אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר טז) חדושים ברמב"ם הלכות ששם דיני עבד עברי דאמה העבריה

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר טז) חדושים ברמב"ם הלכות ששם דיני עבד עברי דאמה העבריה

(חדר ט"ו) חיזק שא"נ אי חייב לצי"ש

פ"א ה"ב והנה בב"מ דף י"ב כתב' התוס' ד"ה מאי בעי' גבי' דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אח"כ כדאיתא בספרי והיינו דאחר שהביאה ב' שערות א"י למכור עצמה ומ"ש כדאיתא בספרי לא מצאתי בספרי והנה מה שהקשה המל"מ על הרמב"ן מסוגיא דקדושין דף ח"י דאיך נכוף את האב לפדותה לחוש שמא תמכור עצמה י"ל דדוקא כשלא נמכרה פ"א אכילה למכור עצמה אבל כשכבר מכרה האב ונפדית שוב א"י למכור עצמה אבל מ"ש המל"מ הוא הנכון גם סוגיא דב"מ דף י"ג הוא תימה על הרמב"ן ועמ"ש הכ"מ בשם סמ"ג דהא ששנינו במכלתא דגר נקנה בע"ע היינו בגר הבא על בת ישראל שיש לו משפחת אם צ"ע דא"כ מה פריך בפ' א"נ וגר קונה ע"ע והא תניא כו' דילמא מיירי בגר הבא על ב"י דזה נקנה בע"ע וה''ה דקונה ע"ע וצ"ע:

הלכה ה' ע' בהשגת הראב"ד דכתב ועוד העבד לא יהי' כפועל נ"ל כוונתי דבת"כ דריש לא תרדה בי בפרך בי א"א עובד בפרך אבל אתה עובד בפרך בבן חורין והיינו בפועל ואם הפירוש בפרך שלא נתן לו קצבה הרי אף בפועל יש לו קצבה שנכנס בשעה שיוצאין הפועלים ויוצא בשעה שיוצאין ועכצ"ל דאף זה אסור בעבד וזה תימה דלמה יהא עדיף מפועל זה כוונת הראב"ד ואמנם י"ל דאם אמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא ואז ישבת מעבודתו והעבד מצפה כל שעה שיבוא אדוניו זה נקרא בפרך ואילו ידע העבד כי יעבוד עד הלילה לא היתה בפרך רק בעבור התוחלת ממושכה נקרא פרך והבן והנה מצינו בב"מ דף ס"ד התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור מ"ט ניחא לי' דלא לסתרי עבדא ופירש"י שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל. ואמנם זה בעבד כנעני שגופו קנוי לרבו ורוצה שלא יתרגל לילך בטל ויתעצל אבל בעבד עברי ל"ש זה דכיון דאין רבו צריך למלאכה אינו רשאי לעבוד בו בחנם כדי להרגילו בעבודה ולא יתעצל וזה כוונת הת"כ שלא יאמר לו חפור מקום זה והוא א"צ לו והיינו כדי שלא יתרגל לילך בטל ויתעצל וכמ"ש רבינו ועבודה שא"צ לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יתבטל ואפשר ג"כ לומר שאם באמת כוונתו שלא ירגיל לילך בטל ויהי' עצל ורפה ידים אפשר דמותר דהא דבר זה הוא טובה לעבד עצמו כי בטלה מביאה לידי שעמום וכדומה אלא אם כוונתו רק להעבידו כי צר עינו לראות את עבדו בלתי עמל ויגע זה אסור וזה י"ל כוונת הספרי שמא תאמר לטובת עצמי אני עושה ואפשר להגיה לצורך עצמו היינו לטובת העבד אני עושה ובאמת כוונתו אינו לזה וע"ז נאמר ויראת כו' ודו"ק וזה נלע"ד הטעם שכתב רבינו בהלכה ג' דע"ע אין מוכרין אותי ב"ד אלא לישראל או לגר צדק וכן המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו אלא לישראל והיינו דישראל מצווה שלא יעבוד בו עבודת עבד ולא בפרך אבל גר וגר תושב יעבדו בו בפרך וא"ש דכתב רבינו או לגר צדק דגם הוא מצווה ע"ז וע' בלח"מ גם הטעם שלא יטמע בין העכו"ם וז"ב:

הלכה ח' מלך שגזר. לולא פי' הקדמונים י"ל דהיו משתעבדים בהם יותר מדאי והיינו שיוליך אחריו כליו כו' כמ"ש הלכה ז' ונסתפק אם הן כבני חורין ומותר כמ"ש רבינו שם ופשוט לי' דהוי כעבדים ואסור ודו"ק ואמנם פשט הש"ס ל"מ כן והראב"ד מפרש דלענין רבית מיירי ויש לפרש לפ"ז מה שהשיב לו זביני דמלכא הוא דאית לי' רשות לזבוני להו כעבדי' כמ"ש בהשגת הראב"ד והיינו דבעבדים ליכא דין רבית דאתקש לקרקעות כמ"ש הר"ן גם י"ל לפמ"ש הראב"ד' דהיו עושין בהן מלאכה השוה ט"ו זהו' בעשרה א"כ לא הוי תלוי בזמן שהרי אפי' מיד יכולין לעשות בהן המלאכה ההוא ואין זה אגר נטר כמ"ש הג"א ר"פ אע"פ ע"ש ועוד י"ל שהן היו חייבין למלך ד"מ כ"ה זהו' והמלך מכרם לו בסך ט"ו והו' והוי כקינה שטר בפחות, דמותר ח"ש זביני דמלכא הוא שמכל החוב שלו בפחות:

הלכה ז' ע' בת"כ ועלא"מ שתמה למה פסק רבינו דלא בת"ק ונלע"ד שהגירסא מהופכת בת"כ ע"ש וע' בזית רענן שפירש שאם הי' הע"ע ספר לרבים א"י להכריחו להיות גם הוא ספר לרבים אלא עושה מלאכה רק לרבו בלבד שמספר את שערו כו' אבל אם לא הי' העבד ספר לא ילמדנו רבי מלאכת הספר וע"ש והנה בדברי שהקשה א הרמב"ן, מש"ס דקידושי דף ח"י ע' בריטב"א דפירש נכפילהו לבני משפחה היינו כשמוכר אחר מהן עצמו ויש לו במה להגאל דליפרוק נפשי' ומשני הדר ומזבן נפשי' והכוונה כיון דיש לו במה להגאל ואעפ"כ אינו רוצה ליגאל ורוצה להיות עבד מה נועיל כשנכפהו להגאל ישוב וימכור עצמו וכי בכל עת נכפהו להיגאל וז"ב והמגיה הניח בצ"ע ע"ש) ולפ"ז א"ש דלאביי שפיר נכוף שיפדנה דהא לא' יוכל שוב למכרה ואין לומר דהיא תמכור עצמה דלמאי נחוש לזה דבשלמא בעבד רואין אלו שיש לו מעות ואעפ"כ אינו רוצה להגאל מוכח שרוצה יותר בעבדות מתירות ואם נכוף אותו שיגאל עצמו ישוב וימכור עצמו אבל האמה שמכרה אביה מסתמא אינה רוצה להיות אמה ולמה נחוש שאמכור נפשה וז"פ וע' במל"מ אבל לפ"ד הריטב"א טפי' א"ש ודו"ק:

וע' בתוס' רי"ד שגרס ולכפיי' בני משפחה ופירש דאם יש לו קרקעות ואינו רוצה למכרם ומכר עצמו כחס על נכסיו יכפוהו בני משפחה מפני פגמה ויפדוהו בע"כ ע"י שימכרו מנכסיו והוא כפירוש הריטב"א אך פי' הריטב"א מכוון יותר ודו"ק):

וע"פ פי' הרי"ד א"ש דמתני הדר מזבן נפשי' ועמד המגיה בריטב"א דהא בכל עת יכפוהו ליגאל ולפי פי' הרי"ד דכשימכרו נכסיו שוב לא יהי' להם במה לכפותו ודו"ק:

והנה בשים שם יש בעברי כו' ואינה נמכרת ונשנית הא דלא תני דאינה מוכרת עצמה כלל וצ"ל דמתני' במכרוהו הב"ד או האב מיירי ולא במוכר עצמה ובזה א"ש הא דהקשה הש"ס ואינה נמכרת ונשנית הא ע"ע נמכר ונשנה והתניא בגנבתו כיון דנמכר פ"א שוב יכול למכרו והקשה הריטב"א דילמא מתניתין במוכר עצמו מיירי שנמכור ונשנה ע"ש שנדחק ולפמ"ש א"ש דע"כ בנמכר מאחרים מיירי דאי במוכר עצמו ליתני משא"כ בעבריה שאינה מוכרת עצמה כלל ולמה תני שאינה נמכרת ונשנית ופריך שפיר וזה ראיה לדברי רבינו ודו"ק:

פרק ב' הלכה א' המשנה למלך כתב בשם מהרי"ט דמאותם ממעטינן חליפין דאותם בחליפין ואין אחר בחליפין והנה בקדושין דף ט"ז דפריך ואימא למעוטי שטר כו' מסתברא שטר ה"ל לרבויי שכן מוציא בבת ישראל ואמרי' אדרבה חזקה ה"ל לרבויי שכן קונה בנכסי הגר כו' ולפמ"ש מהרי"ט דע"ע קונה עצמו בחליפין א"כ י"ל דלרבויי חליפין שכן מוציא בע"ע כמ"ש תוס' דעבד כנעני נקנה בחליפין ילפינן לי' מהאי אמתא דקונה עצמה בחליפין ע"ש כן י"ל בע"ע דקונה עצמו בחליפין דהא מוציא בחליפין ובאמת היא ש"ס מפורש דעבד כנעני נקנה בחליפין בקדושין דף כ"ב ואמנם י"ל דשם מיירי בחליפין שוה בשוה אבל כאן מיירי בחליפין כל דהו דהא אמרינן אינו נקנה בתורת תבואה וכלים ופרכינן ולר"נ דאמר פירות לא עבדו חליפין מאי איכא למימר והנה ר"ת פירש דהיינו רק בחליפין כל דהו משמע דהכא בחליפין כל דהו מיירי ולכך הוצרכו התוס' למילף מההוא אמתא דשדי בה כומתא דהוי חליפין כל דהו או בחליפין כל דהו עבד הונה עצמו ודו"ק ומ"ש המל בשם מהרי"ט חפשתי במהרי"ט ולא מצאתי לע"ע והנה ראיתי בריטב"א בדף ט"ז אהא דאמר דאמר שם והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה פירש"י אלמא בכסף קנאה דאל"כ מאי מגרעה ולא נהירא כו' אלא טעמא דידה משום שהקישה הכתוב לאחרת כו' וע' לעיל דף ד' ע"ב בתוס' ד"ה מעיקרא ותראה דע"פ פי' הריטב"א א"ש קושית התוס' שם דהא עיקר טעמא, דידה שהקישה הכתוב לאחרת מה אחרת בכסף וכיון דאכתי לא. ידעינן באחרת גופה דניקנת בכסף איך נדע אמה העברי' אבל באמת לא אבין כוונת הריטב"א דר"ל דעיקר הלימוד הוא מהקישא דאחרת ומ"מ לא ילפינן מינה לע"ע דאיכא למפרך מה לאמה דמקדשה בכסף ומעקרא ס"ד דילפי' מינה ע"ע לפי שדומה לה שיוצא בכסף כמוה והא דאמר והפדה מלמד שמגרעת פדיונה היינו כיון דיוצאה בכסף ממילא ילפינן מינה לע"ע דג"כ יוצא בכסף ע"ש והוא חסר מן הספר והנכון כפירש"י וקושית הריטב"א דדילמא נקנית בשטר ונתן כסף בתורת דמים י"ל כמ"ש במ"א ודו"ק:

ולכאורה י"ל דילפינן אמה העבריה דנקנת בכסף מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנה היא כקנין עבדים ומאי ניהו כסף כמו דיליף בדף ט"ז שטר מזה אלא דז"א דהא יש לאוקמי הלימוד על שטר ומנ"ל קנין כסף ולכך יליף מוהפדה דמוכח דנקנה בכסף ואין לומר דשמא נקנית בשטר וכסף בתורת דמים נתן דא"כ כבר מוכח דנקנית בשטר וא"כ קרא דלא תצא כצאת העבדים ע"כ לקנין כסף הוא דאתי וא"כ ממ"נ מוכח קנין כסף ודו"ק:

הלכה ב' רבינו כתב בפי' המשנה ואפי' היה בכלל השש שנים שמיטה והוא מה שאמר שש שנים יעבוד ובשביעית ר"ל פעמים שעובד בשביעית ותמה המל"מ דאיך אמר פעמים שהוא עובד בשביעית הא לעולם הוא עובד בשביעית שהרי אינו נמכר לפחות משש ופשיטא דבר"ה לא נמכר וא"כ דהוא עובד מיום ליום לעולם הוא עובד בשביעית עכ"ל המל"מ ולא ידעתי מה הכרח הוא זה אמאי פשיטא דבר"ה לא נמכר הא מקח וממכר מדרבנן אסור וא"כ קרא שפיר משכחת לה דנמכר בר"ה וצ"ע. והנה התוס' הוכיחו דהלכה כת"ק דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מדאמר לי' ר' שמלאי לאשפזכני' זיל גנוב ותזדבין בע"ע ואמאי לא א"ל זיל זבין נפשך והנה רבינו כתב בפ"א ואין רשאי למכור עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות סחורה וכו' אלא א"כ צריך לאכול בלבד וי"ל דאם מכר עצמו להצניע דמיו וכו' אפשר אינו מכור כלל דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"א ולכך לא א"ל ר' שמלאי למכור עצמו דהא זה הי' לו לאכול ואפשר דמשום להכשיר זרעו רשאי למכור עצמו וצ"ע. והנה לדעת רבינו דשפחה כנענית אינה אסורה אלא מדרבנן ודאי קשה אמאי א"ל רבי שמלאי לגנוב ה"ל לומר דישא שפחה כנענית דהוא דרבנן משיעבור על איסור גנבה דאוריי' ואפשר דהשפחה ג"כ מוזהרת עליו כמבואר ברש"י, וע' נתה"מ ומשובב נתיבות והנה הריטב"א כתב דאף דמוכר עצמו אין מוסר לו ש"כ מ"מ הוא מותר בש"כ ואמנם לפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' להוכיח דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ מר' שמלאי דלא אמר לו למכור עצמו בע"ע הא אעפ"כ ה"ל להשיאו עצה למכור עצמו בע"ע ויהי' מותר בשפחה ומוכח דלא כהריטב"א אלא דהריטב"א לשיטתו שדחה הוכחת התוס' ע"ש והנה המל"מ הביא בשם מהרי"ט דמכרוהו ב"ד ולא מסר לו רבו ש"כ אם הוא מותר בש"כ ולכאורה מוכח כן דאל"כ מה השיאו ר"ש עצה דיגנוב וימכרוהו בע"ע אכתי שמא לא ימסר לו רבו ש"כ וע"כ דהוא מותר בש"כ ואין להאריך והריטב"א הביא ראיה דמוכר עצמו אף דאין רבו מוסר לו ש"כ מ"מ מותר בה דאל"כ מה צריך הש"ס לקמן ליתן טעם דמוכר עצמו אינו נרצע מקרא את אזנו ולא מוכר עצמו הא בלא"ה אין לו אשה ובנים אינו נרצע ע"ש ולכאורה הוא ראי' ברורה דהא ת"ק ס"ל דמ"ע אין רבו מוכר לו ש"כ ואמנם י"ל דבאמת מה"ת מותר בש"כ דהא מה"ת ש"כ מותרת כמ"ש הרמב"ם רק דמדרבנן אסור בה ולפ"ז ת"ק דס"ל אין נרצע מה"ת שפיר צריך קרא לזה דדוחק לומר דת"ק דחשיב מ"ע אינו נרצע ואין רבו מוסר לו ש"כ וכו' דכולהו יהיו מה"ת והא דאינו נרצע יהי' מדרבנן ולכך נסיב קרא וז"ב ואמנם הריטב"א לא ס"ל כהרמב"ם בזה:

הלכה ג' עלח"מ ומל"מ שפלפל על דברת הרא"מ שנראה מדבריו דלמ"ד דמ"ע נמכר ליותר משש אם פגע בו יובל אין יובל מוציא והמל"מ החליט דלא הי' כן כוונת הרא"ם כדמוכיח מברייתא דקא ראב"י לפי הס"ד דש"ס לא יליף שכיר שכיר ואעפ"כ ס"ל מוקי לקרא דעד שנת היובל למוכר עצמו כ"ש ולכאורה י"ל טעם הרא"מ דהא כיון דלמכור עצמו יתר על שש צריך תנאי בפירוש כמ"ש הריטב"א והמהרי"ט הבי' המל"מ לעיל א"כ, ה"ל כמתנה. בדבר שבממון דתנאו קיים כמ"ש רבינו בפי"א מה' שמטה ויובל דהמוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל ע"ש ולפ"ז י"ל דר"אבי ס"ל כר"מ דמתנה עמש"כ בתורה אפי' בדבר שבממון תנאו בטל ולכך מוקי לה במ"ע אבל בדידן דקיי"ל כר' יהודא שפיר כתב הרא"מ דדוקא למ"ד דמ"ע אינו נמכר יתר על שש ולזה א"צ תנאי בפירוש כמ"ש הריטב"א לדעת רבינו ושפיר היובל מוציאו אם פגע בו קודם שש ודו"ק:

א הלכה ד' ע' לח"מ בשם הסמ"ג ומ"ש המל"מ ע"ז דעכ"פ השלמה בעי אלא שאין לו דין עבד אלא כפורע חובו ע"ש דפח"ח והנה רש"י פירש ופגע בו יובל למחרתו והמקנה עמד בזה ואמנם י"ל דרש"י כתב זה בכוונה דאם פגע בו יובל זמן רב אחרי ברחו מעם אדוניו ודאי צריך להשלים ואין היובל מוציאו לחירות וממילא אחרי שישלים מעניקים לו ולכך פירש"י דפגע בו יובל למחרת יום בריחתו דאז א"צ להשלים כלל דבלא"ה הי' יוצא לחירות וה"א לא נקנסי' קמ"ל כיון דלא המתין עד למחר ויצא ביובל כדין התורה אין מעניקין לו וז"ב ובזה א"ש דאמרינן מ"ד כיון דאפיק לי' יובל שליחו מעמך קרינן בי' היינו דהא בלא"ה הי' האדון משלחו ומה איכפת לאדון בברחו מפניו קמ"ל וז"ב לדעתי ועפ"ז יש לעשות שלום בין התלמודים דהירושלמי דקידושין דכתב דברח אין היובל מוציאו מיירי דהיובל פגע בו אחר זמן רב דאז צריך להשלים ואין היובל מוציאו ואחריו נמשך הסמ"ג ושקטה התמיה שתמה עליו הרב כ"מ ז"ל ודו"ק:

והנה הריטב"א כתב שם די"מ דהא דאמרינן חלה אינו משלים אבורח קאי דאם ברח וחלה אינו משלים דא"ל כי הוי גבך מה אהנית לך דנהים כריסי לא שוינא אבל בירושלמי פירש דבעלמא קאי כו' אבל הבורח שחלה בין חלה ואח"כ ברח בין ברח ואח"כ חלה חייב דא"ל אילו היית גבאי לא היית חולה או היית מתרפא מהרה והנה לפי הי"מ י"ל הא דמשני ר"ש בעושה מעשה מחט קאי אברייתא בתרייתא דתני חלה כל שש חייב להשלים היינו בעושה מעשה מחט אז אם ברח וחלה כל שש משלים דלא מצי למימר אילו הוינא גבך מה אהני לך דנהים דכרסי לא שוינא דהא הא יכול לעשות מעשה מחט ואפשר דלכך צריך להשלים אפי' נגד המלאכה שהי' יכול לעשות בעת בריאותו וכמ"ש הריטב"א בחלה יותר משלש דצריך להשלים הכל אפי' שלש ראשונות שכך כל מדות חז"ל כדאמרינן אם בא לנפות מנפה את כולן כו' ע"ש וא"כ סוגית הש"ס שלנו דלא כהירושלמי ובאמת סברת הירושלמי דחוקה דאיך יוציא ממנו בסברא זו דבביתו לא נחלה או הי' מתרפא מהרה ולכך השמיט הרמב"ם דינו דירושלמי ודו"ק:

והנה הריטב"א כתב אהא דחלה שלש אינו חייב להשלים ולא דמי להא דפועל קבלן שחלה אין לו אלא שכרו ע"ש דתירץ בסברא ישרה ודפח"ח ולע"ד י"ל לחלק לפמ"ש הרשב"א דאף דאונס רחמנא פטרי' מ"מ חברו לא נתחייב נגדו דאונס רחמנא פטרי' אבל אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן ולכך בפועל קבלן שחלה אף שהוא אונס מ"מ לא נתחייב בעה"ב לשלם לו אבל כאן העבד חייב לעבוד את אדוניו שש שנים אבל אם חלה פטור דאונס רחמנא פטרי' וז"ב:

וי"ל עפ"ז מ"ש מהר"מ לחלק בין קיבל כל שכרו ועש"ך סי' של"ג דכתב דהן דברי חלומות ולפמ"ש רוח אלקים דיבר בו במהר"מ ז"ל:

והנה לכאורה יש להבין טעם הירושלמי דבשלמא חלה ואח"כ ברח יכול לומר אילו היית בביתי הייתי מרפא אותך אבל ברח ואח"כ חלה דיכול לומר אילו היית בביתי הייתי מתרפא מיד זה אין לו טעם ואפשר כדאמר רבא הני אבולאי דפומבדיתא אי לא עבדין מתחלשין ולכך י"ל אם היית בביתי ועובד עבודתך לא נתלית ולפ"ז י"ל דהמפרשים פירשו הברייתא בחלה תיכף כמו שפירש"י ואם פגע בו יובל למחרתו ובזה לא שייך סברא זו דהא נחלה מיד ולפ"ז לא קשה מהירושלמי דהירושלמי מיירי שחלה אחר זמן וא"ש. גם י"ל כיון דעד יום שנחלה צריך להשלים לכך צריך להשלים הכל כמ"ש הריטב"א הר ומהרי"ט וז"ב:

והמל"מ הקשה על הריטב"א דהביא ראיה מפ' המוכר פירות אם בא לכפות מגפה הכל וכתב דהתם טעמא טעמא משום קנסא והכא לא שייך קנסא ולפ"ד הי"מ א"ש דהא מיירי בברח ואח"כ חלה וג"כ שייך קנסא דלא ה"ל לברוח וגם מ"ש הירושלמי דאילו הוית בביתו כו' רק בשלש שלים לא קנסוהו דהתורה פטרתו אבל בארבע דצריך להשלים דלא פטרתו תורה קנסוהו להשלים הכל ואפשר זה כוונת הירושלמי וקאי על יתר משלש דא"צ להשלים אלא היותר על שלש אבל ברח ותלה ארבע צריך להשלים הכל דאמר ליה אילו הוית בביתי כו' ודו"ק:

הלכה ו' המוכר עצמו לעכו"ם עמ"ש הרב כ"מ ז"ל אמאי א פסק רבינו כרבי נגד ר"ע ור' יוסי וכתב משום דר' חייא תני לי' בלשון חכמים ש"מ הלכתא כרבי עכ"ל וכן כתב הריטב"א ע"ש

הלכה ז' ויש לו ללות כו' הכ"מ והלח"מ תמהו על רבינו דפסק דלא כפשיטיתי' דרב ששת ע"ש ולכאורה י"ל דהא איכא ק"ו ממקדיש שדה אחוזה דהורע כחו דאם הגיע יובל ולא פדאה דיוצאות לכהנים יפה כחו דלוה וגואל לחצאים כדיליף בש"ס מאם גאול יגאל נמכר לנכרי דיוצא ביובל אינו דין דיפ' כחו שלוה וגואל לחצאים ואין תשובה על זה אבל על זה קשה דא"כ גם ע"ע הנמכר לישראל ליליף בק"ו זה דצוה וגואל לחצאין ואפשר דאיכא למפרך דמקדיש שדה אחוזה כופין את האדון לפדותה משא"כ בנמכר לישראל דאין נגאל בקרובים אבל הנמכר לנכרי דכופין הקרובים לגאול אין פירכא ויש לו פנים וז"ב וע' בלח"מ דרבנו פסק כרבי ע"ש והכ"מ כתב דרבנו למד זה מאביי דאמר את"ל כו' ואמנם הריטב"א כתב דאביי אתי לחזק דשפיר ילפינן משדה אחוזה ול"ש לומר לחומרא לא ילפינן דהאי חומרא קולא הוא כו' ודפח"ח וא"כ דברי רבינו תמוהין ולמה שכתבתי א"ש ודו"ק:

הלכה ח' והנה י"ל דלכך בנמכר לנכרי אמרינן לוה וגואל לחצאין מפני שאינו יוצא בשש הקילה עליו התורה דלוה וגואל לחצאין אבל בנמכר לישראל דיוצא בשש לא הקילה עליו תורה שילוה ויגאל כמ"ש ר' שמעון גבי מקדיש שדה אחוזה ואף דר"ש דריש טעמא דקרא כפירש"י ורבינו ל"פ כוותי' במוכר שדה אחוזה מ"מ היכא דמסתבר טעמי' פסק כן ועלח"מ ריש ה' מלוה:

הנה ראיתי בספר פ"י שהקשה אהא דהקשו התוס' בדף ט"ו ע"ב אהא דאמרינין ואי גמר ג"ש דשכיר שכיר לילף בג"ש דש"ש נמכר לישראל מנמכר לנכרי והקשו התוס' היכא בעי למילף בג"ש נמכר לישראל מנמכר לנכרי שיגאל בשש הא י"ל מה לנמכר לנכרי דין הוא שיגאל באלה כדי שלא יטמע בין העכו"ם וכתב הפ"י להקשות די"ל דיליף מנמכר לגר צדק דלא שייך שלא יטמע בין העכו"ם ע"ש ולפמ"ש הכ"מ דרבינו לא השוה גר צדק לעכו"ם לגאולת קרובים משום דל"ש בי' שלא יטמע בין העכו"ם א"כ א"ש דברי התוס' ויפה הקשו דהא נמכר לגר צדק באמת אינו נגאל באלה וז"ב ועפ"ז יש להבין תירוץ התוס' דהאי סברא שלא יטמע אינה כתובה ואין לסתור מהם סברא והוא בלתי מובן כמ"ש המחנה לוי ולפמ"ש א"ש דהך סברא שלא יטמע לא כתובה וא"כ י"ל דגם נמכר לגר צדק נגאל באלה ושפיר י"ל דיליף מנמכר לגר צדק ודו"ק:

ובאמת יש להבין מ"ש התוס' דמה לנמכר לנכרי דין הוא שיגאל באלה כדי שלא יטמע בין הנכרים דהא ג"ש הוא שכיר שכיר ומה פירכא שייך על ג"ש דמסיני ולפמ"ש י"ל דשאני הכא דהתורה עצמה גילתה הטעם שלא יטמע דהא בנמכר לגר צדק אמרה תורה שאין נגאל באלה משום דל"ש שלא יטמע כו' וע"ז תירצו שפיר דזה אם הי' מפורש בתורה כן אבל זה לא נזכר בתורה בפירוש והא דנמכר לגר צדק אינו נגאל באלה היינו אחר דילפינן מיגאלנו דנמכר לישראל אינו נגאל באלה ולמה יגרע נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם וע"כ הטעם דנמכר לעכו"ם משום שלא יטמע ובישראל ל"ש זה וממילא לא ידענו דגם הנמכר לגר צדק אינו נגאל באלה אבל בס"ד דלא ידעינן ממיעוטא דיגאלנו אדרבה הוי אמרינין דגם נמכר לגר צדק נגאל באלה ולא היינו אומרים מסברא הטעם שלא יטמע ודו"ק בזה כי בזה א"ש קושית הפ"י ודברי התוס' הדק היטב בס"ד

הלכה ט' לא תבואה ולא כלים עתוס' ריש קידושין שכתבו דלא הוי נזיקין וע"ע ב"כ דאי כתב בע"ע ה"א דהקילה עליו התורה שלא יטמע בין הנכרים לכך הוי ש"כ ככסף ע"ש ולפ"ד רבינו דנמכר לנכרי צריך להגאל בכסף דוקא לא' שייך זה דהא אדרבה בנמכר לנכרי אינו נגאל אלא בכסף דוקא ואדרבה בע"ע הנמכר לישראל כתיב האי ישיב כמ"ש הלח"מ ושפיר הי' נלמד נזיקין מע"ע ואמנם לפי הנראה רבינו ס"ל דהאי ישיב הוא אסמכתא בעלמא וע' ברשב"א דכתב דהא דמייתי הש"ס אי לימא דלא מקני כלל ישיב א"ר אפי' סובין הוא לרווחא דמילתא וא"צ כלל ע"ש וס"ל דע"ע הנמכר לישראל דנקנה בש"כ ויוצא בש"כ הוא נלמד מנזיקין רק בנמכר לגוי גילתה תורה ושנה עליו כסף ומכסף לעכב כמ"ש בירושלמי ולפ"ז ל"ק קושית התוס' דהוי ש"כ דליתא דאין כאן ש"כ כלל וע"ע נלמד מנזיקין וז"ב:

ובמהרי"ט הובא בב"ש נסתפק בש"כ ובע"כ אי הוי ככסף וכתב להביא ראיה מע"ע דנגאל בש"כ בע"כ של אדון ע"ש ולכאורה י"ל כיון דהתורה ציותה שיקבל האדון ש"כ לכך אמרינן דגמר ומקנה כמ"ש התוס' דכיון דמצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומקנה וכן כאן ודאי מתרצה האדון ואמנם זה בנמכר לישראל אבל בנמכר לנכרי לא שייך זה דהוא לאו בר מעבד מצוה הוא לכך בעי כסף דוקא וא"ש דברי רבינו:

הלכה י"ב אדון שמת הכ"מ הקשה אמאי לא השוה רבינו גר צדק לעכו"ם לענין גאולת קרובים ולענין לוה וגואל לחצאין ותירץ דבעכו"ם הטעם שלא יטמע בין העכו"ם ע"ש יבזה א"ש הא דס"ל לרבינו דלמכר לישראל אין לוה וגואל לחצאין שתמהו עליו הכ"מ והלח"מ בהלכה ז' ע"ש ואמנם עדיין קשה דה"ל להשויתו לענין להגאל בש"כ דלפ"ד רבינו הנמכר לעכו"ם צריך ליתן להאדון דוקא כסף לפדיונו ובזה ל"ש תירוץ הכ"מ כמבואר ואמנם לפי"ש הטעם דבעכו"ם ל"ש דגמר ומקנה משום מצוה משא"כ בישראל א"ש דגר צדק ג"כ גמר ומקנה ונפדה בש"כ ודו"ק:

פרק ג

הלכה א' ה"ז האדון חייב במזונות אשתו וע' בכ"מ ומל"מ ולכאורה יש ראיה מזה לדעת רבינו דמזונות אשה מה"ת דאל"כ מה שייך לומר דהאדון נכנס במקום הבעל הא הבעל עצמו פטור מלזונה וא"כ קרא דויצאה אשתו עמו למאי אתי ולדעת רבינו דמזונות אשה דאורייתא א"ש ושוב ראיתי בריטב"א שהקשה כן וכתב כיון דהמנהג הוא שאדם זן אשתו ובניו מחויב האדון לזונה דבתריקאי קאי ומסתברא דמעשה ידיהם שלו ע"ש ובאמת כן הוא דהא אף לדעת רבינו דמזונית אשה מה"ת מ"מ מזונות בניו ובנותיו ודאי מדרבנן ולמה חייב האדון לזונם אלא די"ל דקרא באמת רק באשתו מיירי דהא כתיב ויצאה אשתי עמו רק דרבנן חייבוהו גם במזונות בניו ובנותיו וז"ב ולפ"ד הריטב"א א"ש מ"ש הרמב"ן שהבנים אין חייב במזונותם אלא בזמן דהאב מצווה או נוהג לזונם והיינו דהוכיח זה מהקרא דויצאה אשתו עמו דהא מה"ת אינו חייב במזונות אשתו ואעפ"כ חייבה תורה לזונה האדון וה"ה בבניו אף שהם בני ז' שאין האב חייב לזונם מ"מ כיון דהמנהג כן הוא לזון בניו ובנותיו חייב האדון לזונם עד שיהי' בני י"ב כמ"ש המל"מ וז"ב ואמנם לדעת הרמב"ם דמזונות אשה מה"ת אין ראיה מזה כמ"ש וי"ל דאין האדון חייב לזון הבנים אלא עד שיהיו בני ז' ובזה י"ל דברי הר"א מזרחי שכתב דאין האדון חייב לזון הבנים אלא עד שיהיו בני ז' והמל"מ תמה עליו דמנ"ל זה ולפמ"ש הרא"ם אזיל לדעת הרמב"ם ולדידי' באמת הדין כן ודו"ק. ואמנם זה כשאין להם ממה להתפרנס כמ"ש המל"מ ואם יש לעבד נכסים או לבנים ודאי דאין האדון חייב לזונם וראיה מב"ב דתני אין לאשה חזקה בנכסי בעלה ופריך פשיטא מזוני הוא דאכלה ומאי קושיא דילמא בעבד עברי איירי דמזונותיה על האדון וע"כ כיון דאית להעבד נכסים אין האדון חייב במזונותיה ודו"ק:

ומ"ש רבינו וכל שהבעל זוכה באשתו זוכה זה אע"פ שהוא ע"ע לכאורה מוכח כן מהא דב"ב הנ"ל דתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ופריך פשיטא דאית לי' פירי פירי הוא דאכל ולא משני בעבד עברי דאין לו פירי אלא ודאי דע"ע יש לו פירי אבל לפמ"ש דאם יש להאשה נכסים אין האדון חייב במזונותיה וא"כ לא מצי לשנויי בע"ע דבכה"ג דיש להאשה נכסים אין האדון חייב במזונותיה וא"כ ודאי דהפירות של בעלה הן וז"ב:

וראיתי להרמב"ן בפי' החומש שהעיר על מ"ש רש"י דהא אם אדוניו נתן לו אשה בכנענית דאילו בישראלית יוצאה יוצאה בשש וכתב הרמב"ן דזה רק במכרה אביה אבל במוכר עצמו נמכר ליותר משש ע"ש אבל יפה כתב רש"י דהא אין אשה מוכרת עצמה אלא דהרמב"ן לשיטתו כמ"ש בפ"א הלכה ב' דאשה יכולה למכור עצמה ודו"ק הלכה ג' הרב צידה לדרך הקשה על הרא"מ דכתב דפירש כראב"י י"ל דהאי אם אדוניו הוא חובה היכא אמרינן בקידושין כ"א דהיתר שפחה לע"ע חידוש הוא הא בכל דוכתא עשה דוחה ל"ת ה"נ עשה דוהתנחלתם דוחה ל"ת דלא תהי' קדשה ותמה עליו הרב מל"מ דהא דכתב המזרחי דחובה הוא היינו לבתר דהתירה תורה שפחה לע"ע אבל אי הי' אסור ל"ש עשה דוחה ל"ת דהא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך ע"ש ואמנם לפמ"ש התוס' דהיכא דלא פשע חברו שפיר אמרינן לי' חטא בשביל שיזכה חברך שפיר הקשה הצידה דרך וז"ב:

ואמנם י"ל כיון דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ה"ל עשה שאינו שוה בכל ואין דוחה ל"ת ואמנם רבי ישמעאל במכלתא דדריש האי אם בגפו יבוא לומר שרשות הוא לאדון ולא חובה וס"ל דאין חילוק בין יש לו אשה ובנים ודלא כראב"י א"כ הוי שפיר עשה השוה בכל אבל לדידן דקיי"ל כראב"י ל"ש כאן עשה דוחה ל"ת ושפיר אמרינן דחידוש הוא ודו"ק:

ובזה א"ש הא דהקשה הרא"מ דלפירש"י דפירש כראב"י א"כ מנ"ל דהוא רשות לאדון דילמא חובה הוא דר' ישמעאל דס"ל רשות היינו דדריש קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות אבל ראב"י דדריש לי' דאם יחידי נכנס יחידי יוצא ליכא הוכחה לזה ולפמ"ש א"ש דהא הקשה הלח"מ והמל"מ למה אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות הא כל אם שבתורה משמעותי' רשות ולפמ"ש א"ש דאי לאו קרא דאם בגפו ה"א דהאי אם אדוניו חובה דאם הוא רשות איך התירה תורה שפחה לע"ע וכדאמרינן חידוש הוא ולכך שפיר ס"ד דחובה הוא וא"ש דאתי עשה ודחי ל"ת ולכך צריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות אבל לראב"י א"א לומר כן דהא אפי' הוא חובה חידוש הוא דהא ס"ל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ וא"כ הוי עשה שאינו שוה בכל ולא דחי ל"ת וא"כ אין הכרח שיהיה חובה והדרינין לכללא דכל אם שבתורה הוא רשות ולא צריך ללמוד זה מאם בגפו יבוא וא"ש פירש"י ופסק הרמב"ם ודו"ק:

והרב מהרשד"ם כתב דלדעת רבינו שפחה כנענית מותרת מה"ת ע"ש ולפ"ז נסתר כל מ"ש לעיל והדק"ל מנ"ל לרבינו שהוא רשות דילמא חובה היא ואמנם אין דעת מהרשד"ם מוסכם והמל"מ השיג עליו. והנה המל"מ הקשה עליו דאם איתא דשפחה מותרת מה"ת א"כ כשאסרו חז"ל שפחה למה לא אסרוה גם לעבד כמו דאסרו השניה להנשא לאונס אע"פ שהיא מ"ע שישא אונס אנוסתו מכ"ש כאן שהיא רק רשות ולע"ד י"ל לפמ"ש הט"ז והתוס' פרק איזהו נשך דמה שהתירה תורה בפירוש אין כח לחז"ל לאסור א"כ הכי נמי כיון דהתירה תורה בפירוש לאדון לתת שפחה לעבדו העברי לא יכלו חז"ל לאסרו אך יש לחלק דהא לדעת מהרשד"ם הא דכתבה תורה אם אדוניו יתן לו אשה לא להתיר שפחה לעבד אתי דבלא"ה מותרת מה"ת רק לומר דיכול האדון למסור לו שפחה כנענית וזה לא מקרי התירה תורה בפירוש דקרא לאו להתיר בא ואמנם לפי מ"ש המל"מ דהא דס"ל לרבינו דשפחה מותרת מה"ת יצא לו ממה דהתירה תורה שפחה לעבד וקרא דאם אדוניו אתי לאשמעונין דשפחה מותרת מה"ת לע"ע וה"ה לכל אדם ע"ש שפיר י"ל דלא הי' ביד חז"ל לאסרה לע"ע ואף דאסרוה לכל אדם זה לא נזכר בפירוש בתורה רק עבר עברי ודו"ק:

ולכאורה יש ראיה לדעת מהרשד"ם מהא דתניא במכלתא ר' נתן אומר הרב שבא על שפחתו והוליד ממנה הולדות הן להרב ודרש זה מקרא ע"ש ותמה הרב מג"א בספרו זית רענן על הרי"ף והרמב"ם דפסקו דאם בא הרב על שפחתו אמרינן מסתמא שתחרה מקודם והוא סותר דין דמכלתא ובאמת הרמב"ם השמיט דין זה דמכלתא ולפמ"ש מהרשד"ם א"ש דקרא שפיר כתב דולדותיה עבדים דל"ש לומר מסתמא שחררה דלא יעבור על איסור שפחה דהא מה"ת מותרת לו ואין כאן איסור כלל אבל הרי"ף פסקו זה לדידן דשפחה אסורה מדרבנן ואמרינין ודאי לא עבר על איסור דרבנן ושחררה מקודם וז"ב וגם הרמב"ם השמיט האי דין דמכלתא דלדידן ליתא ודו"ק:

והנה כבר כתבתי דלדעת מהרשד"ם לא א"ש מה שתירצתי על קושית המזרחי ע"ש ואעפ"כ יש להחזיק תירוצי הנ"ל די"ל דהמכלתא ס"ל דשפחה אסורה מה"ת כדעת אונקלוס מלאו דלא תהי' קדשה ולכך הי' ס"ד דאם אדוניו יתן לו הוא חובה דאל"כ איך התירה תורה לעבד וכמ"ש לעיל אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל לאו דלא תהי' קדשה הוא הבועל אשה בלא קידושין כמ"ש בריש ה' אישות ולא ס"ל כדעת אונקלס דס"ל דשפחה רק מדרבנן אסורה וא"כ גם בלא קרא דאם בגפו ידענו דהאי דאם אדוניו יתן לו הוא רשות כמו כל אם שבתורה ודו"ק:

עוד הביא המל"מ ראיה שלא כדברי מהרשד"ם מהא דב"ק כ"ח נרצע שכלו ימיו ולא רצה לצאת ועשה בו וחבורה דפטור ואמר רנב"י דמיירי בעבד שמסר לו רבו שפחה כו' דעד השתא מותרת והשתא אסורה ויליף לי' מקרא דלא תקחו כופר כו' והא מה"ת שפחה מותרת לדעת מהרשד"מ ותי' דהאי ברייתא ס"ל כאונקלס ע"ש ואם באנו למדה זה לאוקמי ברייתא דלא כהלכתא י"ל דהברייתא מיירי בע"ע כהן וס"ל כאבא יודן דע"ע כהן נרצע ועד האידנא היתה מותרת לו דרנב"י לשיטתו דס"ל דע"ע כהן מותר בשפחה כנענית כד"אל ר"נ לרב ענן בדף כ"א ע"ב אבל השתא אסורה לו וא"ש:

והנה יש להביא ראיה לדברי מהר"ש ד"מ מהמכלתא דתני אם בעל אשה הוא בישראלית הכתוב מדבר אתה אומר בישראלית או אינו אלא בכנענית כו' והקשה המל"מ לפי דמשמע מלשון רבינו דכתב בהלכה ד' אין ע"ע מותר בשפחה אא"כ יש לו אשה ובנים משמע דאם אין לו אשה ובנים אסור בשפחה כנענית וא"כ איך ס"ד דאם בעל אשה הוא מיירי בכנענית הא כתיב אשתו עמו דמשמע הראוי' להתקיי' עמו דמה"ט ממעטינן אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט משום דאין ראוי' להתקיים עמו והניח בצ"ע על רבינו ולפ"ד מהרשד"ם א"ש דקרא שפיר י"ל דמיירי בכנענית ואפ"ה מקרי אשתו עמו דהא מה"ת ראוי' להתקיים עמו וז"ב. והמל"מ הביא ראיה ברורה מהא דתנן בפ"ז דתמורה הולך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי חכ"א ה"ז אתנן ופריך שפחה לעבר משרי שרי ומשני שאין לו אשה ובנים מכלל דאסורה ואמנם בחידושי הבאתי דברי מהרש"א דכתב דשפחה של האדון יכול למסרה לו ולא שפחה של אדון אחר וקמו עליו כל האחרונים דמש"ס דתמורה מוכח דאין חילוק דהא השפחה של אדון אחר ואפ"ה פריך שפחה לעבד משרי שרי ואמרתי דרבינו מהרש"א ס"ל כהריטב"א דאף דאם אין לו אשה ובנים אין רבו יכול לכופו אבל מותרת לו אך זה אם השפחה של אדון זה אבל שפחה של אדון אחר אסורה לו כשאין לו אשה ובנים ובזה א"ש דברי הריטב"א והמהרש"א גם שניהם דשם שפיר פריך הא שפחה לעבד משרי שרי ומשני כשאין לו אשה ובנים דאז כשהיא של אדון אחר אסורה לו ודו"ק אבל האמת כדברי רבינו

והנה רבינו פסק כר"א בן יעקב דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכתב הרב כ"מ הטעם דמשנת ראב"י קב ונקי ע"ש ובאמת בפרק ב' מהלכות בה"ב כתב הכ"מ דמשנת ראב"י קב ונקי רק במתניתין ולא בברייתא והא הכא ברייתא הוא וא"כ ליתא לכלל הזה. ואמנם שפיר כתב הרב דהא בתמורה פרק ו' מתניתין דהאומר הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי מוקי שם כראב"י וא"כ א"ש דבמתניתין הלכה כראב"י וז"ב:

והנה יש לדקדק דשם בתמורה פריך והא שפחה לעבד משרי שרי ולכאורה י"ל בע"ע כהן דלשמואל אסור בשפחה כנענית אלא דאנן קיי"ל כרב דמותר והנה הרע"ב פירש שם דרבי דאמר אין זה אתנן ס"ל דגם אם אין לו אשה ובנים מותר בשפחה כנענית ואמנם י"ל דגם רבי ס"ל כראב"י דאין לו או"ב אין רבו מוסר לו ש"כ רק דפליגי דרבי סבר דאעפ"כ מותר בש"כ אלא שא"י לכופו וכדעת הריטב"א ובזה לא קשה קושית המל"מ על הריטב"א מש"ס דתמורה שהבאתי די"ל דהריטב"א פסק כרבי משום דהמכלתא ס"ל כוותי' וכמ"ש המל"מ וה"ל רבים לגבי ראב"י ודו"ק. ודע דלדעת מהרשד"ם דרבינו ס"ל דשפחה מותרת מה"ת קשה ממשנה זו דתמורה דאיך שייך אתנן במידי דרבנן ואפשר דזה טעמא דרבי דאמר אין זה אתנן גם אפשר לומר דמיירי בע"ע כהן ואין להאריך כאן ודו"ק והנה המל"מ הקשה עוד על הרמה''רשדם דא"כ למה אצטריך לר"א לו ולחכמים כי משנה שכר שכור ללמד דמוסר לו בע"כ הא מוכח כן מקרא דאם בגפו יבוא שפירושו אם בלחודי' יבוא שאין לו אשה ובנים דאז אין רבו אוסר לו שפחה כנענית ואי אין האדון יכול לכופו היכי מיעט קרא הא שפתה מותרת לו ע"ש ולכאורה י"ל דמקרא דאם בגפו יבוא אין ראיה דיכול לכופו די"ל לעולם מדעתי' דעבד ואי קשה הא בלא"ה מותרת לו ז"א די"ל דקרא מיירי בע"ע כהן דלולא דהוא עבד אסורה לו ובע"ע שרי' ליה כרב דקיי"ל כוותיה אבל כשאין לו אשה ובנים אסורה לו משום צד כהונתו ולא משום דהוא בר ישראל וז"ב:

והנה בפלוגתא דרב ושמואל בע"ע כהן דאמר רב נחמן לרב ענן כי הויתי בי מר שמואל באסקונדרי אעללתו דהא תני וחכ"א אין עבד כהן נרצע שלא יעשה בעל מום ואי אמרת אין רבו מוסר לו שפחה כנענית בלא"ה הא צ"ל אהבתי את אשתי כו' ולכאורה י"ל דבאמת לאו באסקנדרי טללו ומברייתא דאין ע"ע כהן נרצע ל"מ די"ל דאף דאין רבו מוסר לו היינו דא"י לכופו אבל מדעתי' ש"ד ומיירי שלקח שפחה כנענית מדעתי' וא"כ יכול לומר אהבתי את אשתי כו' ואין לומר כיון דאין רבו יכול לכופו ממילא אסורה לו משום קדושת כהונתו ז"א דהא לדעת הריטב"א במוכר עצמו אין רבו יכול לכופו ומ"מ ס"ל דמותר לישא שפחה אף דס"ל דשפחה מה"ת אסורה א"כ גם שפחה לע"ע כהן י"ל כן דאין רבו יכול לכופה ואעפ"כ מותרת לו וא"כ שפיר צריך טעם דלא יעשה בעל מום דהא משכחת לה דנשא שפחה כנענית מדעתי' ויכול לומר אהבתי את אשתי כו' וא"כ מה חרי אף הזה דא"ל ר"נ לענן באסקונדרי אטללתו ולכאורה מזה מוכח כדעת רבינו דמוכר עצמו וכן אין לו ואשה בנים אסור בשפחה כנענית ואמנם נהי דבעל האיבעיא דע"ע כהן מהו שימסור לו רבו ש"כ י"ל דרק לענין כפי' בעי אבל ודאי דאסורה לו וכמו לדעת הריטב"א במוכר עצמו אבל מר שמואל דאמר בפירוש אסור משמע להדיא דאסורה ממש ואין זו סתירה למ"ש הריטב"א דאף דמוכר עצמו דאין רבו יכול לכופו ומ"מ מותר בשפחה אבל ע"ע כהן כיון דאין רבו יכול לכופו אסור בשפחה דשאני כהנים דריבה בהו רחמנא מצוות יתירות וא"כ שפיר אמר ר"נ לר"ע דבאסקונדרי טלליתו דמהא דוחכ"א אין ע"ע כהן נרצע שלא יעשה בעל מום מוכח דיכול למסור לו ש"כ דאם אין יכול למסור לו ש"כ הי' אסור בה כדאמר שמואל להדיא אסור ובזה א"ש אריכות הלשון כי הויתי בי מר שמואל באיסקנדרי איטללתו מ"ט לא תימרו ליה מהכא כו' היינו דלשמואל עצמו ודאי היה להשיב על דבריו מהא מתניתא אף דלענין הבעיא אי רבו מוסר לו ש"כ אין ראיה מזה כ"כ מ"מ על שמואל ודאי יש להשיב כן ודו"ק:

והנה הריטב"א הביא ראיה דמוכר עצמו אף דאין רבו מוכר לו שפחה כנענית מ"מ מותרת לו אלא דאינו יכול לכופו מהא דאצטריך קרא לת"ק דמוכר עצמו אינו נרצע והא בלא"ה א"י לומר אהבתי את אשתי כבר כתבתי דלשיטת מהרשד"ם לדעת הרמב"ם דשפחה מה"ת שריא א"כ א"ש דצריך קרא להכי דאינו נרצע דמזה דא"י לומר אהבתי את אשתי אין ראיה דהא י"ל דנשא שפתה כנענית מדעתי' דהא מה"ת מותר בה ואף דמדרבנן אסורה לו מ"מ מלישנא דת"ק משמע דמה"ת איכא ביניהו הא דמכרוהו ב"ד נרצע ומוכר עצמו אין נרצע דומיא דשאר חילוקים דאיכא ביניהו דכולהו מה"ת הן ולכך נסיב קרא לזה וז"פ ועתוס' שם דצריך קרא דלא נימא גזה"כ הוא מג"ש דשכיר שכיר דיהי' נרצע אף דא"י לומר אהבתי את אשתי כו' ע"ש ואמנם לע"ד א"ש טפי דהא רב טביומי משמי' דאביי משני דכ"ע יליף שכיר שכיר וכיון דילפינן שכיר שכיר שפיר י"ל תפסת מועט תפסת כמ"ש המל"מ ולא ממעטינן אלא מכפיה אבל לא מהתירא דשפחה ושפיר צריך קרא דאזנו ולא של מוכר עצמו דמהא דצ"ל אהבתי את אשתי לא אריא דהא משכחת לה דנסיב שפחה מדעתיה וכמ"ש אבל לפי המסקנא דטעמא דת"ק דלא יליף שכיר שכיר וכמו שכ' הריטב"א עלה דלו ולא לבע"ח ממילא לגמרי ממעיטינן גם מכפיה גם מהתירא דשפחה וזה ברור לע"ד. גם מה שהביא ראיה מהא דצריך גט שחרור מוכת דיש נ"מ לענין איסור שפחה דלענין ממון א"צ שחרור דבהפקר סגי ליה וע"כ דגופו קנוי לענין איסור לכך צריך גט שחרור כמו אשה ע"ש הנה לפ"ד המהרשד"ם בלא"ה צ"ל דהא דצריך גט שחרור הוא רק מדרבנן דהא מה"ת אין נ"מ לענין איסור וא"כ אין כאן ראיה והנה מ"ש לתרץ קושית הריטב"א עתה ראיתי דאפשר לזה כיון המל"מ בקוצר לשונו אך ראיה השנית של הריטב"א מהא דצריך גט שיחרור בזה לא העיר כלל המל"מ והנה המל"מ הקשה לדעת רבינו דאם אין לו אשה ובנים אסור בשפחה מהמכלתא דתני, אם בעל אשה, הוא בבת ישראל הכתוב מדבר או אינו אלא בכנענית כו' ואי כדעת רבינו איך ס"ד דבכנענית הכתוב מדבר הא זה קאי אבגפו יצא הסמוך לו והלא אפי' אם מסרה לו רבו אסורה לו אלא ודאי דס"ל להמכלתא דקרא לא מיעט אלא מכפיה אבל לא מהיתרא ע"ש ועוד הקשה בשם המזרחי דאיך ס"ד דבכנענית הכתוב מדבר א"כ הא כתיב האשה וילדיה תהי' לאדוניה ואיך כתיב כאן ויצאה אשתו עמו ע"ש והנה קושית המל"מ נראה דלק"מ די"ל דהמכלתא לר' ישמעאל לשיטתו דדריש אם בגפו יבוא לומר שהוא רשות ול"ל הא דראב"י דמלמד דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אלא אף אם אין לו אשה ובנים מוסר לו שפחה כנענית וא"כ א"ש דס"ד בכנענית הכתוב מדבר ואעפ"כ מותרת לו דהא ר' ישמעאל ס"ל דלא כראב"י וז"ב ואמנם קושית הרא"ם הוא חזקה ותי' המל"מ דחוק וכתבתי במ"א בחידושי תורה:

והנה ר"נ הקשה לשמואל מברייתא דאין עבד כהן נרצע לפי שנעשה בעל מום והא בלא"ה א"י לומר אהבתי את אשתי וקשה דהא י"ל דס"ל להאי תנא דברייתא דמוכר עצמו נרצע כר' אליעזר דלא דריש אזנו ובהא דמוכר לו שפחה כנענית ס"ל כחכמים דהא בהא לא תליא וכיון דלא דריש אזנו ולא של מוכר עצמו ויליף שכיר שכיר א"כ מוכר עצמו כהן נרצע אף דא"י לומר אהבתי את אשתי מג"ש דשכיר שכיר כמ"ש התוס' דף י"ד ב' ד"ה ולא אזנו ע"ש ואמנם במכלתא איתא אין עבד כהן נרצע ואין עבד כהן נמכר והקשה המל"מ כיון דאין עבד כהן נמכר איך נרצע ותירץ הגאון במקנה דאינו נמכר היינו מוכר עצמו ואינו נרצע היינו מכרוהו ב"ד ע"ש ולפ"ז א"ש הוכחת הש"ס וז"ב ואמנם לפמ"ש הריטב"א דלמסקנא דאשכח תנא דלא יליף שכיר שכיר אמרינן דת"ק לא יליף שכיר שכיר ור"א יליף ובהא פליגי א"ש דר"נ שפיר פריך ממ"נ אי יליף שכיר שכיר א"כ מוכר עצמו נרצע ורבו מוסר לו שפחה כנענית ואין הוכחה לסברת התוס' דף י"ד ב' ד"ה ולא אזני ע"ש ואי לא יליף שכיר שכיר א"כ אין מוכר עצמו נרצע כלל ולא מצי איירי הברייתא במוכר עצמו כהן ושפיר קשה על שמואל ודו"ק היטב:

הלכה ה' ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות שנאמר יתן לו אשה נראה דממלת אשה דריש אשה אחת ולא שתים וכה"ג כתב רבינו בפרק טו"ב מה' א"ב דכהן גדול אינו נושא שתי נשים לעולם שנאמר אשה אחת ולא שתים וע"ש ויש להסתפק אם יכול ליתן לו אשה מצרית ואדומי' וע' בש"ם דף כ"א בעבד עברי כהן ודו"ק והנה לדעת רבינו דשפחה מה"ת מותרת צ"ל הא דאינו נותן לו שתי שפחות היינו בע"כ דאילו מדעתי' מדוע לא יוכל ליתן לו שתים מה"ת דהא המכלתא ס"ל דהאי אם אדוניו יתן לו הוא רשות ואפשר דהמכלתא ס"ל כאונקלס דשפחה אסורה מה"ת מקרא דלא תהי' קדשה וא"ש ובזה סרה הקושיא שהקשה המל'"מ על המהרשד"ם מהא דאצטריך לר"א לו די"ל דר"א ס"ל כאונקלס דאונקלס הגר מפי ר"א ור"י אמרן ע"ש:

והנה אם נימא דהמכלתא ס"ל כמאן דיליף שכיר שכיר וגם מוכר עצמו נותן לו רבו שפחה כנענית והא דבע"כ יליף מכי משנה שכר שכיר כדאמרינן בש"ס ואייתר לי' לו ללמד דא"י ליתן לשני עבדיו שפחה אחת לא קשה קושית מהרי"ט דהא לו אצטרך למעוטי מוכר עצמו די"ל דהמכלתא ס"ל כר"א וכמ"ש רק דעל הרמב"ם שפיר מקשה המהרי"ט דהא הרמב"ם פסק כחכמים דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וע"כ יליף מדכתיב לו כדאיתא בש"ס וא"כ מנ"ל דאין נותן שפחה אחת לשני עבדיו אך לפמ"ש הריטב"א דלמסקנא ת"ק לא יליף שכיר שכיר א"ש גם הרמב"ם וכמ"ש המל"מ ודו"ק הלכה ו' המ"מ כתב דרבינו פסק כת"ק ויליף לה מקרא דאזנו ולא של מוכר עצמו אבל הריטב"א כתב בדעת רבינו דלפי המסקרא טעם הת"ק דלא יליף שכיר שכיר ולא צריך לדרשה דאזנו הלכה ז' נרצע שמסר לו רבו ש"כ ע' לח"מ ומל"מ ובחידושי לב"ק כתבתי בזה זה ימים רבים ע"ש:

והנה. בדף כ"ח הקשה ר"נ לרב ענן על שמואל ואם איתא הא בלא"ה מהא דתני שאין עבד כהן ונרצע כו' א"י לומר אהבתי את אשתי ואמנם במכלתא אזנו כו' ר"מ אומר מן הסחוס שהי' ר"מ אומר אין עבד כהן נרצע והם אומרים נרצע ע"ש ובמל"מ הלכה ח' וא"כ ראינו דחכמים אומרים עבד כהן נרצע ונהי דחכמים ס"ל דרוצעין מן התנוך ושפיר קרינן בי' ושב אל משפחתו מ"מ מוכח דחכמים ס"ל דרבו מוסר לו שפחה כנענית דאל"כ איך נרצע הא א"י לומר אהבתי את אשתי ואמנם בש"ס שלנו איתא וחכמים אומרים אין עבד כהן נרצע כו' ופירש"י דזה ראיה שלהן דרוצעין מן הסחוס דאל"כ אין נעשה בעל מום ובמכלתא חכמים ס"ל דרוצעין מן התנוך ובאמת עבד כהן נרצע וסותר הש"ס שלנו את המכלתא ורבי אבא יודן ס"ל מן התנוך וס"ל באמת עבד כהן נרצע ובזה א"ש הלשון וחכ"א אין עבד כהן נרצע ולפירש"י אין זה עיקר הפלוגתא אלא דזה ראיה שלהן דרצועין מן הסחוס והלשון דחוק דה"ל למימר הא אין כהן נרצע כו' ולפי הנ"ל א"ש דבזה עצמו פליגי אבא יודן וחכמים דאבא יודן ס"ל דכהן נרצע וחכמים חולקין ואומרים אין עבד כהן נרצע וז"ב וי"ל דזה באמת ראיית אבא יודן דרצועין מן האליה דאי מן הסחוס אמאי עבד כהן נרצע הא נעשה בעל מום וחכמים פליגי וס"ל באמת אין עבד כהן נרצע מהטעם הזה דנעשה בעל מום ואדרבא מזה מוכח דרוצעין מן הסחוס ולא מן התנוך וז"ב וא"כ ר"נ מתרוייהו הביא ראיה דרבו מוסר לו שפחה כנענית מן אבא יודן ומן החכמים דפליגי עלי' ודו"ק:

הרכה ט' ולא נאמר מזוזה אלא שיהי' עומד בין אצל דלת בין אצל מזוזה לפמ"ש הלח"מ בעמידה דלת ומזוזה שוין ומדוקדק לשון רבינו ע"ש אך הלשון ולא נאמר מזוזה הוא קצת אינו מדוקדק דהא מזוזה צריך לגופי' דכשר בין בעמדו אצל הדלת או אצל המזוזה וגם ללמד שתהא הדלת מעומד כדכתב רבינו ומה מזוזה מעומד כו' א"כ נאמר מזוזה גם להיקש דלת למזוזה נאמרה. ומ"ש רבינו האדון הוא שרוצע בעצמו כו' הנה בפ"ב וזה' שאלה הלכה ה' גבי שאלה בבעלים ג"כ דרשינן בעליו עמו לא ע"י בנו ולא ע"י שלוחו וע"ש בלח"מ שם ועל פי מה שכתבו התוס' ב"מ דף צ"ו בד"ה שליח בתירוץ א' דשני בעליו כתיב א"כ ה"נ שני פעמים כתיב אדוניו וכ"מ במכלתא דעל ורצע אדוניו תני למה נאמר לפי שמצאנו בכ"מ שלוחו של אדם כמותו כו' ולא נקט על והגישו אדוניו הקודם משמע דעל השנות מלת אדוניו קשיא לי' ועוד תירצו תוס' שם דכל לשון בעלים ואישות משמע רק הוא בעצמו וכן י"ל כאן דלשון אדנות משמע בעצמו ולשון המכלתא משמע כהתירוץ הא'. ואם יכול לרצעו ע"י עבדו צ"ע דהא גבי שאלה בבעלים פשטינן יד עבד כיד בעלים ומ"ש רבינו ולא שליח ב"ד לא נזכר במכילתא ואפשר מפשטי' דקרא נפיק וע' בלח"מ שם שכתב דרבינו ס"ל כתי' ב' דהתו' ועפ"ז יש לפרש אני ה' אני הות ולא אחר דלשון אדנות משמע רק הוא בעצמי וכתבתי במ"א ומ"ש ואין רוצעין שני עבדים כא' דאין עושין מצות חבילות אם הוא דוקא של אדון אחד או אפי' של שני אדונים כתבתי במ"א ופה אקצר:

הלכה י"א או שהיו שניהם חולים זה בעיא דסלקא בתיקו וכתב הכ'מ דפסק רבינו להקל על העבד ולא יוכל להשתעבד בו אף אם העבד רוצה עכ"ל הכ"מ ולא הבינותי דאם העבד רוצה לעבדו עוד מי ימחה בידו ולע"ד י"ל דנ"מ דאסור בשפחה כנענית מספק אך קשה הא לדעת רבינו איסור שפחה מדרבנן א"כ אמאי יאסר מספק הא הוי ספק דרבנן ואמנם אם העבד חוזר בו אח"כ ודאי דמספק א"י להשתעבד בו בע"כ וא"כ גם לענין איסור שפחה מחמרינן כמ"ש הרדב"ז גם י"ל דרבינו ס"ל דבעיא דסלקא בתיקו לחומרא אפי' בדרבנן כמ"ש הגהמי"י והב"י באו"ח סימן תצ"ז ע"ש:

והנה המל"מ הביא בשם הכנה"ג דאם יש לו בן אחד סגי ונראה ראיה לזה מהא דב"ב דף קמ"ג עביד אינש דקרי לברא בני דכתיב ובני פלוא אליאב ואמנם שם אמרינן דאין בנות בכלל ובמכלתא תניא אין לי אלא בנים ובנות טומטום ואנדרוגינוס מנין ת"ל האשה וילדיה ע"ש וכן על רבו יש להסתפק כן וצ"ע והנה רבינו כתב לעיל דהאדון חייב במזונות בניו ובנותיו שנאמר הוא ובניו משמע דבנותיו ח"ב בכלל וצריך לחלק דגבי ש"מ מסתמא כיוון לבניו הזכרים שהן יורשים ועמ"ש רבינו בפי"א מה' זכיה ומתנה ע"ש וכן כתב רבינו לעיל דאם יש לעבד אשה שאינה ראויה לקיימה אין האדון חייב במזונותיה ואפשר דאם האדון יש לו אשה כזו לא קרינן בי' את ביתך ואינו נרצע וצ"ע:

הלכה י"ב הרמב"ם פסק כת"ק כמ"ש הכ"מ ואולם התוס' כתבו דהלכה כר"א והוסיפו לומר דבכולהו הלכה כר"א והמהרי"ט הקשה על זה מדלא חשיב בסוטה דתנן מה בין איש לאשה ג"כ האיש נרצע ואין האשה נרצעת וע"כ דס"ל למתניתין דמוכר עצמו אינו נרצע רק במכרוהו ב"ד בגנבתו וכיון דתנא התם דאשה אינה נמכרת בגנבתה ממילא משמע דאין האשה נרצעת ולא צריך תו למתני וא"כ סתם מתני' כת"ק וה"ל לפסוק הלכה כת"ק והנה זה סיוע גדולה לפסק רבינו אך דא עקא דהא רבינו פסק לעיל פ"א הלכה ב' דאין האשה מוכרת את עצמה והוא מהמכלתא כמ"ש הכ"מ וא"כ אפי' נימא דמוכר עצמו נרצע כת"ק מ"מ לא מצי למתני האיש נרצע ואין האשה נרצעת דהא אינה נמכרת כלל ואמנם עדיין קשה אמאי לא תני זה במתני' דהתם דאין מוכרת עצמה וצ"ל דתני ושייר וא"כ לא קשה דגם האי שייר וז"ב ועמ"ש בפרק ג' מהלכות גנבה ותמהתי על התוס' דהקשו אמאי אצטריך לרבנן למילף מקרא דהעבד דאין, אמה העבריה נרצעת הא רבנן ממעטי מקרא דאזנו ולא אזנו דמוכר עצמו ואשה אינה נמכרת בגנבתה ממילא דאינה נרצעת ותמהתי אמאי הוצרכו להקשות דרבנן ס"ל מוכר עצמו אינו נרצע הא אפי' מוכר עצמו נרצע קשה דהא אשה אינה נמכרת כמ"ש התוס' עצמם בב"מ ע"ש והנה המל"מ סתר קושית התוס' דאי לאו קרא דהעבד ה"א דמוכר עצמו נרצע וקרא דאזנו ה"א למעט אמה העבריה ע"ש:

ואמנם לפמ"ש דאשה אינה מוכרת עצמה הדרא קושית התוס' לדוכתה למה לי קרא דהעבד ולכאורה י"ל דרבינו יליף זה דאשה אינה מוכרת עצמה מהא דאינה נרצעת וס"ל כמ"ש המל"מ לדעת ר' מאיר דכל שאינו ברציעה אינו במכירה אך המל"מ סתר זה דאמה ומי שאין לו אשה ובנים יוכיח והנה שם בפ"ג מה' גנבה כתבתי עוד בזה והנה הרב המשנה למלך פירש כנפי עיונו ופלפולו בפרק זה עד אפס מקום עוד ואני קצרה ידי שכלי הדל מבוא אחרי המלך רק זאת אעיר דמ"ש המל"מ דא"א לומר דר"מ ס"ל כל שאינו ברציעה אינו במכירה דמי שאין לו אשה ובנים יוכיח עיין בתמורה פרק ו' במתני' דתלין שפחתך אצל עבדי דאיתא שם ר"מ אומר אין זה אתנן לפי' הרע"ב דר"מ ס"ל דאפי' אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה וא"כ שפיר נרצע דהא יכול לומר אהבתי את אשתי ומ"ש אמה יוכיח הא באמת אמה אין נמכרת בעבור גנבתה וגם אינה מוכרת עצמה ואין להאריך:

הלכה ט"ו ענק ע"ע לעצמו ואין בע"ח גובה ממנו עיין בש"ס דף ט"ז ב' דפריך פשיטא ומשני אביי ה"מ תוטאי הוא דאמר לו ולא לבע"ח והטעם דהוו כמו צדקה כמ"ש הפוסקים ומה לו לבע"ח בזה בודאי הנותן אינו נותן אלא לעני עצמו בחמלתי עליו וגם אינו מקיים בזה מצות צדקה לעני שישלם לעשיר וז"ב ולפ"ז י"ל דמטעם זה אין לאביה זכות בהענקה דצדקה לעני הוא ואביה עשיר הוא וא"כ א"ש הברייתא דענק ע"ע לעצמו וענק אמה העבריה לעצמה דכיון דענק ע"ע לעצמו ולא לבע"ח א"כ גם ענק אמה העברי' לעצמה ולא לאביה אבל ברייתא ב' לא ס"ל הא דתוטאי אלא ס"ל דהענקה שכר פעולה הוא ולכך ס"ל ענק א"ע לאביה והשתא ל"צ לשינויא דש"ס כאן דאית' לאביה כו' כן י"ל ושוב ראיתי דהרשב"א בתשובה ח"ג סי' קמ"ג כתב דאב אינו זוכה במתנת בתו וכן הוכיח באבני מילואים סי' ל"ז מהמרדכי ע"ש וע' בח"מ ובב"ש שם ואף דשם בנערה איירי מ"מ גם הכא ביוצאה בסימנים מוקי לה בש"ס וא"ש מה שכתבתי לפרש הש"ס ודו"ק:

הלכה ט"ז וכמה הוא נותן לו אין פחות משנה ט"ו סלעים הרב כ"מ כתיב ופסק כר' יהודא דה"ל ר"י ור"ש תרי לגבי ר"מ כו' וכתב עליו המל"מ ולא ידעתי למאי אצטריכא לי' טעם זה הא קיי"ל הלכה כר"י לגבי ר"מ ור"ש כדאיתא בפ' מי שהוציאוהו דף מ"ו כו' ואני כתבתי בגליון המל"מ דמארן ז"ל שפיר הוצרך לטעם זה דאילו משום דהלכה כר"י לגבי ר"מ ור"ש הא כתב מהרי"ק שורש שורש קס"ה דכל הני כללי אינן אלא בדינים הנוהגים בזה"ז ע"ש והנה עבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אבל עתה לא כדאיתא בש"ס להדיא וא"כ לא שייך כלל זה ודו"ק:

וחנה נסתפקתי אם מת האדון והניח אשתו מעוברת אם העבד מותר בשפחה כנענית דהא יש ס"ס שמא הולד נקבה ואין ע"ע עובד את הבת וגם שמא הוא נפל ואף דיש לו חזקת עבד מ"מ, הוא ס"ס במקום חזקה דהוא מחלוקת הפוסקים וצ"ע גם אם בא ע"א ואמר שמת האדון דלענין היתר האשה מהני מדרבנן אם מהני ג"כ לענין זה וצ"ע:

והנה התוס' בסוטה כ"ג הקשו וזה אצטריך לרבנן למעט רציעה לאמה עברי' מקרא דהעבד הא כיון דאינה נמכרת בגנבתה ממילא אינה נרצעת דמוכר עצמו אינו נרצע ע"ש ואמנם בילקוט אמרינן ותמכר על גנבתה מק"ו מה בן שאין אביו רשאי למכרו נמכר על הגנבה בת כו' מה לבן שהוא נרצע תאמר בבת שאינה נרצעת ע"ש והנה צ"ל הא דלא יליף הילקוט מקרא דבגנבתו כמו בש"ס סוטה ת"ל בגנבתו ולא בגנבתה צ"ל דהאי בגנבתו אינו מיותר דהא ילפינן מיני' בגנבתו ולא בכפילו ולא בזממו ע"כ ה"א דלילף מק"ו דאמה העברי' תמכר בגנבתה ולכך אמר במכלתא. דאין זה ק"ו דאם אמרת בבן שהוא נרצע תאמר בבת שהיא אינה נרצעת וז"ב ולפ"ז לא קשה קושית התוס' דאי לאו קרא דהעבד ה"א דבאמת הבת נרצעת וממילא נמכרת בגנבה מק"ו דבן ופירכא ליכא דהא באמת נרצעת ודו"ק ואמנם נראה דהתוס' משמע להו מדנקט הש"ס מ"ט ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה משמע דמקרא זה נפיק דאשה אינה נמכרת בגנבתה ולא חיישינן לק"ו של הילקוט לכך הקשו שפיר וא"ש דציינו עצמם על הש"ס שם דאמר מ"ט בגנבתו ולא בגנבתה ולא ציינו עצמם במשנה שם תיכף ולמ"ש א"ש ואמנם כתב בפ"ג מה' גנבה דדבר זה הוא מפי הקבלה ונראה דגם הוא ס"ל דקרא לא הוכחה גמורה הוא ע"ש:

מה שכתב המל"מ בפ"ג מהלכות גנבה הלכה להקשות על דברי, התוס' סוטה כ"ג כבר קדמו מהרי"ט ועמ"ש לעיל המל"מ עמד על הא דפסק רבינו דמציאת אמה העברי' לאביה הא לפירש"י הטעם משום איבה דילמא לא זיין לה והא היא אינה ניזונת משל אב ע"ש י"ל הטעם דמשום איבה לא ירצה לפדותה ואף דכופין אותו לפדותה מ"מ זה לר"ש דס"ל אין נמכרת ונשנה אבל לרבנן אין כופין אותו דהדר ומזבין לה כמ"ש בש"ם וא"ש הברייתא אבל על רבינו קשה דהא פסק דכופין אותו לפדותה וצ"ע אי כופין בדברים ואמנם רש"י והרע"ב פירשו במתני' דבב"מ דף י"ב דציאת בתו אפילו אינה סמוכה על שלחנו הוי דאביה מדכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ובאמת התוס' והתיו"ט הקשו דזה סותר לסוגית הש"ס דפריך מרב הונא אמר רב דאמר מנין שמעשה הבת לאביה מלאמה מה אמה מ"י לרבה כו' תיפוק לי' מבנעוריה בית אביה אלא הא בהפרת נדרים הוא דכתיב הכי נמי כו' וכי תימא ניליף מיני' ממונא מאיסורא לא ילפינן ואיך פירשו דילפי' מבנעוריה הא ממונא מאיסורא לא ילפינן וראיתי בספר משנת חכמים שתירץ דר' יוחנן ור"נ פליגי בב"ק דף פ"ז בפצעה אביה בפניה דר"י ס"ל דלאביה הוי ור"ל ס"ל דלעצמה דל"ש משום איבה כו' וכתב דר"י ור"ל לטעמיהו בב'מ דף י' ע"ב דר"י יליף ויציאה מגט אף דהוי ממונא מאיסורא ור"ל ס"ל דממונא מאיסורא לא ילפינן ולכך שפיר פירשו רש"י והרע"ב דילפינן מבנעוריה בית אביה היינו אליבא דר' יוחנן דהלכתא כותי' לגבי ר"ל דלדידי' ילפינן ממונא מאיסורא וכן פסק הרמב"ם פרק טו"ב מה' אבדה דמציאת אמה העברי' לאביה אף דאינה סמוכה על שלחנו והכ"מ כתיב שם דהוא משום איבה שלא יקדשנה למנול ומוכה שחין וליתא אלא הטעם דילפינן מבנעוריה בית אביה כר' יוחנן עיי"ש והוא נכון מאוד ועפ"ז לא קשה כל מה דהעיר ופלפל המשנה למלך ומהרי"ט דלרש"י דהטעם משום איבה דמזונות לדידן דקיי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל ה"ל להיות יציאת אמה לעצמה וע"ז הקשה מהא דפריך על מתני' דב"מ י"ב דתני מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הן שלהן ופריך האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גבי' אי דלא אייתי ב"ש אי איתא לאב דאביה נינהו ואי דליתי' לאב תיפוק במיתת האב דאמר ריש לקיש אמה העברי' יוצאת במיתת האב מק"ו כו' והקשה הגאון משנה למלך דמאי קושיא לר"ל דילמא ר"ל ס"ל כר' יוחנן דקטן ואינו סמוך על שלחן האב גדול הוא ומוקי מתני' בדאיתי' לאב ע"ש אבל לפמ"ש א"ש דעל ר"ל מקשה דנהי דלר"ל שפיר יש לתרץ כן מ"מ לדידן כר' יוחנן וילפינן ממונא מאיסורא א"כ דאבוה הוי מקרא דבנעוריה בית אביה וא"כ איך נקיים האי דינא דר"ל דאמה עבריה יוצאה במיתת האב דליכא לאוקמי בדאיתא לאב דהא לדידן דאבוה הוי דהא ילפינן מבנעוריה בית אביה וקאמר שפיר והא אתותב ר"ל ולכאורה יש להבין דמה בכך דאתותב מ"מ האי מתני' ג"כ מה יענה בה ר"ל והיא תיובתא יותר חזקה מהאי תיובתא דמתיב שם בקידושין ט"ז ולפמ"ש א"ש דהא באמת לר"ל עצמו אין קושיא ממתני' דב"מ די"ל דס"ל בהא כר"י דקטן ואינו סמוך גדול הוי ולשיטתו לא ילפינן מבנעוריה בית אביה רק דעכ"פ לדידן דקיי"ל כר' יוחנן שפיר הוי תיובתא עכ"פ לדינא דר"ל ופריך שפיר הא בלא"ה לא קיי"ל כדינא דר"ל דהא אתותב וע"ז אמר לימא מהא נמי תהוי תיובתא ונסתר דינו דר"ל ממשנה שלמה כו' והוא נכון ומיושר בסוגיא ודו"ק:

ואם ניזול בתר שינויא בתרא בדף י' בב"מ דתרוייהו ר"י ור"ל ילפי ופליגי אי ילפינן מציאה מגט א"כ א"ש דפריך האי שפחה ה"ד כו' אפי' אליבא דר"ל כמבואר ובעיקר מ"ש המשנת חכמים לדמות האי ממונא מאיסור לא ילפינן מהא דב"מ יש לחלק דבקידושין הטעם דלא ילפינן מהפרת נדרים דשם י"ל דמסתמא ע"ד אביה היא נודרת כמו דאמרינן ע"ד בעלה היא נודרת אבל לענין ממון ל"ש זה אבל בב"מ שפיר ילפינן מציאה מגט ואין ענין זה לזה ודו"ק היטב ובחידושי לב"מ כתבתי:

והנה בכתובות דף מ"ג הקשו התוס' אהא דאמר רב בת הנזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה ואמר רב כהנא הטעם דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם והקשו התוס' למה לי והתנחלתם שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו פשיטא דמהיכא נפקא לן דמעשה הבת לאביה מקרא לאמה והא אמה גופה אינו יכול להוריש לבנו דהא אמה אינו עובדת לא את הבו ולא את הבת ע"ש ואמנם לפמ"ש דלדידן נפקא לן מהפרת נדרים וכמ"ש בשם ספר משנת חכמים א"כ שפיר צריך קרא והתנחלתם דהא לא מלאמה נפקא אך ז"א דהא התוס' הקשו כן על רב ורב הא יליף מלאמה ולא מהפרת נדרים והקשו שפיר וז"ב ובקידושין דף ט"ו הקשו התוס' ג"כ האי קושיא והנה התוס' תירצו דקטנה לא ילפינן מקרא דלאמה אלא מסברא דהשתא זבוני מזבן לה ולכך אצטריך והתנחלתם והקשה מהרי"ט דהא בקידושין לס"ד דש"ס כר"ל דיוצאה במיתת האב ולא מצי אחין למכרה א"כ ל"ש כאן השתא זביני מזבן לה דהא לא מצי מזבני לה ואכתי קשה ל"ל והתנחלתם ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא לשינויא בתרא בב"מ דף י' גם ר"ל ס"ל כר' יוחנן דמעשה הבת לאביה ילפינן מהפרת נדרים ולא מקרא דלאמה ושפיר צריך קרא דוהתנחלתם והתוס' בכתובות שפיר תירצו דהא כל קושיתם לרב כמ"ש ושפיר תירצו דשם אליבא דמסקנ' דאמה אינה יוצאה במיתת האב ודו"ק והמל"מ כתב דוהתנחלתם אצטריך לזכיות אחרות והתוס' בכתובות לא הקשו אלא לרב דיליף מהאי קרא דוהתנחלתם דמעשה ידי הבת אחרי מות אביה לעצמה ע"ש ואכתי מה יענה לש"ס דקידושין דלא קאי אליבא דרב ולפמ"ש הכל על מקומו יבוא בשלום:

והנה המל"מ נסתפק אם יצאה בסימני בגרות כגון איילונית דמקטנותה יצאה לבגר למי שייך ההענקה אי אזלינן בתר היציאה דהוי בבגרות ול"ש לאביה או בתר העבודה דהוי בקטנות דשכר פעולה היא ואפשר דתלוי אי הענקה היא מתורת צדקה אז אזלינן בתר השתא אבל אם היא שכר פעולה אזלינן בתר שעת העבודה ושייך לאביה וע"ש שהכריע מדלא משני הש"ס אידי ואידי בדאיתא לאב והא דנפקא בבגרות והא דנפקא בנערות ולפמ"ש י"ל כיון דהש"ס אכתי לא אסיק לאוקומי כתוטאי. דאמר לו ולא לבע"ח וכבר כתבתי דלתוטאי הטעם דהענקה ומתורת צדקה א"כ ודאי דלאביה הוא אבל למאי דמסיק ה"מ תוטאי הוא שפיר י"ל דהדין בספקא דהמל"מ דלדידה הוי ודו"ק ולפ"ז י"ל דלאוקמתא דה"מ תוטאי הוא תו ל"צ לאוקמתא דלעיל הא דאיתא לאב הא דליתי' לאב אלא תרוייהו בדאיתא לאב והא דנפקא בבגרות כמ"ש המל"מ והא דנפקא בנערות וא"ש דלא תני תני בברייתא קמייתא מציאתה לעצמה דלא משכחת לה בבגרות כמ"ש המל"מ ודו"ק:

המל"מ הקשה אהא דתני אף לאמתך תעשה כן להענק' מאי צריך קרא ת"ל מהקישא דעברי' לעברי ותירץ דההיקש הוא למוכר עצמו דאמה דמיא ליה ומוכר עצמו אין מעניקין לו ע"ש וקשה דא"כ מה פריך והאי לאמתך תעשה כן להכי הוא דאתי הא מבעי' לי' לכדתניא כו' לישני דברייתא אתיא כר"א וא"כ אצטריך אף לאמתך להענקה ואפשר משום דהלכה כת"ק בעי לאוקמי תרוייהו ברייתות כותי' ואמנם להתוס' דפסקו כר"א קשה וע' בפ"י ודו"ק:

והנה המל"מ תמה על הרמב"ם בהלכה ט"ו שכתב ואם מת האב ער שלא בא לידה הרי הן של עצמה ואין לאחין חלק בה שאין אדם מוריש כו' ממתני' דכתובות נערה שנתפתתה דתני מעשה ידיה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הוא של אחין וכתב דמהרי"ט כתב דשאני הענקה ממעשה ידיה כמו שחילק שם ולפ"ז אתו דברי רבינו כפשטן ואנא חילוק לא ידענא וחפשתי במהרי"ט ולא מצאתי ולע"ד י"ל דאף אם נימא דכופין את האדון כמו שנסתפק המל"מ מ"מ הרי כתב שם דאין יורדין לנכסיו לדעת הרשב"א וא"כ לא דמי למעשה ידיה אף שלא גבתה מ"מ כל העומד לגבות כגבוי דמי משא"כ בהענקה דאין יורדין לנכסיו לא שייך לומר כגבוי דמי ואמנם אכתי דברי הרמב"ם צ"ע דהוא כתב בצדקה דיורדין לנכסיו וגם כאן יורדין לנכסיו כמ"ש המל"מ ואמאי כתב דאם מת האב הרי הן של עצמה כו' וצ"ע:

והנה המל"מ הקשה אי ס"ל להתוס' כר"א דמוכר עצמו מעניקים לו ל"ל קרא דואף לאמתך להענקה דמה"ת למעוטי אמה מהענקה דבשלמא אי מ"ע אין מעניקים לו א"ש דס"ד דאמה העברי' אין מעניקין דדמי למוכר עצמו ולא למכרוהו ב"ד ותירץ דה"א דאמה אין מעניקין לה לפי דהענקה לאביה הוא ע"ש וכ"כ מהרי"ט ולפ"ז י"ל דברייתא בתרייתא אתיא כר"א ומוכח דהענקה לאביה וקמייתא כרבנן ודו"ק:

ואמנם בתר הכי כדפריך על ברייתא קמייתא דתני הענקת ע"ע לעצמו פשיטא וס"ל להש"ס דר"א הוא דאמר לו ולא לב"ח ולעצמו היינו לאפוקי דבע"ח כדמשני בתר הכי א"כ לא מצי לשנויי דקמייתא כרבנן דר"א דפליגי עלי' דר"א דהא מוכח דר"א הוא ולכך משני דאיתא לאב כו' אבל אביי מסיק ה"מ תוטאי הוא וח"כ י"ל דקמייתא כרבנן דפליגי על ר"א הוא ול"צ לאוקמתא קמייתא ובזה א"ש הא דהקשה הריטב"א אמאי לא אמר ה"מ ר"א הוא דאמר לו ולא לבע"ח ולפמ"ש א"ש ודו"ק כן י"ל ע"ד הפלפול

השמטה לפ"ב הלכה ד' ע' בלת"מ דפירש לפ"ד הסמ"ג האי קמ"ל דאין היובל מוציאו והמל"מ תמה דא"כ הדק"ל הא השלמה בעי ע"ש והנה ז"ל הריטב"א השלמה בעי פי' קס"ד שברח תוך שש כו' ולכך פריך ל"ל קרא דאין מעניקין לו פשיטא דהא עדיין לא יצא לחירות כו' ואיך מצאנו הענקה תוך זמנו ואם בא והשלים ודאי מעניקין לו כו' ע"ש ולפ"ז שפיר משני כגון שברח ופגע בו יובל כו' קמ"ל דאין היובל מוציאו ולכך אין מעניקין לו דהוא עדיין תוך זמנו ומעתה לא קשיא פשיטת דהא עדיין תוך זמנו ואיך מצינו הענקה תוך זמנו זה אינו דהא זה עצמו קמ"ל דאין היובל מוציאו והוא עדיין תוך זמנו ואין מעניקין לו עד שישלים דס"ס היובל מוציאו ומעניקין לו קמ"ל דאין היובל מוציאו והוא עדיין תוך זמנו וזה ברור וא"ש דברי הסמ"ג ודו"ק:

ומה שהקשיתי לעיל אהא דכתב הסמ"ג דגר הבא על בת ישראל נקנה בע"ע מה דפריך ורמינהו אין הגר נקנה כו' דילמא מיירי בגר הבא על בת ישראל מצאתי בספר זית רענן ע"ש מה שתירץ וכיוונתי לדעתו עכ"ה). פרק ד'

הלכה א' התוס' כתובות מ"ז הקשו אהא דיליף הש"ס ק"ו דאינו יכול למכרה כשהיא נערה דהשתא מכורה כבר יוצאת שאינה מכורה עאכ"ו והקשו דלזה צריך ללמוד מק"ו הא מדאיצטריך לאמה ללמד שמעשה הבת לאביה ואם איתא דמצי מזבן לה כשהיא נערה תיפוק לי' דהשתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מבעיא ותירץ הרב המזרחי דאי לאו ק"ו הוי מוקמינן קרא דלאמה ללמד שאם מכרה ע"מ שלא לייעד לר"מ ולרבנן שאם מכרה לפסולין שאינן ראויין לייעד הוי מכירה ע"ש וע' מל"מ מה שפלפל בזה בדברי המזרחי לבאר דבריו ולע"ד נראה דהתוס' לא תירצו כן דהא שם אמרו בש"ס ורבנן האי לאמה מאי עבדו לי' האי מבעיא לן שמוכרה לפסולים והלא דין הוא אם מקדשה לפסולי' לא ימכרנה לפסולים מה למקדשה לפסולים שכן מקדש אדם את בתו כשהיא נערה ימכרנה לפסולים שכן אין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לפסולים:

ולפ"ז לא הוי מצי התוס' לתרץ דלולא הק"ו הוי מוקמינן קרא דלאמה שמוכרה לפסולים דזה בלא"ה הוי ילפינן מק"ו דאם מקדשה לפסולים לא ימכרנה לפסולים ואין לומר מה למקדשה לפסולים שכן מקדשה כשהיא נערה תאמר שמוכרה לפסולים שכן אין אדם מוכר בתו כשהוא נערה דהא השתא ס"ד שמוכרה כשהיא נערה וא"כ לאיה ל"ל ולפמ"ש המל"מ די"ל דהש"ס אזיל אליבא דר"מ או אליבא דר"א א"ש אך זה דוחק דסתמא דש"ס יהי' שלא כהלכתא לכך תירצו תוס' בע"א ודו"ק:

ואמנם באמת דברי הרא"ם תמוהין כמ"ש המל"מ דא"כ ר"ה דלמד מקרא דלאמה דמעשה בת לאביה מנ"ל דהא אצטריך להא דמוכרה לפסולים וע"כ כמ"ש המל"מ דתרי יתורי איכא למ"ד דלאמה ואמה גופה דלא אצטריך וא"כ דברי הרא"ם נסתרים ונראה דהא הש"ס קאמר לא אם מקדשה לפסולי' שכן מקדשה כשהיא נערה ימכרנה לפסולי' שכן אין אדם מוכר בתו כשהיא נערה ע"ש ואמנם רב ס"ל בעירוכין דיכול למכור בתו כשהוא נערה וברייתא דיכיל ימכור את בתו כשהוא נערה אליבא דר"ש אתי דס"ל אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות אבל לדידן דקיי"ל דמוכרה ושפחות אחר שפחות כמ"ש רבינו הלכה י"ג מוכרה בנערות וא"כ ר"ה אומר רב שפיר יליף מלאמה דאין לומר דאתי למכרה לפסולים דלרב בלא"ה מק"ו ידענו דמוכרה לפסולים אבל הרא"מ שפיר' דאצטריך ק"ו דאל"כ ה"א דלאמה אצריך למוכרה לפסולים הוא תמוה כמ"ש לעיל ודו"ק ובזה א"ש מה דפריך על ר"ה אמר רב ת"ל מבנעוריה בית אביה ולכאורה מה נ"מ אי יליף מקרא זה או מקרא זה ואין לומר דפריך קרא דלאמה הוא מיותר דפשטא דש"ס ל"מ כן אלא אדר"ה מחמה ולפמ"ש י"ל דהכי פריך אמאי ילפית מקרא דלאמה ורק אליבא דרב דלשמואל שפיר י"ל דאצטריך למוכרה לפסולים ליליף מבנעוריה בית אביה לכ"ע ודו"ק:

ובזה י"ל הא דר' אלעזר דאמר דלאמה מלמד שמוכרה לקרובים דס"ל דלמכרה לפסולים ל"צ קרא דלאמה דאיכא ק"ו מהא דמקדשה לפסולים ואין לומר מה למקדשה לפסולים שכן מקדשה כשהיא נערה ימכרנה לפסולים שכן אין אדם מוכר בתו כשהיא נערה דהא ר' אליעזר ס"ל דמוכרה לשפחות אחר שפחות בדף י"ח לפי גירסת ר"ת דדריש בבגדו כיון שפירש טליתו עליה ע"ש וא"כ ס"ל דמוכרה כשהיא נערה כדאיתא בערכין שם דברייתא שם כר"ש אתיא ולא הדרא מזדבנא ע"ש אבל לר"א דהדרא מזדבנא שפיר מוכרה כשהיא נערה וא"כ ל"צ לזה קרא דלאמה ולכך דריש לאמה שמוכרה לקרובים ודו"ק:

הרכה ב' המל"מ פירש דברי רש"י שכתב אין כופין את האב להחזיר המעות להאדון לפדות את בתו אלא אם הי' לו קרקעות וממכר את בתו מפני שהי' חסר א' שנפלה לו ירושה ממקום אחר לאחר מכן הוא שכופין את את האב לפדותה וזה שכתב רש"י אם יש לו דאלת"ה ל"ל למימר אם יש לו אטו היעלה על הדעת דאם אין לו נכפהו שישכיר עצמו כדי לפדות את בתו וכ"כ מהרימ"ט ונראה טעם הדבר דכיון שנתנה לו התורה זכות למכור אח בתו לא שייך שנכוף להחזיר המעות ולבטל המקח שזה נראה כמתנגד לזכות שנתנה לו התורה אא"כ נפלה לו קרקעות ונכסים ממ"א וז"ב וכן ראיתי אח"כ במהרי"ט ע"ש ועפ"ז נראה דא"ש מה שהקשו התוס' על פירש"י דמאי קאמר הכא נמי הדר ומזבין לה הא אנן נכפהו לפדותה ועפ"ז א"ש דעתה שנפלה לו ירושה נכפה אותו לפדותה בהירושה שנפלה לו אבל אחר שיפדנה בהירושה שנפלה לו ואם יחזור וימכרנה תו לא נכוף אותו וז"ב והנה המהרי"ט הקשה אהא דפריך אי הכי ע"ע נמי נכפייהו לבני משפחה ואמאי לא פריך נכפייהו נכפייהו לע"ע עצמו דאם הי' הפירוש שכופין לאב להחזיר המעות יותר קשה דנכפיי' לע"ע עצמו שיחזיר המעות לאדוניו ויפדה עצמו מלכוף לבני משפחה שלא קיבלו מעות כלל שיפדוהו מכיסם אלא ודאי דהמקשה למד הפשט כפירש"י דלהחזיר המעות עצמן ל"ש להקשות רק על ירושה ממ"א ושפיר מקשה דלכפייהו לבני משפחה וז"ב ואמנם קשה מנ"ל להמקשה ללמוד הפשט כן דילמא באמת הפירוש דכופין את האב להחזיר המעות ושוב לא קשה ה"נ הדר ומזבן לה דהא נכפהו להחזיר המעות אך המקשה הוכיח זה מלשון המקשה הראשון שהקשה ולכפייהו לבני משפחה ולא הקשה ונכפיה לע"ע עצמו ומזה הוכיח דלהחזיר המעות לא כפינן ושפיר הקשה הדר ומזבן לה וז"ב ואמנם רבינו נראה מסתימת לשונו שפירש כפשוטו דהא לא כתב אם יש לו וא"כ ל"ק הדר ומזבן לה ול"צ לאוקמי' כר"ש וא"ש תמיהת הכ"מ ודו"ק:

ומה שהקשה הרי"ד אהא דפריך ולכפינהו לפני משפחה הא אינו נגאל בקרובים ואפילו לדעת הכ"מ דרק מכפיה מיעטינהו קרא אבל מ"נ קשה הא דאמר לכפינהו לכך גרס ולכפינהו בני משפחה דאם רוצים יכולים לפדותו בע"כ ומשני דהדר ומזבן נפשו ומה יועיל והבן ועפ"ז א"ש מה שעמד המל"מ על דברי הרא"מ לקמן ע"ש ודו"ק):

הלכה ג' אמה העבריה נקנית בכסף ובשוה כסף. הנה לעיל פרק ב' הלכה ח' כתב רבינו דע"ע הנמכר לנכרי אינו נגאל בשוה כסף והנה בקידושין דף י"ד אמרינן דע"ע הנמכר לנכרי נקנה בכסף דכתיב מכסף מקנתו וכיון דלדעת רבינו אינו נגאל אלא בכסף ולא בשוה כסף א"כ ג"כ אינו נקנה בש"כ כמו שכתבו תוס' דף ל"ח ע"א לענין חליפין דאינו נקנה ע"ע כיון דהא דנקנה בכסף ילפינן מכסף מקנתו ע"ש וא"כ אמאי אמרינן בקידושין י"ד אשכחן ע"ע שמכרוהו ב"ד מוכר עצמו מנ"ל כו' אמר קרא וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון ופירש"י במוכר עצמו וסמכוהו למוכר עצמו לישראל וילפינן נמכר לישראל מנמכר לנכרי בהקישא ובנמכר לנכרי כתיב מכסף מקנתו עכ"ל וכיון דבנמכר לנכרי אינו נקנה בשוה כסף א"כ גם נמכר לישראל אינו נקנה בש"כ והי' בזה שפיר הגירסא בדברי רבינו ריש פרק ב' שכתב ע"ע שמכרוהו ב"ד נקנה בכסף ובשוה כסף והכ"מ תמה דהא בש"ס ילפינן מקראי דלא שנא בין זכרוהו ב"ד למוכר עצמו ומצאתי בספר מוגה בלשון הזה ע"ע שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף לענין זה עכ"ל הכ"מ וכן הגיהו ברמב"ם שלפנינו ולפמ"ש אדרבא הנוסחא ע"ע שמכרוהו ב"ד לחוד יותר נכונה דהא רבינו לא יליף שכיר שכיר כמ"ש הריטב"א דלמסקנא לא יליף ת"ק שכיר שכיר והביאו הכ"מ בפרק ג' הלכה י"ב דדעת רבינו דלמסקנא לא יליף ת"ק שכיר שכיר ולכך פסק דמ"ע אין מעניקין לו ופסק דאין בע"ח גובה מהענקה דגם ת"ק ס"ל לו ולא לבע"ח ע"ש וא"כ מ"ע אינו נקנה בש"כ וא"ש דנקט רק מכרוהו ב"ד אבל הכ"מ לשיטתו דס"ל בדעת רבינו דת"ק יליף שכיר שכיר כרב טביומי ע"ש במל"מ וא"כ ילפינן מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד ולכך כתב דהנוסחא בדברי רבינו מכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנים בכסה ושוה כסף ודו"ק:

והנה לפ"ז הי' א"ש קושית התוס' שם דף י"ד ד"ה מוכר עצמו מנין יליף שכיר שכיר שהקשו אמאי אצטריך והפדה לענין כסף ליליף עבריה מעברי ועברי הנמכר לישראל מעברי הנמכר לנכרי בג"ש דשכיר שכיר ולפמ"ש י"ל דאם לא הי' כתיב והפדה רק דילפינן מעברי הנמכר לנכרי לא הי' עברי הנמכר לישראל נקנה בשוה כסף כמו עברי הנמכר לנכרי לדעת רבינו דלא הי' עדיף מנמכר לנכרי דמיניה ילפינן וכן קושיא שני' דל"ל הקישא דעברי ועבריה לקנין כסף נילף שכיר שכיר מנמכר לנכרי ולפמ"ש י"ל כנ"ל ואפשר דמזה למד רבינו לחלק דבע"ע הנמכר לנכרי אינו נגאל בשוה כסף וע"ע הנמכר לישראל נגאל בש"כ שהלח"מ תמה עליו דמנ"ל הא דהא ישיב בע"ע הנמכר לנכרי כתיב ולפמ"ש למד רבינו זה מקושיות התוס' הנ"ל ודו"ק ובאמת שלא ירדתי עדיין לעומק הענינים וכתבתי אך הנראה לפום רהיטא ואין פנאי לבדוק בספרי המפרשים ותמוה על הנשר הגדול המשנה למלך שלא העיר בזה כלל:

והנה הכ"מ הקשה הא לא ילפינן דע"ע נקנה בכסף אלא מוהפדה ומקיש עברי לעבריה ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן ה"ל לומר דגם נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה. כמו אמה וע"ש מה שתירץ ובלח"מ ותוי"ט ביארו דבריו דאף דלא אשכחן תנא דלא יליף שכיר שכיר וכולהו ילפי מ"מ מדכתיב וכי תשיג מצינו למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה סגי בכך עכ"ל וכתב הלח"מ אע"ג דמפשטא דש"ס משמע דכשתירץ אמר קראי וכי תשיג לא אמרו כן אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מ"מ אבל מאן דיליף ליה לא מ"מ לית לן למימר דמאן דיליף שכיר שכיר לא מצי למילף מדרשא דוכי תשיג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון דדרשה פשוטה היא וליכא מאן דמכחיש לה כו' וכן נראה מדברי הרא"מ כו' עכ"ל הלח"מ ובאמת מפשטא דש"ס לא משמע כן דפריך בפשיטות אלא למ"ד דלא יליף ש"ש מא"ל ולא ס"ד דמקשה דרשא דוי"ו דוכי תשיג משמע דלאו דרשה פשוטה היא ע"ש ואמנם לפמ"ש הריטב"א בדעת רבינו דלמסקנא ת"ק דר"א דאנן פסקינן כוותי' לא יליף שכיר שכיר א"ש בפשיטות דברי רבינו דע"ע נקנה בכסף ילפינן מוכי תשיג כמ"ש הכ"מ ול"צ לדחוק כמ"ש התוי"ט והלח"מ בביאור דברי הכ"מ ואף דדבריהן הן מוכרחין בדעת הכ"מ מ"מ הכ"מ לטעמי' דס"ל דלא כהריטב"א וכמ"ש לעיל אבל להריטב"א א"ש בפשיטות ודו"ק:

והנה הריטב"א הקשה אהא דאמרינן אשכחן ע"ע הנמכר לנכרי דכל קנינו בכסף נמכר לישראל מנ"ל ופירש"י דאפי' מטלטלין אינו קונה במשיכה אלא בכסף והקשו התוס' הא אנן קיי"ל כר' יוחנן דמדישראל בחדא דד"ת מעות קונות עכו"ם בחדא דהיינו בכסף ותירץ הריטב"א דהש"ס מקשה אליבא דר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מה"ת וא"כ עכו"ם קונה רק בכסף ואף דלא קיי"ל כר"ל מ"מ הש"ס פריך שלא אליבא דהלכתא וכה"ג אשכחן ר"פ האשה שנתארמלה דפריך אליבא דרב דאמר הולכין בממון אחה"ר אף דקיי"ל כשמואל כו' ע"ש בריטב"א ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר' יוחנן ליתא לקושית הש"ס אשכחן נמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף נמכר לישראל מנין דהא אדרבא נכרי אינו קונה בכסף ושפיר ילפינן נמכר לישראל בק"ו מנמכר לנכרי ולא צריך להקיש עברי לעבריה ולא קשה קושית הכ"מ וזה ברור שוב ראיתי להגאון פ"י שכתב ג"כ לתרץ קושית התוס' דהש"ס אזיל אליבא דר"ל ויישב בזה דברי הרמב"ם בפירוש המשנה דכתב דע"ע נקנה בכסף מכסף מקנתו ולא הזכיר כלל ג"ש דשכיר שכיר ע"ש ולא הזכיר דברי הריטב"א שקדמו בזה וגם לא העיר על קושית הכ"מ ע"ש וע"ש שכתב דברים נכוחים כדרכו. והנה הלח"מ הקשה על פירש"י בחומש דפירש על הכתוב ויצאה חנם אין כסף ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אילו ימי נערות ואי קשיא לכתוב לימי נערות ולא בעי ימי בגרות דאם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם אלו ימי בגרות לכך נאמרו שניהם שלא ליתן פתחון פה לבע"ד לחלוק ע"ש והקשה הלחם משנה הא זה שינויא דרבה בא זה ולימד על זה אבל אביי אתקיף הכי השתא התם תרי גופי הכא חד גופא כי נפקא בנערות בבגרות מאי בעי גבי' ומשני אביי לא נצרכה אלא לבגר דאיילונית דסד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל ומתקיף לה מר בר ר"א ולאו ק"ו הוא מה נערות דלא מפקא מרשות אב מוציאה מרשות אדון בגרות שמוציאה כו' אלא אמר מר בר"א לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאיילוניא סד"א דאתיא סימני נערות תזדבון דלא אייתי ס"נ לא תזדבין קמ"ל ואמאי מייתי רש"י ז"ל אוקמתא הנדחית בש"ס ע"ש והנה על אוקמתא דמר בר ר"א הקשה הגאון המקנה ז"ל דאיך ס"ד דאיילונית לא תזדבין א"כ איך מוכר אב את בתו כשהיא קטנה הא י"ל דילמא איילונית היא ואין לומר דאזלינן בתר רובא דהא אין הולכין בממון אחה"ר ותירץ דהש"ס אזיל אליבא דרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ע"ש ולפ"ז לדידן דקיי"ל כשמואל דא"ה בממון אחה"ר א"כ ליתא לאוקמתא דמר בר רב אשי ולכך לא כתב רש"י כאוקמתא דמר ב"ר אשי וז"ב והנה הפני יהושע הקשה דמאי פריך בבגרות מה בעי גבי' ופירש"י דאיך כתב קרא מלתא דלא הוי הא לרב בערכין אם מכרה בימי נערות היא מכורה כמו אם מכר שדהו בשנת היובל דס"ל לרב דהוי מכורה ואע"ג דהש"ס דחי דלא דמי דהתם הדרא מזדבנא הכא לא הדרא מזדבנא היינו למ"ד אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות אבל למ"ד מוכר בתו לשפחות אחר שפחות א"כ שפיר הדרא מזדבנא וא"כ שפיר ה"ל חד גופא דהא יכול למכרה בימי נערות ויוצאה בימי בגרות וע"כ צ"ל דהש"ס פריך למ"ד דאין מוכר בתו לשפחות אחר שפחות ע"ש ולפ"ז י"ל דרש"י פירש אליבא דמ"ד מוכרה לשפחות לשפחות אחר שפחות ולא קשה קושית אביי וסמך רש"י אמכלחא דפירשה כן וא"ש ואמנם באמת דברי הפ"י נפלאו ממנו דהא אפילו לרב אם מכרה בימי נערותה מכורה ויוצאה דלא עדיף ממוכר שדהו בשנת היובל דלרב מכורה ויוצאת ופירש"י דהלוקח אבד מעותיו וא"כ איך שייך ויצאה חנם אלו ימי בגרות הא לאו מחמת בגרות יוצאת אלא מחמת נערות וצ"ע:

והנה על קושית המקנה דאיך ה"א דאיילונית לא יוכל למכרה א"כ איך מוכר בתו קטנה שמא תהי' איילונית אין לתרץ די"ל דבאמת בקטנות לא יכול למכרה אלא בנערות וקרא דויצאה חנם לימי בוגרות אתי כן הי' ס"ד וקמ"ל קרא אין כסף דאיילונית יכול למכרה וממילא מוקמינן אידך קרא לימי נערות דמסתבר טפי דבקטנותה יותר יכול למכרה מימי נערות ז"א דא"כ איך משכחת לה שתעבוד עד שש שנים הא בבגרות תיפוק וז"פ ואפשר דאי מוקמינן קרא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים במוכר עצמו ובמוכרת עצמה וצ"ע:

הלכה א' אבל הטומטום ואנדרוגינוס אין נמכרין לא בע"ע ולא באמה. עבריה והנה למאי דקיי"ל דאנדרוגינוס נושא אבל לא נישא א"כ הוי כמו שמכרה שאינ' ראוי' לייעד דאינו מכורה כמ"ש הלכה י"א ובמ"א כתבתי בזה והנה המל"מ כתב דלדעת הרמב"ן לא נתמעט אלא אם מכרה אביה אבל לא מכרה עצמה וגם לפמ"ש כן הוא דהא מוכרת עצמה לא בעי שיהא ראוי לייעדה ודו"ק היטב:

מ"ש המל"מ ליישב קושית הכ"מ שהבאתי עפמ"ש התוס' קידושין דף ד' בד"ה מעיקרא דדינא פירכא בשם רבינו נתנאל ע"ש אף שהוא דבר חכמה ות"ל שכיוונתי לדבריו אך יש לדחות דשם אין למדין אשה מאמה כלל משום דאיכא למפרך מה לאמה שכן יוצאה בכסף ואף דאין משיבין על ההיקש זה כו' כשהמלמד, כתוב בפירוש אבל באמה אין כתוב בפירוש שנקנית בכסף אלא ילפינן מדיצאה בכסף מכלל דנקנית בכסף ואיך נלמד מזה אשה דאין יוצאת בכסף שתהא נקנית בכסף אבל כאן אנו רוצים ללמוד ע"ע מאמה שיהי' נקנה בכסף וכיון דאמר בעי שתי פרוטות איך נלמד מזה לע"ע שלא יהא צריך אלא פרוטה אחת דאיך יהי' הלמד גדול מהמלמד ויהי' בהלמד דבר דליתא במלמד וצ"ע

והנה בפ"ב ה"ט כתב הרמב"ם כל ע"ע או עבריה היוצא בגרעון כסף והבריא כו' ובש"ס למד זה מאם עוד רבות בשנים הכתוב בנמכר לעכו"ם ע"ש ולמ"ד לא ילפינן שכיר שכיר גמרינן מוכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון למוכר עצמו לישראל אבל נמכר לישראל מנ"ל דל"ל דילפי נמכר לישראל ממוכר עצמו לישראל דשאני נמכר לישראל בגנבתו דעביד איסורא ואיך כתב רבינו כל ע"ע או עברי' ומזה לכאורה מוכח דרבינו ס"ל דילפינן שכיר שכיר וכדעת מאדן הכ"מ ולא כמ"ש הריטב"א לדעתו וצ"ע:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה