אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר נז) לקוטים במסכת חולין › דף מ"ג ע"ב

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר נז) לקוטים במסכת חולין · דף מ"ג ע"ב

דף מ"ג ע"ב

בתוס' ד"ה קסבר הנה לכאורה על הא דחיישינן לספק דרוסה אין להקשות דנימא נשחטה הותרה כמו גבי בא זאב ונטל בני מעיים דהתם לא משכחת בדיקה אבל בדרוסה יש תקנתא בבדיקה למה לא נברר ע"י בדיקה דכל דאיכא לברורי מבררינן אלא נראה דהתוס' הקשו על מה דאמרינן לעיל ושט אין לו בדיקה מבחוץ ונ"מ לספק דרוסה וכיון דאין לו בדיקה מבחוץ א"כ היה ראוי להתיר מחמת נשחטה הותרה והיינו בבהמה דליכא תקנתא אמנם רש"י לשיטתו דגם בבהמה איכא תקנתא בבדיקה א"כ לא קשה מנשחטה הותרה אלא דהתוס' ד"ה ההוא ס"ד כתבו דלפי מה שפירשו בדף כ"ח דבספק דרוסה איירי א"א לומר שפיר קשה ובזה א"ש דהתוס' לא תירצו כלום על ושט רק ביבמות תירצו ע"ש ולפמ"ש א"ש דעל ושט דקיי"ל דחוששין שמא הבריא ודלא כעולא לא קשה מידי דהא אפשר בבדיקה לפי שיטת ריב"א לעיל דף כ"ח דהא רק לשיטה זו הקשו אבל על ספק דרוסה שפיר הקשו וזה ברור לע"ד ודו"ק:

הנה בדף נ"ה פירש"י הא דאמרינן דאם נשתייר כעובי דינר זהב היינו דאשתייר בעובי דפנו ולא יצא המחט לחוץ וכבר תמהו האחרונים אמאי נקט מחט דוקא ולולא דמסתפינא אמינא דבלא"ה תמוה דבכל מקום צ"ל מפולש או לחלל וכאן ל"צ מפולש וכבר כתבו התוס' והרא"ש דחידוש הוא בטחול ולכן י"ל דס"ל לרש"י דבאמת טרפותו במפולש רק דם יש מחט ולא נשתייר בו כעובר דינר זהב חיישינן שמא הבריא ויצא לחוץ כמו בושט אבל אם נשתייר בו כעובי ד"ז לא אמרינן דהבריא כמ"ש הרא"ש גבי בה"כ דעורו עב ולא חיישינן שמא הבריא אבל שלא ע"י מחט צ"ל מפולש וע' בתוס' דף כ"ד ע"ב בתוס' דכתבו ודוחק לומר דמיירי ע"י חולי ע"ש ובזה א"ש דלעיל דף מ"ב ע"ב אמרינן נקובי תמניא הוי וקשה הא נקובה דטחול לא שוה לשאר נקובי דבכולהו צ"ל מפולש ואיך נחשבינהו כחדא כמ"ש התוס' דף מ"ג ע"א ד"ה הנך דחסרון בריאה בכל שהו וחסרון בשררה הוא פלוגתא דבית שמאי ובית הילל ולכך לא חשבינהו כחדא ולפמ"ש א"ש דגם בטחול שיעורו במפולש רק דחיישינן שמא הבריא ודו"ק ובאמת מדברי הפוסקים לא משמע כן ויש ליישב כמ"ש בחידושי באריכות הטור כתב דספק דרוסה בבהמה לא מהני לה בדיקה דשמא דרסה בסימנים ואין לושט בדיקה מבחוץ ועמ"ש לקמן וי"ל דרש"י ס"ל דרוסה ניכר האדמומית אף לאחר שחיטה והוכיח זה מהא דרב מורה בה כו' וכמ"ש הרא"ה דאל"כ קשה לא משכחת לה בדיקה דילמא דרס בושט ואין לושט בדיקה בחוץ ואמנם לכאורה יש לדחות ראית הרא"ה די"ל רב לטעמי' דס"ל אין חוששין לספק דרוסה וא"כ בראינו שדרס ואין ידוע היכא דרב ס"ל שפיר דבדקינן מכפא דמוחא ועד אטמא ואי משום שמא דרס בושט ואין לו בדיקה בחוץ ז"א דהא רב לא חש לספק דרוסה וא"כ בראינו שדרס ואין ידוע היכא דרס ס"ל לרב שפיר דבדקינן מכפא דמוחא ועד אטמא ואי משום שמא דרס בושט ואין לו בדיקה מבחוץ הא רב לא חייש לספק דרוסה וכיון דבדקינן בכל המקומות אף דבושט לא נוכל לבדוק מ"מ תלינן שלא דרס כלל בושט ובפרט לפמ"ש הרא"ש דרוב פעמים ניכר מבחוץ האדמומית. רק דהחמירו שמא נכנס לפנים ונתתלחל כו' ורב דמקיל בספק דרוסה לא חייש לזה אבל לדידן דקיי"ל דחיישי' לספק דרוסה שפיר כתב הטור דחיישינן שמא דרס בושט ואין לו בדיקה מבחוץ וז"ב ואמנם זה אם נימא דרב לא הדר בי' לגבי שמואל כפירש"י מהאי דעירובין ואמנם אי נימא דהדר בי' שפיר הוכיח הרא"ה דדרוסה ניכר אף לאחר שחיטה דא"א לומר כמ"ש דרב לטעמי' דהא הדר בי' ולפ"ז י"ל דהרא"ה לשיטתי' דס"ל דרב הדר בי' וכמו שכתב מקודם בד"ה האי שרקפא ע"ש ושפיר הוכיח משם דרושם הדריסה ניכר גם לאחר שחיטה אבל הטור אזיל בשיטת התוס' והרא"ש אביו דרב לא הדר בי' וכמ"ש תוס' והרא"ש בפירוש א"כ אין הוכחה משם ודו"ק:

והנה א"ז הב"ח הקשה דהתוס' בדף נ"ג ע"ב ד"ה דרוסה דכתבו דכתבו דאם היה ניכר בחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו המקום ובדף כ"ח ע"א ד"ה איתא כתבו להיפך דאם היינו תלינן בשונרא היה צריך בדיקה נגד כל החלל אע"ג דליכא ריעותא אלא כנגד הסימנין פ"ש ובחידושי כתבתי לתרץ ע"ש וכאן אין הגליון מספיק ועפמ"ש למעלה יש לתרץ הסתירה כאשר יראה המעיין פ הישר ודוק היטב:

הנה הרא"ה בבדק הבית כתב דהא דאמרינן קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום דוקא בושט ובריאה אמרינן כן וכן דעת הראב"ן הובא בתורת חיים וכתב הטעם דושט דאכלה בי' ופעיא בו חוזר ומנקב ע"ש וכן י"ל בריאה שהיא מנשמת בו ומרחפת תמיד הקרום שאינו חזק נקרע ואף דהרשב"א דחה זה בשתי ידים הנה מצאתי בספר העיטור הנדפס מחדש שכתב כן בפירוש ע"ש ועפ"ז יש ליישב שיטת הרי"ף דפסק דלא כעולא אלא דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא והראב"ן פסק כעולא והביא ראיה ממחט שנמצא בבית הכוסות מצד אחד דכשרה ולא חיישינן שמא הבריא והרא"ש הסכים להראב"ן וכן בפסקי הרא"ש ונדחק בדעת הרי"ף ולפמ"ש א"ש דברי הרי"ף דדוקא בושט חוששין שמא הבריא ונתרפא והוי קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום כפירש"י אבל בבית הכוסות לא שייך זה דאפי' עלה בו קרום ונתרפא כשר ואין ראיה מבית הכוסות וי"ל דהאי מרבנן הוי ס"ל חשש הבריא היינו נתרפא ולכך ס"ל דנמצאת איתמר אבל ישב חיישינן ומבית הכוסות אין ראיה דשם ל"ש קרום שעלה מחמת מכה כמ"ש ורב כהנא דאמר דהבריא היינו נקב ושמא נתרפא לא חיישינן כמ"ש הש"ך והפמ"ג דחששא רחוקה היא ושפיר יש ראיה מבית הכוסות ולכך ס"ל לעולא דאין חוששין לשמא הבריא ודו"ק:

והנה כתבתי דהא דהקשה הש"ס מהא דחוששין לספק דרוסה די"ל דשם גבי דרוסה כיון דאפשר בבדיקה לכך צריך לברר אבל בושט כיון דא"א למבדק שרי וצ"ל כפירוש ריב"א דלנקב יש בדיקה אפילו בושט ולכך פריך ומ"ש מס"ד דבעי בדיקה והכא אפילו בדיקה ל"צ כמ"ש הרא"ש דלשון אין חוששין משמע דאפי' בדיקה לא בעי ע"ש ועמ"ש לקמן:

והנה המחבר בסעיף י"א כתב זפק שניקב בגגו במשהו מ טריפה וצ"ע הא בש"ס איתא גגו של זפק נידון כושט וא"כ הא המחבר כתב סעיף ג' תורבץ הושט שניקב ה"ל נבלה וא"כ הכא בזפק שנידון כושט ה"ל להיות נבלה ונ"מ טובא לענין אותו ואת בנו ואף שאין ראוי לשחיטה הא גם חורבץ הושט אינו ראוי לשחיטה ואעפ"כ הוא נבלה אם ניקב ואמת דהש"ך שם השיג על המחבר ואני כתבתי שם ליישב דעת המחבר ע"ש דכתבתי דמה"ת דינו כושט וכשר לשחיטה רק חז"ל פסלו אותו לשחיטה ולכך, אף דפסול לשחיטה דרבנן מ"מ אם ניקב הוי נבלה דחז"ל לחומרא אמרו ולא לקולא ע"ש שהוכחתי כן וא"כ י"ל דגגו של זפק מדאוריית' לא חזי לשחיטה ולכן הוא רק טריפה ולא נבלה ודו"ק:

בסימן ל"ד סעיף א' שנפסק רוב חללה ערש"י ד"ה א רוב עוביה דהביא י"מ דאם נפסק רוב עוביה של הדופן אף שלא הגיע לרוב החלל הוי רוב עוביה ורש"י דחה זה הפירוש דא"כ חמור קנה מושט וע"כ פירש"י רוב עוביה דמצרפין את עובי התנוך לאשלומי לרוב ע"ש והנה לדעת הי"מ יש לפרש דרוב חללה היינו דלא מטרפא עד שיפסק כל עובי הדופן עם מקצת החלל באופן שיגיע לרוב מן הכל אבל אין לפרש להי"מ דאם נפסק מצד הצואר דשם העור דק ונפסק רוב החלל כשר דאנן רק על רוב עובי הדופן שהוא התנוך קפדינין דזה לא מסתבר כלל:

והנה התב"ש סי' כ"א ס"ק ד' הביא יש מי שטעה דאם שחט עור החיצון ומקצת עור הפנימי דה"ל רוב וכשר וע"ש שהאריך להשיג עליו וע' חידושי הרשב"א שהקשה על הא דפריך וכי מתה עומד ומולק והקשה הא כל שחיטה נמי מכי שחט פורתא ה"ל נבלה ומה מועיל השחיטה אח"כ ע"ש והא מכי שחט רוב העורות טרם שהגיע לחלל הוי שחיטה דעדיין אין כאן נקב משהו וע"כ דליתא וע"ש בתב"ש ומה שכתבתי א שם ודו"ק היטב:

א והנה ראיתי בס' לב אריה שדקדק אהא דכתב רש"י .בדף מ"ג ע"א ד"ה אינו קרום דכל נקובי דטריפות לא מהני להו סתימה דלאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה כו' ולא הקשה מיני' וב' דניקב זה בלא זה דכשר והיינו משום דמנין העור השני וע"ש שכתב די"ל דשם טעמא משום דתנן בעור אחד לבדו ע"ש ולפמ"ש לעיל בשם הרא"ה והראב"י והעיטור דטעמא דאינו קרום בושט וריאה מתוך שהן מתנדדי ומרחפים הקרום נקרע ע"ש א"כ לא דחי לניקב זה בלא זה דשם אין קרום אלא דעור השני מגין וכן לריאה שניקבה לא דמי שהדופן סותמתה ולא קרום וא"ש דנקט סביך ולא נקט סריך וע"ש בתוס' ד"ה אמר רבינא בשם רב שר שלום ע"ש ודו"ק:

ואמנם נראה דסוף הקרום ליפסק זה שייך למ"ד טרפה אינה חיה וטרפה על שם סופה וזה נמי סוף הקרום ליקרע וליפסק ותמות הבהמה אבל למ"ד טרפה חיה לא שייך זה דהא אין הטעם כלל משום דסופה, למות ומה בכך דאחר זמן יפסק הקרום ס"ס עתה הקרום חזק והבהמה היא בריאה וכשרה וצ"ל הטעם דכיון דהיתה טרפה פעם אחת שוב אין חוזרת להכשרה והיינו דכתב רש"י דלא מהני להו סתימה דלאחר זמן ואמנם למ"ד דטריפה אינה חיה לא שייך לומר דכיון דנטריפה פעם אחת אין חוזרת להכשרה דהא גם מעיקרא לא היתה טרפה בעצמותה רק דסופה למות וכיון דעלה בה קרום א"כ אגלאי מילתא למפרע דגם מעיקרא לא היה סופה למות ולא היתה טרופה מעולם ולא חל עליה שם טרפה בהחלט וצ"ל הטעם דהא גם עתה סוף הקרום ליפסק וסופה למות וזה שכתב רש"י שני הטעמים לכל מר כדאית לי' ויחדיו על מקומם יבואו בשלום ולא יקשה מהברייתא דיבמות דף ע"ו שהביא רש"י לכל חד מהני אמוראי ודו"ק וא"ש דלא הקשה רש"י מהא דאמר רבא ניקב זה בלא זה כשר כקושית הלב אריה דהא רבא ס"ל בנדה טרפה חיה ורש"י רצה ליישב הברייתא אליבא דכ"ע ודו"ק:

בסימן ל"ד סעיף ב' עש"ך ס"ק ד' דכתב דהן עומדין בהיקף הגרגרת פשיטא דהן מצטרפין לרוב דהא לא גרע מאין בהן חסרון דמצטרפין לרוב לע"ד לא אבין דהא כתב הש"ך עצמו בס"ק ו' דבאין בהן חסרון אין השלם מצטרף ע"ש א"כ אין זה ראיה דשפיר י"ל דעומדין בהיקף הגרגרת ומ"מ אין זה פשוט ול"ש לומר דלא גרע מנקביה דאין בהן חסרון דהכא גרע דבלא השלם שביניהן ליכא רובא ואולי כוונת הש"ך דלפ"ד הר"ן ודעימי' דגם באין בהן חסרון מצרפין השלם. לרוב א"כ בעומדין בהיקף הגרגרת אמאי ביש בהן חסרון מצטרפין לאיסר ה"ל להצטרף לרוב וא"כ מה נ"מ דמצטרפין לכאיסר הא בלא"ה ה"ל צירוף לרוב וע"כ דמיירי שעומדין באורך אלא דלפמ"ש התב"ש דהא דמצטרפין השלם זה דרבנן א"כ אכתי נ"מ דמצטרפין לכאיסר והוי טרפה דאורייתא ואמנם לפ"ד הר"ן בלא"ה לא קשה קושית הרמ"א ז"ל כמבואר בט"ז ובפמ"ג ודו"ק:

שוב ראיתי בפמ"ג שהרגיש בזה וכתב כיון דאין בין נקב לנקב כמלוא נקב גם חצי איסר הוא יותר מכפי רוב היקף הגרגרת וגם אני כוונתי לזה בתחלת העיון אלא דזה אינו מוכרח וע' פר"ח שהביא מלשון ניקבה כנפה דלמאי נקט, בכה"ג שהן קרובים זל"ז כו' א"ו דאתא לאשמועינן דכשהן קרובים אז השלם מצטרף ולא אבין ומצאתי בתב"ש שהשיג עליו וכיוונתי לדבריו ונהניתי:

והנה א"ז רמ"א הביא ואם נחסרה י"א דמשערין כמו בנקובה בעוף היינו אם חופה רוב החלל דכשנשער לפי ערך כאיסר בבהמה היה קטן מאוד שיעור חסרונו ע"כ נתנו לו שיעור אחר ולפי שיטת הרא"ש י"ל דכאיסר הוא גדול מאם חופה רק דכשאין בו כאיסר רק עם צרוף השלם זה קטן מכדי אם חופה וי"ל האי דבעי בעופא מאי דלא ידע הדין בעוף אם יש בו חסרון ובצירוף השלם יהיה בהם כאיסר אם נימא דטרפה א"ד כיון דמשערינן לפ"ע בבהמה ואם ע"י צירוף השלם יהי' בו כאיסר יהי' שיעורו קטן מאוד ופשיט לי' דנצרף השלם ונשער אם חופה רוב החלל דזה גדול מכאיסר לכ"ע ודו"ק:

על הר"ן דהביא איכא מ"ד דאם הכה לרחבה אף הלכה לא מהני דא"כ מאי פריך בזבחים דף ע"ד האי טרפה היכא דמי והא משכחת לה בהכה לרחבה דלא מהני הלכה וצריכה בדיקה ע"ש ונראה דהש"ך בסימן ק"י הקשה לדעת ר"ת דספק דרוסה שנתערב באחרים אף דיכולין לברר ע"י בדיקה מותר דא"כ מה משני התם דאתערב בנפולה וקשה הא איכא ס"ס ומותרים וכתבתי ליישב דהפלתי כתב הטעם דס"ס דהספק הראשון הוא מדרבנן כדעת הרמב"ם דס"ל כל הספקות . הספקות מדרבנן והספק השני הוא ספק דרבנן ע"ש ולפ"ז א"ש קושית הש"ך דנפילה היא הל"מ והיא אסורה מה"ת והספק השני שהיא התערובות הוי ספק תורה וז"ב ומעתה א"ש קושית הדגול מרבבה דזה בנפילה דהוא דאורייתא אבל בהכה על השדרה דאין הספק מחמת ריסוק איברים כנפילה רק משום נפסק חוט השדרה ואינה הל"ח ואם נתערב הוי ס"ס וכולן מותרות ולכך לא מצי לאוקמי הכי ודו"ק:

והנה קשיא לי מכבר לדעת הרמב"ם דלקותא דכוליא משים דיגיע לקותא לבני מעיים מאי פריך ולחשב נמי הא דרכיש הא כבר חשיב במתניתין ניקבו בני מעיים וכמ"ש תוס' גבי גלגולת דלכך לא פריך אגלגלת דטרפות דגלגלת משום דסוף הקרום לינקב וכבר חשיב ניקב הקרום ואמנם נראה דכתב הרמב"ם דטרפות דכוליא שיגיע לקותא למעיים משום דידע ע"פ חכמת הרפואה שמשום לקותא דכוליא שפיר תוכל הבהמה לחיות י"ב חדש וא"כ אמאי היא טריפה ולכך פירש מפני שיגיע לקותא להמעיים ואמנם זה לדידן דס"ל טרפה אינה חיה אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דס"ל טרפה חיה אין צ"ל דיגיע לקותא למעיים אלא כפשוטו ופריך שפיר ודו"ק:

והנה ראיתי מי שהקשה לדעת הפוסקים דזאב לית לי' דרוסה בגסה מהא דכתבו התוס' ד"ה ספק שונרא דבזבחים רצה הש"ס לאוקמי מתניתין בכל הבהמות אפילו בגדיים וטלאים א"כ איך מוקי לה בדרוסת הזאב הא בגסה אין לו דרוסה ע"ש ואפשר שזה ראיה לדעת ר' ירוחם דבעגלים הרכים יש לו דרוסה לכולי עלמא וא"כ י"ל דמיירי שנדרסו כשהיו עגלים רכים ודו"ק:

הטור כתב בשם הרשב"א דאם רבים הם הנדרסים לא ישהה י"ב חדש דאתי בהו לידי תקלה והקשה הדרישה הא ש"ס מפורש בחולין דף נ"ג ע"ש ואמנם לפמ"ש התוס' שם דלפרסומי מילתא עביד הכי א"כ אין ראיה משם וי"ל דלא חיישינן לתקלה א"כ טובא אשמועינן הטור בשם הרשב"א דלא כתירוץ התוס' והתוס' תירצו עוד דשם אי טענה ממהרת לטעון והיינו כ"א יום אבל כאן צריך זמן ארוך י"ב חדש וחיישינן לתקלה ועי' בש"ך שכ"כ בשם מהרא"י בס"ק מ"ז והוא מהתוס' וע' תוס' דהביאו ש"ס פסחים דף כ"ז דתנאי הוא אי חיישינן לתקלה גבי שמן של תרומה טמאה וי"ל דשם הוא ודאי תרומה טמאה אבל כאן הוא ספק וע' תוס' דף מ"ג ד"ה קסבר עולא דהקשו לימא נשחטה הותרה ותירצו דרוסה שכיח והוי כמו רוב הנולדים ואפ"ה אם לא שהה ל' יום באדם או ח' יום בבהמה חיישינן לנפל מדרבנן דהוי מיעוטא דשכיחא וכן מצאתי בפמ"ג שכ"כ דאפילו לשמואל דס"ל חוששין לס"ד זה מדרבנן ולכך י"ל דלכך לא חיישינן לתקלה וצ"ע:

והנה התוס' הקשו בדף נ"ג ע"א ד"ה רוב אריות דאפי' בשאר שורים דאין בהן צפורן היה לנו לחוש כיון דרוב אריות דורסין ולכאורה י"ל דמיירי במקום רחב דאי לאו הצפורן לא היינו חוששין כלל ורק אותו השור שנמצא בו הצפורן אסור אבל לא שאר שורים ויש לכאורה ראיה לדעת הטורי זהב דבמקום רחב אפילו נמצא בו צפורן אין חוששין ודלא כהרב בית יוסף ואמנם מהא דכתב הרשב"א דאפילו הוא והן שותקין בנמצא צפורן טרפה הא בכה"ג לולא הצפורן לא היו חוששין כלל ואעפ"כ טרפה וה"ה למקום רחב ומיהו יש לחלק דבהוא והן שותקין דאמרינן אימר שלמא עבדי בייניהו אבל בנמצא צפורן באחד מהם הרי חזינן דלאו שלמא עבדו אבל במקום רחב דאיכא למימר דברחו לנפשותם ח"כ איכא למימר דכולם ברחו להם ורק אחד נלכד בשחיתתו וצ"ע:

והנה רש"י פירש דרבים היו הנדרסים והיה טורח לבדוק כולן ע"ש וקשה דעכ"פ היה יכול לבחור איזה מהם ולבודקן ואמאי חנקינהו לכולן וצ"ע ונראה דהאי פלוגתא דהרב ב"י והט"ז תלוי אי הבדיקה דרבנן דמה"ת אמרינן נשחטה הותרה וכמ"ש המ"ב או דאורייתא הוא דהספק בשחיטה וחיישי' שמא דרס בושט וכמ"ש הטור ודו"ק כבר הבאתי מ"ש הנה"כ דלקותא דרכיש לא ס"ל לעולא היינו דס"ל דלאו הל"מ הוא אלא מכל שאין כמוה חיה ע"ש וא"כ לא קשה ולחשב נמי לקותא דרכיש דהא תנא דבי ר' ישמעאל ח"י טרפות שנאמרו למשה בסיני חשיב והאי לאו הל"מ הוא ואמנם י"ל דעולא ס"ל דלקותא דרכיש לאו הלכה למשה מסיני הוא אבל רכיש ס"ל דהלכה למשה מסיני הוא והיינו דזה למאי דאמרי בני מערבא והוא דמטי לקותא למקו' חריץ והיינו כמ"ש הרמב"ם דאז יגיע לקותא לבני מעיים אבל רכיש עצמו ס"ל אפילו לא מטי לחריץ דהוא טרפות בפ"ע והל"מ וא"כ פריך שפיר מתנא דבי ר"י על רכיש דלחשיב נמי לקותא דכוליא לרכוש וז"ב ובזה א"ש קושית הפלתי בתוס' דף מ"ב ע"ב ד"ה ואמר דכתבו ואומר ר"ת דפ"ד דחסרון דגלגלת הוי עם הקרום כו' והקשה הא גם במסקנא צ"ל כן דאל"כ הדרא קשיא לדוכתה אמאי לא תשיב גלגלת ולפמ"ש א"ש דלפי דקיי"ל כעולא לא הוי לקותא דכוליא הל"מ וא"ש דאפיק לקותא ועייל גלגלת ודו"ק:

והנה הרשב"א כתב דסימנין דנדלדלו ברובן אינן טרפה אלא דלא מהני להו שחיטה ועש"ך סי' כ"ד ס"ק כ"ג שהקשה מהא דפריך ולחשב נמי סימנים שנדלדלו ע"ש וכבר כתבתי בזה אמנם י"ל דהרשב"א כתב זה דקיי"ל דטרפה אינה חיה וסימנין שנדלדלו ברובן היא חיה ולכך כתב דאינה טרפה אבל תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל טרפה שפיר י"ל שהוא טרפה ופריך הש"ס לתנא דבי ר' ישמעאל ודו"ק:

בש"ס דף מ"ד ע"א למעלה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד א"ז מהרש"א ז"ל עמד בזה דהא לעיל אמרי כל שחותכו ועומד במקומו וע"ש מה שכתב דבחייה א"א לעמוד אסימנא דכל שחותכו ולפ"ז קשה דבחנם נקט האי סימנא ולולא דמסתפינא אמינא דבלא"ה קשה ממ"נ אי לאו מקום שחיטה הוא אמאי נקובתו במשהו ולכן נראה דבאמת מן התורה כל הושט מקום שחיטה הוא וחכמים החמירו ונתנו שיעור עד כדי תפיסת יד ואולי גזרו אגב גרגרת דיש בו שיעור וזה כוונת רש"י וזה להחמיר אבל לא להקל ואמנם לעיל אזלא אליבא דשמואל דס"ל תורבץ הושט מדאורייתא לאו מקום שחיטה הוא ושיעורו כל שחותכו ועומד במקומו אבל כאן אזיל אליבא דרב ומדרבנן וז"ב וזה שאמר נתנו חכמים שיעור דהיינו מדרבנן ובזה א"ש קושית התוס' ד"ה מדקאמר דלא מצי למימר דקאי דנתנו בו שיעור למטה ולפמ"ש א"ש דלמטה מדאורייתא הוא ואמאי אמר שנתנו חכמים שיעור וז"ב וראיתי להרשב"א בתה"א שהביא דעת רש"י ותוס' בשיעור כדי תפיסת יד וסיים ולכתחלה ראוי להתרחק לצאת ידי כל השיעורים ע"ש ולכאורה צ"ע אמאי כתב לכתחלה הא הוא ספק דאורייתא ולחומרא אף בדיעבד ולפמ"ש א"ש דמה"ת כל הושט ראוי לשחיטה רק דרבנן נתנו שיעור וצ"ע:

וע' תב"ש סימן כ' ס"ק ח' שגם הוא כתב דהרשב"א רק לכתחלה מיירי רק שבקצר משמע דגם בדיעבד קאי ע"ש ואין להאריך והנה התוס' הקשה ריב"א בעוף מאי ומפשטות לשונם דהביאו פירש"י דהוא בשלש אצבעות וארבע הקשו כן דבעוף מאי דבצואר עוף ליכא שיעור כזה ולכך כתבו דכל אחד לפי גדלו אבל לפירוש בה"ג דהוא משהו. י"ל דבהמה ועוף שוים והנה לקמן דף נ' אמרינן וכמה כמלוא בטדא בתורא ופירש"י אצבע בתורא אפילו בשור הגדול די בכך ולפי בה"ג היינו ד' אצבעות ולכך אמר שם בתירא היינו בשור הגדול אבל בשאר בהמות וחיות לפי ערך ורש"י פירש שם אצבע והוא מהיפך להיפך מפירוש בה"ג ולכך פירש שם אפילו בשור הגדול די בכך ומכ"ש בשאר בהמה וחיה ואין חילוק וע' בבית יוסף ובתב"ש והנלע"ד כתבתי

בדף מ"ט אמר רב למה נחוש לה. ע' בר"ן שכתב דרבא סבר דהא דחלב טמא אינו סותם זה גזרה דרבנן שלא יאמרו דהחלב נמי מותר מדהוא מתיר ע"ש ובס' לב ארי' דלמסקנא דאמר רבא רב ואיסור' דאורייתא מוכח דהוי דאורייתא ולע"ד י"ל דמיירי בחלב דאקשתא דהוא פלוגתא דר"י ור' עקיבא והנה לענין החלב עצמו הוא ספק דאורייתא ולחומרא מ"מ ס"ל לרבא דהבהמה מותרת דהא זה ספק דרבנן לדעת הר"ן דלרב טמא סותם מדאורייתא ור"פ השיב רב ואיסורא דאורייתא היינו כיון דהחלב עצמו הוא ספק דאורייתא ולחומרא גם הבהמה ה"ל להחמיר דהא נולד הספק בדאורייתא וז"ב ובעיקר מה דאמר רבא למאי ניחוש לה י"ל דס"ל כמו שכתב הרשב"א בתשובה הובא בש"ך יו"ד סי' רמ"ב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על רב ששת דמקיל ורב פפא דרב הוא גדול מרב ששת וגם הוא אסור דאורייתא לא עבדינן אפילו בהפסד מרובה כהמיקל וע' בש"ך שם ותבין:

והנה לעיל הבאתי קושית הפלתי בתוס' דף מ"ב ד"ה ואמר ר"י דכתבו דס"ד דטרפות דגלגלת הוא עם הקרום דהא גם למסקנא כן. ולפמ"ש דשם לרב עוירא עצמו פריך דלא ס"ל לחלק בין קולשי' לסומכי' והיינו דס"ל דטרפות בפ"ע הוא ולא משום דיגיע לקותא לבני מעיים ופריך שפיר ולחשב הא דרב עוירא אבל לבני מערבא דמחלקין בין קולשי' לסומכי' והיינו משום דסומכי' הוא סמוך לבני מעיים וכיון דהטרפות הוא משום בני בני מעיים כבר חשיב לה במשנה ובני מעיים שניקבו כמ"ש תוס' ד"ה הנך ודו"ק:

בש"ס טרח טריא להאי גברא מתניתין היא המסס ובה"כ שניקבו לחון והקשה הט"ז דילמא קמ"ל דבעי בדיקה לכתחלה ונראה דבאמת דלא כעולא וחיישי' לשמא הבריא וכתב הרא"ש דלא תקשי מבה"כ דבעי משני צדדים ורב אלפס מחלק דבה"כ עורו עב ולכך מצד אחד כשר וא"כ קשה מהמסס דתני במתניתין המסס ובה"כ שניקבו לחוץ הא המסס עורו דק ואפ"ה תני שניקבו לחוץ אבל ניקב מצ"א כשר וליחוש לשמא הברי ורש"י באמת פירש דבהמסס אפילו מצ"א טרפה והתוס' הקשו עליו דמתניתין תנן שניקבו לחוץ ואמנם יש כומר דשאני המסס דאפשר לבדוק אם יש קורט דם בחוץ ולכך כשר אם בודקין אותו וליכא קורט דם בחוץ אבל ושט דאין לו בדיקה מבחוץ דהוא אדום ולכך אפילו נמצא קוץ בפנים חוששין שמא הבריא וממילא מוכח דצריך בדיקה וזה דאמר אביי מתניתין היא דתני המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ ומזה מוכח דצריך בדיקה מבחוץ וז"ב:

מה שהקשה הטורי זהב למה לי קרא זאת החיה חי' אכול שאינה חיה לא תאכל וקרא לכלב תשליכון אותו י"ל דאילו מקרא דאת החיה אכול הוי אמרינן דודאי חיה אכול הא ספק לא תאכל כדאמרינן בש"ס כל טהור יאכל בשר טהור ודאי יאכל הא ספק לא יאכל והיה ספק טרפה אסור מן התורה לכך צריך קרא לכלב תשליכון אותו דדוקא ודאי אינו ראוי אלא לכלב הא ספק מותר ולכך כתב הרמב"ם החמירו בו היינו מדרבנן וכ"כ הפמ"ג וי"ל דלא סתרי קראי אהדדי דקרא דזאת החיה מיירי בכל הטרפות ובהן ספק טרפה אסור אבל קרא דלכלב תשליכון אותו ריש' דקרא ובשר בשדה טרפה דהיינו דרוסה דאיכא ספקי טובא, כמ"ש הרשב"א וספק דרוסה מן התורה מותר כמ"ש המשאת בנימין והפמ"ג בסימן נ"ז ס"ק י"ד במשבצותיו ויש להאריך רש"י דף מ"ג ע"ב ד"ה ואם תאמר ודרב עוירא ל"ל לחייא י"ל דשפיר אית לי' רק דס"ל כבני מערבא דדוקא בסומכי' והטעם מפני שיגיע לקותא לכרס וא"כ הוא נכלל בכלל נקבה הכרס. הנה הרי"ף פסק דלא כעולא והראב"ן פסק כעולא והביא ראיה מהא דמחט שנמצא בבה"כ ולכאורה י"ל דזה תלוי אם במחט שנמצא בבה"כ צריך להפכה ולבדקה אין ראיה משם דהא בושט א"א בבדיקה ואף לדעת ריב"ם דבניקב אפשר לבדוק מ"מ הא לדעתו צ"ל דעולא ס"ל דא"צ לבדוק דאל"כ מה פריך מ"ש מספק כדהוכיח הרא"ש וא"כ אין ראיה ממחט שנמצא בבה"כ ושפיר פסק הרי"ף דלא כעולא אבל הראב"ן י"ל דס"ל דבמחט שנמצא בבה"כ א"צ בדיקה מצד השני ורבי שהפכה היינו מקרה קרה שהפכה וכמ"ש הטורי זהב בסימן מ"ח וא"כ שפיר ראיה משם דהלכתא כעולא וכן הרא"ש דפסק שם דא"צ להפכה וכמ"ש הב"י והוכיח זה ממ"ש הרא"ש וא"כ הפכה ע"ש ולפ"ז גם בושט פסק כהראב"ן זקנו וז"ב והגאון דגול מרבבה כתב להכריע דאם יש ק"ד בפנים צריך מבחוץ דאז יצאה מחזקת' מחיים ע"ש בסימן מ"ח א"כ גם כאן בושט י"ל כן ובזה א"ש פירש"י דפירש דקורט דם אין בה בפנים והתוס' השיגו עליו ולפמ"ש שפיר פירש ועפ"ז יש להשוות דעת הפוסקים ולכאורה לפ"ד א"ז הב"ח דבכ"מ שנמצא ק"ד חוששין לס' דרוסה שפיר פירש"י דאין כאן ק"ד דאל"כ חיישינן לדרוסה אך זה אינו דהא עולא ס"ל אין חוששין לס"ד ולפ"ז י"ל דהתוס' לא השיגו על פירש"י אלא משום דעולא ס"ל א"ח לס"ד לדידן דקיי"ל חוששין לס"ד שפיר י"ל דמיירי רק באין ק"ד בפנים אלא די"ל דהכא א"ח לס"ד כיון דיש לתלות הק"ד בהקוץ והוי כמו ספק שונרא ספק כלבא דתלינן בכלבא ואמנם להאי מרבנן דאמרינן נמצאת איתמר ע"כ צ"ל דמיירי באין ק"ד בפנים דהא ליכא למתלי בקוץ ובזה לא קשה קושית הרשב"א והט"ז דאיך אמר רב כהנא כל חיוי ברייתי קוצי אכלי דאטו בהו איכא ק"ד ולפמ"ש א"ש דלהאי מרבנן ע"כ עולא מיירי בליכא. ק"ד ושפיר פריך רב כהנא דהאי מרבנן ע"כ ס"ל דחוששין לס"ד ודו"ק.

תוס' ד"ה הנך. וא"ת אמאי לא חשיב חסרון הגרגרת דהוי כאיסר היינו לפירוש הא' שכתבו דלכך ריאה שחסרה וחסרון בשדרה לא חשיב כאחד לפי דאין שיעורן שוה כו' וה"ה בגרגרת אין שיעורו שוה עם ריאה ושדרה דבגרגרת הוי חסרון כאיסר ובהנהו הוי שיעור' אחרינא אבל לתירוץ שני דזה בעצם וזה בבשר א"כ לק"מ דהא חסרון שדרה וגרגרת שניהם בעצם וכחדא חשיבי וז"ב:

והנה קושיתם דלחשוב בריאה ובשדרה בחד י"ל דאם נימא דחסרה הריאה הוי חסרון בפנים א"כ לא דמי אהדדי דזה בחוץ וזה בפנים ובפרט לתנא דבי ר' ישמעאל דס"ל טריפה חיה י"ל דלדידי' חסרון בפנים שמי' חסרון כמ"ש האחרונים דאף שהוא חי מ"מ הוי טרפה ובזה י"ל קושית התוס' ד"ה אפיק ע"ש דלמ"ד לא שמי' חסרון היינו משום דס"ל טרפה אינה חיה וזה חי אבל תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל טרפה חיה שפיר חסרון בפנים שמי' חסרון ודו"ק כי נכון הוא:

בתוס' דף נ"ב ע"ב ד"ה הכי גרסינן כו' ולא גרסינן כן במילתא דר"ח דאי גרסינן א"כ לרב חסדא יש דרוסה לנץ בכל ענין אף בגדיים וטלאים ובמתניתין דתני מאי אריא עוף הדק אפילו גדיים וטלאים נמי ע"ש בתוס' ואמנם הגאון ר"ח דגריס נץ במילתא דרב חסדא ממילא דללישנא בתרא קשיא ממתניתין ויש לפסוק כלישנא קמא ואולם הרא"ש לא גרס נן במלתא דרב חסדא ושפיר פסק כלישנא בתרא וכן הטור אחריו וא"ש מה שהקשה היש"ש עליו

והנה אם נימא דהאי זאב בדקה ר' יהודא הוא ות"ק פליג עלי' ולא מפליג כלל לפ"ז שפיר י"ל דגם דרוסת הנץ בעוף הדק ר' יהודא הוא וכמ"ש תוס' במשנה דמשום ר' יהודא נקטי' ולפ"ז שפיר גרסי' במלתא דרב חסדא נץ ולא קשה ממתני' דת"ק באמת פליג וס"ל דנץ גם בגדיים וטלאים דריס ומכ"ש בעוף הגס וזה שיטת ר"ח דגריס נץ במלתא דרב חסדא ואמנם התוס' ס"ל דר' יהודא מפרש מילתא דת"ק ולכ"ע זאב בגסה לא דריס וגם נץ בעוף הדק לכ"ע הוא ושפיר הוכיח הרא"ש דלא גרסי' נץ במלתא דרב חסדא ואפשר זה כוונת התה"ד דכתב דר"י בעל התוס' פסק כהרי"ף ולא כר"ח ודו"ק בהגהת אשר"י סימן י"א אבל בה"ג מטריף כו' ור"ח כתב כו' לפמ"ש הלבוש בסימן מ"א בניקב טרפש הכבד טריפה דסוף שיגיע הלקותא לכבד וכתב דדוקא אם הנקב מחמת חולי חיישי' אבל אם הוא מחמת מחט ל"ח לזה דעדיין אין לקותא כלל ע"ש א"כ י"ל דבה"ג ור"ח לא פליגי דבה"ג מיירי מחמת חולי ולכך אמרינן דסופו לנקוב גם הקרום התחתון שהוא דק כמ"ש התוס' דף מ"ב ע"ב ד"ה ואמר רב יהודא אבל ר"ח דמיירי בתולעת שפיר י"ל דאין חוששין כיון דבתחתון אין ק"ד ולא רושם כמ"ש הרא"ש ואמנם קשה לי לדעת הלבוש דא"כ מה פריך לקמן נ''ז אלא למ"ד קרמא עילאי דילמא עילאי אנקיב דהא מתניתין מיירי ע"י חולי כמ"ש הט"ז סי' מ"ח גבי כרס ולכך טריפה דסוף גם התתאי ינקב כמ"ש תוס' אבל שם דהכתה חולדה על ראשה דאינו ע"י חולי לא חיישינן לזה:

בתוס' דף מ"ה ע"ב ד"ה אין מקיפין. הנה לדעת הכלבו דאף דיש לתלות בטבח מ"מ הקפה בעי י"ל דרבא מיירי שיש לתלות בטבח ובעי הקפה ובבועא לא מהני הקפה דאין מראה ניכר בה:

אמנם רש"י ותוס' דלא פירשו כן מוכח דס"ל דהיכא דאיכא למתלי בטבח לא בעי הקפה וכמ"ש הש"ך סי' ל"ו ס"ק י"ב ע"ש. והנה הש"ך כתב בשם הגהת מרדכי דהיכי דיש לתלות בטבחא אף אם אקיף ולא אדמי כשר דסמכינן אחזקה דנשחטה הותרה דזימנין דלא דמי ע"ש י"ל דאפילו לדעת האחרונים דהשיגו על זה מ"מ בבועא שפיר אף דלא אדמי כשר דהא עשויה להשתנות וכשר היכא דיש לתלות בטבח ולפ"ז יש לפרש ביש לתלות בטבח ואף דלכתחלה בעי הקפה כמ"ש הפג"מ להחמיר כדעת הכלבו ע"ש כדי לברר הספק מ"מ בבועא דעשוי להשתנות ואין לברר כשר בלא הקפה:

והנה אם נימא דצריך לברר ולא הוי כודאי י"ל דעכ"פ ריעותא מקרי וכיון דבועא בעצמה הוי ריעותא כמ"ש הראב"ד בסירכא על בועא דהוי תרתי לריעותא א"כ היה אפשר לפרש אין מקיפין לחומרא כפשטא דלישנא והיינו כיון דא"א לברר ה"ל תרתי לריעותא וטרפה ואמנם התוס' שללו זה באמרם דאם לא ניקבה כשרה ור"ל דאפילו ריעותא לא מקרי וקצרתי ודו"ק

בש"ס דף מ"ה ע"א בעי רבי חנינא אנסה עצמו מהו פירש"י אנסה עצמו לפשוט צווארה בשעת שחיטה וזה לא נפשט מהא דאמר ובלבד שלא תיאנס דהיינו בידי אדם אבל כאן דהיא מעצמה פשטה צווארה י"ל דכשר ועל זה כתב רש"י תיקו ולחומרא והתוס' פירשו דמיירי שאנסה עצמה ליטול ירק בבור אבל הרמב"ם פירש דהבעיא הוא בדיעבד אם אנסה עצמה אי מותר דאפשר דרק לכתחלה קאמר ובלבד שלא תיאנס ובדיעבד השחיטה כשרה וצ"ל דזה דרבנן דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וע"כ אפשר דהוא ספק דרבנן ולקולא וזה כוונת רש"י ז"ל דלא כפירוש הרמב"ם ודו"ק:

שם אנס בסימנים פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה. י"ל דאנס בסימנים ושחט פסולה היינו דנפסלה בשחיטה והוא נבלה אבל ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ש ש בריאה אף דהוא במשהו מ"מ הוא רק טרפה ולא נבלה וע' פירש"י דפירש שלא במקום שחיטה נידון כריאה בנקב משהו ולא ברוב כגרגרת ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בלא"ה ודו"ק. וי"ל דנידון כריאה לענין קרום שעולה מחמת מכה לדעת הרא"ה והראב"ן. דף מ"ג ע"א רש"י ד"ה לס"ד כוונת רש"י דהוא ס"ל והבדיקה הוא רק מבחוץ ואם אינו ניכר מבחוץ א"צ לבדוק עוד כמ"ש הרב הש"ך בסימן נ"ז ולפ"ז א"א לומר כמ"ש הר"ן ז"ל דרב לא ס"ל כרב זביד אלא גם בסימנים טריפה כשהאדים הבשר נגד הסימנים דא"כ אין נ"מ לספק דרוסה דהא א"צ לבדוק יותר אלא בבשר נגד הסימנים ושם שפיר ניכר אלא ע"כ דרב ס"ל כרב זביד דעד שיאדימו הסימנים עצמן וכוותי' קיי"ל זה כוונת רש"י ז"ל באריכות לשונו ודו"ק:

בתוס' דף מ"ד ע"ב וההוא עובדא דלקמן כו' והנה רש"י פירש ד"ה שקילו גלימי דטרופאי שהאכילום לכלבים והיינו בעל הבהמה ובודאי האכילוה קודם שבא רב אדא והכשירה דאל"כ אמאי מיהר להאכילה לכלבים ה"ל לשאול לרבינא אלא ודאי דלאחר זמן בא רב אדא והכשירה וגם אין לומר דרב הונא האכילה לכלבים אחר שחלק עליו רב אדא והכשירה וא"כ א"א לומר שהיו שניהם בבהמ"ד ונשאלה השאלה לפניהם וז"כ הרא"ש שסיים בהוכחתו ואמר שקולי גלימי דטרופאי ודו"ק:

הנה ראיתי בארוך מש"ך שכתב דהא דאמר רב זביד בסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן היינו רק בספק דרוסה אבל לרב דס"ל א"ח לספק דרוסה ורק בודאי דרוסה א"כ אף שהאדים הבשר כנגד הסימנים טרפה ע"ש שהאריך לברר דבריו ועל פי זה נראה דאתי שפיר מה דאמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים נ"מ לספק דרוסה ולא אמר לודאי דרוסה ולפי דעת הש"ך א"ש דבודאי דרוסה ממ"נ אם לא האדים הבשר נגד הסימנים שרי דהא חזינן דלא הטיל ארס ואם האדים הבשר נגד הסימנין הא בלא"ה טריפה ולכך אמר רק לספק דרוסה דאז בעי שיאדימו סימנין עצמן וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים וז"ב. ובזה מדוקדק לשון רש"י שם וכמ"ש שם במקומו ע"ש:

ובזה א"ש מה שקשה לי אהא דהשיב לו אביי והא מר הוא דאמר כו' דילמא רבה מיירי בודאי דרוסה ובזה אין לו בדיקה מבחוץ אבל כאן בספק דרוסה דאתאי שפיר סומכין על בדיקה מבחוץ וכמ"ש הרא"ש דהקילו בספק דרוסה ולפמ"ש א"ש דע"כ מיירי רבה בספק דבודאי דרוסה לא משכחת לה וכמ"ש דממ"נ טריפה ובזה א"ש הא דאמר ורבה לחדודי לאביי עביד דמה חידוד הוא ולפמ"ש א"ש דידע אביי להוכיח דרבה ע"כ מיירי בס"ד:

ולכאורה י"ל דטעמא דרב דס"ל אין חוששין לס"ד היינו משום דהוי ס"ס ספק לא דרסה ואת"ל דרסה שמא לא הטיל ארם וכמ"ש הרשב"א ושמואל ס"ל דזה לא הוי ס"ס דאם דרסה ודאי הטיל ארס ואין סומכין על הבדיקה דפעמים שמאדים הבשר ואינו ניכר כמ"ש התוס' אבל רב דלדידי' אין ודאי דהטיל ארם א"כ אפשר דסומכין על הבדיקה אף בודאי דרוסה וז"ב:

ובזה לא קשה קושית התוס' הא רב מורי בה כו' ורב ודאי מיירי בודאי דרוסה דהא ס"ל דאין חוששין לס"ד ולפמ"ש א"ש דלרב מהני בדיקה לודאי דרוסה ואליבא דשמואל כ"ב רש"י ואליבא דרב יוסף דאמר כבר פירשה שמואל כו' ע"ש שוב ראיתי דהש"ך עצמו תירץ כן קושית התוס' אלא דלא ביאר היטב סברתו ולפמ"ש הוא מבואר היטב ודוק ע"ש:

ומה שהקשו התוס' על רש"י מהאי בעיא דרב ביבי אי קנה דרוסתו בכאיסר והוא ודאי דרוסה ולא מהני בדיקה לע"ד י"ל דהא דלא מהני בדיקה לודאי דרוסה היינו לדרוסה דדרוסתו במשהו אבל אי קנה דרוסתו בכאיסר לזה ודאי מהני בדיקה דזה ניכר הוטב דאם דרוסתו במשהו אינו ניכר היטב ויש דפעמים האדים הבשר ואינו ניכר וזה בעיא דרב ביבי ודו"ק:

יש להקשות על השואל בשו"ת הרשב"א דדעתו דודאי טרפה שחיתה יב"ח כשרה א"כ מה פריך בדף נ"ח מהא דחותך מן הטחול אסור באכילה הא בהמה גופה שריא דילמא מיירי שחיתה אח"כ יב"ח או ילדה וא"כ הבהמה גופה שריא והחתיכה אסורה משום אמ"ה וגם לפמ"ש רש"ל דטרפות משום סופה מהני יב"ח להרמב"ם דס"ל טרפות דטחול שיגיע לקותא לכרס י"ל דחיתה אח"כ יב"ח וזה יש ליישב אבל להשואל בשו"ת הרשב"א קשה:

והנה הפרישה כתב דלכך ניקב הטחול טרפה וניטל כשר דסוף הכרס לינקב א"כ י"ל דזה ע"י חולי שייך לומר כן אבל ע"י מחט או סכין לא כמ"ש הלבוש בסימן מ"א גבי טרפש הכבד ע' בפמ"ג שם וא"כ לא קשה מחותך מן הטחול ואמנם זה לדידן דמחלקינן בין סומכי' לקולשי' דסומכי' הוא דבוק לכרם וקולשי' לא אבל לרב עוירא גופי' דאינו מחלק חילוק בין סומכי' לקולשי' משום דלדידי' אין הטעם משום דיגיע לקותא לכרם רק טרפה מצד עצמו פריך שפיר ולפ"ז י"ל דזה דמשני ניקב לחוד ונחתך לחוד דניקבה היינו ע"י חולי ולחתך בסכין וזה התירוץ הוא אליבא דידן דקיי"ל לבני מערבא והעיטור פסק כתירוץ בתרא ותמה הרשב"א למה פסק לקולא בדאורייתא ולפמ"ש א"ש דאליבא דידן שפיר יש לפסוק כן וז"ב:

ובזה י"ל דברי הש"ך בסימן מ"ב דכתב לענין נחתך יא לפסול יותר בקולשי' מבניקב ובסומכי' יש סוברים דניקב פסול ונחתך כשר ואינו מובן ולפמ"ש א"ש דבסומכי' דדביק לכרס יש סוברים דניקב טרפה דע"י חולי יגיע לקותא לכרס ונחתך כשר דע"י סכין אין שייך לומר כן אבל בקולשי' דאין דבוק לכרס הוא להיפך דשם הטרפות מצד עצמו י"ל דנחתך גרע ודו"ק היטב (השמטה ושייכה לפ' או"ב) הנה אם נתערבו אם ובנה בין בהמות רבות ולא נודע מי המה י"ל דאוקי כ"א אחזקתה דהיתה מותרת לשחטה ואין לומר דעכ"פ יש ביניהם שנים שיש להם חזקת איסור ז"א דדוקא כשנתערבה ביניהם אחת שנשחטה אמה היום דאז יש לה חזקת איסור אבל כאן ל"ש חזקת איסור דהא כ"א היתה מותרת לשחטה בפ"ע רק עתה כששוחט אם אחת או בן אחד נאסרה אחת מהם אבל חזקת איסור אין כאן:

והנה הא דאר"י ה"ז זריז ונשכר יש להבין במאי מיירי דלכאורה י"ל דהשני אסור לשחוט שמא שחט הראשון היום והראשון מותר לשחוט כיון דדינא הוא דהוא קודם מסתמא לא ישחוט השני היום ואמנם כיון דאם שחט ה"ז זריז ונשכר א"כ יש לחוש שמא יזדרז השני וישחוט וע"כ צ"ל דהא דתני ה"ז זריז ונשכר היינו כשהוא יודע דעדיין לא שחט הראשון ואף דמדינא הראשון קודם היינו כשבא לדין ואומר שרצונו לשחוט היום אבל מסתמא לא צריך השני להמתין עד שיוודע לו דהא בשאר ימות השנה לא אמרי' דכל הקונה רוצה לשחוט היום רק דהשני צריך להקדים עצמו בכל האפשרי בעוד היום גדול דאז איכא ס"ס שמא לא ישקוט הראשון היום ואפי' ישחוט היום שמא עדיין לא שחט אבל אם ימתין עד סמוך לערב קרוב הדבר שכבר שחט הראשון והיינו דתני ה"ז זריז ונשכר זריז דלא עביד איסורא והיינו דאיכא ס"ס כמ"ש ואז אף שנודע אח"כ שכבר שחט הראשון מ"מ כיון דהוא לא עבד איסורא דהוי ס"ס שרי לאכול הבשר דל"ש לקנסו וז"ש ונשכר דאכיל בשרא ודו"ק:

ובזה תראה דמ"ש הפלתי ס"ק ב' ראיה דבשוגג ג"כ אסור לאכול בו ביום מהא דכתב הרא"ש כו' לדידי אין כאן ראיה ואדרבה ראיה מזה דבשוגג מותר ואף דאיכא קצת לדחות מ"מ ראיה להיפך ליכא ודו"ק והנה להלבוש והב"ח דס"ל דמה"ת אסור לסברת הבה"ג י"ל דגם בשוגג גזרו אטו מזיד אבל לפי הסכמת החב"ש והאחרונים דהוא רק מדרבנן י"ל דלא גזרו שוגג אטו מזיד ודו"ק:

מ"ש לעיל דאיכא ס"ס לכאורה הוי דשיל"מ לשחוט למחר ואמנם לפמ"ש הש"ך דהיכא דיש ספק אם יש כאן איסור כלל לא אמרי' בס"ס דשל"מ א"ש וע' תב"ש סס"י ט"ז ובמ"א דברתי בזה:

והנה אם זרק סכין לתחבה בכותל ושחטה י"ל דודאי שרי דאף דנימא דשוגג אסור דגזרו אטו מזיד דיאמר שוגג הייתי אבל כאן דלא כוון כלל לשחיטה שפיר דמי וז"ב לע"ד. והנה אם שנים אוחזין בסכין ושוחטין י"ל דשניהם עוברין בלאו והא דלא מוקי קרא דלא תשחטו בהכי היינו משום דהא או"ב במוקדשים כתיב ובקדשים אין שנים זובחין זבח א' לראב"ש ואפשר דהאי ברייתא כוותי' ס"ל ואפשר דתלי בהא דאם עשאוהו שנים פטורין לגבי שבת וצ"ע ליש לפרש אימתי בזמן שאין ריוח היינו שאל יו"ט בשבת אבל חל בחול י"ל שישחוט ביו"ט וע' ריש כתובות) ואם א' הי' מזיד והשני שוגג י"ל דשרי לאכול בו ביום עמ"ש הט"ז ס"ס א' ביו"ד וצ"ע ושוב ראיתי בבכור שור שהעיר בזה קצת מה שכתבתי לעיל בפי' הש"ס ה"ז זריז ונשכר ומצאתי אח"כ בספר דאש יוסף ע"ש:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה