אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר ט) חדושים ברמב"ם הלכות גיטין › פרק ב

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר ט) חדושים ברמב"ם הלכות גיטין · פרק ב

פרק ב' ג' ד'

הלכה ה'. עלח"מ שהקשה דבש"ס קאמר כשר ולא תעשה ורבינו כתב פסול וי"ל דכיון דבפ' מי שאחזו משמע דבטל לגמרי א"כ אין לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם וכמ"ש הכ"מ לקמן ה' ט' ע"ש ה' ט"ז במל"מ. ע"ש שכתב ולענין דינא אין נ"מ דס"ס חז"ל פסלוהו ותמי' לי דנ"מ גדולה אם הוא בטל מדאורייתא ואם נישאת תצא לבין פסול דרבנן דאם נשאת לא תצא וצ"ע:

בהגהת מל"מ הלכה ט"ו ב' מה שהקשה ממתני' דר"פ חרש דתני אם רצו להוציא יוציא הנה לפ"ד הירושלמי גופא ר"פ דמס' תרומו' דבב"ד אם גירש מהני א"ש וכן י"ל הקושיא הב' ואכמ"ל. והנה טעם הירושלמי נראה ע"פ מה דקיי"ל דאף דחש"ו אין להם מחשבה אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש להם ולפ"ז י"ל בשלמא בקידושי כסף שמא לא כוון לשם קידושין אלא לשם מתנה או פקדון וכן בשטר אבל בביאה ע"כ צ"ל דנתכוון לשם קידושין דהא א"א עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וז"ב ואכמ"ל ודו"ק:

הלכה ט' ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח ה"ז ספק מגורשת לכאורה י"ל דהא הוא צוה ליתן גט כשר ודאי והם נתנוהו בספק א"כ לא עשו שליחותו ואינה מגורשת כלל כמ"ש המל"מ פ"ז ה' כ' מה' אישות הלכה ח"י והלכה י"ט. הנה לדעת רש"י קטנה שא"י לשמור גיטה אפי' בקבלת אביה אינה מתגרשת והתוס' כתבו דע"י אביה מתגרשת ע"ש וראיתי בפ"י שהקשה לדעת התוס' דהא משמע בש"ס דף כ"א דמה שזיכתה תורה לאב לקבל גט בתו הוא מתורת שליחות דהא אמר דאשכחן שליחות בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו וכיון דא"י לשמור גיטה א"כ ליתא בדנפשה ואיך יהי' האב שלוחה ע"ש ולע"ד נראה דאפי' בא"י לשמור גיטה מ"מ אם אביה עומד ע"ג ומדעת אביה מתגרשת כמ"ש התוס' דיש לה אב קרי בה משלחה ואינה חוזרת שאביה ישיאנה לאחר ע"ש א"כ גם כשהיא מקבלת רק מדעת אביה ג"כ הוי גט ועמ"ש הב"י לעיל בשם תשובת רשב"א ודו"ק. ולפ"ז ל"ק קושית הפ"י כיון דבאמת אית לה יד שאפי' צרור וזרקו זוכה לעצמו מה"ת לשיטת התוס' רק דבעינן דעת האב דאל"כ הוי משלחה ואינה חוזרת אבל אי איכא דעת האב מתגרשת קרינן בה שפיר איתא בדנפשה וז"ב ואולם מזה יפלא בעיני על דעת הרמב"ן והרשב"א דפירשו דלכך נערה מתגרשת ולא קטנה ע"י עצמה לדעת הרי"ף דנערה נעשה שליח שליח אביה דזכות הוא לו דמכנסת עצמה לבשותו ע"ש והא הכא משמע להפך דאביה נעשה שלוחה ולכך מקבל את גיטה וצ"ע והנה למאי דמסיק דאפי' נערה א"י לעשות שליח ודאי א"א לומר דהאב נעשה שלוחה דהא א"י לעשותה שליח ואף דקטנה א"י לעשות שליח ואעפ"כ האב נעשה שלוחה י"ל דטעם דקטנה א"י לעשות משום דאין עדות לקטן וכדעת הרמב"ם ובאב ל"ש זה דהתורה עשאתו שליח וכמ"ש הפ"י אבל למסקנא קשה וצ"ל בהפך דהיא נעשה שליח לאביה כמ"ש הרמב"ן לדעת הרי"ף ולא כהסוגיא דדף ד"א ובזה א"ש קושית התוס' על רש"י מהא דפרק האיש מקדש דף מ"ד דבעי מיני' מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גט מיד בעלה והיינו בחיי אביה ופשיט מהא דתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט ומשני הב"ע דאין לה אב אבל לס"ד מיירי ביש לה אב ואפ"ה מגורשת כשיגיע גט לידה ומוכח דאף בחיי אביה מקבלת היא עצמה את גיטה ולפמ"ש א"ש דודאי לס"ד דנערה יכולה לעשות שליח שפיר י"ל דהאב נעשה שלוחה ואין חילוק בין קטנה לנערה אבל למסקנא דנערה א"י לעשות שליח א"כ ע"כ צ"ל דהיא נעשה שליח לאביה וכמ"ש ושפיר י"ל דקטנה א"י לקבל בעצמה גיטה ודו"ק והתוס' קידושין י"ב הביאו הירושלמי דתרומות דמוקי למתני' דהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה גירשך בעלך בארוסה ולמשנה ראשונה ולכאורה קשה דהא לדעת רש"י צ"ל משלחה ואינה חוזרת ולא מהני מה שאביה ישיאנה לאחר וא"כ צריך להודיע לה כמ"ש התוס' בשם ר"י ועיין בסי' קצ"ז וכל זמן שלא הודיעה לה אינה מגורשת ואכתי קשה איך משכחת לה ולשיטת ר"ת א"ש ק וע' בספר ישועת יעקב סי' קל"ז ודו"ק:

