אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר ט) חדושים ברמב"ם הלכות גיטין › פרק שלישי

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר ט) חדושים ברמב"ם הלכות גיטין · פרק שלישי

פרק ב

הלכה ד' וכל גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר עליו קולמוס לשמה אינו גט. רבינו סתם דבריו והנה אם חתמו העדים שלא לשמה והעבירו קולמוס לשמה וניתן בע"מ ודאי דאינו בטל לדעת רבינו כמ"ש בהלכה ח' ע"ש וע' בישועת יעקב שהקשה על הלבוש דכתב דאם העביר הקולמוס על הכתב ה"ל כנמחק התחתון וגם העליון אינו כתב ופסול מהא דפריך גיטין נ"ד ולעבר עלי' קולמוס ולקדשי' ע"ש ולפענ"ד י"ל דהא לכאורה קשה מה שאל לו ס"ת ביד מי משמע דאם הי' ביד הסופר הי' נאמן דהא א"א משים עצמו רשע (ובאמת במרדכי הרגיש בזה וכתב להוכיח מזה דבאזכרות צריך להוציא בפיו לשמה ואמר ששכח להוציא מפיו ע"ש) ואמנם לפמ"ש הר"י בן מיגש דהיכא די"ל דכוונתו לאפרושי מאיסורא לא אמרי' א"א מע"ר א"כ גם כאן י"ל דכוונתו שלא יקראו בה בציבור ואפי' ביחיד לדעת הט"ז ע"ש ולפ"ז א"ש דהכי פריך דאפי' הי' ביד מוכר לא הי' לו להיות נאמן דא"א מע"ר ואי דכוונתו לאפרושי מאיסורא הרי הי' יכול להעביר עליו הקולמוס לשמה דכיון דהוא ידע דנכתב שלא לשמה א"כ הכתב השני מתקן יותר ולא ה"ל כתב ע"ג כתב ואף דעתה אנן לא מהימנינן לי' שנכתב שלא לשמה ואין אנו מניחין לו להעביר עליו הקולמוס לשמה מ"מ הוא בעצמו כשהס"ת בידו הי' יכול לעשות כן ול"ש לומר דלאפרושי מאיסורא עשה כן ושפיר י"ל א"א מע"ר ודו"ק. ובחידושי גם בתשובה לרב א' בעסק ס"ת שבלה כתבתי יותר ואכמ"ל:

ובזה ובזה נראה ליישב פי' ר"ח שהביא הרשב"א שפירש טעי בדר' ירמי' שהי' סבור דיוכל להעביר עליו קולמס ולטורח מועט אינו חושש ע"ש והיינו דכיון דהוא סבור דיאמינו לו שנכתב שלא לשמה וא"כ יוכל להעביר עליו קולמס לשמה ובאמת אין אנו מאמינין לו שנכתב שלא לשמה וא"י להעביר עליו קולמס לשמה כמ"ש הלבוש ולפי האמת דגבי אזכרות גם ר"י מודה דמחזי כמנומר ודוק. והנה הראב"י הקשה דאיך אמרי' מתוך שנאמן להפסיד שכרו הא וכו' עכ"פ שכר חומשין יש לו ותירץ הט"ז דגם ביחיד אין קורין בו גזרה שמא יקרא בו בציבור ע"ש ובאמת י"ל דהא דאמרי' בכולי אזכרות מודה ר"י דמחזי כמנומר זה רק דרבנן ומשום זה אלי ואנוהו ולפ"ז י"ל דעכ"פ מותר לקרות בו ביחיד ולא גזרי' אטו צבור דהוי גזרה לגזרה ולפ"ז י"ל דה"פ טעי בדר' ירמי' דסובר דיוכל להעביר עליו קולמוס כפיר"ח ואף דיפסול מדרבנן מ"מ יוכל לקרות בו ביחיד ולא יפסיד שכרו ואמנם באמת כיון דאין אנו מאמינין לו שנכתב שלא לשמה אין אנו מניחין לו להעביר עליו קולמס אבל הוא טעה וסבור שיאמינו לו ויעביר עליו קולמס ויקראו בו ביחיד כמו בחומש בעלמא ולא יפסיד שכרו ודו"ק היטב:

הלכה יו"ד בחידושי כתבתי דדעת הרשב"א דשיירות מצויות חיישינן יותר דהוא נפילה דרבים ואע"ג דלא הוחזקו שני יב"ש מ"מ כיון דהספק הוא על כל העולם א"א שלא ימצא עור יב"ש הרבה בכל העולם ובזה כתבתי דאם נכתב שם העיר בגט ושם לא הוחזקו שני יב"ש רק דצריכין לחוש שמא יש עוד עיר אחרת ששמה כשם העיר שנכתב שם הגט ובה יב"ש אחר זה ודאי מקרי נפילה דיחיד ועדיף מהיכא דהוחזקו בלא שיירות מצויות דשם עכ"פ ידעינן שיש יב"ש אחר בעיר הזאת ע"ש שיישבתי בזה דברי זקני רמ"א ז"ל:

א והנה רבנו דחילק בין שיירות מצויות דאם לא שהה מחזירין ובין הוחזקו דדוקא אם לא עבר שם וע"כ דלדידי' שיירות מצויות עדיף מהוחזקו אבל הראב"ד ז"ל לשיטתו דס"ל דאם לא נכתב שם העיר בגט פסול כמ"ש הה"מ בשמו הלכה י"ד וע"כ הכא מיירי שכתוב שם העיר בגט וא"כ פי' הוחזקו היינו בעיר שנכתב בה הגט ולפ"ז ודאי שיירות מצויות עדיף מהוחזקו וכמ"ש לעיל וא"כ הי' מקום לחלק כחילוק רבינו אלא שמדברי רבנו נראה דלא כוון לזה אלא דפי' הוחזקו היינו בעיר שנמצא שם הגט וא"כ שפיר הקשה הראב"ד דלא מצינו בש"ס הפרש כו' וזה שכתב הראב"ד בלבול אני רואה והיינו דדברי רבינו סתורי' מיני' ובי' דלפי פירושו בהוחזקו אין מקום לחילוקו ולדינא אפשר דהראב"ד הסכים לסברת רבינו ודו"ק היטב ובחידושי ביארתי היטב ע"ש הלכה י"א. עלח"מ דהקשה מנ"ל להה"מ כו' לימא דרבינו מספקא לי' אי משום סימנא אי משום טב"ע וא"כ הוי ספקא דילמא משום סימנא אהדרינהו ע"ש ולענ"ד י"ל דפשיטא ל' לה"ה דטב"ע עדיף מסימנין כמ"ש הר"ן בסוגיא דפרק ג"ה וא"כ להך צד דמשום סימנין אהדרינהו כ"ש דמשום טב"ע ודאי דמחזירין ורק לע"ה אין מחזירין משום דמשקר כמ"ש התוס' והר"ן וא"כ משום טב"ע ליכא ספקא כלל וע"כ כ' הה"מ דהספק הוא מי הוא צורבא מרבנן וז"ב:

הלכה י"ב. ע' מ"מ שכתב על העיטור דא"י מהו דממ"נ מגורשת כו' ולע"ד י"ל דלפמ"ש הרמב"ן דטעמו דנערה מאורסה מקבלת את גיטה דהיא נעשית שליח לאביה דמסתמא זכות היא לאביה דנכנסת לרשותו ע"ש ולפ"ז כאן דספק הוא שמא היא בוגרת א"כ מספקא אינה נכנסת ברשותו (ומכ"ש אם נימא דיש לה יב"ש ויום א' רק דסימנין לא הביאה דלחומרא סמכינן אחזקה דרבא ואין לאב רשות בה) וא"כ אפי' היא נערה מ"מ אין זכות לאביה בקבלת גיטה וא"י לקבל גיטה בעצמה ולכך נותן גט לאביה ואח"כ לה וז"ב ודו"ק היטב:

הלכה י"ד. עלח"מ שהקשה אמ"ש הה"מ ולדברי הכל אם א כתבו בשינוי פסול לגמרי הא מתני' הוא שינה שמו ושמה תצא והולד ממזר כו' ולע"ד א"ש דהא התוס' דף ך' ד"ה הא בעי' כתבו דהאי שינה שמו ושמה מיירי שיש לו שני שמות דאי שינה לגמרי לאשמועינן רבותא דאפי' לא כתבו פסול לר"מ דהא בעינן מוכח מתוכו ומתני' דהתם מוקי לה כר"מ כו' והנה לדעת הסוברין דאם לא כתבו כלל כשר י"ל שפיר דהאי שינה שמו ושמה מיירי בשינוי ממש ואע"ג דרישא דמתני' מוקמי' כר"מ ולדידי' בעי' מוכח מתוכו וא"כ קשה לינקט לא כתבו כלל (גם י"ל דשם עירו אם לא כתבו אעפ"כ הוי מוכח מתוכו ועפ"י) ז"א דהא שם תניא ומודים חכמים לר"מ בשינה שמו כו' ולכך נקט שינה דהא האי בבא דמתני' אפי' כחכמים אתיא ולדידהו דוקא שינה שמו אבל לא כתבו כשר להני פוסקים ולפ"ז י"ל דאם שינה שמו כו' וכתב וכל שום כשר דהא כללו עכ"פ בוכל שום לכך כתב דהא דכתב רבינו אע"פ שכתב וכל שום פסול לד"ה הוא דאפי' הפוסקי' דאם לא כתב שם העור כשר מ"מ שם במתני' ודאי מיירי ביש לה ב' שמות וכתב וכל שום על העיקר דמדרישא דמתני' ר"מ מסתמא גם סיפא כר"מ ואעפ"כ נקט שינה כו' ולא נקט רבותא דאפי' לא כתבו פסול וע"כ צ"ל דמיירי דכתב השם האחר שאינו עיקר ומסתמא מיירי אפי' לאחר תקנת ר"ג שיכתבו וכל שום וז"ב:

וע' גיטין ו' ע"ב אמר לו מהיכן אתה כו' משמע לכאורה דא"צ לכתוב שם העיר ובחידושי כתבתי בזה. ועוד נראה די"ל האי דמודים חכמים לר"מ לאו היינו ר"א דהא בדף ד"ג אמר מאן חכמים ר"א אבל כאן לא אמר הכי אלא האי חכמים היינו ר' יהודא דס"ל ג"כ עח"כ וצ"ל דבעינן מוכח מתוכו אלא דברישא דשלום מלכות פליג על ר"מ דלא ס"ל האי גזרה דכ"מ ששינה מתק"ח בגיטין הולד ממזר אבל כאן מודה לר"מ דהולד ממזר דאינו מוכח מתוכו ואמנם לפ"ז אנן דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי ולא בעינן מוכח מתוכו שפיר י"ל שינה שמו כשר ואמנם ז"א דהא ר"א אמר ר"ה אמר רב האי ומודים חכמים לר"מ ורב ס"ל הלכה כר"א בגיטין דקרי לר"א טוביינא דחכימי וע"כ דאפי' לר"א פסול שינה שמו וזה השמיענו הרב המגיד ז"ל ובזה יש מקום ליישב דברי הב"ש סי' קכ"ח שכתב דמדברי התוס' דף ך' משמע דשינה שמו פסול דרבנן וצווחו עלי' בבי מדרשא ולפמ"ש י"ל כמ"ש בחי' לאהע"ז ודו"ק:

הלכה ט"ו במ"ש הה"מ בנכרי שכתב תורף בטל היינו מספק דדילמא כותב לשמה ובאמת בש"ס מעיקר' דמקשה ר"נ לר"ה דאמר והוא שגדול עומד על גביו אלא מעתה אפי' נכרי וישראל עומד ע"ג דכשר והא תניא נכרי פסול ומשני נכרי אדעתא דנפשי' עביד ובתר הכי אר"נ לאו מילתא הוא דאמרי כו' ואלא הא דתני פסול ר"א הוא דבעי כתיבה לשמה והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד הרי אמר ודאי אדעתא דנפשי' עבד וכבר עמדו בזה האחרונים דבתחלה לא אמר ודאי ובסוף אמר ודאי. ואמנם י"ל לדעת הפוסקים דצריך להוציא מפיו לשמה א"כ זה בכך דהנכרי לדעתי' דנפשי' עביד הא ה"ל דברים שבלב אפי' מחשב שלא לשמה כיון דאומר בפירוש לשמה ועכצ"ל דנכרי ודאי אדעתא דנפשי' עביד וה"ל דברים שבלב המוכיחים וכמ"ש מהרי"ט דבכה"ג הוי דברים ולפ"ז י"ל דבגדול עומד על גביו ומזהירו שיכתוב לשמה אין צריך להוציא מפיו לשמה דהא הגדול מזהירו ואומר לו בפיו ולפ"ז ל"צ לומר נכרי ודאי אדעתא דנפשי' עביד דאפי' הוי ספק מ"מ פסול ולכך בהא דפריך ר"נ אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו ה"נ דכשר משני שפיר נכרי אדעתא דנפשי' עביד ולא אמר ודאי אבל במסקנא דמיירי באינו עומד על גביו שפיר הוצרך לומר ודאי ודו"ק ובזה א"ש דברי הה"מ שכתב ואם כתב תורף פסול ובטל אע"פ שישראל עומד ע"ג והיינו בטל ודאי צא מספק דהא מיירי בישראל עומד ע"ג ודו"ק. ובזה א"ש מה דקשיא לי בחש"ו דחרש א"י להוא בשפתיו לשמה ולפמ"ש א"ש דהא הגדול עומד על גביו וא"צ להוציא מפיו לשמה ובחי' לאהע"ז כתבתי בזה ובזה י"ל קושית התוס' מהא דתניא ימול ארמאי והא נכרי אדעתא דנפשי' עביד ולפמ"ש א"ש דשם מיירי באומר בפירוש לשמה ואפי' מחשב שלא לשמה הוי דברים שבלב ובתשובת הארכתי. והטור בסי' ק"ל כתב בשם הרמב"ם דלכתחלה לא יכתוב הסופר טופסי גיטין ובדעבד כשר והב"י כתב דלא נמצא גירסא זו בדברי רבינו והוכיח מדברי רבינו פה הלכה ח"י שלא התירו לסופר כו' והנה רבינו כתב זה על נכרי ועבד ולכאורה קשה הא גבי העבד הטעם כמ"ש רבינו לעיל שאינו בתורת גיטין ולא מחמת לשמה וע' בלח"מ שכתב דבש"ס טעמא רויחא נקט גבי נכרי כו' ע"ש ואמנם לעיל בריש פ"א כ' הלח"מ גופי' דחד טעמא הוא האי דאינו בתורת גיטין ואנן בעינן שיכתבנו למי שהוא בתורת גיטין והכל חוזר לטעם לשמה ע"ש ומ"ש הלח"מ כאן דבש"ס טעמא רויחא נקט צ"ע בש"ם ואכמ"ל. הלכה י"ט המל"מ הביא בשם מהר"ש מהר"ש יפה דהוכיח מזה דהלכתא כאביי דכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' בתמורה דבגט ל"ש זה דהא אתקש למיתת הבעל א"כ ליתא להוכחה זו אך יש לחלק בין הנושאים דשם מיירי באונס שגירש דהגירושין הם שלא כדין אבל כאן הכתיבה או החתימה הוא שלא כדין אך ז"א דא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא לימא דבהא פליגי אביי ורבא וצ"ע ולפמ"ש מהרי"ט דדוקא היכא דנתקן בכך העבירה אמרי' דלא מהני א"ש דהכא מה דעבד עבד ואין להשיב ואם נימא כדעת הסוברין דבעינן שליחות בכתיבת הגט קשה הא אין שלד"ע והמעשה בטל כמ"ש התוס' בב"מ וע' תשו' נב"י ואמנם י"ל דמיירי שהבעל כתבו בעצמו דל"ש שליחות ובזה א"ש מה שדקדק הכ"מ דלא נקט וחתמו ועפמ"ש א"ש דחתימת העדים ודאי דבעי' שליחות הבעל ואין שלד"ע. ויש לפלפל בזה וכתבתי בחי' לאהע"ז. הלכה ח"י מה שהקשה הלח"מ אמאי לא נתנו בש"ס טעם דאינו בתורת גיטין על נכרי ע' תוס' כ"ג ב' ד"ה אין דבנכרי שדעתו להתגייר עדיף טפי מעבד דאין בידו להשתחרר ע"ש ולכך נקט בנכרי טעם דאדעתא דנפשי' עביד וטעמא רויחא נקט ודו"ק:

הלכה ח' בכ"מ כתב דהרשב"א השיג על רבינו דהכשיר ע"א בלשון אחד וע"א בלשון אחר ונלע"ד טעם רבינו דלפמ"ש הריטב"א דמדאורייתא ע"א סגי בגט דוכתב כתיב א"כ כיון דמדאורייתא סגי בע"א לכך אם השני חתם בלשון אחר כשר ונראה דהא דגט דוכתב בשתי לשונות פסול היינו דהמבינים לשון זה לא יבינו חציו השני ונמצא דלא יהי' מובן לשום א' מהן ואכמ"ל. הלכה ט"ז לדעת הראב"ד לא א"ש מה דפריך בירושלמי ולא כמקורע הוא דהא התם ל"ש סברתו דיאמרו כבר גבתה כתובתה וקרעוהו ב"ד דהא שם רואין שהוא כתוב על עלה של זית וגם מ"ש הראב"ד דפסול דתני בתוספתא היינו שאינה גובה כתובתה הוא דוחק ולכאורה הי' נראה לפרש ע"פ דרכו דהא באמת כל עדות שבשטר הו"ל עדות מפי כתבם ורק בגט דאיכא כתובה למשקל הכשירוהו כמ"ש הפ"י וכיון דבקרוע א"י לגבות כתובת' תו ה"ל מפי כתבם ופסול לגמרי וז"ב ובזה י"ל הירושלמי ולאו כמקורע הוא והיינו לפמ"ש הה"מ לעיל דעלה של זית אינו מתקיים וא"כ אין ראוי לגבות בו כתובה דודאי יתקרע ומשני שפיר דכתב אני פלוני מגרש אשתי פלונית כשר והיינו דהוא כתב יד הבעל וא"צ עדים כלל ול"ש פסול דמפי כתבם ודוק. ועפ"ז נלע"ד ליישב קושית הפר"ח על הירושלמי דמשני דכתב בי' אנא פ' דהא אין בו זמן ולפי הנ"ל י"ל דהא אמרי' בש"ס מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני אהני דלכתחל' ל"ת ותקשה מהרמשי"ף אכתי יכתוב בכת"י ותירץ דזה לא שיכיח ע"ש ואמנם אם באמת עשה כן הגט כשר וא"צ זמן דהא הזמן לא יועיל דיוכל להקדים הזמן כרצונו כמ"ש התוס' וכיון דמשני דכתב אנא פ' כו' והוא כת"י הבעל בלא עדים א"צ זמן ודו"ק:

ובזה א"ש מה שפירש"י בדף פ"ו כתב בכת"י דפסול גזרה משום דאתי לאכשורי בכתב סופר ע"ש ולא פי' כמ"ש התוס' דיוכל להקדים הזמן כרצונו ולפי הנ"ל א"ש דרש"י ז"ל לשיטתו דפי' אהני דלכתחלה לא תנשא ולא יכתבו הסופר והעדים וקשה קושית המהרמשי"ף אכתי יכתוב בכת"י ותי' המהרמשי"ף לא ס"ל ולכך פי' דכת"י בלא"ה פסול גזרה משום כתב סופר ועד ודו"ק הלכה ח"י עמ"מ דכתב דמ"ש רבינו אבל אם כתב בכך בשבת אע"פ שהזמן א' לכולן דאל"כ תיפוק לי' משום מוקדם, וכ"כ בב"י על הטור ע"ש ואמנם לדעת רבינו דאם יוצא מת"י א' מן הראשונות ה"ל ספק מגורשת והיינו דיש ספק אם חתמו העדים על הראשונות או על האחרון בלבד כמ"ש המ"מ א"כ בודאי אמרינן דהעדים עשו כהוגן ואם אין זמנן ביום א' אמרינן דודאי לא חתמו אלא על האחרון בלבד וא"כ הראשונות אין מגורשות כלל כן נלע"ד וזה שיש לפרש בש"ס דמקשה לר"י דאמר זמן לכל א' ותיפוק לי' משום נכתב ביום ונכתב בלילה והיינו דודאי לא חתמו העדים על הראשונות וא"כ בודאי צ"ל דהרמב"ם מיירי דזמנן ביום א' דהא סיים ואם לא כו' ספק מגורשת אבל הטור לא סיים כן אלא ואם אין שם עידי מסירה אין מתגרשת בו אלא אותה שגירש באחרונה עכ"ל וזה יוכל להיות בכל גווני ואולי בכוונה סתם הטור ולא פירש דהזמן הוא ביום א' כמו שפי' הב"י וגם השמיט בכוונה סוף דברי הרמב"ם ודו"ק היטב. ובזה י"ל מה שהקשה הב"ש ס"ק י"ב על זקני רמ"א ש ז"ל למה מכשיר האחרון הא אין בו זמן ולפמ"ש א"ש דאמרי' מסתמא הזמן קאי גם על האחרון דאל"כ לא הוו חתמו העדים על גט שאין בו זמן ובחי' הארכתי ודו"ק

שוב מצאתי בפ"י שהקשה מה פריך ות"ל דה"ל נכתב ביום דילמא ע"י שליח ותירץ דהכי פריך מאי איריא משום טופס ת"ל דמסתמא לא חתמו עדים ש הראשונים, דה"ל מוקדם ע"ש והוא כסברתי הנ"ל ובחידושי הקשיתי מה פריך ות"ל דה"ל נכתב ביום ונחתם בלילה דדילמא מתני' קמ"ל דעכ"פ האחרון כשר דלא נימא דהעדים חתמו גם על הראשונים וא"כ העדים פסולים דהא בזה ל"ש לומר דלא היו בקיאין בקביעא דירחא דהא על השני חתמו כהוגן וידע שהראשון מוקדם וא"כ הם פסולים קמ"ל דהאחרון כשר דאמרינן על הראשונים לא חתמו כלל ואדרבה בזה מדוקדק הלשון במשנה את שהעדים נקרין עמו כשר ואמנם לפמ"ש הפ"י י"ל דהש"ס פריך מאי איריא משום טופס בלא"ה מסתמא חזקה על העדים שעשו כדין ולא חתמו על הראשונים וממילא דאחרון כשר וז"ב ובחידושי הרחבתי הדברים ואכ"מ. ודע דלפי מה שכתב ב"י בשם הגה"מ דלר"א אי ליכא בי' סהדי ונתנו בעידי מסירה כשר אפי' איכא הקדמה ע"ש ומ"מ הש"ס פריך שפיר ות"ל דנכתב ביום ונחתם בלילה ור"ל דמאי קמ"ל דפסולים הראשונים משום דלא קאי סהדי עליהו תיפוק לי' אפי' קאי סהדי על הראשונים פסולי משום נכתב ביום דבחתימ' סהדי אפי' לר"א פסול וז"פ ועוד דמתני' ע"כ בדליכא ע"מ לפנינו דאי נמסר לכ"א בע"מ ודאי כשר לר"א כמ"ש רבינו פה וגם בלא"ה מוקי לה שם ר' ירמי' מתני' דלא כר"א ואכמ"ל ודו"ק. ונסתפקתי היכא דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן אי כשר נכתב ביום ונחתם בלילה לר"ל ולהפוסקים דפסקו כוותי' דהא ל"ש חששא דפירות ואעפ"כ פריך הש"ס הכא שפיר לר' יוחנן דאיהו ס"ל משום בת אחותו ולדידי' בכל גווני פסול אבל לגירסת העיטור דר' יוחנן ס"ל משום פירות וכן. ס"ל בירושלמי א"כ מה פריך דילמא בכה"ג דל"ש החשש ואפשר דלא פלוג רבנן וצ"ע ובחידושי הארכתי וכאן אין מקומו ודו"ק:

ראיתי להעיר על מ"ש הכ"מ והלח"מ סוף פרק ג' דאם כתבו בשבת בפרהסיא אינה מגורשת דהוי מומר לחלל שבתות הנה לדעת רבינו דגט שכתבו על דבר שאינו מתקיים כשר אף דלענין שבת אינו חייב ע' בהה"מ ה"ז ובלח"מ שם ולפ"ז אם כתב בשבת גט על דבר שאינו מתקיים לא הוי מומר לכל התורה כילה כמ"ש בתב"ש ובפר"ח יו"ד סי' א' ע"ש. ובזה א"ש דכתב רבינו שהרי העדים פסולין מן התורה לאפוקי בכה"ג דהוי רק דרבנן וז"ב לכאורה אך י"ל לפמ"ש הפוסקים לענין קשר של תפלין אף דהוי קשר שאינו של קיימא שעשוי להתיר בכל יום לדעת רבינו אלי' מ"מ מיגו דהוי קשר לענין תפלין ומועיל לצאת בהם הוי גם קשר לענין שבת א"כ גם כאן י"ל כן מיגו דחתימת העדים מהני לענין הגט דהוא כשר וקיי"ל דמשעת חתימה אין לבעל פירות אהני ג"כ לענין שבת וחייבין עלי' ואמנם בכתיבה ל"ש זה דבכתיבה עדיין לא הועילו כלל דלא קיי"ל כר"ש דמשעה שנתן עיניו כו' ואמנם י"ל דזה הוי תרי דסתרי אהדדי דאם נימא דהוי מומר והגט בטל א"כ ממילא דפטור לענין שבת ואינו מומר כלל ויש לפלפל דזה ואיני אלא כמעיר בעלמא ודוק היטב:

בירושלמי אמתני' בראשונה הי' משנה שמו כו' התקין ר"ג הזקן כו' הגע עצמך שהי' שמו ראובן ואפיק עצמו שמעון אלא אני פלוני וכל שום דאית לי ואינו מובן מה הוסיף לבאר בזה הא זה מבואר במשנה והמפרש לא פירש ונראה דהירושלמי קשיא לי' דהא על שינה שמו יש שני טעמים דהעדים חתמו שקר והשני דיאמרו דאין זה המגרש ולטעם השני א"ש דתיקן שיכתבו וכל שום דאז ל"ש חשש זה אבל אכתי העדים חתמו שקר וזה דפריך הגע עצמך שהי' שמו ראובן ואפיק שמי' שמעון א"כ העדים חתמו על שקר ומשני אלא אני פלוני כו' ר"ל דאין העדים כותבין בלשונם אלא בלשון הבעל דאז לא חתמו העדים על שקר דלאו אכולי מלתא קא מסהדי אלא אוכל שום כמ"ש באהע"ז סי' ג' גבי אני פ' כהן ודו"ק שוב ראיתי בפ"ו שהאריך בפי' הירושלמי ע"ש ולע"ד כמ"ש. וגם י"ל דהא ר"ג פ"ל ע"מ כרתי כמ"ש בדף ל"ו והא דעדים חותמין על הגט היינו מפני תיקון עולם ולפ"ז י"ל דל"ש שהעדים חתמו שקר דהא העיקר הוא ע"מ ושפיר י"ל דעל זה חתמו וע"ז לא חתמו ואמנם לשינויא בתרא בש"ס שם ס"ל לר"ג כר"מ ע"ש וי"ל דהירושלמי דהירושלמי אזיל אליבא דשינויא בתרא ובש"ס דילן ס"ל כשינויא קמא ואכמ"ל. עוד אמרתי להעיר דמשכחת לה בגט שכתבו חש"ו דכשר כשאחרים עומדים על גביו וכשכתבו גדול פקח יפסול והיינו שכתבו בשבת דחש"ו ל"ש בו מומר דה"ל כשוגג וכשכתבו גדול ה"ל מומר לחלל שבתות ונ"מ במקום חשש עיגון אם יש לכתבו ע"י חש"ו אף דאסור לספות לו בידים איסור מ"מ זה דרבנן וי"ל דשרי כמו לטלטל הגט ולהקנות בשכ"מ דתקיף לי' עלמא ובחידושי לאהע"ז סי' קל"ו הארכתי וכאן אין זה מקומו ודו"ק. וגם י"ל אם צריך שליחות ואכ"מ ודוק:

הנה רבינו לא הזכיר דאיש פלוני בלא עד פסול אם לא הזכיר שם אביו ובש"ס דפריך ולתכשר האי בראובן עד והאי בבן יעקב עד ומשני דלא כתב עד משמע דאיש פלוני בלא עד פסול וכבר תמהו בזה ונראה דהנה התוס' דף פ"ח ב' ד"ה וליחוש הקשו דהא לעיל פריך ולתכשר האי כו' משמע דמספק כשר וכתב הפ"י לתרץ דלכך כשר משום דאמרי' מסתמא העדים חתמו כהוגן ע"ש ולפ"ז א"ש דהא אף לדעת רבינו צריך לכתחלה לכתוב עד רק בדעבד כשר בלא תיבת עד וא"כ ס"ס לא עשה העד כהוגן ולכך אמרי' דודאי חתימה אחת היא וז"ב לדעתי ולכאורה הי' נראה דלמאי דקיי"ל ע"מ כרתי וע"ח רק לכתחלה א"כ אם כתב איש פלוני לחוד ג"כ יש להכשיר ובחי' כתבתי מזה ואכמ"ל (הלכה כ"ד) עיין בטור שכתב והי' בו שום תנאי וע' בש"ס דפריך וליחוש דילמא אמלוכי אמליך וצ"ל דמיירי דאין רווח מלמטה דאז לא חיישי' כיון דליכא ריעותא לפנינו וע"ש בפירש"י ותוס' ולכאורה י"ל לפי מנהגינו דאין כותבין שום תנאי בגט מה"ת נחוש לזה וכתבתי מזה בתשובה לחכם א' ע' במל"מ לעיל פרק ג' הלכה ה' שכתב וא"ת למה כתב רבנו דינו שם כשלא נכתב קודם היחוד לאשמועינן רבותא דאפי' כתבוהו קודם שנתייחד אם נתייחד בין כתיבה לנתינה לא יתנו ע"ש ואני לא הבינותי דאם נתייחד אחר הכתיבה יש חשש שיאמרו גיטה קודם לבנה וע' בהה"מ שם ואי"ה שם אבאר. נראה דאפי' להמכשירים בשינה שם אביו מ"מ כשיש שני יב"ש דאז צריך לכתוב שם אביו מודו דפסול אם שינה ובזה י"ל ראיות השואל בתה"ד סי' קל"ח מהאי ב' יב"ש דצ"ל שם אביו ע"ש

הלכה י"ז ע' הגה"מ שהביא הש"ס דשנ"מ דתקיף לי' עלמא כו' והנה הרב ישועת יעקב הקשה למאי דס"ד דרבא דלא אמרינן חצרה וגיטה באין כאחד ואכסיף ה"ל למימר דיקנה החצר להשליח שתעשה האשה לקבלה ול"ש מה שקנתה האשה קנה בעלה והוכיח מזה שאין חצר של השליח לקבלה כידו ושלא כדעת הטור ע"ש ולע"ד נראה דלק"מ דהנה בחידושי הקשיתי לפ"ד הרמ"ה שהביא הטור בסי' קל"ט דאם נתן הגט בחצרה בשעה שהיא לא עמדה בצדו לא מהני תו שיאמר לה הא גיטך ע"ש וא"כ הכא דמיירי שהגט כבר בחצר שלו מע"ש ובשבת א"א ליטלו דמוקצה הוא כמ"ש הרשב"א ומסתמא היא לא עמדה בצדו בשעה שנתן הגט בחצרו בע"ש וא"כ מה מהני שיקנה לה חצרו בשבת ואמנם י"ל דהרמ"ה ס"ל כהבעל העיטור דאם היא במקום יבום והיא מחזרת אחר הגט א"צ להיות עומדת בצדו דזכות הוא לה ולפ"ז א"ש דהתם הא במקום יבום הוי וזה ברור ולפ"ז קושית הישועת יעקב לא קשה דהא הא דחצרו של השליח אי הוי כידו תלוי בזה אי חצר מטעם שליחות אין שליח לקבלה, עושה שליח אבל למאי דקיי"ל דחצר דאתתא מטעם ידה אתרבאי שפיר הוי כידו וכן נראה מלשון הירושלמי חצרו של שליח מהו שיעשה כידו וכן סידר אותו הירושלמי בתר פלוגתא דר"י ור"ל לענין קטנה אם יש להחצר עיי"ש ואמנם בהאי שנ"מ דע"כ מתורת שליחות אתינן עלה דבמקום יבום זכות הוא לה וכמ"ש לעיל וזכי' מטעם שליחות ובזה ודאי דאין חצרו של אדם נעשה כשלוחו דאין ש"ק עושה שליח וראיתי אח"כ בב"ש דכתב בס"ק כ"ט דבזה אפי' הרמ"ה מודה אבל הב"מ השיג עליו ע"ש ודו"ק:

ובזה י"ל הא דעמדו הפוסקי' כיון דקיי"ל כשמואל וכן פסק רבנו דאת לא תעבד עובדא עד דמטי גיטא לידה כמ"ש בהלכה י"ג א"כ איך אמרינן תיזול ותיחוד ולפמ"ש א"ש דהא דאמר שמואל את לא תעבד עובדא עד דמטי גיטא לידה יש להבין מ"ט דהא בכל דוכתא הוי חצרה כידה בשלמא בהאי דקרוב לה כתב הר"ן הטעם שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב אבל מ"ש רבינו חננאל דאפי' חצרה לא תעבד עובדא קשה והר"ן לא כתב טעם בזה ונראה הטעם דגזרינן אטו חצר שאינה משתמרת דיאמרו דקונה כמו גבי מציאה ומתנה וז"ל ולפ"ז הכא דהוי במקום יבום ומחזרת אחר הגט דתקיף לי' עלמא דאפי' חצר שאינה משתמרת קונה שפיר מהני חצרה אפילו לכתחלה וזה ברור ולפ"ז ממילא דל"ק קושית הישוע"י וכמ"ש לעיל דכאן דמשום שליחות הוא אין ש"ק עושה שליח:

א ח"ב:

ולכאורה בלא"ה י"ל קושית הישועי"י די"ל דהאשה היתה קטנה ואין הקטנה עושה שליח לקבלה ואעפ"כ:

זוכה היא בחצר דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו זוכה הקטן וז"ב ובחידושי אמרתי ליישב בזה קושית הר"ן אמאי התירו לקנות בשבת ולא התירו לטלטל הגט בשבת ולפמ"ש דהיתה קטנה א"ש דהא דהיא תיזל ותיחוד אין איסור קנין בזה:

דהא קטנה היתה וקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ולדעת הרשב"א באיסור דרבנן שרי ליתן לו לכתחלה בידים אבל לטלטל הגט לגדול אסור וז"ב וממילא מיושב קושית הישועי"י כמובן ודו"ק היטב:

(להלכה ח"י נסתפקתי אם אין בו זמן כלל לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' מאי אם עיקר הטעם דהזמן א' לכולן מחברן יחד ואם אין בו זמן כלל אמרי' דסהדי רק אבתרא חתימי או להפך דאם זמן לכל או"א אז חילוק הזמנים מחלקן ואם אין בזמן כלל הוי כלל וצ"ע):

זקני רמ"א ז"ל כתב בשם הא"ז דדיבק קלפים זל"ז וכתב עליהן הגט פסול דספר א' אמר רחמנא ולכאורה יש להביא ראי' מהא דפריך אהא דבעי בין שיטה לשיטה מאי ותיפוק לי' דספר א' אמר רחמנא כו' והא לע"ע מדובקין יחד ולא גרע מדיבק שני קלפים ואמנם ז"א דהא שם מיירי דקודם נתינה חתך הנייר שבין שיטה לשיטה דאל"כ ודאי פסול דאגידא בי' ומזה הוכיחו התוס' דלא הוי מחוסר קציצה ועוד יש להוכיח ממה דפריך בירושלמי אכתב על עלה של זית הא כמקורע הוא ופירשו הפוסקי' דקטן מהכיל כדי כתיבת כל הגט וקשה דילמא מיירי שדיבק או תפר כמה עלין אהדדי וכתב עליהן הגט אלא ודאי דפסול ואפשר לומר דהירושלמי פריך דעכ"פ צריך להיות מעורה כדעת י"א בהג"ה ובכה"ג א"א להיות מעורה גם יכול להתיר התפירה ולהוסיף עוד עלים אחרים ושיטות ברצונו וע"ז שפיר משני דכתב אני פלוני כו' ור"ל דהוא בכת"י הבעל וא"א לזייף ובחי' הארכתי עוד ודו"ק

בש"ס גיטין כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק יכתב הרא"ש בשם רב האי גאון ז"ל דזה רק בגוונא דנקט הש"ס דחתמו בי תרי ביומי' ואידך מכאן עד עשרה ימים הא לאו הכי לא עכ"ל והוא מחוסר ביאור ונראה דיש להבין מה טעם בשעת הדחק סמכינן אדר"ש ונראה הטעם דפסול מוקדם הוא דרבנן וע' בבית מאיר דהעיר דנהי דבשעת הדחק סמכי' אר"ש אבל להעדים לא הי' שעת הדחק והם חתמו שקר ופסולים ע"ש ועפ"ז א"ש בלא"ה דעת הגאון וכמ"ש בפנים ודו"ק] ובדרבנן בשעת הדחק עבדינן כיחיד נגד רבים כדאיתא בעירובין מ"ז וע' בתשובת רשב"א סי' רנ"ג ובש"ך יו"ד סי' רמ"ב ואמנם דעת הרא"ש בתשובה סי' מ"ג דמוקדם בטל מדאורייתא ויש לומר הטעם דהעדים פסולים דחתמו שקר וה"ל פסולי עדות ולפ"ז ל"ש הא דסומכין על ר"ש בשעת הדחק דהא הוא דאורייתא ואמנם בחתמו בי חרי ביומי' ואידך מכאן עד עשרה ימים דנהי דהאחרונים פסוליה מ"מ הראשונים שחתמו ביומי' כשרים ונמצא א' מהן קא"פ ל"ש דהא לא חתמו ביחד ולדעת רש"י במכות צריכים להעיד תוך כ"ד ואפי' לדעה התוס' דל"צ להיות תכ"ד מ"מ הא דעת הרי"ף דצריך שיכירו הכשרים בפסולן של הפסולי' וכאן בשעה שחתמו הראשונים היו האחרונים כשרים לגמרי וא"כ הפסול רק דרבנן לכך סומכין על ר"ש בשעת הדחק אבל בנכתב ביום ונחתם בלילה דכל העדים פסולים לא סמכינן על ר"ש וזה דעת הגאון ובזה יישבתי קושי' דהקשתי בחידושי סי' קל"ו אהא דפריך בעובדא דשכ"מ והא מה שקנתה אשה קנה בעלה והיינו אכילת פירות כמ"ש תוס' בשם הירושלמי הא בשעת הדחק סמכי' אר"ש דמשעה שנתן עיניו לגרשה תו ל"ל פירי והכא שעת הדחק הוא דא"א להשיג גט אחר ולפמ"ש י"ל דזה במוקדם דרבנן אבל כאן דהוא פסול דאורייתא דאינה קונה הגט ל"ש זה וזה ברור ולפמ"ש האחרונים דבאמת לא קיי"ל כר"ש בהא דמשעה שנתן עיניו כו' רק דסמכי' על ר"ש דזנות ל"ש א"ש א"ש ודו"ק. ובחידושי לש"ס טיילתי בזה הרבה ואכמ"ל:

והנה לדעת הרא"ש הנ"ל הביא בספר ב"מ ראי' מהא דפריך בדף פ"ו ע"ב ותיפוק לי' דה"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ומאי קושיא דהא בנכתב ביום הוא רק פסול דרבנן ואם נשאת לא תצא והתם לר' יוחנן דס"ל זמן לכל או"א זה טופס הוי ספק מגורשת כמ"ש ברמב"ם ובש"ע וע"כ כמ"ש הרא"ש דגם במוקדם אם נשאת תצא והבני' ממזרים וקושית הש"ס אזלא לת"ק דר"ש עיי"ש והנה לפמ"ש בשם הפ"י א"ש דשם מקשה הש"ס כיון דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול א"כ מסתמא לא חתמו העדים על הגיטין הראשונים וז"ב ואמנם בלא"ה א"ש דהא דקיי"ל דמוקדם אם נשאת לא תצא ולא אמרינן דהעדים פסולין דחתמו שקר וכמ"ש הרא"ש משום דתלינן דטעו בקביע' דירחא אבל התם ל"ש זה דהא חזינן דהוי בקיאי בקביע' דירחא דהא חתמו על האחרונים שזמנן מאוחר וכמ"ש לעיל ודו"ק:

והנה י"ל טעם אחר מה שבשעת הדחק סומכין על ר"ש והיינו למ"ד משום בת אחותו וכתב הטור דעתה אם גירשה בגט שאין בו זמן צריכה להביא ראי' ואם לאו קטלינן לה ע' בב"י ובט"ז וא"כ לפמ"ש התוס' דע"י ע"מ יצא קול שלא נמסר בזמנו רק דאעפ"כ לא נקטלנה מספק דלא נודע יום המסירה בהחלט ע"ש ואמנם לדעת הטור שפיר נקטלנה דהא ס"ס ידעינן דגט פסול הוא אלא דעכ"ז לא יכלו חז"ל להכשירו דא"כ תו לא נקטלנה דהא ליכא ריעותא דהא יהי' גט כשר ולכך פסלוהו ואז שפיר נקטלנה וז"ב. ולפ"ז שפיר נוכל להכשירו בשעת הדחק דס"ס הרי נתקיים והועיל תקנת חז"ל דאי תזנה תקטלנה ודו"ק:

נוסח הגט הנה רבינו כתב בנוסח הגט וכל שום אחרן כו' משמע דכותבין כן בכל גיטין וכדעת בה"ג ולפ"ז א"ש דס"ל דאם כתב השם שאין יודעין בו ביותר אע"פ שכתב וכל שום פסול דהא יסברו שאין לו שם אחר דהא בכל גיטין כותבין וכל שום והשם הזה אין ידוע ולכן יאמרו דאין זה המגרש ובמתני' דתני כתב חניכתו וחניכתה כשר היינו דשם הוא רק חניכה ולא שם ובודאי ידעו שיש לו שם אחר ומכ"ש למאן דמפרש חניכה היינו ראש המשפחה ובחידושי לאהע"ז ביארתי הכל מפורש יפה עש"ה:

לפמ"ש הה"מ הלכה י"ד דבהנך פסולין ודקדוקי הגט דוקא כשהבעל מערער אבל אם אינו מערער כשר יש להסתפק אם שייך בזה עשו שליחותן אף דאפי' בפסולי דרבנן אמרינן דלא עשו שליחותן מ"מ כאן דאילו לא ערער הבעל הוי גט כשר שפיר הוי עשו שליחותן והנה לפ"ד הב"ש שינה שמו ושמה הוי רק פסול דרבנן ואפ"ה בהאי דכתבו תפאתה אמרינן מי אמר להו כתובו חספא והבו לה ומזה מוכח כדעת הרמב"ם דאפי' פסול דרבנן אמרי' דלא עשו שליחותן ואפשר דזה הוא הפלוגתא בין רב לרבה ורב לטעמי' דקרי עלי' דר"א טוביינא דחכימי וס"ל ע"מ כרתי ולדידי' שינה שמה הוי רק פסולא דרבנן וכבר הארכתי בזה בחידושי ואכמ"ל:

והנה אם כתבו גט שהוא ספק לכאורה י"ל דג"כ לא עשו שליחותן דודאי רצונו לכתוב גט ודאי ולא ספק ודמיא להא דנסתפק המל"מ לענין קידושין אם קידשה השליח קידושי ספק ואמנם אי יכתבו גט אחר כשר ויתנו שניהן דאז מגורשת ממ"נ צ"ע:

א הלכה דז. הנה הפ"י הקשה על שיטת ר"ת דס"ל דלשם מלכות אחרת מותר לגרש בו לכתחלה דהא מוכח מלקמן דף פ"ו דפריך לרב דאמר הכא תצא מא"ל ואמאי לא אמר לרב הכא תצא התם לא תצא וע"כ דס"ל להש"ס דהכא דלר"מ הוי הולד ממזר ע"כ חמירי מג' גיטין פסולין ואיך יהי' לרבנן להיפך וא"כ קשה על שיטת ר"ת ע"ש והנה רבינו פסק בג' גיטין פסולין כר' יוחנן ולוי דלעולם לא תצא לכך כתב גם כאן פסול והיינו דלא תנשא ואם נישאת לא תצא כפי הכלל שכתב בפרק עשירי הלכה ב' ע"ש ולכך פירש גם הא דשמואל דאמר מגורשת היינו דאם נישאת לא תצא כמ"ש הלח"מ דא"א לומר דשלום מלכות יהי' קיל מג' גיטין לרבנן וא"ש מה שהקשה הלח"מ כיון דפירש כהתוס' דרב לא קאי אשלום מלכות ה"ל לפסוק דשלום מלכות כשר לכתחלה ולפמ"ש א"ש:

ב הלכה כ"ח. עט"ז מ"ש בישוב דברי הטור דהוכיח מדכתב הרמב"ם דלא כתבו כלל או שנמצא בטל ולא כתב שכתבו וחתמו ונתאחר משמע דבכה"ג מותר ש פרק ד' ליתנו כו' ותמוהין דבריו דהא י"ל דלכך לא כתב דכתבו ותחמו בו ביום ונתאחר משום דאז מותר ליתנו דהא עשאן שלוחים דהא אמר להן כתבו וחתמו ותנו לאשתי משא"כ אם לא כתבו או שנמצא בטל וא"כ מאין מוכיח הטור דהרמב"ם ס"ל דא"צ ליתנו ע"י שליח ובאמת דברי הע"ז חסרים ומסתמא ביאר הע"ז כוונתו היטב וחבל על דאבדן ואפשר כוונתו דהא הרמב"ם לא כתב כלל דע"י שליח מותר וגם דין גיטין הבאין ממדה"י לא הזכיר וא"כ איך יתכן שיסמוך הרמב"ם ע"ז שיתנו ע"י שליח וע"כ דס"ל דבנתאחר הגט אחר החתימה מותר ליתנו לכתחלה כן י"ל דברי הט"ז:

ג ובאמת די"ל הא דהשמיט הרמב"ם הא דגיטין הבאין ממדה"י הוא עפמ"ש בחי' הא דחש ר' יוחנן לזנות אף דל"ש משום דהא כתבו התוס' בסוגיא דבטלו מבוטל דרוב אין מגרשין נשותיהן ומדחזינן דגירשה מוכח דזינתה וא"כ ס"ס יצאה מן הרוב חיישי' נמי שזינתה ולכך חשש ר' יוחנן לזנות דל"ש אבל בשלח גט ממדה"י אין הוכחה לזנות אלא כדי דלא תשאר עגונה ולכך לא חיישי' לזנות והש"ס דפריך גיטין הבאין ממדה"י מאי היינו למ"ד משום פירי מש"ה הרמב"ם דס"ל כר' יוחנן משום ב"א לא הזכיר כלל גיטין הבאין ממדה"י ודו"ק. ולפ"ז י"ל דלדידן דקיי"ל כר' יוחנן אין הכרח כלל לדינו של הר"י בעל התוספת דלדידן לא קשה כלל מגיטין הבאין ממדה"י וא"צ לומר דקלא אית להו ובזה א"ש מה שהקשו התוס' ד"ה הנהו קלא אית להו דאכתי משום זנות איכא למיחש כו' ופירשו דלא כפירש"י ולפמ"ש א"ש דלמ"ד משום זנות לא קשה כלל ודו"ק:

ד ובזה ארווח לן מה דקשה הא דפריך בדף פ"ז ותו לר' יוחנן דאמר זמן לכל אחד זהו טופס מאי איריא משום טופס ות"ל דה"ל נכתב ביום ונחתם בלילה והקשה הפ"י הא מתני' לכאורה מיירי ע"י שליח וא"כ מאי קושיא הא מוקדם כשר ע"י שליח ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא התם לר' יוחנן פריך ולר' יוחנן אין הכרח לדין זה דמוקדם כשר ע"י שליח ושפיר פריך וז"ב:

ה והנה התוס' הקשו לימא דתיקון זמן שתוכל האשה להוציא מבעלה מזונות שלותה ואכלה קודם הזמן הכתוב בגט כו' ותי' דבלא"ה נאמנת אשה ע"ז במיגו דאי בעי תטמין את גיטה ולא תראהו עד שתרצה להנשא ע"ש ולכאורה קשה הא הוי מיגו להוציא דלא אמרינן ונראה דהתוס' הקשו איך יחפה עליה הא נוקמי אחזקת א"א ותירצו דהרי גרושה לפניך ועוד דאוקמה אחזקת כשרה וע' פ"י דכתב דהני תרי תירוצי חדא נינהו ע"ש ולפ"ז שפיר כתבו דנאמנת במיגו דלא גירשה עד הזמן וא"ל דה"ל מגו להוציא ז"א דהא מסייע לה חזקת א"א וכאן לא שייך לאוקמי אחזקת כשרה וכיון דחזקה מסייע למיגו שפיר אמרינן מיגו להוציא כמ"ש בכה"ג וז"ב:

ו ודברי המפרש צ"ע דל"ל הטעם דמחזי כשיקרא הא בלא"ה שייך משום זנות ואמנם למ"ש הת"ג דל"ח אלא שמא יחפה בכוונה אבל חיפוי דממילא ל"ח וכאן ל"ש חיפוי בכוונה דהא הוא ציוה ליתן לאלתר אלא שנתאחר וז"ב:

ז עוד י"ל בישוב קושית התוס' ד"ה הנהו קלא אית להו דהא הש"ס משני הנהו קלא אית להו וכתב הר"ן דא"כ מוקדם יועיל ע"י שליח ותירץ דרק בגיטין הבאין ממדה"י סמכינן אסברא דקלא אית להו משום תקנת עגונות אבל לא בעלמא והיינו דסברא דקלא אית להו הוא רק דרובא אית להו קלא ע"י שליח אבל יש מיעוט דאין להם קול ולכך בגיטין הבאין ממדה"י דאיכא תקנת עגונות סמכינן ארובא דקלא אית להו אבל לא בעלמא וז"ב. ולפ"ז לא קשה על ר' יוחנן מגיטין הבאין ממדה"י דהא' באמת זנות לא שכיח וזנות הוא מועט ואעפ"כ תיקנו זמן ולא סמכו על הרוב אבל בגיטין הבאין ממדה"י דאיכא תקנת עגונות שפיר סמכו על הרוב דאין מזנות וא"ש קושית התוס' דאכתי יש לחוש לחיפוי ולמ"ש א"ש וממילא לא קשה קושית הפ"י בש"ס דף פ"ז שהבאתי אות ד' דלר' יוחנן אין הכרח לסברא זו דע"י שליח קלא אית לי' ודוק:

ח ועפמ"ש באות ג' א"ש קושית הבעל עיטור בש"ס ב"מ דפריך וליחוש דילמא כתב ליתן בניסן ואזל וזבין פירות כו' ומשני כי אתי' לטרוף אמרו אייתי ראיה כו' והקשה אמאי לא פריך וליחוש לחיפוי על בת אחותו ולפמ"ש א"ש דהא שם החשש שמא נמלך ועדיין לא גירשה גירשה דאם גירשה הי' לה לשמור הגט כמ"ש התוס' ושפיר אמרינן זנות לא שכיח ודוק

ט ובירושלמי פ"ק אמרינן צריך לומר בפ"נ ביום בפ"נ ביום בפ"נ לשמה בפ"נ לשמה וכבר כתבתי במ"ק ביאור דברי הירושלמי ואמנם הש"ס שלנו אין סובר כן והיינו לפי דמשני הנהו קלא אית להו ואפי' מוקדם גמור מהני ע"י שליח לדעת הר"ן אם בא ממדה"י כמ"ש הב"ש וע' ספר תורת גיטין שביאר יפה דבא ממדה"י דע"כ צריכין לסמוך על הקול א"כ אפי' מוקדם סמכינן ע"ש אבל הירושלמי מצריך לומר בפ"נ היום בפ"נ היום ואע"ג דע"כ צריכין לסמוך על הקול מ"מ אם נכתב בפסול ל"מ ע"י שליח וכמ"ש התוס' והרא"ש וכמ"ש הב"ש לדעתם הנה נתבאר דהש"ס שלנו והירושלמי פליגי בסברות התוס' והרא"ש והר"ן והלכה כהש"ס דידן וכהר"ן ודוק:

ועי' בירושלמי דפריך לי' ר"ל לר' יוחנן דאמר משום אכילת פירות מעתה תחוש לגיטין הבאין ממדה"י שמא נכתב ביום ונחתם בלילה והיינו דר"ל דס"ל שם משום בת אחותו לא קשה כלל מגיטין הבאין ממדה"י וכמ"ש באות ג' ובאות ז"ל אבל לר' יוחנן דס"ל משום אכילת פירות שפיר קשה מגיטין הבאין ממדה"י ונהי דאמרי' קלא אית מ"מ אם נכתב ביום ונחתם בלילה דנכתב בפסול ל"מ ע"י שליח ודו"ק:

יא ובזה אפשר לפרש שהשיב לו ר' יוחנן בירושלמי זה זיופו מחמת עצמו וזה זיופו מפני דבר אחר והיינו עפמ"ש הב"ש דאם נכתב ונחתם בפסול ל"מ תו שניתן ע"י שליח דהחתימה הי' בפסול ולכך אמר דזה היכא דנפסל מחמת עצמו כגון שלא לשמה או עדים פסולים אבל זה נפסל מחמת דבר אחר דיבוא עי"ז הפסד לפירות ללקוחות שקנו בין כתיבה לחתימה אבל לא נפסל מחמת ענין שנהוג בגט וכה"ג כתב הר"ן לחלק בפ' המגרש דבדבר הנוהג בגיטין ולא בשטרות החמירו טפי ע"ש ולכך מהני כאן ליתן ע"י שליח ודוק:

יב ועפמ"ש אות ג' נראה ליישב קושית בעל העיטור למ"ד משום ב"א אמאי אמר עולא אמר לסופר כתוב גט לארוסתי לשאכנסנה אגרשנה פסול משום תקנת הולד לימא משום ב"א ולפמ"ש א"ש דכאן שפיר אמרינן זנות לא שכיח ומה שכתבתי מדגירשה מוכח שזינתה דרוב אינן מגרשין נשותיהן אם לא משום ערות דבר ז"א דהא הכא אמר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ומוכח דאין בה שמץ דבר זנות דהא הוא רוצה לכנסה מוכח שהיא מותרת והגירושין הוא משו' סבה אחרת ול"ש משו' בת אחותו ודוק היטב:

יג והנה התוס' כתבו דהא דאמרי' בב"מ דאי אייתי למטרף אמרינן לה אייתא ראי' מאימת מטי גיטא לידך זה רק בנפל ואתרע והש"מ בב"מ הקשה ע"ז דאיך כותבין לאיש ואין אשתו עמו ניחוש לקנוניא דלקוחות ואין לומר דלא מקדים אינש פרענותא לנפשי' כדאמרי' במסכת גיטין דדוקא גבי בת אחותו סמכינן אסברא זו דבלא"ה זנות ל"ש כו' אבל גבי לקוחות כל מה דאפשר ניחוש אלא הטעם דאמרי' לכל אשה הבא' לטרוף אייתי ראי' אימת מטי גטיא לידך ע"ש ונראה מדבריו דקושיא כתבי' ואנחי' הוא רק למ"ד משום בת אחותו אבל למ"ד משום פירי לא קשה דאמרי' לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך וכן בתוס' ד"ה ואנחי' פירשו כן אלא דכתבו דלמ"ד משום פירי בכתבי' ואנחי' בדין מפסידין הלקוחות משעת חתימה וכן הקושיא דגיטין הבאין ממדה"י ע"ש ודוק והוא היפך ממ"ש באות ד' ואות ז' לשיטת הרמב"ם ז"ל:

יד והנה לסברת הש"מ הנ"ל הא דאמרינן לא אמר כר' יוחנן משום דסבר זנות לא שכיח ה"ל לומר דבאמת סבר זנות שכיח אלא דלכך לא אמר משום בת אחותו דקשיא לי' כתבי' ואנחי' בכיסתא מא"ל דכיון דס"ל זנות שכיח תו ליכא למסמך אסברא זו דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' כמ"ש הש"מ ואמנם כיון דלר' יוחנן דאמר משום ב"א צ"ל דס"ל זנות ל"ש דאל"כ קשה כתבי' ואנחי' מא"ל תו ל"ש לומר דר"ל ס"ל זנות שכיח ויחלקו בסברות הפוכות דר"ל יסבור זנות שכיח לכך לא גזור משום זנות ור' יוחנן ס"ל זנות ל"ש לכך גזור משום זנות לכך משני דר"ל לכר לא קאמר משום ב"א דס"ל זנות ל"ש כמו שהוא האמת וז"פ. ואמנם ארווחנא ליישב מה שמקשין על סברת הרא"ש מלונ"ל שחילק בין ארוסה דשכיח ובנשואה ל"ש זנות דבעלה משמרה וקשה מהא דאמר קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין כו' בשלמא למ"ד משום ב"א ניחא אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי והא ארוסה דשכיח זנות אפי' ר"ל מצי סבר משום ב"א והיא קושיא עצומה ולפמ"ש א"ש דבארוסה דזנות שכיח א"א לומר משום ב"א דקשה כתבי' ואנחי' מא"ל והא דאמר בשלמא למ"ד משום ב"א ניחא היינו דר' יוחנן שפיר מצי סבר דגם בארוסה זנות ל"ש אבל לר"ל דלא אמר כר' יוחנן משום דסבר זנות ל"ש ולא גזרו משום דבר דל"ש וקשה ממתני' דבתולה נשאת דגזרו משום זנות וצ"ל כסברת הרא"ש דבארוסה שכיח ולפ"ז קשה כתבי' ואנחי' מא"ל אבל ר' יוחנן דס"ל דגזרו משום דבר דל"ש ולדידי' ל"ק ממתני' דבתולה נשאת ושפיר י"ל דגם זנות דארוסה לא שכיח א"ש ודו"ק הדק היטב:

טו אך קשה לשיטת הרא"ש מדאמרינן ביבמות מפני מה לא תיקנו זמן בקידושין בשלמא למ"ד משום פירי ארוסה ל"ל פירי כו' וקשה הא בארוסה זנות שכיח לר"ל כדמוכח ממתני' דבתולה נשאת וא"כ גם למ"ד משום פירי דהיינו לר"ל ה"ל בקידושין לתקוני זמן משום ב"א דהא בארוסה זנות שכיח ואמאי ניחא למ"ד משום פירי וצע"ג:

והנה בעיקר קושית התוס' ממתני' דכתובות י"ל דבאמת עשו חז"ל תקנה גם על דבר דל"ש ולכך תיקנו שפיר דבתולה נשאת ליום רביעי רק דר"ל ס"ל דל"ש שיפסלו חז"ל בדיעבד גט מחמת חשש דר"ש ואיך קתני במתני' נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ודעת כמה פוסקים דאף בדיעבד תצא וי"ל עוד דר"ל ס"ל כרב בפ' המגרש דס"ל בג' גיטין פסולין תצא ולכך ס"ל משום פירות דמשום זנות דלא שכיח ל"ש לומר דתצא אבל ר' יוחנן לטעמי' דס"ל שם דלא תצא וה"ה במוקדם כמ"ש הר"ן שם ושפיר י"ל משום זנות וז"ב:

טז והנה י"ל דלר' יוחנן ס"ל ג"כ זנות ל"ש אלא דלכתחלה תיקנו עכ"פ וחששו משום זנות ולפ"ז צריך עכ"פ למסור לה הגט תיכף ביום החתימה דאין לסמוך שע"מ יוציאו קול מתי נמסר דכדי לחפות ולהצילה ממות יש לחוש שימסור לה בלא ע"מ כמ"ש מהרמשי"ף ע"ש וכיון דלכתחלה צריך למסור לה תיכף לא אמרי' לה אייתי ראי' אימתי מטי גיטא לידך דמסתמא העדים עשו כהוגן כמ"ש באבני מלואים וא"כ יש חשש פירות ואפי' בדיעבד פסול אבל ר"ש דס"ל זנות בין יום ולילה ל"ש ולכך יאמרו לה אייתי ראי' ולכך מכשיר

טוב והנה בתוס' ד"ה עד שעת הקשו וא"ת איך כותבין גט לאיש כו' שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי וי"ל כו' אבל גט צריך ע"מ כו' ויאמרו לה אייתי ראיה אימת כו' וא"ת איך כותבין גט לאיש ליחוש שמא תזנה ויתן לה בצינעא כדי לחפות עליה וי"ל דמסתמא יתן לה תיכף אחר הכתיבה דלא מקדים אינש פרענותא לנפשי' כו' ואמאי לא תירצו לקושיתם הראשונה ג"כ דלא מקדים אינש פרענותא לנפשי' ובאבני מלואים עמד בזה ותירץ ע"פ סברת הש"מ הנ"ל ודבריו דפח"ח אבל התוס' ודאי לא ס"ל כהש"מ הנ"ל דאל"כ לא הקשו על רש"י ז"ל אבל לפע"ד כוונתם פשוט דתחלה הקשו שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי ויעשה עמה קנוניא על הלקוחות דתטרוף שלא כדין וע"ז ל"ש התירוץ דלא מקדים אינש פרענותא לנפשי' דהא משום קנוניא להרויח ממון שפיר מקדים פרענותא והא דמתרץ לקמן לא מקדים אינש היינו על קושיא כתבי' ואותבי' בכיסתא דאי מפייסא תפייס דאין כוונתו לעשות קנוניא שפיר מתרץ לא מקדים אינש כו' אבל להרויח ממון שפיר מקדים ותירצו דצריך ע"מ ומשום קנוניא לא יתן לה הגט פסול וא"כ ליחוש שמא תזנה וכדי לחפות יתן לה גט בצינעא בלא ע"מ דכל טצדקי עביד כדי להצילה ומשני דלא מקדים אינש כו' דהא בשעת כתיבה לא ידע דתזנה ודוק

חי והנה התוס' בכתובות ב' ע"ב ד"ה דילמא לאפוקי כתבו ואע"ג דגט שאין בו זמן לא תנשא מ"מ נ"מ דאם נשאת ל"ת אי נמי במאוחר ומזה משמע דמאוחר כשר לכתחלה ובגיטין כתבו דאינו מגורשת כ"א מזמן הגט וקשה א"כ מאי מועיל דאחרו הזמן הא הוא לאחר מיתה וכבר הרגיש ההפלאה בזה דסותרין דבריהם זא"ז ובחידושי כתבתי

והנה המהרש"א הקשה אמאי לר' יוסי אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו הא בלא"ה צריך זמן להכשיר הגט ותירץ דהוי מצי לכתוב שנה או חדש דכשר לכתחלה ע"ש ובאמת דעת הרשב"א ושאר פוסקים דכתב שנה או חדש דרק בדיעבד כשר וע' ב"ש סי' קכ"ז ס"ק י"ב וכו כתב הכ"מ לדעת לדעת דבינו ע"ש וא"כ צריך זמן להכשיר לכתחלה וע' ב"ש סי' קמ"ד שהקשה הא לא הוי תנאי כפול ותירץ דאם מתי הוי כקובע זמן כאומר לאחר מיתה וא"צ תנאי כפול ולכאורה י"ל דמיירי ששולח ע"י שליח דא"צ משפטי תנאים כמ"ש הג"פ ולפ"ז י"ל מ"ש התוס' דמרישא לא מוכח לאפוקי מרבותינו ע"ש ולפמ"ש י"ל דמיירי שהעדים הקדימו הזמן דל"ש לומר זמנו של שטר מוכיח עליו דהא הזמן הוא קודם כתיבת הגט ואין פסול משום מוקדם דמוקדם כשר ע"י שליח להרשב"א ודו"ק:

יט והנה התוס' כתבו דאין בו זמן כו' ולכאורה י"ל דכיון שכתב בו שבוע או חדש דל"ש זמנו של שטר מוכיח עליו ואעפ"כ כשר ולמה נדחקו לומר דאין בו זמן וצ"ע ובחידושי כתבתי ועל קושית מהרש"א י"ל דמיירי שיש עידי מסירה ולפ"ז א"ש גם הא דכתבו התוס' דמיירי דאין בו זמן ודו"ק ומ"ש בירושלמי זה זיופו בדבר אחר היינו דמשום פירות אין ענין לגט כמ"ש הפ"י ואין לחוש כ"כ ודו"ק:

והנה לפמ"ש התוס' והבאתי דבריהם אות י"ג דקושית כתבי' ואנחי' בכיסתא וכן גיטין הבאין ממדה"י אינן רק למ"ד משום בת אחותו אבל למ"ד משום פירי לא קשה דכדין מפסיד פירות מיום החתימה וכן בש"מ כ"כ מטעם אחר א"כ למ"ד משום פירי לא צ"ל דע"י שליח קלא אית לי' ולפ"ז לא קשה מה שהקשה הפני יהושיע על הירושלמי דאמר צריך לומר בפ"נ היום ובפ"נ היום הא גיטין ע"י שליח כשר מוקדם ממש לדעת הפוסקים ולפמ"ש א"ש דהא בירושלמי לא נזכר טעם משום בת אחותו אלא טעם פירות כמ"ש העיטור ומזה פסק העיטור כמ"ד משום פירות וא"כ להירושלמי א"צ לומר דפ"י שליח קלא אית לי' ודוק וע"ש. בירושלמי דאמר לר' יוחנן דאמר משום פירות מעתה תחוש לגיטין הבאין ממדה"י שמא נכתב ביום ונחתם בלילה ומכוון כמ"ש ודוק ועוד לאלהי מילין:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה