אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר נד) חדושים בעניני גיטין

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר נד) חדושים בעניני גיטין

(חדר נג) בדין אם תן כזכי

א ע' בכ"מ פ"ג הלכה ז' דכתב דרבינו פסק כו' וכן נראה מדברי הה"מ כו' אין רצונו לומר מדברי המפרש דהא מדברי המפרש נראה להיפך דכתב וקרי רב עלי' דר"א טוביינא דחכימי משמע דרבינו פסק כר"א ובאמת דעה הכ"מ דרבינו פסק כת"ק דר"א וכמ"ש בסוף דבריו אלא דר"ל הה"מ בהלכה י"ח ע"ש שכתב ובפרק זה נתבאר בדין שלא לשמה התירו לסופר לכתוב טופסי גיטין מפני תקנת הסופר כו' ע"ש ומ"מ מ"ש הכ"מ דרבינו פסק כת"ק ודלא כרב משום דרב יהודא אמר שמואל ורב חגא משמי' דעולא דאוקמוה למתניתין דהכל כשרים לכתוב הגט אפילו חש"ו בשייר מקום התורף אלמא לא גזר טופס אטו תורף צ"ע דהא רבינו פסק לקמן דדוקא גדול עע"ג ובס' ב"א הרגיש בזה וע"ש מ"ש אבל לע"ד י"ל דודאי מעיקר הדין גזר ר"א טופס אטו תורף ואולם לפמ"ש רבינו לעיל דין י"א דחק"ח הוא שיחתמו עדים בגט מפני תיקון עולם א"כ אין לגזר טופס אטו תורף דהא אפילו יכתוב תורף שלא לשמה הוי רק פסול דרבנן דהא בדיעבד קיי"ל כר"מ דגם ע"ח כרתי כמ"ש רבינו פ"א הלכה י"ח ולכך התירו להסופר לכתוב לכתחילה מפני תקנת סופר ועדיין צ"ע ודו"ק:

ב ועמ"ש הרמב"ם פ"ג הלכה ט' ובהשגת הראב"ד ונחלקו הה"מ והלח"מ בפירוש דבריו שבהלכה יו"ד אם מיירי בשיירות מצויות ג"כ או אפילו באין שיירות מצויות והנה בדברי הראב"ד יש שני השגות והשגה השניה הוא בפירוש הוחזקו שהראב"ד פירש דהיינו במקום שכתוב בגט וכמדומה להראב"ד שהרמב"ם לא פירש כן אלא במקום שנמצא הגט והנה אם הוחזקו היינו במקום שכתוב בגט והחשש שמא אותו יב"ש האחר שבמקום כתיבת הגט שלח גט זה לכאן א"ש דדוקא בשיירות מצויות כמ"ש הה"מ דאם אין שיירות מצויות משם לכאן למה נחוש לזה אבל אם פירוש הוחזקו הוא במקום שנמצא הגט מה נ"מ אם שיירות מצויות ממקום כתיבת הגט לכאן הא החשש הוא רק על יב"ש האחד שדר בכאן וז"ב לע"ד. ולפ"ז לפי דפירש רבינו הוחזקו היינו במקום מציאת הגט נכון יותר פירוש הלח"מ דהלכה יו"ד מיירי בלא שיירות מצויות ואם נפרש כהראב"ד דהוחזקו היינו במקום הכתיבה שפיר י"ל כפירוש הה"מ דהלכה יו"ד מיירי דגם שיירות מצויות וכיון דמדברי הרמב"ם שכתב הואיל ועבר אדם שם ולא כתב אם עבר אדם שם מוכח דנמשך למ"ש למעלה בשיירות מצויות וע"כ דפירש הוחזקו במקום כתיבת הגט דאל"כ מה נ"מ אם שיירות מצויות או לא וא"ש דברי הה"מ דבתרתי לריעותא פסק שלא עבר ובחדא לריעותא פסק שלא שהה ואמנם הראב"ד בהשגתו מיאן בכל זה דלא מצינו בש"ס הפרש כשמצאו לאלתר בין שיירות מצויות כו' וע"ש. והנה בלא"ה י"ל דבלא הוחזקו בעיר הזאת שנמצא הגט יב"ש אחר רק דשיירות מצויות החשש רחוק דילמא יש שם עוד יב"ש ודילמא אותו יב"ש (לא) שלח גט לאשתו לכך הקיל הרמב"ם ופסק שלא שהה אבל בהוחזקו כאן יב"ש אחר אין כאן אלא ספק אחד שמא אותו יב"ש הוא בעל הגט הנמצא לכך החמיר הרמב"ם ופסק שלא עבר ועפ"ז יש לפרש השגת הראב"ד דהוא פירש הוחזקו היינו במקום הכתיבה וא"כ גם בזה איכא חשש רחוק דהא אין שיירות מצויות משם לכאן ולמה נחמיר בזה יותר מבזה ולכן כתב הראב"ד ז"ל וכמדומה שלא כיון לזה הפירוש אלא פירוש הוחזקו היינו במקום שנמצא הגט ועל יסוד הזה בנה דבריו ואמנם הוא יסוד נופל וממילא יפול הבנין ודו"ק:

(והלח"מ ח"מ הקשה על הה"מ דלימא דלכך לא רצה רבינו לכתוב דין צורבא מרבנן משום דספקא הוא דדילמא משום סימנא אהדרינהו לרבב"ח כו' ולכאורה בפשיטות דכיון דרבינו פסק דסימנין דאורייתה בה' גזילה ואבידה ממילא אמרי' דמשום סימנא אהדרינתו ניהלי' ולא משום דצורבא מרבנן היא ולכך לא הזכיר רבינו זה ואמנם לפ"ז תגדל קושית הלח"מ בהלכה י"א על רבינו דלמה כתב דאמרו עדים נקב יש בצד אות פלוני הא בש"ס אמרו מספקא לי' לרב אשי כו' והא רבינו פסק בה' גזילה ואבידה סימנין דאורייתא ובאמת דבה' אבדה נסתפק מארן ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דדבריו שם סותרין זה את זה ע"ש ודו"ק). והנה אם נפרש הוחזקו במקום שנמצא שגם הגם צ"ל דבגט אין כזכר שם העיר וע' בהלכה י"ד שם בהה"מ פלוגתא אם לא נכתב שם חמיר בגט דדע"י הראב"ד דפסול וא"כ הראב"ד לשיטתו דפירש הוחזקו במקום הכתיבה וז"ב ואפשר דשפיר מיירי שנכתב שם העיר בגט רק דחוששין אותו הדר בכאן הלך לשם ושלח משם לכאן גט לאשתו אבל לפ"ז צ"ל דמיירי שהשיירות מצויות דאל"כ איך בא הגט לכאן והיינו כמ"ש הה"מ דבהלכה יו"ד מיירי שהשיירות מצויות. ואמנם לפירוש דהוחזקו היינו במקום כתיבת הגט שפיר י"ל דמיירי אף במקום שאין שיירות מצויות דבשלמא אם לא הוחזקו שני יב"ש רק במקום שנמצא הגט דאז צ"ל דחיישינן יב"ש זה הלך לשם ושלה הגט משם לכאן זה לא חיישינן אם לא בשיירות מצויות אבל אם הוחזקו במקום הכתיבה לא בעינן שיירות ובזה י"ל דתלוי פלוגתא דהרא"ש והה"מ אם הוחזקו עדיף משיירו' מצויו' והיינו בפירוש הוחזקו היינו אם הוחזקו פירושו במקום הכתיבה או במקום שנמצא הגט ואין להאריך ומה דקשה מהא דיצחק ר"ג ע' לח"מ וי"ל דשם אוקי אחזקת א"א אבל כאן ל"ש חזקת א"א דהא עדיין לא נתגרשה והוי כמו שמא ימות חיישינן ואמנם י"ל לדקדק בזה ודו"ק:

ג והנה בש"ס שלחו לי' לר"ג בני אדם הבאין משם לכאן כו' איך מגרשין נשותיהן כו' וי"ל לפי מ"ש המרדכי בשם רבינו יואל דאם לא ככתב בגט שם האיש והאשה כלל והביאו מארן ז"ל וזה ששאלו לרבן גמליאל דבכה"ג שיש להם שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום נתינה אם אפשר שלא יכתבו כלל שם האיש והאשה בגט ור"ג השיב דיש לכתוב פלוני וכל שום כו'. והנה י"ל דטעמא דרבינו יואל מבואר במרדכי דקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי. ואמנם לכתחלה בעינן ע"ח שמא ימותו ע"מ ושאלו הם בכה"ג אפשר דאף לכתחלה יתנוהו בע"מ ואולם ר"ג דאתקין דעדים יחתמו על הגט מפני תיקון עולם גם זה תיקן שיכתבו פלוני וכל שום דאית לי' וז"ב (והנה הלח"מ הקשה על הה"מ מנ"ל להה"מ כו' לימא דרבינו מספקא לי' אי משום סימנא אהדרינהו או משום טב"ע ע"ש ולע"ד י"ל דהא כתב הר"ן והוכיח מפרק גיד הנשה דטב"ע עדיף מסימנא ע"ש וא"כ להך צד דמשום סימנא אהדרינהו כל שכן דמשום טב"ע ודאי אהדרינהו רק לע"ה לא מהדרינן משום דמשקר וא"כ משום טב"ע אין ספק כלל והקש' הה"מ שפיר ולכך תירץ דהספק הוא מי הוא צורבא מרבנן אבל לפ"ז יקשה להיפך דהוי לי' לרבינו לכתוב דבצורבא מרבנן הוי ספק מגורשת כמ"ש הלח"מ בתירוצו ואמנם י"ל דאם מהדרינן בסימן י"ל דלא מהדרינן צורבא מרבנן בטב"ע דאתרע חזקתו כיון דאינו יודע שום סימן כמ"ש הרמ"ה בטור ח"מ סימן ס"ה ע"ש והש"ס בעי אי משום ט"ע אי משום סימנין ודו"ק:)

ד והנה התוס' הקשו הא אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואמאי כשאין הבעל מודה לא יחזור ותירצו כיון דאיכא גט דמסייע לה מעיזה ומעיזה ע"ש ובאמת סברא זו לא נזכרה בשום מקום בש"ס רק בדף ס"ד ע"ב וברא"ש שם כתב דהבעל והשליש מסייעין לה אבל גט הנמצא דאתרע בנפילה לא הוי סיוע כ"כ ואדרבה אילו היה הבט כבר בידה לא היה נאבד דהיתה משמרתו לראיה ואמנם לפמ"ש התוס' והר"ן דליטול כתובה אינה נאמנת ולהראב"ד אף להנשא אין נאמנת כמ"ש בפט"ז מהלכות אישות א"כ לא קשה דאיך נחזור לה הגט שתנשא בו ותיטול כתובת' וז"ב:

ה והנה בהלכה ט' כתב הרמב"ם או שמצא בחפיסה ויש לו ט"ע בגט בארכו וברחבו ועכ"ל בשם הר"ן וי"ל עפמ"ש התוס' דאף דאין סומכין על סימנין להוציא ממון מ"מ מחזירין שטר למלוה ע"פ סימנן דעדיין אין מוציאין ממון רק המלוה יוציא אח"כ ע"ש וכן הכא י"ל דהוא נותן סימן בחפיסה ואף דאין סומכין על סימן אמצעי מ"מ מחזירין לשליח והשליח דמכיר הגט בפ"ע בט"ע יתננו לה ודו"ק. (ו) והנה כתב הב"י בשם מהרי"ק שרש פ"ו דאם כתבי שם דמקום כתיבה לבד והוא שם שכל הרואה יודע שאינו שם שאין דרך לקבוע לאדם כינוי כזה כשר דתו ליכא למיחש ללעז שכבר יודעים שיש לו שם אחר זולת הכתוב בגט ע"ש וכן משמע בקונדריסים עכ"ל הב"י ז"ל ועפ"ז יש לפרש המשנה כתב חניכתו וחניכתה כשר משום דחניכה ניכר שיש לו שם אחר ומכ"ש למאן דמפרש חניכת ראש המשפחה ואמנם אם כתב שם הטפל וכתב על העיקר וכל שום פסל הרמב"ם והיינו הרמב"ם לשיטתו דס"ל דבכל גט כותבין וכל שום וא"כ אין ניכר שיש לו שם אחר ואולם הרא"ש לשיטתו דס"ל דאין כותבין וכל שום בכל גט אלא אם יש לו שם אחר לכך מכשיר דהא ניכר שיש לו שם אחר ובזה א"ש דבשולח גט ממקום למקום וכתב שם מקום הכתיבה וכלל שם מקום הנתינת בוכל שים וכתב דפסול והיינו דבשולח גט ממקום למקום דבזה ודאי צריך לכתוב וכל שום בכל גט דדילמא יש לו שם שם אחר בע"א וא"כ שוב אינו ניכר ודו"ק היטב. והנה בתוספתא הביאו התוס' משמע דשם של מקום כתיבה עיקר כו' עד רשב"ג אומר אפילו כתב שם שביהודא בגליל כו' כשר והפ"י כתב דהטעם דשם של מקום כתיבה עיקר דאם כתב שם של מקום הנתינה במקום הכתיבה הוי שינוי גמור לגבי הסופר והעדי' דהם רגילי' בשם של מקום הכתיבה ע"ש ולפ"ז א"ש התוספתא דשם מקום הכתיבה עיקר כמ"ש הפ"י וא"ש דרשב"ג מכשיר דאזיל לשיטתי' דס"ל עידי מסירה כרתי כדלעיל דף י"א ולדידי' ליכא קפידא כ"כ בעדים דהא אפילו לא חתמו עדים כלל כשר לדידי' ולכך מכשיר בכתב שם מקום הנתינה במקום הכתיבה וז"ב ובזה א"ש הירושלמי דמסיק דכתב אני פלוני וכל שום כו' והיינו דאכתי הסופר אינו מכיר בשם זה ומשני דכתב אני פ' כו' והיינו שהבעל בעצמו כתב גט ולא בלשון עדים ודו"ק

ז והנה המהרמשי"ף ז"ל כתב הא דנדחק בלישנא בתרא לומר דר' זירא פליג ארבה דאמר והוא דהוחזקו והא בחד לשון אמרו תרוייהו ותירץ דהוא כי היכי דתיתי מתניתין כר' מאיר דסתם מתני' ר"מ ור"מ ס"ל דבעי מוכח מתוכו ולרבה הוכרח לומר והוא דהוחזקו דאל"כ קשיא דרבה אדרבה ע"ש דבריו הנחמדים. ואמנם י"ל דלרבה דקאי אמתניתין דהמביא גט ממקום אחר י"ל דהאי הוחזקו מיירי דהוחזקו במקום מציאת הגט כדפירש הרמב"ם אבל במקום כתיבת הגט לא הוחזקו וא"כ ל"ש מוכח מתוכו דבמקום הכתיבה ליכא תרי יב"ש אבל ר"ז דקאי על הברייתא דמצא גט אשה דמיירי במקום הבעל והאשה כדקתני אם הבעל מודה ע"כ מיירי בלא הוחזקו דאל"כ לא אתיא כר"מ וז"ב ולפ"ז הרמב"ם דהעתיק המשנה בהלכה יו"ד כתב הוחזק באותו מקום היינו במקו' שנמצא הגט וכמ"ש דהא מיירי בשליח שהביא הגט כמו בהלכה ט' וזה נכון בס"ד:

ח והנה התוס' הקשו אהא דמשני ר' ירמי' מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יב"ש והקשו א"כ אמאי מהימנן לי' שהוא שלו יותר מאילו אין עדים כלל כו' ותירצו דלעולם לא חשדינן שהוא משקר משום פשיטי דספרי דהא הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן כו' ולפ"ז א"ש הגירסא דאמרו עדים וקאי ר' ירמי' על הברייתא דבזמן שהבעל מודה אבל להשליח לא מהדרינן דחשדינן ליה שהוא משקר דבא בשכרו כמו"ש הפוסקים ואמנם רש"י פירש על גט אחד כו' ואותו חתמנו לאיש הזה התובעו וא"כ ליכא למיחש לעידי וז"ב והרמב"ם כתב מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד ולא כתב לאיש הזה שתובעו והוא מיירי בשליח המביא גט והיינו דהשליח עצמו מצאו ונאמן במיגו ומלשון רש"י נראה דפירש על השליח דכתב לאיש הזה שתובעו ע"ש וצ"ע וכבר כתבתי ליישב קושית התוס' הא אשה שאמרה גרשתני נאמנת וכתבתי דלהראב"ד אינה נאמנת להנשא ובזה א"ש דפירש"י לבעל לא יחזיר שמא כו' וכשתתבע כתובתה יחזור אחר עדי מסירה כו' ויאמר פרעתיך ולאשה לא יחזור שמא תינשא בו ע"ש. וי"ל אמאי לא אמר גם האשה שמא לא גירשה ותטול כתובה בחנם ולפמ"ש א"ש דס"ל דליטול כתובה נאמנת לומר גרשתני אבל להנשא אינה נאמנ' ודו"ק והנה כתבו התוס' דברייתא ע"כ מיירי לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא ותירצו דא"כ מאי קמ"ל פשיטא והקשו דילמא קמ"ל דל"ח דילמא כתב בניסן כו' וי"ל דר"ז ס"ל כר"ל דמשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וכדין טרפה ויש לפלפל הרבה וקצרתי (ט) והנה י"ל דהא דקאמר ודוקא צורבא מרבנן היינו בסימנין דאף דבעד מיתה סמכינן אסימנין דשם ליכא חשש דמשקר כמ"ש הפ"י דהא הוי מילתא דעבידא לגלויי ולא משקר רק דילמא אדמויי אדמי ליה ולהא מהני סימנים אבל כאן בשליח הגט חיישינן דמשקר בשביל שכרו ולמשקר לא מהני סימנין כמ"ש הפ"י דילמא מחזי חזא או דלמא כסומא בארובה אבל בצורבא מרבנן דודאי לא משקר שפיר מהדרינן ואמנם בסימן מובהק כגון נקב יש בצד אות פלוני בזה לא שייך דמשקר ובזה א"ש הרמב"ם דהשמיט הא דצורבא מרבנן ודו"ק:

י והנה התוס' הקשו אם הבעל מודה הא הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ומה שתירצו ע' בת"ח ומהרש"ל שתמהו על תירוצם. והנה אנן קיי"ל דחוששין לדבריו וחולצת ולא מתיבמת וא"כ לא קשה קושית התוס' ואמנם י"ל דהא דאמרינן מספקא ליה לרב אשי אי סימנים דאורייתא או דרבנן היינו אם נאמר דסימנים דאורייתא מ"מ לענין גט דאיכא חזקת א"א לא מהני סימנים וזה מוכח מהרמב"ם ז"ל דפסק סימנים דאורייתא בה' גזילה ואבידה ואעפ"כ העתיק שינויא דרב אשי דאמר נקב יש בצד אות פלוני ע"ש בלח"מ ואמנם לרב אשי דקאי על מתני' דבזמן שהבעל עודה יחזיר לאשה ואפילו לזמן ערובה וכיון דהבעל אומר גרשתי א"כ עכ"פ חוששין לדבריו והוי ספק מגורשת ואיתרע חזקת א"א וא"כ אי סימנים דאורייתא שפיר היו מהני סימנים אמצעים ולא הוי צריך לומר נקב יש בצד אות פלוני וע"כ דהוא מספקא לי' אי סימנים דרבנן ולכך צריך לשנויי דאמרו עדים נקב יש כו' ואולם הרמב"ם מיירי להדיא מיד השליח ואין הבעל כאן כתב דאמרו נקב יש כו' ודו"ק (יא) והנה התוס' בעירובין כתבו דנכרי הוי סתמא וע' ב"ש דכתיב דמדרבנן פסול ובחולין דף י"ב כתבו דקטן אף דסתמן לשמן קיימי מ"מ קטן גרע דאין בו דעת כלל ולא ידע כלל שהם קדשים ע"ש. ואמנם בגט שכותב שם האיש והאשה כמ"ש תוס' א"כ הוי עכ"פ סתמא ולכך מהני עומד על גביו דהא הוי רק דרבנן ופריך שפיר א"ה נכרי וישראל עע"ג ה"נ דכשר מכ"ש מקטן ואמנם זה בתורף דכותב שם האיש והאשה אבל בטופס דלא נזכר בו שם האיש ואשה א"כ קטן גרע מסתמא ופסול מה"ת ולא מהני גדול עע"ג אך נגד זה איכא מעלה בטופס דהוא מדרבנן ונמצא בכל חד איכא חדא למעליותא ורב הונא ושמואל ער אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וזה דעת הפוסקים דאף בתורף מהני ודו"ק. (יב) ובהלכה י"ט כ' רבינו הכותב גט בזדון בשבת אינו גט כו' וכתב המגיה במל"מ מכאן הוכיח מהר"ש יפה כו' ע"ש ולכאורה י"ל לפמ"ש רבינו פ"ד ה"ז הרושם על העור תבנית כתב ה"ז כשר וע מ"מ שתמה דבה' שבת פי"א כתב דרושם על העור פטור ע"ש וא"כ משכחת לה שכתב בשבת גט ברושם על העור ופטור:

אמנם י"ל הואיל והוי כתב לענין גט ממילא הוי כתב לענין שבת וחייב משום שבת ואמנם יש לפלפל דאיך נימא דהגט בטל דהוא עומר לחלל שבת הא אם הגט בטל גם לענין שבת בטל ואינו כתב וצ"ע. (יג) בספר בני אהובה הוכיח מדלא כתב הרמב"ם בפ"ג הלכה ט"ז דבמומר הוי ספק שמא כתב לשמה דהא משום בן כריתות לא מפסל צ"ל דבאין ישראל עע"ג ודאי אינו כותב לשמה והכ"מ דכתב דספק הוא היינו בישראל עע"ג ולא כהב"ש ועפ"ז א"ש מה שעמדתי לעיל אהא דכתב הלח"מ דלהכי נקט הרמב"ם בנכרי הטעם דעל דעתו הוא עושה ולא נקט הטעם דאינו בתורת גיטין כמו גבי עבד והב"ש כתב דרוצה לכלול מומר דהוא בן כריתות והקשיתי דהא מומר הוא ספק שמא אינו כותב לשמה ובנכרי הוא ודאי פסול שאינו בן כריתות ואיך תפס הרמב"ם הספק ולא כתב הודאי ויש נ"מ גדולה לדינא ואמנם לפמ"ש הגאון ז"ל ניחא דהא הרמב"ם מיירי בהלכה ט"ו אם אין ישראל עע"ג ובזה הוי ודאי אין כותב לשמה ולא ספק ובזה א"ש דבתחלה אמר רב נחמן והא נכרי לדעתי' דנפשי' עביד ובתר הכי אמר והא נכרי ודאי לדעתי' דנפשי' עבד והיינו דבתחלה דמיירי בישראל עע"ג לא הוי ודאי אלא ספק שמא אדעתא דנפשי' עבד ולא כתב לשמה אבל בתר הכי דמיירי באין ישראל עע"ג כמו שפירש"י בד"ה לאו מילתא ע"ש ובזה ודאי אדעתא דנפשי' קא עביד וז"ב מאוד ולעיל כתבתי באופן אחר ודו"ק:

יד וע' בתוס' גיטין דף פ' ד"ה כי יתביתו שכתבו ואור"י דאע"ג דבגט פסלינין כו' מ"מ אור"י שאין עושין יפה אותם שרגילין לכתוב כו' אך קשה לר"י כו' ההמשך בתוס' צריך להבין וגם הפני יהושיע הקשה דלמא טעמא דר' מאיר דכל המשנה בגיטין ממטבע דתיקנו חז"ל בגיטין הולד ממזר ע"ש ואמנם י"ל עפמ"ש הרמב"ן דכל המשנה לא שייך אלא במלתא דאיתא רק בגיטין ולא בשטרות אבל מלתא דאיתא גם בשטרות לא שייך ע"ש וא"כ א"ש דכיון דהקדים ר"י דלא יפה עושין שרגילין לכתוב כתובה בעיר אחרת שפיר הקשו אמאי בהיה במזרח וכתב במערב פסלינן ולא שייך תי' הפני יהושע דכל המשנה ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין הולד ממזר לר"מ דהא זה שייך גם בשטרות כמו שהקדים ר"י וז"ב וא"ש ההמשך בתוס' והנה תירצו התוס' כי פעמים שנודע שלא איחרוהו ויסברו העולם שהקדימוהו וקשה הא אפילו מוקדם גמור פסול רק מדרבנן ואם נשאת לא תצא לפמ"ש הר"ן בשם רש"י ואיך בכאן הולד ממזר ולפ"ד התוס' דאם נשאת תצא א"ש שיטת הרמ"ה בטור דאם נשאת תצא אבל הולד כשר מן השני וע"ש בב"י ודו"ק. וע' בטור דכתב וכתב הרמ"ה כשמגרש בעירו כו' ומן הדין היה לכתוב שם העיר של הלידה כו' וכתב עלה הב"י ז"ל נראה לי שכל זה מדברי הרמ"ה כו' הנה עיין בתשובת הריב"ש סימן שי"ד שכתב זה להדיא בשם הרמ"ה ומשמע מלשונו ומלשון הרמ"ה שם שכוונתו אם כתב ולא טעה ולא כתב מקום הדירה כשר ע"ש ודו"ק ואין שו"ת הריב"ש ת"י כעת לעיין בו וער"ן בתשובה הביאו הב"י אע"פ שלא כתבו שם הנהרות כו' שהרי אנו רואים סי' בההוא גיטא דכתוב בשוירי מתא דעל רכיש נהרא כו' ולפע"ד י"ל להפך כיון דא"ל לכתוב הנהר י"ל דלא דקדקו העדים בו כמ"ש התוס' גבי פלוני כהן ודו"ק.

טו והנה בהלכה י"ב הביא המ"מ דברי העיטור וכתב עליו דאינו יודע מהו דממ"נ מגורשת כו' ע"ש ולענ"ד נראה לפמ"ש לפמ"ש הרמב"ן דטעמא דנערה מאורסה מקבלת את גיטה דזכות הוא לאביה דנכנסת לרשותו לכן היא נעשית שליח לאביה ע"ש ולפ"ז כאן דהוא ספק שמא בוגרת היא א"כ מספיקא אינה נכנסת לרשות אביה ומכ"ש אי נימא דכבר יש לה וב"ש וששה חדשים ויום אחד א"כ איכא חזקה דרבא רק דלקולא אין סומכין על חזקה דרבא רק לחומרא א"כ אין לאביה רשות בה וא"כ אפילו היא נערה מ"מ אין לאביה זכות בקבלת גיטה ולא נעשית שליח לאביה ולכך נותן גט לאביה ואח"כ לה וז"ב ודו"ק:

טז הנה התוס' בגיטין דף כ' ד"ה הא בעינן כתבו דמתניתין דשינה שמו ושמה מיירי שכתב שם דיהודא בגליל או איפכא דבשינה שמו ממש ה"ל למנקט לא כתבו כלל דפסול לר' מאיר דמתניתין ר' מאיר היא כדאמרינן התם דהוי רבותא טפי כו' ע"ש היטב וע' בפני יהושע בביאור דברי התוס' ע"ש וברשב"א והרב המגיד פ"ג מה' גירושין הלכה י"ד ע"ש שסיים ולד"ה אם כתבו בשינוי הגט פסול לגמרי והלח"מ הקשה דהא מתניתין היא שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא והולד ממזר כו' ע"ש ולפמ"ש מיירי שם ביש לו שני שמות והוא רק פסול דרבנן ואם לא כתבי כלל לפ"ד הפ"י בכוונת התוס' הוא, בטל דאורייתא ואמנם להעיטור דס"ל דאם לא כתב שם העיר כשר ע"ש היטב ולפ"ז י"ל דאם כתבו בשינוי הוא פסול דרבנן וקמ"ל הה"מ דהוא פסול לגמרי מדאורייתא גם י"ל דהני חכמים דמודו לר"מ לאו היינו ר"א דלדידי' דע"מ כרתי אינו רק פסול דרבנן כמזויף מתוכו ולדעת התה"ד פליג רב אשי על מזויף מתוכו ואנן קיי"ל כר"א וקמ"ל הה"מ דלכ"ע הוא בטל ואין להאריך כאן כי הענין עמוק ויש לי בזה פלפול ארוך וקצרתי פה ואי"ה עוד יבואר היטב וע' ב"ש סימן קכ"ט:

יז והנה יש להקשות להסוברים דצריך להוציא מפיו לשמה א"כ ומה בכך דנכרי אדעתא דנפשי' קא עביד אפילו מחשב בלבו שלא לשמה כיון דאומר בפיו דכותב לשמה הוי דברים שבלב וע"כ צ"ל דנכרי ודאי אדעתא דנפשי' קא עביד וה"ל דברים שבלב המוכיחין דבכה"ג הוי דברים כמ"ש מהרי"ט ולפ"ז י"ל דבגדול עומד ע"ג ומזהירו לכתוב לשמה א"צ להוציא בשפתיו לשמה דהא הישראל מזהירו שיכתוב לשמו ואומר לו בפיו ולפי"ז ל"צ לומר נכרי ודאי אדעתא דנפשי' קעביד דאפילו הוי ספק מ"מ פסול ולכך בהא דפריך ר"נ אלא מעתה נכרי וישראל עע"ג ה"נ דכשר והא תניא כו' ומשני נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ולא אמר ודאי אבל. במסקנא דמיירי באין ישראל עע"ג שפיר הוצרך לומר נכרי ודאי אדעתא דנפשי' כו' ובזה א"ש מ"ש הה"מ אבל כתב תורף פסול ובטל אע"פ שישראל עע"ג והיינו פסול ובטל ודאי לא מספק דהא מיירי בישראל עע"ג ודו"ק. ובזה א"ש בחש"ו דחרש א"י להוציא בשפתיו לשמה ולפמ"ש א"ש דהא הגדול עפ"ג ומזהירו לכתוב לשמה. ובזה א"ש קושית התוס' הא דתני ימול ארמאי והא נכרי אדעתא דנפשי' קעבר ולפמ"ש א"ש די"ל דשם מיירי שאומר בפירוש שעושה לשם מצוה ואפילו מחשב בלבו שלא לשמה הוי דברים שבלב ודו"ק. ובהלכה י"ט כתב רבינו כתבו בו ביום וחתמו בזדון ונתנו לה אינה מגורשת וע"ש בכסף משנה שדקדק אמאי לא כתב ברישא כשכתבו בשוגג וחתמו כיון דשוגג הוא אפילו חתמו נמי ולכאורה י"ל להני פוסקים דבעי שליחות בכתובה הא אין שליח לדבר עברה והמעשה בטל כמ"ש התוס' בב"מ וע' שו"ת נ"ב ואמנם י"ל דמיירי שהבעל עצמו כתב הגט וז"ב ובזה א"ש קושית הכסף משנה דחתימת העדים ודאי בעי שליחות הבעל ואין שליח לד"ע ודו"ק והמגיה במשנה למלך הקשה הא וי"ל כרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ע"ש והנה לר"מ לא קשה דהא ר"א ס"ל דאפילו מצאו באשפה כשר וא"כ לא גרע מכתבו הקוף כמ"ש התוס' בבכורות דאם הטיל בו מום לא גרע מנפל בו מום מאיליו וה"ה הכא וז"ב ובזה א"ש דלא כתב וחתמו והיינו דבזה היה ול דכל מילי דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ודו"ק:

יח וע' הגה מיי' בשם סה"ת דצריך להיות מוקף גויל כל אות ע"ש ובחידושי כתבתי לפרש בזה בעיא דר"פ בין שיטה לשיטה שלי מאי ולכאורה מאי מבעי' לי' דבשלמא ע"מ שהנייר שלי נמצא אותיות פורחות באויר אבל בין שיטה לשיטה לא שייך זה ולכן נראה דמבעיא לי' כיון דבהלקח הנייר שבין שיטה לשיטה לא ישאר היקף גויל ומבעיא לי' אי בעי היקף גויל בגט כמו שנחלקו הפוסקים ובזה י"ל הא דכתב מהר"א ששון בתשובה דהא דספר אחר א"ר ולא שנים ושלשה ספרים הוא דוקא בשעת כתיבה אבל אחר הכתיבה אינו פוסל ע"ש וקשה לפ"ז מאי פריך ותיפוק לי' דהא ספר אחד א"ר דילמא הכא מיירי שאחר הכתיבה אמר כן ולפמ"ש א"ש דא"כ גם משום מוקף גויל אין חשש כמ"ש הב"י בא"ח סי' ל"ב בשם הירושלמי וע"כ מיירי שאמר כן לפני הכתיבה ושפיר פריך ודו"ק (יט) ובזה א"ש קושית התוס' אהא דמשני ל"צ דמעורה והא אינו מוקף גויל ולפמ"ש א"ש דמיירי שאמר כן אחר כתיבת התורף שהוא בשיטות הראשונות כמ"ש התוס' בדף ג' ד"ה אתי לאחלופי ע"ש וא"כ התורף כבר נכתב ולא פסיל בי' עוד משום שנים ושלשה ספרים כמ"ש מהר"א ששון ובחציו השני שהוא הטופס שפיר י"ל דמעורה ולא נפסל משום דהאותיות המעורות אינן מוקף גויל דהא אפילו חסר איזה תיבות בטופס כשר ומכ"ש אם איזה תיבות אינן מוקף גויל וזה נלע"ד לדינא אף לדעת המחמירים דלאו גרע מחסרו' כמ"ש בחי' אהע"ז ע"ש ודו"ק ובחידושי ביארתי דברי הש"ס באופן אחר ע"ש. והנה הרשב"א השיג על הרמב"ם דהכשיר ע"א בלשון אחד וע"א בלשון אחר ונלפע"ד דטעם הרמב"ם עפמ"ש הריטב"א דמדאורייתא ע"א סגי בגט דוכתב כתיב בלשון יחיד א"כ כיון דמדאורייתא סגי בע"א לכך אם ע"א כתב בלשון זה וע"א בלשון אחר כשר והארכתי בזה במ"א ונראה הא דגט שכתבו בשתי לשונות פסול דהמבינים בלשון זה לא יבינו בלשון אחר וא"כ לא יהיה מובן לשום אחד מהם ואכמ"ל ודו"ק (חדר נה) דין כתבו באבר (א) הנה הרמב"ם בפ"ד הלכה א' כתב כתבו באבר כשר ואין כותבין בהם לכתחלה וע"ש במ"מ דהוכחת הרמב"ם מדאמר לאתויי דר' חנניא ולא אמר לאתויי דר' חייא ש"מ דר' חייא רק בדיעבד מיירי ובמתני' תני כותבין לכתחלה ע"ש והלח"מ הקשה א"כ אמאי כתב כותבין על א"ה לכתחלה הא גם שם תני כתבו דמשמע דיעבד ע"ש ונראה דמוכח מדמייתי רב אשי ראיה לזה מהא דכותבין על עלה של זית ואע"פ שאין בו ש"פ ובמשנה תני כותבין לכתחלה א"כ מסתמא על א"ה נמי לכתחלה ואע"ג דדחי ש"ה דחזי לאצטרופי וי"ל דשם לכתחלה והכא דיעבד מ"מ מה"ת נימא דיש חילוק בין הס"ד ובין המסקנא ודו"ק ובאמת קשה לפ"ד הריטב"א דאיסורי הנאה אין להם בעלים א"כ איך כותבין על א"ה הא בעינן ונתן מדידי' ואפשר דזה דחיית הש"ס ש"ה דחזי לאצטרופי ופירש"י עם עלים אחרים לשכב עליו ע"ש וקשה הא עתה אין בו ש"פ ולפמ"ש א"ש דשם עכ"פ הוא שלו ואף דאין בו עתה ש"פ יכול לצרף אותו עם עלים אחרים אבל א"ה אינו שלו ואמנם במסקנא כרבי דס"ל כתבו על א"ה כשר ומוכח דלא כהריטב"א וז"ב וע"ש הלכה ג' דפסק דכותבין על דבר שיכול להזדייף וע"ש בהה"מ שכתב דר' אלעזר תלמידי' דר"י הוי ע"ש והנה התוס' כתבו דהא דאמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין ולא בשטרות דבעינן למען יעמדו ימים רבים ור' יוחנן לטעמי' דס"ל דעד עשרה ימים מדכר דכירי ע"ש וא"כ הרמב"ם דפסק בה' מלוה פרק כ"ז דהלכה כר"א אף בשטרות וראיה מההוא מתניתא דבבא בתרא כמ"ש הרא"ש פסק כאן כר' יוחנן ודו"ק וע' בדף י"ח ע"ב פלוגתא דר' יוחנן ור"ל והארכתי בפלפול במקומו ואכמ"ל:.

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה