בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר טז) חדושים ברמב"ם הלכות ששם דיני עבד עברי דאמה העבריה · פרק חמישי
א הלכה ד' או החותך לשונו. הלה"מ תמה על רבינו דפסק בה' ביאת המקדש פ"ז שניטל רוב המדבר של לשונו כו' ובפ"ב מה' בכורות כתב דכל המינויים כו' אם נפל א' מהם בבכור שוחטין עליו ומוכח דניטל רוב המדבר בלשונו הוי מום בבכור ובש"ס מדמה אהדדי מום בבכור ועבד ומדוע פסק רבינו כאן דאינו יוצא לחירות אם חתך לשונו ע"ש שהניח בצ"ע ונראה ליישב דהנה התוס' ד"ה רבי מדמה הקשו דמה פריך לעיל מהזה על ראשי איברים דילמא הזאה שאני דאתקש לטומאה וראשי איברים אתקש לטבילה ע"ש מה שתירצו וי"ל דלרבינו קשיא לי' קושית התוס' ותירץ דבאמת לפי מה דמסיק אמר עולא הכל מודים כו' באמת לא קשה קושית הש"ס לעיל והש"ס דפריך היינו מקמא דאייתי מימרא דעולא ולכך פסק רבינו תרוייהו ודו"ק
ב עיין שח במל"מ הלכה ב' שהקשה על הירושלמי דאמר אף בגט שחרור כן דאם אמר הרי גט שחרור מכאן ולאחר ל' יום כו' על דעתי' דרבנן אינו גט והיינו לרבנן דל"ל זמנו של שטר מוכיח עליו א"כ מספקא להו אי תנאה או חזרה הוא וה"ל ספק משוחרר והקשה המל"מ הלא העבד מוחזק בעצמו ובכל ספק שחרור קיי"ל דיצא העבד לחרות כמ"ש תוס' בפ"ב דגיטין וכ"כ מהרי"ק ח"כ בהא דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אמאי לא הוי גט גמור וי"ל דהא דכתבו תוס' ומהרי"ק דהעבד מוחזק בעצמו הוא לענין להשתעבד לרבו כיון דספק הוא אינו משתעבד לרבו דהוא מוחזק בעצמו אבל לענין להתירו בבת ישראל מספקא לא שרינן איסורא ומה דאמרינן הכא דלרבנן אינו גט גמור הוא דוקא לענין איסורא דבת ישראל עכ"ל הרב מל"מ ז"ל והנה מה שכתב דבכל ספק שיחרור קיי"ל דיצא העבד לחירות כמ"ש כמ"ש תוס' בפ"ב דגיטין כוונתו למ"ש תוס' דף י"ז ד"ה מפני מה בסוף הדיבור ואומר ר"י דלכך תיקנו זמן דאי לא הוי בי' זמן פעמים שהיה אדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו גט שחרור בלא זמן והיה העבד אומר לרבו שני אייתי ראיה דשטר מכר שלך קדם לשטר שחרור שלי דהעבד מוחזק בעצמו ואין הלוקח יכול להוציא ממנו השעבוד ע"ש ומזה הוציא הרב דבכל ספק שחרור יצא העבד לחירות דהעבד מוחזק בעצמו והקשה מזה על הירושלמי:
ג ואולם לבי לא כן ידמה במח"כ דבשלמא התם יכול העבד לומר לרבו שני אייתי ראיה דשטר מכר שלך קודם לשטר שחרור שלי דהוא מוחזק בעצמו וחזקת עבד ליכא דהא לרבו שני לא הי' עבד מעולם ואדרבה איכא חזקה שלא נשתעבד לו מקודם ומה שנשתעבד לרבו ראשון זה אינו מועיל לרבו שני אבל כאן כיון דיש ספק אם שחררו או לא איכא חזקת עבד ומוקמינן לי' אחזקתו כן נלע"ד:
ד והנה בפרק ו' הלכה ג' כתב רבינו אמר כתבתי שטר שיחרור לעבדי ונתתי לו והעבד אמר לא כתב ולא נתן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי זה עבד עד שישחררנו בפניו עכ"ל והקשה בקצה"ח סי' פ"ת אמאי לא נימא אוקי הודאה בהדי הודאה וה"ל ספק והעבד תפוס בעצמו ולפמ"ש לא קשה דהא מוקמינן לי' אחזקת עבד כמ"ש ואמנה לפמ"ש המל"מ ג"כ י"ל דשם מיירי לענין להתירו בבת ישראל והוי ספק איסורא ולחומרא וז"ב. והנה שם בהלכה ג' כתב רבינו ברישא האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חוששין שמא זיכה לו ע"י אתר וכתבו התוס' בגיטין דף מ"ב דהאי חוששין הוי ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו וע' מהרש"א ובפני יהושע שכתבו מי הכריחו להתוס' לומר כן ובפני יהושע דהתוס' אסיפא קאי אשדה והיינו דאי הוי ספק הוי מוקמינן השדה בחזקת בעליה ומאי נ"מ ע"ש אבל לע"ד כוונת התוס' ארישא בעבד והיינו דאי הוי ספק הוי מוקמינן העבד אחזקת עבד כמו שכתבתי ולפמ"ש המל"מ י"ל דכוונת התוס' לפמ"ש ליישב קושיות הקצה"ח דהברייתא מיירי לענין להתירו בבת ישראל וא"כ אי ברישא הוי ספק שמא זיכה לו אחר אז הוי אסור מספק בבת ישראל לכך כתבו דודאי הוא וז"ב. ולכאורה יש להקשות אמאי נאמן כשאומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין הא המשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ משים עצמו רשע ואין לומר דהודאת בע"ד כמ"ע דמי ז"א דהא כתבו התוס' דבנותן ל"ש הודאת בע"ד משום דפעמים שטועה וסובר שקיבל ממנו כו' ואפשר דמיירי ששחררו לצרפו לעשרה וכדומה וצ"ע ואמנם הרמ"ה כתב דהאי חיישינן הוי ספק ועמ"ש בחי' ח"מ ע"ש:
והא והנה לפמ"ש באומר כתבתי גט שחרור ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי היינו שאסור בבת ישראל מספק דספק איסורא לחומרא כמ"ש המל"מ א"כ אסור גם בשפחה מספק (ואולם לפמ"ש אני י"ל דמוקמינן לי' אחזקת עבד ומותר בשפחה) ולפ"ז י"ל דכופין את רבו לשחררו כמו בחצי עבד וחצי ב"ח. ובזה היה א"ש דסיים רבינו שם וה"ז עבד עד שישחררנו בפנינו והוא שפת יתר לבלי צורך ולפמ"ש דבריו ברור מללו דכופין רבו לשחררו בפנינו וק"ו הוא מחצי עבד וחצי ב"ח דהא הוא גרם לו וז"ב ואמנם התוס' הקשו איך כופין את רבו לשחררו הא אין אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חברו ואיך אומרים לרבו לעבור על עשה דלעולם בהם תעבורו ותירצו דדוקא היכא דפשע אבל הכא לא פשע העבד ע"ש ולפ"ז י"ל דכאו פשע במה שאמר לא כתב ולא נתן ואפשר לומר דלא מקרי פשיעה שמא האמת כן כמו שאומר דלא כתב ולא נתן אך לפמ"ש דלענין שעבוד יצא לחרות רק לענין איסור יש ספק איסור ולחומרא א"כ עכ"פ שוב אינו יכול לעבוד בו עבודת עבד ולפ"ז תו ליתא לעשה דלעולם בהם תעבודו וממילא מותר לשחררו ואפשר זה כוונת רבינו שכתב עד שישחררנו בפנינו ודו"ק:
ו הלכה י"א עיין בכ"מ שהקשה מהא דאמר רבא בב"ק דף כ"ו ב' היתה אבן מונחת בחיקו בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה ושכחה ונפלה לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא כו' והיינו הדין שכתב רבינו הלכה י"ג משמע דלרבנן יצא לחירות וכיון דבהלכה י"ג פסק כרבנן אמאי פסק כאן דלא יצא לחירות וע"ש בכ"מ שנדחק דשני הסוגיות פליגי אהדדי ע"ש. ולא ראה במחכ"ה שהריטב"א הרגיש בזה וכתב דתרתי לטיבותא בעי שלא נתכוון לשחתה ויתכוון לטובתה ולכך בהלכה י"ג אע"פ שנתכוון לטובתה כיון שנתכוון לאותו אבר יצא לחירות וגם בהלכה זו שלא נתכוון לאותו אבר כיון שלא נתכוון לטובתה יצא לחירות אבל בהלכה י"ב דהושיט ידו למעי שפחתו שנתכוון לרפואה ולא נתכוון לרעה דאיכא תרתי לטיבותא לא יצא לחירות ע"ש. ואמנם פשע דברי רבינו משמע כהכ"מ דעיקר תלוי אם נתכוון לאותו אבר אף דלשון הש"ס לא נראה כן וא"כ לפי האמת דברי הכ"מ נכונים בדעת רבינו ודו"ק. ושוב ראיתי שהעיר הלח"מ בזה:
ז הלכה ט"ז המל"מ האריך למעניתו בפלפול רחב בסוגיא דב"ק פ"ט ע"ש ובחי'. לאע"ז סי' צ' וליו"ד סי' רס"ז כתבתי:
הלכה טו"ב ע' כ"מ ולע"ד כוונת רבינו דבזה"ז ודאי אין שייך קרבן שבועה אלא אפילו בזמן בהמ"ק ל"ש בזה ק"ש דהא א"י לתבעו אלא בב"ד סמוכין ואז אם הי' מודה בפניהם הי' פטור משום מודה בקנס ואין כאן כפירת ממון ומ"ש לפיכך העבד כו' קאי על מ"ש מפני שהוא קנס וז"ב וי"ל בכוונת רבינו שאם העבד תבעו הפלתי את שני וסמית את עיני דהיינו שתבעו שניהם דלפי תביעתו חייב לשלם לו דמי עינו כמ"ש בהלכה י"ד ודמי עין הוא ממון והנה יש בזה כפירת ממון דמי עין ואעפ"כ פטור מק"ש דהא אם הי' מודה לו בשניהם היה מודה בקנס על השן ולא היה יוצא לחירות בהשן וממילא גם העין היה קנס והיה פטור משניהם כדין מודה בקנס ואין כאן כפירת ממון כלל ודו"ק:
ח ואמנם למ"ש הכ"מ דרבינו בהלכה י"ד מיירי דתפס העבד א"כ ע"כ דהכא נמי מיירי דתפס העבד דמי עינו ותובע את האדון להוציאו לחירות והאדון כופר בשניהם ותובע את העבד דמי העין שתפס ונשבע על שניהם ואילו הודה על שניהם לא יצא העבד לחפשי דהוי מודה בקנס וממילא גם העין הוי קנס ופטור מכל והעבד הי' צריך להחזיר לו דמי העין שתפס ולכך השתא שכופר ונשבע לא הוי כפירת ממון ופטור מקרבן שבועה ובזה יש להבין דברי הכ"מ שהאריך ע"ש ודו"ק:
ט והנה בש"ע סי' רס"ז סעיף ח' כתב יציאת עבד בראשי אברים אע"פ שהוא קנס נוהג בזה"ז שאם באו עדים בדבר א"י להשתמש בו ויש מי שכתב דמשמתין אותו עד שיכתוב גט שחרור. הג"ה. וה"ה אם הודה האדון מעצמו וכתב הש"ך ס"ק נ"ב משמע לכאורה דאפילו אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דהעבד יוצא לחירות דאע"ג דאין ב"ד מומחין בזה"ז מ"מ הודאתו הודאה דהודאת בע"ד כמ"ע דמי ומיהו לא מפטר משום מודה בקנס פטור כיון דאין ב"ד מומחין בזה אבל תימה דבש"ס מרובה כו' ובמה דקאמר התם למ"ד שכבר אין לך עדים סבר חוץ לב"ד הוי כו' כיון דלא הוי הודאתו לפטור ה"ה לחיוב כו' ע"ש בש"ך. ולכאורה י"ל דהודאתו שפיר מהני בזה"ז שאינו יכול להשתמש בו כמבואר בלשון המחבר דהעבד הוי תפוס בעצמו כמ"ש המל"מ בהלכה ג' בשם התוס' ומהרי"ק דבכל ספק שחרור קיי"ל דיצא העבד לחירות כיון דהעבד מוחזק בעצמו אבל מ"מ כתב שם המל"מ דלענין איסורא לא מהני תפיסתו ע"ש וא"כ י"ל נהי דמהני תפיסת העבד דא"י להשתמש בו אבל שיהא מותר בבת חורין לא מהני ליה התפיסה דלהתירו בבת חורין צריך עדים וא"כ שפיר א"ל ר"י שכבר אין לך עדים דעיקר כוונת ר"ג היה לעשותו בן חורין ולהתירו לישא ישראלית דלענין שעבוד לא היה צריך להפלת עינו דבידו שלא להשתעבד בו ושפיר א"ל ר"י לר"ג שכבר אין לך עדים והודאתך מועיל לגבי עצמך שלא תוכל להשתעבד בו אבל לא להתירו בבת ישראל ואין לומר דכיון דא"י להשתעבד בו ממילא ל"ש עשה דלעולם בהם תעבודו וממילא מותר לר"ג ליתן לו ג"ש דז"א דהא הכל הוא הודאת ר"ג גם הפטור מעבדות גם ההתרה בבת חורין והוי כמשחררו בידים וז"ב ועפ"ז יש לפרש הירושלמי שם ודו"ק