בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר נז) לקוטים במסכת חולין
דף מ"א
לצעורי קא מכוון לכאורה קשה הא יצטרך לשלם לו ומה שייך לצעורי קא מכוון ונראה דהא קיי"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק והא דבמזיד חייב היינו שלא יהא כ"א הולך כו' ולפ"ז י"ל דכאן העמידו על דין תורה דפטור מלשלם ול"ש שלא יהא כ"א הולך ומנסך יינו של חבירו דכיון דפטור מלשלם לא יהא אסור דאמרינן לצעורי קא מכוון וז"ב ובזה י"ל דטעמא דר"ה דלא ס"ל האי סברא לצעורי קא מכוון משום דהוא ס"ל הזק שאינו ניכר שמי' היזק וא"כ מדינא חייב לשלם ול"ש לצעורי קא מכונן דהא יצטרך לשלם ואיך יעשה לצעורי והסברא שכתבתי ל"ש דהא מדינא חייב ובזה י"ל טעם הרמב"ם דפסק דלא כרב הונא וע"ש בכ"מ דנדחק ליתן טעם לדבריו ולפמ"ש א"ש דהא הרמב"ם פסק דהיזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ולכך ס"ל כר"נ ור"ע דלצעורי קא מכוון וז"ב. ובזה נראה ליישב מה שהקשה ההפלאה אהא דאמר בגיטין היזק שא"נ שמי' היזק והא דבשוגג פטור כדי שיודיעו והקשה הא מיירי בישראל מומר וא"כ אפי' יודיעו לא יהי' נאמן ולפמ"ש א"ש דלמ"ד היזק שא"נ שמי' היזק לא אמרי' כלל האי סברא דלצעורי קא מכוון ול"צ לאוקמי כלל במומר אלא בישראל גמור וא"ש ודו"ק:
והנה בחי' כתבתי הטעם דבאית לי' שותפות מצי לאסור דכיון דנאסר משום התערובות א"כ ה"ל מעשה רבה ושוב יאסור יאסור גם חלק חבירו לדעת ר"ח שהבאתי לעיל ובזה י"ל הא דהקשו דה"ל לברור חלקו ולהפרישו ויהי' חלק חבירו מותר ולפמ"ש א"ש דכיון דעכ"פ קודם שהוברר חלקו הי' כל היין אסור מפני התערובות ונאסר גם חלק חבירו דה"ל מעשה רבה וכמ"ש א"כ אפי' יברור חלקו לא מהני דהא גם חלק חבירו נאסר ודו"ק. ואמנם זה קודם דידעינן סברת לצעורי קא מכוון אבל למסקנא דאמר לצעורי קא מכוון א"כ מה בכך דה"ל מעשה רבה הא אפי' במעשה רבה א"י לאסור דהא לצעורי קא מכוון ואינו מכוון לע"ז כלל וז"ב ומעתה לא קשה קושית התוס' בד"ה בישראל אמאי לא משני ביש לו שותפות בגוי' ולפמ"ש לק"מ דהא למסקנא דאמרינן לצעורי קא מכוון תו אין חילוק בין מעשה רבה למעשה זוטא ודו"ק:
והנה רש"י הקשה על פי' ר"ח מהא דפריך ממנסך והרשב"א תירץ דכיון דהוי היזק שאינו ניכר לאו מעשה רבה הוא פ"ש ונראה דזה למאי דקיי"ל דהיזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק אבל למאן דס"ל דשמי' היזק שפיר הוי מעשה רבה והש"ס דהכא דפריך ממנסך אזיל אליבא דהלכתא דקיי"ל לאו שמי' היזק ושפיר פריך ממנסך וז"ב:
והנה מה שכתבתי דהש"ס דהכא אזיל למאי דקיי"ל לאו שמי' היזק ואמנם הא דפריך בפשיטות י"ל דלפ"ד רש"י דס"ל סתם ר"נ הוא רנב"י והוא ס"ל בגיטין נ"ג ב' דכ"ע ס"ל דלאו שמי' היזק ושפיר פריך הש"ס אליבא דר"נ וז"ב. ובזה א"ש ג"כ קושית ההפלאה שהבאתי על חזקי' דס"ל כדי שיודיעו דהא מומר אינו נאמן ולפמ"ש א"ש דהא הא דחידש הש"ס האי סברא דלצעורי קא מכוון ואצטריך לאוקמי במומר היינו דלא ליתו ר"נ ור"ע ור"י כתנאי דלא כת"ק והנה חזקי' ע"כ אתי כתנאי דהא לדידי' ע"כ צ"ל דר"מ ור"י פליגי אי שמי' היזק ע"ש בגיטין דף נ"ג ב' והוא ס"ל כר"מ ע"ש וכיון דבלא"ה אתי כתנאי א"כ י"ל דגם ת"ק ור"י ב"ב פליגי בהא דת"ק ס"ל שמי' היזק וה"ל מעשה רבה וריב"ב ס"ל לאו שמי' היזק וה"ל מעשה זוטא וא"כ ל"צ כלל לאוקמי במומר ושפיר שייך כדי שיודיעו ודו"ק
והנה כבר כתבתי קושית האחרונים אהא דמשני דאית לי' שותפות בגוי' הא יוכל לברור חלקו דיש ברירה ואמנם לע"ד ל"ק כלל דהא הש"ס משני כן אליבא דר"נ וכמ"ש לעיל דרק על ר"נ הקשה הש"ס בפשיטות ע"ש ור"נ ס"ל קידושין דף מ"ב גבי האחין שחלקו אין ברירה ע"ש וא"כ שפיר משני דאית לי' שותפות בגוי' ודו"ק:
והנה על ר"ע ור"י בלא"ה לא קשה ממנסך דהא לדידהו י"ל דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק וה"ל מעשה רבה וכמ"ש רק על ר"ל דס"ל בגיטין נ"ג לאו שמי' היזק פריך שפיר ואליבי' משני שפיר דאית לי' שותפות בגוי' וברירה ל"ש דהא ר"נ ס"ל אין ברירה וכמ"ש וז"ב:
ואמנם כבר כתבתי דהאי חילוקא דר"ח ז"ל בין מעשה זוטא למעשה רבה הוא רק קודם דנחית לסברא דלצעורי' קא מכוון אבל בתר דנחית לסברא דלצעורי' קא מכוון מה לי מעשה רבה מה לי מעשה זוטא כיון דאמרינן דאין בן ישראל מכוון לעבוד ע"ז כלל וז"פ ומעתה אזדא לה קושית התוס' ד"ה בישראל דאמאי לא מוקי לה ביש לה שותפות בגוי' ולפמ"ש א"ש דבשלמא מעיקרא דהקשה הש"ס רק אליבא דר"נ ואליבא דר"ע ור"י (ל"מ) שפיר משל הב"ע דאית לי' שותפות בגוי' ולא קשה לברור חלקו דז"א דר"נ הא ס"ל אין ברירה ולאידך אמוראי אף דאפשר דס"ל יש ברירה מ"מ לדידהו לא קשה דאולי ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק וה"ל מעשה רבה אבל עתה דנחית לסברא דלצעורי קא מכוון והשתא אין חילוק בין מעשה רבה למעשה זוטא כמ"ש וא"כ קושית הש"ס תסוב גם על ר"ע ור"י וליכא לשנויי באית לי' שותפות בגוי' דהא יקשה לברור חלקו דאינהו מצי סברי יש ברירה ודו"ק.
והנה לפ"ד ר"ח י"ל דלא קשה קושית הש"ס משנים אוחזין בסכין כמו שהקשה רש"י ז"ל עליו והנה לדעת הט"ז דר"ה מיירי במעשה טריפה וע"ז פליגי ר"נ ור"ע ור"י וס"ל דא"א אוסר דשא"ש וא"כ אפי' במעשה טריפה אינו אוסר וע"כ דלא כר"ח וכדכתבתי לדעתו דהוא ס"ל דר"ה מיירי במיעוט קנה שאין עושה טריפה וכדעת הנה"כ והתב"ש ור"נ ור"ע ור"י פליגי רק בזה אבל בדבר שעושה טריפה מודו וזה מעשה רבה ע"ש ולדידי' ל"ק קו' הש"ס אך מהש"ס מוכח דלא כוותי' ובזה יש לפרש דברי הרמב"ם דכתב דא"א אוסר דבר שא"ש ולא כיוון רק לצערו וארכבי' אחרי ריכשי ולפמ"ש י"ל דבא לשלול סברת ר"ח דס"ל דבמעשה רבה מודי ר"נ ור"ע ור"י ולר"ח צ"ל דמנסך הוא מעשה זוטא ולפ"ז דמעשה זוטא הוא דרבנן ולכך אמרי' לצעורי דהוי סד"ר אבל במעשה. רבה דהוי דאורייתא ל"א לצעורי וזה שלל הרמב"ם דהכה בישראל כ"ע מודו ועפ"ז א"ש דברי הרא"ש ול"ק קושית הפלתי דנ"מ דבכל גווני אמרי' לצעורי' ודו"ק
והנה לעיל כתבתי דהא דאמרי' לצעורי' קא מכוון אף דהוא. צווח ואומר דעשה לעבוד ע"ז מינו אדא מע"ר ואמרי' דלצעורי כיוון ולפ"ז אם הוא מומר דל"ש א"א מע"ר שפיר הי' נאמן אך בלא"ה כיון דהוא מומר אינו נאמן אפי' לאסור רק די"ל דעתה עושה תשובה ואומר דרוצה לשלם מה שהזיק דאפשר דבכה"ג נאמן, אך קשה דא"כ בשוגג אמאי נאמן הא בכה"ג פטור מלשלם. אך זה טעות דבשוגג ל"צ לאוקמי במומר דל"ש לצעורי מכוון דהא סבור שהוא שלו או דסבור שלא יאסור כפירש"י וא"כ שפיר יהא נאמן ושייך כדי שיודיע אבל במזיד דע"כ בעומר דאל"כ אמרי' לצעורי ל"ש כדי שיודיעו דהא לא יהא נאמן והקשה ההפלאה שפיר ומזה הי' מוכיח כשיטת רש"י והרמב"ם דבאית לי' שותפות בגוי' ל"א לצעורי קמכוון אך לדעת התוס' קשה וצ"ל כמ"ש דאם יעשה תשובה יהיה נאמן ואמנם צ"ל דאם ועשה תשובה ויתחרט ע"ז שהזיק לחבירו ודאי יודיעו כדי שלא יכשל חבירו ואם אחרי עשותו תשובה עדיין לא ישיב חמתו מחבירו א"כ ודאי יודיעו כדי להזיקו אף שיצטרך לשלם לו מ"ע יפסידהו הבהמה או היין עצמו ולכך י"ל דחייבוהו לשלם ואז אפי' לא יעשה תשובה יהי' נאמן מתוך שנאמן להפסיד עצמו בתשלומי נזק אבל אם לא יהי' חייב לשלם לא יהי' נאמן ק אלא א"כ עשה תשובה ודו"ק:
והנה כבר כתבתי דעת הרא"ה דאף דא"א אוסר דשא"ש מ"מ באכילה אסור והקשו עליו מהא דפריך ממנסך דילמא חייב עכ"פ בהיזק שאסרו בשתיה ובאמת דהר"ן לא כ"כ אלא בשוחט דה"ל כמתה מאליה אבל לא במנסך אבל הב"ח ס"ל דגם במנסך הוא כן לדעת הרא"ה וכן משמע ברא"ה בבד"ה ע"ש וזה כוונת הב"ח ע"ש וא"כ הקושיא חוזר וניעור ואהא דפריך משנים אוחזין בסכין כבר תי' הט"ז וגם אני כתבתי בזה לעיל אבל מהא דהמנסך קשה ואמנם נראה דא"ש לפי דאיתא בגיטין נ"ג כל הני ל"ל דאי איתמר מנסך משום דמפסיד לי' לגמרי אבל מטמא דלא מפסיד לי' לגמרי לא ופירש"י דמנסך אסור לי' בהנאה אבל מטמא אכתי חזי לי' לבהמה או להיסק ע"ש וא"כ א"ש דאם נימא דמנסך ג"כ אסור רק בשתיה קשה למה תני מטמא וז"ב ודו"ק:
ואמנם התוס' כתבו שם דהך סוגיא אליבא דמ"ד היזק שאינו ניכר ל"ש היזק דלחזקי'. ה"ל לאצרוכי לפטורא ע"ש ולפ"ז א"ש קושית ההפלאה דבמומר ל"ש כדי שודיעו דאינו נאמן ולפ"מ א"ש דלחזקי' א"צ לאוקמי במומר דשפיר י"ל דלענין איסור שתיה מיירי ודו"ק:
והנה יש מקום לומר דאם א"א אוסר דשא"ש רק באכילה כדעת הרא"ה ל"ש כ"כ לצעורי קא מכוין דמה צער הוא כיון דיכול למכרו ודוקא אם נימא דאדם, אוסר דשא"ש כת"ק דריב"ב אף בהנאה י"ל דלצעורי קא מכוון וז"ש בש"ס ר"נ ור"ע ור"י אמרו אפי' לרבנן דס"ל אדם חוסר כו' ה"מ נכרי כו' אבל למ"ד א"א אוסר דשא"ש רק באכילה ל"ש לצעורי ואמנם הרמב"ם שלל זה וכתב דא"א אוסר דשא"ש ולצעורי מכוון ור"ל דלצעורי מכוון ומותר אף באכילה וא"ש מה שתמהו דארכבי' אתרי ריבש"י ודו"ק:
והנה לפ"ז י"ל דבר חדש דלת"ק דריב"ב קי"ל בישראל דאפי' באכילה מיתר דאמרי' לצעורי קא מכוון אבל לריב"ב עכ"פ באכילה אסור דהא א"א אוסר דשא"ש רק באכילה ול"ש לצעורי והנה מתוס' ד"ה כל כמיני' משמע דרב אשי פסק כרבנן דפליגי על ריב"ב ע"ש וא"כ הלכה, כר"ה בגוונא דל"ש לצעורי דקאי כרבנן וכן ראיתי בתה"א דפסק כר"ה דאתי כרבנן דריב"ב ע"ש ואמנם לפמ"ש לעיל דנכרי ששכשך ביין כיון דעכ"פ אסור משום מגע נכרי באכילה ה"ל מעשה רבה והא דפריך ממנסך היינו קודם דאוקמי במומר ולא נאסר במגעו ע"ש א"כ שפיר י"ל דהלכה כר"נ ור"ע ור"י במעשה זוטא דא"א אוסר דשא"ש ונ"מ לענין שחיטה בשחט מומר לע"ז או מין דסתמו לע"ז ועשה מעשה זוטא, דלר"ה אסור ולר"נ ור"ע ור"י מותר ואמנם הוא לדעת ר"ח אבל לשיטת הרא"ש דפסק (כוותי') דאין חילוק בין מעשה רבה לזוטא א"כ כיון דהלכה כרבנן אפי' במעשה זוטא אוסר וזה כוונת הרא"ש דפסק דלא כפי' ר"ח ותמה הפלתי דמה נ"מ ולפמ"ש א"ש טובא ודו"ק ובסברא זו הי' אפשר לבאר הפלוגתא דאית דאית לי' שותפות בגוי' דנחלקו רש"י ותוס' וי"ל דאי נימא אא"א דשא"ש רק באכילה א"כ אף דנימא דרוצה לצער חבירו שיצטרך למכרו ואכול לח יאכלהו מ"מ לעשות שתים רעות דהיינו להפסיד לעצמו חלקו דהא הוא עומד וצווח שעשה בכוונה לעבוד ע"ז ואף דא"א מע"ר מ"מ לגבי עצמו נאמן ושוי' אנפשי' חד"א וא"כ חלקו אסור למכור וחבירו יוכל:
למכור חלקו זה ודאי לא אמרי' ולכך ס"ל לר"ש דמהני אית לי' שותפות בגוי' אבל אם נימא אדם אוסר דשא"ש שפיר י"ל דכוונתו להפסיד חבירו שיאסור אפי' למכור חלקו ואף שע"י זה יפסיד גם הוא אינו חש לזה כיון דמפסיד חבירו הפסד גדול ועל חלקו י"ל דאינו חושש כ"כ כמ"ש התב"ש וזה דעת התוס' דבכ"ע י"ל לצעורי והיינו דהא הש"ס רצה לאוקמי ר"נ ור"ע ור"י אפי' כת"ק דריב"ב דס"ל אדם אוסר דשא"ש וא"כ מה מועיל מה שיש לו שותפות בגוי' ובזה י"ל דהרמב"ם דפסק דאם אית לי' שותפות בגוי' אוסר היינו דהוא לשיטתו דפסק דא"א אוסר דשא"ש רק באכיל' כדע' הרא"ה ולפ"ז אם יש לו שותפות בגוי' לא אמרינן לצעורי מכוון ובזה י"ל סתירת דברי הטור והמחבר ודו"ק כי קצרתי ושוב ראיתי ברמב"ם פ"ב הכ"א מה"ש דכתב הלח"מ דהדעת הרמב"ם דבאית לי' שותפות אוסר באכילה ולא בהנאה ותמה עליו ולפמ"ש א"ש דאם יש לו שותפות בגוי' ל"א לצעורי לדידן דקיי"ל אא"א דשא"ש ובאכילה אסור כדעת הרא"ה אבל ל"ל שותפות שפיר אמרי' לצעורי ומותר אפי' באכילה ודו"ק היטב.
והנה הסמ"ע כתב לחלק דביין ביש לו שותפות אוסר ולא אמרי' לצעורי מכוון דה"ל לחלק היין והקשה הש"ך א"כ הדק"ל מאי פריך ממנסך ולא משני דאית לי' שותפות וכתב הפלתי דלמאי דקיי"ל היזק שא"נ לש"ה ורק משום שלא יהא כאו"א כו' ואי א"י לאסור רק באית לי' שותפות ל"ש לגזור שלא יהא כאו"א כו' דהא גם הוא מפסיד כמ"ש תוס' ב"ב דף ב' ע"ש ולפ"ז לא קשה קושית הפ"י וההפלאה שהבאתי דלחזקי' דס"ל היזק שא"נ שמי' היזק שפיר י"ל דבשוגג פטור כדי שיודיעו וא"ל דמומר א"נ ז"א דהא לחזקיה דס"ל שמי' היזק שפיר י"ל באית לי' שותפות ואצ"ל במומר ודו"ק:
פרק כיסוי הדם
דף פ"ג
תוס' ד"ה דאמר ר"ז נראה דאם אמר בפירוש הרי עלי מנחה של ס"א עשרונים בכלי א' לכאורה הוי כאומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו דהוי מתנה עמש"ב ויקריבנה בבהמ"ק ואמנם כיון דאם לא בלל יצא לא הוי מתנה עמש"ב ולכן פריך דיקריבנה בכלי א' ומשני ראוי לבילה בעינן ושפיר הוי מעמש"ב ולכן יקריבנה בשני כלים ודו"ק וזה כוונת התוס':
והנה בהגמי"י כתב שחט עוף ואח"כ שחט עוף אחר ונתנבלה בידו חייב לכסות והקשו עליו מהא דשחט חיה ואח"כ בהמה פטור ולראה דהב"ח פסק דאם בדק הסכין לאחר שחיטה ונמצאת פגומה דפטור מלכסות והיינו דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והוי כודאי נבלה וע' פמ"ג ולפ"ז י"ל דאם שחט עוף ובדק הסכין ונמצאת כשרה ואח"כ שחט עוף ובדק ונמצאת פגומה דאף לדעת הב"ח חייב לכסות דנגד חזקת אמ"ה יש חזקת חיוב לכסות מחמת עוף הראשון ואוקי חזקה להדי חזקה וחייב לכסות מספק וזה כוונת הגמי"י לדעתי ודו"ק:
תוס' ד"ה ולפרקנהו משום שחיטת קדשים דהוי שחיטה ראוי' לר"ש כו' נראה כוונתם דלכאורה קשה לפי תי' שני אמאי אמרי' רבי סבר לה כר"מ בהעמדה והערכה הל"ל דלא ס"ל כר"ש בהא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וע"ז כתבו דר"ש ס"ל בהאי ענינא דשחיטת קדשים גופא דכל העומד כו' לענין שחיטה ראוי' ול"ש לומר דבהאי ענינא גופא סבר רבי כוותי' בחדא ופליג בחדא ודו"ק:
תוס' ד"ה בעי העמדה ע"פ דבור תוס' זה ולפי תי' ה"ר שמעי' תבין מה שכתבו תוס' שם דף למ"ד ד"ה והתנן דאין זה משנ' בשו' מקו' אלא דמוכח ממתני' דהעור והרוטב דתנן השוחט בהמה טמאה כו' והיינו דעפ"ז א"ש תי' ה"ר שמעי' ודו"ק ועפ"ז נפשט לי מה שנסתפקתי בשוחט עוף לחולה בשבת אם ישחוט ב' סימני' ולפ"ז א"ש כיוון דשחט בה סי' א' וכשרה לאכילה תו ה"ל כמתה וכמחתך בבשר בעלמא וע"ל דף ל"ג הרוצה שיבריא כו' והתם כבר הותר בשחיטה ולרב אחא ב"י אסורה לנכרי דלישראל ה"ל כמתה כיון דמותרת לו אבל לנכרי ה"ל כחיה ולא קיי"ל כן דמי איכא מידי כו' ור"ל כיון דלישראל הוי כמתה אין שייך לומר דלנכרי ה"ל כחיה ובזה י"ל קושית תוס' שם ד"ה א' ישראל דהקשו מיפת תואר ולפמ"ש א"ש דהכא שאני דנחשוב לזה כחיה ולזה כמתה לא שייך משא"כ שם י"ל דלזה אסורה ולזה מותרת כמובן למשכיל ודו"ק. תוס' ד"ה יצא זה י"ל דכ"ז לר"ש דס"ל כל העומד כו' וא"כ א"ש דדם קדשים כיון דאוקימנא בקדשי מזבח א"כ סופו להתמצות על המזבח ויצטרך גרירה משא"כ בניתז על הסכין ולפ"ז גם בשחט חיה ואח"כ בהמה על דם החיה הרי בשעה ששחט הבהמה לא היה סופו להצטרך גרירה וא"כ קשה לגררי' כמ"ש תוס' לעיל ד"ה שחט וצ"ל כיון דהי' בדעתו לשחוט עליה בהמה הוי כמו סופו להצטרך גרירה וז"ב ובזה א"ש הא דכתב הגהמי"י בשחט עיף ואח"כ שחט עוף ונתנבלה דצריך כיסוי והיינו דשם לא היה סופו להצטרך גרירה דהא יכול להיות שלא יתנבל וזה לע"ד נכון. ובזה א"ש הא דהשמיט הרמב"ם הא דר' יונתן בן שאול ועמדו המפרשים בזה ולפ"ז י"ל דריב"ש ס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכיון דאזלי' בתר סופו שפיר א"צ כיסוי דהא סופו להצטרך גרירה אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ש בהא י"ל דשפיר חייב לכסות ולכך השמיטו הרמב"ם ודו"ק:
וראיתי בפלתי דנתן טעם לדברי הגהמי"י דהא דחיה ואח"כ בהמה לא יכסה אף דלמטה דם חיה מ"מ מי יבחין אם דם חיה תחתיו ויסבור דהא דלמעלה דם חיה ויתיר חלבו משא"כ בעוף על עוף ע"ש וזה צ"ע דלמה בעוף על עוף לא חיישי' דיאמרו דכשרה הוא ויתירוה לאכול והנה התוס' כתבו כאן סברת חדשה דהא דמפרכסת כחיה לענין פדיון היינו בטמאה או שלא נשחטה לגמרי אבל אם נשחטה כראוי וכשרה ה"ל כמתה ע"ש ולא כן נראה מהרמב"ם פ"א מה' אה"מ דכתב אם נשחטה ה"ז תפדה כ"ז שהיא מפרכסת ע"ש ובלח"מ כתב דהוא מש"ס חולין דתני כ"ז שהיא מפרכסת יש לה פדיון ואמנם לדעת התוס' הנ"ל ליתא וכמ"ש ולכן הנכון כמ"ש הכ"מ דרבינו למד זה מפ"ק דמעילה י"ט דתני קדשי מזבח תמימים ונעשו בע"מ ר"מ אומר יקברו וחכ"א יפדו ומ"ש הלח"מ דרבנן דשם ס"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ע"ש אמת דכן פירש"י שם אבל התוס' בתמורה ל"ג הקשו ולר' יוחנן דאמר לרבנן ולר"ש קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה מא"ל וסבר רבינו דרבנן סברו דיכול לפדותן כשהם מפרכסין ור"מ דאמר יקברו ס"ל דמפרכסת כמתה ופסק רבינו כחכמים והכא פריך אי אתי מתני' כר"מ דסתם מתני' ר"מ ודו"ק:
שם אמר ליה יעקב מינאה כו' א"ל עליך אמר קרא מלת עליך אינו מובן כ"כ ונראה דלכאורה י"ל דהאי תשפכנו כמים בא להזהיר שלא יאספנו בגומא כאשר הוא חוק המינים לע"ז כדפירש"י לעיל דף מ"א א' וב' במשנה שלא יחקה את הצדוקי' ע"ש ולכך אמר שתשפכנו כמים הנשפכין והנגרים ארצה מבלי מאסף ולפ"ז אין הוכחה מזה דאין בהמה טעון כיסוי ואמנם השואל הזה הי' יעקב מינאה ולמין הזה לא הי' יאות לפרש המקרא כן דהא זה חוק למיני' לעשות כן וע"כ אמר לו עליך אמר קרא כלומר לשיטתך ק מוכח זה מקרא ודו"ק:
ע"ב תוס' ד"ה כיסוי ע"ש בביצה ז' ובתוס' שם דהש"ס רצה לשנויי אליבא דהלכתא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ויו"ט עשה ול"ת ע"ש והנה הוכיחו האחרונים דלמאן דל"ל מתוך עשה דוחה ל"ת ועשה דאל"כ ל"ל קרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ע"ש ורבה בביצה י"ב ל"ל מתוך וא"ש לדידי' דודאי כיסוי דוחה יו"ט ולא גזרי' משום כתישה דעשה דוחה ל"ת ועשה אבל ספק לא דחי דגזרי' משום כתישה ע"ש ולכך ודאי אין דוחה שבת דגזרי' משום כתישה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"ש הק"ו ובשמעתין רבה מותיב לה וי"ל דברייתא כר"ע אתי דל"ל מתוך ודו"ק:
תוס' ד"ה תקיעת שופר ע' מהרש"א שהקשה הא בשבת לא אסרו משום שבות דתקיעה ע"ש והנה לפמ"ש המ"א בשם מהר"ם מפאדווה דלכך לא גזרו בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר דא"כ גם ביו"ט יאסר וא"כ יתבטל חצות התורה מכל וכל וא"כ ל"ק קו' מהרש"א דבשבת לא נוכל לומר משום איסור תקיעה דא"כ יתבטל כל מצות תקיעה לכך הוצרכו לומר משום שמא יעבירנו ד"א דל"ש ביו"ט אבל בספק איש ספק אשה שפיר נוכל לומר משום איסור תקיעה דבזה ל"ש שתתבטל שתתבטל מצות תקיעה דהא בודאי איש שפיר שייך המצוה ואעפ"כ לא גזרו ודו"ק
וי"ל עוד דהא ודאי מצוה דאורייתא לא שייך לבטל משום איסור דרבנן ולכך הוצרכו לגזור שמא יעבירנו ד"א דזה איסור דאורייתא אבל קשה הא יש תקיעות דרבנן דמה"ת אין חייב אלא תשעה קולות ואות' הי' ראוי לבטל בספק איש ספק אשה משום איסור תקיעה ביו"ט וא"ש הכל וע' ט"ז באו"ח:
ולכאורה הי' נראה דכסוי אף שאין בה מלאכה כלל מ"מ הואיל והיא מצוה י"ל אחשבי' רחמנא כמו בשרפת חלה דכתב רש"י דאפי' להאכילה לכלבים אסור ולפ"ז י"ל דלכך אין ודאה דוחה שבת ואמנם ספקה שפיר דוחה יו"ט דממ"נ אם חיה הוא הא אפי' ודאי חיה מותר ביו"ט לכסותה והיינו דל"ש לאסרה משום מלאכה דהא כיון דלא הי' אפשר לכסותה הי' ג"כ אסור לשחוט כמו כוי וא"כ הוי צורך אוכל נפש ואם בהמה היא א"כ אינה מצוה ואינה מלאכה כלל ואין כאן קו' וצריך לומר דבשלמא בחלה כיון דיש בעולם מלאכה גמורה דהיינו שריפה גם להאכילה לכלבי' אחשבי' למלאכה ודו"ק:
והנה יש למצוא מקום לשחוט כוי ביו"ט היינו לשחוט עליו עוף ולכסות את דמו וכדקיי"ל שחט בהמה ואח"כ שחט חיה חייב בכסוי ואף דליכא עפר למטה מ"מ אין מעכב ואמנם הטעם כדר"ז דס"ל כל הראוי לבילה כו' וכאן א"א ליתן עפר למטה דא"כ אתי להתיר חלבו כשיראו דנתן עפר למטה ואמנם יש להסתפק אם נקרא זה אין ראוי לבילה דהא רק מדרבנן אסור לכסות דילמא אתי להתיר חלבו וצ"ע והנה דעת הרר"י דעל כסוי דכוי מברכין דספק תורה הוא והרא"ש כתב דאין מברכין ע"ש והנה לכאורה יש ראי' דמברכין דאל"כ מאי חיישינן להתרת חלבו הא יראו דאין המכסה מברך ומוכח דספק הוא ואמנם י"ל דאכתי יש חשש דישחטו עמו עוף ויברכו על כסוי עוף וממילא יפטר מברכת הכוי ע"כ משום לא פלוג חשו חז"ל ואסרו לשחוט כלל אך לפמ"ש בכה"ג שפיר יש תקנה לשחוט העוף על הכוי וכמ"ש ואפשר דמזה ראי' למ"ש הרמב"ם דהשמיט הא דר' יונתן בן שאול ואין להאריך:
שם דילמא דעבר ושחט לדעת הרמב"ם דבמזיד ה"ל מומר א"כ הוו נבלה ופטור מכיסוי לכ"ע ול"ש דאין כיסוי דוחה שבת וצ"ל דבשוגג מיירי וכיון דלא נתנה שבת לדחות גם הכסוי אינה דוחה ולפמ"ש לעיל א"ש דאחשבי' רחמנא והוי מלאכה רק דבשוחט לחולה דניתנה שבת לדחות גם הכסוי נדחה וביו"ט אם שוחט שלא לצורך י"ל דג"כ אינו מכסה לדידן דקיי"ל יו"ט עשה ול"ת ודו"ק:
דף פ"ה
בלילי י"ט י"ל דה"פ דמילה בתחלת יו"ט דהיינו בלילה לא נהיג ולתי' דיו"ט כבר חל ולכך לא דחי אח"כ הספק לודאי י"ט שכבר חל אבל כאן חלין תרוייהו בהדי הדדי ומאי חזית דדחית מספק עשה דכיסוי ולא דחית ספק לאו דיו"ט ולפ"ז א"ש הברייתא וא"צ להגיה ודו"ק ועי' תוס':
שם ור"ש עוף טמא מ"ט י"ל דר"ש לטעמי' דדריש טעמא דקרא ולכך דריש אשר יאכל דטעמא דקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ולכך טעון כיסוי אבל באופן דאין אוכל הבשר אין טעון כיסוי ובזה א"ש קו' התוס' ד"ה ור"ש ודו"ק:
ע"ב ד"ה אימא פשיטא דהוי ירך אמו שהיא טרפה. הנה אף שהיא טרפה אכתי אהני לי' שחיטת אמו לטהרה מידי נבלה אבל הרשב"א כתב דכיון דלדידי' לא מהני שחיטה דהוי נבלה א"כ גם שחיטת אמו לא מהני לי' והוי נבלה ול"ד לבן ט חי דס"ד דמהני לי' שחיטת אמו היינו משום דשחיטה מהני לי' וא"כ אף דשחיטת אמו לא מהני לדידה והוי טרפה ששחטה מ"מ לדידי' דלאו טרפה היא ס"ד דלהני לי' להכשירו ודו"ק ואולי כן כוונת התוס':
ודף פ"ד ע"א תוס' ד"ה בעינן כבר כתבתי לעיל דמדברי הרמב"ם לא משמע כן ועתה ראיתי כי גם לעיל בתוס' דף פ' ד"ה ובמוקדשין לא משמע כן א שם ע"ש]:
דאל"כ לא קשה קושיתם ודף פ"ג ולגררי' ולכסיי' מי לא תנן היינו לפי דמשני כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וא"כ בדם שעל הסכין שאין ראוי ליתן עפר למטה ודאי צריך לגררו ומעכבת ופריך שפיר אבל למסקנא דיליף מקרא דמהחיה כו' שוב אין צריך להא דר"ז וי"ל דבכל ענין עפר למטה אין מעכב וא"כ דם הניתז ושעל הסכין א"צ גרירה ועפ"ז א"ש קושית התוס' יצא זה ודו"ק]:
דף פ"ה ע"ב
א"ל ר"פ לאביי ע' ריטב"א שכתב דאין הוכחה מקדשים פסולים דלא שכיח ולא גזרו ודחה פירש"י ע"ש והנה הש"ס קאמר סד"א הואיל ואמר ר"ש כו' והיינו כיון דר"ש לא אחשביה לשחיטת טריפה שחיטה כלל לענין שיאסרו משום חשנב"ע גם לענין נבלה לא נחשבה לשחיטה כלל לטהרנה דאל"כ הוי תרתי דסתרי אהדדי ועמ"ש הרשב"א לענין גיד של עולה דאין ראוי שתחשב אכילה לענין גיד ולא לענין נבלה ועולה ומיגו דאחשבי' לענין גיד אחשבי' לענין נבלה ועולה וה"ה הכא וז"ב. ואמנם זה אם חשנב"ע דאורייתא אבל אם היא דרבנן ומשום גזרה אטו קדשים בחוץ ובקדשים פסולים דל"ש לא גזר ר"ש כמ"ש הריטב"א א"כ אין הטעם לר"ש משום דלא חשיב לי' שחיטה אלא משום דל"ש בהו לגזור ומה שייך לומר סד"א הואיל ואמר ר"ש כו' אלא ודאי דלר"ש דאורייתא היא וזה פירוש דברי הש"ס. ובזה א"ש דבקידושין אין מאריך כמו כאן וע' בתוס' ודו"ק
עור יש לפרש קושית ר"פ לאביי כמ"ש ר"ת דמהך מתני' גופא קשיא לי' והיינו דאי ס"ד דר"ש סבר חשנב"ע דאורייתא א"כ אמאי ס"ל דגזור רבנן דישרפו הא כל הנקברי' לא ישרפו דילמא אתי ליהנות מאפרן דהא מדאורייתא ודאי אינן בשרפה כמ"ש התוס' ורק גזרה אטו קדשים בחוץ ואמר לי' אביי והתנן כלומר ממטונך דהא חיה נמי תני בשרפה וא"כ בשלמא אם בהמה וחיה מדאורייתא י"ל דגזרו חז"ל יותר אטו קדשים בחוץ דלא ימנע ממצות שריפה דאורייתא ולא חשו שמא יבואו ליהנות מאפרן דזה דרבנן כמ"ש הפ"י אבל אם הוא דרבנן ודאי קשה למה גזרו בחיה גזרה אטו בהמה דבבהמה גופא הוא רק דרבנן ודו"ק:
דף פ"ו א'
תוס' ד"ה סיפא הנה התה"ד הוכיח דבחול ל"ש לגזור משום התרת חלבו מנוי עיי"ש וי"ל דדוקא כוי שהוא ספק לא גזרו בחול דאפי' יבואו להתיר חלבו הוא רק ספק וכל ספק חלב יש לו חזקת היתר במעי אמו כמ"ש האחרונים אבל אם רוב מעשיהם מקולקלים דאז אם יאכלו הבשר יעבור על ודאי איסור דאורייתא שפיר גזרינן ועש"ך ודו"ק:
תוס' ד"ה רוב הא דלא פליגי רבנן בפ"ג היינו לפירש"י דהא התינוק בעיסה ודאי נגע ואין לעיסה חזקת טהרה אבל שם התינוק בחזקת טהרה מטומאת מת או לגמרי לתי ב' בתוס' ולפי' ר"ת יש לעיין ודו"ק. ואמנם התוס' דהוכיחו לקמן דהאי והבצק בידו הוא לאו דוקא א"כ אדרבה מוכח דלא כהאי חילוקא וי"ל דהאי תינוק שנמצא בצד בה"ק מיירי ברה"ר ולכך טהור והאי שנמצא בצד העיסה מיירי ברה"י וזה ברור. והנה הרשב"א הקשה עוד על פירש"י דהא העיסה ל"ל חזקת טהרה דהא ודאי התינוק נגע בה וכמו בשליא בבית דל"ל לבית חזקת טהרה כיון דשליא ודאי בתוך הבית ה"ל הבית כשליא ע"ש ואמנם א"ש דנהי דחזקת הבית איתרע מ"מ גם הרוב מטפחין אינו רוב גמור כמ"ש תוס' לקמן ושפיר אמרי' סמוך מיעוט לחזקה משא"כ בשליא בבית דרוב שליא יש בה ולד הוי רוב גמור כמ"ש תוס' בנדה וחזקת הבית איתרע דהא השליא ודאי היתה בבית לכך לא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה ודו"ק
ובתוס' ד"ה סמוך י"ל לפי דכתבו לקמן דלר"מ רק מדרבנן חיש למיעוט ורק אי איכא חזקה חייש מה"ת לכך הוי רק פלגא ופלגא ולכך לא אמרו ספק לאיסור התיר דהוי פלגא ופלגא ודו"ק ובזה הוי א"ש סברת מהרש"א כיון דרוב מטפחין אינו רוב גמור חייש ר"מ מה"ת למיעוט וסמוך מיעוט לחזקה ול"צ לומר דלר"מ חשיב כיש בו דעת לישאל ודו"ק. והנה י"ל דלענין או"ב ה"ל דבר שיל"מ ול"מ רוב עס"י תקט"ו בא"ח:
תוס' ד"ה יאמרו תי' התוס' לא הבינותי דאטו ר"מ לא אזיל בתר חזקה ובאמת מדברי מהרש"א נראה כן והיינו דהא דאזלינן בתר חזקה היינו משום דפלגא וחזקה ה"ל רובא ולר"מ דחייש למעוטא לא מהני ואמנם למאן דיליף חזקה מקרא מסתמא גם לר"מ כן וע"ל דף י"א בתוס' ד"ה מנא ה"מ ע"ש ולפמ"ש התוס' דלר"מ מדרבנן חייש למיעוטא א"ש דלחומרא אזיל בתר חזקה דפלגא וחזקה ה"ל רובא כמ"ש מהרש"א אבל לקולא לא דהא אפי' אם פלגא וחזקה ה"ל כרוב מ"מ מדרבנן חייש למיעוטא ודו"ק. ובזה א"ש דהתוס' כאן אזלי לפי תי' בתרא בדבור הקדום ולכך בע"ז תירצו בע"א דשם אזלי לפי תי' ראשון ודו"ק
(השמטה ושייכה לדף ע"ג לסוגיא דאא"א דשא"ש)
והנה בפלוגתא דהפוסקים דהרא"ה ס"ל דאף דאא"א דשא"ש מ"מ באכילה אסור היינו דהא דסמכי' על סברת לצעורי משום דאוקי גברא אחזקתו אבל באכילה דאיכא חזקת אמ"ה לא דאוקי חזקה להדי חזקה ונשאר ספק וז"ב והחולקים ס"ל דהא דאדם אוסר דשא"ש הוא מדרבנן והוי ספק דרבנן ודו"ק. ואמנם לפי הס"ד דבמומר ג"כ אמרי' לצעורי וע"כ לא מטעם חזקת כשרות הוא רק סברא פשוטה דלא שייך לומר שרוצה לעבוד ע"ז בדבר שאינו שלו א"כ גם באכילה מותרת דהא סברא ודאית היא וז"ב ולפ"ז א"ש מה שהקש' הב"ח על הרא"ה מהא דפריך משנים שהיו אוחזין בסכין דשם קודם שידע מהסברא דמומר שאני ודאי אין חילוק ודו"ק והנה לפמ"ש דסברא לצעורי הוא דמוקמינן לגברא אחזקת כשרות לפ"ז קשה לי מהא דפריך ר"נ לר"ה ממתני' דהשוחט חטאת בשבת דהא התם בשוגג מיירי וא"כ אפי' לדידיה מי ניחא דל"ש בזה חזקת כשרות דהא שוגג הוא ולא ידע שאסור לשחוט לע"ז אך י"ל דמיירי שהזיד בלאו ושגג בקרבן דג"כ מייתי חטאת ואעפ"כ שייך לאוקמי אחזקת כשרות דעשה כן לצעורי לחברי' וכמ"ד שגגת קרבן שמה שגגה אך בלא"ה הקשה בפלתי מה לצעורי שייך בקרבן שלו למי יצער אם לא לעצמו ותירץ דמאי דס"ל לצעורי מכוון משום דס"ל אא"א דשא"ש רק מדרבנן וה"ל ספק דרבנן וא"כ ממילא לא קשה מהא דהשוחט דמה"ת שרי ע"ש ודפח"ח וא"כ גם מ"ש לק"מ כמבואר למשכיל ודו"ק:
ולכאורה י"ל דמיירי בבהמת חברו ששחטה לע"ז בשבת וחטאת היתה דלר"נ שייך לצעורי אבל לר"ה כשר ובזה הי' א"ש הא דהקשו תוס' מה קושיא לר"נ טעמא דחטאת עוף כו' הא י"ל לאפוקי שלמים דהוי שלו לריה"ג ולפמ"ש א"ש דע"כ מיירי בקרבן דחברי' ודו"ק עכ"ה):
דף פ"ו ב'
הא דאחריתי לכאורה י"ל דכר"מ הורה בכסוי דהוי רק שוא"ת וכרבנן הורה באו"ב דה"ל ל"ת ואמנם התוס' כתבו לעיל ד"ה סיפא דאין חילוק ביניהם ע"ש והנה אם הי' טעמא דר"מ משום דחייש למעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה איך שייך דרבי הורה כר"מ דהא אנן אזלינן בתר רובא ולא קיי"ל כר"מ אלא דאמרי' לעיל דטעמא דר"מ דרוב מעשיהן מקולקלים וא"כ יש רוב וחזקה ובזה י"ל דרבי מעיקרא סבר דר"מ ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה משום דחייש למעוטא ולכך הורה כחכמים דהא אנן קיי"ל דאזלינן בתר רובא ודלא כר"מ אבל בתר הכי סבר דטעמא דר"מ משום דרוב מעשיהן מקולקלין וכר' יוחנן ולכך הורה כוותי' באחריתי ודו"ק:
ולכאורה י"ל דאיכא עוד מיעוט דטרפה והוי תרי מיעוטי ולר"מ ליכא למימר כן דהא ס"ל דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אבל רבי דפסק כר"ש בכיסוי לכך הורה בכיס"י כר"מ וכרבנן באו"ב:
והנה ראיתי לגדול א' בספרו שהעיר דלפירש"י הוי רוב התלוי במעשה שמא לא נגע באשפה משא"כ לתוס' א"ש דהא הבצק בידו וממ"נ או שהוא לקחו או שהאחר לקחו ונתנו לו ע"ש ודפח"ח אך נראה דמעשה תינוק שעושה בלי דעת לא הוי מעשה ודומיא שכתבו תוס' ביבמות ר"פ האשה דרוב מתעברות לא הוי רובא דתליא במעשה ע"ש וא"כ אדרבה לפיר"ת יקשה דה"ל לתלות יותר שהתינוק עשה כן בלי דעת ולא האחר ודו"ק:
דף פ"ז
רש"י ד"ה הא אדחי דהא כסהו ונתגלה חייב לכסות נראה כוונתו דלכאורה י"ל הא דכסהו הרוח פטור מלכסות משום דזה הוי כיסוי מעליא דהא מיירי בדבר הראוי לכסות בו דומיא דרישא כסהו ונתגלה וכמו שהעלה בתב"ש ס"ק ט"ז ולא כל"ח ע"ש ולפ"ז ל"ש דיחוי דהא באמת נעשה מצותו ואמנם לזה הוכיח רש"י מדתני כסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות ע"כ דזה לא הוי כיסוי מעליא דהא בכסהו הוא וחזר ונתגלה פטור מלכסות וע"כ דלא הוי כיסוי מעליא דבעינן דוקא שהאדם יכסה רק דא"א עוד לקיימו ולכך בלא נתגלה פטור וא"כ שפיר הוי דיחוי ושפיר פריך ודו"ק כי נלע"ד אמת ברור והאחרונים ז"ל עמדו בדברי רש"י ולע"ד כמ"ש:
שם איבעיא להו שכר מצוה. המ"ל בפשיטות דשחט כמה עופות ואי משום ברכה די בברכה אחת אבל משום מצוה כ"א מצוה לעצמה ובלא"ה נסתפקתי אם בגוונא דמכסין מספק כגון כוי שאינו מברך אבל מצוה מ"מ יש ואפשר דיכול לומר מאן לימא לן שהוא מצוה וע' בסמ"ע גם יש להסתפק אם קדם אחר וכיסה בלא ברכה דאינו מברך אח"כ כמ"ש בתב"ש אם חייב לשלם לו דמי הברכה הואיל והפסידו הברכה או דכיון דהוא לא נהנה א"צ לשלם. עוד אני מסופק אם זה דוקא לענין כיסוי דעל השוחט רמי החיוב לכסות אבל אם נתן א' לשוחט לשחוט ובא אחר ושחט אי שייך בזה שכר מצוה דהא אין מצוה לשחוט ואמנם שכר ברכה אפשר יש לדעת המחייבים גבי מוהל ע' ברא"ש וצ"ע (מה שהקשתי דיש נ"מ בשחט הרבה עופות הנה ראיתי שכוונתי ש בזה לדעת הפלתי שהקשה כן וראיתי בס' גא"י שכתב דלק"מ. דהש"ס לא נסתפק כלל דשכר מצוה ודאי חייב כדמוכח בכמה דוכתי ובפ' החובל וכ"כ הרשב"א והאבעיא אינו אלא אי שכר ברכה לחודי' ג"כ חייב וז"ב וכל אלה הוי יו"ד זהובים ודבריו נכונים ולכאורה י"ל טעם הבעיא משום דברכות דרבנן ולכך ס"ד דלא מחייב לשלם לו בעדם אלא דא"כ מה קאמר נ"מ לבהמ"ז הא בהמ"ז דאורייתא ודוחק לומר דכוונת הש"ס על ברכת הטוב ומטיב דהוא דרבנן וצ"ע ולכאורה נ"ל דהא קיי"ל נאנס ולא עשה מצוה נותנין לו שכר כאילו עשאה וא"כ אמאי ישלם לו שכר מצוה הא לא הפסיד כלום דהא נאנס דחבירו חטף ממנו ונראה דבאמת מדינא אין חייב רק חז"ל קנסוהו שלא יהא כאו"א חוטף מצוה מחבירו ויבוא לידי מריבה וקטטה ולפ"ז צ"ע אם קנסו לבנו אחריו כמו בדיני גרמי דקיי"ל דלא קנסו בנו אחריו וכן ראיתי בחי' רשב"א דהוי קנסא ע"ש:
דף פ"ז ב'
רש"י ד"ה כזית דם גמור וכ"כ התוס' והריטב"א פי' אפילו כזית ביותר מכא"פ כיון דמראהו כמראה דם לא בטל וי"ל לפמ"ש המרדכי דהיכא דמעורב מתחלתו לא בטל א"כ הכא הא מעורב מתחלתו ואמנם נהי דלא בטל מ"מ אינו חייב כרת דהא לא אכל כזית בכא"פ וכ"ז לענין כרת אבל לכפרה ולהכשר ולכיסוי לא בעי כזית בכא"פ ובזה א"ש דברי רש"י ז"ל בד"ה כל מראה אדמומית ע"ש ודו"ק:
והנה רציתי לפרש מ"ש במתני' בדם החיה היינו שכבר נתכסה מקצת הדם והיינו לפיר"ת דאימתי דמתני' בא לפרש וראיתי בתב"ש שהעיר בזה ע"ש והנה אם נתערב מקצת הדם בדם בהמה או במים ואין בו מראית דם ומקצת הדם נשאר ודאי דחייב לכסות מקצת דם לר' יהודא דקיי"ל כוותי' ואף לת"ק דס"ל דכולה דם בעינן מ"מ ודאי היכא דליכא כולו מחויב לכסות המקצת הנמצא וע' בספר מעשה נסים דנסתפק הרב במ"ע אם חייב בפחות מכשיעור או דלית בפחות מכשיעור מצוה כלל והנה לרשב"ג דס"ל דדוקא אדם הנפש קפיד רחמנא אם כן י"ל נתערב בדם החיה שאינו דם הנפש אך י"ל דהא במתני' מייתי ר' יהודא ג"כ והוא ס"ל דלא בעי דם הנפש ולכך לא פירש"י כן ואמנם התב"ש רצה להוכיח מפירש"י דגם לר' יהודא בעי דם הנפש ואין להאריך ולפ"ז מ"ש רמ"א שימתין עד שירדו טיפין טיפין צריך לדקדק שלא יתערבו בדם שיצא מתחלה ולא ידעתי אם נזהרו השוחטין בכך וצ"ע. גם צ"ע ביו"ט אם יכסה כל הדם דכיון דדי במשהו ה"ל הנשאר טירחא שלא לצורך ועיין ביצה חילוק בין בדקירה אחת כו' וי"ל דה"נ טורח א' לכולן גם אם נתערב דם בדם כוי די"ל דהוי ס"ס שמא גם דם כוי צריך כסוי ושמא אם הי' דם הכוי מים הי' לו מראה דם והוי ס"ס וטעון כיסוי בברכה וכן להיפך דם כוי שנתערב בדם בהמה איכא ס"ס להפך שמא דם כוי א"צ כסוי ואת"ל צריך שמא אם הי' דם בהמה מים לא הי' לו מראה דם וא"צ כסוי כלל וכן ביו"ט אם נתערב דם חיה בדם כוי דיש ס"ס להצריך כסוי אם שייך חשש התרת חלבו ואפשר דהוי ספק חסרון ידיעה ודו"ק:
והנה י"ל דטעמא דת"ק דס"ל כל הדם צריך לכסות דס"ל דטעם הכסוי הוא שלא יבוא לאכלו וכמ"ש הר"ן גבי בל יראה דהטעם הוא שלא יבוא לאכלו ובאמת כן הוא משמעות הכתוב איש איש כי' ושפך כו' וכסהו בעפר כי נפש כל בשר כו' ואומר לב"י כל נפש מכם לא תאכל דם כו' כל אוכליו יכרת משמע דנתן טעם לכסוי שלא יבוא לידי כרת וכמו גבי ב"י שחששה תורה שלא יבוא לידי כרת ולפ"ז ודאי צריך לכסות כל הדם דאל"כ אכתי יש חשש שלא יבוא לאכלו וכן אין נ"מ אם דם הנפש או לא דעל כל דם חייב כרת ואמנם ר' יהודא ורשב"ג ס"ל דגזה"כ הוא לכסות ולכך ס"ל דסגי במקצת הדם ורשב"ג ס"ל דדוקא דם הנפש ולדידן ס"ל דגזה"כ הוא ולכך קיי"ל אפי' משהו ורק דם הנפש דבהא מלתא ה"ל ר"י ורשב"ג רבים לגבי ת"ק דתרוייהו ס"ל גזה"כ הוא ואפשר דת"ק ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ודו"ק:
ובזה א"ש הא דהקשה ר"ת דכאן קיי"ל כר"י ובבכורות לית דחש לדר"י ולפמ"ש א"ש דכאן גם רשב"ג מסייע לי' בטעמא דכסוי ופליג את"ק דדריש טעמא דקרא ודו"ק:
והנה מ"ש לעיל דעל כל דם חייב כרת זה אינו מוסכם אלא דעת הרמב"ם בפ"ו מהמ"א אבל התוס' ס"ל דאינו חייב כרת אלא על דם הנפש שהנשמה יוצא בו ע"ש בלח"מ בלח"מ וא"כ א"ש דעת רשב"ג דרק דם הנפש בעי כסוי דיש חשש שיבוא לידי כרת אבל דם שאין הנפש יוצא בו א"צ כסוי וכמו גבי בל יראה דאינו אלא בחמץ גמור שיש בו כרת ולפ"ז ר' יהודא ל"ל הא דרשב"ג אך לדעת רש"י בריש אלו עוברין דגם על נוקשה ותערובות דהם בלאו עוברין בב"י י"ל דגם ר"י אית לי' דרשב"ג דהא טעמא דרשב"ג לאו משום חשש אכילה דא"כ אפי' לאו דם הנפש נמי ועפ"ז א"ש פירש"י לפי הבנת הגאון התב"ש דרש"י לשיטתו ודוק דף פ"ח ואיכא דמתני עפירש"י ויש לפרש להפך וע' לח"מ ק והנה הרמב"ם לא הזכיר כלל דבר שמגדל צמחים משום דס"ל לפלוגי אתי ופסק כת"ק ומיושב קושית התוס' ד"ה כל דבר:
ע"ב תוס' ד"ה שחיקת וי"ל דהתם ע"י שריפה איירי דכל ע"ז כו' הנה שם מפורש וידק וישרוף:
דף פ"ט
תוס' ד"ה והתניא וי"ל משום דכי נקצץ הלולב מן הדקל נתבטל והיינו אף די"ל דנשבר מאליו מן הדקל ולא קצצו גוי מ"מ ה"ל כע"ז שנשברה מאליה דר"ל ס"ל דמותרת ורבא משמע דס"ל כוותי' דמשני שם אליבי' וע"ש והתם אליבא דרבא משני ודו"ק:
והנה התב"ש נסתפק אם כסה בדברים שאין ראוים לכסות אם צריך לגלות ולכסות שנית ע"ש ואם נימא דצריך לגלות ולכסות שנית נראה דאם בא אחר וגלהו וכסה כדינו א"צ לשלם לו דאיהו דאפסיד אנפשי' דהא מצוה על כל אדם לכסות והפר"ח כתב דמשמע מדברי הט"ז דבכסהו הרוח אם ירצה לגלותו ולחזור ולכסותו בברכה רשאי ע"ש וספר פר"ח עצמו אין ת"י ואפשר דוקא אם כסהו הרוח בדבר שאין ראוי לכסות אבל אם כסהו בדבר הראוי לכסות לא ואם בא אחר וגלה וכסה י"ל דא"צ לשלם לו דהא כבר נפטר השוחט וצ"ע ואמנם מהא דפריך והא אדחי לי' קשה לפ"ד הפר"ח הא בידו עדיין לגלותו ולכסותו והיכא דבידו ל"ש דיחוי ע' בסוכה:
ע ומה שכתבתי לעיל דהרמב"ם ס"ל דת"ק פליג ארשב"ג ראיתי בשאלותת דגרס כן א"ל רבא הא בורכא דתניא כו' והיינו כמ"ש וער"ן ודוק:
והנה מ"ש רשב"ג דדוקא בדבר המגדל צמחים י"ל דהוא ס"ל טעם הכסוי שדם הנפש תתעטף בלבוש צמח ומשם תבוא ומשם תעלה למעלת חי ולא ידח ממנה נדח וע"כ ס"ל דוקא דם הנפש ואזיל לטעמי' והבן בדברים):
הפלתי כתב דמצות כסוי הוא מיד והפמ"ג חלק עליו ולע"ד ראיה מהא דחולין פ"ד שאין ספקה דוחה יו"ט מק"ו דודאה אין דותה שבת וקשה הא בלא"ה איך ידחה הא אפשר לכסותו בלילה והוי כס"ס שמא אין חייב בכסוי ואת"ל חייב שמא יהי' ניכר הדם בלילה ויכסנו א"ו דהמצוה לכסותו תיכף והנה אם באמת נשאר הדם בלילה בשבת אם מברך עליו בלילה דהוי דחוי ושמא יש דחוי ואפשר דמחוסר זמן לא הוי דחוי דזמן ממילא אתי כמ"ש המל"מ גבי קטן וצ"ע בהא דסוף פרקין לא יתקע ואם תקע יצא צ"ע אם אין לו שופר אחר אם יתקע בו לכתחלה וצריך עיון באו"ח:
והנה הפמ"ג כתב דעפר דלמטה צריך להיות ג"כ מדבר המגדל צמחים כמו עפר שלמעלה וז"פ והנה קיי"ל דמכסין בעפר עיר הנדחת דמצות לאו ליהנות נתנו וצ"ע בהני דמכסין מספק אם מכסין בעפר עיר הנדחת דדילמא לאו מצוה הוא ואמנם ממ"נ אם אינה מצוה א"כ ליכא הנאה ואפשר דהוי הנאת הגוף בהדי מצותו דהא אסור לו לשחוט אם אין לו במה לכסות אלא דהנאת הגוף נדחה מפני המצוה כמ"ש הרשב"א גבי מעין ולפ"ז י"ל דאפי' ליכא מצוה מ"מ יש לו הנאת הגוף דאל"כ הי' אסור לשחוט יהי' מאיזה טעם שיהיה אך י"ל דגם מצוה איכא מספק וחייב לכסות יהיה מאיזה טעם שיהיה ולא להנות ניתנו וגזרת מלך הוא וצ"ע ואם גזל עפר מחבירו וכסה אפשר דהוי מב"ע אלא דלא גרע מכסהו הרוח אבל נ"מ דיכול לגלותו ולכסותו בברכה כמ"ש הפר"ח וצ"ע:
והנה אם שחט כוי ביו"ט ועבר וכסהו ודאי דהכסוי כשר בדיעבד ואמנם אפשר דהוי מב"ע וצ"ע ואם בא אחר וכסה אפשר דא"צ לשלם לו דלא הוי ברי היזיקא דהא אפשר דיבלע הדם עד הלילה ולא יהא רישומו ניכר וצ"ע:
והנה י"ל דאף דאם כסהו הרוח פטור מ"מ אם שחט לכתחלה במקום שרוח מצוי וקרוב הדבר שיכסהו חייב לגלותו ולכסותו וכמו שכתב זקני הרמ"א גבי סוכה דאם עשאה לכתחלה במקום דא"י לישן בה מפני הקור א"י י"ח ע"ש וצ"ע:
והנה דעת בה"ג דהברכה הוא לאחר הכסוי דלפני הכסוי הוי באמצע המצוה ע"ש והיינו לפי דאמרה תורה מי ששפך יכסה ה"ל כמצוה אחת וא"ש טפי לפ"ד רשב"ג דדוקא דם הנפש חייב בכסוי ובדבר המגדל צמחים והיינו כמ"ש לתקן מה שעיוות ששפך דם החיה וע"כ יכסהו בעפר המגדל צמחים ויעלה למדרגת הצומח ומשם למדרגת החי וא"כ הכסוי הוא תיקון השחיטה וחדא מלתא הוא ואמנם לדעת ת"ק לא זה הטעם וכמ"ש ע"ש ולאו חדא מלתא הוא ובזה א"ש דהעולם לא נהגו כן דס"ל כת"ק ובה"ג פסיק כרשב"ג ודוק ובחידושי תורה כתבתי:
ולכאורה דעת בה"ג דהא אנן קיי"ל דיבדוק מתחלה הריאה ואח"כ יכסה וע' תב"ש בשם ס' בה"י שפקפק בזה דה"ל מחוסר מעשה כן נלע"ד כוונתו ע"ש לכן ס"ל לבה"ג דיכסה תוכף בלא ברכה ומכ"ש לפ"ד הפלתי דעיקר מצוה הוא לכסות מיד ע"ש ודו"ק:
התוס' הקשו על הפיוט צדקו או"ב ביום א' בל תשחטו הא עושה מדותיו של הקב"ה רחמים כו' ולכאורה י"ל בפשוט דהא התוס' העירו היכא דצריך לפסח לדחי עשה דפסח ל"ת דאו"ב ותירצו דמחוסר זמן עשה ול"ת ע"ש ואמנם על פסח מצרים דעדיין לא נאמר לאו דאו"ב שפיר קשה אמאי לא יקחו או"ב לפסח אלא דאז הי' אסור משום רחמנות דדוקא עתה שכבר צוה הקב"ה על או"ב אסור לומר משום רחמנות דאין לנו ליתן טעם על המצוה כמ"ש הטור ריש ה' חקות העכו"ם והשיג על הרמב"ם דנתן טעם לגלוח הפאות משום דהוא מנהג העכו"ם וכתב הוא דאין ליתן טעם למצות אלא דצריך לעשות משום גזרת מלך אבל קודם שצוה הקב"ה ע"ז שפיר י"ל משום רחמנות וא"ש גם י"ל דאף דבחולין ל"ש לומר משום רחמנות אבל לעשות מצוה להקריב קרבן שפיר י"ל משום רחמנות וכמ"ש המרדכי גבי גזל העכו"ם דאף דשרי להדיוט מ"מ גבי מצוה אסור ומיושב קושית התוס' וגם הפיוט א"ש דקאמר צאן לפסח משכו ושחטו צדקו או"ב בל תשחטו והיינו דאף דלהדיוט לולא ציווי הקב"ה ל"ש רחמים על בהמה דהותרה לנו מ"מ לגבי מצוה שייך שפיר ודו"ק:
ולכאורה קשה לי על קושית התוס' דהא כתבו בר"ה בשם הירושלמי דעשה שלפני הדיבור אין דוחה הל"ת שלאחר הדיבור והנה לאו דאו"ב הוא לאו דאחר הדיבור ולכך העשה אין דוחה אותו וז"ב ובזה י"ל דברי הפיוט דזה לאחר שנצטוו על או"ב אבל במצרים דעדיין לא נצטוו על או"ב רק דרצו לקיימו מעצמם ודאי דל"ש לומר דאין עשה דותה אותו משום דהוי לאו שאחר הדיבור דהא עדיין לא הי' דיבור כלל ולכך קאמר צדקו כו' דמדינא שפיר דחה ודו"ק:
פ' ב' תוס' ד"ה שחיטה הרשב"א פירש דההוכחה הוא דלר"ש אמאי סופג מ' הא הוי ה"ס ע"ש והא דלא פריך לר' אושעי' ור"ה ממתני' דזבחים י"ל דשם בשחט קדשים ואח"כ חולין גם י"ל דל"ת איכא אבל מלקות ליכא והנה מה דפריך לקמן דהוי ה"ס לפמ"ש הרמב"ם דהיכא דהלאו מפורש בתורה ה"ם שמי' התראה והיינו כמ"ש המפרשים דהיכא דא"א הלאו בלי ה"ס א"כ ודאי דעת התורה לחייבו מלקות אף בה"ס ע"ש ולפ"ז כיון דאו"ב בקדשים כתיב דוא"ו מוסיף על ענין ראשון א"כ מפורש הלאו בתורה ול"ש ה"ס אלא די"ל דהא יש לפרש הלאו בראשון קדשים ושני חולין דהוי התראת ודאי ואין לומר דא"כ ה"ל שחיטה קמייתא שחיטה שאינה ראוי' דכ"כ דלא זריק דם כו' ז"א דהא רב המנונא לא ס"ל דרב אושעי' כמ"ש רש"י שם וז"ב ולפ"ז כאן אליבא דר' אושעי' ל"ש להקשות והא התראת ספק דהא אין לפרש הלאו בראשון קדשים כו' וא"כ שפיר לוקה גם על ה"ס דדעת תורה לחייבו גם על ה"ס ודו"ק:
הנה י"ל דלדעת רבנן דפליגי על חנניא וס"ל דאו"ב א"נ בזכרים וכתב הרמב"ן אף דקיי"ל חוששין לזרע האב מ"מ באו"ב לא קיי"ל כן דבנו הכרוך אחריו כו' עיי"ש וזה י"ל דאזיל לטעמא דמשום רחמנות הוא ולכך דווקא באם שהוולד כרוך אחריה והיא מרחמתו ביותר הוי אכזריות לשחוט שניהם יום אחד אבל באב ל"ש זה דאין הוולד מכירו כלל והוא אין מכיר הוולד אבל לחנניא י"ל דגזה"כ הוא ולכך אין חילוק וגם בזה י"ל הפיוט ודו"ק:
תוס' ד"ה הנח בלא"ה ק"ל לשיטת רש"י דאיך נימא דהוי נל"ע דהא כששחטו ביטל העשה בידים ובביטל העשה בידים בידים כ"ע מודי כדאיתא במכות ט"ז ואמנם י"ל דדוקא אם אפשר לקיים העשה אחר עברת הלאו שייך לומר דאם בוטל העשה בידים ולא קיימו לוקה והקרא דניתקו לעשה הייני היכא דאפשר לקיים העשה אבל כאן דאחר שעבר הלאו א"א לקיים העשה והרי ראינו דהתורה ניתקו לעשה ע"כ דכוונת התורה שיהא דינו כלאו הנ'לע ולא ילקה וזה נלע"ד כוונת התוס' בתירוצם ע"ש ולפמ"ש גם רש"י ז"ל כיוון לזה
והנה יש להבין לפמ"ש בש"מ פ' א"נ דהיכא דיש לאו שאינו ניתק לעשה דלוקה עליו אז לוקה גם על הלאו הנל"ע ע"ש וא"כ קשה לפירש"י מאי משני ר"ז הנח למחוסר זמן כו' הא כיון דאיכא לאו דשחוטי חוץ דלוקה עליו ילקה גם על לאו דאו"ב ואמנם לפי' התוס' א"ש דהא אחרונים ביארו הטעם לסברת הש"מ דכל להנל"ע לא לקי דאמרי' מסתמא כל ישראל בחזקת כשרות הם ולא עבר על לאו רק משום דכוונתו היתה לקיים העשה אבל כיון דחזי' דעבר על לאו גמור אתרע חזקתו ע"ש ואמנם כאן דל"ש כלל סברא זו וכמ"ש לעיל דהא בעברו על הלאו ביטל העשה בידים וא"א לקיימו רק דחזינן דכוונת התורה להיות דינו רק כעשה וכמ"ש וא"כ מה בכך דעבר גם על לאו גמור מ"מ על לאו זה לא לקי דהתורה הפקיעו מתורת לאו ועשאתו כעשה וז"ב ודו"ק:
והנה בחידושי אמרתי ליישב עפ"ז קושית מהרש"א על התוס' דף ב' ד"ה וסופג כו' וכתבתי לעיל בחידושי ליישב ע"פ סברת הש"מ הנ"ל ע"ש ואמנם לפי מה שביארו האחרונים סברת הש"מ א"כ בלאו דתמורה ל"ש זה דהא שם העשה הוא ממילא ואין הוא עושה כלום שנאמר דכוונתו הי' לקיים העשה ואמנם עיין לעיל בחידושי שפלפלתי בזה גם במ"א ביארתי היטב ואכמ"ל ודו"ק:
ואמנם ע"פ סברתם יש לבאר חילוק של התוס' דשם בתמורה ל"ש לומר דכוונתו לקיים העשה דהא העשה באה ממילא ואין האדם עושה כלל ולכך שפיר יש לומר דהעשה דוחה רק לאו אחד ולא ב' אבל במקום דהוא מקיים העשה בידים ל"ש לומר כן דהא אנן אמרינן דלא עבר על שום לאו כלל לפי דכוונתו הי' רק לסיים העשה ומה לי לאו א' או ב' וז"ב וזה יש לכוון בדברי ברי התוס' דכתבו דעשה דוהי' קדש לאו עשיה היא דמאליו קדוש כו' ודו"ק היטב:
ע"ב מתני' השוחט לע"א הנה לפ"ד הרמב"ם דנעשה מומר בתחלת שחיטה א"כ לרבנן אמאי חייב בשני לע"ז הא ה"ל שחיטת מומר נבלה ולאו שחיטה מקרי ואמנם בשוגג דלא אתרו בי' משום ע"א שפיר חייב משום או"ב ובזה י"ל טעמא דר' יוחנן דס"ל כאן בלא אתרו בי' חייב ובכתובות אמרי' דבחייבי מיתות וד"א כ"ע מודי דפטור ולח פליגי אלא בחייבי מלקות וד"א ואמנם י"ל טעמא דר' יוחנן כאן דל"ש לומר הואיל ואי אתרו בי' פטור כו' דהא אי אתרו בי' ל"ש בי' פטור כלל משום דקלב"מ דהא אז לא הוי שחיטה כלל דהוי נבלה ואין ענין לתלות שוגג במזיד כמו דלא נימא אילו הי' מנבלה הי פטור א"כ פטור נמי בשחט וז"ב ובזה יש לפרש הצריכותא בפשיטות כמבואר למעיין ועתו"ס ודו"ק:
והנה בשוחט להר דאע"פ שפטור מ"מ השחיטה פסולה או מדרבנן או מה"ת ע' רש"י דף מ"ב ובודאי השוחט בנו בו ביום חייב משום או"ב לדעת רש"י גם בשוחט בהמת חברו (וע' ב"ב ע"ז ב' תוס' ד"ה אומר) לפ"ד הרא"ה ואין להאריך כאן:
והנה אם שחט או"ב והתרו בו ואמר דרסתי או עקרתי י"ל דאין לוקה דהא נאמן לאסרה ואמנם אפי' מודה ששחט יפה איך לוקה ע"פ העדים דהא לולא הודאתו הי' פטור ואין אדם לוקה ע"פ עצמו ואמנם ז"א דזה לא הוי ע"פ עצמו דדוקא אם הי' אומר ששהה ודרס הי' פטור אבל כ"ז שלא אמר כן הוי בחזקת כשר גם י"ל דכיון דהתרו בי' והתיר עצמו למלקות א"כ מסתמא שחט כהוגן ועפ"י גיטין בסוגיא דבת אחותו ודו"ק:
והנה בגליון הש"ך שלי סי' שנ"ג כתבתי בהא דנחלק הש"ך על זקני רמ"א דכתב דאם חיוב המיתה קדים לחיוב ממון לא אמרי' קלב"מ והש"ך חולק דדוקא במחתרת הדין כן דבשעה שיצא ממחתרת תו ליכא עלי' שוב חיוב מיתה ע"ש וכתבתי דמש"ס זו דאורי' ל"ש אלא ששחט ראשון לע"ז כו' ופירש"י וחזר ושחט השני לשלחנו כו' א"כ חיוב מיתה קדים לחיוב מלקות ולכך לא אמרי' קלב"מ ומוכח כדעת הטור ורמ"א ז"ל דדוחק לחלק בין מיתה ומלקות למיתה וממון דלא מצינו בש"ס שים חילוק ביניהם ואמנם רש"י פירש עוד אי נמי בשני בני אדם ונראה דרש"י נסתפק בדין זה דהרמ"א והש"ך ודו"ק:
ואמנם מתוס' ב"ק ע' ד"ה כמאן שהקשו אפילו לר"ע מכי מטי כו' מבואר כדברי רמ"א אך בש"מ שם יישב באמת קושית התוס' וכתב כסברת הש"ך ע"ש והוא ספקא דדינא והנה יש להקשות במדליק את הגדיש בשבת דפטור משום דקלב"מ הא הוי עדות שא"א יכול להזימן דיכולין לומר לפטרו מממון באנו ואין לומר דא"כ לא ה"ל להעיד ז"א דנ"מ אם הודה מעצמו דהדליק בשבת דאז חייב ממון דהא פטור ממיתה והוי חייבי מיתות שוגגין לר' יוחנן דחייב ממון אבל כשהעידו העדים וחייבוהו מיתה שפיר פטור מממון וכיון דהוי עשאאילה"ז ופטור ממיתה שוב יתחייב ממון אבל לרשב"ל א"ש דגם בלי העדים הי' פטור מממון דהא הודה שהי' בשבת והוי חייבי מיתות שוגגין ובקנס צ"ע בכה"ג אם באו עדים אח"כ ואין להאריך כאן ודו"ק:
דף צ' א'
שכן איסורו נוהג בב"נ מאן שמעת לי' כו' לכאורה הוי מצי לשנויי דגיד לוקה על אבר פחות מכזית לרבנן דר"י לקמן דף צ"ו ומוקדשין אינו חייב רק על כזית ועל ח"ש שפיר חל אע"א כדאיתא בשבועות וצ"ע תוס' ד"ה אם יש בו בנ"ט לפמ"ש בהג"א דאיסור דרבנן ברובא בטיל וא"צ ס' א"ש דל"ל משום שמנו של גיד דא"כ אמאי צריך ס' הא שמנו הוא רק משום ישראל קדושי' כו' וברוב בטל ואפשר דזה מה שפירש"י שיערו חכמים בששים ודו"ק:
תוס' ד"ה איסור גיד לפ"ד הרמב"ם דאוכל ג"ה של נבלה לוקה שתים ואע"ג דאין בגידין בנ"ט מ"מ מיגו דאחשבי' רחמנא לענין גיד אחשבי' לענין נבלה א"כ ה"ה לימא מיגו דאחשבי' לענין גיד אחשבי' לענין מוקדשי' וצ"ל דבס"ד דש"ס דהכי לא ס"ל כן והרמב"ם לפי האמת קאמר ודו"ק
והנה י"ל דאמ"ל שכן איסורו נוהג באדם לפ"ד הרשב"א דגיד נוהג באדם דבשרו מותר משא"כ מוקדשין אינו נוהג באדם וע"כ צ"ל כדעת הרמב"ם דבשר מהלכי בשתים בעשה וגיד אין נוהג בו ודוק. ואמנם לפ"ז יקשה לדעת הג"א:
מהא דלקמן צ"ז וכתבתי בתח':
דף צ"א
כאן להלקותו עפירש"י ואמנם קשה למה נקט לענין מלקות ולא אמר כאן לאכילה כאן להעלותו לכן נראה דה"פ להלקותו משום אוכל גיד לא לקי דהא לשרפה קאי דעולה הוא וא"כ כתותי מכתת שיעורי' אבל להעלותו אסור, עכ"פ משום ממשקה ישראל למנחה והתוס' ד"ה ואתי שהקשו מהא דא"נ בטמאה ולכאורה י"ל לפי דקאי השתא דיש בגידין בנ"ט א"כ מותר בהנאה כדאיתא בפסחים א"כ שפיר אין איסור גיד חל על טמאה דאאחע"א אבל מוקדשים דאסור בהנאה הוי מוסיף וחל שפיר על גיד וע"ל דף ק"א א' ובתוס' ד"ה איסור וגם לדידהו איסור הנאה הוי חמור דאסור בהנאה ולמה צריכי לדחוק משום דיש בו כרת והנה לפ"ד הירושלמי דהא דאמרי' כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה הוא דווקא בנבלה ולא בכשרה א"ש ואמנם כבר הקשיתי ע"ז מש"ס דלקמן דף ק"א בחידושי לה' חו"מ ועמ"ש שם ודו"ק:
שם ע"ב ושלש מאות כהנים מטבילין אותה המפרש לתמיד פירש דא"א לארגו בטהרה שלא תהא אחת מהנערות רואות טפת דם ולאו אדעתי' ונראה כוונתו דאם הי' ספק לא הי' צריך טבילה דהא אפי' ראתה כיון שלא הרגישה:
טמאה רק דרבנן והוי ספק מדרבנן ולזה קאמר שא"א שלא תהא אחת מהנערות רואה דם והוי כוודאי ולא ספק גם י"ל דהא הני נערות עדיין לא באו לכלל נדות כפירושו שם אלא שאעפ"כ מיעוט יש שרואות כדאיתא בריש פ' בנות כותים ע"ש וכיון דהיו שמונים ושתים רובות שפיר י"ל דא"א שלא תהא אחת מהן רואים דהיינו מיעוט ודו"ק וא"ש מה שהקשה בספר לב אריה דדבריו סותרין זא"ז ע"ש ולפמ"ש הנה נכון ודו"ק:
והנה בהג"א מביא תשובת רש"י דג"ה נוהג אף בשל חיה ע"ש והיינו דהי' אפשר דק"ו הוא מה חלב דבכרת נוהג רק בבהמה גיד דבלאו מכ"ש דנוהג רק בבהמה ולכך קמ"ל ואף דמבואר במשנה בבהמה ובחיה מ"מ הי' מקום לומר דבחיה הוא דרבנן דגזרו אטו בהמה וא"כ עכ"פ א"צ לנקרו ולחטט אחריו כמו בבהמה וכן לענין שמנו דאסור רק מדרבנן י"ל דבחיה לא החמירו כיון דגוף איסור גיד רק דרבנן ולכך קמ"ל רש"י דגם:
בחיה דאורייתא וצריך לנקר אחריו ולחטט וגם שמט אסור כמו בבהמה וע"ש בהג"א כן נלפע"ד והא דאיכא ק"ו בבהמה מחלב י"ל דאיכא למפרך מה לחלב שהותר מכללו אצל גבוה תאמר בג"ה דאסור לגבוה דקיי"ל כרב הונא דחולצו לתפוח וכדתניא כוותי' ובזה יש ליישב דהוצרך רש"י להשמיענו דנוהג בחיה דממתני' י"ל דאתיא כרבנן דס"ל דמחוברין דאיסורא לא יעלו וא"כ ליכא ק"ו אבל רש"י אפשר דס"ל כרבי דיעלו וכדפסק הרמב"ם כרבי ע"ש בלח"מ וא"כ איכא ק"ו כנ"ל לכך השמיענו רש"י דנוהג בחיה וי"ל דנגד ק"ו זה איכא ק"ו להיפך מה בהמה דפטורה מכיסוי ג"ה אסור חיה דחייבת בכיסוי לכ"ש וע' ת"כ פ' אמור הובא ברא"ש פרק או"ב דרצה ללמוד בחיה דנוהג או"ב מבהמה שפטורה מכסוי ע"ש ודו"ק וע"ש עוד בהג"א ויבואר עוד אי"ה:
והנה התוס' דף פ"ט ב' ד"ה בולדות כתבו שני תירוצים ע"ש בשליל פחות מבן ט' איסור גיד איכא כ"ז שלא שחט ולתי' שני י"ל דאין בו איסור גיד ואף דאין נ"מ דס"ס אסור משום נבלה מ"מ לדידן דאין בגידין בנ"ט א"כ גם משום נבלה ליכא גם לדידן דאין בגידין בנ"ט אסור גיד בהנאה כמ"ש תוס' דף צ"ט ב' ד"ה והלכתא עיי"ש וא"כ שליל בן ח' שנמצא בבהמה טריפה הגיד אסור בהנאה ולדידן דלא בקיאין כמ"ש רמ"א סי' י"ג ס"ג אסור הגיד בהנאה אך דבש"ע פסק דזה מותר בהנאה והב"י כתב דיש להזהר כדאיתא בזוהר אך כתב דר"ש לשיטתו ע"ש ואני כתבתי לעיל בקונטרסי די"ל דהזוהר ס"ל כדעת הירושלמי דרק של נבלה שרי בהנאה אבל לא של כשרה ולפ"ז בגיד של שליל בן ח' הוא להיפך דאם הוא בן ח' מותר הגיד בהנאה ואם הוא בן ט' הגיד אסור בהנאה ואין להאריך ודו"ק:
והנה התוס' כתבו ד"ה כמאן בדף צ"א א' דאף דלא נאסרה ג"ה לב"נ מ"מ בני יעקב היו מקיימין אותה כמו שחיטה ע"ש ובזה א"ש' מה שתרגם אונקלס ע"כ לא יאכלו ב"י פ"כ לא אכלין ב"י ולא תרגם ע"כ לא ייכלין וראיתי מי שפטפט בזה דלדעת האונקלס אין זה איסור אלא מנהג בעלמא ולפמ"ש א"ש דהא בני יעקב לא נאסרה להם ג"ה רק דהם מעצמם קיימו אותה לת"ק דר"י א"כ שפיר תרגם כן אליבא דהלכתא דקיי"ל כרבנן דר"י:
והנה בפמ"ג סי' ס"ה חקר בג"ה למ"ד דאסור בהנאה אי לוקין על הנאה אף לר"מ ז"ל כיון דאין בו טעם א"כ אם על אכילה לקי על הנאה לא כ"ש ע"ש והנה אם יחול איסור ג"ה על מוקדשין מטעם דהוי איסור מוסיף הנאה אף דגם מוקדשין אסור בהנאה מ"מ נ"מ דמשום ג"ה לוקה ומשום מוקדשין אינו לוקה וצ"ע וע' ריש פרק ג"ה ולמ"ד יש בגידין בנ"ט בלא"ה ג"ה מותר בהנאה דכשהותרה נבלה כו' וע"ש בפמ"ג דחקר דבג"ה ח"ש מותר דל"ש חזי לאצטרופי דחלקו בחוץ פטור באמ"ה וכ"ש בג"ה ע"ש ואמנם לר' יהודא דס"ל יש בגידין בנ"ט ח"ש אסור מה"ת ואמנם הירושלמי ס"ל דמודה ר"ל באיסורי הנאה הרי אף דר"ל ל"ל טעמא דחזי לאצטרופי מ"מ באיסורי הנאה מודה ועמ"ש בקונטרסי לה' חו"מ ולפ"ז אף דאין בגידין בנ"ט מ"מ ח"ש אסור ואף דל"ש חזי לאצטרופי כמ"ש הפמ"ג מ"מ הא אם אין בגידין בנ"ט אסור ג"ה בהנאה א"כ ח"ש אסור אף דל"ש חזי לאצטרופי ודו"ק. וע' בפמ"ג שם דכתב ואל תשיבני מא"ה דבהנאה לא נאמר כזית כא"פ מ"מ באכילה הוא דבעי כזית אבל לא בהנאה ע"ש ולא העיר מהירושלמי הנזכר ועמ"ש בקונטרסי והנה קשה לי לפ"ד הפמ"ג דבג"ה אין אסור כזית בכא"פ א"כ קשה בש"ס חולין צ' דקאמר לא נצרכה אלא לג"ה ואכתי קשה ליכלינהו פחות מכזית מכא"פ דהא נמנין עליו אנשים רבים וי"ל דאסור מדרבנן מ"מ וגם לפי דמסיק שהוכרו ולבסוף נתערבו ה"ל ספק דרבנן ואמנם זה טעות דהפמ"ג לא כתב אלא לדידן דס"ל אין בגידין בנ"ט אבל שם דאזיל אליבא דר' יהודא ור"י ס"ל יש בגידין בנ"ט א"כ שפיר ח"ש אסור מה"ת וגם כזית בכא"פ דאורייתא וז"ב:
דף צ"א
דר"י דאמר ה"ס ש"ה לפמ"ש התוס' בפסחים כ"ט דב"י ה"ל ניתק לעשה ומותר לפדותו כדי לשרפו ע"ש משמע דאף דבכל ניתק לעשה אסור לעבור הלאו ע"מ לקיים העשה כמ"ש האחרונים מ"מ רחוק לומר דמה"ת אסור דאם הי' מה"ת אסור איך מותר בחמץ של הקדש אלא מדרבנן אסור בכל מקום רק בחמץ של הקדש לא גזרו חז"ל משום הפסד הקדש שמא יופסד באם יניחו עד אחה"פ וכדומה וא"כ שפיר י"ל דר"י ספק ה"ס לא ש"ה והא דאמר הטעם דהוי לאו הניתק לעשה ולא משום דהוי ה"ס דנ"מ דמותר לכתחלה להשהותו ולהותירו ע"מ לשרפו ועיין ולפמ"ש בחידושי דהא דבב"י מותר לשהות לכתחלה ע"מ לקיים עשה דתשביתו היינו משום דמלבד דמתקן הלאו דלזה הי' די לזרות ולפרר לרוח אלא דעושה עוד מצוה אחרת דשריפת חמץ ולכך מותר לשהות לכתחלה ע"ש וה"ה הכא בנותר כמו שיבין המעיין וא"כ מה ראי' דר"י ס"ל ה"ס ש"ה אך הש"ס דייק דלא כן הוא מדאמר ר' יעקב לא מן השם יהוא זה אלא דהוי לאו שאב"מ וקשה דמשמע דא"ל לטעם דר"י דניתק לעשה ואם נימא דמותר לכתחלה ע"מ לקיים העשה א"כ האי טעמא דר' יהודא עדיף דמשום לאו שאב"מ הוא עובר על ל"ת אלא שאין לוקה עליו ופ' תומים סי' ל"ד ובכנה"ג וע"כ צ"ל דגם לר' יהודא הוא אסור לכתחלה ושפיר דייק ובזה א"ש דהביא הש"ס הא דר' יעקב דלא הי' צריך כלל ולפמ"ש א"ש כמין חומר ודו"ק:
ראיתי בפמ"ג סי' ס"ה בט"ז סק"ה שהקשה על הבה"ג דכתב דחיה בכלל בהמה דאטו בהמה כתיב בתורה ואפי' עוף רצה בש"ס לאסור כו' ועפמ"ש לעיל ליישב תשובת רש"י גם זה א"ש ודו"ק. ויש לפרש בעית ר' ירמי' אם נילף ק"ו מחלב דא"נ בעוף כמ"ש לעיל. והנה אם נימא דבבהמה אית לי' ולא עגול מותר ואמנם אעפ"כ לא עדיף משאר ג"ה ואין בו בנ"ט שהוא. עץ בעלמא ולפ"ז גם בנבלה שרי דמשום נבלה ליכא דאין בגידי' בנ"ט ומשום ג"ה נמי מותר דאינו עגול ולדידן ספק הוא ונ"מ לענין ס"ס והוא דבר חדש וצ"ע ואם נימא דרק גיד האסור הוא עץ בעלמא ולא גיד שאינו עגול א"כ יהי' נ"מ אם נפל לתבשיל דאם אסור משום ג"ה התבשיל שרי דאין בו בנ"ט ואם הוא מותר משום גיד התבשיל אסור משום טעם נבלה ובש"ע לא נזכר מזה וצ"ע ודו"ק:
דף צ"ב א'
תוס' ד"ה אילימא י"ל דהא דס"ד דבחלבו מודו ובגיד פליגי דר"מ ס"ל דנוהג בו ור' יהודא ס"ל דדומיא דיעקב בעינן דהי' נולד כבר וכמ"ש התוס' לעיל דף צ' א' ד"ה קדשים ע"ש ור' יהודא לטעמי' דס"ל דדוקא של ימין והיינו דומיא דיעקב דהי' של ימין כדיליף לעיל דף צ"א א' ור"מ ס"ל דלא בעינן דומיא דיעקב ממש ואף דשם אמרי' דלרבנן מאחורי' אתי ונשיי' בתרוייהו הש"ס דהכא בס"ד לא ס"ל כן אלא דר"מ ס"ל דלא בעינן דומיא דיעקב וז"ב. ובזה א''ש דמייתי דר' אלעזר א"ר אושעיא דמיני' מבואר דלאו היינו טעמא דר' יהודא אלא משום דשחיטת אמו מטהרתו ואזיל לשיטתו דלא בעי שחיטה וא"כ שפיר קשה מ"ש חלב מגיד לר"מ דגם חלב לר"מ אסור דהא לדידי' בן ט' חי לא ניתר בשחיטת אמו ובזה א"ש קו' התוס' ד"ה ואמר ר' אלעזר ודו"ק:
תוס' ד"ה עולא אמר י"ל דרב הוכיח ממשנה דאין נוהג בטמאה והיינו דאין איסור חע"א וא"כ ע"כ דיש בגידין בנ"ט וא"כ ע"כ דקנוקנות אסורין ולא גיד העץ הוא דאל"כ ה"ל לנהוג גם בטמאה דהא בגיד דעץ הוא ליכא איסור טמאה ולכך אמר רב קנוקנות אסרה תורה ולא גיד אבל עולא ס"ל דטעמא דא"נ בטמאה הוא משום דבשרו אסור ולא משום אין אחע"א וז"ב
והנה י"ל דהאי פלוגתא דר"מ ור"י לענין חלבו של גיד הוא רק בקנוקנות לפ"ד רב אחאי דמדרבנן אסור ולכך ס"ל לר"מ דחותך שמנו מעיקרו כיון דהקנוקנות אסורין גם שמנו אסור ור"י ס"ל דמותר דלא גזרו רבנן בשמנו משום דקנוקנות עצמן דרבנן והוי גזלג"ז אבל הגיד עצמו ודאי אסור מה"ת וצריך לחטט אחריו לכ"ע וגם שמנו אסור לכ"ע ולדעת הרשב"א בשם רב אחאי גם עולא ס"ל כן דמדרבנן אסור עיי"ש ואין להאריך לע"ע וע"ל דף ע"ד ב' בתוס' ד"ה חלבו דמאי דכתבו מדאמר ר"מ מחטט אחריו משמע אפי' קנוקנות עיי"ש והוא סיוע לדברי ודו"ק:
ק
והנה התוס' כתבו בפסחים דלמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט אפי' לחזקי' ג"ה אסור בהנאה כיון דאכילה ל"ש בי' כוונת התורה על הנאה ע"ש ולפ"ז אם נימא דלא אסרה תורה אלא קנוקנות דראוי לאכילה יהי' מותר בהנאה ולעולא גיד עצמו אסור בהנאה וע' פמ"ג סי' ס"ה דקנוקנות מותר בהנאה ע"ש והנה הא דאסרו רבנן קנוקנות משום גיד עצמו וכן שמנו וכיון דגיד עצמו אינו ראוי לאכילה מה"ת נגזור שמא יבוא לאכלו ואמנם אם נימא דאסור בהנאה שפיר יש לגזור על קנוקנות דאסורי' בהנאה משום גיד דאסור בהנאה מה"ת ולוקין על הנאתו כמ"ש בפמ"ג אך ג"ז אינו דאיך נגזור שמא ימכור הגיד עצמו דמי יקנהו דהא העכו"ם אינו משלם עבורו כלום כיון דאין בו טעם ואמנם ליתנו לחתול או לייבשו לעשות ממנו גיד לתפירה אפשר דאסור אפי' בקנוקנות וכן שמנו לסוך בו אסור משום גזרה אטו גיד עצמו ומתוס' דף צ"ט ב' ד"ה והלכתא שהביא הפר"ח ראיה לפמ"ש יש לדחות דלמכירה ודאי שרי עיי"ש ואין השגת הפר"ח על הכה"ג ודמשק אליעזר השגה כמ"ש וצ"ע גם בלא"ה אם ראוי לאכיל' לאכילה שייך כשהותרה נבלה כו' ע"ש בפסחים ולענין שאלה כתבתי.
והנה מדברי רש"י בד"ה חלב שהבשר חופהו נראה דאף דאמר אביי כוותי' דרב אשי מסתברא מ"מ מספקא לרש"י ואמר דלא אפסקא הלכתא בהדיא כרב אסי ע"ש וא"כ גם בקנוקנות דאמר אביי כוותי' דעולא מסתברא י"ל דאין ראיה דהלכתא כוותי' ובזה א"ש דכתבו התוס' דאנו מוכרין הגיד כו' והוכיח הפר"ח מזה דהקנוקנות מותרין בהנאה עפמ"ג ולפמ"ש א"ש דהא דאנן מחמירין בקנוקנות היינו שמא הלכה כרב ולא כעולא ואם הלכה כרב כבר כתבתי דמותר בהנאה דהא הקליקנות ראויין לאכילה ולא אסרה תורה אלא אכילה לחזקי' רק דגיד עצמו לטולא דעץ הוא אף לחזקי' אסור בהנאה כמ"ש בשם התוס' דפסחים וא"כ הקנוקנות ממ"נ מותרין בהנאה דלרב מותרין אפי' באכילה (ואף דנימא דמדרבנן אסור הוי ספק דרבנן שמא הלכה כעולא) ולעולא עכ"פ מותרין בהנאה והתוס' אזלו לר' אבהו לכך לא הזכירו קנוקנת כמ"ש הפמ"ג אבל לדידן דפסקי' כחזקי' כמ"ש הרא"ש שפיר מותרין הקנוקנות בהנאה ודו"ק:
תוס' ד"ה אמר אביי התוס' כתבו דגרסי' רבה דאילו גרס רבא הי' הלכה כרבא גבי אביי ואמנם הערוך והר"ן גרסו רבא ואעפ"כ א"ש דהא כתבו תוס' דצריך ליתן טעם מ"ש זה מחלב שבשר חופה אותו וכתבו האחרונים משום דא"א לגמום אותו שלא ישאר משהו כוון שמחובר יחד והמשהו שלמעלה מהחריץ אוסר ע"ש ולפ"ז רבא לשיטתי' דס"ל מב"מ במשהו כמ"ש רש"י דף כ"ט א' ד"ה ותו ע"ש אבל לדידן שרי דבטל במשהו וז"ב:
דף צ"ג
תוס' ד"ה חתכי' י"ל דזה תלוי אם דם שבשלו או צלאו עובר עליו י"ל דבעי חתוכה אף לצלי ולא סמכינן דהאש ישאב הדם אבל אי אמרי' דדם שבשלו א"ע עליו והוי רק מלתא דרבנן בזה סמכי' ולפ"ז י"ל דאמוראי פליגי בזה ואמנם לפ"ז יהי' שיטת רש"י ותוס' הפוכין דהא רש"י ס"ל דעובר עליו והתוס' השיגו עליו לקמן דף ק"ט ע"ש:
שם למאי נ"מ לכאורה י"ל דנ"מ דמשום תרבא הוי דאורייתא ומשום דמא דם שבישלו א"ע עליו ואמנם אפשר דגם משום תרבא הוי דרבנן כמו חוטין שבעוקץ שכתבו התוס' ד"ה בעי שהן מדרבנן דחלב אמר רחמנא ולא חוטין וז"ב. ולפ"ז יש להוכיח אדרבה דדם שבשלו עובר עליו דאל"כ הל"ל נ"מ דמשום תרבא הוא דרבנן ומשום דם הוא דאורייתא ודו"ק. ויש להסתפק הני חלבים דאין חייבין עליהם והם דרבנן אי סותמין בטרפה דלפמ"ש הר"ן דחלב טמא רק מדרבנן אינו סותם שלא יטעו לומר שהוא מותר מדמתיר הטרפה ע"ש וא"כ י"ל דזה דוקא בחלב דאורייתא אבל בדרבנן הוי גזרה לגזרה והא דאמר ר"פ לרבא רב ואיסורא דאורייתא יש לפרש דקאי על החלב שהוא דאורייתא ולא כ"ס ל"א דכתב דבמסקנא ליתא לדברי הר"ן ע"ש וע"ש ברש"י ד"ה טמא שפירש כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה אח הקרב סותמן כו' שכל אלה חייב כרת ע"ש וצ"ע
ואמנם הרמב"ם פ"ז ה"יו מה' מ"א דעתו דמדאורייתא רק דכרת אין בהם וא"כ בודאי אין סותם וצ"ע דהאחרונים לא דברו בזה כלל:
שם ע"ב ביעי חשילתא הנה אם נימא דכאמ"ה דמי ול"ל תקנתא בשחיטה א"כ יהי' הולד אסור כמו אבר היוצא לרב משרשיא ואמנם הפוס' כתבו דרק מצוה דרבנן אית בהו משום מצות פרוש ולפ"ז אפי' למאן דאסר מותר למכרם לעכו"ם כמו באבר מדולדל:
שם טבח שנמצא אחריו חלב אם זה דוקא בחלב דאסור מן התורה או אפי' בחלב האסור מדרבנן לא נתבאר לא בש"ם ולא בש"ע ומדסתמו משמע דאין חילוק ואמנם בש"ע סי' ס"ד סכ"א כתב טבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותן ומזהירין אותו אבל נמצא אחריו חלב כו' משמע דהחילוק הוא בין דאורייתא לדרבנן ומכ"ש להרמב"ם דממנו מקור הדין די"ל דס"ל אפי' חוטין וקרומים דאורייתא רק דאין בו כרת וכמ"ש לעיל א"כ אפי' באיסור דאורייתא כל שאין בו כרת לא החמירו ומכ"ש בדרבנן וצ"ע:
הנה הרמב"ם ואחריו הטור העתיקו נאמנים עליו כמו על החלב והוא כנוסחת הריטב"א בש''ס שלנו וע"ש מה שפירש דבחלב ודאי נאמנים ע"ש ובחנם נסתבך הגאון מארן ב"י ז"ל ע"ש
והנה נוסחת הריטב"א הובאה בראש יוסף כן היא חלב מאן דכר שמי' ומשני ה"ק נאמנים עליו כמו שנאמנים על החלב וע"ש מה שפירש ויש לפרש דהא דאמר ר"מ אין נאמנים על הגיד היינו משום דהוא בעי חטיטה והתוס' כתבו לעיל בשם הגאון רב אחאי ז"ל דקנוקנות רק מדרבנן ולכך אינן נאמנים די"ל על מלתא דרבנן אין נזהרין כ"כ אבל בחלב דאורייתא מודה ר"מ דנאמנין ור"י אומר דנאמנים עליו כמו על החלב ולשיטתו אזיל דס"ל חטיטה א"צ כלל אפי' מדרבנן ועל הגיד עצמו ודאי נאמנים דזה מה"ת וא"כ כמו שנאמנים על החלב דהוי דאורייתא כן נאמנים על הגיד דהוי דאורייתא ואף דגם בחלב איכא חוטין וקרומין דהוי דרבנן כדקתני לעיל ואין חייבין עליהם מ"מ להרמב"ם הוי דאורייתא כמ"ש לעיל מכל חלב וכל דם וכמ"ש אבל רש"י לשיטתו דס"ל דהוי דרבנן ואין להאריך ודו"ק:
גם יש לפרש דלכך אין נאמנים דסברו כר' יהודא דאינו נוהג אלא בשלימין ואנן קיי"ל כר"מ ושפיר אמרו חכמים דנאמנים דחכמים היינו כר' יהודא כמו שנאמנים על החלב וכו' דבזה ודאי אין להם מקום לטעות וא"ש הש"ס והרמב"ם ובזה א"ש דפסקינן כר"מ דהא במתני' תני סתם ונוהג בשל ימין ושל שמאל ודו"ק:
דף צ"ד א'
חיתוכה דעכו"ם מידע ידיע. י"ל דהמקשה הי' סבור דמתני' ר' יהודא דר"מ ור"י הלכה כר"י וא"כ א"צ לחטט אחריו אפי' מדרבנן כמ"ש תוס' לעיל דף צ"ב ב' ד"ה גוממו ע"ש וא"כ ל"ש הסברא דחיתוכה דעכו"ם מידע ידוע דגם הישראל אינו חותכה כדרך שהגיד מונח לחטט אחריו בכל מקום שהוא אבל התרצן ס"ל הלכה כר"מ וכדקיי"ל מהא דבר פיולי כמ"ש הרשב"א וכדסתם התנא לקמן דף צ"ו ושפיר אמר חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע דהעכו"ם לא יטרח לחטט אחריו ובזה א"ש קושית התוס' ד"ה חיתוכא דבאמת למסקנא קיי"ל חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע אבל בס"ד לא ידע מזה וסבר דמתני' כר' יהודא נמי אתי והא דלא מוקי לה במסקנא גם במקום שאין מכריזין היינו דרצה לתרץ מתני' אליבא דכ"ע ואפי' אליבא דר' יהודא ד"ה טריפה המהרש"א הקשה איך אמרי' לעיל גזרה כו' הא בס"ד ס"ל דמותר לגנוב דעת העכו"ם כו' ולכאורה י"ל דגם בס"ד ידע דאסור לגנוב דעת העכו"ם אלא דסבר דזה דוקא באמר לו בפירוש שהיא כשרה אבל בכתם שרי דאיהו הוא דמטעה נפשי' וא"כ שפיר י"ל שמא יתננה לו בפני ישראל ויאמר לו שהיא מנוקרת ואז לא יחוש הישראל שמא הטעהו לעכו"ם דהא אסור להטעותו בפירוש ואף דבלא"ה י"ל שמא יאמר לו בפירוש ויגנוב דעתו מ"מ מחמת גזרה דגנבת דעת לא הי' ראוי לגזור דגנבת דעת מדרבנן אסור בעכו"ם והוי גזרה לגזרה אבל מחשש דל"ע דאורייתא שפיר גזרי' ובאיבעת אימא ס"ל דהא דשולח חתיכה הוי כאומר בפירוש שהיא מנוקרת וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל בד"ה משום דגונב כו' וא"כ לא צ"ל גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אלא אפי' שלא בפני ישראל אסור דגונב דעתו של עכו"ם ודו"ק:
הנה בש"ס פסחים כ"ב הקשה לר"א ממתני' דשולח כו' והתוס' לקמן צ"ט ב' ד"ה והלכתא דמותר למכור ניקור כשר לעכו"ם אף דנמצא בו ג"ה דהעכו"ם אין נותן מעות רק בשביל דבר שיש בו טעם והא דפריך לר"ש ממתני' דשולח היינו דכשהירך שלמה הוא מתכבד בו יותר ע"ש ומלשון שמתכבד בו משמע דהוא במתנה דז"ז ל"ש כיבוד וע"ש בפסחים בתוס' שהקשו הא אסור ליתן להם מתנת חנם ע"ש והיינו דע"כ מיירי במתנה דאי במכר א"כ לא קשיא לר"ש דהא אין הגוי נותן בשביל הגיד כלל ושפיר הקשו ושוב ראיתי לקמן דף קי"ד ב' בתוס' ד"ה ר"י דהקשו ג"כ זה וכתבו דהשולח משמע בחנם ע"ש ולפמ"ש זה מוכרח דאל"כ ל"ק לר"ש ודו"ק:
והנה הפמ"ג בהקדמה הביא הירושלמי דפריך והרי ג"ה ומשני תפתר בג"ה של נבלה ע"ש דפירש הגר"א דממשגת ירך שנתבשל בו ג"ה פריך והפמ"ג פירש דממחנתנו פריך ותירץ דמיירי בנבלה ע"ש רק מ"ש דמיירי במקום שמכריזין ואירע אונס שלא הכריזו הוא דחוק במח"כ וי"ל דהירושלמי מוקי לה שפיר במקום שאין מכריזין רק החשש משום גנבת דעת דיסבור העכו"ם שהיא כשרה רק כשרואה גיד בתוכה ידע הגוי דטרפה היא דאל"כ לא נתנה לו דאסור בהנאה משא"כ בחתוכה איכא גנבת דעת דיחשוב הגוי דהיא באמת כשרה וכבר נטל גידה ודו"ק:
והנה הקשה הר' אפרים ז"ל אמאי תני בו בנ"ט הא צריך ס' נגד כל הקליפה ותי' דל"א חנ"נ רק בבב"ח וכתבתי במ"א דאף דילפי' כל איסורין מבב"ח מ"מ צ"ל דומיא דבב"ח דאסור בהנאה והארכתי בזה וא"ש תי' הר"ר אפרים ומזה הוכיח הירושלמי דג"ה מותר בהנאה דאל"כ הי' אומרין חנ"נ ושפיר פירש המפרש הר"ר אלי' דפירכת הירושלמי הוא ממשנת ממשנת ירך שנתבשלה ג"ה ואמנם לכאורה י"ל דקושית הירושלמי מהא סיפא שו דמתני אינו נוהג בטמאה ופירש הירושלמי משום דאין אחע"א כמ"ש תוס' ריש פ' ג"ה ומזה הוכיח הירושלמי דאינו אסור בהנאה דאל"כ הו"ל איסור מוסיף כשיטת רש"י והרמב"ם ואמנם תירוצו תיפתר בג"ה של נבלה לא א"ש לפ"ז ואפשר דה"ק כיון דגילתה תורה דבגיד הנשה של נבלה מותר בהנאה דכשהותרה נבלה הוא וחלבה וגידה הותרה א"כ ה"ה בטמאים דגילתה תורה לכם שלכם יהא וכדאיתא בפסחים כ"ג גם גיד הנשה מותר ועפ"י שם דלאו דוקא כשהותרה נבלה ה"ה כשהותרה טריפה ע"ש ולפ"ז א"ש קושית תוס' דף פ"ט ב' ד"ה ואתי שהקשו מהא דאין נוהג בטמאה ולפ"ז א"ש דשם מותר בהנאה ולא הוי מוסיף משא"כ מוקדשין דהוי מוסיף הנאה ודו"ק. ועמ"ש לעיל דף צ"ב דרב ג"כ ס"ל כטעמא משום אחע"א וע"ש ומה שכתבתי לעיל דסברת התוס' דבשלימה מתכבד בה הוא דוקא במתנה לא במכר מצאתי בראש יוסף בשם הדרישה וכתב דלפ"ז אסור ליתן מתנה ירך שלמה לעכו"ם ע"ש ונהניתי שכוונתי לדעתו ז"ל
והנה יש לדקדק למה מייתי ראי' משמואל דלאו בפירוש איתמר ויש לדחות כדאמרי' בש"ס ולא מייתי מברייתא דלקמן דקתני מפני שמתעהו ובאמת בפ"ב מה' דעות העתיק הא דברייתא ואמנם לפמ"ש תוס' ע"ב ד"ה אמר אביי א"ש דמברייתא לא מוכח אלא במכירה לא בדורן ומתני' בדורן מיירי כמ"ש לעיל:
תוס' ד"ה אמר אביי הנה הטור כתב וז"ל ונראה אפי' לפי אלו המפרשים כו' עיי"ש וכתב הרב ט"ז סס"ק ג' ויש להקשות הא כתבו התוס' פ' ג"ה ד"ה טריפה כו' ליכא למיחש דהישראל יקנה ממנו דיחוש דלגנוב דעתו של עכו"ם אמר כן עכ"ל והכי נמי יש לומר כן למה יהי' אסור בפני ישראל דאין לחוש כו' דהא גנבת דעת מותר בו כו' עיי"ש היטב בדבריו ולכאורה תמוה לי הא תוס' בד"ה אמר אביי כתבו בפירוש בשם ר"ת דאם מפרש לעכו"ם דכשרה אף אם מותר גנבת דעת מ"מ לא יחוש ישראל דלהטעותו אמר ו' ע"ש וזה דעת הטור לפ"ד היש מפרשים דהא הם מיירי להדיא בנותן לו בתורת כשרה עיי"ש וזה מדוקדק בדברי הטור שכתב אסור ליתן לו בחזקת שחוטה ע"ש ועיין במהרש"א בתוס' ד"ה טריפה שיישב בזה סתירת דברי התוס' עיי"ש היטב ונדבר מזה לקמן ודברי מארן הט"ז ז"ל נפלאו לכאורה:
והנה בישוב סתירת התוס' כתבתי לעיל ואמנם נראה עוד דהא דכתבו התוס' דהישראל יחוש דלגנוב דעתו של עכו"ם אמר כן זה שייך בעובדא דשמואל דנתן לו טריפה בחזקת שחוטה דאין לישראל הרואה הוכחה רק מאמירת ישראל הנותן אז י"ל דיחוש דאמר כן לגנוב דעתו אבל בירך חתוכה הרי רואה הישראל שהוא חתוכה וסבר שנטל גידה כמ"ש רש"י ז"ל ולא חייש שמא טרח בה וחתכה כדי לגנוב דעת (וכה"ג כתבו הפוסקי' לענין לבשה בגדי נדה) ואמנם לפי דמסקו התוס' דהכא מיירי באמר לעכו"ם שהיא מנוקרת אבל אם נתן לו סתם לא חיישי' שיקנה הישראל ממנו דיחוש שמא טריפה הוא דחייש שמא אחר שניטל גידה נודע לו שהוא טריפה ע"ש וא"כ אין הוכחה אלא מאמירתו ואעפ"כ לא יחוש הישראל שאומר כן כדי לגנוב דעת א"כ נסתרו דברי התוס' דלעיל וז"ב ואולי גם המהרש"א כוון לזה ויהי' איך שיהי' תבנא לדינא דלמסקנת התוס' במפרש לעכו"ם שהוא כשרה החשש שיקנה ישראל ממנו נצב קיים וזה דעת הטור בלי גמגום:
ואמנם יש לחלק דבעובדא דשמואל דמיירי בטרפה שפיר י"ל דלגנוב דעתו אומר דגם לעכו"ם יש נ"מ אם הוא כשרה או נבלה וטריפה כמ"ש הרשב"א דנהי דאאסורא לא קפדי אנבלה וטרפה קפדי דמאיס להו ושפיר י"ל דישראל גנב דעתו כדי שיקחנו ממנו משא"כ בגיד מה"ת ישקר הישראל בפני הישראל ויאמר שניטל גידה מה שאין נ"מ להעכו"ם בכך ואדרבה הוא רוצה בגיד רק דהישראל מחניף לו ואומר שנתן לו דבר הראוי לעצמו זה לא יעשה הישראל לשקר במה שאין לו הנאה גדולה ובפרט דמיירי במתנה וז"ב וא"כ שני דבורי התוס' אינם סותרין זל"ז ועפ"ז דברי הט"ז נכונים דבטריפה שפיר י"ל סברת התוס' ודו"ק:
ועפ"ז הי' נראה לבאר דקדוק לשון הטור דכתב לא ימכור דרב לו בחזקת כשרה ואסור לתננה לו בפני ישראל בחזקת שחוטה ונשאלתי על שינוי הלשון בין כשרה לשחוטה ונראה ע"פ סברת התוס' שם בסוף הדבור דבטרפה ל"ש גנבת דעת דהוי יחשוב דלהשביח מקחו אומר כן ע"ש וא"כ י"ל דדוקא במכר לו טרפה בחזקת כשרה שייך גנבת דעת דל"ל דלהשביח מקחו אומר כן דהא אין נ"מ להעכו"ם אם היא טרפה או כשרה ואין נותן מעות יותר בעבור זה אבל אם מכר לו נבלה בחזקת שחוטה דזה ודאי נ"מ להעכו"ם כמ"ש הרשב"א דנבלה מאיס לי' ל"ש גנבת דעת דיודע העכו"ם דלהשביח מקחו אומר כן ואף דמהמהרש"א משמע דגם טרפה מאיס להו מ"מ המעיין ומצא די"ל דרק נבלה דמתה מעצמה מאיס להו אבל טריפה לא חיישי' כלל וז"ב ושני הטעמים בברייתא קאי על שני הדברים נבלות וטרפות ולכך כתב הטור דלמכור לו שלא בפני ישראל דהחשש רק משום גנבת דעת כתב טרפה בחזקת כשרה אבל בפני ישראל כתב בחזקת שחוטה דבזה אפי' נבלה בחזקת שחוטה אסור ודו"ק, ואמנם זה תלוי בשני הפירושים שכתב רש"י ז"ל גבי עובדא דשמואל ואין להאריך למשכיל ודו"ק. והנה לפ"ז קמה גם נצבה קו' הט"ז על הטור וכמ"ש:
אך נראה דלק"מ דהא דכתבו תוס' סברא זו היינו כדי לתרץ קושיתם דמאי מוכיח מעובדא דשמואל דגנבת דעת עכו"ם אסור דילמא הא דהקפיד הוא שמא יתננו לו בפני ישראל ולכך הוכרחו לתרץ דאי גנבת דעת שרי ל"ש חשש הנ"ל אבל לפ"ד הי"מ הנ"ל דלא חיישי' כלל שמא יתננו לו בפני ישראל והיינו דאוקמתא זו נדחית וקיי"ל כתנא דברייתא וכמו שהביא הרשב"א ראיה מרבא דשרי לזבוני שלא בפני ישראל ובפני ישראל אסור ולא גזר כלל ע"ש א"כ בלא"ה אין התחלה לקושית התוס' וכמו שתירץ הרשב"א באמת קושית התוס' ולפ"ז אין הכרח לסברתם בתירוצם כלל ושפיר כתב הטור דאסור ליתן לנכרי בפני ישראל לשיטת הי"מ ודו"ק:
והנה הרשב"א הקשה אאוקמתא בתרייתא דהא תמיד איכא משום שמא יתננו בפני ישראל והל"ל אי נמי אבל לשון ואבע"א משמע דמשום שמא יתננו לו בפני ישראל ליכא ע"ש שהוכיח מזה דלהאי אוקמתא ל"ח כלל שמא יתננו לו בפני ישראל ע"ש. ואמנם למסקנת התוס' דבמתני' איירי במפרש שהיא מנוקרת דבסתם ל"ש החשש שמא יתננו לו בפני ישראל שהישראל לא יקנה ממנו א"כ י"ל דלתירוץ בתרא מתני' מיירי בסתם ול"ש החשש שמא יקנה הישראל דהישראל יחשוב דאומר כן לגנוב דעתו ואמנם התוס' לא כ"כ אלא אם מותר לגנוב דעת העכו"ם כדכתבו אף אם יהא מותר לגנוב דעתו של העכו"ם ע"ש וא"כ לתירוץ בתרא דמיירי בסתם ובזה ליכא חשש דשמא יתננו לו בפני ישראל דהישראל לא יקנה ממנו דיסבור דגונב דעתו ואמנם התי' בתרא חידש דאסור לגנוב דעת העכו"ם וא"כ אף דעתה שוב גם בסתם שייך החשש שמא יתננה לו בפני ישראל דהא הישראל יקנה ממנו דלא יחוש דלגנוב דעתו אומר דהא אסור לגנוב דעתו מ"מ שפיר אמר משום גנבת דעת דעושה איסור מהשתא ועדיף טפי מלומר החשש שמא יתננו לו בפני ישראל דזה החשש אינו נצמח אלא משום דאסור לגנוב דעת העכו"ם וטפי עדיף למנקט נפשי' בקצרה ולכך לא אמר אי נמי דמשמע דכל חשש הוא בפ"ע ולא כן הוא דחשש שמא יתננו לו בפני ישראל הוא צריך לחשש גנבת דעת ודו"ק: