבו דבר חדש דר' יוחנן דמוקי מתני' דשבועות בכולל טעמא דתנא דמתני' מפרש ולי' לא ס"ל והוא דבר חדש אצלי ובאמת בזה אתי לי שפיר מה דפריך שם בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה למתני' כדברי הכל והי' קשה לי אמאי שביק רב ושמואל דג"כ מוקי שם בכולל ועליהם יותר שייך להקשות מ"ט לא אמרו כר"ל דעל ר"י לא קשה כולי האי דהא ר"י ס"ל ח"ש אסור מה"ח כמו שהקשו התוס' שם ולפמ"ש התוס' כאן א"ש דהא ר"י בעצמו לא ס"ל כולל וקשה אמאי דחיק לאוקמי מתני' דשבועות דלא כשמעתי' ועל רב ושמואל לא שייך זה להקשות דלא מצינו להם מקום דל"ל כולל ואמנם באמת דברי התוס' דחוקים מעט דמנין ידע רב יוסף דר"י לא ס"ל כולל והוצרך לדחוק כגון שנטרפה עם יציאת רובה כו' דילמא באמת טעמא דר"י דאזיל לטעמי' דס"ל בשבועות כולל וצ"ל דקבלה הי' ביד רב יוסף דר"י ל"ל כולל ואמנם האיבעית אימא לא ס"ל זה:

ואמנם קושית התוס' י"ל דהא ר"י סתמא אמר אכל אבר מן החי מן הטריפה חייב שתים ואם הטעם משום דהוי מוסיף דאסור לב"נ א"כ ל"ש זה בעוף דלדעת הרמב"ם מותר לב"נ לכן אמר אביי כגון שנטרפה כו' והנה למ"ד אין אבר מן החי חל על טריפה א"כ מותר לתתה לנכרי דהא אין זה אמ"ה ואמנם לנכרי דליכא משום טרפה שפיר שייך אמ"ה כמו בטמאה דלישראל ליכא משום אמ"ה ולעכו"ם איכא משום אמ"ה:

והנה אם הי' אמ"ה אסור בהנאה ודאי הי' חל על איסור טמאה וטרפה דה"ל איסור מוסיף לרש"י דס"ל הנאה הוי מוסיף ובזה א"ש מה דמקשים העולם דפריך בפסחים על רבי אבהו מהא דלא יושיט אמ"ה לב"נ דילמא מיירי בטמאה או בטרפה ולפמ"ש א"ש דאם נימא כר' אבהו ואמ"ה אסור בהנאה שפיר חל אמ"ה על טמאה וטרפה דה"ל מוסיף ורק לדידן דאמ"ה שרי בהנאה אינו חל על טמאה וטרפה וז"ב:

שם חלקו מבחוץ פטור הנה אם חילק אמ"ה מן הטרפה דאיכ' למ"ד לעיל דמשום טרפה לא מחייב דאינו חל על אמ"ה אבל כשחלקו מבחוץ שפיר חל טרפה דתו ליכ' משום אמ"ה והפמ"ג חקר אם שייך ח"ש לא"מה דהא ל"ש חזי לאצטרופי דחלקו בחוץ פטור ואמנם טרפה גלתה תורה דחל אחלב והנה אם אכל חצי זית טרפה עם חצי זית חלב טרפה נראה דחייב משום טרפה דחצי זית חלב טרפה מצטרף עם חצי זית טרפה לחייבו משום טריפה ואמנם אם אכל כזית חלב טרפה עם חצי זית טרפה אינו חייב משום טרפה דהא הכזית חלב טרפה אין איסור טרפה חל על חלב ונשאר רק חצי זית טרפה וצ"ע:

והנה ראיתי בס' ל"א שהרגיש בהא דפריך בפסחים על ר' אבהו מהא דלא יושיט אמ"ה דילמא מיירי בח"ש דליכא משום אמ"ה כמ"ש הפמ"ג וכתב דאם אמ"ה אסור בהנאה אף ח"ש אסור מ"ה אף בלא טעמא דחזי לצרופי דהנאה מקרי ע"ש והוא כתב סברא דנפשי' והוא מבואר בירושלמי מודה ר"ל בא"ה ואף דר"ל לא ס"ל דאסור משום חזי לאצטרופי וכבר הבאתי זה בקונטרסי לה' חו"מ וגם כאן בקונטרסי זה כמה פעמים:

והנה לענין סחורה דכתב הרמב"ם דרק בחלב הותר ואפי' של נבלה וטריפה ע"ש בש"ך אבל בטמאה לא דלא כלבוש והש"ך הביא ראיה מהא דזבחים דף ע' יצא טמאה שאיך במונה טרפה ע"ש והנה שם אמרו יצא חיה שחלבה ובשרה מותר ע"ש ולפ"ז חיה שנתנבלה או טרפה החלב אסור בסתורה ובכוי שהוא ספק חיה י"ל דמותר כפ"ד הסוברין דסחורה הוא רק איסור דרבנן ואמנם י"ל דנולד הספק בדאורייתא לענין כיסוי אך ז"א דבטרפה ונבלה ל"ש כיסוי ולדעת הסוברין שהאיסור דאורייתא גם בכוי אסור:

והנה מתוס' סוף פירקין ד"ה חילקו משמע דאם חילק האבר אף דיש בחציו כזית פטור דאבר שלם בעינך ע"ש ובפמ"ג ס"ק א' בש"ך ולפ"ז אם חילקו בטרפה שפיר חל טרפה על אמ"ה. והנה ראיתי בפמ"ג ס"ק א' בט"ז שהקשה אהא דאמר רב אמ"ה צריך כזית מ"ט אכילה כתיב בי' דילמא קרא אתי דאם אכל ד' וה' זיתים חייב אכזית ממנו כמו בג"ה בחולין צ"ו ע"ש ותימה על מארן ז"ל שלא ראה שהוא קושית התוס' בחולין צ"ו ב' ד"ה ור' יהודא ע"ש שתירצו דלעולם אינו חייב עד שיאכל אבר שלם בשר גידין ועצמות כו' ועפמ"ג שכתב דלתוס' ס"פ ג"ה ד"ה שחילקו דכתבו חילקו אינו חייב עד שיאכל אבר שלם א"ש ולא ראה דהתוס' צ"ו ב' הקשו בעצמם ותי' זה ע"ש:

והנה באבר המדולדל דעת הש"ך דמדרבנן אסור להרמב"ם ומותר לתנו לב"נ והכה"ג כתב דמה"ת אסור ואסור ליתנו לב"נ ע"ש והנה בנשבר ועור ובשר חופין את רובו ויש ספק שמא יצא לחוץ עמ"ש ביו"ד סי' נ"ו ע"ש. והנה:

הרמב"ם פ"י ה"י מה' מלכים כתב דלא ניתנו שיעורי' לב"נ והכ"מ לא הערה מקורו וע' פמ"ג בט"ז סי' ס"ב ס"ק א' ע"ש ולע"ד נראה דבישראל הוי ח"ש רק עשה ולא לקי אבל ב"נ דאזהרתן הוא מיתתן וכיון דמוזהרין על ח"ש אין חילוק בין עשה ללאו וז"ב:

והנה התוס' הקשו חולין ל"ג א' ד"ה אחד אע"ג דכותי אסור במשהו בשר גידין ועצמות כו' משמע דלא ס"ל כהרמב"ם והפמ"ג הרגיש בזה ולע"ד א"ש דודאי אם נימא דח"ש מותר כדר"ל תו ליכא למימר דלכותי אסור וחייב על ח"ש דהא ליכא אפי' עשה לישראל רק לדידן דאיכא עשה שפיר כותי חייב דאזהרתן זו מיתתן וכמ"ש וא"כ בס"ד דתוס' שפיר כתבו דכותי חייב במשהו בשר גידין ועצמות ובתירוצם שפיר תירצו דלר' יוחנן א"ש ואפשר דזה כוונו בתירוצם שכתבו הא אר"י ח"ש אסור מה"ת וכוונתם דלפ"ז כותי חייב גם על ח"ש מיתה ודו"ק:

והנה לפמ"ש הפמ"ג דח"ש באמ"ה מותר מה"ת א"כ גם לב"נ מותר לפמ"ש דהא אין כאן אפי' עשה ול"ש אזהרתן זו הוא מיתתן ולפ"ז ל"ק מה דמקשין בפסחי' דפריך לר"א מלא יושיט אמ"ה לב"נ דילמא מיירי בח"ש דבהנאה מותר דאכילה כתיב בי' ע"ש בפמ"ג דהלכתא רק לאכילה ואמנם באמ"ה דח"ש מותר לישראל מה"ת א"כ גס לב"נ מותר וכמ"ש ודו"ק

ואמנם בט"ז ס"ק א' כתב דח"ש אסור מה"ת להטור והט"ז תמה פשיטא מ"ש מכל איסורין והראש יוסף בשם הרב ר' יעקב מלבוב תמה להיפך הא לא חזי לאצטרופי ע"ש. ולפמ"ש בשם תשובת מהר"י מינץ דדוקא כשהי' מתחלה כשיעור אז ח"ש אסור מה"ח אבל לא כשמתחלתו ליכא אלא ח"ש ע"ש ולפ"ז באבר קטן שאין בו מתחלתו כזית י"ל דמותר מה"ת וקמ"ל הטור דאסור וז"ב וזה לשון הטור ל"ש יש בו גידין ועצמות ל"ש טחול וכליות בין יש בו כזית בין אין בו כזית ע"ש והנה הרמב"ם והראב"ד נחלקו אם חתך מן הלשון שאין בו עצם אם הוי אמ"ה או בשר מן החי ע"ש והנה בבשר מן החי ודאי דח"ש אסור מה"ת דהא חזי לאצטרופי דדוקא באמ"ה בעי אבר שלם להתוס' ס"פ ג"ה דבעי שיש עליו שם אבר משום דחידוש הוא ע"ש בתוס' אבל בבשר מן החי אפי' חילקו מצטרף וא"כ ח"ש חייב דחזי לאצטרופי והנה לדעת הראב"ד דטחול ולשון דאין בהם עצם הוי בשר מן החי אסור מה"ת אפי' בח"ש אבל להרמב"ם דחייב עליהם משום אמ"ה י"ל דאם חילקו פטור דלא עדיף מאמ"ה דאם חילקו פטור ואף דבהם אין חידוש דהא לא מחייב אלא בכזית בשר דעצם אין בהם מ"מ גוף אמ"ה חידוש הוא וכל דאתי מאמ"ה צריך להיות שם שם אבר עליו וא"כ תו ח"ש מותר בהו מה"ת וקמ"ל הטור דאפילו בטחול וכליות דאין בהם בשר ח"ש אסור מה"ת כשיטת הראב"ד דמשום בשר מן החי חייב וזה מדוקדק ומסודר בלשון העור בין יש בו גידין ועצמות בין טחול וכליות בין יש בו כזית בין אין בו כזית ובשר מן החי נפקא מבשר בשדה טרפה עכ"ל וגם י"ל דס"ל כהרמב"ם ובאמת באמ"ה ח"ש מותר מה"ת כסברת הפמ"ג דלא חזי לאצטרופי דחילקו בחוץ פטור ואמנם בטחול וכליות דליכא חידוש חילקו מבחוץ חייב ולכך בהם ח"ש אסור מה"ת אף לדעת הרמב"ם ובזה ג"כ א"ש לשון העור ודו"ק:

יש לומר טעם רבינו דכתב ב"נ חייב על ג"ה ועל אבר ובשר מן החי בכל שהו דלא ניתנו שיעורין לב"נ היינו דהא אמרי' בש"ס דשיעורי' הלכה למשה מסיני הם והנה ג"ה ואמ"ה נאסרו לב"נ מקודם מ"ת ואז עדיין לא נאמרה הל"מ דשיעורין והיו חייבין על כל שהו א"כ גם עתה עודן באיסורן והל"מ לישראל נאמרה וז"ב:

והנה התוס' ד"ה שאין בו הוכיח ר"י דאף למ"ד לאיברים עומדת מ"מ לאו לחתיכת בשר עומדת דהא אמר ר' יוחנן אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שלש ומוקי לה בנטרפה עם יציאת רובה ובהמה לאיברים עומדת דאתי איסור טריפה ואיסור אבר וחלב בהדי הדדי והשתא אמאי נקט טריפה בלא ערפה איכא אמ"ה ובשר מן החי וחלב אלא ודאי בהמה בחייה לאו לחתיכת בשר עומדת ולא אתי וחייל על שאר איסורין ע"ש ולכאורה י"ל דהא הרשב"א הקשה אמאי ץ אסר בשר מן החי לב"נ הא נפיק מן ובשר בשדה טריפה והוי כטריפה ומותר לב"נ ותירץ דלבנ"ח נתרבה מקרא ולא תאכל הנפש עם הבשר ע"ש ובזה א"ש דלכאור הקשה לפי' הוכחת ר"י דאכתי קשה לתי' שני דפליגי אי חייל אבר אטרפה וחלב א"כ ל"ל טריפה הא אתי אבר ובשר מן החי וחיילי אאיסור חלב ולפ"ד הרשב"א א"ש די"ל הא דמר סבר דאתי חייל היינו משום שכן נוהג בב"נ והוי מוסיף כמ"ש תוס' ד"ה מר סבר (ומ"ש תוס' דר"י לא ס"ל כולל כתבתי לעיל דאינו מוכרח) אבל בשר מן החי דלבני נח לא נאמר ל"ש לומר שכן נוהג בב"נ דלב"נ לא נאסר מהאי קרא דישראל אלא מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ודו"ק:

ועוד מצאתי בקונטרס חידושים במס' חולין ושייכים להלכות טריפות):

הרשב"א כתב דבריאה לא שייך ירקות דממ"נ ירקות גרין אינו פוסל בה דתלינן בתולדה וירקות געה"ל בלא"ה פסול מטעם שינוי מראה והקשה הגאון ישועת יעקב א"כ מאי קאמר אין ריאה לעוף ליחמר הא בלא"ה אין ירקות שייך בריאה ותמהני דלא ראה בתורת הבית הארוך להרשב"א שהרגיש בזה והקשה בעצמו אחר שכתב התירוץ דשני מיני ירקות יש כו' והא דאמר אין ריאה לעוף כו' הכי, קאמר אין צריך לבדוק אחריה שמא ימצא ירוק כביעתא הא של בהמה צריכה בדיקה ע"ש והר"ן הוכיח מזה דשאר איברים אם נאבדו טריפה מדפרט דוקא ריאה של עוף ע"ש וכן פסק בש"ע:

ולכאורה לפמ"ש הרשב"א שם להשיג על היש מפרשים דס"ל דאף בנפלה לאור וראינו שינוי בריאה אין חוששין והרשב"א הקשה דאם בכבד ולב הקשים כן מכ"ש בריאה הרכה העלולה להנקב בכל שהו כ"ש דחוששין ע"ש ולפ"ז אין ראיה להוכחת הר"ן דשפיר אמר אין ריאה לעוף ליחמר מפני שצלעותיה מגינות עליה הא בלא"ה ודאי דהיתה צריכה בדיקה ואם נאבדה אסורה דהא היא עלולה להנקב בכ"ש כמ"ש הרשב"א אבל בשאר איברים י"ל דאם נאבדו כשרים ודו"ק וע' בט"ז דהקשה ג"כ על הוכחת הר"ן ע"ש ולפ"ז יש לפרש הא דאמר אין ריאה לעוף ליחמר לחומרא דאם רואין שהריאה לא נשתנה ושאר איברים נאבדו אין ללמוד ק"ו מהריאה הרכה דעלולה לינקב בכ"ש ולא נשתנה ק"ו לשאר איברים הקשים כמ"ש הרשב"א דהא י"ל דהריאה לא נשתנה דצלעותיה הגינו עליה אבל שאר האיברים י"ל דנשתנו ולפ"ז י"ל דבבהמה דלא שייך צלעותיה מגינות עליה אם רואין שהריאה לא נשתנה אין צריך לבדוק שאר האיברים וכן אם נאבדו כשר דהא ק"ו יש דאם הריאה הרכה העלולה להינקב בכ"ש לא נשתנה כ"ש שאר האיברים ודו"ק ובחידושי הארכתי בזה בתוס' דף מ"ב ד"ה סימנין שנדלדלו פר"ח כו' הנה הרשב"א בחידושיו בתה"א כתב דהא דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טרפה לאו טריפה ממש אלא אסורה מב קאמר דא"א להעשות שחוטה ע"ש ולפ"ז קשה מאי פריך הכא ולחשב נמי סימנין שנדלדלו ברובן הא זה לאו טריפה הוא ובאמת הרשב"א כתב שם דאלו טריפות דמשנה דידן לאו טריפות ממש אלא כדרבא דאמר יש מהן טריפות כו' ואמנם לעיל דף מ"ב מסיק ר' יוחנן דמתניתין קודם חזרה וטרפות ממש וכן כתבו התוס' במתניתין ד"ה אלו טריפות ע"ש ולתרץ זאת כתבו התוס' סימנין שנדלדלו פירש ר"ח דהיינו שנפרקו זה מזה וזה טרפה ממש ושפיר פריך ולחשב נמי סימנין שנדלדלו ברובן והוא אמת ברור בפירוש דברי התוס' ומצאתי בש"ך סי' כ"ד ס"ק כ"ג שכתב דהתוס' ס"ל סימנין שנדלדלו הוי טרפה ממש בדף מ"ד ד"ה והא איכא וכן משמע בדף מ"ב דפריך ולחשב נמי סימנין שנדלדלו ברובן ע"ש ולע"ד לזה כיוונו התוס' בהביאם דעת ר"ח ודו"ק:

ואמנם המעיין שם ומצא דהתוס' כתבו זה בד"ה והא איכא דלא אסיק הש"ס אדעתי' החילוק הא דאפרק אפרוקי בכח והוי ס"ד דטריפה ממש הוי אבל למסקנא דאפרוק דאפרוקי בכח וסופו להתפרק כולו כמ"ש הרשב"א א"כ הוא בכלל עיקור ולא הוי טרפה אלא דאינו ראוי לשחיטה ע"ש ונמצא דמה שכתבתי בשיטת התוס' א"ש דהא כאן בדף מ"ב הביאו המסקנא דאפרוק אפרוקי וא"ש דקדוק לשונם פיר"ח דלמאי דלמסיק כו' ודו"ק:

בדף נ"א ההוא אימרתא דהוי בי רב חביבא דהוי שגרן כרעי' אבתרא כו' וכתבו התוס' ד"ה דהוי לא בנפילה מיירי והיינו דיש לפרש דשפיר מיירי בנפילה ואע"ג דנפולה בלא"ה טרפה י"ל דמיירי שנפלה מגובה פחות מעשרה טפחים דלא הוי נפילה ואעפ"כ כיון דשגרן כרעי' בתרה חיישינן דהא חזינן דהנפילה פעל בו וכן מצאתי אח"כ בספר דגול מרבבה סימן ל"ב בש"ך ס"ק י"ב שהקשה הש"ך על הטור בשם הרשב"א שכתב בד"א שלא נפלה אבל אם נודע שנפלה חוששין שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה ולכך גוררת רגליה והקשה הש"ך הא בלא"ה בנפילה חיישינן ותירץ הדגול מררבבה דמיירי שנפלה מפחות מעשרה ע"ש ופירוש זה שללו התוס' וכתבו דלאו בנפילה מיירי כלל:

ושוב ראיתי אח"כ בחידושי הרשב"א דכתב אהאי אמרתא דבהלכות גדולות גריס דנפלה מאיגרא ותמה עליו דא"כ הא אמר בש"ס חוט השדרה לא שכיח שגרונא שכיח ובנפלה ודאי פסוקת חוט השדרה שכיח ע"ש ולפמ"ש היה נראה דמיירי בנפלה מגובה פחות מי"ט דבזה לא שכיח ואמנם הרשב"א ז"ל השיג שפיר על הבה"ג דכתב שנפלה מאיגרא וסתם איגרא גבוה עשרה ומזה נראה דהוציא הטור בשם הרשב"א דינו ולפ"ז נסתר תירוץ הדגול מרבבה דהא מיירי להדיא בנפלה מי"ט וכמ"ש רק דהבה"ג ס"ל דבזה קיל טפי כיון דחזינן דשגרא כרעה אבתרא א"כ לא שלטה הריעותא בכל איבריה ע"ש ועל זה כתב הרשב"א וקולא גדולה היא וממילא שקטה קושית הש"ך דהטור בא לסתור סברת הבה"ג דס"ל דבזה קיל יותר וכתב הטור דלא כן הוא ודו"ק:

וגם דברי התוס' מובנים עפ"ז דכוונתם לשלול דעת בה"ג ע"ש וז"ב. וע' בר"ן וכמדומה אני שגירסת בה"ג היה בהיפך בדקוה ואשכחו כרב יימר ואעפ"כ הלכתא כרבינא מ"ט שגרונא לא שכיח פסוקת חוט השדרה שכיח ולפי גירסא זו א"ש קושית הפר"ח לשיטת התוס' דס"ל דבספק השקול אזלינן להקל דנשחטה הותרה והקשה הפר"ח דא"כ למה לי' להש"ס למימר שגרונא שכיח פסוקת חוט השדרה לא שכיח הא אפי שניהם שוין תלינן לקולא ולפי נוסחא זו אתי שפיר ואדרבה מזה ראיה לשיטת התוס' דבשניהן שוין תלינן לקולא ולכך הוצרך הש"ס לומר פסוקת חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח ולכך טריפה וזה ברור:

ושוב ראיתי בר"ן דף י"ז ע"א סוף ד"ה גרסינן להדיא דבה"ג גריס כן ותמהני על הרשב"א שתמה על הבה"ג מהא דאמרינן פסוקת חוט השדרה לא שכיח והרי בנפלה ודאי שכיח ע"ש והרי הבה"ג גריס להדיא איפכא פסוקת חוט השדרה שכיח וצ"ע ובר"ן שם יש ט"ס כמבואר למעיין וצ"ל כמ"ש ודו"ק:

ובזה י"ל דהא דאמר חוט השדרה שכיח היינו בכה"ג דנפלה ולא הוי היפך מגירסא דידן ודו"ק:

שם ע"ב שקיל משופרי שופרי אמרו לי' רבנן מנא לך הא היינו דאי לאו דשקיל משופרא שופרא לא קשיא דיוכל לאכול מעט כדי לברר הוראתו כמ"ש בהג"א אבל לא ליקח משופרי שופרא ואין לומר דמסברא הוא דהא אסור לאכול מבהמה שהורה בה בה חכם והשיב דאמר רב כו' וכיון דגמרא גמיר שפיר מותר לאכול כדלעיל דף מ"ד ודו"ק:

מה שכתב רש"י ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות י"ל דרש"י לשיטתי' דטעם הבדיקה בנפלה משום שבירת הצלעות או קריעת הכרס אבל להרמב"ם דהבדיקה משום שינוי מראה י"ל דאין אנו בקיאין כמו שפירש"י דף מ"ד ע"ב ד"ה הני מילי דילמא לא דמיא חזותא שפיר ודמיא לכבדא כו' ודו"ק:

דה נון ע"ב ד"ה מחט. הנה הרא"ש כתב בשם ר"ת דלא דמי לושט דפעיא בי' כו' וי"ל דחזר המחט לאחוריו כו' וע' בהג"א ברא"ש סימן ד' דכתב דמחט דנמצא בעובי בית הכוסות דמצד אחד כשרה ולא חיישינן שמא הבריא דבושט י"ל דחזרה המחט לאחוריה אבל בעובי בית הכוסות אדרבה האוכלין ומשקין דוחין אותה לחוץ ע"ש ואמנם לפירוש הרמב"ם דפירש מצר אחד כשרה היינו מצד שבחוץ ע"ש א"כ שפיר י"ל דהמסס אפי' לא ניקב מעבר לעבר טריפה די"ל דכיון דעורו דק נקב מעל"ע כמו דחיישינן בושט והא דאין ניכר בפנים משום דאוכלין ומשקין החזירוהו ודחו אותו לחוץ והיה שפיר פירש"י אלא דזה א"א דבלא"ה טריפה די"ל נקובי נקיב ואתאי כמ"ש התוס' וע' בתוס' המשך לשונם ותבין:

בש"ס דף מ"ג ע"א לאפוקי הא דרכיש ע"ש והרמב"ם פסק להא דעולא דשמונה טרפות כו' וגם הא דרכיש ע"ש ותמהו עליו וע' נה"כ ובס' דגול מרבבה תירץ דהא דנאמר למשה מסיני י"ח טרפות ולא סמך על הכלל כל שאין כמוה חיה כו' הוא להורות דהני י"ח טריפות או ח' טריפות אפילו חיו יב"ח מ"מ טרפות כמ"ש הרשב"א אבל משום כל שאין כמוה חיה אם חיה יב"ח כשר ולכן אמר לאפוקי לקותא דרכיש דאינה הל"מ ואם חיתה יב"ח כשרה ע"ש ואמנם י"ל ברווחא לפמ"ש א"ז מהרש"ל דהני טריפות שהן ע"ש סופן היינו דחששו חז"ל שמא יקרה ע"י זה טרפות באבר אחר אבל אינו ברור ולכך אם ראינו שחיה יב"ח כשרה ע"ש ובפרי מגדים ולפ"ז לקותא דרכיש דהיינו דמטי עד החריץ וכתבו הפוסקים דטעמא דאז יש חשש שיגיע לקותא למעיים ע"ש א"כ אם ראינו שחיתה יב"ח כשרה וא"כ שפיר אמרינן דעולא אמר ח' טרפות נאמרו למשה בסיני לאפוקי לקותא דרכיש דבזה אם חיתה יב"ח היא כשרה כמ"ש ושפיר פסק הרמב"ם כעולא ופסקה להא דרכיש לענין דינא ודו"ק:

ובזה א"ש מה שהקשה בס' לב אריה על האו"ה שהביא הש"ך סימן מ"ד ס"ק ב' דכתב דנקבה הכוליא ע"י חולי ה"ל כלקתה וטריפה ע"ש א"כ קשה קושית רש"י דילמא בכל נקובה היא כמו לקתה הריאה דהא ע"י חולי הוא והנה לקותא דריאה כתב רש"י לעיל דסופה לנקוב ע"ש וא"כ אם חיתה יב"ח כשרה וא"כ אינה בכלל הל"מ ושפיר אמרינן לאפוקי לקותא דרכיש דעכ"פ לא הוי הל"מ וז"ב:

התוס' דף כ"ח הוכיחו מדלא אמר נ"מ לספק נקובה דלנקב יש בדיקה מבחוץ ולכאורה י"ל דבנקב אף דאין בדיקה מבחוץ מ"מ אמרינן נשחטה הותרה משא"כ ספק דרוסה לא אמרינן כן דדרוסה שכיח כמ"ש התוס' בדף ל"ג ע"ש או כמ"ש הפלתי דספק דרוסה הוי כמו ספק בשחיטה דהספק הוא שמא נדרסה בסימנים ע"ש והנה רש"י פירש דמיירי בספק נקובה וי"ל דשם רבא הוא דאמר מאי נעבד נשחטי' כו' ורבא לטעמי' דס"ל ביבמות דף ל"א דלא אמרינן העמידה בחזקת היתר היכא דנולד הרעותא מחיים וה"ה לנשחטה הותרה כמ"ש הש"ך בסימן נ"א ע"ש אבל רבה לשיטתו דס"ל שם דגם היכא דנולד הריעותא מחיים אמרינן העמידנה על חזקת היתר וה"ה לנשחטה הותרה ע"ש ובזה א"ש מה שהקשו התוס' דא"כ ניקב זה בלא זה היכא משכחת לה ולפמ"ש א"ש דשם רבה גרסינן וכגירסת הרא"ש וכן מוכח מהא דאיתא אח"כ ואמר רבה ע"ש ורבה לטעמי' דס"ל נשחטה הותרה ובזה א"ש מה דאמר רבה לעיל החיצון אדום והפנימי לבן דקמ"ל דאם ניקב הפנימי ולא ידעינן אם ניקב ג"כ החיצון ואין לו בדיקה לשיטת רש"י דגם לנקב אין בדיקה בחיצון ואעפ"כ אם ניקב הפנימי ובחיצון אינו ניכר נקב כשר ולא חיישינן שמא ניקב גם החיצון (כשר) דנשחטה הותרה וז"ב:

והנה רש"י פירש אם בעוף הוא כו' ואם בהמה היא נמי אית לי' תקנתא בבדיקה דמקומו מאדים בדרוסה ול"ש חשש שמא במקום נקב שחיט והתוס' חלקו ע"ז ונראה דרש"י לשיטתו לפי שפירש לקמן דף נ"ג ע"ב דלפי דקליש זהררותו דנץ לא מנכר ע"ש גבי שרקפי דספק דרוסות דבעופות מיירי ולכך לא בדיק שמואל כפירש"י שם ולפ"ז להאי לישנא לא מצי מיירי הכא בעוף דא"כ גם בפנים אין לו בדיקה ואמאי קאמר אלא בפנים ואמנם ללישנא שם ברש"י דעופות דקות ומרובות היו לכך לא בדק שמואל אבל בעוף גדול מהני בדיקה שפיר י"ל דהכא בעוף מיירי ולכך פירש"י כאן בשני לשונות ללישנא בתרא צריך לפרש דהכא בבהמה איירי ואית לי' בדיקה דמקומו מאדים בדרוסה וללישנא קמא מיירי בעוף שפיר ודו"ק:

ובזה א"ש דבדף כ"ח דמיירי בעוף לכך פירש"י דבספק נקב איירי ולא בספק דרוסה דשם בבר אווזא דמשמע שהוא קטן וא"כ אין לו בדיקה לגבי נץ ודו"ק. הרמב"ם פסק דבטחול של עוף אינו פוסל נקב והקשה הגאון ישועת יעקב דלפ"ז מאי פריך ולחשוב הא דרב עוירא הא כל שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף וכאן ליכא בעוף בניקב הטחול ע"ש ונראה טעם הרמב"ם דהא דניקב הטחול טריפה היינו דיגיע לקותא לכרס כמ"ש האחרונים ולכך דווקא בסומכי' דהוא דבוק בכרם ע"ש ואף בעוף דאין לו כרס כמ"ש הט"ז והטחול אין דבוק בכרס כלל לכך אין נקב פוסל בו וז"ב:

ואמנם זה לבני מערבא דס"ל דוקא בסימכי' אבל רב עוירא דאינו מחלק כלל בין סומכי' לקולשי' ובכל ענין מטריף א"כ לאו מהאי טעמי' הוא אלא טריפות בפ"ע פריך שפיר וז"ב. ובזה א"ש הא דכתבו התוס' בד"ה וכן לטריפה דס"ד דחסרון הגלגלת עם הקרום ותמה הגאון בעל הפלתי מאי ס"ד הא גם למסקנא צ"ל כן דאל"כ הדרה קשיא לדוכתא אמאי לא חשיב גלגולת ולפמ"ש ה"ש דלפי האמת דקיי"ל כבני מערבא א"ש דלא חשיב דרב עוירי ושפיר חשיב גלגלת במקומו ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמר שמואל ההמשך בתוס' דהנה הם נפרש דברי שמואל בצלע בלא חיליא כלל וכפירש"י בדף נ"ב א"כ בר זכאי ור' יוחנן פליגי עלי' ולית הלכתא כוותי' וכמ"ש התוס' שם דצלע בלא חוליא משמע לעיל דליכא מאן דטריף עד דאיכא רוב צלעות מדפריך לרב כהנא ולרב אסי מעולא ומבר זכאי ומר' יוחנן ע"ש וא"כ מאי פריך הכא ולחשוב הא דשמואל וע"כ דפירושו צלע וחצי חוליא הכריחו לרש"י לפרש צלע עם חצי חוליתה וז"ב ואמנם הרשב"א כתב בשם ר"ת דלעולם פירושו צלע בלא חוליא והא דמייתי הכא הא דשמואל משום אינך מילתא דאמר שמואל גלגלת שנחבסה ובשר החופה והן הן דברי התוס' דר נא דבר זכאי ור' יוחנן פליגי עלי' והיינו כמ"ש התוס' שם דצלע בלא חוליא ליכא מאן דטריף ומכ"ש דר' יוחנן פליג עלי' וא"כ לית הלכתא כותי' דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והא דנקט הכא מלתא דשמואל משום אינך דקאמר וז"ב:

והנה אם שמואל צלע וחצי חוליא אמר א"כ י"ל דר' יוחנן לא פליג עלי' דהא ר' יוחנן בלא חוליא מיירי אבל בצלע וחצי חוליא מודה לשמואל וא"כ גם לר' יוחנן איכא י"ח טרפות ולא קשה קושית התוס' אבל השתא דשמואל צלע בלא חוליא קאמר ור' יוחנן ע"כ פליג עלי' א"כ קשה לר' יוחנן מי"ח טרפות זה המשך דברי תוס' על נכון ודוק בסוגיא היטב:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה