בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר טז) חדושים ברמב"ם הלכות ששם דיני עבד עברי דאמה העבריה · פרק ששי
הלכה א'. אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות כן הוא גם דעת הרי"ף והרא"ש תמה דחזרה וחירות דברים אחדים הן ע"ש והנה הגאון בעל פני יהושע העיד בצדק בצדק דעכ"פ להוי כמפקיר עבדו דיצא לחירות ע"ש ואמנם לפמ"ש רבינו לקמן פרק ח' הלכה ג' דמפקיר עבדו צריך גט שחרור להתירו בבת חורין א"כ א"ש דברי הרי"ף דכתב אבל מיפק לחירות לא נפק עד דמטי גיטא לידו וז"ב והנה הר"ן הקשה מהא דעשיתי פלוני עבדי בן חורין דחוששין שמא זיכה לו ע"י אחר ולפמ"ש א"ש דהא כתב הרמ"ה שם דצריך ג"ש להתירו בבת חורין ע"ש ועמ"ש בפרק ה' הלכה ב' בישוב קושית הקצה"ח ודו"ק:
הלכה ד'. הכ"מ כתב דמדשתק לה ר' יוחנן אלמא הדר ביה וכתב הלח"מ דזה לגירסת רש"י דלא גרס אלא אבל לגירסת הרי"ף דגרסו אלא כי אתי רב שמואל וכו' והדר מהא דרב דימי דטעותא הוא ע"ש:
ובאמת אף לגירסת רש"י רב שמואל פליג על רב דימי ואמר דלא אמר ר' יוחנן הכי ע"ש והנה רש"י פירש דאמרו לפניו ר"א ור"א אי אתה מודה שבניה עבדים דאל ישתעבדו אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה' בעבודתם אל הולדות עבדים הן ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא ציוה אביהן עכ"ל וי"ל דהתוס' הקשו בדף ל"ח א' אמאי באומר לשון שחרור כופין את היורשים לכתוב לה גט שחרור הא המשחרר עבדו עובר בעשה ותירצו כיון שאין יכולין להשתעבד בה משום מצוה לקיי' דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ע"ש וא"כ י"ל כיון דעדיין בניה הנולדים ממנה מעכשיו עבדים הם א"כ שפיר קרינן בהו לעולם בהם תעבודו וכשיכופו אותם לשחררה ממילא יפקעו בניה הנולדים לה מעכשיו מהיות עבדים וה"ל משחרר עבדו בעשה ודו"ק:
והנה רש"י פירש הא דאמר אמימר המפקיר עבדו אותו העבד אין לו תקנה ופירש"י דאסור בשפחה ובבת חורין והקשו תוס' מדאמר לעיל עבד שברח מבית אסורים יצא לחירות וכופין רבו לכתוב לו ג"ש הא בלא"ה ידעינן דכופין רבי לשחררו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין ע"ש שהוכיחו מזה דמחוסר ג"ש מותר בשפחה ואפשר דזה תלוי אי איסור שפחה דרבנן כמ"ש הרמב"ם לכן מותר בשפחה כמ"ש הרמב"ם דלכך ממזר מותר בשפחה דכיון דאיסור דרבנן הוא התירו לו חז"ל משום תקנת ולד וכן כאן התירו לו שפחה משום תקנת עצמו דהא בת חורין א"י לישא ולא יצטרכו לכפות לרבו לשחררו לעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו וע' מ"ש הרמב"ם פט"ז מה' א"ב דכיון דשפחה דרבנן התירוה לממזר משום תקנת ולד ע"ש ואשמעינן ר' יוחנן דעבד שברח כו' כופין רבו לשחררו וממילא דאסור בשפחה דהא יש לו תקנה לשחררו אבל אי לא היו כופין רבו לשחררו היה מותר בשפחה דרבנן ובזה א"ש פירש"י דפירש אין לו תקנה אלא בשטר דכיון דיש לו תקנה בשטר לא יכול לישא שפחה אבל חצי עבד וחב"ח דחציו ישראל גמור לא הותר לו לישא שפחה ודו"ק היטב:
ולהפוסקים דשפחה אסורה מה"ת כמ"ש אונקלס מקרא דלא יהי' קדש י"ל דמעוכב ג"ש מה"ת דינו כעבד לענין איסור ומותר בשפחה רק חז"ל אסרוהו בשפחה כיון דאין רבו יכול להשתעבד בו הוי קצת דומה לישראל ואמנם לפמ"ש הרמב"ם היה מותר בשפחה כיון דאין לו תקנה התירו לו חז"ל (כמ"ש הרמב"ם בשיטתו לענין ממזר בשפחה) ולמה יכפוהו לרבו לעבור על עשה דלעולם ב"ת ולכך קמ"ל ר"י דכופין את רבו דעשה דלב"ת ל"ש כיון דבלא"ה א"י להשתעבד בו וממילא אסור בשפחה אבל ח"ע וחב"ח דמה"ת אסור בשפחה כופין רבו משום קיום פו"ר ודו"ק:
ומ"ש רבינו וכן אם אמר עשו לה קורת רוח ואין משתעבדין אלא במלאכה שהיא רוצה בה כן פירש הרי"ף ורש"י פירש דאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין היורשים לשחררה ועל מ"ש רבינו ואם צוה לשחררה כופין היורשים לשחררה כתב הכ"מ דפשוט הוא דקיי"ל מצוה לקיים דברי המת וכ"כ התוס' גבי עובדא דכומתא עכ"ל ובאמת התוס' דף ל"ח א' ד"ה כל הקשו על זה דהא כל המשחרר עבדו עובד בעשה ותירצו כיון דאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת שוב ל"ש עשה דלעולם בהן תעבודו ע"ש ואין זה פשוט כ"כ ואמנם אם אמר עשו לה קורת רוח דלדעת הרי"ף ורבינו כוונתו דלא יכפוה לעשות אלא מלאכה שהיא רוצה אבל עכ"פ היא מוכרחת לעשות מלאכה ולפ"ז אסורין לשחררה משום עשה דלעולם בהם תעבודו וגם בלא"ה הא הולדות עבדים כמ"ש לעיל אבל רש"י פירש שאם רוצה בשחרור צריכין לשחררה וי"ל כמ"ש הרשב"א דאמרי' מסתמא עבדא ליה נחת רוח כ"כ כו' ובזה ל"ש עשה דלב"ת דאין השחרור בחנם כמ"ש הרשב"א שם ודו"ק:
הלכה ז'. ע' בהשגת הראב"ד ומה שביאר הלח"מ דכוונתו דאין האשה נאמנת לומר בפ"נ ובפ"נ דלא האמינו אלא לשליח ע"ש ולפמ"ש בחי' גיטין דהא דהאמינו לשליח היינו בשליח להולכה כמ"ש רש"י בריש גיטין במשנה והיינו משום דעדיין לא ניתן הגט ועדיין אין נ"מ לענין איסור ערוה רק אם הגט נכחב בציווי הבעל והוי כמו גילוי מילתא בעלמא כמו בחליצה ואשתמודענא דאחוא דמיתנא הוא שכתב הרי"ף דגילוי מלתא בעלמא היא ואפי' מפי קרוב ע"ש ולכך פריך שפיר אשה מכי מטא גיטו לידה איגרשה וא"כ כבר נוגע העדות לדבר שבערוה ואיך מהימנא ומשני דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' וא"כ עדיין לא נגע באיסור א"א והוי רק גלוי מילתא בעלמא ולכך נאמנת לומר בפ"נ ובפ"נ ודו"ק כן היא כוונת הראב"ד לפ"ד הלח"מ ואמנם לדעתי כיון הראב"ד למ"ש הרשב"א שכתב בפירוש הש"ס לפי ששנינו אשה עצמה מביאה גיטה ואינה מגורשת עד שתאמר בפ"נ ובפ"נ כו' ופריך הא כבר איגרשה לה ע"ש ובאמת לא הבינותי דבריו דהא במשנה לא תני ואינה מגורשת עד שתביא גיטה ותאמר בפ"נ ובפ"נ כלשון הרשב"א אלא ובלבד שתאמר בפ"נ ובפ"נ ומאי פריך ובאמת די"ל דקושית הש"ס מהברייתא דאמר רשב"א משום ר"ע אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו מה נשים שא"נ לומר מת בעלה כו' וממקום שבאת מה נשים צריכות לומר בפני כו' והא הנשים א"נ אלא בשעת נתינת הגט לידה כדאמרינן בריש גיטין ואיך נלמוד ק"ו מזה לאשה עצמה שנתגרשה כבר והיא אומרת עתה בפ"נ ובפ"נ ואיך יהיה הלמד גדול מהמלמד וז"ב ולפ"ז ודאי דברי הראב"ד נכונים ודו"ק:
ולכאורה י"ל דלכך האשה עצמה א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ דהא כל החשש שמא יבוא הבעל ויערער שהוא מזויף והא האשה תהיה נאמנת להכחישו דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וע"ז י"ל דכל דכבר אמרה שלא בפניו תו א"נ ע' בא"ע סי' טו"ב גם י"ל דלהנשא אינה נאמנת כמ"ש הראב"ד והראב"ד לשיטתו ודו"ק ובחי' גיטין כתבתי:
הלכה ח' הכותב שטר אירוסין בש"ס קאמר דרבנן סברו אין בלשון הזה לשון שחרור. וצריך להבין הטעם ונראה דהא שחרור מגט ילפינן בג"ש לה לה ובגט צריך שיתירה לכל אדם כן בשחרור צריך שישחררה וישלחנה לנפשה אבל אם אמר והתקדשי לי בו הרי אגידא ביה ואנן כריתות בעינן כמו בגט ולפ"ז י"ל דר"מ ס"ל דהוי שחרור דאזיל לטעמי' דס"ל תפוס לשון ראשון ונקטינן לשון שחרור ודו"ק ובזה יש לפרש לשון רבינו דכתב אע"פ שאמר לה צאי בו לחירות ונתקשה בו הלח"מ ולפמ"ש הכי קאמר אע"פ שאמר ברישא צאי בו לחירות וה"ל למימר תפוס לשון ראשון מ"מ לא קיי"ל כר"מ ודו"ק גם י"ל דהא דאמר התקדשי לי בו הוא חזרה ממה שאמר צאי בו לחירות ובגט א"י לחזור תכ"ד וה"ה בשחרור דגמרינן מאשה בג"ש דלה לה ועיין בזה
והנה התוס' הקשו אהא דכופין את רבו בח"ע וחב"ח הא יכול לישא ממזרת דעבד מותר בה דממזר נושא שפחה וצר חירות נמי מותר בה דחרורי וממזרי מותרין לבוא זב"ז וכ"ת דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א ישאנה בלא קידושין כמו שממזר נושא שפחה כו' ותירץ באבני מלואים דבשפחה דאין בה צד קידושין אין לוקה משום לא תהיה קדשה ובבת ישראלית דאית בה צד קידושין לוקה כשישאנה בלא קידושין משום ל"ת קדשה ומוטב שישא שפחה דרבנן לדעת הרמב"ם מלישא ממזרת וא"כ צריך לישאנה בקידושין ואתי צד עבדות ומשתמש בא"א ע"ש:
ולפ"ז לא קשה מה שהקשו תוס' על הא דהוצרך ר' יוחנן לאשמעינן בעבד שברח מבית האסורים דיוצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין הא זה ידענו מהא דחציו עבד וחב"ח ולפמ"ש הא"מ א"ש דהא בעבד שברח מבית האסורים שפיר יכול לישא ממזרת בקידושין דגם עבד גם משוחרר מותר בה וכאן ל"ש דאתי צד עבד ומשתמש בא"א כמבואר וקמ"ל ר"י דאעפ"כ כופין את רבו ומחצי עבד וחב"ח אין ראיה דשם יש בו צד עבד גמור וצד ב"ח גמור דהיום הוא עבד ויום שני הוא ב"ח ושייך דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א משא"כ הכא וצ"ל הא דאינו נושא באמת ממזרת הוא שלא ירבו ממזרין בישראל כמ"ש ר"ת ודו"ק:
והנה ראיתי בביאורי הגאון מהרא"מ ז"ל ראיה דלא כהרמב"ם דכתב דאשה יכולה לקנות עבדים עברים פחותים מבני ט' מש"ס ב"מ דף ע"א דס"ד דמיירי הברייתא בע"ע ושם תני דקונה את השפחות וע"כ פירושו קטנות דאי נערות מאי בעי גבי' ודומיא דהכי אינה קונה עבדים ע"ש ואני אומר דבאמת הרמב"ם מדויל ידי' משתלם דס"ל דאשה אינה מוכרת עצמה אבל לדעת הפוסקים דמוכרת עצמה א"ש דמיירי שפיר בגדולות שמוכרת עצמן וע' מנ"מ פ"א מה' עבדים שהביא ראיה מהאי סוגיא דב"מ הנ"ל דאשה מוכרת את עצמה דאל"כ מה צריך טעם לאשה דלאו אורח ארעא הא בלא"ה דמקני קני דלא מקני לא קני ועמ"ש חבר לעיל על דברת המל"מ הנ"ל:
והנה בהלכה ו' כתב רבינו והוא שיהי' הכותי ובש"ס אמרינן דחתים ישראל בסוף דאי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים לי' מקמי' ורבינו השמיט זה וכבר עמד הלח"מ על זה ובחידושי גיטין כתבתי בזה. והנה התוס' הקשו אהא דאמרינן אי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים לי' מקמי' א"כ ה"ל נפיק כולי' אפומא דחד סהדא ע"ש ואפשר לומר כיון דמוקי לה שם כר' אלעזר ור' אלעזר ס"ל ע"מ כרתי ורק אי חתים בי' פסול פסול מדרבנן דהוי כמזויף מתוכו לכך לא חיישי' לזה דנפיק כולי' אפומא דחד סהדא וכמו שתירצו התוס' דעד כותי כשר מה"ת לכך לא חששו כן י"ל דלר"א דחתימת פסולים מה"ת כשר דע"מ כרתי ורק מדרבנן פסול לכך לא חיישי' לזה וע' בשו"ת רמ"א ולפ"ז י"ל דרבינו ס"ל כהרי"ף דגם ע"ח כרתי וכשר בדיעבד גם בלא ע"ח וכדמשמע בה' גירושין ובכה"ג ודאי לא סמכינן אהאי דאי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים לי' מקמי' ולכך כתב דוקא דידעינן דהכותי חבר ודו"ק ובפשיטות י"ל בישוב קושית התוס' דהא נפיק כולי' אפומא דחד סהדא די"ל דר' אלעזר דמשני שחתם ישראל לבסוף ס"ל כשמואל דכתב סופר ועד כשר רק לכתחלה לא תנשא ולפ"ז שפיר סמכינן אסברא זו דאי לאו דכותי חבר לא הוי מחתים לי' מקמיה הבל הרמב"ם דפסק כרב דכתב סופר ועד פסול לגמרי שפיר לא סמכינן אסברא זו אלא אם נודע שהכותי חבר ודו"ק פרק שביעי
הלכה ד'. המשחרר חצי עבדו בשטר. בש"ס גיטין דף מ"ב פלוגתא דרבי ורבנן דלרבי קנה העבד חציו והקשה הפ"י איך משכחת לה דאם קבל העבד השטר הא עדיין אגיד בי' באדון ולית לי' יד לקבל מיד רבו כמ"ש רבינו בפ"ו הלכה ח' ואם קבלוהו אחרים קשה כיון דחוב הוא לו שהרי חסור בשפחה ובבת חורין ע"ש. דהנה לפי משנה אחרונה דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין הוי חוב דאתי לידי זכות דהא הב"ד יכפו את רבו שישחררו לגמרי ואמנם הא דיליף רבי מהקישא דכסף מוהפדה קשה דהא מה"ת ודאי הוי חוב דעדיין לא תיקנו דכופין את רבו לעשותו בן חורין ואיך מצי יליף מקרא אך לדעת רבינו דאיסור שפחה הוא מדרבנן א"כ מה"ת הוא מותר בשפחה כשהיה ואין כאן חוב וז"ב גם י"ל דהא הקשו התוס' ליתי עשה דפרו ורבו ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש ותירצו כיון דאיכא למכפיי' לרבו אפשר לקיים שניהם וא"כ קודם שתיקנו למכפיי' לרבו היה יכול באמת לישא בת חורין אלא דב"ה אמרו דלמה נעשה זאת שיצטרך לדחות הלאו הלא אפשר למכפיי' לרבו ועכ"פ אינו חוב לעבד דהא יכול לישא בת חורין וז"ב:
הלכה ב'. שחולקין הדיבור ואומרים עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא גט שחרורו וא"צ לקיימו. רבינו לטעמי' אזיל דס"ל בפ"ו הלכה ז' דעבד המביא גט שחרורו א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ והכ"מ הביא פירש"י דפירש עצמו קנה דנאמן על שחרורו לומר בפ"נ ובפ"נ והיינו דרש"י לשיטתו דס"ל ג"כ כדעת רבינו ע"כ דמפרש לה בעשאו רבו שליח להולכה עד מקום פלוני אבל מלשון רבינו אין נראה כן ואפשר לדעת רבינו בגוונא דאומר בפני נכתב נאמן גם על הנכסים דמתוך שהאמינוהו ע"ז האמינהו ע"ז כמ"ש הרא"ש ריש גיטין דא"צ להביא ראיה על השליחות דמתוך שנאמן ע"ז נאמן ע"ז וצ"ע בסוגיא וראיתי אח"כ בספר טיב גיטין שהעיר יפה בזה עש"ה:
הלכה ה'. הכ"מ כתב דהראב"ד מפרש דברי רבינו ולא משיג והוא תמוה דהראב"ד שפיר השיג על רבינו שכתב שזה נמי שמשחרר חצי' משמע דס"ל עובר ירך אמו הוא והא ברישא ס"ל דבריו קיימין משמע דלאו ירך אמו הוא וז"ב ובחידושי לרמב"ם ה' פהמ"ק פ"ד כתבתי ליישב דעת רבינו:
והנה הלח"מ הקשה על מ"ש הראב"ד הטעם דעובר הוי דשלבל"ע דא"כ אמאי לא הקשו כן בש"ס על ר' יוחנן דאמר אם היתה מעוברת זכתה לו הא ר' יוחנן עצמו ס"ל המזכה לעובר לא קנה לע"ד א"ש דהא אמרי' שם בשלמא א"א שיירו אינו משוייר הא מני ר"מ הוא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה והגאון מהרי"פ כתב דצ"ל רבי הוא ע"ש והנה גם רבי גם ר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ע הוא כמבואר בקידושין כ"ב א' וא"כ לא מצי להקשות על ר' יוחנן דהברייתא שפיר תני דס"ל אדם מקנה דשלב"ע אבל הראב"ד שפיר כתב זה לדידן ודו"ק:
ומ"ש הלח"מ לחלק בין האם לולד והביא ראיה מהא דתמורה הוא חמוה כמ"ש בחידושי לה' פהמ"ק ע"ש. והנה הרמב"ם פירש הא דאמר רב אשי בדף נ"ט בכתובות קונמות קאמרת שאני קונמות דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד ופירש הרמב"ם דה"ה דחל על דשבל"ע ע"ש וכ"כ תוס' בקידושין ס"ג לא קשה כלל דליקשי על ר' יוחנן דהוי דשבל"ע דהא שחרור חל על דשלב"ע ויש לחלק בין דשלב"ע ובין לדבר שלבל"ע ואין להאריך כאן ודו"ק:
הלכה ז'. עיין בתוס' וע' בית שמואל סימן א' שפלפל אם נימא דעבד אינו מצווה על פו"ר כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב ד"ה לא תוהו דלכך לא נקט קרא דפרו ורבו ונקט קרא לא תהו בראה לשבת יצרה דזה שייך גם בצד עבדות אבל פו"ר שייך רק בצד חירות א"כ גם אשה אף דאינה מצווה על פו"ר מ"מ מצווה על שבת אבל אם נימא דעבד מצווה על פו"ר וכמ"ש תוס' בחגיגה דף ב' א"כ י"ל דאשה אינה מצווה על שבת וזה מבואר בתוס' שם שכתבו בחר תירוץ הריב"מ ולפ"ז בשפחה נמי שייך שבת ע"ש משמע דוקא לתירוץ ריב"מ דעבד אינו מצוה על פו"ר ומצווה על שבת א"כ אשה נמי אבל למ"ש תוס' לעיל תירוץ אחר דלכך לא נקט קרא דפו"ר דמשום פו"ר לא הוי כפינן לי' כו' אינו מוכרח זה וא"ש הא דלא כפינן בחצי שפחה וחב"ח לשחררה משום דאינה מצווה כלל א"ש וזה כוונת הב"ש ז"ל שם ס"ק ה' ע"ש והנה התוס' הקשו ליתי עשה דפו"ר ולדחי לאו דלא יהי' קדש והוא תמוה דהא התוס' עצמם כתבו בב"ב דאפילו כבת אינו מקיים בשפחה אלא שבת כל דהו וחיך יתכן דעשה כהאי תדחה ל"ת ובאמת די"ל דישא ישראלית ויקיים פו"ר ושבת ובזה מדוקדק לשונם דנקטו לאו דלא יהי' קדש דמיירי בעבד אבל לשונם בחגיגה לא משמע כן עיי"ש:
וראיתי בספר אבני מלואים שהקשה על מ"ש התוס' דימכור עצמו בעבד עברי ותירצו דגר ומשוחרר אין נמכרין בע"ע ע"ש והקשו דביבמות ע"ט פריך אהא דתני התם כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו התערובות ושחררו זא"ז שחררו אין אי לא לא ואמאי לכפיי' דהא שם שפיר יכול למכור עצמו בע"ע בתנאי אם הוא בן הכהנת ומותר בשפחה ממ"נ דאם הוא בן הכהנת אינו גר ונמכר בע"ע ואם הוא עבד ודאי מותר בשפחה ע"ש והנה בב"ב כתבו התוס' קושיתם רק בזמן הבית דאז ע"ע נוהג ע"ש וכוונתם דהא סתמא תני ומשמע דאפילו בזמן הבית מיירי ולפ"ז א"ש דפריך ביבמות ולכפיי' דעכ"פ גם בזה"ז מיירי מתני' ואיך קתני סתמא שחררו דמשמע אי לא בעי לא וז"פ ויותר נראה דקושית התוס' הוא מחגיגה דודאי מיירי בזמן הבית דהא קתני דחייב בראיה ע"ש ולפ"ז ודאי לא קשה מהאי דיבמות וז"ב ובלא"ה לא קשה מיבמות דהא התוס' הקשו רק למ"ד מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כר"א וכן אפי' אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו ש"כ ע"ש דמבואר להדיא בדבריהם וא"כ לא קשה מיבמות דמקשה אליבא דהלכתא וז"ב ודו"ק:
והנה התוס' הקשו ישא ממזרת דצד עבדות וצד חירות מותר בה ותירצו כיון דתפסו בה קידושין אתי צד עבדות ומשתמש באשת איש ע"ש ובזה א"ש קושית התוס' אמאי בשפחה אין כופין הא גם היא מחייבא בשבת ולפי הנ"ל א"ש דשפחה שפיר יכולה לישא ממזר ובזה ל"ש סברת התוס' כמבואר ולכך לא הקשו בחגיגה קושיא זו אבל בגיטין דסתרו האי סברא דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש ותירצו דאין לנו להרבות ממזרות שפיר הקשו אמאי בשפחה אין כופין הא מחייבא בשבת ודו"ק ובזה א"ש קושית התוס' בגיטין בעבד שברח לפירש"י דא"י לישא שפחה ובת חורין מאי קמ"ל ר' יוחנן ולא עוד שכופין את רבו הא מח"ע וחב"ח שמעינן לה ולפי הנ"ל א"ש דהוא שפיר יכול לישא ממזרת דבו ל"ש אתי צד עבדות ומשתמש בא"א דליכא בי' צד עבדות וצד חירות כמ"ש לעיל וז"ב ועוד דברתי ע"ז בחידושי ע"ש:
פרק ח הלכה ט"ו הלח"מ ביאר דברי הראב"ד ז"ל דהשיג על רבינו דפסק כרשב"ג וכאביי ולא כרבא דהלכתא כוותי' נגד, אביי ע"ש ודלא כהכ"מ ע"ש ואמנם זקני מהרש"א בחידושי הלכות בקידושין נ"ב כתב דדוקא אי פליגי אליבא דנפשייהו אבל אי פליגי אליבא דאמוראי הקודמים לא ע"ש וא"כ הכא דפליגי בדברי רשב"ג איך כוונתו י"ל דל"ש הלכתא כרבא ובלא"ה אליבא דרבא הוצרך לדחוק דרשב"ג לא ידע מאי קאמרו רבנן כו' וזה דוחק לכך פסק כאביי וז"ב והנה התוס' הקשו אמאי לא נקט קרא דפרו ורבו ולכאורה י"ל דהא הקשו התוס' ימכור עצמו בע"ע וישא שפחה ותירצו בחגיגה דהא אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ע"ש דמה שתירצו דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית זה אינו לפי דפסקו התוס' בקידושין כר"א דגם מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית ע"ש ולפ"ז הקשו התוס' שפיר אמאי לא נקט קרא דפרו ורבו ואין לומר כמ"ש הגאון מליסא ז"ל דנ"מ אם כבר קוים פריה ורביה דאם קיים פרו ורבו ויש לו אשה ובנים שפיר קשה ימכור עצמו בע"ע וז"ב ובלא"ה תמוהין דבריו דהא צריך לקיים פ"ו אחר שנשתחרר וכאן הא אסור בשפחה ובב"ח