אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר ט"ו) חיזק שא"נ אי חייב לצי"ש

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר ט"ו) חיזק שא"נ אי חייב לצי"ש

חדר יד (חדד יד) אי עדות לאסור א"א בעי דו"ח

א בתשובת הגאון ח"ב זלה"ה נסתפק בהיזק שאינו ניכר בשוגג דפטור אם חייב צי"ש ע"ש ולכאורה יח להביא ראיה מהא דפריך בגיטין למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק מהא דעושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי ס"ד שמי' היזק בדיני אדם במי לחייב כו' ע"ש ולכאורה מאי קושיא דילמא בשוגג מיירי דאפי' למ"ה שמי' היזק מ"מ בשוגג פטור כמבואר במשנה וכדאמר חזקי' אלא ע"כ דמשמע לש"ס מדתני סתמא מיירי בין במזיד בין בשוגג ולפ"ז מוכח עכ"פ דאפי' למ"ד לאו שיני' היזק בשוגג חייב לצאת ידי שמים ובתשובת א"צ הניח זה בצ"ע ונ"מ דלהפוסקים דכל היכא דחייב לצי"ש אי תפס כנגדו לא מפקינן מיני':

ב והנה ע"פ סברא נראה דלחזקי' דס"ל בד"ת בין שוגג בין מזיד חייב דהיזק שא"נ שמי' היזק ולמה אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו דאם יהי' חייב לא ירצה להודיעו כדי שלא יצטרך לשלם וא"כ מסתברא דלצי"ש חייב דהא שפיר יודיעו דהא לא יכפוהו לשלם ואי דיתחייב לצי"ש הא בין כך ובין כך חייב דכלפי שמיא גליא אבל לדידן דקיי"ל ד"ת בין מזיד בין שוגג פטורין דלאי שמי' היזק ולמה אמרו במזיד חייב שלא יהא כאו"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו א"כ י"ל דבשוגג אפי' לצי"ש פטור דהא מדינא אפי' במזיד פטור רק דקנסא קנים אבל פטור לגמרי כן י"ל ואמנם לפי מה שהוכחתי לעיל דבשוגג לכ"ע חייב לצי"ש צ"ל כמו שפירש"י בד"ה וחייב בד"ש פורענות לשלם לרשעים שנתכוון להפסיד לישראל ולפ"ז י"ל דשפיר פריך דלא קשה מה שהקשיתי דילמא בשוגג מיירי דז"א דבשוגג אפי' בידי שמים פטור דהא לא נתכוון להפסיד לישראל וא"כ מוכת להיפך דבשוגג אפי' לחזקיה פטור לצי"ש ומכ"ש לר' יוחנן וז"ב לכאורה:

ג ואמנם י"ל דלחזקיה דהא דבשוגג פטור משום כדי שלא יירא להודיעו שלא יתחייב לשלם לפ"ז י"ל דאפי' לצי"ש פטרוהו דאם יהי' חייב לצי"ש שפיר אכתי יירא להודיעו דהא כל החייב לצי"ש אם תפס שכנגדו ל"מ מיני' לדעת הרא"ה בספר החינוך וסייעתו א"כ יירא להודיעו שמא יתפוס שכנגדו כמ"ש המגדול עוז והכ"מ דבקל יכול לתפוס ע' בפרק כ"א מה' עדות הלכה ד' ע"ש אבל לר' יוחנן י"ל דלצי"ש אפי' שוגג חייב באופן דלדידן שפיר נסתפק הגאון חכם צבי זלה"ה וצ"ע לדינא ודו"ק:

ד וההפלאה הקשה לחזקי' דע"כ ס"ל מנסך ממש כמ"ש הפ"י דל"ל דס"ל מערב דקשה היינו מדמע וליכא לשנויי קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן דהא לחזקי' לאו קנסא הוא אלא דינא דהיזק שאינו ניכר לחזקי' שמי' היזק א"כ מאי קאמר בשוגג פטור כדי שיודיעו הא אף דנימא שוגג חייב שפיר יוכל להודיעו ולומר שניסך שלא בהגבהה דאז יהי' פטור משום דקלב"מ ויפטר מלשלם ע"ש ולפמ"ש ולפמ"ש א"ש דאכתי יהי' חייב לצי"ש ככל קלב"מ דחייב לצי"ש ואי תפס שכנגדו לא מפקינן מיני' וא"כ יירא להודיעו פן יתפוס דבקל יכול לתפוס כמ"ש בשם המגדול עוז והכ"מ וז"ב:

ה ואמנם לפ"ז נתחזקו דברי מה שכתבתי דלחזקיה פטור בשוגג אפי' לצי"ש דאל"כ הדרא קושית ההפלאה לדוכתה דלחזקי' ל"ש כדי שיודיעו דשפיר יכול להודיעו ולומר דניסך שלא בהגבהה ואי דיהי' חייב לצי"ש וירא שמא יתפוס שכנגדו דז"א דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שאמרו שוגג פטור כדי שיודיעו דהא גם עתה יירא להודיעו שמא יתפוס שכנגדו אלא ודאי לחזקי' בשוגג פטור אפי' לצי"ש ושפיר תיקנו דיפטור בשוגג כדי שיודיעו ודו"ק היטב:

ש

ח' והנה כבר כתבתי באות א' דהא דפריך לחזקיה ממתני' דהעושה מלאכה במי חטאת ולא משני דבשוגג מיירי משום דלחזקיה ע"כ שוגג פטור אפי' לצי"ש וכמ"ש וביארתי באות ב' ג' ד' ע"ש באר היטב ושם כתבתי וביארתי דלר' יוחנן שפיר י"ל דבשוגג חייב לצי"ש וכמ"ש שם ובזה א"ש הא דהרגישו הקדמונים ומהם הרמב"ן בדיני דגרמי שלו אמאי פריך לחזקיה מהאי דעושה מלאכה במי חטאת הא גם לר' יוחנן קשה אמאי במזיד פטור בידי אדם ולא קנסוהו ולפמ"ש א"ש דלר' יוחנן שפיר י"ל דבשוגג מיירי ובדיני אדם פטור ובדיני שמים חייב כמ"ש דלר' יוחנן שפיר י"ל דבשוגג חייב לצי"ש אבל לחזקי' א"א לומר דבשוגג חייב לצי"ש כמ"ש דא"כ לשוא עשו תקנה כדי שיודיע דאכתי לא יודיעהו מיראת התפיסה ע"ש ודו"ק:

ז ובזה א"ש הרמב"ם דפסק העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת במזיד חייב לשלם ובשוגג פטור ע' פ"ז הלכה ד' מה' חובל ומזיק והראב"ד כתב עניו במאי דאמר במזיד חייב שיבוש הוא דאפי' עשה מעשה בגופן למ"ד היזק שא"נ לא שמי' היזק פטור בדיני אדם דל"ש לקנסו שלא יהא כאו"א כו' דאינו מתכוון להזיק אלא להנאתו ע"ש והיינו דהא דצריך לשנויי הכא במ"ע דשקל כנגדן היינו לחזקי' אבל לר' יוחנן א"ש כפשוטו דאף בעשה מלאכה בגופן פטור בדיני אדם דל"ש לקנסו דלהנאתו קא מכוון ולא להזיק ע"ש ולפמ"ש א"ש דלר' יוחנן מוקי לה בשוגג וחייב בדיני שמים ובדיני אדם פטור וכן פסק הרמב"ם ודו"ק:

והנה הרשב"א הקשה אמאי לא קנסינן שוגג מחשש זה שלא יהא כאו"א הולך ומנסך ואומר שוגג הייתי ותירץ דלאפוקי ממונא מחשש זה לא מפקינן דנוציא ממונא מזה שהוא שוגג גמור כולי האי לא קנסינן עכ"ל בחידושיו ולפ"ז י"ל דדוקא לאפוקי ממונא בידים מזה שהוא שוגג גמור לא יאתה לב"ד לעשות כן מחשש זה אבל עכ"פ חייב לצי"ש ואי תפס שכנגדו לא מפקינן מיני' ואין ב"ד עושין מעשה בזה וממילא גם חשש זה מתוקן קצת דיהי' ירא לומר שוגג הייתי שמא יתפוס שכנגדו ואמנם לחזקיה דפטר שוגג כדי שיודיעו ע"כ אף לצי"ש פטור דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן דאכתי לא ידיעוהו מיראה מדבר שמא יתפוס וכמ"ש ולכך לר' יוחנן לא פריך די"ל דמיירי בשוגג וא"ש פסק הרמב"ם ודו"ק:

ט ואמנם הר"ן הקשה אהא דפריך לחזקי' דאמר שוגג פטור כדי שיודיעו אי הכי מזיד נמי והקשה הר"ן הא שפיר יודיעו ויאמר שוגג הייתי ע"ש שתירץ דירא לומר שוגג אני פן יחפשו אחריו וימצאו דמזיד הוי ע"ש ולפ"ז א"ש קושית הרשב"א דהקשה אמאי לא קנסינן שוגג מחשש שלא יהא כאו"א כו' ויאמר שוגג הייתי דז"א דירא לומר כן פן יחפשו אחריו וימצאו דמזיד הוי ויהי' חייב לשלם ולפ"ז י"ל שפיר דלר' יוחנן שוגג פטור אף לצי"ש ואעפ"כ לא חששו שיהא כאו"א הולך ומנסך ויאמר שוגג הייתי דירא שמא יחפשו אחריו וימצאו דמזיד הי' ודו"ק:

י והרשב"א הקשה מאי קאמר בשוגג פטור כדי שיודיעו הא ע"א אין נאמן וכתב הגאון בתורת גיטין לתרץ דלפעמים יהי' שומרי עליו ויהי' נאמן ועפ"ז תירץ קושית הר"ן הא יוכל להודיעו ולומר שוגג הייתי דהא יצטרך לישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד ע"ש ולכאורה לפי מה דמוקי לה בחולין למ"ד א"א אוסר דבש"ש דלצעורי קא מכוון ופריך מהאי מתני' דהמנסך ומשני הבמ"ע בישראל חומר ע"ש והא בישראל מומר קשה קושית הר"ן דמאי פריך או הכי מזיד נמי הא שפיר יוכל להודיע ולומר שוגג הייתי ואין לומר כתירוץ הגאון תורת גיטין דיצטרך לישבע ז"א דהא מומר חשוד הוא ובשומר חשוד דעת הרמב"ם דפטור בלא שבועה כמבואר בפ"ב מה' טוען הלכה ד' ע"ש וצ"ל דהש"ס אזיל למאן דס"ל בחולין דף מ"ם דאדם אוסר דבר שאינו שלו ולא אמרינן לצעורי קא מכוון ולא צריך לאוקמי בישראל מומר ופריך שפיר אי הכי מזיד נמי דלדידי' שפיר יש לתרץ כתירוץ הגאון בעל תורת גיטין ז"ל ודו"ק וע' בחולין שם דפירש"י דלמ"ד אדם אוסר דשא"ש לא קשה ממתני' דמנסך דמנסך הוי מעשה ושפיר אוסר אפי' ישראל כשר ע"ש ושפיר אצטריך לתרוצי השתא לאזוקי קא מכוון אודועי לא מודע לי' וז"ב:

יא והנה ההפלאה הקשה מאי משני השתא לאזוקי קא מכוון אודיע לא מודע לי' הא איכא דמוקי לה בישראל מומר ואיהו לאו לצעורי קא מכוון כדמוכח בחולין שם דמומר לעבדה קא מכוון ולפמ"ש א"ש דלהאי מ"ד דמוקי לה בישראל מומר בלא"ה לא קשה קושית הש"ס אי הכי במזיד נמי ליפטר די"ל כמ"ש הר"ן דיוכל להודיע ולומר שוגג הייתי רק דהש"ס אזיל למ"ד אדם אוסר דשא"ש ול"צ לאוקמי בישראל מומר וא"כ שפיר משני השתא לאזוקי קא א מכוון כו':

יב ובזה א"ש קושית הרשב"א אמאי לא קנסו גם שלא יהא כאו"א הולך ומינסך ואומר שוגג אני דממ"נ אם יש רואין הלא יראו ויעידו דמזיד היה ואם אין רואין הא אין ע"א נאמן ולא יאסר היין כלל ולא יתחייב כלל ואי דמיירי בשומר דנאמן כמ"ש הגאון ת"ג ז"א הא לר' יוחנן קאי ור' יוחנן ס"ל בסוף פ"ב דחולין דאדם אוסר דשא"ש וצ"ל לאוקמי במומר וא"כ יצטרך לישבע שלא פשע ולא שלח בה יד כמ"ש התורת גיטין ודו"ק:

יג ואמנם זה לפ"ד הרמב"ם דחשוד שומר פטור אבל לדעת הרמ"ה והר"ר ישעיה דחשוד שומר חייב לשלם א"ש תירוץ התורת גיטין דאם יאמר שוגג אני יתחייב לשלם אמנם לדעת הראב"ד דאם ידע שהוא חשוד ונתעסק עמו לא תיקנו שכנגדו נשבע ונוטל א"כ לא א"ש תירוץ הגאון תורת גיטין דהא שפיר יהי' פטור וצ"ל דבאמת מיירי בשעה שמסר לידו לשמרו לא הי' חשוד ואח"כ נעשה מומר וישראל לא ידע וא"ש דלא קנסו שוגג משום שמא יאמר שוגג אני דהא אז יהי' חייב כדין חשוד שומר וא"ש קושית הרשב"א וז"ב:

יד ובזה הונח לנו דברי מארן הב"י ז"ל שכתב אהא דכתב הטור דבמומר מיירי וכתב וה"ה לכותי ותמהו עליו דא"כ למה לא מוקי כן בש"ס ע"ש ולפמ"ש א"ש דבכותי הא ידע הישראל מתחלה שהוא כותי ושייך סברת הראב"ד ושוב קשה קושית הרשב"א ודו"ק היטב (חדר ט"ז) מומחה לב"ד

א הש"ך כתב דהא דמומחה לב"ד פטור מלשלם היינו אם מברר שהוא מומחה אבל אם לא נודע שהוא מומחה לא מצי למימר מומחה אנא ופטירנא ע"ש ונראה הטעם דהא הסמ"ע בסי' ש"ו כתב הטעם דלכך טבח מומחה פטור מלשלם דכיון דאין דרך טבת מומחה לקלקל אמרינן מסתמא מזלא דהאי גברא גרם שיקלקל ע"ש וכן י"ל כאן כיון דהוא מומחה ונתפרסמה חכמתו ולא שכיח דמומחה כזה יטעה בדין ודאי מזלא דבע"ד גרם שטעה וז"ב ואמנם זה אם נתפרסם חכמתו וידוע שהוא מומחה אבל כשאינו ידוע שהוא מומחה אמרינן להיפך דמסתמא אינו מומחה דאם היה מומחה ודאי דלא היה טועה דאין דרך דיון מומחה לטעות ולמה נתלה ברוע מזלא דבע"ד וזה ברור לע"ד

ב ולכאורה י"ל דאף דהוא מומחה מ"מ לא תלינן הטעות במזלא דבע"ד אלא אמרינן דגרם לו הטעות מחמת שדן יחידי ועבר על אזהרת חז"ל אל תהי דן יחידי וכדאיתא בירושלמי וכמ"ש בחו"מ סימן ג' סעיף ג' אע"פ שיחיד מומחה מותר לו לדון יחידי מצות חכמים הוא שיושיב אחרים עמו ע"ש ואמנם בקבלוהו עליהם מותר כמ"ש זקני הב"ח והובא בש"ך שם ס"ק ט' וא"ש ודו"ק:

ג ואמנם נראה דסברת הסמ"ע לא שייך אלא בסימן א אה ט"ו גבי טבח אומן או גבי מראה מטבע לחנווני דליכא רק משום דינא דגרמי על זה שייך סברת הסמ"ע דכיון דכיון דהוא אומן ואין דרכו לטעות אמרינן דלאו איהו גרם אלא מזלא דהאי גברא גרם דטעה וקלקל לכן פטור מדד"ג אבל כאן ל"ש זה דהא התוס' הקשו אמאי טעה בדבר משנה פטור מ"ש ממראה דינר לשולחני דאילו הוה קמן הוי הדר ואפ"ה לא נפיק מדינא דגרמי ותירצו דסוגיא זו אזיל אליבא דרבנן דלא דייני דד"ג ולהכי טעה בד"מ פטור כיון דלאו כלום עביד אבל טעה בש"ה חייב אפילו למאן דל"ל דד"ג דכיון דקם דינא הוי מזיק ממש דדיבור מזיק ממש הוא וראיה מכהנים שפיגלו במקדש דדיבור הוא ואפ"ה חייבים ע"ש היטב וא"כ כיון דטעמא דהכא לאו משום דד"ג הוא אלא דמזיק ממש הוא וכאילו בידים נטל ממון חבירו והזיק בזה ודאי לא שייך סברת הסמ"ע דמזלא דהאי גברא גרים דהא מזיק ממש הוא ודוקא לחייבו משום גרמי שנגרם היזק לחבירו על ידו נוכל לומר דלאו הוא הגורם אלא מזל חבירו גרם זה אבל אם הוא מזיק ממש ודאי לא נפטר מטעם זה וזה פשוט ומבואר לכל מעיין בצדק:

ד ובזה יאיר לנו עינים בדברי הש"ס דאמר לי' ר"ע לר"ט פטור אתה חדא דטועה בד"מ אתה ואפילו טעות בש"ה מומחה לרבים אתה ומומחה לרבים פטור מלשלם והלא יפלא כיון דבאמת ר"ט בדבר משנה טעה ופטור למה לי האי ועוד א"נ טעית בש"ה מומחה אתה כו' הא בלא"ה פטור ולפמ"ש שפיר י"ל דהא כתבו התוס' דלמ"ד דדיינינן דד"ג גם טעה בד"מ חייב כדין מראה דינר לשולחני וכבר כתבתי הא דמומחה פטור היינו אי חייב רק משום דד"ג אבל אם הוא מזיק ממש לא שייך הסברא דכתב הסמ"ע דמזלא דהאי גברא גרים כמ"ש בביאור באות הקדום ולפ"ז אמר לו ר"ע לר"ט פטור אתה משום דטעית בדבר משנה וטועה בד"מ פטור ואמנם דלא לימא ר"ט אנא דאיכא דד"ג וא"כ אפילו טעיתי בד"מ חייב אנא ע"ז אמר לו ר"ע דז"א כיון דעיקר חיובך משום דד"ג ולא מדינא לאו מזיק ממש אתה לזה שפיר מועיל הא דמומחה לרבים אתה ואמרינן מזלא דהאי גברא גרים כמ"ש לעיל וא"כ ממ"נ פטור אתה ודו"ק:

ה והנה התוס' והרא"ש כתבו דהא דפריך הש"ס והוכיח דר"מ דאין דינא דגרמי מהא דדן את הדין היינו רק מחייב את הזכאי אבל מטימא את הטהור וזיכה את החייב אין ראיה דמזיק ממש הוא וכמ"ש עיי"שה ועפ"ז יש לפרש מה שכתב המרדכי בהא דפריך ר' אבא לרבי אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין מהא דקתני דן את הדין טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשה וישלם מביתו וז"ל המרדכי ובמומחה ליכא לאוקמי מדקתני טימא את הטהור טיהר את הטמוא מה שעשה עשה וישלם מביתו ע"כ לאו במומחה מיירי עכ"ל המרדכי ודבריו סתומין ולפמ"ש י"ל דכוונתו לפמ"ש תוס' והרא"ש דטימא את הטהור מזיק ממש הוא ואפי' למאן דל"ל דד"ג חייב אבל טיהר את הטמא רק למאן דאית לי' דד"ג מחייב ולפ"ז האי בבא דטימא את הטהור שפיר יש לאוקמי במומחה ואי קשיא אמאי ישלם מביתו הא י"ל מזלא דהאי גברא גרם ז"א דהא הוא מזיק ממש ולא מועיל האי סברא דמזלא דבע"ד גרים כמ"ש אבל הא קתני גם טיהר את הטמא ובכה"ג חייב רק משום דד"ג כמ"ש וא"כ ליכא לאוקמי במומחה דא"כ אמאי ישלם מביתו הא איכא למימר מזלא דבע"ד גרם וע"כ דלאו במומחה מיירי וז"ב:

וא והנה בש"ך ראיתי שכתב ג"כ הסברא דמומחה פטור דמזלא בישא דהאי גברא גרים דטעה והקצה"ח כתב דדוקא גבי מראה דינר לשולחני שייך זה דהא צריך להיות בקי כדנקא ואיסר ומאי ה"ל למטעי אבל בדין אפי' חכים טובא אפשר לי' למטעי כדאמר רשב"י לית דחכים למידן ד"ת ע"ש ולע"ד י"ל דהא מיירי בקבלוהו עליהם וה"ל למפטר מלשלם אלא די"ל דכיון דהוא מומחה ומפורסם לרבים סמכו הבעלי דינין דודאי לא יטעה וכמ"ש הרמב"ם שנתפרסם חכמתו להמון וא"כ ממ"נ אם נימא דגם מומחה אפשר שיטעה כאחד העם א"כ מהני הקבלה למפטרי' ולכך בעי מומחה וקיבלוהו ולפ"ז לא סגי שבאו לפניו סתם אלא שקבלוהו בפירוש וכדעת האחרונים וז"ב:

ז והרי"ף כתוב דבאינו מומחה וטעה בש"ה ולא נו"נ ביד חוזר הדין משום פסידא דבע"ד ובנו"נ ביד הדין קיים ומשלם מביתו ע"ש והרא"ש הקשה עליו מסיפא ואם הי' מומחה לרבים פטור מלשלם וארישא קאי דקם דינא ואף דפטור מלשלם ע"ש ולע"ד ה"ק הרי"ף דבאמת מדינא אף בלא נו"נ ביד חייב הדיין לשלם מדד"ג כמ"ש הש"ך רק דחז"ל חששו דאין לך אדם שאינו מומחה שירצה לשבת בדין כמ"ש הרי"ף ולכך פטרו הדיין מלשלם ואמנם כיון דע"י תקנתם זאת יגיע רעה לבע"ד דיפסיד ואין מי שישלם לו לכך הוצרכו להחזיר הדין אבל אם נו"נ ביד דל"ש החשש שלא ירצה לשבת בדין דמי יכריחנו לישא וליתן ביד לא פטרו הדיין מלשלם ושוב קם הדין על מכונו ואין כאן פסידא דבע"ד דהא הדיין ישלם לו וז"ב ומעתה סיפא אם היה מומחה לב"ד דאז מדינא פטור מלשלם מדינא דגרמי דהא י"ל מזלא דהאי גברא גרם כמ"ש לעיל לכך הדין קיים ואף דהדיין פטור מלשלם מ"מ ל"ש פסידא דבע"ד דדוקא באינו מומחה דמדינא הדיין חייב לשלם רק דחז"ל פטרוהו משום דלא ירצה שום אדם לישב בדין וא"כ כיון דע"פ תקנתם יפסיד הבע"ד ומאי חזית דיתקנו את הדיין ולא יתקנו את הבע"ד דנפסד ע"י תקנתם ע"כ הוצרכו להחזיר הדין כדי שלא יפסיד אבל במומחה דמדינא פטור ולא ע"פ תקנתם למה יחזירו הדין דהא הבע"ד נפסד מדינא ע"כ הדין קיים והדין פטור ובע"ד נפסד דמזלי' גרם וזה ברור לע"ד בדעת הרי"ף ודו"ק:

ח ובזה א"ש הא דכתב הרמב"ם והש"ע בסעיף ג' ואם לא נתן ונתן ביד חוזר הדין ואם א"א להחזיר ישלם מביתו ותמה הש"ך כיון דהדר דינא אף דא"א בחזרה פטור מלשלם כמבואר בש"ס בעובדא דר"ט דהאכילוהו לכלבים ומ"מ פטר ר"ט הואיל ואי איתא קמן הדר דינא לאו כלום ע"ש ולפמ"ש א"ש דדוקא התם דטעה בד"מ והדין חוזר מדינא א"כ לאו כלום עביד אבל כאן דטעה בשיקול הדעת ומדינא קם דינא דק דחז"ל חששו דאין לך אדם שיעשה דיין לעולם לכך פטרו את הדיין מלשלם וממילא שלא יגיע הפסד לבע"ד ע"י תקנתם הוצרכו לתקן שיחזור הדין אבל אם א"א להחזיר שוב לא פטרו את הדיין כדי שלא יגיע הפסד לבע"ד וא"כ באמת לא הדר דינא ודו"ק היטב בזה:

ט ואף דהכא מיירי גם במומחה לב"ד ולא קבלוהו ובאות א' כתבתי דבמומחה שייך סברא דמזלא דההוא גברא כמ"ש שם זה לדעת הרי"ף דסובר באמת דאם א"א להחזיר פטור הדיין אם לא נו"נ ביד אבל הרמב"ם חולק בזה אהרי"ף רבו וס"ל דמומחה ולא קבלוהו חייב מדד"ג גם בלא נו"נ ביד רק היכא דאפשר להחזיר הדין חששו חז"ל שאין לך אדם נעשה דיין ופטרוהו וכדי שלא יפסיד הבע"ד ע"י תקנתם תיקנו שיהי' הדין חוזר אבל במקום שא"א להחזיר הדין לא פטרו את הדיין להפסיד הבע"ד וחייב הדיין לשלם מביתו ועיין היטב בזה כי זה נלע"ד ברור:

והנה התוס' והרא"ש החליטו דהש"ס לא פריך זיכה את החייב דבזה הוי מזיק גמור ואף למאן דל"ל דד"ג חייב לע"ז י"ל דאם ידע הדיין דהוא מחלוקת תנאים או אמוראי ולא ידע שפשטה ההוראה בכל העולם כדברי האחד והוא עשה כדברי השני משום דמסופק כמאן הלכתא ע"כ פסק קולא לנתבע וזיכה את החייב מ"מ לא הוי מזיק גמור שהרי עדיין ביד התובע לתפוס כיון דספק הוא ואי תפס ל"מ מיני' וא"כ לא מזיק ממש הוא וכמ"ש בשם המ"ע והכ"מ דבקל יוכל לתפוס וא"כ י"ל דהש"ס פריך גם מזיכה את החייב וצ"ע ואפשר דהתוס' לשיטתייהו דס"ל תפיסה מספק לא מהני אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל תפיסה מספק מהני א"ש ובחידושי לרמב"ם כתבתי עוד:

יא הרמב"ם פסק דאף דיחיד מומחה דן אפי' יחידי מ"מ ההודאה לפניו לא חשיבא הודאה ויכול לחזור בו ע"ש ונראה להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפרק מרובה בעובדא דרבן גמליאל דא"ל לר"י כו' ואמר לי' ר' יהושע שכבר אין לך עדים הא יש עדים חייב ופריך מזה למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ומשני שאני ר"ג דחוץ לב"ד הודה ופריך והא ר' יהושע אב"ד הוי ומשני שלא בפני ב"ד הוי ופירש"י שלא היו ב"ד יושבין והקשה הש"ך על הע"ש והד"מ והסמ"ע דכתבו דאם הודה בזה"ז דליכא מומחין ולא מפטר מטעם מודה בקנס דחייב בהודאתו אם תפס שכנגדו הא שם ר"ג הודה שלא בב"ד ולא מפטר בהודאתו משום מודה בקנס והעבד תפוס בעצמו ולמה לא יצא לחפשי ולפמ"ש הרמב"ם א"ש דהא ר' יהושע יחיד הוי ולא ישבו ב"ד אתו א"כ ההודאה לפניו אינו כלום ואין העבד יוצא לחרות:

לי) הקצה"ח (יב) הקצה"ח העיר לפ"ד הרמב"ם והמחבר דהודאה לפני יחיד מומחה לא חשיבה הודאה ויכול לחזור בו כמ"ש לעיל אות קכ"ו א"כ יש להסתפק אם ההודאה לפניו אביאה לידי שביעת מודה מקצת והביא דברי' התוס' ס"פ המניח דכתבו דאף דר"ג ס"ל דטענו חטים והודה בשעורים פטור מדמי שעורים כרבה בר נתן מ"מ מחייב שבועה על החטין ע"ש בתירוצא בתרא וא"כ ה"ה הכא אף שההודאה אינה מחייבתו כלל ויכול לחזור בו מ"א שבועה חייב על ידה ע"ש בקצה"ח שכתב דהסברא אינה נותנת כן ומדברי רש"י ג"כ מוכח דלא כן הוא ע"ש והנה בעיקר דברי התוס' ראיתי בש"מ שכתב' דחיוב שבועה תלוי בחיוב ממון ואם פטור מממון פטור ושבועה ע"ש בשם הרר"י ולא כהתוס' וע"ש:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה