בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר נז) לקוטים במסכת חולין · דף צ"ד א'
חיתוכה דעכו"ם מידע ידיע. י"ל דהמקשה הי' סבור דמתני' ר' יהודא דר"מ ור"י הלכה כר"י וא"כ א"צ לחטט אחריו אפי' מדרבנן כמ"ש תוס' לעיל דף צ"ב ב' ד"ה גוממו ע"ש וא"כ ל"ש הסברא דחיתוכה דעכו"ם מידע ידוע דגם הישראל אינו חותכה כדרך שהגיד מונח לחטט אחריו בכל מקום שהוא אבל התרצן ס"ל הלכה כר"מ וכדקיי"ל מהא דבר פיולי כמ"ש הרשב"א וכדסתם התנא לקמן דף צ"ו ושפיר אמר חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע דהעכו"ם לא יטרח לחטט אחריו ובזה א"ש קושית התוס' ד"ה חיתוכא דבאמת למסקנא קיי"ל חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע אבל בס"ד לא ידע מזה וסבר דמתני' כר' יהודא נמי אתי והא דלא מוקי לה במסקנא גם במקום שאין מכריזין היינו דרצה לתרץ מתני' אליבא דכ"ע ואפי' אליבא דר' יהודא ד"ה טריפה המהרש"א הקשה איך אמרי' לעיל גזרה כו' הא בס"ד ס"ל דמותר לגנוב דעת העכו"ם כו' ולכאורה י"ל דגם בס"ד ידע דאסור לגנוב דעת העכו"ם אלא דסבר דזה דוקא באמר לו בפירוש שהיא כשרה אבל בכתם שרי דאיהו הוא דמטעה נפשי' וא"כ שפיר י"ל שמא יתננה לו בפני ישראל ויאמר לו שהיא מנוקרת ואז לא יחוש הישראל שמא הטעהו לעכו"ם דהא אסור להטעותו בפירוש ואף דבלא"ה י"ל שמא יאמר לו בפירוש ויגנוב דעתו מ"מ מחמת גזרה דגנבת דעת לא הי' ראוי לגזור דגנבת דעת מדרבנן אסור בעכו"ם והוי גזרה לגזרה אבל מחשש דל"ע דאורייתא שפיר גזרי' ובאיבעת אימא ס"ל דהא דשולח חתיכה הוי כאומר בפירוש שהיא מנוקרת וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל בד"ה משום דגונב כו' וא"כ לא צ"ל גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אלא אפי' שלא בפני ישראל אסור דגונב דעתו של עכו"ם ודו"ק:
הנה בש"ס פסחים כ"ב הקשה לר"א ממתני' דשולח כו' והתוס' לקמן צ"ט ב' ד"ה והלכתא דמותר למכור ניקור כשר לעכו"ם אף דנמצא בו ג"ה דהעכו"ם אין נותן מעות רק בשביל דבר שיש בו טעם והא דפריך לר"ש ממתני' דשולח היינו דכשהירך שלמה הוא מתכבד בו יותר ע"ש ומלשון שמתכבד בו משמע דהוא במתנה דז"ז ל"ש כיבוד וע"ש בפסחים בתוס' שהקשו הא אסור ליתן להם מתנת חנם ע"ש והיינו דע"כ מיירי במתנה דאי במכר א"כ לא קשיא לר"ש דהא אין הגוי נותן בשביל הגיד כלל ושפיר הקשו ושוב ראיתי לקמן דף קי"ד ב' בתוס' ד"ה ר"י דהקשו ג"כ זה וכתבו דהשולח משמע בחנם ע"ש ולפמ"ש זה מוכרח דאל"כ ל"ק לר"ש ודו"ק:
והנה הפמ"ג בהקדמה הביא הירושלמי דפריך והרי ג"ה ומשני תפתר בג"ה של נבלה ע"ש דפירש הגר"א דממשגת ירך שנתבשל בו ג"ה פריך והפמ"ג פירש דממחנתנו פריך ותירץ דמיירי בנבלה ע"ש רק מ"ש דמיירי במקום שמכריזין ואירע אונס שלא הכריזו הוא דחוק במח"כ וי"ל דהירושלמי מוקי לה שפיר במקום שאין מכריזין רק החשש משום גנבת דעת דיסבור העכו"ם שהיא כשרה רק כשרואה גיד בתוכה ידע הגוי דטרפה היא דאל"כ לא נתנה לו דאסור בהנאה משא"כ בחתוכה איכא גנבת דעת דיחשוב הגוי דהיא באמת כשרה וכבר נטל גידה ודו"ק:
והנה הקשה הר' אפרים ז"ל אמאי תני בו בנ"ט הא צריך ס' נגד כל הקליפה ותי' דל"א חנ"נ רק בבב"ח וכתבתי במ"א דאף דילפי' כל איסורין מבב"ח מ"מ צ"ל דומיא דבב"ח דאסור בהנאה והארכתי בזה וא"ש תי' הר"ר אפרים ומזה הוכיח הירושלמי דג"ה מותר בהנאה דאל"כ הי' אומרין חנ"נ ושפיר פירש המפרש הר"ר אלי' דפירכת הירושלמי הוא ממשנת ממשנת ירך שנתבשלה ג"ה ואמנם לכאורה י"ל דקושית הירושלמי מהא סיפא שו דמתני אינו נוהג בטמאה ופירש הירושלמי משום דאין אחע"א כמ"ש תוס' ריש פ' ג"ה ומזה הוכיח הירושלמי דאינו אסור בהנאה דאל"כ הו"ל איסור מוסיף כשיטת רש"י והרמב"ם ואמנם תירוצו תיפתר בג"ה של נבלה לא א"ש לפ"ז ואפשר דה"ק כיון דגילתה תורה דבגיד הנשה של נבלה מותר בהנאה דכשהותרה נבלה הוא וחלבה וגידה הותרה א"כ ה"ה בטמאים דגילתה תורה לכם שלכם יהא וכדאיתא בפסחים כ"ג גם גיד הנשה מותר ועפ"י שם דלאו דוקא כשהותרה נבלה ה"ה כשהותרה טריפה ע"ש ולפ"ז א"ש קושית תוס' דף פ"ט ב' ד"ה ואתי שהקשו מהא דאין נוהג בטמאה ולפ"ז א"ש דשם מותר בהנאה ולא הוי מוסיף משא"כ מוקדשין דהוי מוסיף הנאה ודו"ק. ועמ"ש לעיל דף צ"ב דרב ג"כ ס"ל כטעמא משום אחע"א וע"ש ומה שכתבתי לעיל דסברת התוס' דבשלימה מתכבד בה הוא דוקא במתנה לא במכר מצאתי בראש יוסף בשם הדרישה וכתב דלפ"ז אסור ליתן מתנה ירך שלמה לעכו"ם ע"ש ונהניתי שכוונתי לדעתו ז"ל
והנה יש לדקדק למה מייתי ראי' משמואל דלאו בפירוש איתמר ויש לדחות כדאמרי' בש"ס ולא מייתי מברייתא דלקמן דקתני מפני שמתעהו ובאמת בפ"ב מה' דעות העתיק הא דברייתא ואמנם לפמ"ש תוס' ע"ב ד"ה אמר אביי א"ש דמברייתא לא מוכח אלא במכירה לא בדורן ומתני' בדורן מיירי כמ"ש לעיל:
תוס' ד"ה אמר אביי הנה הטור כתב וז"ל ונראה אפי' לפי אלו המפרשים כו' עיי"ש וכתב הרב ט"ז סס"ק ג' ויש להקשות הא כתבו התוס' פ' ג"ה ד"ה טריפה כו' ליכא למיחש דהישראל יקנה ממנו דיחוש דלגנוב דעתו של עכו"ם אמר כן עכ"ל והכי נמי יש לומר כן למה יהי' אסור בפני ישראל דאין לחוש כו' דהא גנבת דעת מותר בו כו' עיי"ש היטב בדבריו ולכאורה תמוה לי הא תוס' בד"ה אמר אביי כתבו בפירוש בשם ר"ת דאם מפרש לעכו"ם דכשרה אף אם מותר גנבת דעת מ"מ לא יחוש ישראל דלהטעותו אמר ו' ע"ש וזה דעת הטור לפ"ד היש מפרשים דהא הם מיירי להדיא בנותן לו בתורת כשרה עיי"ש וזה מדוקדק בדברי הטור שכתב אסור ליתן לו בחזקת שחוטה ע"ש ועיין במהרש"א בתוס' ד"ה טריפה שיישב בזה סתירת דברי התוס' עיי"ש היטב ונדבר מזה לקמן ודברי מארן הט"ז ז"ל נפלאו לכאורה:
והנה בישוב סתירת התוס' כתבתי לעיל ואמנם נראה עוד דהא דכתבו התוס' דהישראל יחוש דלגנוב דעתו של עכו"ם אמר כן זה שייך בעובדא דשמואל דנתן לו טריפה בחזקת שחוטה דאין לישראל הרואה הוכחה רק מאמירת ישראל הנותן אז י"ל דיחוש דאמר כן לגנוב דעתו אבל בירך חתוכה הרי רואה הישראל שהוא חתוכה וסבר שנטל גידה כמ"ש רש"י ז"ל ולא חייש שמא טרח בה וחתכה כדי לגנוב דעת (וכה"ג כתבו הפוסקי' לענין לבשה בגדי נדה) ואמנם לפי דמסקו התוס' דהכא מיירי באמר לעכו"ם שהיא מנוקרת אבל אם נתן לו סתם לא חיישי' שיקנה הישראל ממנו דיחוש שמא טריפה הוא דחייש שמא אחר שניטל גידה נודע לו שהוא טריפה ע"ש וא"כ אין הוכחה אלא מאמירתו ואעפ"כ לא יחוש הישראל שאומר כן כדי לגנוב דעת א"כ נסתרו דברי התוס' דלעיל וז"ב ואולי גם המהרש"א כוון לזה ויהי' איך שיהי' תבנא לדינא דלמסקנת התוס' במפרש לעכו"ם שהוא כשרה החשש שיקנה ישראל ממנו נצב קיים וזה דעת הטור בלי גמגום:
ואמנם יש לחלק דבעובדא דשמואל דמיירי בטרפה שפיר י"ל דלגנוב דעתו אומר דגם לעכו"ם יש נ"מ אם הוא כשרה או נבלה וטריפה כמ"ש הרשב"א דנהי דאאסורא לא קפדי אנבלה וטרפה קפדי דמאיס להו ושפיר י"ל דישראל גנב דעתו כדי שיקחנו ממנו משא"כ בגיד מה"ת ישקר הישראל בפני הישראל ויאמר שניטל גידה מה שאין נ"מ להעכו"ם בכך ואדרבה הוא רוצה בגיד רק דהישראל מחניף לו ואומר שנתן לו דבר הראוי לעצמו זה לא יעשה הישראל לשקר במה שאין לו הנאה גדולה ובפרט דמיירי במתנה וז"ב וא"כ שני דבורי התוס' אינם סותרין זל"ז ועפ"ז דברי הט"ז נכונים דבטריפה שפיר י"ל סברת התוס' ודו"ק:
ועפ"ז הי' נראה לבאר דקדוק לשון הטור דכתב לא ימכור דרב לו בחזקת כשרה ואסור לתננה לו בפני ישראל בחזקת שחוטה ונשאלתי על שינוי הלשון בין כשרה לשחוטה ונראה ע"פ סברת התוס' שם בסוף הדבור דבטרפה ל"ש גנבת דעת דהוי יחשוב דלהשביח מקחו אומר כן ע"ש וא"כ י"ל דדוקא במכר לו טרפה בחזקת כשרה שייך גנבת דעת דל"ל דלהשביח מקחו אומר כן דהא אין נ"מ להעכו"ם אם היא טרפה או כשרה ואין נותן מעות יותר בעבור זה אבל אם מכר לו נבלה בחזקת שחוטה דזה ודאי נ"מ להעכו"ם כמ"ש הרשב"א דנבלה מאיס לי' ל"ש גנבת דעת דיודע העכו"ם דלהשביח מקחו אומר כן ואף דמהמהרש"א משמע דגם טרפה מאיס להו מ"מ המעיין ומצא די"ל דרק נבלה דמתה מעצמה מאיס להו אבל טריפה לא חיישי' כלל וז"ב ושני הטעמים בברייתא קאי על שני הדברים נבלות וטרפות ולכך כתב הטור דלמכור לו שלא בפני ישראל דהחשש רק משום גנבת דעת כתב טרפה בחזקת כשרה אבל בפני ישראל כתב בחזקת שחוטה דבזה אפי' נבלה בחזקת שחוטה אסור ודו"ק, ואמנם זה תלוי בשני הפירושים שכתב רש"י ז"ל גבי עובדא דשמואל ואין להאריך למשכיל ודו"ק. והנה לפ"ז קמה גם נצבה קו' הט"ז על הטור וכמ"ש:
אך נראה דלק"מ דהא דכתבו תוס' סברא זו היינו כדי לתרץ קושיתם דמאי מוכיח מעובדא דשמואל דגנבת דעת עכו"ם אסור דילמא הא דהקפיד הוא שמא יתננו לו בפני ישראל ולכך הוכרחו לתרץ דאי גנבת דעת שרי ל"ש חשש הנ"ל אבל לפ"ד הי"מ הנ"ל דלא חיישי' כלל שמא יתננו לו בפני ישראל והיינו דאוקמתא זו נדחית וקיי"ל כתנא דברייתא וכמו שהביא הרשב"א ראיה מרבא דשרי לזבוני שלא בפני ישראל ובפני ישראל אסור ולא גזר כלל ע"ש א"כ בלא"ה אין התחלה לקושית התוס' וכמו שתירץ הרשב"א באמת קושית התוס' ולפ"ז אין הכרח לסברתם בתירוצם כלל ושפיר כתב הטור דאסור ליתן לנכרי בפני ישראל לשיטת הי"מ ודו"ק:
והנה הרשב"א הקשה אאוקמתא בתרייתא דהא תמיד איכא משום שמא יתננו בפני ישראל והל"ל אי נמי אבל לשון ואבע"א משמע דמשום שמא יתננו לו בפני ישראל ליכא ע"ש שהוכיח מזה דלהאי אוקמתא ל"ח כלל שמא יתננו לו בפני ישראל ע"ש. ואמנם למסקנת התוס' דבמתני' איירי במפרש שהיא מנוקרת דבסתם ל"ש החשש שמא יתננו לו בפני ישראל שהישראל לא יקנה ממנו א"כ י"ל דלתירוץ בתרא מתני' מיירי בסתם ול"ש החשש שמא יקנה הישראל דהישראל יחשוב דאומר כן לגנוב דעתו ואמנם התוס' לא כ"כ אלא אם מותר לגנוב דעת העכו"ם כדכתבו אף אם יהא מותר לגנוב דעתו של העכו"ם ע"ש וא"כ לתירוץ בתרא דמיירי בסתם ובזה ליכא חשש דשמא יתננו לו בפני ישראל דהישראל לא יקנה ממנו דיסבור דגונב דעתו ואמנם התי' בתרא חידש דאסור לגנוב דעת העכו"ם וא"כ אף דעתה שוב גם בסתם שייך החשש שמא יתננה לו בפני ישראל דהא הישראל יקנה ממנו דלא יחוש דלגנוב דעתו אומר דהא אסור לגנוב דעתו מ"מ שפיר אמר משום גנבת דעת דעושה איסור מהשתא ועדיף טפי מלומר החשש שמא יתננו לו בפני ישראל דזה החשש אינו נצמח אלא משום דאסור לגנוב דעת העכו"ם וטפי עדיף למנקט נפשי' בקצרה ולכך לא אמר אי נמי דמשמע דכל חשש הוא בפ"ע ולא כן הוא דחשש שמא יתננו לו בפני ישראל הוא צריך לחשש גנבת דעת ודו"ק:
ואמנם זה לשיטת רש"י דבסתם איכא גנבת דעת כנראה מדבריו ד"ה אין מוכרין כו' דכתב אא"כ הודיעו שהיא טרפה אבל לר"ת דבסתם ליכא גנבת דעת דאיהו דאטעי נפשי' וכן הוא דעת הי"מ א"כ ליתא לכל מ"ש וע"כ צ"ל דנדחית האוקמתא ול"ח כלל שמא יתננו לו בפני ישראל ולכך ס"ל דלא חיישי' לשמא יתננו לו בפני ישראל ודו"ק והארכתי בפלפול בתשובה וכאן קצרתי ודו"ק:
והנה רש"י פי' בדף צ"ה ב' ד"ה רב הונא ס"ל כרב רבי' ולא קיי"ל כוותי' וכתב המהרש"א די"ל דמיירי ברוב טבחי עכו"ם וכ"כ הרא"ש ולע"ד י"ל דרש"י פירש דמיירי בט"ע כל דהו כמו שהוכיחו התוס' דבט"ע גמור לא ה"ל מה לשאול ע"ש והא דמהני ט"ע כל דהו היינו משום דבשר שנתעלם מן העין חומרא בעלמא הוא לכך הקילו וכמ"ש הט"ז ובפלתי ע"ש ולכך לא פירש"י ברוב טבחי גוים דלזה לא מהני ט"ע כל דהו וז"ב לדעתי ולכאורה י"ל דהמרדכי פירש דהכא מיירי בט"ע גמור אבל בט"ע כל דהוא אסור וכדפירש"י דלא מהדרינן אלא לת' ורש"י ורש"י לשיטתו דס"ל דרק ת"ח אית לי' ט"ע כמ"ש ביבמות ולכך הוצרך רבינו אליקום להתיר משום דלא קיי"ל כרב אבל משום ט"ע לא יכול להתיר דשם בעל התרנגולת לא הי' ת"ח ופלפלתי במ"א בזה:
תוס' ד"ה פלניא. ואפי' נתברר ע"פ עדים כו' ולקמן כתבו להפך לא קטלינן אע"פ שבעלה כו' והוא סתירה כמ"ש המפרשים. ונראה דלקמן בעד א' והא דאין א' נאמן בדבר שבערוה היינו רק באתחזק איסורא כמ"ש תוס' ריש גיטין ועב"ש סי' ל"ז ע"ש ולפ"ז הכא דנודע שבעלה הא' כבר מת בשעת הזנות א"כ אם לא נאמין לע"א ונימא דבשעת הקידושין הי' חי ואין קידושיה קדושין א"כ היא עתה פנויה וא"כ אדרבה חזקת א"א מסייע להעד ושפיר כתבו דלא קטלינן לה אע"ג דנודע שבעלה הי' כבר מת והי' לנו להאמין לע"א אבל בתחלת דבריהם בשני עדים דנגד שני עדים לא מהני חזקה כלל שפיר כתבו דאע"ג דנודע שבעלה הא' הי' כבר מת בשעת הזנות וא"כ י"ל דבשעת הקידושין הי' חי וא"כ היא פנויה אעפ"כ קטלינן לה וז"ב. והנה לפירש"י במס' יבמות דע"א באתתא מהימן מדרבנן דאפקוהו רבנן לקידושין מינה דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש א"כ י"ל דשפיר קטלינן בכה"ג דכתבו התוס' דהא ודאי פנויה היתה בשעה שקידשה השני דהא אפקוהו רבנן לקידושין מינה ואמנם י"ל דהתוס' ס"ל כמאן דאמר דע"א באשה דאורייתא וא"ש דכתבו דלא לכל דבר מהימנינן לי' כו' ובזה א"ש המשך לשונם דמתחלה הקשו לרבא דס"ל סימנין דאורייתא והוכיחו דאף דסימנים דאורייתא מ"מ לענין קטלא לא סמכינן עלי' וע"ז כתבו וכן ע"א אע"ג דהוי דאורייתא מ"מ כו' ודו"ק היטב:
תוס' ד"ה צריך. עמ"ש לעיל בתוס' ד"ה נאמנים טעם פלוגתת ר"מ ור"י לענין נאמנות דר"מ לטעמי' דבעי חטיטה והוי טורח גדול ולכך ס"ל דאין נאמנים ור"י לטעמי' דלא בעי חטיטה כלל ולכך ס"ל דנאמנים ע"ש ולפ"ז קשה איך אחז תנא דידן החבל בשני ראשין דפסק דבעי חטיטה ואעפ"כ פסק כר"י דנאמנים ואמנם לפמ"ש הרשב"א דלר"מ חטיטתו מדרבנן אבל שמנו אינו אלא משום ישראל קדושים כו' ולפ"ז י"ל דתנא דידן הכריע דגם חטיטתו אינו אלא מהנהגת קדושים ולכך פסק דנאמנים ודוק היטב:
והנה כבר הבאתי פי' הירושלמי במשנה דשולח ירך דשלמה מותר דניכר מקום הגיד ומיירי בירך נבלה ויכיר הישראל שהוא נבלה דאל"כ אסור בהנאה ע"ש ואף דהתוס' כתבו דגוי אינו נותן מעות בשביל הירך מ"מ בנותן אסור שמתכבד בו יותר כשהוא שלמה ועוד דהתוס' כ"כ לדידן דקיי"ל אין בגידין בנ"ט אבל לתנא דמתני' דיש בגידין בנ"ט שפיר נותן בעבורו מעות וז"פ:
ואמנם פי' הרא"פ לע"ד דחוק דנימא דרק בנבלה הותר בהנאה וכבר הקשיתי ע"ז מלקמן ק"א בחי' לרמב"ם ה' חו"מ אבל תמהני דלע"ד פי' פשוט דאמר קיימתיה בשל נבלה והיינו בבן ח' מת שאמו טריפה דאין איסור גיד חל על איסור נבלה עתוס' דף פ"ט בד"ה בולדות לחי' בתרא וס"ל דהנאה לא הוי מוסיף ואיסור גיד לא חל עד שיצא לאויר עולם כמ"ש תוס' צ' ד"ה במבכרת:
השמטה דף ס"ח ב'. ברא"ש הביא שיטת רב אלפס דלר' יוחנן לל"ב מודה דמה שיצא אסור רק דמיעוט אבר שבפנים ס"ל דמותר ע"ש שהקשה מהא דאמרי' דף ע"ג מ"ט דר"י הא אית לי' תקנתא בשחיטה ע"ש שנדחק דלל"ק פריך ולע"ד י"ל על נכון די"ל הא דפליגי רב ור"י דרב ס"ל דדרשה דטרפה הוא דרשה גמורה והוא אסור מדאורייתא ולכך שדינן גם מיעוט אבר שבפנים ואסרי' לי' אטו רובו שמבחוץ ור' יוחנן ס"ל דהוא אסמכתא ומה"ת שרי ולכך לא גזר שבפנים אטו שמבחוץ וז"ב:
ובזה א"ש דלענין מה שבחוץ פסקינן כרב ולענין מה שבפנים פסקינן כר' יוחנן דזה מדאורייתא וזה מדרבן כן נלע"ד ולפ"ז תו לא קשה מלקמן דף ע"ג דפרכינן לר' יוחנן מ"ט ושנינן האי אית לי' תקנתא בחזרה וכו' והיינו דלר"י מה"ת אפי' למה שיצא אית לי' תקנתא בחזרה ומדרבנן אפי' לרבנן מטמא כדפירש רש"י במשנה ודוק. וע"ל דף, ע"ג ב' דאבר המדולדל דרבנן וקרא דובשר בשדה אסמכתא המהר"ם לובלין הקשה מכאן על שיטת רש"י דפירש בב"ק דף י"א דשליא דיצאה מקצתה אסורה באכילה שמא יצא רובו והא כאן מייתי ראית דראשו הוי כילוד מהא דשליא משמע דהחשש משום ראשו ולא משום רובו דאל"כ אין ראיה. ונלע"ד עפמ"ש הר"ן דהא דחיישי' שמא יצא ראשו היינו שמא הי' ראשו קיים עדיין בשעת יציאה משמע דאם הי' ראשו מחוי לא הוי כילוד ואמנם ביצא רובו אפי' מחוי הוי כילוד דבשלמא ראשו הוי משום חשיבות וצריך להיות קיים ולא מחוי אבל רובו דהוי החשיבות שהוא רוב הגוף אפי' מחוי הוי כילוד וז"פ ולכך א"ש דבפ"ק דב"ק פירש"י משום רובו דאילו מספק שמא יצא ראשו הוי ס"ס שמא לא יצא ואת"ל יצא ראשו שמא הי' כבר מחוי ואמאי אסור באכילה דהא שם ס"ל לש"ס דאם הי' מקצת שליא בלא ולד הי' מותר מחמת ס"ס אבל כאן בחולין דאזיל לפי המסקנא דב"ק דאפי' איכא ס"ס גזרי' אטו כולו וע"ש בתוס' ד"ה גזרה א"כ א"ש דמשום ראשו ודו"ק והנה שם בב"ק פירש"י בד"ה דקמטהרת ודמים שתראה ביום ט"ו טהורים והוא תמוה דאפי' בלא ראתה דם טמאה מחמת הלידה וראיתי בסדרי טהרה שהרגיש בזה ונראה דהנה התוס' הקשו דאפי' תראה טהורה דהוי ס"ס שמא יצא בראשון הראש ושמא הוא זכר ע"ש ואמנם נראה בלא"ה הא הקשו תוס' דברה"י לא מהני ס"ס לענין טומאה ותירצו דבשמעתין לבעלה מיירי ע"ש ואמנם זה אם היינו חוקרין על האשה אם טהורה לבעלה אע"ג דלענין טהרות לא מהני ס"ס מ"מ לענין איסור נדה לבעלה מהני ס"ס אבל אם אנו חוקרין על הדמים עצמן אם טמאים משום דם נדה דהוא אב הטומאה זה ודאי הוי נ"מ רק לענין טהרות וכיון דעיקר הספק הוא מחמת דם היוצא ממנה תו הכל גריר בתר הספק הזה כמ"ש הריטב"א וכיון דלענין הדמים עצמן ל"מ ס"ס שוב גם על האשה לבעלה ל ולכך פירש"י וכל דמים שתראה ביום ט"ו טהורים וכוונתו מבלי הבט אל האשה עצמה וא"ש קו' התוס' ודו"ק:
והנה בלא"ה כתבו תוס' בריש נדה ובדף ח"י דספק ראיה לא ילפי' מסוטה וא"כ בלא"ה ל"ק קו' התוס' דברה"י ל"מ ס"ס דהא הוא ספק ראיה וז"ב. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהא אנן לא על האשה קאמרינן אם היא טהורה או לא אלא על הדמים שתראה אם הם טהורים ואינן מטמאים במגע ולענין הדמים הוי ספק מגע ולא מהני ס"ס ולכך פירש"י וכל דמים שתראה אבל אם נסתפק לענין האשה עצמה דהוי ספק ראיה שפיר מהני ס"ס ודו"ק היטב. ובחי' נדה הארכתי בס"ד:
הנה יש להעיר לפ"ד רש"י לקמן דף כ' דטע"כע לאו דאורייתא רק במוקדשין טעם דאורייתא ע"ש ולפ"ז קשה מהא דהקשו התוס' ר"פ נ"ה ד"ה איסור דלימא יש בגידין בנ"ט ואפ"ה לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דצ"ל אחע"א אף בכולל ומוסיף ע"ש דהא אם יבשל הגיד הנה משום איסור גיד לא יאסור התערובות דטע"כע ל"ד ומשום מוקדשין שפיר אסור מה"ת דבמוקדשין טע"כע דאורייתא ודמי להא דאמרי' מתלי תלי וקאי ואי פקע הא חייל הא והכי נמי בתערובות דליכא איסור גיד חייל איסור מוקדשין ואמנם התוס' לשיטתן דהקשו על שיטת רש"י שם דאין חילוק בין קדשים לחולין אבל לשיטת רש"י א"ש וז"ב:
ובזה נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם דפסק באוכל ג"ה של נבלה דלוקה שתים ואף דאין בגידין בנ"ט מ"מ מדאחשבי' תורה לענין איסור גיד אחשבי' לענין איסור עולה והקשה הרשב"א מהא דאמרי' ואי סבר אין בגידין בנ"ט איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא ע"ש ולפמ"ש לא קשה דהכי קאמר אי אין בגידין בנ"ט א"כ לא אתי איסור מוקדשין וחל על איסור גיד משום דאין אחע"א ואין לומר כמ"ש דבתערובות יאסור משום מוקדשין ולא משום גיד דטע"כ במוקדשין דאורייתא דז"א דהא אין בגידין בנ"ט וא"כ אף משום מוקדשין לא יאסור התערובות אבל הרמב"ם דפוסק דאחע"א בכולל א"כ שפיר חייב בעולה שתים דעולה הוי כולל ודו"ק: