בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר נז) לקוטים במסכת חולין · דף פ"ט
תוס' ד"ה והתניא וי"ל משום דכי נקצץ הלולב מן הדקל נתבטל והיינו אף די"ל דנשבר מאליו מן הדקל ולא קצצו גוי מ"מ ה"ל כע"ז שנשברה מאליה דר"ל ס"ל דמותרת ורבא משמע דס"ל כוותי' דמשני שם אליבי' וע"ש והתם אליבא דרבא משני ודו"ק:
והנה התב"ש נסתפק אם כסה בדברים שאין ראוים לכסות אם צריך לגלות ולכסות שנית ע"ש ואם נימא דצריך לגלות ולכסות שנית נראה דאם בא אחר וגלהו וכסה כדינו א"צ לשלם לו דאיהו דאפסיד אנפשי' דהא מצוה על כל אדם לכסות והפר"ח כתב דמשמע מדברי הט"ז דבכסהו הרוח אם ירצה לגלותו ולחזור ולכסותו בברכה רשאי ע"ש וספר פר"ח עצמו אין ת"י ואפשר דוקא אם כסהו הרוח בדבר שאין ראוי לכסות אבל אם כסהו בדבר הראוי לכסות לא ואם בא אחר וגלה וכסה י"ל דא"צ לשלם לו דהא כבר נפטר השוחט וצ"ע ואמנם מהא דפריך והא אדחי לי' קשה לפ"ד הפר"ח הא בידו עדיין לגלותו ולכסותו והיכא דבידו ל"ש דיחוי ע' בסוכה:
ע ומה שכתבתי לעיל דהרמב"ם ס"ל דת"ק פליג ארשב"ג ראיתי בשאלותת דגרס כן א"ל רבא הא בורכא דתניא כו' והיינו כמ"ש וער"ן ודוק:
והנה מ"ש רשב"ג דדוקא בדבר המגדל צמחים י"ל דהוא ס"ל טעם הכסוי שדם הנפש תתעטף בלבוש צמח ומשם תבוא ומשם תעלה למעלת חי ולא ידח ממנה נדח וע"כ ס"ל דוקא דם הנפש ואזיל לטעמי' והבן בדברים):
הפלתי כתב דמצות כסוי הוא מיד והפמ"ג חלק עליו ולע"ד ראיה מהא דחולין פ"ד שאין ספקה דוחה יו"ט מק"ו דודאה אין דותה שבת וקשה הא בלא"ה איך ידחה הא אפשר לכסותו בלילה והוי כס"ס שמא אין חייב בכסוי ואת"ל חייב שמא יהי' ניכר הדם בלילה ויכסנו א"ו דהמצוה לכסותו תיכף והנה אם באמת נשאר הדם בלילה בשבת אם מברך עליו בלילה דהוי דחוי ושמא יש דחוי ואפשר דמחוסר זמן לא הוי דחוי דזמן ממילא אתי כמ"ש המל"מ גבי קטן וצ"ע בהא דסוף פרקין לא יתקע ואם תקע יצא צ"ע אם אין לו שופר אחר אם יתקע בו לכתחלה וצריך עיון באו"ח:
והנה הפמ"ג כתב דעפר דלמטה צריך להיות ג"כ מדבר המגדל צמחים כמו עפר שלמעלה וז"פ והנה קיי"ל דמכסין בעפר עיר הנדחת דמצות לאו ליהנות נתנו וצ"ע בהני דמכסין מספק אם מכסין בעפר עיר הנדחת דדילמא לאו מצוה הוא ואמנם ממ"נ אם אינה מצוה א"כ ליכא הנאה ואפשר דהוי הנאת הגוף בהדי מצותו דהא אסור לו לשחוט אם אין לו במה לכסות אלא דהנאת הגוף נדחה מפני המצוה כמ"ש הרשב"א גבי מעין ולפ"ז י"ל דאפי' ליכא מצוה מ"מ יש לו הנאת הגוף דאל"כ הי' אסור לשחוט יהי' מאיזה טעם שיהיה אך י"ל דגם מצוה איכא מספק וחייב לכסות יהיה מאיזה טעם שיהיה ולא להנות ניתנו וגזרת מלך הוא וצ"ע ואם גזל עפר מחבירו וכסה אפשר דהוי מב"ע אלא דלא גרע מכסהו הרוח אבל נ"מ דיכול לגלותו ולכסותו בברכה כמ"ש הפר"ח וצ"ע:
והנה אם שחט כוי ביו"ט ועבר וכסהו ודאי דהכסוי כשר בדיעבד ואמנם אפשר דהוי מב"ע וצ"ע ואם בא אחר וכסה אפשר דא"צ לשלם לו דלא הוי ברי היזיקא דהא אפשר דיבלע הדם עד הלילה ולא יהא רישומו ניכר וצ"ע:
והנה י"ל דאף דאם כסהו הרוח פטור מ"מ אם שחט לכתחלה במקום שרוח מצוי וקרוב הדבר שיכסהו חייב לגלותו ולכסותו וכמו שכתב זקני הרמ"א גבי סוכה דאם עשאה לכתחלה במקום דא"י לישן בה מפני הקור א"י י"ח ע"ש וצ"ע:
והנה דעת בה"ג דהברכה הוא לאחר הכסוי דלפני הכסוי הוי באמצע המצוה ע"ש והיינו לפי דאמרה תורה מי ששפך יכסה ה"ל כמצוה אחת וא"ש טפי לפ"ד רשב"ג דדוקא דם הנפש חייב בכסוי ובדבר המגדל צמחים והיינו כמ"ש לתקן מה שעיוות ששפך דם החיה וע"כ יכסהו בעפר המגדל צמחים ויעלה למדרגת הצומח ומשם למדרגת החי וא"כ הכסוי הוא תיקון השחיטה וחדא מלתא הוא ואמנם לדעת ת"ק לא זה הטעם וכמ"ש ע"ש ולאו חדא מלתא הוא ובזה א"ש דהעולם לא נהגו כן דס"ל כת"ק ובה"ג פסיק כרשב"ג ודוק ובחידושי תורה כתבתי:
ולכאורה דעת בה"ג דהא אנן קיי"ל דיבדוק מתחלה הריאה ואח"כ יכסה וע' תב"ש בשם ס' בה"י שפקפק בזה דה"ל מחוסר מעשה כן נלע"ד כוונתו ע"ש לכן ס"ל לבה"ג דיכסה תוכף בלא ברכה ומכ"ש לפ"ד הפלתי דעיקר מצוה הוא לכסות מיד ע"ש ודו"ק:
התוס' הקשו על הפיוט צדקו או"ב ביום א' בל תשחטו הא עושה מדותיו של הקב"ה רחמים כו' ולכאורה י"ל בפשוט דהא התוס' העירו היכא דצריך לפסח לדחי עשה דפסח ל"ת דאו"ב ותירצו דמחוסר זמן עשה ול"ת ע"ש ואמנם על פסח מצרים דעדיין לא נאמר לאו דאו"ב שפיר קשה אמאי לא יקחו או"ב לפסח אלא דאז הי' אסור משום רחמנות דדוקא עתה שכבר צוה הקב"ה על או"ב אסור לומר משום רחמנות דאין לנו ליתן טעם על המצוה כמ"ש הטור ריש ה' חקות העכו"ם והשיג על הרמב"ם דנתן טעם לגלוח הפאות משום דהוא מנהג העכו"ם וכתב הוא דאין ליתן טעם למצות אלא דצריך לעשות משום גזרת מלך אבל קודם שצוה הקב"ה ע"ז שפיר י"ל משום רחמנות וא"ש גם י"ל דאף דבחולין ל"ש לומר משום רחמנות אבל לעשות מצוה להקריב קרבן שפיר י"ל משום רחמנות וכמ"ש המרדכי גבי גזל העכו"ם דאף דשרי להדיוט מ"מ גבי מצוה אסור ומיושב קושית התוס' וגם הפיוט א"ש דקאמר צאן לפסח משכו ושחטו צדקו או"ב בל תשחטו והיינו דאף דלהדיוט לולא ציווי הקב"ה ל"ש רחמים על בהמה דהותרה לנו מ"מ לגבי מצוה שייך שפיר ודו"ק:
ולכאורה קשה לי על קושית התוס' דהא כתבו בר"ה בשם הירושלמי דעשה שלפני הדיבור אין דוחה הל"ת שלאחר הדיבור והנה לאו דאו"ב הוא לאו דאחר הדיבור ולכך העשה אין דוחה אותו וז"ב ובזה י"ל דברי הפיוט דזה לאחר שנצטוו על או"ב אבל במצרים דעדיין לא נצטוו על או"ב רק דרצו לקיימו מעצמם ודאי דל"ש לומר דאין עשה דותה אותו משום דהוי לאו שאחר הדיבור דהא עדיין לא הי' דיבור כלל ולכך קאמר צדקו כו' דמדינא שפיר דחה ודו"ק:
פ' ב' תוס' ד"ה שחיטה הרשב"א פירש דההוכחה הוא דלר"ש אמאי סופג מ' הא הוי ה"ס ע"ש והא דלא פריך לר' אושעי' ור"ה ממתני' דזבחים י"ל דשם בשחט קדשים ואח"כ חולין גם י"ל דל"ת איכא אבל מלקות ליכא והנה מה דפריך לקמן דהוי ה"ס לפמ"ש הרמב"ם דהיכא דהלאו מפורש בתורה ה"ם שמי' התראה והיינו כמ"ש המפרשים דהיכא דא"א הלאו בלי ה"ס א"כ ודאי דעת התורה לחייבו מלקות אף בה"ס ע"ש ולפ"ז כיון דאו"ב בקדשים כתיב דוא"ו מוסיף על ענין ראשון א"כ מפורש הלאו בתורה ול"ש ה"ס אלא די"ל דהא יש לפרש הלאו בראשון קדשים ושני חולין דהוי התראת ודאי ואין לומר דא"כ ה"ל שחיטה קמייתא שחיטה שאינה ראוי' דכ"כ דלא זריק דם כו' ז"א דהא רב המנונא לא ס"ל דרב אושעי' כמ"ש רש"י שם וז"ב ולפ"ז כאן אליבא דר' אושעי' ל"ש להקשות והא התראת ספק דהא אין לפרש הלאו בראשון קדשים כו' וא"כ שפיר לוקה גם על ה"ס דדעת תורה לחייבו גם על ה"ס ודו"ק:
הנה י"ל דלדעת רבנן דפליגי על חנניא וס"ל דאו"ב א"נ בזכרים וכתב הרמב"ן אף דקיי"ל חוששין לזרע האב מ"מ באו"ב לא קיי"ל כן דבנו הכרוך אחריו כו' עיי"ש וזה י"ל דאזיל לטעמא דמשום רחמנות הוא ולכך דווקא באם שהוולד כרוך אחריה והיא מרחמתו ביותר הוי אכזריות לשחוט שניהם יום אחד אבל באב ל"ש זה דאין הוולד מכירו כלל והוא אין מכיר הוולד אבל לחנניא י"ל דגזה"כ הוא ולכך אין חילוק וגם בזה י"ל הפיוט ודו"ק:
תוס' ד"ה הנח בלא"ה ק"ל לשיטת רש"י דאיך נימא דהוי נל"ע דהא כששחטו ביטל העשה בידים ובביטל העשה בידים בידים כ"ע מודי כדאיתא במכות ט"ז ואמנם י"ל דדוקא אם אפשר לקיים העשה אחר עברת הלאו שייך לומר דאם בוטל העשה בידים ולא קיימו לוקה והקרא דניתקו לעשה הייני היכא דאפשר לקיים העשה אבל כאן דאחר שעבר הלאו א"א לקיים העשה והרי ראינו דהתורה ניתקו לעשה ע"כ דכוונת התורה שיהא דינו כלאו הנ'לע ולא ילקה וזה נלע"ד כוונת התוס' בתירוצם ע"ש ולפמ"ש גם רש"י ז"ל כיוון לזה
והנה יש להבין לפמ"ש בש"מ פ' א"נ דהיכא דיש לאו שאינו ניתק לעשה דלוקה עליו אז לוקה גם על הלאו הנל"ע ע"ש וא"כ קשה לפירש"י מאי משני ר"ז הנח למחוסר זמן כו' הא כיון דאיכא לאו דשחוטי חוץ דלוקה עליו ילקה גם על לאו דאו"ב ואמנם לפי' התוס' א"ש דהא אחרונים ביארו הטעם לסברת הש"מ דכל להנל"ע לא לקי דאמרי' מסתמא כל ישראל בחזקת כשרות הם ולא עבר על לאו רק משום דכוונתו היתה לקיים העשה אבל כיון דחזי' דעבר על לאו גמור אתרע חזקתו ע"ש ואמנם כאן דל"ש כלל סברא זו וכמ"ש לעיל דהא בעברו על הלאו ביטל העשה בידים וא"א לקיימו רק דחזינן דכוונת התורה להיות דינו רק כעשה וכמ"ש וא"כ מה בכך דעבר גם על לאו גמור מ"מ על לאו זה לא לקי דהתורה הפקיעו מתורת לאו ועשאתו כעשה וז"ב ודו"ק:
והנה בחידושי אמרתי ליישב עפ"ז קושית מהרש"א על התוס' דף ב' ד"ה וסופג כו' וכתבתי לעיל בחידושי ליישב ע"פ סברת הש"מ הנ"ל ע"ש ואמנם לפי מה שביארו האחרונים סברת הש"מ א"כ בלאו דתמורה ל"ש זה דהא שם העשה הוא ממילא ואין הוא עושה כלום שנאמר דכוונתו הי' לקיים העשה ואמנם עיין לעיל בחידושי שפלפלתי בזה גם במ"א ביארתי היטב ואכמ"ל ודו"ק:
ואמנם ע"פ סברתם יש לבאר חילוק של התוס' דשם בתמורה ל"ש לומר דכוונתו לקיים העשה דהא העשה באה ממילא ואין האדם עושה כלל ולכך שפיר יש לומר דהעשה דוחה רק לאו אחד ולא ב' אבל במקום דהוא מקיים העשה בידים ל"ש לומר כן דהא אנן אמרינן דלא עבר על שום לאו כלל לפי דכוונתו הי' רק לסיים העשה ומה לי לאו א' או ב' וז"ב וזה יש לכוון בדברי ברי התוס' דכתבו דעשה דוהי' קדש לאו עשיה היא דמאליו קדוש כו' ודו"ק היטב:
ע"ב מתני' השוחט לע"א הנה לפ"ד הרמב"ם דנעשה מומר בתחלת שחיטה א"כ לרבנן אמאי חייב בשני לע"ז הא ה"ל שחיטת מומר נבלה ולאו שחיטה מקרי ואמנם בשוגג דלא אתרו בי' משום ע"א שפיר חייב משום או"ב ובזה י"ל טעמא דר' יוחנן דס"ל כאן בלא אתרו בי' חייב ובכתובות אמרי' דבחייבי מיתות וד"א כ"ע מודי דפטור ולח פליגי אלא בחייבי מלקות וד"א ואמנם י"ל טעמא דר' יוחנן כאן דל"ש לומר הואיל ואי אתרו בי' פטור כו' דהא אי אתרו בי' ל"ש בי' פטור כלל משום דקלב"מ דהא אז לא הוי שחיטה כלל דהוי נבלה ואין ענין לתלות שוגג במזיד כמו דלא נימא אילו הי' מנבלה הי פטור א"כ פטור נמי בשחט וז"ב ובזה יש לפרש הצריכותא בפשיטות כמבואר למעיין ועתו"ס ודו"ק:
והנה בשוחט להר דאע"פ שפטור מ"מ השחיטה פסולה או מדרבנן או מה"ת ע' רש"י דף מ"ב ובודאי השוחט בנו בו ביום חייב משום או"ב לדעת רש"י גם בשוחט בהמת חברו (וע' ב"ב ע"ז ב' תוס' ד"ה אומר) לפ"ד הרא"ה ואין להאריך כאן:
והנה אם שחט או"ב והתרו בו ואמר דרסתי או עקרתי י"ל דאין לוקה דהא נאמן לאסרה ואמנם אפי' מודה ששחט יפה איך לוקה ע"פ העדים דהא לולא הודאתו הי' פטור ואין אדם לוקה ע"פ עצמו ואמנם ז"א דזה לא הוי ע"פ עצמו דדוקא אם הי' אומר ששהה ודרס הי' פטור אבל כ"ז שלא אמר כן הוי בחזקת כשר גם י"ל דכיון דהתרו בי' והתיר עצמו למלקות א"כ מסתמא שחט כהוגן ועפ"י גיטין בסוגיא דבת אחותו ודו"ק:
והנה בגליון הש"ך שלי סי' שנ"ג כתבתי בהא דנחלק הש"ך על זקני רמ"א דכתב דאם חיוב המיתה קדים לחיוב ממון לא אמרי' קלב"מ והש"ך חולק דדוקא במחתרת הדין כן דבשעה שיצא ממחתרת תו ליכא עלי' שוב חיוב מיתה ע"ש וכתבתי דמש"ס זו דאורי' ל"ש אלא ששחט ראשון לע"ז כו' ופירש"י וחזר ושחט השני לשלחנו כו' א"כ חיוב מיתה קדים לחיוב מלקות ולכך לא אמרי' קלב"מ ומוכח כדעת הטור ורמ"א ז"ל דדוחק לחלק בין מיתה ומלקות למיתה וממון דלא מצינו בש"ס שים חילוק ביניהם ואמנם רש"י פירש עוד אי נמי בשני בני אדם ונראה דרש"י נסתפק בדין זה דהרמ"א והש"ך ודו"ק:
ואמנם מתוס' ב"ק ע' ד"ה כמאן שהקשו אפילו לר"ע מכי מטי כו' מבואר כדברי רמ"א אך בש"מ שם יישב באמת קושית התוס' וכתב כסברת הש"ך ע"ש והוא ספקא דדינא והנה יש להקשות במדליק את הגדיש בשבת דפטור משום דקלב"מ הא הוי עדות שא"א יכול להזימן דיכולין לומר לפטרו מממון באנו ואין לומר דא"כ לא ה"ל להעיד ז"א דנ"מ אם הודה מעצמו דהדליק בשבת דאז חייב ממון דהא פטור ממיתה והוי חייבי מיתות שוגגין לר' יוחנן דחייב ממון אבל כשהעידו העדים וחייבוהו מיתה שפיר פטור מממון וכיון דהוי עשאאילה"ז ופטור ממיתה שוב יתחייב ממון אבל לרשב"ל א"ש דגם בלי העדים הי' פטור מממון דהא הודה שהי' בשבת והוי חייבי מיתות שוגגין ובקנס צ"ע בכה"ג אם באו עדים אח"כ ואין להאריך כאן ודו"ק: