בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר ט) חדושים ברמב"ם הלכות גיטין
א פרק א הלכה ד' בלח"מ ואע"ג דהוי ספקא דרבנן מ"מ ש רצה רבינו להחמיר כיון דר' יהודא בעי לה אפי'. לעיכובא בחנם נדחק די"ל כיון דאיכא חזקת א"א לכך אפי' דרבנן להחמיר. והנה רבינו כתב שם כבר נהגו כל עם ישראל לכתוב הגט בלשן ארמי ובנוסח זה כו' וי"ל דרבינו כתב שם רק המנהג שנהגו ואף דמהדין א"צ לכתוב ודין וגם לכתוב עליו שלא יכתוב ודין ביו"ד שלא יקרא הקורא ודין כלומר משפט כו' עיי"ש ואף דא"צ לכתוב ודין מ"מ אם כתב ודין צריך לכתוב בלא יו"ד ואם לאו הגט פסול כמ"ש שם ולכך כתב כשיכתוב הגט בלשון זה ובנוסח זה לא יכתוב ודין ביו"ד כו' ואמנם מדברי הס"מ שם לא נראה כן:
ב והנה הראש בשו"ת כתב דאף דבעי' ודין מ"מ א"צ לשמה דאינו אלא משום הוכחה ובס' תורת גיטין כתב דמדברי תר"ן ריש נדרים בסוגיא דידים שאין מוכיחות משמע דבעי לשמה ע"ש והיינו מהא דכתב הר"ן שם דמהא דאמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת ואילו ודין לא קאמר משמע דלא בעי שמואל ודין והקשה הא שמואל ס"ל ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים ולפ"ד הרא"ש לא קשה דאף דבעי ודין מ"מ א"צ הסופר להניחו אלא כותבו דהא ל"צ לשמה וע"כ דאם בעי ודין בעי ג"כ לשמה וכן מוכח זה מהתוס' דשם דהקשו כהר"ן ע"ש. והנה המהרי"ל בתשובה כתב דלכ"ע הוא רק מדרבנן ומשמע דאף להפוסקים כר' יהודא הוא רק מדרבנן דידים מוכיחות הוי רק דאין מוכיחות שפיר ע"ש וא"כ א"ש דברי רבינו דבאמת פסק כר' יהודא וכמ"ש הלח"מ דנראה מדברי הה"מ בפ"ד דס"ל דרבינו אינו חולק על הרמב"ן והרשב"א ז"ל שפסקו כר' יהודא ואמנם כאן דכתב רבינו ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה לכך לא כתב הא דודין דזה מדרבנן ובפ"ד בנוסח הגט כתבו וז"ב:
ג והנה אם נימא כדעת מהרי"ל דגם לר' יהודא אינו אלא מדרבנן א"כ לרבנן דפליגי על ר' יהודא אפי' מדרבנן לא בעי ודין ובזה י"ל דבעי הש"ס בפרק המגרש אי בעי ודין או לא היינו אם לר' יהודא מה"ת בעי ודין דהוי ידים שאין מוכיחות לגמרי א"כ י"ל דאפילו לרבנן עכ"פ לכתחלה בעי ודין מדרבנן ואם לר' יהודא רק מדרבנן בעי ודין א"כ לרבנן אף מדרבנן לא בעי ודין ופשיט מרבא דאף מדרבנן לא בעי ודין והיינו דס"ל כרבנן ודחי שם הפשיטות ולפ"ז שפיר י"ל דלרבנן בעי ודין מדרבן ולר' יהודא מה"ת ולפ"ז י"ל דרבינו פסק כרבנן דמדרבנן בעי ודין ולכך לא הזכירו כאן דמיירי מה"ת ודו"ק היטב:
ד וראיתי בתוס' ד"ה אע"פ דכתבו ולא תקשי לאביי דס"ל ידים שאינן מוכיחות הוי ידים ובסמוך אמר אביי לא לכתוב ודין ושמא לשיפרא דשטרא קאמר הכי עכ"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו והינו דמדינא לא בעי ודין אלא אם כתב ודין לשופרא דשטרא יכתוב בלא יו"ד והוא סיוע למה שכתבתי באות א' לפרש דברי רבינו וז"ב. עוד כתב הרשב"א שם דמשום חומר עריות חייש אביי לדר' יהודא והיינו כמ"ש הלח"מ ועמ"ש באות ב' ולנוסחת הש"ס בנזיר דאביי ס"ל לא הוי ידים בלא"ה א"ש וא"ש דרצה לפשוט בש"ס מרבא דלא בפי ודין דרבא לשיטתי' דס"ל ידים שא"מ הוי' ידים אבל הרא"ש דחה נוסחא זו ע"ש:
ה שם בלח"מ ע"כ צ"ל דצריך נמי שם האיש והאשה והזמן כו' עד ושם האיש והאשה והזמן הוי מדרבנן כמבואר לקמן עכ"ל ובזה נסתייע מה שכתבתי באות ב' דלכך לא הזכיר רבינו ודין דהוא דרבנן וכאן מיירי מדאורייתא ע"ש והנה לקמן הלכה ז' כתב הלח"מ מדלא הזכיר רבינו שם דגם ודין יכתוב בתלוש מוכח כהר"ן דלהרמב"ם ל"צ ודין פ"ש ואמנם לפמ"ש בשם הרא"ש בתשובה דכתיבת ודין א"צ לשמה דאינו אלא משום הוכחה א"כ גם בזה י"ל דנהי דבעי ודין מ"מ לא בעי בתלוש וא"ש דלא הזכיר רבינו ודין אך כבר כתבתי דהר"ן והתוס' לא ס"ל כהרא"ש בזה וא"כ להר"ן לשיטתו שפיר מוכח מהרמב"ם דלא בעי ודין דאי בעי' ודין הוי בעי לכתבו בתלוש ג"כ ודו"ק ואמנם גוף הדבר שכתב הלח"מ דשם האיש ואשה הוא מדרבנן צ"פ ועיין בספר ת"נ סי' קכ"ט סעיף י"א ואי"ה יבואר עוד. בלא דעת דבינו יואל להכשיר אליבא דר"א דאמר פ"מ כרתי לא כתב שמו ושמה ודעת הרמב"ן דבטל מדאורייתא ע"ש. ולכאורה יש להוכיח מהא דגיטין דף כ' דהאי דשקיל ס"ת ויהיב לדביתהו ואר"י הא בעינן שינה שמו ושמה וליכא וכתב הרמב"ן דהיינו דל"ח שהקדים לסופר זוזא שיכתוב לה גט פסול לכתחלה ע"ש ואמאי לא אמר דבעי' ודין להרמב"ן ורשב"א דפסקו הר' יהודא ואם נימא דל"ב ודין אלא לכתחלה כדעת מהרי"ל מ"מ הא ל"ש שיקדים זוזא לספרא לכתוב גט פסול לכתחלה ויש לדחות וצ"ע:
וא וראיתי בס' בית מאיר דהוכיח מהירושלמי דפריך על כתב על עלה זית ולאו כמקורע הוא ומשנ' דכתב אני פלוני מגרש את אשתי והתם אליבא דר"א דהא לא הזכיר זמן ועדים ואעפ"כ הקפיד לכתוב אני פלוני וסתמא מיירי דפירש את אשתי פלונית ע"ש ולפמ"ש התורת גיטין דדוקא בלא כתב שמו בטל דאין זה אלא ספירת דברים כמ"ש' הר"ן אבל בשמה כשר ע"ש א"ש הירושלמי כפשוטו דלא הזכיר שם האשה רק שמו לבד ואין להאריך יותר וד"ק:
ז ולפמ"ש בחידושי פ"ד הלכה ט"ו לפרש הירושלמי פ"פ דעת הראב"ד שם דכתב דגט קרוע דפסול היינו שלא תגבה בו ק כתובתה שהב"ד יחושו שמא כבר גבתה בו וקרעוהו וכתבתי לפרש עפ"ז דברי הירושלמי ולאו כמקודם הוא דהיינו כמ"ש המ"מ דסופו להקרע ולא תוכל לגבות כתובתה וכיון דעיקר דמהני עדי חתימה בגט אף דהוי מפי כתבם כיון דאיכא כתובה למשקל הכשירוהו כמ"ש הפ"י פ"ש וכיון דלא תוכל לגבות כתובתה א"כ הוי מפי כתבם ולא מהני ע"ח ומשני דכתב אני פלוני מגרש אשתי פלונית וכיון דהוא כת"י הבעל א"צ ע"ח כלל ע"ש וא"כ נסתר הוכחת הבית מאיר דשם אזיל אליבא דמ"ד ע"ח כרתי ולכך בעי שיפרש שמו אבל רבינו יואל שפיר כתב דלדידן דס"ל ע"מ כרתי לא בעי שם האיש והאשה וז"ב ובזה א"ש דלא נזכר בירושלמי שם האשה והבית מאיר כתב דסתמא מיירי שהזכיר שמה כמ"ש הפני משה ולפמ"ש א"ש דעיקר הזכרת שמו דזה במקום עידי חתימה ודו"ק וע"ש מה שכתבתי עוד בזה. ובזה א"ש דקשה על הירושלמי דהא לא נכתב בו הרי את מותרת לכל אדם גם ודין דיהוי ליכי כו' ולפמ"ש א"ש דבאמת כתוב שם הכל אלא דהקושיא הוא דהוי מפי כתבם ודו"ק
ח והנה בפרק המגרש דפליגי ר"י ורבנן אי בעי ודין ואמרינן בריש נדרים דאף דל"ב ודין בגט היינו דהוי ידים מוכיחות דאין אדם מגרש אשת חבירו והיינו לדעתי דהא כתוב בגט שמו ושמה וחזינן דלדידה הוא מגרש ולפי"ז י"ל דאף לדעת רבינו יואל דל"ב שמו ושמה היינו משום דכתיב בגט ודין דיהוי ליכי מינאי ג"פ דרואין אנו דלדידה הוא מכון ולפ"ז י"ל דבהאי דשקל ס"ת דלא כתיב ודין שפיר בעי שמו ושמה ולא קשה קושית הרמב"ן ודו"ק:
ט הלכה ה' זה שנאמר בתורה. הה"מ כתב בספרי ונתן בידה כיון שנתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו הזורק גט לאשתו וזרקו לה בתוך ביתה או בתוך חצרה. בספרי שלפנינו לא נמצא כן אלא בידה אין לי אלא בידה מנין לרבות גגה כו' ונתן מ"מ ונתן בידה ושלחה מביתו עד שיאמר לה הא גיטך מכאן אמרו הזורק גט לאשתו ואמר לה כנסי שט"ח זה כו' אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך עכ"ל
למ"ש באות ח' י"ל להפך דהא דלא בעי ודין דיהוי ליכי מינאי היינו היכא דכתב שמו ושמה דמוכח מילתא דהוא מגרשה אבל בעובדא דרב יוסף דלא כתב שמו ושמה לא מוכחא וצריך ודין כו' וכיון דבס"ת לא כתב ודין פסול ודו"ק):
י הרכה ו'. הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה הימנו גט שני. הנה זה מדרבנן וטפי ה"ל לרבינו לומר שלכך כתיב ושלחה מביתו דאסורה לדור עמו:
בחצר כמ"ש בפ' כ"א מה' א"ב ואולי דכ"כ רבינו מפני שכתוב בספרי והלכה והיתה לאיש אחר שלא תנשא בשכונתו משמע דקודם שנישאת מותרת וע"ש במל"מ שהאריך ודו"ק. והנה לב"ש א"ב ממנו גט אחר אלא דטעמא דב"ש משום דמאוסה עליו שזינתה כדאמר בירושלמי א"כ אסורה לדור בביתו כמו אשת כהן שגירשה ושפיר אמר קרא ושלחה מביתו ורבינו כתב דבריו לד דן ודו"ק. ויש להסתפק לדידן אם נתגרשה מחמת זנות אם מותרת לדור עמה בחצר דמאוסה עליו ואם צריכה גט שני ומצאתי בישועת' יעקב שהעיר בזה ואי"ה במקומו יבואר היטב:
יא הרבה ז'. נסתפקתי לרעת רם האיי גאון דבדעת א תליא מילתא אי מדעת הבעל או בדעת הסופר ומצאתי בס' ת"ג שהג"פ נסתפק בזה והוא ז"ל הסכים דתלוי בדעת מי שהגט שלו ע"ש והנה לדעת ר"ה לא קשה מהא דעציץ נקוב דהביא רשב"ם ור"ח ראיה דדוקא במחטובר אבל בתלוש ל"ל בה ולפ"ד ר"ה ל"ק דהא התם בדעתי ליתן לה כל העציץ כדאמרינן דשקיל ויתיב לה כולי' עציץ וא"כ אפ' אח"כ בשעת נתינה ימלך ויקטום העלה ל"ל בה ואמנם מהא דגזיי' לזמן יש דא"ה דשם הלא בדעת הבעל לחתוך הזמן כדי לחפות עליה ואמנם אם בדעת הסופר תליא מילתא א"ש דהא הסופר' והעדים ודאי אין בדעתו, לחתוך הזמן כדאמרי' אהני דלכתחלה לא תנשא ופירש"י ארבעי לכתוב גט בלא זמן לחפות כו' לא כתבו לי' סופרי הדיינין ולא חתמו עליה סהדי עכ"ל רק דהש"ס פריך גזי' לזמן ופירש"י לאחר שכתוב בו זמן חחכו כדי לחפות כו' א"כ ארש דבדעת הבעל לא תליא כלל וז"ב ואפי' נימא דבדעת מי שהנייר שלו תליא א"ש דהא האשה נותנת שכר הסופר ומקנה את הגט לבעל אח"כ, קודם הנתינה וא"כ ודאי האשה אין בדעתה לחתוך הזמן דהא תפסיד הפירות רק למ"ד משום בת אחותו יש לה ריוח. וי"ל דקושית הש"ס לרשב"ל דס"ל משום פירות ולמ"ד משום בת אח תו' באמת לא קשה. ובזה א"ש מה שהקשו תוס' ד"ה גזיי' מהא דפרק ד' אחין דאמרי' התם להצלה קא אתי ופירש"י דאי מחקה לי' קטנינן לה והכא משמע דאי גזיי' לזמן לא קטלין לה דאמר מה הועילו חז"ל בתקנתן ודוחק לומר דלא בריך הכא אלא למ"ד משום פירי עכ"ל ולפמ"ש ודאי לא פריך אלא למ"ד משום פירי דלמ"ד משום ב"א אין התחלה לקושית הש"ס וכמ"ש ודו"ק גם לפי מ"ש התוס' דפירוש להצלה אתי ויריאה למחקו דסוברת דיקטלוה א"ש גם למ"ד משום ב"א דהאשה ודאי אין בדעתה לחתוך הזמן דיריאה פן יקטלוה וז"ב וכן מהא דשייר מקצת הגט לא קשה לפ"ד רב האיי כמובן:
יב ולולא פה קדוש ר"ה גאון ז"ל הייתי אומר להפך דאם בשעת כתיבה חישב לקוץ כשר דבל העומד לקצוץ כקצוץ דמי והוי כאילו כבר נקצץ ודוקא אם בשעת כתיבה רצה ליתן לה הכל ואח"כ קצצו זה הוי מחוסר קציצה אבל בטלה דעתי ובזה א"ש מה דבס"ד דש"ס דלא ידע מהא דמחוסר קציצה ואפ"ה הוי ניחא לי' ביד של עבד וע' בפ"י ולפמ"ש י"ל דבזה ידע דהוי מחוסר קציצה כיון דודאי אין בדעתו לחתוך יד של העבד אבל בקרן הפרה שפיר י"ל דהי' בדעתו מתחלה לקצוץ הקרן ולא הוי מחוסר קציצה כן הי' דעת המקשה וע' פירש"י דפירש דא"א למקציי' דה"ל חובל ואסור למקציי' ויוצא לחירות ע"ש ודו"ק. ולפמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ו דהיכא דיש איסור לזרוק לא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"ש מ"ש רש"י דאסור למקציי' דה"ל חובל ולכך ודאי ה"ל מחוסר קציצה ודו"ק:
יג והנה לכאורה בלא"ה לא ידעתי ראית הר"ח מהא דגזיי' לזמן די"ל דהתם פי' דיגוז הזמן אחר הנתינה (ובאמת הרב ת"ג כתב דאפי' חתכו אחר הנתינה פסול וראייתו מדברי התוס' שהוכיח דכדי ליפותו לא הוי מחוסר קציצה מהא דבין שיטה לשיטה שלי אף דשם חתך אחר הנתינה ואמנם זה היכא דהתנה מתחלה ע"מ שהנייר שלי וכן הוא בת"ג להדיא) ואמנם דזה למ"ד משום ב"א שייך לומר דאחר הנתינה שבא הגט ליד האשה תניח לחתוך הזמן כדי לחפות אבל למ"ד משום פירי ל"ש זה דכיון דהגט בידה מה"ת תניח לבעלה לחתוך הזמן שע"י זה תפסיד הפירות וא"כ י"ל דקושית הש"ס למ"ד משום ב"א וזה י"ל בכוונת התוס' דכתבו ודוחק לומר דהקושיא למ"ד משום פירי והיינו דלמ"ד משום פירי בלא"ה לא קשה קושית הש"ס ואמנם לשון הש"ס גזיי' לזמן ויהבה ניהלה משמע דיתחזק הזמן קודם הנתינה ובאמת הפ"י הרגיש אמאי לא פריך דהיא עצמה תחתוך הזמן ועוד דבזה ל"ש לרמאי ל"ח דודאי תעביד כל טצדקי להחיות את נפשה ע"ש ואמנם לפמ"ש י"ל דהש"ס שאל למ"ד משום פירי דלדידי' לא קשה דהיא תחתוך הזמן דתפסיד לעצמה ולכך הקשה גזיי' לזמן ויהבה נהלה ושפיר יש ראי' מגזיי' לזמן ודו"ק ואמנם לפ"ז הדק"ל למ"ד משום ב"א קשה דהנז הזמן אחר הנתינה כדי לחפות ול"ש לרמאי ל"ח כמ"ש הפ"י וצ"ל כמ"ש הפ"י ע"ש. ואמנם י"ל כמ"ש התוס' דהיא יריאה למחוק דסוברת שהגט יפסול ע"י זה וא"ש ודו"ק:
יד הלכה ח' כתב כל הגט על העלה הזרוע בעציץ נקוב בדיוק כתב רבינו כל הגט היינו התופס והתורף אבל אם כתב דק הטופס כשר דלא גרע ממחובר גמור דכחב בהלכה ד' דאם כתב הטופס ותלשו וכתב התורף וחתמו ונתנו לה כשר ואפשר דהטופס מותר לכתוב לכתחלה על עלה של עציץ נקוב דל"ש גזרה שמא יכתוב החורף כמו בהלכה ז' דכאן הוי גזירה לגזרה ולכאורה יש להשוות הפוסקי' דבתלוש מה"ת לא' הוי מחוסר קציצה רק דרבנן גזרו אטו מחובר ולכך בעציץ נקוב רבא אמר פסול גזרה שמא יתלוש ופירש"י דהוי' קציצה מהמחובר דאל"כ הוי גזרה לגזרה ובזה א"ש דבעציץ שאינו נקוב כשר ולא גזרינן שמא יקטום ודקדק רבינו חננאל מזה דבתלוש לא היי מחוסר קציצה ולפמ"ש א"ש דאף דהוי מחוסר קציצה היינו מדרבנן דגזרו אטו מחובר ולכך לה גזרינן באינו נקיב שמא יקטום דהוי גזרה לגזרה וז"ב וא"ש דעת רבינו תם ז"ל ובזה איש דפריך גזיי' לזמן ויהיב לה והקשו לרבינו תם הא הוי מחוסר קציצה ולפמ"ש א"ש דהמהר"מ שיף הקשה מאי צריך אביי להביא הך דג' גיטין הל"ל בפשיטות דהא גפי שאין בו זמן פסול רק מדרבנן דתיקנו זמן בגיטין וא"כ למ"ד משום ב"א הא ודאי לא קטלינן נה ותירץ די"ל דעדים לא יחתמו על גט פסול אבל כיון דתנא דאם נשאת הולד כשר ס"ד דשפיר יתתמץ עליו ומשני דאעפ"כ לא יחתמו כיון דלא תנשא לכתחלה ע"ש ולפ"ז שפיר מקשה הא גזי' לזמן בתר חתימת עדים ויהיב לה מח"ל ואין לומר דהוי מחוסר קציצה ז"א דהא וכתבתי דזה רק אדרבנן וא"כ נא קטלינן לה ודו"ק. הטעם קושיא מהר"מ שיף יש ליישב בפשיטות דהא דעת הרא"ש דמוקדם פסול מדאורייתא והולד ממזר וא"כ הי' אפשר לומר דגם גט שאין בו זמן פסול מה"ת וקטלינן לה דהא חד טעמא אית להו משום בת אחותו אבל מהא דג' גיטין דאם נשאת הולד ממזר פריך שפיר וזה פשוט:
טו הלכה ז מ"ש הלח"מ דצריך מקום הכתיבה כמבואר לקמן היינו בהלכה כ"ד. ועמ"ש בחידושי שם דאין זה מוכרח בדעת רבינו וכתבתי דיותר נראה דכונת רבינו שם מה שכתב ומקום כתיבתו היינו לאפוקי שלא יכתוב מקום אחר ע"ש וא"כ א"ש דלא הזכיר כאן מקום הכתיבה וכן דעת הרבה פוסקים דאם לא כתב מקום הכתיבה כשר ע' בב"ש סימן קכ"ח ובחידושי כתבתי יותר ע"ש ומ"ש הלח"מ דזה נכלל בכלל הזמן ע' בספר ת"ג דכתב ג"כ דאם לא כתב מקום עמידת העדים הוי כאין בו זמן ע"ש ולא ידעתי טעמו ואפשר לפמ"ש בספר אבני מלואים דלכך ל"ב זמן בגט משום דו"ח דכיון דבעדות הגט הן מעידין על מעשה שנעשה בשעה זו שמעידין הוי כאילו אמרו היום ונחקרה עדותן בב"ד אז בשעה שחתמו וכדעת הר"ן דאם אמרו היום א"צ דו"ח ע"ש אבל מקום עמידת העדים צריך בודאי משום דו"ח ודו"ק ולפ"ז אפשר דאפי' דיעבד פסול ומדאורייתא בעינן וצ"ע. ושוב ראיתי בת"ג בחידושיו שכתב טעם אחר ע"ש שיש חילוק בשנות היצירה בין בני מזרח לבני מערב ע"ש היטב גם הביא שם בשם הנו"ב דהוי עדות שאאיל"הז וע"ש שהאריך ואי"ה יבואר עוד והנה לפמ"ש דמקום הכתיבה צריך משום דו"ח י"ל אם כתב הגט בכת"י הבעל ל"צ מקום הכתיבה דל"ש בי' דו"ח אלא בעדים. אלא דאז בלא"ה פסול משום דהוי כאין בו זמן כמ"ש התוס' דיכול להקדים הזמן כמו שירצה ואין סומכין על הזמן ע"ש ולפ"ז א"ש מה שכתב הרב לח"מ דזה נכלל בכלל הזמן ולכך השמיטו רבינו ודו"ק והנה כתבו דבגט לא בעי' דו"ח דאיכא כתובה למשקל וכד"מ דמי ולפ"ז י"ל כיון דאין בו זמן לא תנשא לכתחלה א"כ אין לה כתובה כמו במשל"ס דמתנאי כתובה נלמד שפיר בעי דו"ח:
טז הלכה ט' עלח"מ שהקשה ממ"ש הה"מ פ"ג מה' אישות ע"ש ולפמ"ש הוא עצמו דבקידושין י"ל דבמתנה או במלוה יהיב לה א"ש דבגט ל"ש זה וע"ש במל"מ מ"ש בזה, והנה כתבתי בזה במהדורא קמא בדברים נכונים לע"ד ע"ש והנה הרב ע"ז ר"ל דהא דאמר ר' יהודא צריך לפרש היינו לכתחלה ובזה א"ש הספרי דהביא המל"מ ופירש דמיירי בעסוקין בא"ע ולכך דוקא דאמר כנסי שט"ח זה דבטולי בטלי' אבל אי נתן לה סתם מהני ע"ש וקשה הא סתם ספרי ר' יהודא ור"י ס"ל דגם בעסוקין בא"ע צריך לפרש ולפמ"ש הט"ז א"ש דבדיעבד גם ר' יהודא מודה ולכך נקט דאמר לה כנסי שט"ח זה דאז אפי' בדיעבד אינו גט וז"ב:
יז ועוד אמרתי דרבינו לשיטתו דס"ל בפרק ו' דאם ביטל הגט בפירוש שוב אינו חוזר ומגרש בו ולכך לא מצי רבינו לפרש דמיירי בעסוקין בא"ע והטעם דאינו גט דבטולי' בטלי' דא"כ מה מהני שיחזור ויאמר הא גיטך הא כבר ביטלו דהא הגט הי' בידו ולכך פירש המשנה באין עסוקין בא"ע ונקט כנסי שט"ח זה לאשמועינן דאפ"ה מהני שיאמר הא גיטך והרשב"א לטעמי' דחולק על רבינו וס"ל דחוזר ומגרש בו ולכך שפיר פירש דמיירי בעסוקין בא"ע וטעמא דאינו גט דבטולי בטלי' ואפ"ה מהני דיאמר הא גיטך דחוזר ומגרש בו וז"ב והנה מדברי הרשב"א דפירש דע"כ מיירי מתניתין בעסוקין בא"ע דאל"כ אפי' נתן לה סתם נמי מוכח דלא כהט"ז דלפ"ד הט"ז שפיר י"ל דמיירי באין עסוקין בא"ע והא' דאמר שמואל דהלכה כר' יוסי והוא דעשוקין בא"ע היינו דאם אין עסוקין בא"ע מודה ר' יוסי לר' יהודא דבריך לפרש לכתחלה אבל בדיעבד כשר ולכך תני במשנה דאמר כנסי שט"ח זה דאפי' בדיעבד אינו גט וע"כ דר' יהודא' דאמר צריך לפרש אף בדיעבד מיירי ודו"ק:
יח והנה הט"ז בהקדמתו פירש הש"ס דאמר כל שאינו בקי בגיטין וקידושין כו' היינו אף בדברים שהן רק לכתחלה כגון פלוגתא דר"י ור"י ע"ש וי"ל ברייתא. דאם יפסוק כר' יהודא דלכתחלה צריך לפרש בעסוקין בא"ע א"כ י"ל דבאין עסוקין בא"ע לר' יהודא אף בדיעבד אינו גט וא"כ י"ל דמתני' בעסוקין בא"ע מיירי דאל"כ למה נקט כנסי שט"ח זה ויצא הדין דאם אמר כנסי שע"ח זה אף בעסוקין בא"ע אינו גט ובאמת קיי"ל כר' יוסי דאמר דיו בעסוקין בא"ע וא"כ י"ל דבאין עסוקין בא"ע צריך לפרש לכתחלה ובדיעבד כשר וא"כ י"ל דמתני' באין עסוקין בא"ע אבל בעסוקין בעסוקין בא"ע אף אם אמר כנסי שט"ח זה הוי גט וא"כ יצא מחומרא שלו דפסק כר' יהודא קולא דיפסוק באמר כנסי שט"ח זה ובעסוקין בא"ע דאינו גט ואם יקדשנה אחר א"צ גט וע' בית מאיר דכתב דלדינא אם עסוקין בא"ע ואמר לה כנסי שט"ח זה היא ספק מגורשת ע"ש ודלא כהב"ש:
יט הלכה י"א אלשון רבינו נראה דאף בעסוקין בא"ע צריך לכתחלה לומר הרי זה גיטך אלא דבדיעבד אם לא אמר לה ה"ז גט כשר ולפ"ז הא דאמר ר' יוסי דיו היינו בדיעבד ור' יהודא אמר צריך לפרש היינו דאפי' דיעבד פסול והא דאמר צריך לפרש דמשמע לכתחלה היינו משום דמהני שיאמר אח"כ הא גיטך כמ"ש הלח"מ ע"ש וצ"ע אי בעי דוקא באותו מעמד כמ"ש הש"ג גבי כנסי שט"ח זה. ואמנם י"ל דלפ"ז מאי פריך בקידושין דף ו' דבעי הרי את מיוחדת לי מאי ופריך אי במדבר עמה על עסקי קידושין כי לא אמר נמי ואם נימא דלכתחלה אף במדבר עמה צריך שיאמר א"כ י"ל דהבעיא לכתחלה אם צריך שיחזור ויאמר הרי את מקודשת לי וע"כ דלשון דיו דאמר ר' יוסי היינו אף לכתחלה וממילא גם בגט כן. והנה הרשב"א כתב בחי' ב' דעיקרא משום התירא דרבי אתי לאשמועינן דאפי' באמר כנסי שט"ח זה א"ל ליטלו ממנה אלא באומר לה הא גיטך סגי עכ"ל וכתב המל"מ דלהך תירוצא מיירי מתני' בלא דיבר עמה וכ"ת מאי איריא דנקט כנסי שט"ח אפילו בסתם נמי לא מהני דלחידושא דרבי נקטי' דאפי' בכה"ג דא"ל כנסי שט"ח סגי באומר לה הא גיטך עכ"ל המל"מ:
כ ולכאורה י"ל לפי מה דאמרי' בפ' המגרש דף פ"ד ב' דאם אמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני כיצד יעשה יטלנה הימנה ויחזור ויאמר הא גיטך ומקשינן לימא מתני' דלא כרבי דלרבי באומר לה הא גיטך סגי ומשני חזקי' דמתני' רשב"א הוא ור' יוחנן אמר דבהא אפי' רבי מודה שהרי קנאתו לפסול בו לכהונה ע"ש וא"כ א"ש דנקט כנסי שט"ח דאם נתן לה סתמא אפי' בלא דיבר עמה על עסקי גיטה הוי גט פסול ולא בטל כדפסק רבינו בהלכה י"א א"כ עכ"פ נפסלה לכהונה ולא הי' סגי בא"ל הא גיטך אלא הי' צריך ליטלה ממנה אפי' לרבי ולמה כתב הרשב"א דרבותא נקט והא אדרבה דוקא נקט וצ"ל דהרשב"א לא ס"ל כרבינו אלא ס"ל דבלא דיבר עמה על:
עסקי גיטה ונתן לה סתם הוי גט בטל וכדעת הטור והש"ג ותדע דאל"כ לא הי' צריך לומר דעיקרא משום רבותא דרבי נקט אלא דדוקא נקט כנסי שט"ח זה דאז אינו גט אבל בנתן לה סתם הוי גט פסול אלא ודאי דס"ל כהטור והש"ג ואין בידי כעת ספר ב"ש לראות אם העיר בזה ודו"ק. גם י"ל דהרשב"א פסק כחזקי' ולא כר' יוחנן ותליא בשני הפירושים של רש"י ותוס' בפ' המגרש כמ"ש הר"ן ריש המגרש. אחר כתבי זה ראיתי ברשב"א עצמו שכתב דאף דבטלי' היינו להנתינה שיהי' בתורת שט"ח ולא הגט דהא בגופו של גט לא אמר ע"ש וזה סותר כל מ"ש למעלה ודו"ק:
כא הלכה י"ב עלח"מ מ"ש אבל הטור הבין בהרכין גופו דר"ל צמצם מתניו ול"צ קירוב מתנים ר"ל דהטור הבין בדעת הרמב"ם דאם צימצם מתניו ונתחלחל ולקחה הגט אף שלא קירב עצמו אליה ס"ל לרבינו דהוי גט והיינו מדכתב הטור אבל צימצם מתניו ולא הטה עצמו אליה או הטה עצמו ולא צימצם מתניו לא הוי נתינה והרמב"ם כתב בזה שהוא גט וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה עכ"ל משמע דהרמב"ם כתב בשניהם שהוא גם אף בצימצם מתניו:
ולא קירב עצמו אליה ואמנם י"ל דמ"ש והרמב"ם כתב בזה שהוא גט קאי אהטה עצמו דסמוך לי' ולשון בזה משמע כן:
כב הלכה י"ג נלע"ד כוונת רבינו דגרס בש"ס ריש גיטין בדבר ערוה ואתחזק איסורא ולכן כתב דא"א שתהי' היום ערום והבא עליה במיתת ב"ד ולמחר תהי' מותרת היינו דבר שבערוה וגם אתחזק איסורא ובזה ל"ק ממת בעלי דשם חזקת דייקא ומנסבא מרפא לחזקת א"א גם הוו חזקה העשוי' להשתנות דסוף אדם למות כמ"ש מהרי"ט משא"כ גט דאדרבה רוב אין מגרשין נשותיהן כמ"ש התוס' ובמהדורא קמא כתבתי דמ"ש התוס' דאסר לה אכהן. צ"ע אם בלא"ה היא אסורה לכהן כגון שהיא גרושה או פסולה לכהונה וצ"ע (כג) הלכה י"ד ע' תוס' ד"ה כתב ידו דכתבו בשם ר"ח דכתב סופר ועד לרב תינשא לכתחלה אלא שכתבו דאין גירסת ר"ח בשום ספר ע"ש וע' בפ"י בדף ג' בתוס' ד"ה ואין בו דכתב מדברי הרשב"א בקידושין דמה"ת אפי' לר"מ דאמר וכתב היינו וחתם ח"מ בע"א סגי אלא דכתב הסופר בעינן במקום ע"מ ע"ש וא"כ ודאי דעכ"פ פוסל לכהונה כמ"ש הראב"ד וז"ב ובסוגיא דעד כותי כתבתי ע"פ דעת הרשב"א הנ"ל דלכך לא הכשירו רק ע"א כותי בלבד כיון דיש בו ע"א ישראל א"כ עכ"פ כשר מה ת וסמכינן אהא דאין עדים חותמין אלא זה בפני זה ואי לאו דכותי חבר כו' ואין לומר דאם הכותי פסול ה"ל נמצא א' קא"פ וכל העדות בטל ז"א דממ"נ אם לא חתמו זה בפני זה ל"ש נמצא א' קא"פ ודו"ק היטב:
כד הלכה ט"ו ע' בחי' הרשב"א שהקשה על דעת החולקין על הרי"ף וכתבו דע"ח לר"א היינו דע"י הע"ח נתברר לנו שנמסר בע"מ דא"כ אם בא הבעל וערער למה אין משגיחין בו דהא אפי' משום לשמה דרוב סופרי הדיינין בקיאין אפ"ה חיישינן בזה לא כ"ש לע"ד י"ל דכיון דהגט ביד האשה ואנו יודעין שהבעל כתבו מה"ת לחוש שנתן לה בלא ע"מ דהא כתב הרא"ש שזה הכל יודעין שצריך ע"מ ואפי' לר"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים וע' ברא"ש דכתב דהכל יודעין דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"א להתיר א"א אם לא נמסר לה הגט בפ"מ ואף לר"מ דס"ל עח"כ אין ניתרת לשוק אלא בע"מ דע"ח אינן מעידין אם הגיע הגט לידה וכדפירש ר"ת עכ"ל ור"ל דבשלמא לשמה אף דרוב ספרי דייני מגמר גמירי מ"מ איכא דלא גמירי משא"כ בע"מ ועוד דלשמה יש פלוגתא דלר"א כתיבה לשמה בעי וחתימה לשמה ל"ב ולר"מ איפכא ואיכא למימר דטעו וס"ל כר"א או כר"מ אבל כאן הכל יודעין דצריך ע"מ וז"ב:
כה והרא"ש כתב דראיית רב אלפס מהא דפרי המגרש אינו ראיה דהא דאמר רב אבל כתב סופר ועד לא אמתני' קאי דאתיא כר"מ ואין ראיה מזה אליבא דהלכתא דק"ל כר"א דע"מ כרתי ע"ש באמת דבש"ס אמרינן ותו ליכא והא איכא שלום מלכות התם תצא הכא לא תצא הניחא למ"ד לא תצא אלא למ"ד תצא מא"ל הניחא לר"מ כו' מוקים לה כר"מ והנה רב ס"ל שם תצא וא"כ ע"כ לרב מתני' כר"מ דאל"כ קשה הא איכא שלום מלכות אבל באמת בש"ס איתא זימנין אמר רב תצא וזמנין אמר לא תצא יש לה בנים לא תצא כו' וא"כ אין הכרח דמוקי רב מתני' כר"מ אלא די"ל דמיירי ביש לה בנים ואמנם התוס' ד"ה יש לה הקשו דא"כ מה פריך הש"ס לעיל כו' ותירצו דפשיטא להש"ס דגם בשלום מלכות כיון דלרבנן הולד כשר לא תצא ע"ש אבל י"ל דעת רב אלפס דהש"ס דלעיל עדיין לא אסיק אדעתי' דרב מחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים אבל לפי מה דמסיק י"ל דמתני' ביש לה בנים מיירי ובשלום מלכות אפי' יש לה בנים תצא ומתני' כרבנן ולא כר"מ וא"ש דעת רב אלפס ועוד נראה דראיית רב אלפס דהא אמרו:
בש"ס אלא למ"ד תצא מא"ל הניחא לר"מ כו' ומשני מוקי לה כר"מ ופירש"י בד"ה הכא תצא פלוגתא דרב ולוי לקמן והנה רב ס"ל תצא וקשה מאי קאמר אלא למ"ד תצא כו' הניחא לר"מ כו' ומשני מוקי לה כר"מ והא רב בלא"ה ע"כ מוקי לה כר"מ דהא רב אמר כתב ידו שנינו ודווקא כתב ידו ועד הא כתב סופר לא וע"כ כר"מ אתי לדעת הרא"ש דלר"א קשה ממ"נ כו' אלא ע"כ כרב אלפס ויוכל להיות דאתיא אליבא דר"א ובדליכא ע"מ רק ע"ח וזה ראיית האלפס:
כז והנה לרב חננאל דגריס אבל כתב סופר ועד תנשא. ש לכתחלה ג"כ קשה אי יש ע"מ מאי קמ"ל דהא:
אפי' בלא עדים כלל כשר וגם שמואל דאמר לפי גירסת ר"נ כתבו סופר דווקא בדיעבד כשר וע"כ דליכא ע"מ דהא שמואל ס"ל הלכה כר"א אף בשטרות וע"כ כשיטת רב אלפס ומיירי בליכא ע"מ אלא דבלא"ה הרמב"ן הכריע כרב אלפס ודו"ק ומה שהקשה בלח"מ מהא דפריך בדף ג' מאן תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה הא בעי חתימה לשמה דילמא מייתי ע"מ כו' ומה שתירץ הכל מבואר בדברי הר"ן והרמב"ן וע' בהגהת מיימוני אות ב' דכתב ודלא כפי' רב אלפס דמפרש כו' מבואר דלרב אלפס צריך למסור בפני ע"פ ואני תמה דהא הרי"ף ס"ל דאם מסר לה בינו לבינה כשר בדיעבד כמ"ש המפרש שכן נראה מדברי הרי"ף וא"כ לא הוי חצי דבר דהא הועיל עדותן עכ"פ לענין דיעבד וצ"ל דכוונתו לדעת הגאונים בהלכה ב ע"ז דפוסלין אבל צ"ע דהא הע"מ ל"צ לע"ח ע' בב"ש רש"י ק"ל ואינו ת"י הלכה (כז) הלכה ט"ז ויש מן הגאונים שהורה שהוא פסול המפרש כתב דס"ל כר"א דע"מ כרתי ולע"ד י"ל דס"ל כר"מ דע"ת כרתי ואפ"ה בעינן ע"מ וכדעת ר"ת דאין דבר שבערוה פחות משנים. והנה דעת רש"י בכל גט יכולין הלקוחות לומר אייתי ראי' אימת מטי גיטא. לידך והתוס' כתבו דליתא ורק בנפל דאיתרע י"ל כן ע"ש והנה בש"ס פריך כתבי' ואנחי' בכוסתא מא"ל ומשני לא מקדים אינש פורענותא לנפשי' והקשה הרשב"א הא עיקר תקנת זמן לר"ל הוא משום דילמא כתב בניסן כו' ולפמ"ש מהרש"א דהקול שיוצא ע"י ע"מ היינו רק שלא נמסר ביום שנכתב אבל יום המסירה לא נודע ומהני רק לפירות דיאמר לה אייתי ראי' אבל לא לענין ב"א דס"ס לא נקטלנה מספק וקושית הש"ס כתבי' ואנחי' בכיסתא הוא רק למ"ד משום ב"א דלפירות מהני ע"מ ולזנות שפיר משני לא מקדים אינש כו' דלהקדים בכוונה שמא תזנה לא שייך ושלא בכוונה לא מקדים אינש כו' וא"ש הכל ולפ"ז י"ל דהא דכותבין גט לאיש כו' ולא חיישינן שלא יתן לה ביום הכתיבה משום דסמיכינן על ע"מ והם יוציאו הקול שלא נמסר בזמנו דמשום פירות לא יעשה שלא כדין וימסור בלא ע"מ רק משום חיפוי חיישי' דימסור בצינעא כדי להצילה ממות ע"ש ואמנם אם יהי' כשר בלא ע"מ אז הדרא ק"ל ויהי' אסור לכתוב גט עד שימסור לה תיכף בשעת כתיבה וא"כ ממ"נ יהיו ע"מ וא"ש דעת הגאונים דאם נתן לה בינו לבינה פסול וממילא כותבין גט לאיש כו' וכן אם ע"מ הם פסולין ג"כ פסיל דהא עליהם אני סומכים לכתוב גט אם אין רואים המסירה בו ביום ודו"ק:
כח הלכה י"ז ע' לח"מ דהקשה הא במתני' איתא ר"א אומר אע"פ שאין עדים כו' וי"ל דר"א לא קאי אלא אכתב בכת"י כו' ועתוס' דף ג' ד"ה רבי אלעזר דהקשו וא"ת דילמא דווקא כתב בכת"י או בע"א מכשיר ר"א וי"ל דהלשון אע"פ שאין עליו עדים משמע דליכא עדים כלל ולפ"ד רבינו לא קאי ר"א אלא אכתב בכת"י ולא אעד אחד ולפי תירוץ שני גם עד א' דמתני' היינו בכת"י ועלה קאי ר"א אבל אם יש בו ע"א וניתן בע"מ מודה ר"א דהוי כמזייף מתוכו וקושית התוס' קמה על מקומה מנ"ל להש"ס דר"א אפי' מדרבנן לה בעי חתימה לשמה ובלא"ה מ"ש הלח"מ דר"א אכת"י ואין עליו עדים קאי דהא אזמן לא פליג וכי היכא דאזמן לא פליג ה"ה אע"א לא פליג ע"ש הנה לפמ"ש התוס' בד"ה כתוב בכת"י דהפסול דיכול לכתוב הזמן כמו שירצה והוי כאין בי זמן ע"ש א"כ כיון דר"א לא פליג אזמן גם אכתב בכת"י לא פליג וצ"ל דקאי על יש בו ע"א וא"כ מוכח דלא הוי פסול וצ"ע כי אין להאריך ואמנם לדעת הגאון א"ש דע"כ קאי אגט בכת"י סופר ואין עליו עדים דבזה ל"ש שיכתוב הזמן כמו שירצה דמה איכפת להסופר וע"ז קאי ר"א ואמור דהגט כשר דע"מ כרתי ושפיר מוכיח הש"ס דר"א אף אדרבנן צ"ב ע"ח ומיושב קושית התוס' על נכון:
כט הלכה י"ח במהדורא קמא כתבתי טעם דברי רבינו שאם העדים מרוחקין ב' שיטין ודרך העדים להרחיק רק שיטה אחת א"כ אין העדים נקראין עם הגט והוי כאין עליו עדים וז"ב וא"ש מ"ש הב"י בדברי הראב"ד דתתן תנאי בגט ויחשבו הב"ד דזה הי' מתחלתו ותנשא בגט זה על סמך עידי חתימה ובאמת העדים כמאן דליתנהו דהא אין נקראין עם הגט וז"ב וא"ש ג"כ מ"ש רבינו אע"פ שהן מרוחקין הרבה ואין נקראין עמו ואפי' און עליו עד כלל כו' ומ"ש הלח"מ דא"כ הל"ל שמא תמלאנה טיוטא והוא תמוה דהא ב"ד יראו הטיוטא ויכירו ואמנם הב"ד יחשבו דהעדים עשו דחזקה על הערים דעשו כדין ודו"ק ע"כ כתבתי במהדורה קמא ואמנם מה דקשה על רבינו מדידי' אדידי' מפ"ג הלכה ח' בחתמי העדים שלא לשמו ומסרו לה בעדים דכתב רבונו דפסול דהוי מזויף מתוכו הנה לפמ"ש התוס' דהטעם דגזרינן חתימה אטי כתיבה דיכתבו ג"כ שלא לשמה א"ש גם לפמ"ש הרשב"א הטעם דכיון דהצריכו ע"ח מפני ת"ה ה"ל חתימתן כתורף הגט ופסול שלא לשמה ג"כ א"ש ודו"ק:
ל ובנידון שנחלקו הב"י והלח"מ במ"ש הרמב"ם בפ"ג ה"ח ולא נראה לי דבר זה כו' אלא ה"ז פסול מדבריהן אי קאי גם על הי' בו ע"א לבד י"ל טעם הפסול דיחשבו דעד א' כשר בחתימת הגט ויסמכו על ע"ח לבדו ובאמה דעת הרשב"א והביאו הפ"י דנראה ודבריו דדי מה"ת בע"א דהא וכתב משמע עד אחד ועכ"פ יש לחוש שיטעו לג לחשוב כן ואמנם אם באמת מה"ת די בע"א י"ל דל"ש לגזור משום זה דהוי גזרה לגזרה ואמנם יש לחלק דהא יש לחוש שיטעו שהדין כן ובכה"ג גזרינן אפי' גזרה לגזרה כמ"ש במ"א דהא דגזרינן בבב"ח גזרה לגזרה דיש לטעות שהדין כן שהרי בתורה לא נאמר אלא בחלב אמו וכנראה מדברי הרמב"ם שם ע"ש:
לא ועפ"ז נראה ליישב מה דקאמר בש"ס דף יו"ד אי הכי מאי איריא חד אפי' תרי נמי והקשו דאגופא דמשנה ה"ל לאקשויי כן ונראה דלכאורה דלכך ע"א כותי בלבד כשר לפמ"ש הרשב"א דבגטין בחתימת ע"א סגי והיינו דכתיב וכתב בלשון יחיד ע"ש וא"כ י"ל דאם יש ע"א ישראל א"כ חתימת הכותי הוא רק דרבנן וא"כ מספק כשר שמא כותי חבר הוא וה"ל ספק דרבנן ולקולא אבל בתרי כותים פסול דה"ל ספק דאורייתא ואמנם נראה דהא דכתב הרשב"א דמה"ת ע"א סגי היינו לר"מ דס"ל וכתב היינו וחתם ומדכתבה תורה בלשון יחיד משמע דבחד סגי וגזה"כ הוא דבעי חתימת ע"א בגט ובאמת לענין להתירה להנשא אף לר"מ בעינן ע"מ כמ"ש ר"ת ואמנם כיון דמוקמינן לה כרשב"ג ורשב"ג ס"ל ע"מ כרתי כמבואר בדף י"א דירד רשב"ג לשיטתו דר"א וא"כ מתני' דגט שיש עליו עד כותי ע"כ דליכא ע"מ לפנינו רק דסומכין על ע"ח דמסתמה נעשה ונמסר בע"מ כמ"ש הפוסקים ובודאי שני ע"ח בעי דהא וכתב בלשון יחיד לדידי' אכתיבת הגט קאי ולא אחתימה רק דאנן סומכין על הע"ח דמסתמא נמסר לפני ע"מ א"כ ע"כ תרי בעי והא דכשר משום דאחזיק בגיטין וה"ל כותי עד כשר שפיר פריך אי הכי מאי איריא חד אפי' תרי נמי ודו"ק:
לב הלכה י"ט עלח"מ וע' תוס' ד"ה צריכי למקריי' דכתבו דאם לא קראוהו אינה מגורשת מדלא משני הב"ע דלא קריי' ע"ש משמע דבודאי אינה והרמב"ם כתב בהלכה כ"א דאם לא קראוהו ונאבד ה"ז ספק מגורשת וגם לדידי' א"ש דלא משני הב"ע דלא קראוה דא"כ אמאי קתני מגורשת וז"ב והנה מעובדא דההוא גברא לה לדביתהו בי דנא ואשתכח מזוזה ואמר מזוזה ופירש"י וזו הוא דזרק ואין לחוש לגט והא בלא"ה לא קראוה. דאם קראוהו ודאי דהי' גט ואבר וכיון דלא קראוהו בלא"ה אינה מגורשת ולדעת הרמב"ם א"ש דנ"מ דהוי ודאי א"א ואפי' ספק אין כאן וזה דפירש"י ואין לחוש שמא הי' גט ואבד וגם לשיטת התוס' א"ש דהא כתבו התוס' בחי' ראשון דאם ניסת לא תצא אבל בכה"ג תצא ובאשתכח תרתי תלת דאמרינן מדהא הואי הא נמי הואי אימור עכברים שקלוה להרמב"ם הוי ספק מגורשת וכמ"ש רבינו להדיא הלכה כ"ב ה"ז ספק מגורשת ולהתוס' הוי לא תנשא ואם ניסת לא תצא ולתי' שני בתוס' שם אפילו ניסת תצא ואפשר דהוי ספק מגורשת וא"ש עובדא דהאי דזרק לבי דני דשם ודאי אינה מגורשת ועיין בסוגיא ועיין בפ"י דכתב דלשיטת ר"ת דאפי' לר"מ בעי ע"מ וא"כ אם לא קראוהו כיון דאין ידוע לע'מ בשעת הנתינה מה הוא אם הוא גט או שטר הוי כאילו אין כאן ע"מ ולא מהני מה שקראוהו אח"כ ואף דאמר הבעל ה"ז גיטך לא מהני ע"ש דשקיל וטרי בזה ויש לפלפל בזה ואין פנאי להאריך:
לג וי"ל דהתוס' ס"ל כדעת היש מן הגאונים בהלכה ט"ז דאם לא נמסר בע"מ הגט פסול ולכך כתבו אם לא קראוהו ונאבד דה"ל כלא נמסר בע"מ כמ"ש הפ"י ולכך כתבו דהוא פסול ואינה מגורשת אבל הרמב"ם דפסק אם לא נמסר בע"מ הוא כשר וכמו שמבואר מדבריו בהלכה י"ח ולכך ס"ל דהוי ספק מגורשת דשמא הוי גט אבל להתוס' אפילו הי' גט הוא פסול דאין כאן ע"מ וז"ב:
לד והנה הרשב"א הקשה אהא דשמואל דנתן לה נייר חלק הא לא קריי' ותירץ הא אסיקנא דשמואל חיישינן קאמר ופסולה מן הכהונה והיינו ספק מגורשת כמ"ש הרמב"ם ועוד כתב ולפי מה שפירשתי דשמואל דוקא בדבדקיני' ופליט ההיא נמי דבדקיני' ופליט וכיון דקרי' לבסוף כשר. אלא דחיישי' דילמא השתא פליט והויא ספק מגורשת ואמנה. התוס' כתבי בד"ה טעמא בתירוץ שני דמיירי דקריוה בי תרי ועיילי' לבי ידי' ונייר חלק לאו דווקא כו' ע"ש והיינו לשיטתן דכתבי בד"ה ושמואל דלמסקנא דשמואל חיישינן קאמר ל"צ לומר דבדקיני' דאפי' בלא בדיקה חיישינן ושפיר קשה. הא לא קריי' והוכרחו לומר דמיירי דקרמ' בי תרי ועיילי' לבי ידי' וז"ב ואמנם הרי"ף והרמב"ם השמיט הא דשמואל וכתב וכתב הב"י משום דלא שכיח ועוד תירץ דס"ל כמ"ש הרשב"א דמיירי דבדקינן לי' וכל כה"ג פשיטא דחיישינן ול"צ לכתבו וזה דוחק דהא שמואל הוצרך לאמרו ואמנם י"ל דס"ל להרי"ף ורמב"ם דשמואל לא ס"ל הא דאמימר וס"ל דל"צ למקריי' ומיירי שפיר בלא קריי' ואנן דקיי"ל כאמימר ממילא ליתא להא דשמואל ולהכי השמיטוהו וז"ב וי"ל עוד דלמסקנא דחיישינן קאמר מיירי בלא בדקיני' כמ"ש התוס' ומיירי שפיר בלא קריי' ואעפ"כ הוי ספק מגורשת וכמ"ש רבינו בהלכה כ"א וז"ב:
לה והנה התוס' דהקשו מאי פריך מברייתא דה"ז גיטך דילמא ש"ה דחזר ואמר שטר פסים הוא זה ותירצו דלפי הס"ד דשמואל מגורשת ודאי קאמר א"כ ל"ח ריעותא במה שהוא נייר חלק אפי' חזר ואמר שטר פסים אית לן למימר לאו כל הימנו לאסרה כמו היכא דאיכא כתב עכ"ל ולפ"ז למסקנא דשמואל חיישינן קאמר תו לא קשה מהא דה"ז גיטך י"ל דש"ה דחזר ואמר שטר פסים הוא זה ולכך בליכא כתב אינה מגורשת כלל וז"ב. וי"ל דלפי הס"ד דשמואל ודאי מגורשת קאמר והקשו התוס' איך ס"ד דודאי מגורשת הא נייר חלק הוא ותירצו דכיון דאמר ה"ז גיטך מהימנינן לבעל במיגו דבידו לגרשה ע"ש וי"ל דכיון דמהמנינן לבעל ה"ל כאילו קראוהו בי תרי אבל בתי' שני כתבו דמיירי דקראוהו בי תרי ועיילי' לבי ידי' ואמנם מהש"ס דפריך לקמן ואי אמרת צריך למקרי' בתר דקריי' מי מצי למימר הכי ומשני ל"צ דקרי' בי תרי מוכח דזה דאמר ה"ז גיטך לא הוי כאילו קרי' והיינו מדאמר אמימר הני בי תרי כו' צריכי למקרי' והא בודאי מיירי דאמר ה"ז גיטך ואמאי צריך למקרי' ושפיר פריך הש"ס לאמימר אבל שמואל פליג בזה וס"ל דאמר ה"ז גיטך דנאמן הוי כאילו קראוהו בי תרי ושפיר קאמר חיישינן ולפ"ז י"ל דהרי"ף והרמב"ם פסקו כאמימר ולכך השמיטו הא דשמואל ודו"ק:
לו והתוס' הקשו מהא דכתב גט לאשה ושובר לבעל כו' הא אף אם לא החליפו הא לא קראוהו ותירצו דמיירי בקריי' בי תרי ועיילי' לבי ידי' וקנסוהו דלא קריי' משום דבא לידי קלקול והנה שם תני עד שלא ניסת וניסת אבל ערער משנישאת לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה ובירושלמי איכא, מ"ד משנתקדשה ולמ"ש התוס' דקנסי' לה חף דא"צ למקרי' שנית משום דבאה לידי קלקול וכתב מהרמשי"ף דאף דאינה מחויבת לקרותו כדמשמע הכא מ"מ כיון דבאה לידי קלקול קנסוה ע"ש אבל ברא"ש כתב דלכתחל' מחויבין לקרותו וכמ"ש הרמב"ם רק אח"כ כתב ואפי' אם ת"ל דלכתחלה א"צ לקרותו שנית מ"מ מאתר שבאה לידי קלקול קנסוה וכן נראה מלשון התוס' והלח"ם כתב דהרמב"ם הוציא זה מקושית התוס' ותירוצם ודבר ברור הוא ע"ש ובמח"כ לא כן כוונת התוס' ע"ש ואמנם כיון דהטעם דקנסוה משום דבאה לידי קילקול אבל משנתקדשה דלא באה לידי קלקול ל"ש קנס ויש לפלפל בזה
לז ולכאורה לפמ"ש התוס' דנהי דאם לא קריי' לא תנשא מ"מ אם נשאת לא תצא וקשה לקמן בדף פ"ו דחשיב ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ופריך והאיכא גט ישן ומשני התם לא תצא הכא תצא וע"ש בש"ס וקשה הא איכא אם לא קראוהו דלא תנשא ואם נשאת לא תצא וקשה לר' יוחנן דאמר הכא לא תצא כדפריך התם גבי והאיכא שלום מלכות ולפמ"ש דשמואל ל"ל הא דאמימר וס"ל דאם לא קראוהו כשר א"ש דלא הקשה לרב די"ל דר"י ג"כ פליג אהא דאמימר וס"ל דאם לא קראוהו כשר וז"ב. והי' נראה לומר דההוא דינא דאמימר היינו רק למ"ד ע"מ כרתי ולא סגי בע"ח וא"כ לכך בעי למקרי גיטא כדי שידעו העדי מסורה שהוא גט וכמ"ש לעיל אבל למאן דס"ל ע"ח כרתי אין צריך למקרו ואפילו לא קראוהו כשר וע' פ"י ולפ"ז שם דת"ק דמתני' דשלשה גיטין ס"ל כר"מ דע"ח כרתי כפירש"י ואיכא שם בגמרא דמוקי לה כר' מאיר ע"ש א"כ לא מצי למתני בלא קראוהו דלר"מ כשר אפי' לכתחלה ואף דהרמב"ם ג"כ ס"ל דבדיעבד בע"ח לבד כשר ואעפ"כ ס"ל דאם לא קראוהו היא ספק מגורשת י"ל דמיירי בדליכא ע"ת אבל לר"מ דס"ל דא"א בלא עידי חתימה א"ש ולא קשה לרב אלא דמפשט דברי הפוסקי' לא משמע הכו ולענין דינא צ"ע ובזה יש ליישב הא דהשיג הרא"ש על הרי"ף וכתב דרב אמתני' קאי דאתיא כר"מ וכתבתי די"ל דמתני' מיירי ביש לה בנים ולפמ"ש א"ש דע"ב כר"מ אתיא דאל"כ קשה ליתני אם לא קראוהו ודו"ק:
לח הלכה כ"ד עלח"מ שכתב מדלא קאמר רבינו אההוא דמפרשין שמותיהן בגט דאם לא פירשו דפסול משמע דס"ל דכשר דאל"כ כי היכא דאמר כן אחתמו זה שלא בפני זה לעיל נמי נימא הכי ונראה דהוא מפרש כפי' הטור כו' ע"ש ואני תמה דהא רבינו התחיל אע"פ שחתימת העדים בגט מדבריהן משמע דמיירי בדאיכא ע"מ וכמ"ש הלח"מ עצמו לעיל דהא דאמר רבינו מפני שחתימת העדים מדבריהן משום דאיכא ע"מ וזה פשוט א"כ איך יכתוב רבינו שאם לא פירשו שמותיהן פסול הא בפירוש כתב לעיל הלכה ח"י דאפי' לא חתם שום עד על הגט כשר בעידי מסירה מכ"ש באם לא פירשו את שמותיהן וז"פ ונמצא גם מ"ש הלח"מ שרבינו מפרש כהטור כו' ומשמע מדבריו שאם לא כתבו אלא אני פלוני עד פסול וזה ליתא דלא גרע מלא חתמו כלל ואי איכא לקיומי דין הלח"מ היינו בדליכא ע"מ וסמכינן רק אעידי חתימה אז י"ל דבעי מדינא שיחתום אני ראובן עד ואם חתם אני פלוני עד פסול כמ"ש הלח"מ וגם בב"ש כתב כן ועמ"ש במהדורא קמא מזה וצ"ע
לט והנה המפרש כתב דמאוחר פסול דוקא אם לא נחתם בזמן הכתוב בגט אבל אם נחתם בזמן הכתוב בגט כשר ומ"ש רבינו עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו היינו בזמן הכתוב בגט ע"ש ואמנם אנן קיי"ל בשעת הדחק כר"ש דאמר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות כמ"ש הרב בית שמואל ס"ק ד' וביאר בישועת יעקב כוונתו דאנן מספקא לן אי יש לו פירות משעת כתיבה או לא רק דמהבעל ומהלקוחות שלו לא מפקינן מספק אבל בשעת הדחק מכשירין נכתב ביום ונחתם בלילה ולא פסלינן מחמת דתטרוף מלקוחות שלא כדין דבאמת ספק הוא ושמא כדין תטרוף ע"ש ולפ"ז אם נכתב בו זמן מאוחר כגון שנכתב בניסן וכתבו בו זמן בתשרי וחתמו העדים בתשרי כשר דליכא למיחש דתפסיד הפירות משעת כתיבה דדילמא קיי"ל כר"ש דמשעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות דז"א כיון דספק הוא לא פסלינן הגט כמ"ש הב"ש ואף דבנכתב ביום ונחתם בלילה לא מכשרינן אלא בשעת הדחק היינו דשם רבנן פליגי על ר"ש ולכך רק בשעת הדחק מכשירין אבל כאן אדרבה אליבא דרבנן כשר רק לר"ש יש לפסול וסמכינן על רבנן אף שלא בשעת הדחק וז"ב ואמנם הישועת יעקב כ' דבאמת הסוגיא ס"ל כר"ש ואנן לא קיי"ל כן ולפ"ז לפי הסוגיא באמת פסול מאוחר כי האי ואמנם אנן לא קיי"ל כן ולכך כשר וז"ב:
מ ואמנם הר"ן כתב טעם לפסול מאוחר משום בת אחותו דתוציא את גיטה ותאמר קודם זנות נתגרשתי ומזמן הגט לא נוכל ללמוד דהא רואין אנו שהוא מאוחר ע"ש אבל אם בכה"ג דכתב המפרש ליכא חשש זה דהא ע"כ תוציא הגט אחר חתימת העדים דהיינו אחר זמן הכתוב בגט ומסתמא נאמר שנכתב בזמנו וז"ב. ואמנם בפרוזבול המאוחר שכתבו בניסן ואיחר זמנו עד תשרי והעדים חתמו בתשרי נראה דפסיל דבשלמא בגט דעיקר הגירושין משעה שנמסר לה הגט וכיון דזמן החתימה והמסירה הי' ביום אחד אין חשש כלל אבל בפרוזבול דעיקר הוא מה שכותב מוסרני לכם העדים או הדיינים כל החובות שיש לי שאפרע מהם ודאי דהחובות דהלוה אחר הכתיבה אינן בכלל הפרוזבול ומה בכך שאיחר הזמן עד תשרי מ"מ בשעת שכתב מוסרני לכם לא היו החובות ההם בעולם ואינם בכלל ויגבה שלא כדין ולפ"ז י"ל דלא קשה על רבינו מהתוספתא דיש בגט כו' גט המאוחר כשר ופרוזבול פסול די"ל דהאי מאוחר מיירי בכה"ג דכתב המפרש אבל רבינו מיירי במאוחר שנכתב ונחתם בניסן וכתוב בו במרחשון דבזה פסול מטעם פירות ומטעם בת אחותו כמ"ש הכ"מ ודו"ק כי אין פנאי להאריך:
מא והנה הרשב"א כתב אהא דאמר רב יוסף אפי' תימא ד"מ התקינו שיהיו מפרשין שמותיהן מפני תק"ה כדי שיוכל הגט להתקיים ע"פ יודעיו ומכיריו כו' וכשהוא חותם א"ב לפרש אני פב"ב עד אלא באיש פלוני עד א"נ בבן פלוני עד מתכשר כדתנן כו' ואע"ג דטובא יעקב וראובן איכא מ"מ אהני דמצי לאהדורי אכולהו ראובן דאיכא במתא כו' ע"ש זה מצאתו בס' בית מאיר ולפ"ז א"ש דכתב הרמב"ם דצריך לכתוב מקום כתיבתו והיינו כדי דיוכל להתקיים ע"י דמצי לאהדורי אכולה ראובן דאיכא במתא לפ"ז י"ל דאם לא חתמו בו העדים אלא ניתן בע"מ א"צ לכתוב מקום כתיבתו והנה במהדורא קמא כתבתי דראית המפרש מב"פ אינה ראיה אלא שלא ישנה מקום מקום הכתיבה אבל לא שצריך לכתבו אלא דאם א"צ לכתבו גם שינוי אינו פוסל ולפ"ז י"ל דאיכא ע"מ בכל גט אם שינה המקום לא כופל וצ"ע
מב ובזה נראה ליישב מה שהקשיתי בחידושי אמאי דתניא בגיטין דף ו' ע"ב מעשה באדם אחד שהביא גט לפני ר' ישמעאל אמר לו צריך אני לומר בפ"נ ובפ"נ א"ל מהיכן אתה א"ל מכפר סיסאי אני אמר לו צריך אתה לומר בפ"נ ובפ"נ והא ע"כ הי' כתוב בגט מקום הכתיבה והי' יכול ר' ישמעאל לידע מהיכן הוא ולפמ"ש כיון דאומר בפ"נ ובפ"נ והשליח הימנוהו רבנן שוב א"צ לקיימו ול"צ מקום הכתיבה ודו"ק ושוב מצאתי בחי' מהרמש'יף שהוכיח מזה דלא בעי מקום כתיבת הגט ונדחק לפרש דר' ישמעאל לא ראה הגט רק בא סתם ושאל לר' ישמעאל ע"ש והוא דוחק ולפמ"ש א"ש ודו"ק גם נראה משם דלא ראה מ"ש הרמב"ם דבעי מקום כתיבת הגט במח"כ הרמה דלא הבין כלל ואמנם במהדורא קמא כתבתי דהרמב"ם לא אמר אלא לאפוקי שלא ישנה מקום כתיבה ואולי כך פירש הגאון ועתוס' גיטין דף ע"ט ב' ד"ה כי יתיבנא ועפמ"ש א"ש ודו"ק ועמ"ש לעיל הלכה ז' בשם הגאון תורת גיטין דהוי כאין בו זמן ולפ"ז ג"כ א"ש דשם ע"י שליח דצריך ליתנו לה בפני שנים א"כ גם באין בו זמן כשר לדעת הרבה פוסקים וא"ש מה שהקשה הלח"מ דרבינו כתב הטעם דב"א וקאי רק על זמן ולא על מקום ולפמ"ש א"ש:
מג והנה הב"ש כתב דמאוחר כשר למ"ד משום פירי דהיא מחלה לבעלה הפירות כיון דידעה שהוא מאוחר ולכאורה הרשב"א בלא"ה הקשה איך שייך לפסול שטר בשביל שיגיע הפסד לבעהש"ט ותירץ דפעמים הוא מגרשה בע"כ ע"ש וא"כ קשה איך שייך שמחלה כיון דידעה שהוא מאוחר הא נתגרשה בעל כרחה ומאי ה"ל למעבד הא צעקה ואין מושיע לה וצ"ל דה"ל לילך לב"ד ולהראות הגט תיכף אחד הנתינה ולפ"ז י"ל דבגוונא דכתב המפרש שהעדים חתמו בזמן הכתוב בגט וכתבתי דאם ס"ל כר"ש ה"ל לפסול וכאן ל"ש לומר דמחלה דהא נתגרשה בע"כ ול"ש לומר דה"ל לילך לב"ד דהא קיבלה הגט בזמן המאוחר ולפי"ז י"ל להפך דהתוספתא מיירי שהעדים חתמו תיכף ביום כתיבתו רק דאיחר הזמן ולכך כשר דהיתה יכולה לילך לב"ד ולהראות אבל הרמב"ם מיירי שהעדים חתמו בזמן הכתוב בגט ובזה פסול ומ"ש רבינו עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו היינו תיכף ביום הכתיבה כפשוטו ולא כמו שנדחק המפרש לפרש דהיינו בזמן הכתוב בגט וליתא ובזה א"ש הראיה שהביא הראב"ד מפ' ג"פ דשם אם יעשנו פשוט תוכל לילך ולהראות בב"ד שהוא מאוחר ושקבלתו קודם הזמן הנכתב בגט וזה ברור לע"ד ואף דהרמב"ם השמיט הא דריב"ל דאמר כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק י"ל דריב"ל ס"ל כר"ל דלא חייש לבת אחותו דלא שכיח רק משום פירי וכיון דקיי"ל כר"ש דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות א"כ אין חשש כלל אבל הרמב"ם דחייש לבת אחותו שפיר פוסל אף בשעת הדחק:
מד הלכה כ"ה מ"ש המפרש דמאוחר פסול גזרה אטו דאתו למשרי מוקדם קשה הא מוקדם פסיל דרבנן וה"ל גזרה לגזרה ואמנם הכ"מ כתב בשם הרא"ש דמוקדם פסול מה"ת אבל הכא דחו סברתו ולע"ד י"ל דאם הקדימו העדים או הסופר הזמן שלא בידעת הבעל הוא פסול מה"ת דהא לא עשו שליחותו וכמ"ש המל"מ דאם שלח שליח לקדש אשה וקידשה קידושי ספק לא הוי קידושין כלל דהוא שלחו לקדש קידושי ודאי ולא קידושי ספק וכן הכא הוא שלחו לכתוב גט כשר והמה כתבו גט פסול ולא הוי גט כלל ואולי בכה"ג מיירי הרא"ש בתשובה אבל אם הקדימוהו ברצון הבעל הוי רק פסול דרבנן וז"ב ואמנם לפ"ז י"ל דהמפרש פירש מ"ש הרמב"ם דמאוחר פסול היינו שאחרוהו שלא מדעת הבעל דאז שפיר יש לגזור אטו מוקדם שהקדימוהו שלא מדעת הבעל דפסול מה"ת אבל אם אחרוהו מדעת הבעל כשר דל"ש לגזור אשו מוקדה דבכה"ג מוקדם פסול דדבק והוי גזרה למרה וז"ב אח"כ מצאתי בשו"ת טורי האבן דמאוחר שנעשה מדעת הבעל נשר וע"ש טעמו:
מה וממילא א"ש התוספתא דגט מאוחר כשר ופרוזבול פסול דשם מיירי דאחרוהו מדעת הבעל דומיא דפרוזבול דאם אחרוהו מדעת המלוה דפסול ואזדא לה ראיית הראב"ד מהא דג"פ דאמאי לא הקשה רני לרה"ג מגט דאם יעשהו פשוט יהא מאוחר ויפסל ולפמ"ש דודאי הבעל עצמו יוכל לעשותו פשוט ואף דאז יהי' מאוחר מ"מ כיון דהוא מדעת הבעל הוא כשר וכמ"ש ודו"ק היטב (מו) והרשב"א הקשה איך שייך לפסול שטר בשביל הפסד הבע"ד עצמו דהא לא חששו אלא להפסד לקוחות אכן לא להפסד הבע"ד עצמו ואמאי גט שאין בו זמן פסול ותירץ כיון דבידו לגרשה בע"כ והיא לעולם לא תוכל לברר מתוך הגט כו' וא"א לה בלא ב"ד ואם לא תמצא ב"ד תפסיד כו' אבל במאוחר כו' ועוד דאהני לשבוע דבתרי' עיי"ש ברשב"א והנה רש"י פירש דכתוב בו שנה או חדש כשר לכתחלה והב"י נסתפק בדעת הרמב"ם דכתב כשר ואם כוונתו לכתחלה מותר לכתוב או רק בדיעבד והכריע הב"ש מדכתבו הפוסקים בחדש אייר שאין לכתוב בו גט דמסופקין אם לכתוב בחד יו"ד והא מותר לכתחלה שלא לכתוב חדש כלל כו' ע"ש ואם נימא דכשר רק בדיעבד א"כ גם במאוחר כשר רק בדיעבד לפ"ד הרשב"א הנ"ל אבל לכתחלה לא יכתבו מאוחר ולפ"ז ל"ק קושית הר"ן והכ"מ על הראב"ד מהא דיבמות קי"ז דליחוש דאחרוהו וכתבוהו דאיך נימא דהעדים עשו שלא כדין דהא לכתחלה אסור לכתוב גט מאוחר ועדיף לי' למימר דילמא מילי מסר או בגמלא פרחא וז"ב:
מז ולכאורה י"ל דלדידן דאיכא חדר"ג שלא לגרש בע"כ א"כ נשאר קושית הרשב"א למה פסול אין בו זמן ודוחק לומר שמא הוא מחויב לגרשה דהלא אז אין לה פירות ואמנם אנן אית לן משום בת אחותו ולכך פסול אין בו זמן אבל מאוחר דלית בי' משום בת אחותו כמ"ש הב"ש דכל שאין בו זמן החיוב עליה לברר ע"ש וא"כ לדידן כשר ומאוחר והוא דבר חדש ודע דהרי"ף השמיט כל שיטה זו דגזיי' לזמן וכתב בו שבוע שנה חדש וכתב הכ"מ דס"ל דפליג אמתני' עיי"ש ולפ"ז גט מאוחר נמי פסול לפמ"ש הרשב"א ואף דהרמב"ם פסק דכשרים מ"מ במאוחר דעשו שקר שפיר ס"ל דפסול כמ"ש הב"ש ודו"ק:
מח והנה כתבתי דמאוחר דפסול משום גזרה אטו מוקדם כמ"ש המפרש היינו באחרוהו שלא מדעת הבעל אבל מדעת הבעל כשר ע' אות מ"ד ואמנם לפ"ז יסוב על הרמב"ם קושית הר"ן מיבמות דדילמא אחרוהו מדעת הבעל אבל באמת לא קשה דמה"ת נימא דאחרוהו מדעת הבעל דמה ריוח יש לבעל שיצוה לכתוב גט מאוחר ואמנם הריוח הוא שירוויח הפירות משעת נתינת הגט עד הזמן הכתוב בו וז"ב ואמנם שם ביבמות שחוששין בענין אחר שאינו בעלה של אשה זו גירש אשה זו וכמ"ש התוס' שרצה לקלקל אשת חבירו ומה לו לגרשה בגט מאוחר הלא לא לו יהי' זרע הפירות משעת נתינה עד הזמן שכתב בגט כי איש אחר הוא וכוונתו רק לקלקלה ומה לו לאחר הזמן לכך לא חיישינן התם ודו"ק היטב:
מח והנה בהגה"מ כתב דגט מוקדם שניתן בע"מ מ"מ כיון דאיכא ע"ח פסול דאתי למסמך על ע"ח אבל היכא דליכא ע"ח כשר ע"ש ולפ"ז נראה דאף להרא"ש דכתב דמוקדם פסול מה"ת וע' בלח"מ מ"ש בשם הר"ר ישראל דגרע מאין בו זמן מ"מ אם ניתן בע"מ ודאי דמה"ת כשר ורק מדרבנן דה"ל מזויף מתוכו ולפ"ז במאוחר שניתן בע"מ ה"ל להכשיר דל"ש לגזור אטו מוקדם דה"ל גזרה לגזרה וא"כ א"ש מה שהקשה הראב"ד על רבינו מפ' ג"פ דשם ה"ט מפני שיכול לעשותו פשוט ויתננו בע"מ אבל על שטר שפיר פריך דרבי ס"ל הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות כרשב"ג אביו אבל על גט לא יכול להקשות אבל רבינו מיירי באם לא הי' בו ע"מ רק ע"ח דדעת רבינו בהלכה ט"ז דכשר בדיעבד ולכך פסק דמאוחר פסול וז"ב ובזה י"ל דהא הטור הכשיר במאוחר משום דאזיל לטעמי' דס"ל לר"מ צריך למסור לה בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך מכשיר במאוחר אבל רבינו לשיטתו דמכשיר בע"ח בלא ע"מ ובכה"ג פסול מאוחר ודו"ק
מז והנה בעסוקין בא"ע דפסק רבינו דפסול י"ל דס"ל דראב"צ דמכשיר דס"ל כר"ל משום פירות וכיון דעסוקין בא"ע יש לה קול מפסיד הבעל פירות משעת כתיבה כמ"ש התוס' אבל רבינו דס"ל משום ב"א כר' יוחנן לכך פוסל אף בפסוקין באותו ענין ח"ב ולכאורה י"ל דאם הי' כתוב על דבר שיכול להזדייף אפי' יש בו ע"ח כשר מוקדם או מאוחר לדעת הגהמי"י דל"ש לומר' דאתי למסמך על ע"ח דהא יראו שיכול להזדייף ובלא פ"מ לא מתכשר ובזה יש ליישב ג"כ האי דג"פ דלא יכול להקשות מגט די"ל דמיירי שנכתב על דבר שיכול להזדייף וכשר בע"מ דל"ש אמר דיסמכו על' ע"ח אבל' על שטר שפיר הקשה דל"ל דמיירי שנכתב מל דבר שיכול להזדייף ובע"מ דהא קיי"ל קיי"ל כר' אלעזר בגיטין כ"ב דלא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשטרות לא דבעינן שראוי לעמוד ימים רבים ע"ש ודו"ק ואמנה אכתי קשה לר' יוחנן דס"ל דגם בשטרות הכשיר ר"א א"כ ל"ל דמיירי שנכתב על דבר שיכול להזדייף ובע"מ דא"כ גם על שטר מקושר לא קשה ואמנם הפ"י כתב דלרבי יוחנן ודאי גט מאוחר כשר דיהא ניכר הרמאות ולא יחפה ע"ש וא"ש ודו"ק:
נא והנה התוס' הקשו לר"ל גט מאוחר אמאי יכשר ולא הקשו לר' יוחנן ג"כ הא מפסדת פירות משעת נתינה עד הזמן הכתוב בגט וברא"ש באמת הקשה גם לר' יוחנן ע"ש ועיין בספר בני אהובה שכתב דבאמת קשה הא כל מוקדם כשר עכ"פ לגבות מב"ח ואמאי בגט יפסול לגמרי וע"כ צ"ל דבגט הי' תק"ח לכתוב זמן וא"כ עבר על תק"ח ולכך פסול אבל לר' יוחנן דהזמן נתקן משום בת אחותו ולא משום פירות ובמאוחר נהי דאיכא חשש פירות כיון דליכא חשש ב"א דצריכה לברר כמ"ש הב"ש אבל משום פירות לא תיקנו חז"ל לכך כשר אלו דבריו ז"ל והם טובים ונכוחים, ואמנם לר"ל דס"ל משום פירות תקנו זמן שפיר יש לפסול מאוחר דעברי על תק"ח וממילא לא קשה מפ' ג"פ דשם הא לא עברו על תק"ח דהרי נכתב כדינו כמקושר והבעל עשאו אח"כ פשוט ונעשה מאוחר ושפיר הוא כשר משא"כ חם נעשה מתחלתו מאוחר פסול דעבר על תק"ח ודו"ק:
נב עוד העיר בס' ב"א דהא העדים פסולין דחתמו שקר וה"ל להיות גט בטל ובאמת דעת הרא"ש בתשובה דמוקדם פסול ובטל מה"ת והא דבשטר מוקדם גבי מב"ח עכ"פ היינו באין כת"י יוצא ממ"א דנאמנים לומר טעינו בשנת המלך ע"ש והנה בגט מאוחר נהי דחז"ל לא תיקנו משום פירות ולא עברו על תק"ח מ"מ הרי העדים שקר עשו ופסולים ואף אם איכא ע"מ מ"מ הוי מזויף מתוכו ושפיר כתב הרמב"ם דפסול אבל שם בפרק ג"פ הרי העדים לא עשו שקר כלל רק הבעל עשאו פשוט והוי מאוחר ולכך כשר וח"ש ודו"ק:
נג הלכה ך"ו עכ"מ והנה הרי"ף השמיט כל שיטה זו. והנה הא דהשמיט הא דגזיי' לזמן היינו די"ל דפירש כמ"ש התוס' ואין לומר דרק למ"ד משום פירי פריך אבל למ"ד משום בת אחותו לא קשיא דשפיר נקטלה מספק כדמוכח מיבמות פרק ד' אחין כמ"ש התוס' דמוקמינן לה בחוקת א"א ולכך הרי"ף דפסק כר' יוחנן דזמן תיקנו משום ב"א השמיט. זה וכן י"ל בכתב בו שבוע שנה חדש שפיר נקטלה מספקת דמוקמינן לה בחזקת א"א והקושיא רק למ"ד משום פירי אבל רבינו פירש כהתוס' ד"ה גזיי' דהא דאמר ביבמות התם להצלה אתי היינו דיריאה למחקו דסבורה דיפסול אבל בחמת לח יפסול וכן בכתב בו שבוע שנה כשר וז"ב:
נד ואמנם כתב הכ"מ דמדברי רבינו נראה דלכתחלה א חין לכתוב שנה שבוע חדש רק רלא פסלינן לי' בדיעבד ואף דבמאוחר כתב רבינו דפסול היינו דהעדי' כתבו שקר וכמ"ש בחות נ"ב אבל כאן לא כתבו שקר ואהני לשבוע אהובה דטעם מוקדם דבתרי' ודו"ק:
והנה לפמ"ש שם בשם הספר בני דפסול משום דהעדים פסולים ואף דאיכא ע"מ מ"מ הוי מזויף מתוכו ע"ש א"ש קושית מהרמשי"ף אהא דמשני אהני דלכתחלה לח תנשא ופירש"י דלא כתבו לי' סופרי הדיינים ולא חתמו עני' סהדי והקשה הא יכול לכתוב בכת"י וזה ג"כ מג' גיטין פסולין ואם נישאת לא תצא ותירץ דלא שכיח שיהי' בעצמו סופר ע"ש ואמנם לר' יוחנן דסבר משום בת אחותו וע"כ דתיקנו גם משום דבר דלא שכיח וא"כ קשה דלמלתא דלא שכיח א"א לתקן דיכתוב בעצמו ואמנ' לדעת הרי"ף דכל הקושיא רק למ"ד משום פירי א"ש דהוא ס"ל דמשום זנות לח תיקנו משום דלא שכיח א"כ לא קשה מה הועילו בתקנתן הא יכול לכתוב בכת"י דזה ג"כ ל"ש ולדבר דל"ש לא חשו כמ"ש מהרמשי"ף ודו"ק ולפ"ז לפי' הרי"ף דהקושיא רק למ"ד משום פירי שפיר יש לפרש אהני דלכתחלה לא תנשא כפירש"י דלא כתבי לי' סופרי הדיינין ולא חתמו לי' סהדי ואי קשיא. קושית מהרמשי"ף כתב בכת"י מא"ל די"ל כתירוצו דזה ל"ש ומשום דבר דל"ש לא חשו חז"ל למ"ד משום פירי ולפ"ז שפיר י"ל דגזוי' לזמן דינו כגט שחין בו זמן ופסול והא דלא שני לי' אהני דלכתחלה, לא תנשא דבזה ל"ש פירש"י דלא כתבי לי' סופרי הדיינין ולא חתמו עדים דהא גזיי' בתר דחתמו סהדי כמ"ש הכ"מ ולכך השמיטו הרי"ף אבל הרמב"ם דפירש הקושיא גם למ"ד משום זנות וע"כ דהא דשני אהני דלכתחלה לא תנשא כפירש"י דהא קשה' קושי' מהרמשי"ף כתבו בכת"י מא"ל ואין לומר כתירוצו דלא שכיח דהא למ"ד משום זנות חשו אף לדבר דל"ש וצ"ל דמה דמשני אהני לכתחלה א תנשא הוא כפשטי' וכמו שפירשו הרשב"א והר"ן וא"כ ע"כ דמה דפריך בתר הכי גזיי' לזמן ויהיב לה היינו דנישאת לכתחלה דליכא למימר דפריך רק מהולד כשר דהא כבר שני לי' אהני דלכתחלה לא תנשא וכמו שהוכיחו הרשב"א והר"ן ולכך פסק הרמב"ם דכשר ונישאת לכתחלה וכל א' על מקומו יבוא בשלום ודו"ק. והנה בחידושי הש"ס והש"ע כתבתי הרבה בסוגיא זו וכאן כתבתי מה שנוגע לדברי הרמב"ם זלה"ה:
נה והנה הפוסקים נחלקו אם נכתב ביום ונחתם בלילה ונישאת אם תצא או לא ועסי' ק"נ בב"ש ס"ק ב' דאפילו גט מוקדם דפסול מדרבנן לא תצא כ"מ מהש"ע שהוא לשון הרמב"ם ע"ש והר"ן ס"ל דתצא אם אין לה בנים והרא"ש ס"ל דאפי' יש לה בנים תצא עסי' קכ"ז והנה מהירושלמי דאמר עד שיאמר בפ"נ היום ובפ"נ היום והא אמרינן סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך שמא יבוא הבעל ויערער והא אם נישאת לא תצא ומה יועיל בערעורו ואמנם ז"א דהא אמרינן לעולם ר"א היא ומודה ר"א במזויף מתוכו והא מזויף מתוכו פסול מדרבנן ואפ"ה צריך שיאמר בפני נחתם לשמה ואמנם הר"ן בפ' המגרש כתב דרק בשלשה גיטין דתני שם במתני' לא תצא וע"ש היטב בהר"ן ומשמע דה"ה במזויף מתוכו דאם נישאת תצא דהא טעמא משום לשמה והוא דבר שנוהג רק בגיטין ולא בשטרות ע"ש היטב. אבל מוקדם איכא מ"ד לא תצא בגט שאין בי זמן ולדעת התוס' דלא אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטי לידך הוא פסול דאתי למטרף לקוחות שלא כדין וגרע מאין בו זמן ואפילו נישאת תצא ואפי' לדעת רש"י יש להחמיר כיין דפסול בשאר שטרות גם בגט תצא ע"ש ולפ"ז א"ש דפירש"י שעת הדחק שנישאת דלולא דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אפי נישאת תצא היינו אי ריב"ל ס"ל כר"ל משום פירות ואז יש חשש דהאשה תטרוף מלקוחות שקנו בין כתיבה לחתימה שלא כדין שהדיינים יסברו שנחתם ביום שנכתב ולכך תצא ואהני שעת הדחק דלא תצח אבל לר' יוחנן דפסול משום חיפוי שלא כדין אבל חשש טריפת לקוחות ליכא דהא יש לבעל פירות עד שעת נתינה י"ל דלא תצא דלא גרע מאין בו זמן דג"כ יש חשש חיפוי ואעפ"כ לא תצא ולכך פירש"י עוד לשון אחר דהיינו אם הלך לדרכו וא"א ליתן גט אחר והיינו אם לא נישאת דרש"י מספקא לי' כמאן ס"ל לריב"ל ולכך כתב שני פירושים וז"ב ומעתה מה שהביא הב"ש ראיה מפירש"י דס"ל אם ניסת תצא אינה ראיה דרש"י פירש כן אי ריב"ל ס"ל כר"ל ואי ס"ל כר' יוחנן פירש פי' אחר וחנן קיי"ל כר' יוחנן דאם ניסת לא תצח וא"ש מה דכתב הר"ן בשם רש"י דאם ניסת לא תצא דכן הוא אליבא דהלכתא וא"צ לחילוק דכתב הב"ש בין ידע הבעל ללח ידע דזה תמיה כמ"ש בס' ב"מ ות"ג ומה שכתבתי נלע"ד ברור בס"ד ודו"ק.
נו וגט מאוחר להרמב"ם דפסול לפמ"ש הב"י דמשום פירי ליכא דהאשה מחלה לבעלה הפירות עד זמן הכתוב רק משום זנות יש לחוש דכל אימת שתזנה י"ל דחתי הגט הי' א"כ בנישאת לח תצא אבל אם יש לחוש לפירות ולהפסד לקוחות אפי' ניסת תצא ולפ"ז מה שהביא הר"ן ראיה מיבמות קי"ז דמאוחר פסול דאל"כ ליחוש דילמא אחרו העדים אינה ראיה די"ל דבאמת פסול הוא ולא תנשא בו ובודאי העדים לא אחרוהו אבל אינה ראיה דאם ניסת בו תצא וכ"כ הר"ן שם ע"ש:
נז שיחתמו העדים ביום כתיבתו ובמקום כתיבתו כבר כתבתי ביאור דברי רבינו מה שכתב שצריך לכתוב בגט מקום הכתיבה כדי שיוכל להתקיים ע"י שיהדרו אחר כל ראובן ויעקב הנמצאים שמה בעיר ההוא שחותמים העדים:
כמ"ש הרשב"א וזה שכתב רבינו ובמקום כתיבתו היינו שיחתמו העדים באותו מקום הכתוב בגט דומיא דביום כתיבתו בזמן הכתוב בגט שלא יהי' מוקדם או מאוחר ולא כפירוש המפרש וע"ש דעפ"ז יישבתי קושית המהרמשי"ף ז"ל ע"ש ודו"ק
נח הלכה כ"ו ע' הגה"מ דכתב דמוקדם לר"א דע"מ כרתי אי חתימי בי' סהדי פסול דכיון דאיכא ע"ח לא סמכי אעדי מסירה אבל אי ליכא ע"ח כשר כו' ולכתחלה אינו נותנו לה אלא בע"מ ובזמן אבל אם נתנו לה תנשא כו' ע"ש היטב וע' מ"ש לעיל בישוב קושית הלח"מ על רבינו ע"ש ומדברי הגה"מ חלה יש סמך לדברי ועפ"ז אמרתי ליישב קושית המה משי"ף בגיטין כ"ו קא פסיק ותני כו' בין באירוסין בין בנשואין בשלמא למ"ה משום ב"א כו' אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי והקשה המהרמשי"ף דילמא קנסי' ארוסה אטו נשואה ע"ש וע"פ וע"פ הנ"ל א"ש דהא שם מוקי לה כר"א דאמר ע"מ כרתי ולפ"ז קשה אמאי צריך להניח מקום הזמן הא לר"א כשר בע"מ בלא זמן ואמנם לכתחלה צריך ליתן לה בע"מ ובזמן כמ"ש בהגה"מ הנ"ל ומזה ראי' למ"ש זקני מהרש"ל הביאו הב"ש סי' ק"ל דאף לר"א צריך ליתנו לכתחלה בע"ח כדי שלא תצטרך האשה לחזר אחר ע"מ וממילא צריך זמן לכתחלה דהא אי איכא ע"ח הוא פסול בלא זמן ולכך צריך הסופר להניח מקום הזמן דהא לכתחלה בעי ע"ח אף לר"א וז"ב. ובזה א"ש קושית המהר"מ שיף הנ"ל דאיך נימא דגזרו ארוסה אטו נשואה דהא נשואה גופי' א"צ להניח מקום הזמן אלא משום דלכתחלה בעי ע"ח וזמן אבל בדעבד תנשא בע"מ ובלא זמן וא"כ כיון דאף בנשואה א"צ להניח מקום הזמן אלא משום לכתחלה איך נגזור עוד ארוסה אטו נשואה וז"ב. והארכתי בחידושי ליישב עפ"ז מ"ש העטור דקושית הש"ס היא רק על מה שמוכח ממתני' דעכ"פ צריך זמן בגט ארוסה וליישב עפ"ז קושית התוס' שם אמאי לא פריך כן אמתני' דנכתב ביום עייש"ה ולפ"ז נראה ליישב מה שהקשיתי עוד בחידושי אהא דכתבו התוס' דבזה"ז אמאי תיקנו זמן והקשיתי דילמא הזמן משום הכתובה דאם יחפה עלי' שגירשה קודם הזנות נמצא מגיע לה כתובה ותגבה מן הלקוחות ובאמת היא זינתה תחתיו ואין לה כתובה ויפסידו הלקוחות בחנם ולפי מ"ש א"ש דהא הקשה הפ"י מאי הועילו חז"ל בתקנתן אכתי הטמין גיטה ותאמר גרשתני ותירץ דכיון דהתירה עצמה למיתה תו לא מהימנא וכבר כתבתי דתינח בזמן הבית אבל בזה"ז קשה דליכא התראה כלל (ולפ"ד הפוסקים דלהנשא לא מהימנא י"ל) ואמנם י"ל לפי מ"ש המל"מ פ"ד הי"ג בשם מהור"ר דוד עראמה דבארוסה לא שייך החזקה דא"א מעיזה דעדיין ל"ל חיבה יתירה וא"נ לומר גרשתני ע"ש א"כ י"ל קושית הפ"י די"ל דגזרו נשואה אטו ארוסה דבארוסה שפיר הועילו בתקנתן דא"נ לומר גרשתני וז"ב ומעתה א"ש מה שהקשיתי אמאי לא' כתבו התוס' דבזה"ז נ"מ לענין כתובה ולפמ"ש א"ש דא"כ הדרא קושית הפ"י לדוכתא הא נאמנת לומר גרבתני ול"ש לומר כמ"ש דגזרו משום ארוסה דהא ארוסה אין לה כתובה וז"ב:
ובזה יש לפלפל עוד בדברי התוס' והסוגיא וכמ"ש בחידושי ואקצר פה רק אעיר דלכאורה בלא"ה י"ל קושית הפ"י דמנ"ל דמ"ד משום בת אחותו ס"ל הא דרב המנונא ואמנם א"ש דהא מ"ד משום בת אחותו הוא ר' יוחנן והוא ס"ל דרב המנונא כמ"ש התוס' בכתובות פ"ט ע"ב ד"ה מתוך ע"ש. ובזה יש לפלפל אי איפוך קמייתא או איפוך בתרייתא ואקצר בזה. והנה להפוסקים דבאמרה גרשתני אינה נאמנת לינשא בלא"ה בזה"ז ל"ק קושית הפ"י רק לענין מיתה שפיר הקשה דעכ"פ לא נוכל להרגה ואמנם באמת לא נזכר בש"ס דאם יש לה גט שאין בו זמן דנקטלה ואי דמה הועילו חז"ל בתקנתן ז"א דשפיר הועילו דלכתחלה לא תנשא וממילא לא יכתבו לה הסופר והעדים כמו שפירש"י והא דכתב הטור דצריכה להביא ראי' היינו בזה"ז דל"ש האי דאשה שאמרה גרשתני דהא להנשא אינה נאמנת רק לחומרא לדעת הני פוסקים ובזה"ז אין נ"מ רק לקולא וז"ב ולפ"ז ל"ק כלל על הטור דהש"ס הוכרח לתרץ אהני דלכתחלה לא תנשא אדין המשנה ועל תחלת התקנה משום קטלא ובזה ודאי לא נהרגנה מחמת שאמרה גרשתני אבל הטור מיירי בזה"ז ובזה שפיר תצטרך להביא ראי' וזה ברור:
פרק ב' ג' ד'
והאשה נותנת שכר הסופר בכ"מ עלח"מ דכתב דבכל מקום היינו אפי' אין אשתו עמו ואמנם אני מסופק אם מגרשה בעל כרחה אם צריכה היא ליתן שכר הסופר דל"ש בזה משום תקנת עגונות או דילמא ל"פ רבנן ואם אינה רוצה ליתן שכר הסופר י"ל דמנכה לה מכתובתה וכן נראה מסתימת הפוסקי' ואמנם יותר נראה דכוונת רבינו דסמך האי והאשה נותנת שכר הסופר להא דבשעת הסכנה כותבין כו' דלא מבעיא בשעת הסכנה דכותבין אף דשם אין הבעל לפנינו ליתן שכר הסופר דהא מיירי במושלך בבור ואמר כתבו גט לאשתי אלא אפי' הבעל לפנינו מ"מ תק"ח דהאשה תתן שכר הסופר וע' בש"ע סי' ק"ך ס"א דכתב המחבר דאם הבעל מצוי יתן לו הסופר הקלף והדיו ע"ש וצ"ע. וכן י"ל דכוונת רבינו דל"מ בשעת הסכנה דאז הגט לטובת האשה שלא תהי' עגונה דהא הוא קרוב למות ותהי' זקוקה ליבם דודאי נותנת שכר הסופר אלא אפי' בכל גט דהוא מחמת קטטה וכיוצא בה ג"כ תק"ח שהאשה תתן לד השכר ועיין בזה. ולפמ"ש לעיל לפרש הא דר"י משום שמא יחפה אע"ג דזכות ל"ש מ"מ כיון דמגרשה ורוב אינן מגרשי נשותיהן וע"כ דזינתה ובעבור זה מגרשה ואמנם לפ"ז ן דגיטין הבאין ממדה"י תו שייך לומר זנות ל"ש דשם לא מחמת קטטה או זנות מגרשה רק שלא תשאר עגונה כמ"ש התוס' י"ח ע"ב ד"ה חיישינן והא דפריך גיטין הבאין ממדה"י מא"ל היינו משום פירי דהא ס"ל לר"י יש לבעל פירי עד שעת נתינה והאשה תגבה אח"כ משעת כתיבת הגט וז"ב) ולכאורה י"ל דמאי פריך קא פסיק ותני כו' דהא בלא"ה הקשה הפ"י דילמא בעי זמן משום דו"ח ואמנם בנשואה דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי אבל בארוסה שפיר י"ל משום דו"ח וצ"ע:
והנה נסתפקתי בגט שחתומים בו עדים פסולי דרבנן אם כשר ע"פ עדי מסירה די"ל דל"ש דילמא אתי למסמך עליהו דהא מה"ת כשרים והוי גזרה לגזרה ומצאתי בפ"י בסוגיא דעד כותי דכתב בפשיטות דאם איכא ע"מ עדי כותים כשרים דתו ל"ח דילמא אתי למסמך עליהו ואפי' אחר שעשאום כעכו"ם גמורים והקשה על הש"ס דמאי פריך א"ה אפי' שטרות נמי הא בשטרות לא ס"ל לרשב"ג ע"מ כרתי ע"ש ואנכי הרואה בטור סי' ק"ל שכתב גט שחתומים עדי כותים או שאר פסולין אפי' יש שם ע"מ פסול ע"ש ומהטור עצמו אין ראי' דהאי כותים ר"ל גוים וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' א' על מ"ש הרמב"ם וגדר גדול גדרו דאפי' כותי ר"ל גוי ע"ש או די"ל דאחר שעשאום כגוים גמורים ה"ל כפסול דאורייתא אבל בשאר פסולי דרבנן י"ל דכשר בדעבד והנה בש"ס דף י"ח דאמרינן א"ב דחתם קא"פ כו' והקשה ב"י למאי דמסיק דפסול משום אחלופי מאי איכא ביניהו דבין למר בין למר פסול ואם נאמר דפסולי דרבנן כשר ע"פ ע"מ א"ש דנ"מ אם ניתן בע"מ דלר"ל פסול ולר"י כשר ובב"י סי' הנ"ל כתב בשם הרשב"א דגט דחתמו בו פסולי דרבנן הוי פסול מדרבנן ע"ש ומסתמא מיירי בע"מ ואמנם ז"א דא"כ אפי' חתמו פסולי דאורייתא פסול רק מדרבנן וע"כ בדליכא ע"מ מיירי וי"ל דבאיכא ע"מ כשר לגמרי ואין כאן מקום להאריך:
פרק ב
הלכה ה'. עלח"מ שהקשה דבש"ס קאמר כשר ולא תעשה ורבינו כתב פסול וי"ל דכיון דבפ' מי שאחזו משמע דבטל לגמרי א"כ אין לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם וכמ"ש הכ"מ לקמן ה' ט' ע"ש ה' ט"ז במל"מ. ע"ש שכתב ולענין דינא אין נ"מ דס"ס חז"ל פסלוהו ותמי' לי דנ"מ גדולה אם הוא בטל מדאורייתא ואם נישאת תצא לבין פסול דרבנן דאם נשאת לא תצא וצ"ע:
בהגהת מל"מ הלכה ט"ו ב' מה שהקשה ממתני' דר"פ חרש דתני אם רצו להוציא יוציא הנה לפ"ד הירושלמי גופא ר"פ דמס' תרומו' דבב"ד אם גירש מהני א"ש וכן י"ל הקושיא הב' ואכמ"ל. והנה טעם הירושלמי נראה ע"פ מה דקיי"ל דאף דחש"ו אין להם מחשבה אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש להם ולפ"ז י"ל בשלמא בקידושי כסף שמא לא כוון לשם קידושין אלא לשם מתנה או פקדון וכן בשטר אבל בביאה ע"כ צ"ל דנתכוון לשם קידושין דהא א"א עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וז"ב ואכמ"ל ודו"ק:
הלכה ט' ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח ה"ז ספק מגורשת לכאורה י"ל דהא הוא צוה ליתן גט כשר ודאי והם נתנוהו בספק א"כ לא עשו שליחותו ואינה מגורשת כלל כמ"ש המל"מ פ"ז ה' כ' מה' אישות הלכה ח"י והלכה י"ט. הנה לדעת רש"י קטנה שא"י לשמור גיטה אפי' בקבלת אביה אינה מתגרשת והתוס' כתבו דע"י אביה מתגרשת ע"ש וראיתי בפ"י שהקשה לדעת התוס' דהא משמע בש"ס דף כ"א דמה שזיכתה תורה לאב לקבל גט בתו הוא מתורת שליחות דהא אמר דאשכחן שליחות בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו וכיון דא"י לשמור גיטה א"כ ליתא בדנפשה ואיך יהי' האב שלוחה ע"ש ולע"ד נראה דאפי' בא"י לשמור גיטה מ"מ אם אביה עומד ע"ג ומדעת אביה מתגרשת כמ"ש התוס' דיש לה אב קרי בה משלחה ואינה חוזרת שאביה ישיאנה לאחר ע"ש א"כ גם כשהיא מקבלת רק מדעת אביה ג"כ הוי גט ועמ"ש הב"י לעיל בשם תשובת רשב"א ודו"ק. ולפ"ז ל"ק קושית הפ"י כיון דבאמת אית לה יד שאפי' צרור וזרקו זוכה לעצמו מה"ת לשיטת התוס' רק דבעינן דעת האב דאל"כ הוי משלחה ואינה חוזרת אבל אי איכא דעת האב מתגרשת קרינן בה שפיר איתא בדנפשה וז"ב ואולם מזה יפלא בעיני על דעת הרמב"ן והרשב"א דפירשו דלכך נערה מתגרשת ולא קטנה ע"י עצמה לדעת הרי"ף דנערה נעשה שליח שליח אביה דזכות הוא לו דמכנסת עצמה לבשותו ע"ש והא הכא משמע להפך דאביה נעשה שלוחה ולכך מקבל את גיטה וצ"ע והנה למאי דמסיק דאפי' נערה א"י לעשות שליח ודאי א"א לומר דהאב נעשה שלוחה דהא א"י לעשותה שליח ואף דקטנה א"י לעשות שליח ואעפ"כ האב נעשה שלוחה י"ל דטעם דקטנה א"י לעשות משום דאין עדות לקטן וכדעת הרמב"ם ובאב ל"ש זה דהתורה עשאתו שליח וכמ"ש הפ"י אבל למסקנא קשה וצ"ל בהפך דהיא נעשה שליח לאביה כמ"ש הרמב"ן לדעת הרי"ף ולא כהסוגיא דדף ד"א ובזה א"ש קושית התוס' על רש"י מהא דפרק האיש מקדש דף מ"ד דבעי מיני' מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גט מיד בעלה והיינו בחיי אביה ופשיט מהא דתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט ומשני הב"ע דאין לה אב אבל לס"ד מיירי ביש לה אב ואפ"ה מגורשת כשיגיע גט לידה ומוכח דאף בחיי אביה מקבלת היא עצמה את גיטה ולפמ"ש א"ש דודאי לס"ד דנערה יכולה לעשות שליח שפיר י"ל דהאב נעשה שלוחה ואין חילוק בין קטנה לנערה אבל למסקנא דנערה א"י לעשות שליח א"כ ע"כ צ"ל דהיא נעשה שליח לאביה וכמ"ש ושפיר י"ל דקטנה א"י לקבל בעצמה גיטה ודו"ק והתוס' קידושין י"ב הביאו הירושלמי דתרומות דמוקי למתני' דהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה גירשך בעלך בארוסה ולמשנה ראשונה ולכאורה קשה דהא לדעת רש"י צ"ל משלחה ואינה חוזרת ולא מהני מה שאביה ישיאנה לאחר וא"כ צריך להודיע לה כמ"ש התוס' בשם ר"י ועיין בסי' קצ"ז וכל זמן שלא הודיעה לה אינה מגורשת ואכתי קשה איך משכחת לה ולשיטת ר"ת א"ש ק וע' בספר ישועת יעקב סי' קל"ז ודו"ק:
בש"ס דף יו"ד ע"א בתוס' ד"ה אי לאו הקשו הא הוי נפיק כולי ממונא אפומא דחד סהדא ע"ש וכתבתי בחידושי דהא דנפיק כולי ממונא נכי רבעא היינו רק אם אנו סומכין על נאמנותו של ע"א אבל כאן אין זה מתורת נאמנות אלא דאין זה כבודו לחתום אחרי כותי שאינו חבר זה לא מקרי נפיק כולי כו' דהא הוא רק גילוי מלתא ואומדנא ודמי להאי דמחוי חת"י אחספא ושדי בבי דינא וזה ברור. ובזה נלע"ד ליישב קושית המהר"מ שיף שהקשה הא ע"כ מיירי שיש שיטה חלק בין הגט לחתימת הכותי דאל"כ א"צ להא דרווחא שביק הא בלא"ה אין דרך לחתום בפחות משיטה אחת וכיון דיש ריוח שיטה ע"כ צ"ל דהכותי חתם ראשונה דאל"כ איך הניח הישראל ריוח שני שיטין דאסור לעשות כן ע"ש ולפמ"ש א"ש דאם באנו לידי מדה זו להאמין לישראל דודאי לא עשה שלא כדין תו אנו סומכין על נאמנותו ותו ה"ל נפיק נכי רבעא אפומא דחד סהדא אבל עתה לא מטעם נאמנות אנו אייתינן עלה אלא מצד אומדנא דאין זה כבודו לחתום אחרי כותי שאינו חבר וכמ"ש לעיל ודו"ק היטב:
והנה בהגהת המהר"מ שיף כתב דל"ק קושיתו דבא' כשר בהניח יותר משיטה אחת דשטר בע"א פסול כמ"ש תוס' ב"ב דף ק"ם ד"ה מקושר ע"ש (אולם בתוס' דף קס"ג ד"ה גופא כתבו דריוח ב' שיטין בין עד לעד ג"כ פסול דיכול לכתוב בשיטה פנוי לפני העד וכ"מ לקמן דשני עדים בשני שטרות מצטרפין ע"ש ובשיטה זו הקשה המהר"מ שיף ז"ל) וע"פ זה נלע"ד ליישב קושית הגאון ישועי"י סי' ק"ל אהך י"א דאם חתמו ב' זה בפני זה יכול השלישי לחתום שלא בפניהם א"כ משכחת לה דגם בגיטין פסול עד כותי כגון דחתמו שני ישראלים ועד הכותי דאז יש לומר רווחא שבקו למאן דקשיש מינייהו וחתם אח"כ הכותי שלא בפניהם ונמצא א' קא"פ פ"ש ולפמ"ש א"ש דאם חתמו שני עדים ישראלים ודאי דחתם הכותי בראשונה דאל"כ איך שבקו שני שיטין חלק דב' עדים ודאי אסורין להניח ב' שיטין חלק לפני חתימתן וז"ב. ובחידושי לאהע"ז כתבתי דבלא"ה ל"ק קושית הישועי"ו ז"ל דלר"ת דמכשיר בעד שלישי היינו רק משום תנאי ולכך מכשיר לחתום שלא בפני הב' ואף דמתוס' גיטין י"ח ב' ד"ה ואינך משמע דאף דהם משו' תנאי צריכין לחתום בפני כולם שם שאני דהוא כוללם יחד או דהתוס' שם חולקים וס"ל דאף משום תנאי צריכין לחתום זה בפני זה ועכ"פ לא שייך נמצא א' קא"פ באותן שמשום תנאי וז"ב וע' באהע"ז סי' ק"ך דנחלקו התוס' והראב"ד ורמב"ן בזה ודו"ק:
והנה רבנו השמיט הך דינא וע' בה' עבדים פרק ו' הל' ו' וכתב דכל גט שיש עליו עד א' כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים והוא שיהי' הכותי חבר עכ"ל. ולא כתב שיהי' הכותי חתום בתתלה וכבה עמד בזה הלח"מ שם והנה בחידושי כתבתי ליישב קושית התוס' הנ"ל דהא נפיק נכי ריבעא אפומ' דחד סהדא דכיון דסוגיא דהתם אתיא ע"כ כר"א דלר"מ שטרות מקרי כתיבה מקרא דירמי' דכתוב בספר כמ"ש הקדמונים שם ועיין בפ"י שם ולר"א העיקר הם העידי מסירה וע"ח הם רק עצה טובה וא"כ ל"ש נפיק נכי רבעא דהא עיקר הטעם דע"ח צריכין להיות כשרים לר"א היינו משום דילמא אתי למסמך עלייהו וכיון דאנן ידעינן דהכותי חבר הי' א"כ בטל החשש הזה ואפי' ימותו ע"מ ויסמכו על הע"ח. מ"מ הא באמת ע"ח הם כשרים וזה ברור
והנה רבינו פסק לעיל פ"א ה' ט"ז דאם עבר ונתנו בינו לבינה או שנמצאו ע"מ פסולים ה"ז כשר והיינו דבזה פסק גם כר"מ דכשר גם בע"ח לחודי' ע"ש ולפ"ז ל"מ מה שחתם הישראל לבסוף דהדרא קושית התוס' לדוכתא הא נפיק נכי ריבעא אפומא דחד סהדא ומה שתירצתי דע"מ כרתי ל"ש דשמא לא היו ע"מ כלל ולכך סתם רבינו וכתב סתם והוא שיהי' הכותי חבר דהיינו שיודעים שהוא חבר דאז בכל גווני כשר אפי' ליכא ע"מ ובאמת אם יש ע"מ כשר גם אם לא ידעינן דהכותי חבר רק דחתם ישראל לבסוף אלא דרבינו סתם וכתב מה דכשר בכל גווני ודו"ק. ועפמ"ש לעיל א"ש מה שהקשה הרמב"ן מאי צריך להא דחתם ישראל לבסוף אפי' חתם כותי לבסוף מ"מ כיון דאין עדי הגט חותמין אלא זה בפני זה א"כ מסתמא לא חתם הישראל עם כותי שפסול לעדות דהיינו פסול ע"ש ולפמ"ש א"ש דא"כ אנו סומכין על נאמנותו של ישראל שלא עשה נגד הדין דאין לחתום עם פסול לעדות וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתה הא נפיק כולה אפומא דחד סהדי משא"כ האי אומדנא דאי לאו דכותי חבר לא מחתים לי' מקמי' ל"ש בי' נפיק כולה כו' כמ"ש לעיל ודו"ק. והרשב"א ז"ל כתב דהכא אליבא דר"א אזלא הסוגיא ואע"ג דר"א בעי דאחזיק מ"מ הכא כולהו אחזוקי מחזקי אלא דאנו חוששין שמא לא בקיאי ואהא מהני הך דמחתים לי' מקמי' דגילוי מלתא בעלמא דהוא בקי בדקדוקי מצוה ודמי להא דאשתמודענא כו ע"ש ובחידושי ביארתי דברי הרשב"א ע"ש ובירושלמי אר"א תפתר שחתם ישראל בסוף אר"י אתיא כמ"ד העדים חותמין זה שלא בפני זה אבל למ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה אפי' חתם הכותי לבסוף עש"ה והיינו דר"י ס"ל דאפי' למ"ד עדים חותמין זה בלא זה מ"מ כשר כשחתם ישראל בסוף דודאי הכותי חתם בפניו דאל"כ איך הניח שני שיטין חלק וכקושית המהר"מ שיף ואמנם למ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה אפי' חתם כותי לבסוף כשר דודאי אם לא דהכותי חבר לא הי' הישראל חותם עמו וכמ"ש הרמב"ן וע' בש"ך ח"מ סי' מ"ה שהאריך גם בחי' לח"מ כתבתי ודו"ק: