אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר ט) חדושים ברמב"ם הלכות גיטין › פרק ז

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר ט) חדושים ברמב"ם הלכות גיטין · פרק ז

פרק ו'

א הלכה א' הלח"מ הקשה מהא דריש גיטין מדאודייתא לא בעי קיום כו' עיי"ש וע' בש"ך סי' מ"ו שזה דעת רבינו אביגדור דאם הבע"ד טוען מזויף מדאורייתא בעי קיום ויישב הא דריש גיטין פ"ש ובחידושי והנה י"ל טעם רבינו כיון דבא"י שכיחי שיירות ועדים מצויין לקיימו ועל גט הזה וליכא קיום כמ"ש רבינו דלא נתקיים ולא נודעו עדיו מוכח קצת דמזויף הוא ולכך אם הבעל מערער צריך קיום דאורייתא ואם לא כן תצא והולד ממזר ולכך אם אבד הגט דליכא הוכחה שהוא מזויף דהא א"א לקיימו כי איננו לפנינו הוי רק ספק מגורשת ובזה ל"ק קו' הלח"מ מריש גיטין דשם מיירי בגט שבא מח"ל לא"י דאין עדים מצויין לקיימו וא"כ ליכא הוכחה מדלא נתקיים דהוא מזויף דהא אין עדים מצויין לקיימו ולכך לא בעי קיום דאורייתא ודו"ק:

ב אבד הגט מה שהקשה הלח"מ דהל"ל הא דאמר בפ"נ ואידי ואידי בארץ י"ל דבעי לאוקמי רישא וסיפא ומציעתא בענין אחד וכדמקשה שם בש"ס ארב יוסף ע"ש:

ג הלכה ב' יש להסתפק אם היא בלא"ה אסורה לבעלה אם נאמנת צרתה להביא לה גט דל"ש שרוצה לקלקלה דהיא מקולקלת בלא"ה ומ"ש הה"מ דלא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה י"ל דגם אם אשה בלא"ה אסורה לבעלה אין נאמנת צרתה עליה דלא פלוג רבנן וצ"ע. וע"ל פי"ב מה' גירושין דין ט"ז במל"מ גבי יבמתה אם יש לה בנים אם נאמנת ע"ש פלפול ארוך ובקונטרסי:

ד הלכה ה' ע' בלח"מ שהקשה על רבינו דהל"ל דוקא הבאין מח"ל כדאמרינן דרוב ישראל בח"ל שמותיהן ששמות עכו"ם וגם דה"ל לפסוק כר"ש דר' יוחנן קאי כוותי' ע"ש והנה מה שהקשה דה"ל לפסוק כר"ש דר' יוחנן קאי וכוותי' ע' בחדושי הרשב"א דכתב דלאו אליבא דר"ש אלא כרבנן ואתיא סוגיא דשמעתא ואף דרבנן לא מכשרי אפי' בשמות מובהקים דגזרו אטו שאינן מובהקים מ"מ בכה"ג דאנן מסופקין שמא ישראלים נינהו לא גזרי ע"ש ואף דרבינו לא הזכיר שמות מובהקים היינו דפסק כלישנא בתרא דבכל השמות מכשרינן דתלינן דישראל נינהו ואזלינן בתר רובא דרוב ישראל בח"ל כו' ע"ש והא דהקשה דהל"ל דוקא בח"ל ע"ש בחידושי הרשב"א דפי' רשב"ם דחיישינן שמא עכו"ם נינהו וטעו העדים והשליח ולא דקדקו יפה וחשבו דישראלים נינהו או דילמא אזלי בתר רוב גיטי ישראל דלא הוחזקו לטעות ולהחתים גוים וא"ל לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו דודאי לא טעו העדים והשליח להחתים אנשים כאלה הדומים בשמותם לשמות עכו"ם עד שדקדקו יפה ונודע להם דישראל נינהו כיון דאין ישראל רגילים בשמות כאלה אבל שמות אחרים דרגילים ישראל בהם י"ל דטעו ע"ש וכלישנא בתרא קאמר דאף בשמות שאינם מובהקין אמרינן דלא טעו ובודאי דקדקו יפה

ה ולפ"ז י"ל דהא דבעי ר"ל עדים החתומים על הגט ושמותיהן כשמות עכו"ם היינו בח"ל דוקא דבא"י כיון דלא שכיחי ישראל דמסקו בשמות עכו"ם אמרינן דודאי דקדקו השליח והעדים יפה וידעו דישראלים הם דהא ראו דשמותיהן משונים אבל בח"ל דשכיחי ישראל דמסקו בשמות ישראל י"ל שפיר דלא דקדקו יפה וסברו דישראלים הן ומסקו בשמות עכ"ום ופשיט לי' ר"י דבח"ל בלא"ה כשר דאמרי' דישראלים הן ולא חיישינן שמא טעו השליח והעדים והיינו הלישנא בתרא דשאיל לי' היינו בח"ל דוקא וממתניתא פשיט לי' אבל בא"י לא קא מבעי' לי' לר"ל דכיון דלא שכיח ישראל דמסקו בשמייהו ודאי דדקרקו יפה וכההוא לישנא פסק רבינו אבל בלישנא קמא בעי ר"ל בא"י ופשיט לי' בא"י ולכך סתם רבינו בכל ענין כלישנא בתרא ודו"ק היטב:

ו ראית בישועת יעקב שהביא ראיה דאין צריך לכתוב הטופס לכתחלה מהירושלמי דקאמר אהא דכותבין על עלה של זית ולאו כמקורע הוא ומשני דכתב אני פלוני מגרש את אשתי פלונית ומשמע דא"צ לכתוב טופס כלל לכתחלה ע"ש ולע"ד נראה דה"פ ולאו כמקורע הוא דא"א לכתוב על הגט על עלה של זית וא"כ ה"ל כב' וג' ספרים ומשני דכתוב בו אני פ' מגרש אשתי וזה יכול לכתוב על עלה אחת והטופס כתב על עלה אחרת ול"ש ב' וג' ספרים דהא דאמר רחמנא ספר א' היינו בתורף ולא בטופס ושוב מצאתי כן בפר"ח והרשב"א כתב דהי' רק דרך שאלה ואני כתבתי דהי' מתנה פ"מ להחזיר ובכה"ג ודאי דקנתה והבעל אוכל פירות וא"ש ואין להאריך:

ז עוד יש לפרש ולאו כמקורע הוא דהא א"א שיכתב עליו התורף וגם העדים יהיו חתומים עליו והא העדים ג"כ בכלל התורף וכמ"ש הרשב"א גיטין ד' דמכלל תורף הוא ומשני בכתב בו אני פ' מגרש אשתי פ' וכיון דכתב בכת"י א"צ עדים ועמ"ש לעיל בקונטרסי ולולא דמסתפינא אמינא דהא דאני כותבין על עלה של זית לכתחלה ומוקי בירושלמי בכתב אני פ' כו' והא לכתחלה צריך גם טופס כמו שהקשה בישועת יעקב והי' נראה דבאמת עלה של זית אינו ראוי להתקיים כמ"ש הה"מ ופטור לענין שבת וא"כ בשכ"מ דדחיק לי' עלמא אפשר דמותר לכתוב לכתחלה כמו שהתירו בקונה בית בא"י לכתוב עליו אונו בדבר האסור מדרבנן משום ישיב א"י ומכ"ש בזה א"כ א"ש דכותבין לכתחלה בשבת וא"ש דאף דאין כאן טופס מ"מ שעת הדחק חשוב כדיעבד אלא דמסתפינא לומר דבר חדש ועב"ש סי' קל"ו ס"ק ז' [ואמנם ברשב"א כתב טעם אחר ומשמע דאם א"א בע"א גם זו התירו ע"ש ובזה א"ש דכתב הירושלמי אני פ' כו' היינו השכ"מ עצמו כותב דא"א לאדם חטא] הא דלא התירו הטילטול והתירו הקנין משום דקנין התירו חז"ל בעלמא בצוואת שכ"מ ע"ש ובזה א"ש מה שהקשה הב"ש דהא מוקדם הוא דבשבת לא כתבו ולפמ"ש א"ש דכתבו על עלה של זית וכדומה:

ח פרק ו' הלכה כ"ד הנכון דרבינו שונה בטל וכמ"ש הה"מ ובזה א"ש קושית התוס' ד"ה ומ"ש שהקשו דככר זה הקדש מהני וגט זה חרס ודאי לא מהני דהא גרע מגט זה חרס הוא דהא גט זה בטל הוא מועיל וגט זה בטל מבעיא ולא אפשטא עכ"ל התוס' ולדעת רבינו לא קשה וי"ל דגט זה בטל נמי מהני וע' בש"ע סי' קמ"א דכתב דשניהם ספק ודו"ק

ט הלכה ז' נראה דרבינו לשיטתו דס"ל אם הגט פסול מדרבנן אם נישאת לא תצא כמ"ש בפרק יו"ד וא"כ ע"כ דס"ל דאם ערער הבעל אינה מגורשת מה"ת ותצא דאי כמ"ש הלח"מ בהלכה ב' דהמובן מן הסוגיא דהגט פסול מדרבנן א"כ אם ניסת לא תצא וקשה מהא דתיקנו דהשליח ח יאמר בפ"נ ובפ"נ שמא יבוא הבעל ויערער דממ"נ אם יבוא קודם שניסת אין חשש ואם יבוא אחר שניסת הלא לא תצא ומה קילקול יקלקל אותה ע"כ ס"ל לרבינו דאם ערער גט בטל מה"ת ותצא ושפיר חשו חז"ל שיבוא ויקלקלנה והפוסקים לשיטתן דס"ל אפי גט פסול מדרבנן אם ניסת תצא ושפיר חשו שיקלקלנה וז"ב:

י הלכה י"א עמ"ש במהדורא קמא ומ"ש הראב"ד אפי' נתנו בארץ הנה כן מבואר בירושלמי בעי ר"י כתבו בארץ וחתמו בח"ל כו' ונתנו לה בארץ פו' ע"ש והנה לפי דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי הא דצ"ל בבני נחתם הוא משום דהוי מזויף מתוכו אבל העיקר הוא הכתיבה לשמה א"כ ודאי דה"ל למיזל בתר הכתיבה ור' ירמי' בירושלמי אפשר דס'''ל כר"מ דע"ח כרתי ואף דרבינו ס"ל ג"כ דגט בע"ח בלא עמ כשר מ"מ לא ה"ל למסתם וצ"ע. ודע דלפי דעת התה"ד לא קיי"ל כשינויא דמזויף מתוכו ע"ש ואמנם רבינו דפסק כרבא משום קיום שפיר פסק כהתוספתא דהכל הולך אחר החתימה ואין להאריך:

יא [פרק ו' הלכה כ"ט ה"ז ספק מגורשת גם בזה קשה דהוא וודאי יצוה ליתן לה גט יודאי אבל לא גט ספק דמה יועיל לה הגט לא ה"ל להיות גט כלל אלא דשמא יודיע אח"כ דהי' חי עדיין ויהי' גט ודאי]:

יב הלכה י"ב וחתמו העדים בפניו משמע דחתימת העדים צ"ל צ"ל כולו בפניו ממש ולא מהני קן קולמסא וכ"כ הב"ש וי"ל הטעם דהא רוב בקיאין הן דסתם ספרי דדייני בקיאין הן רק דחוששין ללעז בעלמא ולכך סגי בקן קולמסא אבל חתימת העדים דחיישינן בזיוף בזה בעי שיראה ממש ומזה הקשה הרש"ק והב"ש על מה שהקשו התוס' מסומא דהא חתימת עדים צ"ל בפניו ממש ומאי קושיא והניחו בצ"ע. והנה לר"א דס"ל ע"מ ברתי אחתימת העדים לשמה רק דרבנן שלא יהי' מזויף מתוכו א"כ גם בחתימה סגי קן קולמסא אלא דאנן קיי"ל כרבא משום קיום וגם רבה אית לי' דרבא ואמנם כיון דקיום שטרות דרבנן ומה"ת ל"ח לזיופא י"ל דגם בחתימה סגי בקן קולמסא אלא די"ל דרבינו לשיטתו דפסק אם ערער הבעל הוי גט בטל מה"ת ואף דאם אמר בפ"נ ובפ"נ תו לא משגחינן בערעור היינו כמ"ש הב"ש דכבר נתקיים הגט ע"פ השליח שאמר בפ"נ ובפ"נ אבל עכ"פ בעינן שיחתמו בפניו כדי שיוכל לומר בפ"נ ובפ"נ על נכון ולכך לא סגי בקן קולמסא שמא יבוא בעל ויערער ויהי' הקיום דאורייתא אבל התוס' לשיטתן דס"ל דאף דמערער הבעל הוי רק לעז בעלמא ולכך הקשו שפיר מסומא ודו"ק (יג) וע' חידושי רשב"א ועלח"מ שכ' דמדברי רבינו נראה דשיטה חחת היינו איזה שיטה שתהי' ולא כפירש"י שפירש שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה:

וי"ל דלפמ"ש הרשב"א דר' אלעזר ס"ל כרבה דהטעם משום לשמה ולכך פירש"י אליבא דר"א אפי' לא כתב בה בפנים אלא שיטה אחת דהיינו שם איש ואשה והזמן דהוא התורף ומה"ת בעי לשמה שוב א"ב דטופס דרבנן לא חיישינן וסמכינן דודאי כתבו ג"כ לשמה אבל לדידן דקיי"ל כרבא דמשום קיום ועל לשמה לא חיישינן כלל לכך די באיזה שיטה שתהי' דהא הא דצ"ל בפני נכתב הוא רק משום אתי' לאחלופי וסמכינן דבודאי כתב השאר ג"כ לשמה ולכך כתב הרמב"ם שיטה אחת סתם ודו"ק:

יד ובזה י"ל הא דמשני רב אשי בדף ד' ה"מ ר' יהודא הוא כו' וכתב התה"ד דמזה משמע דרב אשי פליג א"ר אלעזר דאמר מודה ר"א במזויף מתוכו וכתב לחלק בין לשמה למחובר ע"ש ולפמ"ש אין ראיה מזה די"ל דלעולם, ס"ל דר"א ומ"מ ס"ל דלר"א דהוא רק דרבנן לא חיישינן שמא חתמו שלא לשמה וסמכינן דרוב בקיאין הן ולכך פסקו כן הפוסקים אע"ג דרב אשי בתרא הוא אלא דלא פליג כלל ודו"ק:

טו הלכה י"ג עתוס' ד"ה המביא שהקשו האי בבא דבפני נחתם חציו ל"ל לרבא דס"ל משום קיום דק"ו הוא מבפ"נ חציו ונחתם כולו ע"ש ולע"ד לפ"ד הפ"י שכתב בק"א בשם חי' הרשב"א לקידושין דמה"ת בע"א סגי דהאי וכתב היינו וחתם ע"א ע"ש א"כ שפיר קמ"ל דבפני נחתם חציו פסול דס"ד כיון דמה"ת בחד סגי א"כ בעד השני כיון דמה"ת לא בעי כלל וגם קיום שטרות דרבנן לתכשר קמ"ל וז"ב:

טז ואמנם הפ"י כתב בריש גיטין דע"י שליח בעי ע"ח אפי' לר"א דנדע על ידם דהגט בא לידו מיד הבעל ע"ש ובזה נראה דצריך שנים וי"ל דזה באמת קמ"ל המשנה ודו"ק:

יז והנה באומר אני הוא עד שני הקשו התוס' מי איכא מידי דאם אמר בפני נחתם כשר ואם אומר אני עד שני פסול ותירצו בשם הירושלמי דהוי נוגע בעדותו דנראה דמעיד על העד השני כדי שתתקיים חתימתו ע"ש וכתבתי בחידושי דהיינו משום דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה וא"כ כיון דאמר אני הוא העד השני צריך ג"כ להעיד דבפניו חתם העד השני דאל"כ איך חתם שלא בפני השני ע"ש וע' ב"ש סי' ק"ל ס"ק כ"א דלקולא לא אמרינן דאם נתקיים חתי' ע"א דהוי כנתקיים חתי' השני ע"ש וכתבתי בחידושי דהטעם דא"כ הוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא ע"ש:

יח הלכה ט"ז עמ"מ דאגב בבא דרישא נקטה וכ"כ התוס' שם והגאון פ"י ז"ל כתב דלדעת רש"י צריך דוקא עד א' שבפניו נכתב דאל"כ לא נעשה הכתיבה כתקנת חז"ל דתיקנו שהשליח יהי' עומד בשעת הכתיבה ע"ש והנה יש להסתפק אם שנים אומרים בפנינו נחתם ואחד אומר בפני נכתב ביום הקודם ועדי' האומרים בפנינו נתפס א"י מתי היתה הכתיבה ודאי דהגט כשר דע"א אינו נאמן לפסלו ואנו אומרים סתמא ביום שנכתב נחתם והנה יש להבין הא דאמרינן מה אם יאמרו בפנינו גירשה הא שלא בפניה א"י לזכות לה גט דחוב הוא לה ואם יאמרו דגירשה בפניה האשה לא משמע להם דיודעת בי שקר בפיהם וכמ"ש התוס' בב"ב גבי האי דדר בקשתא ע"ש וצ"ל דהכי קאמר מה אם יאמרו בפנינו גירשה והיו נאמנים וה"ה בזה דאומרים בפנינו נחתם דנאמנין ודו"ק:

יט והנה בש"ע הביא י"א דאם בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו וע' ט"ז וב"ש דהיינו אם יאמר גט מזויף מסרתי לכם אבל אם אומר לא שלחתי הוא מוכחש מהעדים ע"ש וי"ל אף כשאומר גט מזויף מסרתי לכם משים עצמו רשע ואמאי נאמן לערער ואפשר דעושה תשובה ורוצה להציל מאיסור (כ) הלכה י"ח עד שנשתתק בש"ס איתא עד שנתחרש. וע' מהרש"א גיטין דף ה' שכתב דהא דמייתי הש"ס האי והוינן בה משוה דהוי מצי לפרושי מתני' באילם דיטול לומר מפי כתבו דנכתב לשמה אבל על הקיום לא מהני מפי כתבו דזה עדות גמור דהא בעי שלשה אבל השתא דמפרש עד שנתחרש וחרש ודאי ל"מ להעיד כו' ע"ש ודפח"ח ואמנם עכ"פ זכינו לדין דאילם לענין קיום לא מהני מפי כתבו אך הלח"מ הקשה אמאי לא תני במתני' אילם וע' פ"י דכתב דלרבותא נקט פקח ונתחרש דלא נימא דזה מילתא דל"ש ואוקמוה אדאורייתא דאפי' לא אמר בפ"נ ובפ"נ כשר בדיעבד קמ"ל דבעי קיום חותמיו ע"ש וי"ל דלכך באמת לא אוקמוה אדאורייתא גזרה אטו חרש מעיקרו דלאו שליח הוא כלל דלאו בר דעה הוא ומדאורייתא פסול ואמנם בנשתתק י"ל דאוקמוהו אדאורייתא ואמנם דבינו כתב עד שנשתתק וע' ב"ש מ"ש בזה:

נא ולכאורה י"ל לר"א דס"ל ע"מ כרחו ובפני נכתב משום לשמה דאין לומר דבפני נכתב דלא אתי לאחלופי דהא לר"א לא בעי ע"ח כלל אלא דילמא מייתי ע"ח או אזלי למדה"י דהא ר"א ס"ל בכל שטרות ע"מ כרתי וא"כ הוא גזרה לגזרה וע"כ דלר"א בפני נכתב משום לשמה ואע"ג דרבא לא חייש משום לשמה היינו משום דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי אבל בכתיבה דחיישינן דמצא הבעל כתוב ועומד כפירש"י או דהסופר כתבו להתלמד כמ"ש התוס' ליש זה וז"ב לע"ד ולפ"ז א"ש דלא נקט מתני' אילם דפסול דהא לענין לשמה שפיר מהני שיכתוב בכת"י כמ"ש מהרש"א וא"כ אם הוא מקוים ושפיר כשר אילם וי"ל דמתני' ר"א הוא וחרש פסול אפי' במקוים משום דאינו בר שליחות אבל אילם כשר בגט מקוים וכמ"ש דלענין בפני נחתם הרי הוא מקוים ולענין כתיבה מהני שיכתוב בכח"י אבל הרמב"ם דמיירי באינו מקוים שפיר כתב דיתקיים בחותמיו היו שלשה עדים אף וז"ב:

כב והנה בש"ע סי' קמ"ב סי"ז היו שלשה עדים אף שהאחד חתם שלא בפניו אין בכך כלום עב"ש ס"ק ל"ד והנה הב"ש כתב בס"ק כ"ג סי' ק"ל דאם ע"א מקוים לא אמרי' הא אין חותמין זה בלא זה והוי קיום קיום לשני דלקולא לא אמרינן זה ע"ש וכתבתי הטעם בס"ק ט"ז דהוי נפיק נכי רבעא אפומא דחד סהדא ע"ש ולפ"ז בהיו עדיו שלשה אם השלוח מעיד או עדים מעידים על שני החתימות אף דאין מכירים חתימת השלישי מ"מ הוי קיום לשלישי דאין חותמין זה בלא זה וכאן ל"ש נפיק נכי ריבעא אפומא דחד סהדא דהא תרי נינהו ואמנם למ"ש רמ"א דהשלישי א"צ לחתום בפניהם אינו קיום אך זה אם הם משום תנאי וכבר דברתי בזה במ"א.

כג הרמב"ן בנמוקיו הקשה אהא דאמר רב יוסף למאי נחוש לה הא בעינן שמו ושמה כו' הא זה רק מדרבנן ותירץ דרב יוסף ס"ל כר"מ דע"ח כרתי ובעי מוכח מתוכו וצ"ע דהא רב יוסף ס"ל ע"מ כרתי התוס' דף פ' ד"ה דקיי"ל ואפשר כדעת הרי"ף ורמב"ם דאף לר"א מהני ע"ח ושם מיירי דלא הי' ע"מ וא"כ פ"כ אעד וחתימה וסמכינן וצ"ל מנפח מתוכו ואין בידי ספר הרמב"ן רק מה שראיתי בישועת יעקב רסי' קכ"ט ע"ש:

כד הלכה כיד כבר הקשה הלח"מ דהא האשה שאמרה גרשתני נאמנת וא"כ אף בעירער הבעל תהי' נאמנת ותי' דש"ה דהגט מסייע לה ע"ש ועתוס' ב"מ בסוגיא דשיירות מצויות ובגיטין דף כ"ז א' דיה אין ע"ש וע"ש דהקשה על הה"מ דכתב בשם הרשב"א דבכל האקומתות צריכה לומר בפ"נ ופ"נ דהא ש"ס מפורש הוא דליישב המשנה בא דאמרה ובלבד שהיא צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ע"ש ואמנם התוס' רצו לומר דלאקומתא דשוי שליח להולכה וקבלי גיטך מיני' אינה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ אלא בשעה שמקבלתו מן השליח והרשב"א לא ס"ל כן אלא דלישנא קמא אלישנא בתרא סמיך וצריכה לומר לפני ב"ד בשעה שהגט יוצא מתחת ידה ע"ש בחי' הרשב"א שהאריך וזה כוונת הה"מ וז"ב וע' ב"ש סי' קמ"א ס"ק כ"ה:

כה והנה בש"ס אמרו אילו יאמרו בפנינו גירשה ולכאורה מה צורך לזה הא שני עדים נאמנים שעשאן שלוחים ושוב א"י לערער כמ"ש תוס' דף ב' ד"ה דאייתוהו בי תרי תרי וצ"ל דה"ל בע"ז כיון דעשאן שלוחים דהן במקום הבעל וכמ"ש הרא"ש ע' ב"ש פי' קמ"א ס"ק י"א ושלוחו כמותו ולכך צ"ל משום מיא ואמנם לכאורה בשני עדים ל"ש מיגו דאולי לא יכוונו יחד כמ"ש התוס' בכתובות אך ז"א דממ"נ אם הם עדים שפיר נאמנים ככל שני עדים שעשאן שלוחים ואם נחשבם כבע"ד שפיר נאמנים במיגו דהא לא כתבו התוס' רק דעדים אין נאמנים במיגו היכי דאינם בע"ד ע"ש בתוס' ותראה דבן הוא וז"ב':

כו ובזה יש ליישב פירש"י דנראה מדבריו דדוקא היכא דעשאן שניהן שלוחין אז נאמנים אבל אם אחד שליח והשני מעיד דהבעל מסר הגט לידו אז צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ והתוס' חלקו עליו ע"ש דף ט"ז ד"ה אבל דכתבו דלרבא כשר מה אם יאמרו בפנינו גירשה ע"ש ולפמ"ש א"ש פירש"י דאז שפיר י"ל דזה שהוא שליח הוא בע"ד ואינו נאמן ואין לומר דיש לו מיגו דהי' אומר בפנינו גירשה ז"א דשפיר י"ל דהשני לא יסכים עמו בשקר זה דהא השני אינו בע"ד ורק שם עד עליו ובעד לא שייך מיגו דשמא לא יסכים עמו חברו ודו"ק. גם לפמ"ש הריטב"א דעדים א"נ משום מיגו דעל פי שנים עדים כתיב ולא מחמת מיגו א"ש מה שכתבתי כאשר ימצא המעיין:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה