בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר נז) לקוטים במסכת חולין · דף פ"ו א'
תוס' ד"ה סיפא הנה התה"ד הוכיח דבחול ל"ש לגזור משום התרת חלבו מנוי עיי"ש וי"ל דדוקא כוי שהוא ספק לא גזרו בחול דאפי' יבואו להתיר חלבו הוא רק ספק וכל ספק חלב יש לו חזקת היתר במעי אמו כמ"ש האחרונים אבל אם רוב מעשיהם מקולקלים דאז אם יאכלו הבשר יעבור על ודאי איסור דאורייתא שפיר גזרינן ועש"ך ודו"ק:
תוס' ד"ה רוב הא דלא פליגי רבנן בפ"ג היינו לפירש"י דהא התינוק בעיסה ודאי נגע ואין לעיסה חזקת טהרה אבל שם התינוק בחזקת טהרה מטומאת מת או לגמרי לתי ב' בתוס' ולפי' ר"ת יש לעיין ודו"ק. ואמנם התוס' דהוכיחו לקמן דהאי והבצק בידו הוא לאו דוקא א"כ אדרבה מוכח דלא כהאי חילוקא וי"ל דהאי תינוק שנמצא בצד בה"ק מיירי ברה"ר ולכך טהור והאי שנמצא בצד העיסה מיירי ברה"י וזה ברור. והנה הרשב"א הקשה עוד על פירש"י דהא העיסה ל"ל חזקת טהרה דהא ודאי התינוק נגע בה וכמו בשליא בבית דל"ל לבית חזקת טהרה כיון דשליא ודאי בתוך הבית ה"ל הבית כשליא ע"ש ואמנם א"ש דנהי דחזקת הבית איתרע מ"מ גם הרוב מטפחין אינו רוב גמור כמ"ש תוס' לקמן ושפיר אמרי' סמוך מיעוט לחזקה משא"כ בשליא בבית דרוב שליא יש בה ולד הוי רוב גמור כמ"ש תוס' בנדה וחזקת הבית איתרע דהא השליא ודאי היתה בבית לכך לא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה ודו"ק
ובתוס' ד"ה סמוך י"ל לפי דכתבו לקמן דלר"מ רק מדרבנן חיש למיעוט ורק אי איכא חזקה חייש מה"ת לכך הוי רק פלגא ופלגא ולכך לא אמרו ספק לאיסור התיר דהוי פלגא ופלגא ודו"ק ובזה הוי א"ש סברת מהרש"א כיון דרוב מטפחין אינו רוב גמור חייש ר"מ מה"ת למיעוט וסמוך מיעוט לחזקה ול"צ לומר דלר"מ חשיב כיש בו דעת לישאל ודו"ק. והנה י"ל דלענין או"ב ה"ל דבר שיל"מ ול"מ רוב עס"י תקט"ו בא"ח:
תוס' ד"ה יאמרו תי' התוס' לא הבינותי דאטו ר"מ לא אזיל בתר חזקה ובאמת מדברי מהרש"א נראה כן והיינו דהא דאזלינן בתר חזקה היינו משום דפלגא וחזקה ה"ל רובא ולר"מ דחייש למעוטא לא מהני ואמנם למאן דיליף חזקה מקרא מסתמא גם לר"מ כן וע"ל דף י"א בתוס' ד"ה מנא ה"מ ע"ש ולפמ"ש התוס' דלר"מ מדרבנן חייש למיעוטא א"ש דלחומרא אזיל בתר חזקה דפלגא וחזקה ה"ל רובא כמ"ש מהרש"א אבל לקולא לא דהא אפי' אם פלגא וחזקה ה"ל כרוב מ"מ מדרבנן חייש למיעוטא ודו"ק. ובזה א"ש דהתוס' כאן אזלי לפי תי' בתרא בדבור הקדום ולכך בע"ז תירצו בע"א דשם אזלי לפי תי' ראשון ודו"ק
(השמטה ושייכה לדף ע"ג לסוגיא דאא"א דשא"ש)
והנה בפלוגתא דהפוסקים דהרא"ה ס"ל דאף דאא"א דשא"ש מ"מ באכילה אסור היינו דהא דסמכי' על סברת לצעורי משום דאוקי גברא אחזקתו אבל באכילה דאיכא חזקת אמ"ה לא דאוקי חזקה להדי חזקה ונשאר ספק וז"ב והחולקים ס"ל דהא דאדם אוסר דשא"ש הוא מדרבנן והוי ספק דרבנן ודו"ק. ואמנם לפי הס"ד דבמומר ג"כ אמרי' לצעורי וע"כ לא מטעם חזקת כשרות הוא רק סברא פשוטה דלא שייך לומר שרוצה לעבוד ע"ז בדבר שאינו שלו א"כ גם באכילה מותרת דהא סברא ודאית היא וז"ב ולפ"ז א"ש מה שהקש' הב"ח על הרא"ה מהא דפריך משנים שהיו אוחזין בסכין דשם קודם שידע מהסברא דמומר שאני ודאי אין חילוק ודו"ק והנה לפמ"ש דסברא לצעורי הוא דמוקמינן לגברא אחזקת כשרות לפ"ז קשה לי מהא דפריך ר"נ לר"ה ממתני' דהשוחט חטאת בשבת דהא התם בשוגג מיירי וא"כ אפי' לדידיה מי ניחא דל"ש בזה חזקת כשרות דהא שוגג הוא ולא ידע שאסור לשחוט לע"ז אך י"ל דמיירי שהזיד בלאו ושגג בקרבן דג"כ מייתי חטאת ואעפ"כ שייך לאוקמי אחזקת כשרות דעשה כן לצעורי לחברי' וכמ"ד שגגת קרבן שמה שגגה אך בלא"ה הקשה בפלתי מה לצעורי שייך בקרבן שלו למי יצער אם לא לעצמו ותירץ דמאי דס"ל לצעורי מכוון משום דס"ל אא"א דשא"ש רק מדרבנן וה"ל ספק דרבנן וא"כ ממילא לא קשה מהא דהשוחט דמה"ת שרי ע"ש ודפח"ח וא"כ גם מ"ש לק"מ כמבואר למשכיל ודו"ק:
ולכאורה י"ל דמיירי בבהמת חברו ששחטה לע"ז בשבת וחטאת היתה דלר"נ שייך לצעורי אבל לר"ה כשר ובזה הי' א"ש הא דהקשו תוס' מה קושיא לר"נ טעמא דחטאת עוף כו' הא י"ל לאפוקי שלמים דהוי שלו לריה"ג ולפמ"ש א"ש דע"כ מיירי בקרבן דחברי' ודו"ק עכ"ה):