בש"ס דף יו"ד ע"א בתוס' ד"ה אי לאו הקשו הא הוי נפיק כולי ממונא אפומא דחד סהדא ע"ש וכתבתי בחידושי דהא דנפיק כולי ממונא נכי רבעא היינו רק אם אנו סומכין על נאמנותו של ע"א אבל כאן אין זה מתורת נאמנות אלא דאין זה כבודו לחתום אחרי כותי שאינו חבר זה לא מקרי נפיק כולי כו' דהא הוא רק גילוי מלתא ואומדנא ודמי להאי דמחוי חת"י אחספא ושדי בבי דינא וזה ברור. ובזה נלע"ד ליישב קושית המהר"מ שיף שהקשה הא ע"כ מיירי שיש שיטה חלק בין הגט לחתימת הכותי דאל"כ א"צ להא דרווחא שביק הא בלא"ה אין דרך לחתום בפחות משיטה אחת וכיון דיש ריוח שיטה ע"כ צ"ל דהכותי חתם ראשונה דאל"כ איך הניח הישראל ריוח שני שיטין דאסור לעשות כן ע"ש ולפמ"ש א"ש דאם באנו לידי מדה זו להאמין לישראל דודאי לא עשה שלא כדין תו אנו סומכין על נאמנותו ותו ה"ל נפיק נכי רבעא אפומא דחד סהדא אבל עתה לא מטעם נאמנות אנו אייתינן עלה אלא מצד אומדנא דאין זה כבודו לחתום אחרי כותי שאינו חבר וכמ"ש לעיל ודו"ק היטב:

והנה בהגהת המהר"מ שיף כתב דל"ק קושיתו דבא' כשר בהניח יותר משיטה אחת דשטר בע"א פסול כמ"ש תוס' ב"ב דף ק"ם ד"ה מקושר ע"ש (אולם בתוס' דף קס"ג ד"ה גופא כתבו דריוח ב' שיטין בין עד לעד ג"כ פסול דיכול לכתוב בשיטה פנוי לפני העד וכ"מ לקמן דשני עדים בשני שטרות מצטרפין ע"ש ובשיטה זו הקשה המהר"מ שיף ז"ל) וע"פ זה נלע"ד ליישב קושית הגאון ישועי"י סי' ק"ל אהך י"א דאם חתמו ב' זה בפני זה יכול השלישי לחתום שלא בפניהם א"כ משכחת לה דגם בגיטין פסול עד כותי כגון דחתמו שני ישראלים ועד הכותי דאז יש לומר רווחא שבקו למאן דקשיש מינייהו וחתם אח"כ הכותי שלא בפניהם ונמצא א' קא"פ פ"ש ולפמ"ש א"ש דאם חתמו שני עדים ישראלים ודאי דחתם הכותי בראשונה דאל"כ איך שבקו שני שיטין חלק דב' עדים ודאי אסורין להניח ב' שיטין חלק לפני חתימתן וז"ב. ובחידושי לאהע"ז כתבתי דבלא"ה ל"ק קושית הישועי"ו ז"ל דלר"ת דמכשיר בעד שלישי היינו רק משום תנאי ולכך מכשיר לחתום שלא בפני הב' ואף דמתוס' גיטין י"ח ב' ד"ה ואינך משמע דאף דהם משו' תנאי צריכין לחתום בפני כולם שם שאני דהוא כוללם יחד או דהתוס' שם חולקים וס"ל דאף משום תנאי צריכין לחתום זה בפני זה ועכ"פ לא שייך נמצא א' קא"פ באותן שמשום תנאי וז"ב וע' באהע"ז סי' ק"ך דנחלקו התוס' והראב"ד ורמב"ן בזה ודו"ק:

והנה רבנו השמיט הך דינא וע' בה' עבדים פרק ו' הל' ו' וכתב דכל גט שיש עליו עד א' כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים והוא שיהי' הכותי חבר עכ"ל. ולא כתב שיהי' הכותי חתום בתתלה וכבה עמד בזה הלח"מ שם והנה בחידושי כתבתי ליישב קושית התוס' הנ"ל דהא נפיק נכי ריבעא אפומ' דחד סהדא דכיון דסוגיא דהתם אתיא ע"כ כר"א דלר"מ שטרות מקרי כתיבה מקרא דירמי' דכתוב בספר כמ"ש הקדמונים שם ועיין בפ"י שם ולר"א העיקר הם העידי מסירה וע"ח הם רק עצה טובה וא"כ ל"ש נפיק נכי רבעא דהא עיקר הטעם דע"ח צריכין להיות כשרים לר"א היינו משום דילמא אתי למסמך עלייהו וכיון דאנן ידעינן דהכותי חבר הי' א"כ בטל החשש הזה ואפי' ימותו ע"מ ויסמכו על הע"ח. מ"מ הא באמת ע"ח הם כשרים וזה ברור

והנה רבינו פסק לעיל פ"א ה' ט"ז דאם עבר ונתנו בינו לבינה או שנמצאו ע"מ פסולים ה"ז כשר והיינו דבזה פסק גם כר"מ דכשר גם בע"ח לחודי' ע"ש ולפ"ז ל"מ מה שחתם הישראל לבסוף דהדרא קושית התוס' לדוכתא הא נפיק נכי ריבעא אפומא דחד סהדא ומה שתירצתי דע"מ כרתי ל"ש דשמא לא היו ע"מ כלל ולכך סתם רבינו וכתב סתם והוא שיהי' הכותי חבר דהיינו שיודעים שהוא חבר דאז בכל גווני כשר אפי' ליכא ע"מ ובאמת אם יש ע"מ כשר גם אם לא ידעינן דהכותי חבר רק דחתם ישראל לבסוף אלא דרבינו סתם וכתב מה דכשר בכל גווני ודו"ק. ועפמ"ש לעיל א"ש מה שהקשה הרמב"ן מאי צריך להא דחתם ישראל לבסוף אפי' חתם כותי לבסוף מ"מ כיון דאין עדי הגט חותמין אלא זה בפני זה א"כ מסתמא לא חתם הישראל עם כותי שפסול לעדות דהיינו פסול ע"ש ולפמ"ש א"ש דא"כ אנו סומכין על נאמנותו של ישראל שלא עשה נגד הדין דאין לחתום עם פסול לעדות וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתה הא נפיק כולה אפומא דחד סהדי משא"כ האי אומדנא דאי לאו דכותי חבר לא מחתים לי' מקמי' ל"ש בי' נפיק כולה כו' כמ"ש לעיל ודו"ק. והרשב"א ז"ל כתב דהכא אליבא דר"א אזלא הסוגיא ואע"ג דר"א בעי דאחזיק מ"מ הכא כולהו אחזוקי מחזקי אלא דאנו חוששין שמא לא בקיאי ואהא מהני הך דמחתים לי' מקמי' דגילוי מלתא בעלמא דהוא בקי בדקדוקי מצוה ודמי להא דאשתמודענא כו ע"ש ובחידושי ביארתי דברי הרשב"א ע"ש ובירושלמי אר"א תפתר שחתם ישראל בסוף אר"י אתיא כמ"ד העדים חותמין זה שלא בפני זה אבל למ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה אפי' חתם הכותי לבסוף עש"ה והיינו דר"י ס"ל דאפי' למ"ד עדים חותמין זה בלא זה מ"מ כשר כשחתם ישראל בסוף דודאי הכותי חתם בפניו דאל"כ איך הניח שני שיטין חלק וכקושית המהר"מ שיף ואמנם למ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה אפי' חתם כותי לבסוף כשר דודאי אם לא דהכותי חבר לא הי' הישראל חותם עמו וכמ"ש הרמב"ן וע' בש"ך ח"מ סי' מ"ה שהאריך גם בחי' לח"מ כתבתי ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה