אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר נז) לקוטים במסכת חולין › דף ע"ט

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר נז) לקוטים במסכת חולין · דף ע"ט

דף צ"ד א'

קסבר א"ח לזרע האב יש להקשות דילמא ספוקי מספקא לי' וכר"י וה"ל ס"ס ספק חוששין לז"א וכולהו כהדדי נינהו דכל מיני פרדות אחת הן ואת"ל א"ח לזרע אב שמא אמותיהן ממין א' וא"כ בלא"ה שרי אלא דבדק לחומרא שמא ימצא דאין דומות יאסר ולעולם סימנין דרבנן ואמנם י"ל דהוי שם אונס חד הוא דמה לי דכל מיני פרדות א' הוא או דאמותיהן שוות דס"ס הספק שמא הן ממין א' ומה לי אם הוא משני צדדין או מצד א' ואמנם י"ל דאעפ"כ איכא נ"מ בין הספקות אם ימצא שאינן דומות דאז לא יהי' רק הספק שמא א"ח לז"א דהספק הב' שמא אמותיהן דומות ליתא דהא סימניהם אינן שוות אך זה אם סימנין דאורייתא אבל אי סימנין לאו דאורייתא א"כ אף דלא יהיו סימניהן שוות שפיר ישארו שני הספקות דהא מה"ת אין סומכין סומכין על סימנין וא"כ אפשר דאף דאין סימניהן דומות מ"מ אמותיהן שוות ואף דמדרבנן סמכי' על סי' היינו לחומרא דרבנן אבל מה"ת שפיר הוי משם א' וא"כ ממ"נ מוכח דסי' דאורייתא והרשב"א באמת מפרש דספוקי מספקא לי' ועליו תסוב הקושיא הנ"ל דילמא משום ס"ם ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

והרשב"א הקשה על הגאונים דהוכיח מהא דר' אבא דאין חוששין לז"א והקשה דילמא ספוקי מספקא לי' ונראה דהם ס"ל כהרמב"ם דמנהיג בשני מינין טמאין דרבנן והקשה הרא"ש הא לא מוכח דסי' דאורייתא דילמא משום דהוי ספק דרבנן ונראה דהרמב"ם ס"ל דספק חסרון ידיעה אף לכל העולם לאו ספק הוא ול"ש ספק דרבנן ודו"ק:

ובזה א"ש קושית הרשב"א על הגאונים דאי ספוקי מספקא לי' אי חוששין לז"א זה הוי ודאי ספקא דרבנן ולקולא ודו"ק:

והש"ך כתב בסי' י"ד ס"ק י"ב דחלב של יוצא הוי דרבנן בטל והקשה התב"ש דא"כ ה"ל לפסוק הבעיא לקולא דה"ל ספק דרבנן ועמ"ש בחי' מה"ק. והנה אם בישל בשר באותו חלב אם נימא דאסור משום חלב טריפה א"כ י"ל דאין בו איסור בב"ח ושרי בהנאה אך לדעת הש"ך דהוי רק דרבנן א"כ י"ל דאית בי' משום בב"ח וע"ש בסי' פ"ז בפמ"ג בשם הפרישה דחלב מתה הוי דרבנן ולא העיר בחלב טריפה ובחלב יוצא ואמנה כיון דהוי ספק נהי דמחמרינן בי' כמ"ש הפמ"ג שם מ"מ לענין בב"ח ודאי לוקה משום בב"ח וז"ב. ואמנם למ"ש התב"ש דא"א לשער ואיזה אבר בא רוב החלב ע"ש וא"כ י"ל להיפך דאינו לוקה משום בב"ח דילמא הרוב הוא מן האבר היוצא ואמנם י"ל דהוא ס"ס וצ"ע ואמנם עכ"פ יש ליישב מה שהקשה הפמ"ג דאפי' נימא דהוי ספק דאורייתא מ"מ הא הוא ס"ס שמא יש רוב או ס' ואת"ל ליכא רוב היתר שמא החלב כשר ולפמ"ש א"ש דהא לענין אם בישל בשר בחלב ההוא יהי' ספק להיפך שמא החלב טריפה ומותר בהנאה ושמא יש בחלב ס' נגד פליטת הבשר וא"כ הוא תרי ספק ספיקי דסתרי אהדדי וכמו שכתבו התוס' בנדה ולכך לא אזלינן בתרי' ובחי' כתבתי ואעתיק מ"ש בחידושי להרמב"ם אהא דכתבו תוס' חולין ע"ב ב' ד"ה בשעת פרישתן שכתבו ודוחק לומר דבמשהו הראשון שנחתך תו לא נשאר להעלות ארוכה באבר עכ"ל ועמד בזה הגאון המל"מ בפרק כ"ב מה' כלים ה"ט וכתב דנעלמה ממנו הכוונה מה זה שדקדקו דבמשהו הראשון שנחתך ולע"ד דבריהם פשוטין דע"כ צ"ל דתיכף שנחתך משהו תו לא נשאר כדי להעלות ארוכה דאל"כ מקבל טומאה תיכף בעת חתיכת המשהו הראשון ואפי' למאן דבעי כביצה לקבל טומאה מ"מ כאן האבר שנשאר מצטרף עמו כמ"ש תוס' ב"ק דף ע"ז ד"ה פרה ע"ש וז"פ ובזה א"ש מה דהרגישו מהרש"א והמל"מ לקמן בתוס' דכתבו דהכא אפי' נתזין בכל כחן ג"כ מקבל טומאה טרם שהובדל לגמרי והקשו דא"כ הדק"ל בהא דהעור והרוטב וליכא לתרוצי בנתזין בכל כחן דעדיין קודם שהובדל לגמרי מקבל טומאה ע"ש ולפמ"ש א"ש דבזה שפיר י"ל דתו לא ישאר כדי להעלות ארוכה ואף דבתחלת החיתוך כתבו דדוחק לומר כן מ"מ בתחלת החיתוך בלא"ה לא מקבל טומאה דהא מיירי בנתזין בכל כחן וטרם דהובדל לגמרי תו לא נשאר להעלות ארוכה ודו"ק היטב ובזה א"ש מה דהתוס' בפ' הקומץ תירצו בפשיטות דלא נשאר עוד להעלות ארוכה וכאן כתבו דדוחק לומר כן ולפמ"ש א"ש דגם שם כוונתו כמו כאן בנתזין בכל כחן רק דלא תקשה דעדיין טרם שהובדל לגמרי מקבל טומאה דנגע באבי' וע"ז כתבו דטרם דהובדל לגמרי תו לא נשאר כדי להעלות ארוכה ולכך לא כתבו כמו כאן דבמשהו ראשון שנחתך כו' דזה חשבו לדוחק ודבריהם צמודים ומדוקדקים והמל"מ עמד בזה ולפמ"ש הנה נכון בס"ד:

והנה המל"מ רצה ליישב קו' התוס' והרשב"א לפי גירסת רש"י שמחק החותך כזית דע"כ הוכרח לאוקמי כר"מ דאל"כ בשעת פרישתו ליכא כביצה לקבל טומאה אבל עודו בבית הסתרים הכל מצטרף ע"ש וע"פ דבריו נראה ליישב דברי הרמב"ם פ"ג ה"ה מה' ט"א שהעתיק ברייתא הנ"ל והשיג הראב"ד דזה לר"מ דס"ל טומאת בה"ס מטמא אבל לדידן ליתא ע"ש ולפ"ד המל"מ א"ש דכ"ז לפי דאיתא בברייתא כזית אבל הרמב"ם העתיק סתם החותך בשר וא"כ שפיר י"ל בשעת פרישתן מקבל טומאה ואית בי' כביצה ודוק היטב:

דמה"ת נתבטל החלב של אותו האבר ברוב דמב"מ אבל באמת שפיר הקשו התוס' והרשב"א דמ"ש המל"מ ב דלא מצי לקבל טומאה בשעת פרישתו דלית, בי' כביצה דז"א דעכ"פ קודם שהובדל לגמרי דעדיין מחובה עם הנשאר שפיר מקבל טומאה דהנשאר מצטרף עמו. וכמ"ש דמשלימו לכביצה ודו"ק. ובזה אתי לי שפיר המשך דברי התוס' בפ' הקומץ דהקשו מתחלה איך חל טומאת אוכלין על אמ"ה הא שבעה לה טומאה ותירצו דט"א חמורה שראוי להצטרף בו' ע"ש ואח"כ כתבו מיהו היא גופה קשה אמאי מוקי כר"מ כו' והדקדוק מבואר דזה ה"ל להקשות מקודם ומה ענין זה לדבריהם הקודמים ולפמ"ש א"ש דבלא"ה י"ל כתירוץ המל"מ והא דהקשיתי דקודם שהובדל לגמרי מצטרף עם הנשאר י"ל דקודם שהובדל לגמרי עדיין טומאת אמ"ה עליו וא"כ שבע לה טומאה ולא מקבל טומאה עד אחר פרישתן ואז תו ליכא כביצה אבל לפי שהקדימו דט"א חמורה ולא אמרי' שבעה לה טומאה דראוי להצטרף א"כ נסתר זה ושפיר הקשו אמאי מוקי לה כר"מ כו' ודו"ק הדק היטב (ע"כ השמטה) דף צ"ו ב' תוס' ד"ה אם יש הנה לעיל ריש פירקין כתבתי ליישב קו' התוס' ד"ה אם יש לפ"ד הג"א דאיסור דרבנן ברוב בטל וא"צ ס' ולפ"ז א"ש דא"א לומר משום שמנו של גיד דזה דרבנן ולמה נקט בנותן טעם כמו שפירש"י שם דכל נ"ט שיערו חז"ל בששים ע"ש ואמנם דברי הג"א מגומגמים לכאורה וכפי הנראה כוונתו דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה היינו כמו שכתבתי במ"א הטעם דשמא יבטלם בפחות מס' ולכך באיסור דרבנן דאפי' יבטלם בפחות מס' ליכא איסור דאורייתא לא גזרי' ובזה כתבתי טעם הרשב"א דאם א"א לבוא לידי נ"ט כגון קדרה שנבלע בה איסור מיעוט ומשתמשין בה בשפע מותר להשתמש בה לכתחלה דל"ש גזרה הנ"ל עס"סי צ"ט ועפ"ז יש לפרש דברי הג"א שם בפ' השוכר את הפועל דכתב דאיסור דרבנן מבטלין אותו לכתחלה ברוב כו' דליכא למגזר אטו דאורייתא ע"ש והיינו דל"ש למגזר שמא יבטלם בפחות מס' דהא א"צ ס' וגם אפי' יבטלם בפחות מרוב אין איסור דאורייתא ע"ש כן נלע"ד ביאור דבריו ומה דקשה עליו אכתוב לקמן או"ה. והנה רש"י פי' כאן כבשר בלפת דהכי גמירי הל"מ דבכך משערין ואני תמה דהא דעת רש"י דטע"כ לאו דאורייתא כנראה מדבריו לקמן צ"ז ב' ד"ה לטע"כ וכ"כ הב"י והש"ך סי' צ"ח משם רש"י וא"כ מה הל"מ שייך כאן וצ"ע ונשוב לדברי התוס' דלכאורה י"ל דכאן מיירי שלא נמלחה הירך כלל ואין לומר דא"כ בלא"ה אסורה משום דם י"ל דיש ס' ברוטב נגד כל הירך ואז החתיכה עצמה מותרת כמ"ש המחבר סי' ס"ט דבדם שבישלו דרבנן לא חיישינן שמא היתה פ"א חוץ לרוטב עפמ"ג שם ס"ק כ"ח בט"ז אבל נגד פליטת הגיד דזה דאורייתא לא מהני הרוטב לבטל דשמא היתה פ"א חוץ לרוטב. ועפ"ז א"ש קו' התוס' ד"ה אבל ע"ש. והנה כתבתי בחידושי דהא דמשערין במתני' כבשר בלפת היינו משוך דצריך לשער גם נגד הקליפה שנאסרה במליחה כמ"ש תוס' ובזה א"א לשער ע"י טעימה דהא הקליפה הוא מב"מ ולכך שיערו כבשר בלפת ופירש"י לעיל דהיינו בששים אבל הטעימה לא מהני דהא הקליפה הוא מב"מ והארכתי שם. ובזה א"ש קו' התוס' דף פ"ט ד"ה אם יש בה ע"ש דהא שמנו הוא מדרבנן ובדרבנן ל"א חנ"נ לדעת הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' מ"א וא"כ ל"צ לשער נגד הקליפה ולמה צריך לשער כבשר בלפת הא אפשר לטעמו ודו"ק,:

והנה מ"ש לעיל ליישב מ"ש התוס' דצריך לשער נגד הקליפה וכתבתי דמיירי דלא נמלחה כלל ומחמת דם ל"ח שמא יצא חוץ לרוטב דהוי דרבנן ונגד פליטת הגיד חיישי' ע"ש לכאורה יש לסתור דהא כיון דחיישי' לענין הגיד דאורייתא גם לענין הדם צריך לחוש דאל"כ הוי זילזול לדרבנן אך דבר זה הוא מחידושי האחרונים והרבה דברתי בזה במ"א ואין להאריך כאן אך י"ל דאם ספקא דאורייתא מה"ת לחומרא ל''ש סברא זו דכן גזרה תורה להחמיר בספק תורה אבל חז"ל לא גזרו בספק דבריהם אבל אם כל ספק תורה מגזרת חז"ל הוא י"ל דל"ש דחז"ל גזרו בדאורייתא ובספק דדבריהם הנצמד עמו לא יגזרו ויזלזלו בו ודו"ק

והנה לקמן דף קי"א פירש"י וכן התוס' בשם הרר"י דמליח כרותח הוא דווקא כעין שמולחין להצניע ע"ש וא"כ ל"ק קו' התוס' דהכא וכן קו' התוס' ד"ה אבל נצלה ע"ש דהכא מיירי בסתם מליחה וז"ב ואפשר דזה תלוי אי טע"כ דאורייתא דאז גזרו משום בישול אבל אם הוא דרבנן ל"ש לגזור אטו בישול אלא במליחה כדי להצניע דהוי כמו ביטול בישול ממש ע"ש והנה רש"י דס"ל טע"כ ל"ד א"כ שפיר קו' התוס' ודו"ק אבל התוס' הקשו שפיר לשיטתם דהקשו על רש"י גם כאן הוא מימרא דשמואל ושמואל ס"ל טע"כ דאורייתא כמ"ש במ"א והנה התוס' ד"ה אבל כתבו ולבשל בלי מליחה א"א דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה והוא אריכות דמי לא ידע שצריך למלוח בשר לבשלו ואמנם הסה"ת כתב דלכך אמר שמואל שימלחנו יפה יפה היינו שלא והי' נאכל מחמת מלחו ע"ש ולזה כיוונו התוס' דאל"כ אפשר לומר דמליחה לקדרה לא בעי' שלא יהא נאכל מחמת מלחו וא"כ ל"ק דהא לענין לאסור בעי שלא יהא נאכל מחמת מלחו כדלקמן דף קי"ב ולכך הביא התוס' הא דשמואל דאמר עד שימלחנו יפה יפה דמזה מוכח דצריך למלחו שלא יהא נאכל מחמת מלחו וז"ב:

מ"ש לעיל ליישב ב' קושיות התוס' לשיטת רש"י דדוקא מליח כדי להצניעו הוי כרותח מצאתי בחי' הרשב"א וע"ש שכתב דלרבינא דאמר מליח ה"ה כמבושל צ"ל דבמתני' נתבשלה ל"ד ע"ש ולפמ"ש י"ל דלרבינא ס"ל דא"צ למלחו עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו והתוס' הקשו שפיר משמואל אדשמואל דאמר שימלחנו יפה יפה וכמ"ש ודו"ק:

והנה דעת הראב"ד דל"א חנ"נ אלא למ"ד מב"מ לא בטל וא"כ לא קשה קושית התוס' ד"ה אם יש דלדידן ל"א חנ"נ וי"ל דמתני' אתיא כמ"ד מב"מ בטל ברוב דהא לקמן דף צ"ט ב' פריך ולבטול ברוב ובזה אתי לי שפיר מה דקשיא לי אהא דפריך בדף צ"ט ב' ולבטול ברובא ומאי קושיא לימא הא מני ר"י הוא דס"ל מב"מ לא בטל ומצאתי בחי' הריטב"א שהקשה כן ולפמ"ש א"ש דא"כ הדרא קושית תוס' דלבעי לשער גם נגד הקליפה דהא למ"ד מב"מ לא בטל אמרי' חנ"נ ונסתייעו דברי הראב"ר ז"ל:

והנה בס' ראש יוסף עמד על לשון התוס' ולפי' ר"א א"ש דמה לשון א"ש הא אין קושיא כלל דמלת בה קאי על הירך ע"ש ולע"ד התוס' פירשו האי בנ"ט דרישא בנתינת טעם ממש דחיך אוכל יטעם וס"ל דגיד ובשר הוי מבשא"מ וכמו שפירש הרמב"ם בפי' המשנה ע"ש וביארו בראש יוסף ע"ש ולפ"ז שפיר הקשו איך יתכן להבחין בנ"ט הא צריך לבטל גם הקליפה דנ"נ והקליפה עם הירך הוי מב"מ וז"ב ובאמת דמלשון התוס' לקמן צ"ז א' ד"ה אבל לא משמע כך ועמ"ש שם בעזרה"י ועיין לקמן דף כ"ח ב' תוס' ד"ה חלב דנחלקו בזה רשב"ם ור"י אם דין החלב הנעשה נבלה עם החלב האחר כדין מב"מ או לא ואי"ה אכתוב שם ודו"ק:

בש"ס איני והאמר רב הונא לכאורה י"ל לפמ"ש הפוסקי' בסי' ק"ה דהא דצלי מפעפע הוי ספק וע' פלתי וא"כ לפמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם דכל ספק מה"ת לקולא רק בספק כרת מחמרינן מה"ת א"כ אין קושיא מרב הונא דבחלב שהוא בכרת החמיר מספק אבל בגיד לא החמיר אלא דז"א דמ"מ מדרבנן ה"ל לאסור בגיד והנה התוס' כתבו דלאו דווקא כו' והיינו דאל"כ אין קושיא מרב הונא די"ל דדוקא לצד הראש המונח למטה אסור שהחלב מידב דייב עליו אבל למעלה לצד הגיד מותר ולכך קולף מצד הרגלים עד שמגיע לגיד וזה סתרו דלאו דווקא אלא דמפעפע למעלה כו' ומ"ש התוס' ועוד תדע דאי הכי אין לך בשר מותר כו' הנה לפ"ד רש"י הנ"ל דדוקא מלחו להצניע אוסר א"כ לק"מ דהא מלחו לקדרה אינו נמלח כדי להצניע אלא שהתוס' לשיטתן דהשיגו על רש"י בזה והנה מ"ש התוס' תדע דבכ"מ שאנו אוסרין כ"ק כו' היינו דלפי שכתבו בשם הר' אפרים דחנ"נ ל"א אלא בבב"ח וע"ז כתבו דבלא"ה א"ש כו' וע"ז כתבו תדע דלאו מטעם הר' אפרים הוא דהא בכל מקום שאנו אוסרין כדי קליפה כו' היינו בחם לתוך צונן כדאמרי' בפסחים דף ע"ו דשם מיירי להדיא בב"ח ע"ש א"כ ל"ש טעם הר' אפרים וע"כ צ"ל מטעם דאין הנאסר כו' ומ"ש בשם הרר"א ממיץ דאין לו טעם י"ל דהא דנ"נ בשאר איסורים הוא משום לתא דבב"ח ואמנם דהקליפה תאסור כ"ק אחר זה ליתא בב"ח דהא דרך בישול אסרה תורה ואכמ"ל עוד י"ל טעמו של הרא"מ דדוקא אם כל החתיכה נאסרת וניכרה לעצמה אז אמרי' חנ"ל אבל על הקליפה לא ניכר שם איסור וכמ"ש המרדכי גבי לח בלח דל"א חנ"נ הואיל ואין האיסור ניכר לעצמו ע"ש ובחי'

תוס' ד"ה שאני ור"ת מפרש ר"ת לשיטתו דפירש לקמן בתוס' ד"ה ההוא דגדי כחוש הוא ואין חלבו מפעפע והר"מ ס"ל כתי' ב' שם תוס' ד"ה סמכינן נראה מדבריהם דאפי' יודיעו שצריכין לו לאיסור או להיתר מותר לסמוך עליו שלא יפסיד אומנותו אבל מפירש"י מבואר דדוקא מסל"ת ע"ש ואפשר דרש"י לשיטתו דס"ל לקמן דף צ"ח דלרבא טע"כ לאו דאורייתא ולכך מהני מסל"ת כמ"ש הש"ך סי' צ"ח אבל התוס' ס"ל שם דלרבא טע"כ דאורייתא א"כ לא מהימן עכו"ם מסל"ת אם לא משום דאין מרע אומנותו כמ"ש הש"ך שם ודו"ק. וזה י"ל במ"ש רבא מריש הוי קשיא לי כו' והיינו דממתני' ירך שנתבשל בה ג"ה לא קשיא לי' דטע"כ ל"ד וסמכינן אמסל"ת אבל אמתני' דקדרה שבישל בה בשר ק"ל שפיר דהא בב"ח טע"כ דאורייתא לכ"ע ואמנם כיון דשמע לר' יוחנן דאמר קפילא ארמאה והיינו דקפילא לא מרע אומנותו לכך גם בקדרה של בשר מהני קפילא ודו"ק. ועוד י"ל דרש"י לשיטתו דס"ל דבעינן תרתי ששים וקפילא ולכך פירש"י דסמכינן אמסל"ת לחודי' דבלא"ה בששים מסתמא ליכא טעמא רק דצריכין לעכו"ם לברר הדבר ולכך סמכי' עלי' במסל"ת אבל התוס' דס"ל דבעכו"ם לחודי' סגי וא"כ ל"מ מסל"ת אלא משום דלא מרע אומנותו ועתוס' דכתבו דבקדרה אין קל לשער בששים א ע"ש ויש לפרש עפ"ז ודו"ק

ואמנם הרשב"א כ' דבקדרה ודאי ליכא ס' דאין מה שבקדרה ס' נגד הקדרה ע"ש והרשב"א הביא במ"א דעת הגאונים דנ"ט בר נ"ט אפי' טעם השני באיסור ג"כ שרי ותמה עליהם מהא דקדרה שבישל בה בשר כו' וכתבתי במ"א דליישב דעת הגאונים צ"ל דשם מיירי דלא הודחה הקדרה וליכא נ"ט בר נ"ט ע"ש ולפ"ז א"ש דאף שאין ביזה שבקדרה ס' נגד הקדרה מ"מ נגד מה שבעין ע"פ הקדרה יש ס' ומה שבלוע בקדרה הוי נ"ט בר נ"ט ואמנם כתבתי דלמ"ד טע"כ דרבנן שפיר י"ל דנ"ט בר נ"ט תו לא אסרו רבנן אבל אם טע"כ דאורייתא אז י"ל דנ"ט בר נ"ט אסור אם לא נ"ט בר נ"ט דהתירא דאז הוי לי' ג' נ"ט ע"ש ולפ"ז י"ל דבב"ח דהוי טע"כ דאורייתא לכ"ע א"כ גם הגאונים מודו דטעם ב' אסור והם לא דיברו אלא בנ"ט דאיסורא ול"ק עליהם מהא מתני' דקדרה שבישל בה בשר דבב"ח מודי גם לפמ"ש הפמ"ג דבבלוע בקדרה כ"ע מודו דטע"כ דאורייתא דזה שפיר ילפינן מגע"כ דהא הוי גע"כ ממש ע"ש א"כ ג"כ לק"מ ממתני' דקדרה שבישל בה בשר על הגאונים והארכתי בזה ואכ"מ ודו"ק:

והנה לפמ"ש במתני' דמיירי שיש ס' ברוטב ויתר חחיכות נגד הג"ה רק דהוי איסור דבוק וי"ל שמא יצא פ"א חוץ לקדרה א"כ י"ל שפיר דמהא לא קשיא לרבא דהוי ס"ס שמא לא יצא חוץ לקדרה ואפי' יצא שמא יש בו ס' ועכו"ם בעי כדי לברר ולכך סמכי' אמסל"ת אבל מברייתא דבישל בה בשר שפיר הקשה אך י"ל דזה הוי ס"ס משם אחד דמה לי שנתבטל בכל הקדרה מ"ל שנתבטל בירך עצמו אך הרמב"ם לא ס"ל זה ודו"ק:

תוס' ד"ה אמר רבא. ועוד דבספרים ל"ג רב לטעמי' הנה הרב נוב"י הקשה איך קאמר במשהו כרב והא לרב דס"ל מב"מ במשהו בכל איסורין אף בנוקשה הדין ולרבא דרק משום חומרא דחמץ א"כ בנוקשה דליכא כרת לא כמ"ש התה"ד וא"כ ל"ש במשהו כרב ומזה הוכיח דלא כתה"ד ע"ש ואמנם לדעתי איפכא קשה לפמ"ש תוס' לקמן צ"ט דמודה ר"י בציר דרבנן ועתוס' שם א"כ לרב דמטעם מב"מ הוא ודאי דבנוקשה דרבנן לא אסר במשהו ואילו לרבא אין חילוק וכדקיי"ל בש"ע דאפי' נוקשה במשהו וכתבתי בחי' לה' חו"מ:

והנה מזבחים כתבו התוס' דיבש ביבש בטל אף לר"י דלא ילפי' מדם הפר ודם השעיר דהוי לח בלח ולפ"ז אי גרסי' רב לטעמי' א"כ ביבש ביבש בטל ולרבא דמשום חומרא דחמץ אין חילוק וא"כ ודאי קשה איך שייך במשהו כרב והא רבא מחמיר מרב אבל אי לא גרסי' רב לטעמי' י"ל דרב אפי' יבש ביבש אוסר ושפיר י"ל דרבא משום חומרא דחמץ אוסר במשהו כרב וזה כוונת התוס' וא"ש קו' מהרש"א ודוק:

שם בתוס' בא"ד ובה"ג של אספמיא. לכאורה דשפיר סבר דמב"מ במשהו וכמו דכתבו בפסחים מדלא יהיב רבא שיעורא כו' והביאו תוס' לעיל והא דפסק בחתיכות בנ"ט היינו כמ"ש לעיל בש"ס תוס' דזבחים דביבש ביבש מודה ר"י ודו"ק:

שם וי"ל דאתיא כר"י לפמ"ש תוס' לקמן צ"ט דבדרבנן מודה ר"י א"כ שם בסתם יינם הוי דרבנן ואפי' ר"י מודה ובחי' ליו"ד כתבתי בזה:

ומ"ש התוס' דשם משום א"מ איסור לכתחלה צ"ע דהא הישראל הישראל אין מתכוין לבטל דסעכו"ם פסק תחלה והא אם ישראל פסק תחלה שרי ולפמ"ש בשם הפמ"ג דבליעת כלי ודאי טע"כ דאורייתא א"ש קושית' אמאי לא הקשה רבא על מתני' דירך שנתבשל בה ג"ה ועל מתני' טפת חלב ולפמ"ש א"ש דירך שנתבטל בהג"ה הא פ"ל לרבא טע"כ דרבנן לדעת רש"י וטפת חלב ג"ב י"ל דהא מיירי שנפל חוץ לרוטב והוי כמו צלי ולא דרך בישול וזה ג"כ דרבנן אבל מקדרה שבישל בה בשר דהוי פליטת כלי דזה ודאי דאורייתא שפיר הקשה ודו"ק ולשיטת רש"י דצ"ל ששים וטעימה א"ש דמירך ומטיפת חלב אין ראיה די"ל דשם ע"כ דיש ששים ושפיר סמכי' אטעימת עכו"ם דמסתמא אין בו טעם וזה י"ל בכוונת רש"י לעיל דף פ"ט ב' ד"ה בנ"ט דכתב כל נ"ט שיערו בששים והיינו דאל"כ לא סמכי' אקפילא אבל קדרה שבישל בה בשר דמסתמא אין במה שבקדירה ששים נגד הקדרה שפיר הקשה מאן טעים לי' ומשני בקפילא דלא מרע אומנותי' ולפ"ז י"ל לדעת רש"י דהא דצריך ששים וטעימה היינו במסל"ת לחוד אבל בקפילא לא בעי' ששים דלא מרע אומנותי' ודוק. ולפמ"ש הפמ"ג דהיכא דאין לוקין כגון בהנאה מותר ח"ש מה"ת דל"ש חזי לאצטרופי למלקות א"כ י"ל לדעת הר' יוסף מירושלים דעל טע"כ לא לקי וע' ברא"ש א"כ ח"ש מותר מה"ת א"כ ל"ק קו' הש"ך איך סמכי' על עכו"ם מסל"ת בספק תורה ולפ"ז א"ש דהעכו"ם טועמו ואם אומר שאין בו טעם שפיר יוכל הישראל לטעום ממנו ח"ש דהוי רק ספק דרבנן ודוק. ואמנם הב"ח דכתב דלוקין על טע"כ ע' פמ"ג בפתיחתו לבב"ח שפיר הקשה רבא ודו"ק כי לקצר אני צריך ואי"ה יבואר עוד בס"ד:

והנה התוס' ביבמות בהא דנפל לא' משתי קופות הקשו נוקמי אחזקת היתר ותירצו דהאי דנפל אין לו חזקת היתר והכוונה דהא האי דנפל יש לו חזקת איסור ואיך. נאכל התערובות ונאמר דהכל מותר והא יש בתערובות האיסור והוא יש לו חזקת איסור ומה חזית דניזל בתר חזקת התערובות ניזל בתר חזקת האיסור אבל עדיין קשה דבשתי קופות ולפניהן שני סאין הרי שייך שפיר לאוקמי הקופה של חולין על חזקתה ונאמר שלא נפל בה אלא חולין והסאה השני' של תרומה נפלה לקופה של תרומה וכ"א בחזקתה ואמנם י"ל דהא אנו מסופקין על הסאה שנפלה לתוך הקופה של תרומה מה היא אם תרומה אם חוליו ומה מועיל לה שנפלה לתוך חולין לשנאמר דהיתה של חולין והגע עצמך אילו היתה הקופה שנפלה לתוכה ריקנית ומצאנו הסאה בתוכה ודאי היתה ספק תרומה וכי מפני שהיתה הקופה חולין נימא שהסאה היתה חולין והרי הסאה היא מונחת בתוכה כן נלע"ד ולפ"ז נלע"ד אם אנו מסופקין אם האיסור נ"ט בתערובות שפיר יש לאוקמי התערובות על חזקת היתר וכאן ל"ש סברא שהרי האיסור בפ"ע אין עליו ספק כלל והספק הוא רק בתערובות אם קיבלה טעם ממנו אם לאו ושפיר נוכל לאוקמי על חזקת היתר וד"מ ירך שנתבשל בה ג"ה הרי הגיד לפנינו ועליו אין ספק והספק רק על הירך והירך יש לו חזקת היתר וכן בטיפת חלב שנפלה על החתיכה החתיכה הרי יש לה חזקת היתר ול"ש לאוקמי הטיפה על חזקתה דהא אינה בעולם כלל דכבר נתערבה ורק הטעם יש בחתיכה וע"ז אנו מסופקים וכן בקדרה שבישל בשר הקדרה הוא לפנינו ורק על טעם הבשר בחלב אנו מסופקים והחלב יש לו חזקת היתר וז"ב ולכך סמכינן על מסל"ת והתוס' ביבמות שם מיירי ביבש ביבש דהאיסור עומד בפ"ע וא"י היכן הוא ול"ש לאוקמי הקופה על חזקת היתר דהא הספק על הסאה שנפלה מה הוא והיא מונחת בתוך הקופה ולה אין לה חזקת היתר משא"כ כאן דהספק רק על ההיתר אם בלע מהאיסור וזה ברור מאוד ולכאורה נראה דלר"י דס"ל לא אסרה תורה אלא מה שעל הכף ויתר הגיד אפי' איסור דרבנן אין בו כמ"ש תוס' לעיל דף צ"ב א"כ איך שייך טעימה בירך דאפי' יש בו טעם גיד מ"מ שמא הטעם הוא מהקנוקנות ושאר הגיד ולכך לא פריך רבא מהא דירך דלכך משערי' כבשר בלפת דלטעום א"א כמ"ש ואפשר דזה כוונת התוס' דתירצו משום דמשערינן לי' כבשר בלפת ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמר רבא. ומ"מ לא הי' ר"ת פוסק. בחי' לה' חו"מ בארתי דברי התוס' היטב בס"ד ע"ש:

בש"ס דהיתרא בטעמא ופירש"י יטעמנו כהן. וי"ל אם אין כהן ואיכא עכו"ם קפילא אם נסמוך עליו וי"ל עפמ"ש הגאון ישויע"ק דאי אמרי' חנ"נ א"כ גם ההיתר נעשה איסור שפיר מוקמי' לי' על חזקת היתר אבל אם אין חנ"נ ל"ש לאוקמי על חזקת היתר דהא עדיין ההיתר היתר רק דמעורב בו איסור וכ"א בפ"ע ע"ש ולפ"ז תרומה בחולין דל"ש חנ"נ דכולו היתר ל"מ קפילא לפמ"ש לעיל דמהני רק מחמת חזקת היתר ודוק:

וראיותי ברשב"א דעמד ע"ז דמחלק לשנים בטעמא ובקפילא ודקדק מזה דלא בעינן קפילא משום דיודע להבחין הטעם אלא משום דלא מרע נפשי' ולכך בכהן לא בעי קפילא ולא מיירי במסל"ת כפירש"י דא"כ ל"ש מרע נפשי' ע"ש והנה אם נאמר דטע"כ דרבנן א"כ ה"ל ספק דרבנן ולמה צריך טעימה ואמנם כבר כתבתי במ"א דהיכא דיכול להתברר ויכול להיות שיתברר האיסור לא התירה התורה הספק וכדאמר ר"נ בכריתות דלכך בעי חתיכה משתי חתיכות שמא יבוא בקי ויברר ע"ש א"כ א"ש דצריך טעימה דיכול להתברר ושמא בשעה שיאכלנו ירגיש הטעם של האיסור וז"ב ומעתה כשהכהן טועמו ואומר שאין בו טעם עדיין י"ל שמא הוא אינו מבחין הטעם וכשיאכל אחר בקי בטעמים ירגיש הטעם וע"כ צ"ל דכיון דחזי' דכהן אינו מרגיש הטעם תו לא חיישי' שמא הוא מחמת חסרון בקיאותו והא דבעכו"ם בעי קפילא הוא דלא מרע נפשי' כמ"ש הרשב"א גם י"ל לשיטת רש"י דששים ג"כ בעי' א"כ לא חיישי' שוב שמא אחר בקי ממנו ירגיש הטעם דמסתמא אין בו טעם ומעתה י"ל דהא דפירש"י לקמן גבי גריסין דבעי ששים וטעימה היינו דשם מיירי בטעימת כהן שאינו קפילא וחיישי' שמא אינו מבחין הטעם לכך בעי ששים וטעימה אבל בטעימת קפילא לא בעי ששים וא"ש דמחלק לשנים טעמא וקפילא וא"ש דפירש"י בר"פ סתם נ"ט הוא בששים ודוק היטב:

והנה הרמב"ם פט"ו מתרומות הט"ו כתב דתרומה א"צ אלא לרחוץ הקדרה יפה ול"צ הגעלה שזה שנבלע בחרסיה הוא מים ולא תרומה ואין בו טעם ע"ש והר"א הקשה עליו והנה כאן מבואר דתרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט וע"ש שהעתיק ברייתא זו דאם בישל בה בנ"ט ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה ע"ש מבואר דפירש הברייתא דלא רחץ הקדרה ונאסר המתבשל מפני הלכלוכית שע"ג הקדרה וא"כ א"צ אלא ס' נגד מה שע"פ הקדרה ובזה א"ש מה שכתבתי לעיל ליישב השגת הרשב"א על הגאונים דאמרו אפי' קבלה טעם מן הממש שרי שמואל והשיג עליהם מהאי ברייתא דקדרה של בשר לא יבשל בה חלב ולפי פי' הרמב"ם א"ש דגם כאן מיירי בלא הודחה הקדרה יפה דומיא דתרומה וז"ב וגם מ"ש הרשב"א דאין במה שבקדרה ס' נגד הקדרה ולפ"ז יקשה על שיטת רש"י דס"ל דלא מהני טעימה בלי ששים ואמאי נקט בנ"ט ולפי הנ"ל א"ש דנגד מה שע"פ הקדרה שפיר יש ס' וכמ"ש ודוק והנה הריטב"א העיר דמה קמ"ל דלא יבשל בה חולין והוליד מזה דלאחר מעל"ע משום דהתירא בלע שרי נטל"פ ע"ש ולע"ד י"ל דמיירי שנבלע בה בשר מועט ויש במה שבתוכה ס' ודרכה להשתמש בשפע דאז לדעת הרשב"א מותר לבשל בה ולא הוי מבטל איסור לכתחלה וקמ"ל דלא כוותי' ולפמ"ש לעיל ליישב לשיטת רש"י א"ש מה דהקשו הרשב"א והרא"ש עליו דלשון סמכינן אקפילא משמע להקל אפי' ליכא ס' ולפמ"ש א"ש דבטעימת קפילא לא בעינן ס' דלא מרע נפשי' רק בכהן שאינו קפילא בעי ס' ודוק:

ע"ב הנהו אטמהתא כו' קשיא. בשאלתות איתא ש"מ ע"ש והנה נוסחא שלנו קשיא וכל קושיא יש לה תירוץ כמ"ש:

הרשב"ם בב"ב והנה התוס' לעיל הקשו דאותה כדי קליפה יאסר כ"ק אחרת וכתבו דאם אין חנ"נ בשאר איסורין א"ש ולפ"ז א"ש דשמואל הא ס"ל לקמן דף ק"ח א' דאפשר לסוחטו מותר אבל רבינא י"ל דס"ל חנ"נ וא"כ שפיר קליפה אוסרת חברתה וא"כ אין קושיא משמואל על רבינא והא דחם לתוך צונן קולף י"ל דשם חומרא בעלמא כמ"ש המג"א סי' תס"ז

תוס' ד"ה איכא דאמרי. וי"ל, דבריהם ז"ל סתומין. ונראה כוונתם דלא אמרי' דהבלוע בקדרה נ"נ וצריך ס' בהיתר נגד כל הקדרה קמ"ל דלא אלא הבלוע מצטרף לבטל ומ"ד מה דבלעה קדרה היינו מה שבלעה אחר שנפל האיסור מצטרף עם ההיתר שנתבשל בה אבל מה שבלעה קודם שנפל בה האיסור מיד כשנפל בה האיסור נ"נ הבלוע ואף שבישל בה אח"כ היתר צריך בהיתר המתבשל ס' נגד כל הקדרה וז"ב:

תוס' ד"ה כל איסורין. הנה י"ל דרבא לדעת רש"י לקמן צ"ח ב' ס"ל טע"כ דרבנן לכך ס"ל בששים אף דאיכא דיהבי טעמא כבצל וקפלוט ור' יוחנן לטעמי' דס"ל טע"כ דאורייתא כמו שהוכיח הרשב"א בחי' לקמן מדאמר בע"ז טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו משמע דאיסורא דאורייתא איכא ע"ש וא"כ שפיר ס"ל כבצל וקפלוט ואמנם התוס' כתבו דכרבא קיי"ל דהוא בתרא ולדעת רש"י א"ש דהוא ס"ל טע"כ דרבנן אבל התוס' ס"ל דגם לרבא טע"כ דאורייתא והא דאמר בששים משום דס"ל דכך שיערו חכמים דאין נ"ט באיסורין יותר מששים ופליג אר' יוחנן דהכא דס"ל אין נ"ט יותר מבצל וקפלוט וזה כוונת התוס' למעיין בדבריהם במ"ש וכרבא קיי"ל דהוא בתרא ודוק:

והנה והנה התוס' והרשב"א הוכיחו מהא דאמר רבא מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' דרבא ס"ל כרבנן דר"י ולא כפירש"י ע"ש והנה הרשב"א עצמו הביא נוסחת הרי"ף מב"מ דליכא למיקם אטעמא כגון שמנו של ג"ס בס' וכתב שכן הגירסא ברוב הספרים שלא כדברי מקצת רבותינו בעלי התוס' ע"ש וא"כ א"ש דהא בדרבנן אף ר"י מודה כדאיתא בדף צ"ט ע"ב שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכתבו התוס' והרשב"א דבדרבנן ר"י מודה וא"כ איש:

הן אמת דרש"י לא גרים כן אבל עכ"פ אין סתירה לדינו והרשב"א כתב דבסוף ע"ז האריך ואינו בידי והנה כבר הבאתי קושית הריטב"א אהא דפריך לקמן ולבטל ברובא דילמא ר"י הוא דאמר מב"מ ל"ב וע"ש מה שתירצתי אבל אי נימא דשמנו של גיד עם בשר הוי מב"מ כמו שהוא נוסחת הספרים לק"מ דהא שמנו של גיד עם בשר הוי מב"מ ואפ"ה תני בנ"ט מכלל דמתני' לא סבר כר"י ואמנם לפמ"ש אין ראיה מזה דזה דרבנן ובדרבנן ר"י מודה ומפני כניסת ש"ק קצרתי ודוק:

ואמנם אכתי א"ש דהא במשנה תנן ה"ז בנ"ט והגיד הוי דאורייתא ובטל בהבשר וע"כ דמב"מ בטל ושפיר פריך ולבטיל ברובא וע' פר"ח שהחזיק בזה דגיד ובשר מב"מ הוא ועפמ"ש יש סמך לדבריו:

תוס' ד"ה וכחל שאני התם כו' גם לבסוף פירש כל הדם לגמרי כו' משמע דר"ל דשם לא אתי למשרי למיכל קודם גמר צליתו דהא יש היכר דבסוף צליתו יצא הדם לגמרי ומעקרא יש עדיין בו דם ולא אתי להחליף זה בזה משא"כ הכא שהדם נשאר בו בקדרה אתי למימר מה לי קודם צלייתו מה לי אח"כ ואמנם י"ל בפשיטות יותר דשם לא אתי להחליף לאכול קודם דהא דם שבישלו מותר מה"ת וקודם בישולו בתחלת בישולו אסור כמ"ש תוס' לקמן וא"כ לא אתי להחליף אבל כאן אדרבה להיפך דלא אסור מה"ת אא"כ בישלו כמאכל בן דרוסאי ושפיר אתי למימר מדשרי אח"כ מכ"ש קודם ודו"ק:

ולפמ"ש בס' חוות דעת טעם דאפשר לסוחטו אסור דמעט נשאר בתוכו ולא בטל משום דהי' מעורב מתחלתו ע"ש א"ש קושית התוס' אמאי כחל עצמו אסור הא יצא כל החלב לחוץ דהא מקשה אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור ולפי הנ"ל א"ש די"ל דנשאר בתוכו משהו ולכך נפל לקדרה אחרת לא יאסור אבל בכחל עצמו לא בטל דמעורב מתחלתו ויש לכוון זה בתירוץ התוס' שכתבו לפי שבתחלת בישולו כו' למ"ד אפשר לסוחטו אסור כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה אלא מעתה ועוד דמספק לא אוסר כו' דחלב שחוטה דרבנן הקשה בראש יוסף א"כ גם בקדרה לא יאסר דהוי ספק דרבנן ולפ"ד א"ש לפמ"ש הר"ן דהא בקדרה ראשונה ודאי נפיק רק דלא ידעי' כמה א"כ אם נדון בו לקולא יהיו כל האיסורין בספק וכ"א ישער כמה שנראה בעיניו ולכך השוו חז"ל מדותיהן לשער נגד כולו אבל בקדרה שני' דהספק שמא כבר יצא וא"כ באמת יהי' מותר לכל וא"צ לשער כלל ל"ש זה ושפיר פריך דהוי ספק דרבנן ולקולא וז"ב וגם לפמ"ש הע"ז א"ש דבשלמא בקדרה ראשונה דיצא ודאי ולא ידעי' כמה שפיר י"ל דיש לו תקנה לשער נגד כולו אבל בקדרה ראשונה ל"ש זה דזה לא מקרי תקנה דהרי עיקר הספק הוא אם צריך שיעור כלל דשמא אין כאן איסור כלל ודו"ק:

ולפמ"ש האו"ה גבי נשפך דבשר עוף מחמרי' ועט"ז סק"ה משום דטע"כ דאורייתא ועשו חז"ל חיזוק לדבריהם כשל תורה ע"ש והיינו בב"ח אבל בשאר איסורין דטע"כ דרבנן לא מחמרינן ולפ"ז א"ש דבקדרה ראשונה הוי בב"ח וטע"כ דאורייתא ולכך אף דחלב שחוטה דרבנן מחמרינן כמו בבשר עוף וע' בש"ך סי' צ"ח ס"ק ז' אבל בקדרה שני' דכבר נאסר הכחל וה"ל כשאר איסורין שפיר כתבו תוס' דה"ל ספק דרבנן ודו"ק ובחי' ליו"ד כתבתי:

והנה בתרי ספקי דרבנן דסתרי אהדדי כתבו האחרונים דיש להחמיר בתרויהו דהי מיניהו מפקית וכמו בכסי דפסחא שכתב הר"ן דצריכין הסיבה בכולהו ע"ש וא"כ מה פריך אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסר הא הוי תרי ספקי דרבנן דסתרי אהדדי דאי נימא דנפיק כולי' בקדרה ראשונה ונתיר האחרונה א"כ נימא להפך בקדרה הראשונה דלא נפיק כולי' ונתירה אלא דז"א דהא בקדרה ראשונה ל"ש להתיר מספק כמ"ש הר"ן וא"כ לא סתרי אהדדי וזה י"ל בפירוש דברי הש"ס ודו"ק וא"ש לשון אלא מעתה ודו"ק היטב:

והנה עוד י"ל במה שכתבו התוס' ד"ה וכחל ולא דמי לבשרא דאסמיק ע"ש ולפמ"ש בשם האו"ה דבשר עוף ספקו בנשפך לחומרא וכתב הע"ז ס"ק ה' דמצינו בבב"ח שעשו חז"ל חיזוק לדבריהם כשל תורה ולא הוי גזרה לגזרה כו' ולפ"ז י"ל דבשלמא בכחל גזרו אטו שמא יאכל ממנו קודם שיצא כולו אף דחלב שחוטה דרבנן מ"מ בבב"ח גזרו גזרה לגזרה כמ"ש הט"ז אבל באומצא דאסמיק דדם שבישלו דרבנן וה"ה שצלאו ל"ש למגזר דשמא אתי למיכל קודם גמר צליתו דהוי גזרה לגזרה וז"ב לכאורה אך י"ל לפמ"ש התוס' דבתחלת בישולו הוי דאורייתא א"כ כיון דגזרי' שמא יאכלנו קודם גמר צלייתו לא הוי גזלג"ז אמנם ע' בפמ"ג בהקדמתו לה' מליחה דהביא בשם תה"א דאפי' בתחלת בישולו הוי דרבנן עיי"ש ואמנם לשיטתן דבתחלת בישולו הוי דאורייתא א"ש דלא תירצו כן ואמנם י"ל דבודאי אין לחוש שיאכל בשר חי אלא שיאכל קודם גמר בישולו והיינו שכבר נצלה אלא שלא נצלה כל צרכו ואז גם התוס' מודים דהוי דרבנן וא"ש ודו"ק:

ועתוס' פסחים ע"ד ד"ה כבולעו שהקשו הא בפסח נותן בני מעיו לתוכו ואעפ"כ לכתחלה מותר וכבדא עלוי בשר לא שרי אלא בדיעבד ולפמ"ש י"ל דהגזרה שיאכל קודם גמר צלייתו ובפסח ל"ש זה דהא אל תאכלו ממנו נא כתיב ודוק וע' ברמב"ם ה' ק"פ שכתב דצלאו עם ג"ה והראב"ד התמרמר נגדו ולפי נוסחת הספרים דשמנו של גיד הוי מב"מ וברובו בטל וא"מ איסור לכתחלה ל"ש דהא צריך לצלאו שלם וגם לפ"ד הג"א דאיסור דרבנן מותר לבטלו א"ש ודו"ק:

שם בש"ס ביצה בס' וכתבו התוס' ה"ה שאר איסורין וביצה אצטריכא לי' משום דאיכא ביצה טמא דמיא בעלמא הוא ע"ש ולכאורה קשה בס"ד דלא ידע עדיין מהא דמיא בעלמא הוא קשה אמאי נקט ביצה ולכאורה י"ל דהא דעת הרמב"ם דל"ד כחל אלא כל איסורי דרבנן סגי בנ"ט והוא וא"כ לדעת הש"מ וכן הוכחתי במ"א מהר"ן דביצת טריפה הוא רק דרבנן א"כ י"ל דל"ב ס' אלא נ"ט והא קמ"ל ר"נ דביצה בס' ואפי' ביצת טריפה והנה למאי דמשני בביצת אפרוח י"ל דבאמת ביצת טריפה דרבנן רק בנ"ט והוא אף בקליפה ובזה י"ל מה שהקשו התוס' לישני דמיירי בנמצא בה דם דשדי תיכלא בכולה ולפמ"ש תוס' לעיל דף ס"ה דדם ביצים רק מדרבנן אסירי א"כ י"ל דנמצא בה דם כיון דמדרבנן הוא סגי בנ"ט והוא לדעת הרמב"ם לכך משני ביש בה אפרוח דאז מה"ת אסורה וזה כוונת רש"י ד"ה אפרוח ול"ש טמאה ול"ש טהורה דנבלה היא ור"ל דמדאורייתא אסורה ודו"ק

שם בש"ס השתא דלית בה אפרוח לפ"ד הרשב"א דעד שלא יצא לאויר העולם אסור רק מדרבנן א"כ י"ל דרישא בביצה טמאה דאורייתא וסיפא בביצת אפרוח דרבנן וקמ"ל דלא סגי בנ"ט והוא ככל איסורי דרבנן לדעת הרמב"ם אלא דהרשב"א לטעמי' דלא ס"ל כדעת הרמב"ם ולהרמב"ם י"ל דס"ל דביצה שנגמר האפרוח דאורייתא ואין להאריך:

שם סבר רב אשי לכאורה י"ל דרב אשי ס"ל טע"כ ל"ד ולכך הקיל וערש"י לעיל צ"ז דכתיב וכיון דאיפליגי ואיסורא דאורייתא הוא כו' ולכך רב אשי דסבר טע"כ לאו דאורייתא הקיל ויותר נראה דמיירי בבשר שמן דהוא מב"מ עם החלב כמ"ש הש"ך סי' צ"ח וא"כ מה"ת ברוב רק דרבנן שיערו בששים ולכך הקיל ואמנם אמרו לו אטו היתרא בלע והיינו דהוא מחזי כחוכא ואטלולא דההיתר נשער ולא האיסור וז"ב:

שם ההוא פלגא דזיתא י"ל דמר בר ר"א סבר דח"ש מותר מה"ת ורבנן גזרו בו אטו שמא יהא שיעור שלם דהיינו כזית וא"כ אם נפל לתלתין פלגי דזיתא דאפי' יהי' כזית יהי' בטל ברוב דהא תרבא ובשרא מב"מ הוא וא"כ ל"ש לגזור דהוי גזלג"ז חבל רב אמר לו לא תזלזל בשיעורא דרבנן כיון דרבנן אסרו ח"ש לא פלוג ואפי' בתערובות בעי ס' שלא יהי' זילזול לדרבנן וכו' ודו"ק. ועוד דמה בכך שהוא ח"ש הא טע"כ ואפי' טיפה אחת אוסרת כל התערובות אם יתן טעם. והנה חלב עם בשר הוי מב"מ לענין שמא כמ"ש הרשב"א אבל לא בטעמא ולפ"ז י"ל דמר בר ר"א סבר דבתר שמא אזלינן אבל רב אשי השיב לו דבתר טעמא אזלינן ועסי' צ"ח בש"ך ס"ק ו' ודו"ק:

והנה במ"ק הקשיתי אהא דהוכיח הרמב"ן דביצה הוי בריה דאל"כ מה פריך והא אמרו אינשי מיא דביעי בעלמא דילמא מיירי דהביצה בעצמה. נתערבה ע"ש והקשיתי והקשיתי דהא ביצה טהורה ראשה אחד חד וראשה אחד כד ואיך תתערב בה טמאה וליכא למימר דנתרסקו דא"כ שוב אינה ברי' ואמנם י"ל דבביצת טריפה מיירי וכמ"ש לעיל אבל גם זה אינה בריה עסי' ק' ביו"ד וא"כ שפיר י"ל דבביצת טריפה מיירי ונתערבה הביצה עצמה ואמנם למ"ש בסי' ק"ט דמב"מ יבש ביבש חד בתרי בטל א"כ ל"ק קושית הרמב"ם דהא ביצה בביצים הוי מב"מ וברוב בטל אך י"ל דנתערבה בא"מ ונפרך לחתיכות דקות כמ"ש בש"ך סי' ק"ט סק"ח דאז צריך ס' ואמנם לטעמא דאם יבשלם יתן טעם זה ל"ש דהא אמרו אינשי מיא דביעי בעלמא הוי וזה קושית הש"ס והא אמרו אינשי כו':

והנה לפמ"ש התוס' הא דנקט ביצה איצטריך לי' משום דאיכא ביצת טמא דמיא בעלמא הוא א"כ ל"ק קו' הרמב"ן דאם ביצה היינו ביצה עצמה א"כ אמאי נקט ביצה דוקא דהא יבש ביבש אפי' ביצה טמאה צריך ביטול ואמנם לפמ"ש י"ל לפ"ד הפוסקי' דאף יבש ביבש מב"מ צריך ס' והיינו דגזרי' אטו א"מ וא"כ שפיר נקט ביצה משום דאיכא ביצה טמא דמיא בעלמא הוא וא"כ ביבש ביבש אף בא"מ לא בעי ס' דהא ל"ש שאם בא לבשלן הרי טעמו ניכר דהא מיא בעלמא הוא וז"ב ובלא"ה י"ל דאי נימא דנקט ביצה משום דאיכא ביצה טמא דמיא בעלמא הוא ור"נ נקט ביצת אפרוח א"כ ביבש ל"מ לה דמאין נדע שיש בה אפרוח כמ"ש הפלתי בסי' ק' וצ"ל דנתרסקה ונתערבה באופן דאינה ניכרת דאיסורין חשובין שנו דומיא דכחל וכמ"ש הרשב"א ועיי"ש היטב:

והנה רש"י ז"ל פירש בדברי ר"נ ביצה של עוף טמא ותמהו דהא מסקי' דמיא בעלמא היא ומזה הוכיח הבעה"ת דלא סמכי' אשינויא ובאמת אסרה ביצה טמא בפליטתה ואמנם י"ל דהא הקשה הרשב"א לוקמי בביצה עצמה ומזה הוכיח דביצה לא בטלה וכר"ל דכל שדרכו לימנות שנינו ע"ש ולפ"ז י"ל דכל סוגית הש"ס הכא דפריך והא אמרי אינשי כו' אזיל אליבא דר"ל אבל אליבא דר"י דקיי"ל כוותי' שפיר י"ל דמיירי בביצה. עצמה ולכך פירש"י כן והנה יש לפרש הא דפריך והא אמרו אינשי מיא דביעי בעלמא היינו דאין בה טעם גמור אבל טעם קלוש יש בה וכ"כ בישוע"י ולפ"ז י"ל דנהי דמה"ת אינו אסור מ"מ מדרבנן אסור וכמו נ"ט בר נ"ט דאיסורא דאסור דכתב הראש יוסף דהוי דרבנן דגזרו דכיון דהוי אסור אינו יוצא מידי איסורו לעולם והא דפריך הש"ס היינו דכיון דהוי רק אסור מדרבנן לא הי' לנו להצריך ס' לבר מיני' אלא הי' די בנ"ט כדעת הרמב"ם בכל איסורי דרבנן ואמאי אמר ר"נ ואין ביצה מן המנין ובזה א"ש דרשם הש"ס ביצה בששים ואין ביצה מן המנין למימרא דיהיב טעמא ואמאי נקט האי ואון ביצה מן המנין דלא צריך לקושיתו ולפמ"ש א"ש דרן על זה יסוב הקושיא ובזה אפשר לפרש מ"ש הבעה"ת דאנן קיי"ל דביצת טמא' אוסרת פליטתה והיינו עכ"פ דבעי נ"ט ובזה יובן מ"ש התוס' דנקט ביצה משום דאיכא ביצה טמא וקשה עכ"פ האי ואין ביצה מן המנין ל"ל דבזה שוה לכל איסורין ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה איבעיא להו לכאורה לפמ"ש רש"י דריב"ל לקמן בשם בר קפרא מיירי דבדקיני' ולא יהיב טעמא או מב"מ דליכא למיקם אטעמא ואעפ"כ בעי ששים והיינו מדרבנן כמ"ש הראש יוסף שלא יבואו להקל ולפ"ז שפיר די בששים והוא ולא החמירו יותר אבל כאן מיירי דלא בדקיני' כגון דליכא קפילא ולכך צריך ס"א והוא וי"ל עוד לשיטת ספר התרומה דלא סמכי' אהא דאמרו אינשי והיינו כמ"ש דטעמא קלישא איכא ולפ"ז י"ל דבביצה מודה רש"י דסמכי' אטעימה דהא מדרבנן הוא אסור כמ"ש לעיל ובדרבנן עכו"ם מסל"ת נאמן והא דצריך ס"א היינו בליכא קפילא וכמ"ש וא"כ לא סתרו אהדדי דברי ריב"ל ואמנם התוס' לשיטתן דלא ס"ל כפירש"י:

שם אבא לא שיער במ"ז עש"ך שפירש דקאי על ביצים בקליפתן ע"ש אבל לע"ד הוא דוחק לומר דמ"ה קליפות יעלו להשלים עד ס"א ולכן נראה די"ל דקאי על ביצה טמא דכתבתי לעיל דלא סמכי' אשינוייא דמיא בעלמא והיינו דטעם קלוש איכא בהו וכמ"ש ולכן שפיר אמר אבא לא שיער במ"ז כו' והיינו דאפשר לומר דהאי טעמא קלישא סגי במ"ז או במ"ה וז"ב ודו"ק:

והנה יש להעיר לפמ"ש הפלתי דלמ"ד יש בגידין בנ"ט א"כ גם טעם קלוש אוסר ה"ה עצמות ע"ש ולפ"ז י"ל גם לענין ביצים דלמ"ד יש בגידין בנ"ט פליטתן אוסר ולמ"ד אין בגידין בנ"ט פליטתן אין אוסרת וע' בירושלמי תרומות הובא בתוס' לעיל דף ס"ד ב' ד"ה גיעולי ביצים דאמר מעשה בא לפני ר"ג ואמר אבא הורה במ"ז כו' מעשה בא לפני רב הונא ואמר קליפי איסור מעלין את ההיתר כו' ע"ש ותמצא סמך נכון למ"ש לעיל לפרש הא דאבא הורה במ"ז ולמה שכתבתי כאן ואין בידי ספר פלתי לעיין אולי העיר בזה:

והנה בט"ז סי' צ' כתב דין חדש דבב"ח שחיטה ע"י כבוש או מליחה מותר דהוי תרי דרבנן ובנה"כ השיג עליו ממ"ש התוס' דבכמה מקומות גזרי' גזלג"ז והמעיין בט"ז סי' צ"ח יראה דדעתו דוקא בשר עוף גזרי' אטו בשר בהמה אפי' גזרה לגזרה כדאשכחן בש"ס דגזרי' העלאה אטו אכילה אבל בחלב שחיטה לא מצינו עיי"ש היטב ובזה נדחה השגת הדג"מ עליו מהא דבר גזלא דנפל לכותח עיי"ש ולפמ"ש א"ש וז"ב

ואמנם לפמ"ש הט"ז מוכח דס"ל דצלי אסור מה"ת בב"ח דאל"כ יקשה עליו מהא דאמרי' בכחל לא קרעו א"ע עליו מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא והא הוי תרי דרבנן א"ו דצלי אסור מדאוריית' ובספר חוות דעת בסי' פ"ז כתב דצלי דרבנן ע"ש ובאמת רש"י פירש דכולה שמעתתא בצלי ור"ת מפרש בקדרה ע"ש ואי"ה שם יבואר בס"ד והרמב"ם ז"ל פ"ט מה' מ"א כתב דלכך בשר חיה ועוף אסרו שלא יטעו העם ויאכלו בשר בהמה בחלב בהמה שהרי אין במשמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש עכ"ל הזהב ומזה תבין מדוע בבשר עוף יש להחמיר ולגזור טפי גזרה לגזרה מבחלב שחיטה דחלב שחיטה לא אתי לומר דמותר בכל חלב דהא אדרבה משמעות הכתוב דוקא בחלב בהמה חיה ולא שחיטה ואין במה לטעות וז"ב:

ע"ב תוס' ד"ה לחומרא לפי שיטת רש"י א"ש דודאי אי איכא טעם ל"מ ס' או ק' אלא היכא דטעים לי' וליכא טעם אז מהני ס' או ק' וא"כ הוא לחומרא דהא כי ליכא טעם שפיר הוי לן למגמר מאחרי רבים להטות דמ"ש מב"מ ומ"ש מבשא"מ כיון דליכא טעמא וז"ב והנה תוס' תירצו שני תירוצים ולתי' א' הוא לשיטתן ודלא כשיטת רש"י אלא דילפי' מזרוע בשלה דכל היכי דאיכא ס' או ק' מסתמא ליכא טעמא ול"צ למטעמי' כלל ואמנם אי טעים לי' וחזינן דאית בי' טעמא ודאי טעמא לא בטיל ואמנם י"ל דטעימת עכו"ם לא מהני בזה דדוקא אי טעים ואמר דלית בי' טעם סמכינן עלי' דמלתא דעבידא לגלויי הוא דהא יודע שהישראל יאכלנו על פיו ויראה שיש בו טעם ויתפס בשקרו ולא מרע אומנותו אבל אם אומר שיש בו טעם איננו ירא לנפשו שיתפס בשקרו דהא סומך א"ע שהישראל לא יאכל ממנו אבל עכ"פ כשהישראל טועם אח"כ ואומר שיש בו טעם אסור וכ"כ הרשב"א ואמנם י"ל דאף כשישראל טועם ואומר שיש בו טעם מ"מ כיון דיש בו ס' או ק' אמרי' דזה טעם קלוש ולא זהו שאסרה תורה ומכ"ש למ"ד טע"כ דרבנן ואמנם לא כן משמע מלשון התוס' והפוסקים ולתי' שני בתוס' הוא מכוון לדעת רש"י דאף דפעמים פוסק הטעם בפחות מס' מ"מ החמירה תורה לאסור עד ס' או ק' והוא מכוון לשיטת רש"י לעיל ד"ה בס' שכתב היכא דבדקיני' ולא יהיב טעמא א"נ מב"מ כו' ולפ"ז י"ל דהא דס"ל לרש"י דטע"כ דרבנן כמ"ש לקמן ד"ה לטע"כ היינו היכא דאיכא ס' או מאה וזה שאמר שם ולחולין שפיר גמרי' מיני' למאה וששים דמדאורייתא ברוב בעל כו' עיי"ש וראה בעיניך דלא כתב שם דמדאורייתא אי לאו מהאי גמרינן כו' כמ"ש בד"ה דמדאורייתא לעיל מיני' והיינו דלעיל מיירי היכא דבדקינן לי' וליכא טעם א"כ גמרי' מיני' לחומרא דאעפ"כ בעי ס' וק' ואי לאו דגמרי' מיני' הוי מבטלי' ברובא דהא טעמא ליכא אבל רבא דאמר לא נצרכה אלא לטע"כ וא"כ מיירי דאיכא סע"כ ואעפ"כ מותר בס' או ק' וא"כ הוא לקולא לכך פירש"י דרבא ס"ל טע"כ לאו דאורייתא ואי לאו דגמרי' מיני' הוי מבטלינן ברוב ודו"ק היטב:

והנה יש להסתפק לשיטת רש"י היכא דאיכא סמ"ך אי מותר לישראל לטעמו דאפשר כיון דאיכא ס' מסתמא ליכא טעם וא"כ מספק מותר הישראל לטעמו והא דאמרי' מבשא"מ דאיסורא בקפילא היינו דעכו"ם מרגיש הטעם ביותר דבקי בטעמי דאיסורין ולפ"ז יש לפרש מבשא"מ דהתירא בטעמא ועמד הרשב"א אמאי פלגינהו לתרתי ולפמ"ש י"ל דר"ל דמבשא"מ דהתירא שפיר יוכל הישראל לטעמו ולא בעינן עכו"ם דהא גם ישראל מרגיש בטעם ההיתר משא"כ דאיסורא דאיסורא אין הישראל בקי ועמ"ש לעיל ליישב דקדוק הרשב''א וצ"ע בכל זה וראיה למ"ש דהא אי ליכא קפילא סמכי' אששי' ואמרי' מסתמא ליכא טעמא ולכאורה ה"מ למימר לא נצרכה אלא לרבנן דמב"מ ברוב וקאמר דהכא בעי' ס' וק' דז"א דהא זה הותר הבא מכלל איסור משמע דר"ל דכאן קולא ובעלמא חומרא וז"פ והנה מה שהקשו תוס' דלימא דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה י"ל דאין כוונתו לבטלו אלא לקיים מצות התורה גם כיון דצותה תורה לבשלו דווקא שלם ומחובר א"כ א"א לבוא לידי נ"ט והוי דומיא דינו של הרשב"א בס"ס צ"ט ובזה י"ל פירוש אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל היינו דאם הי' אפשר לבשלו בפ"ע א"כ כ"ש בשלו עם האיל ה"ל מבטל לכתחלה דהא כוונתו לבטל ודו"ק ויש לפלפל עוד בזה ואכמ"ל:

ע וראיתי במהרש"א שכתב דאין כוונתם דאי טעמינן וליכא טעמא אעפ"כ בעי ס' דז"א לשיטתן אלא לשיטת רש"י אלא כוונתן דאף דפעמים פוסק בפחות מס' מ"מ בעי ס' ע"ש ואפשר דלשיטת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא וא"כ הוי למשרי בפחות מס' מ"מ גילתה תורה דכאן לא שרי בפחות מס' והיינו משום שהרי האיסור לפנינו רק דספק אם נתבטל אזלי' לחומרא או דכיון דאיכא לברורי ע"ו קפילא לא סמכינן אספק אלא צריך ודאי ס' דאז ודאי ליכא טעם דכל ספק היכא דאיכ' לברורי הוא דאורייתא אף לשיטת הרמב"ם ודו"ק גם י"ל דהוי ספק חסרון ידיעה ולא הוי ספק אף שהוא ספק לכל העולם כמ"ש הט"ז כיון דאיכא תקנתא ע"ש ודו"ק:

והנה הרשב"א פלפל והעלה דרוטב עם בשר מב"מ הוא ע"ש ועפ"ז א"ש מה שהקשה הריטב"א אהא דפריך לקמן ותבטל ברובא דילמ' מתני' ר' יהודא הוא דסבר מב"מ לא בטיל ולפמ"ש הרשב"א א"ש דע"כ מתני' לא אתיא כר"י דא"כ אמאי תני הרוטב בנ"ט וע"כ דלא כר"י וכמ"ש הרשב"א ובאמת לפ"ד הרשב"א דס"ל דר"י לא אסר ביבש ביבש ע"ש א"כ ל"ק קו' הריטב"א והריטב"א הקשה זה לשיטת רש"י דס"ל יבש ביבש ג"כ לא בטל לר"י ע"ש בפרק הערל ובאמת לפי דס"ל הרשב"א דר"י לא אמר כן אלא כיש ממשו של איסור מעורב ע"ש נסתר תירוצי הנ"ל אלא דהרשב"א חזר מזה ע"ש ואמנם למסקנא העלה הרשב"א דלרבא דאזלי' בתר שמא רוטב ובשר שני מינין הן ע"ש וגם עפ"ז נסתר תירוצי הנ"ל אלא די"ל דהש"ס אזיל אליב' דאביי דס"ל בתר טעמ' אזלי' ושוב מצאתי בראש יוסף דפלפל בזה והאריך עיי"ש ודע דמ"ש תוס' דקבלה היתה בידם ס' או ק' צ"ע דמשמע דהוא הל"מ והא בהל"מ ליכא פלוגת' כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו ואמנם בלא"ה בדברי הרמב"ם אלו יש לפלפל ואכ"מ:

והתוס' הקשו אהא דפריך מאי חזית דהא לחומרא מקשינן ולכאורה י"ל דאי אסור ליכא למילף דנטל"פ אסור מגע"כ די"ל דשם חששה תורה שלא יבשל ישראל מב"מ וכל היכא דמשהו אסור גם נטל"פ אסור אבל אי מב"מ בטל שפיר יליף דמ"ד נטל"פ אסור מגע"כ וא"כ איכ' חומרא גם בצד זה ול"ק קושית התוס' והרב פנים מאירות הקשה קו' כזו על הא דמספקא לש"ס אי ס"ל לרב נטל"פ מותר או אסור והקשו הא רב ס"ל מב"מ ל"ב וא"כ ליכ' למילף מגע"כ דנטל"פ אסור ע"ש ואמנם לפמ"ש הריטב"א דרו"ש לאו מדר"י אמרו זאת אלא דרבנן הוא א"כ לק"מ דהא מה"ת מב"מ בטל אבל כאן אליב' דר' יהודא שפיר תירצתי ודו"ק:

רש"י בד"ה לטעם כעיקר. לכאורה י"ל דאין כוונת רש"י דבקדשים כל שהו אוסר דכבר הוכיחו התוס' דכ"ש אינו אוסר אלא. דלפ"ד רש"י אי איכא טעם אע"פ שיש ס' וק' אוסר ולפ"ז י"ל דבזרוע בשלה שרי בס' או בק' אע"ג דיטעם בה טעם הזרוע אבל בשאר קדשים אם נותן טעם לא מהנו ס' וק' ואמנם בחולין אע"פ שנ"ט מ"מ שרי דטע"כ ל"ד כמו שפירש"י וכן לפי' התוס' י"ל דהאי בקדשים ל"ד וה"ה לחולין דאי איכא טעם ל"מ ס' וק' וכמ"ש התוס' ואמנם ממ"ש רש"י ד"ה ואם ומהכא גמרי' לכל איסורי קדשים דלא בטלי לגמרי עכ"ל משמע דאף כ"ש אסור וע"ז שפיר השיגו התוס' ואמנם כל מה שכתבתי יש לו פנים בהלכה לכאורה:

והנה התוס' והרא"ש תמהו על רש"י ז"ל ומה שהקשה מהא דכל יום נעשה גיעול לחבירו והא הוי מב"מ בכ"ש כבר מיושב עפמ"ש דאין כוונת רש"י דבקדשים אוסר בכ"ש וכמ"ש ואמנם הקשה עוד על רש"י והוכיח דטע"כ דאורייתא מהא דעושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ויוצא בה י"ח בפסח אע"פ שרובה אורז ע"ש והנה במ"א כתבתי הטעם דהאיסור נעשה כהיתר ואם ההיתר בטל ברוב איסור לא נהפך ההיתר לאיסור וע' פמ"ג בהקדמה ואמרתי. הטעם דהאיסור טפל לגבי היתר ולכך בטל להיתר אבל ההיתר אינו בטל לגבי איסור דההיתר חשוב לגבי איסור והוי כמו דבר חשוב דלא בטל ע"ש וביארתי עפ"ז הטעם דדבר שיש לו מתירין לא בטל דכיון דיש לו תקוה להיות הותר הוא חשוב ג"כ ואינו בטל להחשב כמאן דליתי' ע"ש ועפ"ז י"ל דטע"כ לאו דאורייתא דהאיסור בטל לגבי היתר וחשוב כמאן דליתי' אבל שם בעושה עיסה מן האורז ששניהם היתר הם ל"ש שיתבטל האחד לגבי חבירו ולכך אם נ"ט בו הוי כעיקר וז"ב ובזה ביארתי הטעם שכ' הר"ן דהיתר בהיתר לא בטל דהיתר חשוב הוא ולא בטל והארכתי בזה ואכ"מ ואמנם ר"ת דס"ל דההיתר נהפך לאיסור ולוקין עליו בכזית א"כ ליתא לסברא זו ולכך נטה ר"ת מזה ופירש דטע"כ דאורייתא ע"ש ובהא דפרק בתרא דע"ז פירש שני פירושים הא' דהא דאמר טעמו ולא ממשו היינו מב"מ וה"ה טעמו וממשו ואינו מכירו אין לוקין עליו דבטל ברוב והפירוש השני דמיירי במבש"מ וטעמו וממשו היינו כא"פ וטעמו ולא ממשו דליכא כזית בכל"פ ולפי פי' זה היכא דליכא כזית בכא"פ אין לוקין וי"ל דאורייתא רק דהוי כמו ח"ש דחסור מה"ת לר' יוחנן דאיהו מרי' דהאי שמעתתא או י"ל דהוי דרבנן דח"ש ע"י תערובות אינו אסור מה"ת והוא דעת הרמב"ם והנה כאן בזרוע בשלה הוי פחות מכזית בכא"פ דהא הוא בס' או בק' והא דאמר בקדשים אסור ה"ה בחולין לפי' קמא או לפי' בתרא לפי הסברא הראשונה שכתבתי ולפי הסברא השני' האי בקדשים הוא דווקא אבל בחולין שרי מה"ת ויותר נראה כסברא הראשונה ובחולין ילפי' לה ממשרת ומסתמא מיירי דליכא כזית בכא"פ וכבר האריכו למעניתם הקדמונים וע"ש ודו"ק

והנה התוס' כתבו בשם הרר"י דטע"כ מגע"כ ילפי' וליכא אלא עשה ור"ת אמר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא ומיהו לא דמי כ"כ כו' והיינו דהתם מפורש לא תגוז בקדשים תמימים וא"כ כשהוממו אהדרי' קרא לאיסור לאו הראשון אבל הכא עיקר טע"כ ילפי' מגע"כ והוא רק עשה ע"ש וגם י"ל דהא בגוף איסורין איכא איסור לאו בכשיעור ואיסור בעלמא בח"ש ואפי' עשה אין בו כמ"ש תוס' בשבועות וא"כ י"ל דנהי דאהדרי' קרא היינו לאיסור בעלמא והוי כח"ש לר' יוחנן והוא מרי' דשמעתא שם בע"ז ואפשר דאליבא דר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ל"ל הכי וכי אהדרי' קרא היינו לאיסור לאו והוא הערה חדשה ולפ"ז י"ל דאם נשבע על דבר שיש בו טעם איסור שפיר חייל כמו דחל על ח"ש לר"י:

שם בתוס' וא"ת אם טע"כ דאורייתא מאי פריך בפרק א"ע כו' הנה התוס' הקשו בנזיר למה לא נימא העמד חולין על חזקתן ותירצו דהסאה שנפלה אין לה חזקת היתר וביארתי לעיל כוונתם דהרי אנו מסופקין על הסאה של תרומה שמא נפלה בקופה זו של חולין והסאה זו אין לה חזקת היתר וא"כ הסאה זו שאנו יודעין שהיא מונחת כאן אין לה חזקת היתר והוא ספק תרומה ומה בכך שיש בקופה זו חולין הרי על הסאה הזו שנפלה לכאן אנו מסופקין מה היא ולכך אזלינן בתר מקור הספק שהוא הסאה שנפלה ולה אין חזקת היתר זה כוונתם לע"ד ברור ולפ"ז י"ל דזה שייך אם כזית בכא"פ דאורייתא וא"כ אנו מסופקין על הסאה גופה שנתערבה שמא היא של תרומה ואנו אוכלין אותה ולה אין חזקת היתר אבל אם אמרי' כזית בכא"פ לאו דאורייתא ובטלה רק על הטעם שנתנה בחולין לע"ד דע"ז ל"ש לומר דסאה שנפלה אין לה חזקת היתר דהא אין חוקרין על האי דנפל דהוא בטל בחולין רק על החולין דקיבלו טעם התרומה והחולין יש להם חזקת חולין וא"ש קושית התוספת ודו"ק:

והנה התוס' בנזיר שם ד"ה שתי מדוכות שכתבו דכיון דחייב מיתה אם אכל כזית בכא"פ לא הי' לנו להקל ולומר שאני אומר משמע דאילו לא הי' חייב מיתה שפיר י"ל שאני אומר אף דהוי דאורייתא ואפשר דהיינו משום דאוקי על חזקת היתר ורק מחמת חומר חיוב מיתה הי' לנו לחוש והוא דומיא דכתב הכ"מ לשיטת הרמב"ם דכל הספקות להקל מה"ת רק היכא דאיכא כרת אזלי' להחמיר כן נלע"ד כוונתם ולפ"ז לשיטת הר"ר יוסף דטע"כ לא לקי וזאיהא ש אלא הוא כדין ח"ש וכמ"ש שוב לא קשה קו' התוס' דשפיר הי' לנו להקל מחמת שאני אומר ודו"ק. גם י"ל דהא מיירי במב"מ וגזרי' אטו א"מ ובא"מ גופא הספק דרבנן אם אין בו חיוב מיתה ודו"ק אך עדיין קשה לפמ"ש דר"ל דאמר ח"ש מותר מה"ת ל"ל דאהדרי' לדין ח"ש וא"כ שפיר לוקה על טע"כ ובתרומה חייב מיתה וא"כ הדק"ל אמאי אמרי' שאני אומר הא טע"כ דאורייתא רק ז"א דהא ר"ל מוקי לה שרבו ולק"מ כמ"ש התוס' אך לר"ל י"ל דס"ל טע"כ ל"ד תוס' ד"ה אלא לפמ"ש לבאר שיטת רש"י ע"ש א"ש. והא דכתבו התוס' לפרש דברי הש"ס דפריך וכי יש בו היינו דהעמדה לא אסור כדמוכח מהא דהמעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנ"ט דוקא אסורה הא אין בה בנ"ט מותרת וה"ה חימוץ מבואר דס"ל להתוס' דמעמיד לאו מלתא הוא ובאמ' לפמ"ש הר"י מיגאש לחלק דבבב"ח ל"ש איסור מעמיד דכל חד באפי נפשי' שרי ובאיסורין אפי' באלף לח בטיל א"כ אין ראיה מהא דהמעמיד בעור הקיבה דבבב"ח מיירי גם הרשב"א כתב דבבב"ח ל"ש מעמיד דבטעמא תלי רחמנא וכל שאין נ"ט שרי ע"ש וא"כ אין ראיה מהא מתני' דהמעמיד ואמנם זה לרבא דמשני לקמן דף ק"ח דרך בישול אסרה תורה ופירש"י ואין לך כגון זו שלא יתן טעם אבל לאביי דלא ס"ל זה והקשה אי חידוש הוא אפי' ליכא נ"ט נמי אין לסברת הרשב"א מקום וא"כ שפיר כתבו התוס' דהא הכא אביי פריך לרב דימי ואליבא דאביי שפיר יש הוכחה מהא מתני' ודו"ק:

והנה בפסקי תוס' לא הביא מהתוס' הזה דמעמיד לא חשיב טעמא ולפמ"ש הנה נכון דלרבא דקיי"ל כותי' לא מוכח זה ולכך סתמו הפוסקים דמעמיד לא בטל ודו"ק היטב:

והנה התוס' כתבו בשם ר"מ ז"ל דאפי' בשמנו לא החמירו כיון דהגיד עצמו אינו אוסר ע"ש ולרש"י ז"ל שמנו אוסר והנה אם יש ספק אם יש ס' או לא ודאי שרי דה"ל ספק דרבנן, אך אם הספק הוא אם הגיד אסור כגון בשליל עיו"ד סי' ס"ה סעיף ז' לכאורה הוי נולד הספק בשל תורה ולהחמיר וא"כ אף התערובות אסור משום שמנו ולהר"מ שרי וי"ל דהוי ס"ס שמא אינו נוהג בשליל ושמא שמנו אינו אוסר התערובות ואין לומר דהוי זילזול לדרבנן דז"א דעל התערובות איכא שני ספקות ועל הגיד בעצמו איכא רק ספק א' וליכא זילזול ולענין שאלה כתבתי ודו"ק:

והנה גיד ובשר שוין בטעמא ושמנו ובשר אין שוין בטעמא כמ"ש בישוע"י וי"ל דבשליל הוי ס"ס שמא אינו נוהג בשליל ואת"ל נוהג שמא הי' ס' ועל שמנו ה"ל ספק דרבנן שמא יש ס' ואמנם י"ל דנולד הספק בשל תורה:

והנה לפ"ד האו"ה דיש ספק אם יש בגידין בנ"ט א"כ יש ס"ס שמא אינו נוהג בשליל ושמא אין בגידין בנ"ט ואמנם י"ל דהוי ספק א' בגוף כו' ואמנם יש ס"ס שמא אין בגידין בנ"ט ושמא יש ס' ואפשר הוי משם א' ואמנם יש נ"מ לענין לערבו לכתחלה וצ"ע:

והנה בש"ס הקשו ולבטל ברובא ופירשו התוס' דאפילו מדרבנן שרי והרשב"א בשם הראב"ד פי' דמדרבנן צריך ס' והא דפריך ולבטיל ברובא היינו בששים ע"ש והקשה הרשב"א עליו מהא דאמר רבא אמור רבנן ברובא מב"מ ואמר רבנן בס' מבשא"מ ותי' דמדאורייתא קאמר וכתב ואינו מחוור דמה"ת אף ששים לא בעי אלא כזית בכא"פ ע"ש ובאמת הרשב"א עצמו כתב בשם הראב"ד דג' גוני הן א' כזית בכא"פ כו' וא' שאין כזית בכא"פ אסור ואין לוקין עליו דילפי' מנזיר ואין מזהירין מן הדין והיינו בארבעים או בחמשים ע"ש וא"כ לא קשה על הראב"ד ודו"ק:

והנה לר"ש דס"ל כל שהוא למכות א"כ שפיר לוקין על טע"כ דל"ש הסברא שכתבתי דאהדרי' רחמנ' לאיסורא דח"ש וכמ"ש דהא ר"ש מחייב מלקות על ח"ש וז"ב. והנה התוס' בע"ז ס"ז ד"ה ואידך הוכיחו דר"ש דס"ל נטל"פ מותר ס"ל דקדרה בת יומה פגמה פורתא דאל"כ תקשי גיעולי עכו"ם ל"ל וא"ל דאצטריך להשמיענו טע"כ א"כ משרת ל"ל ע"ש היטב ולכאורה משרת אצטריך ללקות דמגע"כ אינו אלא עשה אמנם לפמ"ש א"ש דלר"ש דס"ל כ"ש למכות א"כ שפיר יליף מגע"כ דלוקין על טע"כ דלדידי' א"א לומר דאהדרי' רק לח"ש דהא לר"ש ח"ש אסור מה"ת ודו"ק. ובאמת ה"ל להתוס' להוכיח כפשוטו דאי ס"ל דלא פגמה ל"ל קרא על גע"כ דאי להשמיענו טכ"ע הא ממשר' נפקא דל"ל דמשרת אתי להיתר מצטרף איסור דהא ר"ש ס"ל ח"ש אסור ולוקין אלא די"ל דמנזיר לא ילפי' מא דחמור דאסור אפי' חרצן כמ"ש תוס' כאן ודו"ק אלא דלא הבנתי הוכחת התוס' די"ל דלכן כתבה תורה משרת וגע"כ תרויהו כי היכא דלא נילף מיניהו שיהיו ב' כתובים ואמנם ס"ס מוכח דר"ש ס"ל דקדרה ב"י פגמה פורתא דאי ס"ל דלא פגמה כלל ולא יליף טע"כ מגע"כ ונזיר דהא אדרבה התורה כתבה שניהם כדי דלא נילף מיניהו וכמ"ש א"כ ל"ל להש"ס לומר דר"ש יליף מהא דלא תאכלו כל נבלה לגר כו' הא בלא"ה כיון דלר"ש ע"כ לאו דאורייתא אלא דחז"ל אסרוהו גזרה אטו בב"ח ובבב"ח אם הבשר נטל"פ בחלב ודאי שרי דהא ה"ל סרוחה מעיקרא דלא חל עלי' שם בב"ח וכדפירש"י בנבלה וא"כ אין לגזור בזה וע"כ צ"ל דר"ש ס"ל קדרה ב"י פגמה פורתא וא"כ לא הוו שני כתובים ושפיר יליף טע"כ ממשרת וצריך קרא דנבלה להתיר נטל"פ ודו"ק ובמכתבי לחכם א' כתבתי בזה

תוס' ד"ה שאני וא"ת כו' ובפ' בתרא דע"ז כו' לכאורה יש להקשות שם דפריך ואי א"ה חשיב ליתני חמץ בפסח דילמא מתני' ריה"ג היא דס"ל המב"פ מותר בהנאה ואף דלא קיי"ל כן ויחידאה הוא מ"מ י"ל דתנא בפלוגתא לא קמיירי וכדאמרי' בחולין נ"ו ב' בתוס' ד"ה איבעיא ע"ש אך י"ל דהא הני בב"ח דאסור בהנאה ובב"ח לר"ש מותר בהנאה וע"כ דמיירי בפלוגתא וזה יש לכוין במ"ש שם רש"י ותוס' על הא דבב"ח במשנה והאי תנא סבר דבב"ח אסור בהנאה ופלוגתא הוא בחולין ע"ש והוא לכאורה שפח יתר ולפמ"ש א"ש טובא ודו"ק:

והנה הביא רש"י ותוס' י"מ דבב"ח היינו טיפת חלב שנפלה על הבשר ע"ש והיינו דהי"מ ס"ל דתנא דהתם לא פליג אתנא דהכא ואית לי' דחתיכה הראוי' להתכבד לא בטיל והא דתני בב"ח היינו דמיירי בטיפת חלב שנפלה על בשר וס"ל דלא בטיל וס"ל דדרך בישול הוא אפילו בלא נ"ט וכס"ד דאביי ולא הוי הטעם משום דבר שבמנין ואיסור הנאה ושפיר י"ל דמתני' ס"ל דבב"ח מותר בהנאה והא דאמרי' האי תנא תרתי אית לי' כו' היינו בכולהו אחריני דחשיב ולא בב"ח ואמנם רש"י שלל זה ופירש דמתני' ס"ל דבב"ח אסור בהנאה והא דלא בטיל היינו משום דבר שבמנין וא"ה ולא כהי"מ ובזה תבין המשך לשון רש"י במשנה שם על נכון ודו"ק היטב:

והנה הרי"ף השמיט דינא דבריה וחה"ל ועמ"ש לעיל די"ל דקושית הש"ס ולבטיל הוא אליבא דאביי דאזיל בתר טעמא ולדידן דאזלי' בתר שמא ל"ק די"ל דאתי משנתינו כר"י ע"ש ולכך לא הביא הרי"ף המשנה ולא מה שנאמר עלי' ע"ש ומצאתי אח"כ בראש יוסף שהרגיש בזה:

והנה בש"ס דפריך ליתני חמץ בפסח קשה לדעת הסוברים דחמב"פ גם ח"ש לא בטיל א"כ חמב"פ בלא"ה לא בטיל לא מפני חשיבות ולא משום א"ה דאפי' מותר בהנאה לא בטיל דהוא דשל"מ ואמנם זה לר"ש אבל לר' יהודא לא הוי דשל"מ דהא ס"ל דחמץ, אחה"פ אסור ומתני' כר"ש לא אתי דהא תני בב"ח ובב"ח שרי בהנאה לר"ש והא תנא ס"ל דאסור בהנאה כמ"ש רש"י ותוס' במשנה:

ואמנם לשיטת הי"מ דבב"ח מיירי בטיפת חלב שנפלה על הבשר דא"צ הטעם משום א"ה כמ"ש לעיל א"כ שפיר י"ל דמתני' ר"ש הוא וא"כ לא צ"ל דתנא תרתי אית לי' דבר שבמנין וא"ה אלא רק א"ה ולא קשה לחשיב חמב"פ והא דפריך לתני חמב"פ היינו דהש"ס ס"ל כר' יוחנן דחמב"פ בטל בששים ושפיר פריך דלתנא דידן דס"ל א"ה לא בטיל לחשוב חמב"פ דר' יוחנן לא ס"ל דשל"מ כמ"ש המפרשים בשם הש"מ והרר"י אבל לדידן דקיי"ל כרבא דחמב"פ ה"ל דשל"מ שפיר יש לפרש המשנה כפי' הי"מ ולא קשה קושית רש"י ותוס' על הי"מ דודאי לא נעלם מעיני הני רבוותא דברי הש"ס במקומו:

והנה ראיתי בישועת יעקב סי' ק"י שהקשה קו' זו דחמב"פ בלא"ה לא בטל כיון דאסור בלח במשהו משום דבכרת ולא בדילי מיני' ה"ה ביבש ותי' דלהשהות פריך דבשיהוי ליכא כרת ע"ש ולכאורה י"ל דקושית הש"ס דלתני בחמץ מקשה דהיינו דנילושה במ"פ דליכא כרת וא"כ שפיר בטל בלא"ה ומשום דאסור בהנאה לא בטל ואמנם לפ"ד הפוסקים דלחזקי' נוקשה דאתרבי מכל אוכל חמץ מותר בהנאה א"כ לא מצי למתני חמץ נוקשה דמותר בהנאה והש"ס פריך אליבא דר' אבהו דס"ל כ"מ שאמרה תורה לא יאכל כו' ולדידי' חמץ נוקשה אסור בהנאה ולפ"ז יש ליישב שיטת הי"מ שהביא רש"י דהם ס"ל כחזקי' וכמו שפסק הראש בחולין גבי גיד הנשה וא"כ לא קשה קושית הש"ס וי"ל שפיר שפיר דתנא, א"ה חשיב ולא חתיכות דבר שבמנין ודו"ק וממ"ש בחידושי להלכות חמץ ומצה ובחי' למסכת פסחים ובחידושי לה' פסח ובקונטרס התשובות ע"ש (והנה רציתי מזה לתמוך ידי הסוברים דחמב"פ בטל בששים והם השאלתות ור"ת דהא דפריך הש"ס בפשיטות לחשוב חמב"פ משמע דס"ל להש"ס בפשיטות דאמב"פ בטל ופריך שפיר לחשוב תנא דידן דחשוב א"ה גם חמב"ם ואמנם ראיתי בישועת יעקב שכתב די"ל לחשוב חמץ לאחה"פ בזה בטל דאינו איסור כרת ואמנם זה לר' יהודא אבל לר"ש חמץ לאחה"פ רק מדרבנן משום קנסא וא"כ י"ל דהתנא לא חשיב אלא איסור הנאה דאורייתא אבל לא דרבנן ואמנם כבר כתבתי דהמשנה לא אתיא כר"ש דא"כ אמאי חשיב בב"ח דר"ש ס"ל בב"ח מותר בהנאה וא"כ כיון דמשנתנו כר' יהודא אתיא שפיר פריך לחשוב חמב"פ היינו לאחר זמנו ובזה י"ל ג"כ דעת הי"מ כמבואר למעיין ודו"ק ולפי הסברא שכתבתי דתנא לא חשיב אלא א"ה דאורייתא לא דרבנן א"ש והנה התוס' הקשו על מה דפריך לחשוב חתיכת נבלה הא כבר תנא לה הכא בחולין דראוי' להתכבד ולכאורה י"ל אם נאמר דאיסור דרבנן ל"ש חה"ל עתוס' יבמות דף. פ"ב שכתבו שני תירוצים ולתי' שני למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מקילין בדרבנן ע"ש א"כ משנתנו בחולין מיירי בנבלה דאורייתא אבל נבלה ודרבנן בטל שפיר פריך ולתני חתיכת נבלה היינו נבלה דרבנן דמשום ראוי להתכבד בטלה ומשום דתנא דע"ז דחשיב חולין שנשחטו בעזרה דהוי דרבנן ואעפ"כ לא בטל שפיר פריך ולחשוב נבלה דרבנן ואכמ"ל):

והנה לפירש"י א"ש הא דאמרי' גלי רחמנא בחטאת כו' א והקשו התוס' הא בפסחים מפיק לה להיתר מצטרף לאיסור וטע"כ ממשרת או גע"כ ומחק ר"ת הגירסא ולפירש"י א"ש דהא רבא ל"ל טכ"ע בחולין ושפיר אתי קרא דחטאת להורות דגבי חטאת טע"כ דאורייתא ושאר איסורין מחטאת לא ילפי' דמקדשים לא ילפי' ולפ"ז ל"צ לומר דנזיר וגע"כ הוי ב' כתובים כפירש"י אלא דמנזיר לא ילפי' שאר איסורין דנזיר חמור דאף חרצן אסור בי' וגע"כ חידוש הוא וז"ב. אבל ב' כתובים לא הוי דהא מחדא לחברתה לא מצי למילף והנה לפ"ד הרר"י מאורליי"נש ג"כ א"ש דלא הוי גע"כ ונזיר שני כתובים דהא נזיר צריך לכתוב דללקי עלי' וגע"כ לא לקי דהוי רק עשה וגע"כ מנזיר לא ילפי' דחמיר איסורי' כנ"ל וכיון דלא הוי ב' כתובים שפיר יליף מגע"כ אלא דהוי רק עשה ואין לוקין עלי' וז"ב. והנה כבר הקשו הפוס' אם בשאר איסורים דרבנן טע"כ מאי הוכיח הש"ס בכורות דחלב שרי דאל"כ למאי צריך קרא לאיסור בב"ח והא בכל איסורי' טע"כ דרבנן מלבד בב"ח דגילתה תורה ומזה מוכח דסתמא דש"ס אזיל דטע"כ מה"ת אף בשאר איסורין ואמנם לפי' הרר"י מאורליי"נש לאה קשה דהא צריך קרא לבב"ח דלוקין עליו דמחמת טעם החלב אין לוקין דהוי רק עשה וצ"ע ומצאתי בנו"ב מ"ת סי' נ"א והנה עוד כתבו הטעם דאין לוקין דמנזיר הוי ק"ו ואיו מזהירין מן הדין. אך י"ל דכיון דילפי' מגע"כ דעכ"פ איכא עשה שפיר עונשין מן הדין כמ"ש הה"מ וצ"ל דגע"כ חידוש הוא ולא ילפי' ומנזיר בק"ו אין עונשין מן הדין וקצרתי ודו"ק:

ואני בעניי לא הבינותי פי' התוס' דבשלמא לפירש"י י"ל דבעלמא בקדשים כל שהוא נ"ט אפי' בס' וק' אסור דאפי' טעם קלוש אסור בקדשים ובאיל נזיר שרי אחרי שנתבטל בס' וק' ומיפי' גמרינן לחולין דג"כ ליבעי ס' וק' (ולכאורה הי' נראה הטעם דבקדשים לא בטל דהא ה"ל קצת היתר בהיתר דאפ' החטאת מותרת לכהנים ליומה עכ"פ אבל מה דהביא הש"ס דאם הפסולה תפסל מוכח דגזה"כ הוא ודו"ק). אבל לפי' התוס' קשה כיון דחזינן דבאיל נזיר מותר אפי' ליכא רובא ואיך נילף מוני' לחולין דלבעי ס' וק' ושוב מצאתי בס' ל"א שהרגיש בזה וכתב דצ"ל דאסמכתא בעלמא הוא ודוחק והעיקר לע"ד כפי' רש"י ז"ל וכפי שביארתי לעיל שיטתו ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' ד"ה אין בהם בנ"ט הנה הריטב"א הקשה לר"י דמב"מ רץ לא בטיל במאי איירי קרא דאת מקדשו אם במשא"מ לא בעי ס' וק' ואי מב"מ לא בטיל ותי' דמיירי ביבש ביבש דמודי בי' ע"ש ואמנם רש"י בפ' הערל לא ס"ל כן ולכן נראה דרש"י ס"ל דלר"י דס"ל מב"מ לא בטל ע"כ קרא איירי מין בשא"מ ולפ"ז במסקנא דמייתי ראיה מר"י דס"ל רביעית בסאתים משמע דר"ל דהא מתני' ר"י הוא ולכך פירש"י שהסיר הגריסין דלר"י ע"כ אף בשא"מ בעי ק"א ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה