אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר א) הלכות נדה ומקוואות › סימן קצ

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר א) הלכות נדה ומקוואות · סימן קצ

סימן קפט

א ע' בס"ט דהוכיח מש"ס פי' יוצא דופן דבת יום א' מטמא בזיבה ומנא ידעינן דארגשה וע"כ דחזקת דם שבא בהרגשה וכן מהא דנדרים ל"ה דאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים כו' ולע"ד י"ל דהתם מיירי לענין טהרות ולטהרות א"צ הרגשה כמ"ש האחרונים ובס"ט גופא. גם מה שהוכיח מהא דאותיום חייבת בקרבן י"ל דשם באמת ארגשה ואעפ"כ לאחר זמן פטורה דאימר הרגשת שמש הוי אבל אם מצאה אותו יום אמרינן ודאי הרגשת הדם הוי דחזקת דם בהרגשה אבל אם באמת לא הרגישה כלל מנ"ל דנימא דארגשה ולא אדעתה דזה רק חששה דרבנן כנראה ממ"ש רש"י ר"פ הרואה כתם וצ"ע:

ב והנה כבר כתבתי סתירת דברי רש"י דבדף [נ"ט א'] פירש דכתם גזרו אטו נדה גמורה וכתבתי דבאמת גזרו אטו נדה גמורה שראתה בהרגשה אלא דזה לא הי' ביד חז"ל לגזור כיון דקרא מפורש בבשרה עד שתרגיש ודבר דהתירה תורה בפירוש אין ביד חז"ל לאסור וע"כ הסמיכו לזה דילמא ארגישה ולאו אדעתה ואע"ג דחשש רחוק הוא מ"מ מועיל עכ"פ דלא הוי נגד היתר של התורה וז"ב. ובזה א"ש מ"ש הט"ז והכ"מ דהא ס"ם הוא ולפמ"ש א"ש דמ"מ מצאו חז"ל סמך דלא להוי סתירה בהדיא נגד התורה וגזרו משום נדה גמורה וז"ב. ובזה י"ל הטעם דבקטנה לא גזרו כתמים דכיון דהוא רק גזרה אטו נדה גמורה ובקטנה דל"ש דמים הוי מלתא דל"ש דלא גזרו רבנן וז"ב. והנה לפמ"ש הר"ן הטעם דנמצא על דבר שא"מ טומאה טהורה דעיקר גזרתם הי' על הבגד ומתוך כך הוצרכו לטמא גם האשה והיכא דהבגד טהור גם על האשה ל"ג וכתבתי לעיל דלענין הבגד הוי טומאת מגע וברה"י ספקו טמא ול"ק קושית הכ"מ דהוי ס"ס דהא ברה"י כל ספקות שאתה יכול להרבות טמא ולכך גזרו גם על האשה אף דבאשה הוי טומאת ראי' דלא ילפינן מסוטה מ"מ טמאה דאי לא קיימא הא לא קיימא הא כמ"ש הר"ן ואמנם בקטנה דהוי דבר שאין בו דעת לישאל גם הבגד טהור ילכך לא גזרו וז"ב. ואמנם בנמצא על גופה דלא שייך ס"ס דספק מעלמא ל"ש יפה כתב הב"ח דגם בקטנה טמא וז"ב. והנה רש"י פירש הטעם דילמא ארגשה ולאו אדעתה ויש לומר דבגדולה ודאי מגופה דהא בשוק של טבחים לאעברה וצ"ל דשכחה ועברה ולאו אדעתה וזה רחוק כמ"ש הרשב"א ולכך תלינין דארגשה ולאו אדעתה דהא דמים מנויין בה אבל קטנה דאין דמים מצויין בה א"כ תלינן דאתי' מעלמא ועברה ולאו אדעתה כפירש"י וז"ב ולפ"ז י"ל דבקטנה מתירין רק משום ס"ס שמא מעלמא ושמא לא הרגישה ואין לומר דהוי ס"ס משם א' דז"א דנ"מ לענין טהרות דלא בעי הרגשה כמ"ש בנוב"י ואמנם בזה"ז דליכא טהרות א"כ ליכא ס"ס דהוי משם א' לכן שפיר המנהג שכתב זקני מהרש"ל דגם בקטנה מטמאין כתם כמ"ש הט"ז והש"ך בשמו ודו"ק. ולפמ"ש התוס' והר"ן א"ש מה שדקדק הב"ח אהא דאמר אפי' סדינין מלוכלכי' ולא אמר אפי' גופה ולפמ"ש י"ל דלענין הבגד יותר יש סברא לטמא דלטהרות ל"ב הרגשה ואין כאן אלא ספק א' שמא מן הצדדים או מן העלי' והוי בסדינין רבותא טפי דאין חוששין ודו"ק:

ג והנה הרשב"א כתב דהא דלא אמרי' עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה דהא צ"ל דשכחה וזה ל"ש ולכך תולין במצוי דהא דמים מצויין בה ע"ש ולפ"ז ליכא ס"ס שמא מהצדדי' ושמא מעלמא דעברה ולאו אדעתיה ל"ש וא"כ הספק מעלמא ל"ש ולא נשאר אלא ספק צדדים ולכך טמאה אבל בקטנה דאין דמים מצויין בה ול"ש סברת הרשב"א דתולין במצוי שפיר הוי ס"ס וכתמה טהור וז"ב. ומעתה י"ל דזה טעם המנהג דבזה"ז כל אשה שרואה כתם טמאה אפי' קטנה כמ"ש רש"ל ז"ל דהא בזה"ז אפי' דם צדדים טמא כמ"ש הראב"ד גבי בדיקת שפופרת דאיכא חומרא דר"ז ע"ש א"כ ליכא ספק שמא מהצדדים ולא נשאר אלא ספק מעלמא ולכך מטמאין כל כתם אפי' של קטנה ודו"ק:

והנה והנה התוס' ר"פ הרואה כתם הקשו אמאי לא פריך מכמה משניות דמיירי מכתמים ותירצו דהני משניות מיירי בכתמים שעל חלוקה די"ל דארגשה ושכחה אבל על בשרה אין רגילות להשהות כתם בלא דעתה דייבש ויפול ע"ש ולפ"ז י"ל דלהכי נקט אפי' סדינין שלה ולא נקט בשרה לרבותא דאפי' בסדינין די"ל ארגשה ושכחה מ"מ א"ח לה ומכ"ש על בשרה וא"ש דיקדוק הב"ח וז"ב. והחו"ד הקשה אמאי ס"ל לשמואל דבלא הרגשה טהורה מה בכך דלא הרגישה עתה דילמא כותלי בית הרחם העמידו הדם ולפני מעל"ע הרגישה וכמו דטמא כל דם מעל"ע דאמרי' הרגשת שמש הוא ולכאורה הי' נראה לבאר בזה סברת הני רבוותא דס"ל כתמים אינן רק לטהרות והיינו דלטהרות אמרי' כותלי בית הרחם העמידו אבל לבעלה ל"א כן אבל דעת זו נדחה והעיקר כתירוץ הרב ע"ש. ובזה אפשר לומר דרב אשי דמשני שמואל כרבי נחמי' ס"ל לא פליג ארב ירמי' דאמר מודה שמואל דמדרבנן טמא' אלא דרב ירמיה מוקי למתני' דנמצא על בשרה כו' לטהרות ולטהרות שפיר אמר דמדרבנן אסור כפירש"י דילמא ארגשה ולא אדעתה היינו דהדם הי' עצור בבית הרחם מעל"ע ולפני מעל"ע הרגישה ורב אשי רצה לאוקמי אפי' לבעלה ואין להאריך דלא קיי"ל כהני רבוותא. ואמנם קשה לי על תירוץ החו"ד דא"כ לעיל דמשני לעולם דארגשה ואימר הרגשת שמש הוא א"כ לאחר זמן אמאי טמאין לוקמי אחזקת טהרה ולימא השתא חזיא ובלא הרגשה דהא השתא ס"ד דבדלא הרגשה טהורה לגמרי וצ"ל דס"ד דש"ס דגם עכשיו הרגישה ואיכא למימר הרי דם לפניך וזה דוחק ויותר י"ל דהא שם מיירי סמוך לוסתה וכדמוקי לה בשבועות וא"כ א"ש דלכך אמרי' ודאי בשעת תשמיש דהי' שעת וסתה חזיתי' ויש לפלפל עוד ואכ"מ ואמנם מ"ש לדעת הני רבוותא והראב"ד הקשה ממ"ש רשב"ג אין לך אשה טהורה לבעלה כו' ואמנם י"ל דכיון דלטהרות היא טמאה דאמרי' לפני מעל"ע הרגישה לכך גם לבעלה מהמרינין ואמנם הני רבוותא אמרו זה לדידן דליכא טהרות ול"ק מהש"ס:

ד סעיף ג הט"ז ס"ק ה' תמה על הב"ח דר"ל בשופעת אפי' פוסקת מעט הוי ראי' אחת דהוא נגד הש"ס ע"ש והנה ספר הב"ח אין ת"י ומהלשון שהעתיק הש"ך ס"ק ד' בשם הב"ח שכ' אפי' פסקה כו' כיון שהוא שופעת אינה אלא ראי' א' שא"א לאשה להיות שופעת כמעין ז' ימים ותחי' והיינו לפי שא"א לה לחיות כשהוא שופעת בתמידות א"כ כן דרך הטבע להעציר הדם מעט מעט שלא תמות וא"כ זה באמת ראי' אחת וז"ב. ואמנם ה"ה למזלפת שנחשב ראי' אחת דנוטפת טפה אחר טפה מ"מ כיון דכן דרך הזילוף הוי כראי' אחת ולפ"ז א"ש דזה לפי מסקנת הש"ס דמזלפת כשופעת א"כ ה"ה בשופעת ופוסקת מעט אבל בס"ד דמזלפת כפוסקת ה"ה בשופעת ופוסקת הוי ב' ראיות וזה קושית הש"ס מכלל דשופעת כי נהרא ופירש"י דהא א"א לה לחיות וכיון דא"א לה לחיות כששופעת בלי הפסק ובע"כ הטבע עושה פעולתו להפסיק מעט ממילא אפי' פוסקת הוי כראי' אחת ודו"ק:

ה סעיף ה ע' בראב"ד דכתב דכתם שחור אין חולין במאכולת שהוא אדום ובס' ס"ט פלפל בזה. וע"ל סי"ז ולפ"ז אם נמצא כתם שחור למעלה מהחגור וכתם שחור למטה מהחגור אף שהעליון פחות מכגריס תולה תחתון בעליון דהא ל"ל שהעליון דם מאכולת דהא שחור הוא וע"כ דמעלמא אתי וכמו שהעליון מעלמא כן התחתון ואמנם לפי מה שכתב הס"ט דבמקומות דשכיחי פרעושין תולין בהן א"כ הוא איפכא דבכה"ג טמאה. והנה יש להעיר לפי מה דקיי"ל דשחור טמא דהאי שחור אדום הוא אלא דלקה ולפ"ז אם בא הכתם לפניו כשהוא יבש והוא שחרחורת י"ל דמתחלה הי' אדום ונהפך לשחור ושפיר יש לתלותו במאכולת ואף דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות כדלעיל סי' קפ"ח מ"מ זה לענין המראה גופי' אבל כאן הוא לענין תלי' במאכולת והבן ולפ"ז י"ל דלכן השמיטוהו הפוסקים והראב"ד י"ל דמיירי בנודע שלא הי' מתחלתו אדום וצ"ע:

ו והנה נראה טעם הרמב"ם דעל בשרה הוא בכ"ש דהרשב"א כתב הא דלא אמרי' עברה בשוק טבחים ולאו אדעתה דזה לא שכיח ואף דארגשה ולאו אדעתה ג"כ ל"ש מ"מ הוי ספק שקול וכיון דדמים מצויין בה תולין במצוי ע"ש והבאתיו לעיל ולפ"ז י"ל דלכך פחות מגרים תולין במאכולת משום דבלא"ה הוי ספק שקול רק דדמים מצויין בה ותולין במצוי וכיון דמאכולת ג"כ מצו' שפיר תולין במאכול' וז"ב ולכך בבשרה לבד דל"ש לתלות בשוק של טבחים כדלקמן סעיף י"א ולא נשאר אלא ספק מאכולת אין חולין וז"ב. ובזה א"ש מה שהקשה במנ"י על הרמב"ם דלא מוקי הברייתא דספק טמא בכה"ג ולפמ"ש א"ש דדינו של הרמב"ם הוא רק למסקנת הש"ס דמשני דעל בשרה אפי' עברה בשוק ש"ט אין תולין אבל בס"ד אכתי לא ידעינין מזה ודו"ק:

ז סעיף יש להסתפק אם נמצא למעלה מן החגור כתם על מקום הצבע שבבגד וכתם למטה מן החגור על מקום הלבן ושנהם כגריס ועוד אם תולה תחתון בעליון דהא העליון אינו כתם כלל ודומה לאם העליון פחות מכגריס דאין תולין דשמא דם כנה הוא אע"ג די"ל דמעלמא בא מ"מ כיון דבלא"ה טהור ואין נ"מ אם מעלמא אתי או מגופה אין תולין בו התחתון וא"כ ה"נ כיון דעליון בלא"ה טהור דעל צבע הלא אין תולין בו ויש לחלק דהכא ע"כ העליון מעלמא בא דאל"כ למה נטהרנו וצ"ע:

ח בש"ך ס"ק ח"י לפמ"ש במ"א ליישב קושית הכ"מ והט"ז על כל כתם דהא איכא ס"ס ואמרתי דהוי ספק טומאה ברה"י וכל שאתה יכול להרבות ספקות ברה"י טמא והיינו לענין הבגד או הכלי דה"ל טומאת מגע דילפי' מסוטה אבל לא לענין האשה עצמה דה"ל טומאת ראי' ולא מגע דלא ילפי' מסוטה וגם לענין איסור נדה לבעלה ל"ש זה כמ"ש התוס' בב"ק רק כיון דאסרו הבגד אסרו גם האשה ולכך אם הבגד א"מ טומאה ל"ג ולפ"ז י"ל דאם יש ספק אם נגעו הידים באותו מקום י"ל דה"ל כמו ספק על ולא חיישינן ואמנם לתירוץ הכ"מ דל"ש ס"ס בזה שפיר י"ל דחיישינן וא"ש דברי הט"ו דסתמו וצ"ע:

ט סעיף יא אבל נמצא על בשרה וגם על חלוקה. כבר כתבתי לעיל דלהכי פחות מכגריס תולין במאכולת על חלוקה דהוי ס"ס ספק ממאכולת ספק משוק של טבחים דדילמא עברה ושכחה ע"ש ול"ק דהוי ס"ס משם א' דמה לי ממאכולת מה לי משוק של טבחים דיש נ"מ אם הוא כגרים וכל שיש נ"מ בין הלשונות הוי ס"ס ועט"ז ויש להסתפק אם אבד החלוק או נתכבס ולא בדקתו ונמצא על בשרה לחוד אם טמאה דכאן ליכא הוכחה דאם איתא ה"ל לאשכוחי גם על חלוקה וכן נראה מהט"ז י"ג דכתב דעל בשרה הוי הוכחה ונראה דהאשה נאמנת לומר דלא הי' על חלוקה דם והנה הכו"פ הקשה איך שייך להתיר בגדי צבעונן לאשה משום פ"ו הא משחרב בהמ"ק ראוי שלא לישא נשים כו' וע' בס"ט ס"ק י"ז שכתב ג"כ סברא זו ולכאורה נראה דלאו משום פ"ו התירו אלא משום טהרות דחששו להפסד טהרות ותדע דהא להני רבוותא דהביא הראב"ד ואולי הרי"ף חד מינייהו דס"ל דכתמים אינן אלא משום טהרות אבל לבעלה לא א"כ למה התירו אלא משום הפסד טהרות וז"ב. ואמנם מהא דאמרינן דף ג' ושמאי משום ביטול פ"ו ע"ז שפיר יש להקשות כקושית הכו"פ ואמנם א"ש דשמאי והילל בזמן הבית הוי ק"כ שנים לפני החורבן ואז לא שייכה עוד האי משחרב בהמ"ק וז"ב ובזה א"ש מה דקשה לי אהא דאמרי' דף ז' ר"א אומר כל אשה שעברה עלי' ג' עונות דיה שעתה הא ר"א מתלמידי ב"ש הוי ושמאי ס"ל בכל הנשים דיה שעתן ולפמ"ש א"ש דבזה"ז אחר החורבן גם ב"ש מודי וע"ש דף ו' דאמרינן ר"א שמותי ופי' תוס' מתלמידי ב"ש ע"ש ודו"ק

י סעיף טו ואם אחת כסתה ראשה והאחרת לא כסתה ואחת מהן יש לה מכה בצווארה ונמצא כתם למטה מהחגור זו שכסתה טהורה אפי' המכה בהשנית והאחרת טמאה ע"ל סעיף י"ט בהג"ה. ובזה י"ל מ"ש הש"ך ס"ק כ"ט דבצוואר ממש בלא"ה תולה דנפל משם ולפמ"ש גם בצוואר ממש נ"מ לענין השנית שכסתה דתולה ובגוונא דהאתת לא לבשה כלל ודו"ק:

יא סעיף טז עש"ך ס"ק למ"ד מ"ש בשם העט"ז למה כאן צריכה שתדע שלא נזדקרה ובחידושי על הרא"ש כתבתי טעם דשם כיון דכתמים דרבנן א"ח שמא נזדקרה אבל כאן דאנו רוצין להוכיח מזה על התחתון צריך להיות הוכחה ברורה דאל"כ אין כאן הוכחה וז"ב גם כתבתי שם אם יש בעליון כגריס מצומצם דאז י"ל להפך דבכתמים תולין להקל דא"צ כגריס ועוד וא"כ התחתון טהור וכתבתי דהרא"ש לא ס"ל כן ע"ש ודו"ק וע' בס"ט בט"ז ס"ק טו"ב וטעמא דמלתא נ"ל. נלע"ד לפרש סברתו דכאן בכתם הא דתולין בדם הצפור היינו דיש הוכחה דלא מגופה אתי דהא לא ארגישה וחזקת דם שבא בהרגשה וכאן דע"כ, אחת מהן ראתה בלא הרגשה וא"כ אתרע ההוכחה וממילא הוי כמו שאין במה לתלות דהספק לחומרא אבל שם א"צ הוכחה להתיר וז"ב. וע' בנה"כ שהקשה על הרשב"א שכתב דא"כ השאילה חלוקה לכותית שלא ראתה וכתב הנה"כ שלא ירד לסוף דעתו דאיך נתלה בה כיון שלא ראתה ואני לא אבין דהא עכ"פ הגיעה הגיעה לזמן הראוי לראות כמ"ש בסעיף ל"ב ולמה לא נתלה בה ואמנם עיין לקמן סעיף מ"ט דאותה שלא ראתה תולה באותה שראתה וא"כ הקשה הנה"כ שפיר דהכותית שלא ראמה אינה בכלל הספק כלל וצ"ע וע' בסדרי טהרה דיישב כוונת הרשב"א על נכון עיי"ש:

יב סעיף כה ואם נמצא על כ"א כחצי סלע ועוד י"ל דשתיהן טהורות דהוי כנתעסקה בכגריס נמצא עלי' כגריס ועוד וכן אם נמצא על כ"א כחצי סלע וגריס דהוי כנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסי ולפ"ז ע"כ דחצי סלע יותר מכגריס וכן הוכיח בכו"פ (יג) הנה"כ הקש' אמה דהוכיח הרשב"א דא"כ אם אחת מהנשי' ראתה כתם לאחר שאלה נטהר את האחרות דהא אין באה לישאל וכתב הנה"כ דאפשר באמת כן הוא והסדרי טהרה כתב דאשתמיט מני' ש"ס ערוך דאין תולין כתם בכתם אף דבעלת הכתם אין באה לישאל ע"ש ולכאורה ל"ק דהא שם מיירי בשני שלה דמקלקלא לה וא"כ באה בעלת הכתם לישאל דהא זה פלוגתא דרבי ורשב"ג ואמנם התוס' פירשו דמיירי בראשון שלה ואז אינה באה לישאל ואעפ"כ אין תולין י"ל הא דכתמים דרבנן דהא באמת איכא ס"ם כמ"ש הכ"מ והט"ז כתב כיון דרוב דמים יוצא ממקור לא נחשב זה לס"ס והמנ"י כתב דהוי ס"ס דרוב נשים מרגשת בשעת ראי' אם רואות דם אתרע לן רובא והוי ס"ס ע"ש והנה ר"מ דחייש למעוטא ומ"מ בס"ס מטהר בר"פ האשה ועכצ"ל דחזקת טהרה דאשה מסייע לרוב דס"ס מטעם רוב ובזה מודה ר"מ כמ"ש תוס' ד"ה מיעוטא דף י"ח ב' ע"ש ולדעת הרשב"א דס"ס עדיף מרוב א"ש בלא"ה גם לדעת התוס' דרק מדרבנן חייש ר"מ למיעוטא א"ש דכתמים דרבנן לר"מ ולפ"ז יש להבין מה דאמרינן דף ה' א' אין ר"מ דמחמיר בכתמים ולכך מטמא בכתם למפרע בד' נשים טפי מבראי' כפירש"י שם והתוס' הקשו שם דא"כ מה לו להש"ס להאריך הל"ל ר"מ הוא ע"ש ולפמ"ש א"ש דלרבנן דבס"ס לדידהו מותר גמור אפי' מדרבנן ואעפ"כ בכתם טימאו אע"ג דאיכא ס"ס וצ"ל דהיא גזרה אטו ראי' גמורה כפירש"י דף נ"ט א' ד"ה לא להקל בנדה גמורה ע"ש וכיון דהוא רק מפני גזרה שלא להקל בנדה גמורה א"כ בד' נשים דאפי' בנדה גמורה דיין שעתן תו ליכא למגזר בכתם דידהו אטו נדה גמורה ולכך מטהרי רבנן למפרע אבל ר"מ דס"ל דס"ס מדרבנן אסור דלא עדיף מרוב לדידי' ולכך מטמא בכתם דידהו למפרע דבשלמא בראי' הואיל ואין דם מצוי בהן אמרי' מכי אתי חזיתי' אבל בכתם אמרי' אי בדקה החלוק מקודם הוי אשתכח כמו שפירש"י שם דלר"מ לא צ"ל גזרה אטו ראי' גמורה כמ"ש והיינו דאמרי' ר"מ הוא דמחמיר בכתמים ודו"ק עוד י"ל הא ר"מ היא דמחמיר בכתמים בפשיטות דהא רוב דמים באים בהרגשה ולכך מקילינן בכתמים אבל ר"מ דחייש למיעוטא מחמיר בכתמים יותר מראי' אבל לרבנן הוא רק משום גזרה וכנ"ל:

שם סעיף כו דבכתמים שומעין להקל י"ל כפי מ"ש הט"ז ס"ק י"ז כן י"ל כאן דהא אי לאו התלי' במה שנתעסקה הי' טמא ואין לד היתר אלא מחמת דתולין בדם הצפור וכיון דבזה עצמו יש ספק אם יש לתלות בו ל"ש לומר דספק בכתמים להקל דזה שייך אם הספק בהכתם דהיינו אם הוא מראה טהור או טמא שייך לומר ספק כתמים להקל דהספק הוא אם יש כאן כתם או לא אבל כאן בודאי יש כתם והספק רק אם תולין יש להחמיר ועוד די"ל דהוי ס"ס להחמיר ספק אם יש לתלות בו כלל ואפי' אם יש לתלות שמא בכל זאת הוא ממקור עצמו ואמנם זה י"ל דהוי ס"ס משם א' וצ"ע ואמנם לפי מה שביארתי לעיל סברת הט"ז ל"ש הסברא הכא כלל בט"ז ס"ק ח"י יש להטעים הדבר יותר דהא בש"ס איכא מ"ד דכגריס טמא אלא דאנן פסקינן דכל דבר להחמיר חוץ מגריס של כתמים דהיא מדרבנן וספק להקל כפירש"י וא"כ כאן י"ל ס"ס להחמיר שמא לא נדבקו בה כל הגריס ואיכא כגריס ועוד ושמא כגריס טמא וקמ"ל הרמב"ן דטהור ודו"ק:

טו סעיף לה בט"ז ס"ק כ"ד מ"ש ונ"ל טעמו. אף דלעיל סעיף ו' כתב המחבר דדוקא אם נמצא על בשרה לבד הוא בכ"ש וכאן נמצא גם על העד מ"מ הטעם הוא דבבשרה. ל"ש מאכולת אבל אם נמצא על הבגד ג"כ אמרינן דמן הבגד בא ומשם בא על בשרה אבל כאן דהעד הוא בדוק וע"כ דמהדם בא ושם ל"ש מאכולת ולכך בכ"ש טמאה וז"ב והחו"ד ס"ק ו' הוכיח מדברי הט"ז דס"ל דאם נמצא גם על הבגד מודה הרמב"ם ולא הבינותי וז"ב וע' בחו"ד ס"ק י"ב שהניח בצ"ע לדעת הרמב"ם אם נמצא כתם למעלה מחגור על בשרה פחות מגרים וגם למטה דבבשרה לא תלינין במאכולת וע"כ מעלמא אתי וא"כ גם למטה מעלמא ע"ש והנה אם טעם הרמב"ם דכאן נמצא כ"ה ומגופה הוא כאן ל"ש זה דהא הוא למעלה מחגורה וע"כ או ממאכולת או מעלמא ואין הוכחה לכתם שלמטה די"ל דלמעלה ממאכולת הוא וכן לטעם דבבשרה ל"ש מאכולת וכאן ע"כ ממאכולת או מעלמא וצ"ע. ואמנם יש נ"מ אם חברתה תולה בה דלדעת הרמב"ם דבבשרה בכ"ש טמאה חברתה תולה בה והש"ך ס"ק יו"ד משמע כהרמב"ם לגמרי וכתב דבש"ס מוכח כן לפ"ז יש לפסוק אפי' להקל דחברתה תולה בה וצ"ע:

והנה המ"ני פסק כהב"ח וכהי"א דסעיף ח' ולא כהרמב"ם וע"ש דכתב דבכתמים שומעין להקל וא"כ לענין חברתה הוי שתיהן טמאות אך בלא"ה אין תולין כתם בכתם כדלקמן סעיף מ"ג. ואמנם אכתי יש נ"מ אם נמצא על חברתה בבשרה כתם פחות מכגריס וגם על החלוק שהשאילה לאחרת נמצא פחות מכגריס דאם נתלה בהאחרת תהי' היא טמאה אבל אם נתלה בה יהיו שתיהן טהורות לפמ"ש דלא כהחו"ד וכיון דבכתמים אזלינין להקל אמרי' דהכתם היא ממנה וא"כ שתיהן טהורות וצ"ע

והנה הא דאין תולין כתם בכתם נלע"ד הטעם דכבר כתבתי הא דתולין בכתמים בכל מידי דאיכא למתלי היינו מדלא ארגשה ודאי דמעלמא אתי וא"כ איך נתלה בחברתה דג"כ לא ארגשה ואעפ"כ טמאה דהא ליכא מידי למתלי וע"כ צ"ל ארגשה ולאו אדעתה וא"כ הוי תרי דסתרי אהדדי וז"ב. וראיתי להרב חו"ד שהקשה דא"א לומר הטעם דבבשרה לא תלינן במאכולת להרמב"ם משום דבבשרה ל"ש מאכולת דהא בנדה י"ד אמרינן דרק אותו מקום בדוק אצל מאכולת משמע אבל שאר גופה מצוי ע"ש ואמנם י"ל דבאותו מקום בדוק הוא וליכא כלל מאכולת אבל שאר גופה יוכל לבוא מאכולת לפעמים רק דלא שכיח וכיון דל"ש מאכולת תו לא תלינין בי' דכל הטעם דתלינין במאכולת הוא דהא לא ארגשה כמ"ש לעיל ואף דאיכא למימר ארגשה ולאו אדעתה מ"מ לא שכיח ולכך תולין במאכולת דמאכולת שכיח יותר ואמנם בבשרה דל"ש מאכולת תו אין תולין בו ואמרינין דילמא ארגשה ולאו אדעתה וז"ב:

והנה י"ל טעם הרמב"ם דהא דתולין במאכולת היינו רק לענין הבגד דהבגד יש לו חזקת טהרה אבל אשה דל"ל חזקת טהרה דעלולה לראות כמ"ש רש"י נדה ב' ב' ד"ה כיון ע"ש לא תולין כלל ואמנם אם נמצאו גם על הבגד מתוך שתולין לענין הבגד תולין גם לענין האשה ושפיר כתב המחבר סעיף ו' דרק בנמצאו על בשרה לבד טמאה בכ"ש דאז אין נ"מ רק לענין האשה וז"ב ומבואר דלא כהחו"ד. ובזה א"ש דכתבו התוס' ד''ה ולמחר וי"ל דנאבד העד ועוד י"ל דנמצא גם על העד כו' וצ"ל דיש כגריס ועוד כו' ע"ש וכתב המהר"מ לובלין דזה קאי גם על התירוץ הראשון ולפמ"ש י"ל דרק לתירוץ האחרון כתבו כן דנמצא גם על העד אבל לתירוץ ראשון דנאבד העד וא"כ אין נ"מ תו לגבי העד שפיר י"ל דמיירי בפחות מכגריס ועל בשרה אין תולין וטמאה בכ"ש ובחי' פלפלתי ואכ"מ

(טז) סעיף לז עש"ך ס"ק מ"ה. הפלתי הקשה עליו ונראה לבאר דבריו. מ"ש דרש"י לא בא אלא לומר דבכה"ג מודה רבי דאינה טמאה נדה אלא משום כתם ע"ש והיינו נ"ל לפמ"ש לעיל הטעם דכתם טמא ולא מהני ס"ס כמו שהקשו הכ"מ והט"ז משום דעיקר תקנתו על הספק ולכן אפי' ס"ס לא מהני ע"ש ובאמת הט"ז הקשה שם על עיקר התקנה ובזה לא שייך סברא זו ואמנם כאן ודאי שייך לומר דכיון דכבר תיקנו חז"ל דכתם טמא מספק (והיינו כמ''ש הט"ז דרוב דמים באשה מן המקור) א"כ אף בכה"ג דאיכא ס"ס לא מהני וטמאה משום כתם אבל לא משום נדה וז"ב ומ"ש הש"ך דרש"י אזיל לפי פירושו דנמצא על ירכה דאיכא ס"ס ספק מעלמא אתי על הירך כו' והנה יש להבין הא נמצא על בשרה לא תלינין במעלמא אף בעברה בשוק של טבחים כמ"ש בסעיף י"א וצ"ל דכאן הא מיירי שנמצא על העד ג"כ וכמ"ש התוס' בתירץ ב' ואפי' לתירוץ א' דנאבד העד א"ש דכיון דנאבד העד ליכא הוכחה דמגופה בא כמ"ש הט"ז ס"ק י"ג דהא העד נאבד ואפשר דהי' עליו ג"כ לכלוך דם וז"ב. ואמנם י"ל הא בשוק של טבחים לא עברה ומה"ת נימא דהיא מעלמא וצ"ל דאמרי' דילמא עברה ולאו אדעתה ואף דזה ל"ש כמ"ש הרשב"א מ"מ הא איכא עוד ספק שמא היה ואף העד מקודם וא"כ אף דהספק השני דעברה ולאו אדעתה ל"ש מצטרף לס"ס כמ"ש הפ"י הפ"י בכתובות ובאמת לפי מ"ש הש"ך ועוד נ"ל כו' אפי' משם כתם טהור ואמנם בנמצא על העד ל"ש הס"ס דגרע משום אונס חד הוא כמ"ש הש"ך וז"ב ואמנם ס"ס של הש"ך הוא ספק מן העד בא על הירך ספק מעלמא ואת"ל מן העד שמא הי' עליו מקודם ואמנם אם מיירי במקום שדם המקור יכול ליפול שם א"כ בלא העד י"ל ספק שמא מן המקור נפל על הירך ואף דמדאורייתא ל"ח דהא כל כתם טהור מה"ת וע"כ דאמרינן מדלא ארגשה ודאי לאו מגופה רק דהספק שמא מן העד ובזה ל"ש מדלא ארגשה די"ל הרגשת עד הוא וכיון דנגד הספק שמא מן העד איכא ס"ס א"כ מדאורייתא טהור רק דמדרבנן טמאה עכ"פ ככל כתם דחיישי' שמא מן המקור נפל לשם וזה י"ל כוונת הש"ך ודו"ק:

יז סעיף לט עט"ז ס"ק כ"ח וע' חו"ד שביאר דבריו דאף דקינחה כיון שיש ספק אם הדם מעלמא אף שהרגישה אמרינין הרגשת עד הוא וטהורה מדאורייתא אבל אם אין במה לתלות וידעינין שהדם מגופה אף דלא הרגישה טמאה מדאורייתא ואמרינין הא דלא הרגישה שטעתה וסברה הרגשת, עד הוא ע"ש וע' בס"ט סי' קפ"ג סק"א הטעם משום ס"ס וע"ש שפלפל אי הוי ס"ם ע"ש ולע"ד נראה דאם הספק אי מעלמא מוקמינין לאשה בחזקת טהרה אבל אם ודאי מגופה רק הספק אם ארגשה א"כ מדרבנן עכ"פ טמאה וא"כ אתרע לה חזקת טהרה כמ"ש הר"ש במס' טהרות ודו"ק ועוד דהא רוב דמים באים בהרגשה וז"ב:

יח מ"ש לעיל בשם הנה"כ שהקשה על הרשב"א והס"ט כתב דאשתמיטתי' ש"ס ערוך דאין תולין כתם בכתם הנה עפ"ז י"ל קושית התוס' שם דלא מבעיא לי' אליבא דרבי בראשון שלה כיון דלא חזיא מגופה ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דבראשון לא אבעי' ליה כלל דהא בעלת הכתם לא אתיא לשאול כלל דלה אין נ"מ דבלא"ה טמאה אבל בשני בעי שפיר דהא שפיר אית לה נ"מ לספור עוד יום א' וז"ב ואולי כן היתה דעת היש מרבוותא ול"ק מה שהקש" הרשב"א עליהם ודו"ק (יט) מ"ש הס"ט והכו"פ על הטור דלדעת הסוברים דר"ח משום כתם מטמא ממילא ל"ק קו' הרשב"א מג' נשים ולא מוכח דינו והטור פסק כתרויהו י"ל לפמ"ש הס"ט עצמו דהא דכתם טמא דה"ל למידע אם עברה במקום שדמים מצוים וכיון שא"י טמאה ולכך מטמא ר"ח משום כתם דה"ל למידע אם הי' העד משעה שבדקתו במקום דמים אבל בג' נשים דמה הוה לאשה זו לדעת אשר ביד חברתה ל"ש זה משא"כ לרבי דמטמא ודאי ודו"ק:

(כ) סעיף לה הנה התוס' כתבו שני תירוצים ע"ש בד"ה ולמחר דמיירי שנאבד העד א"נ אפי' העד לפנינו שמא דם העד בא מיריכה וכגון שהוא כגריס ועוד ע"ש וכתב מהר"מ מלובלין דהאי כגון הוא קאי על שני התירוצים ולכאורה י"ל דרק לתי' אחרון כתבו כן דהנה הרמב"ם פסק דאפי' אין בו כגריס ועוד טמא וכתב הט"ז דלטעמי' אזיל דס"ל על בשרה אפי' פחות מגרים טמא וא"כ ממ"נ אם הדם הי' על יריכה ומשם בא על העד א"כ בלא"ה טמאה בכ"ש ע"ש ולעיל כתבתי ביאור דבריו ולפ"ז יקשה אם התוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם וכמ"ש הש"ך בדעתם קשה אמאי כתבו וכגון שיש בו כגריס ועוד ואמנם א"ש דהרמב"ם ס"ל דטמא משום כתם אבל כאן בש"ס דאמרינן טמאה נדה שפיר כתבו דע"כ מיירי שיש כגריס ועוד וז"ב:

ואמנם מפשט דברי התוס' משמע דכתבו זה לדינא וכן השיב לי חכם א' ואמרתי דאעפ"כ א"ש דבריהם דהא לעיל בד"ה וטחתו כתבו דמיירי במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם (ולפמ"ש הס"ט דאל"כ קשה מאי קאמר חוששת אמרת לן א"כ מאי קמ"ל ע"ש) ולפ"ז דאי לא הוי כגריס ועוד אפי' על בשרה טהור דהא הטעם דעל בשרה טמא בכ"ש דמסתברא דמגופה הוא דרגלים לדבר דבגופה אשתכח כמ"ש הרשב"א וכאן דאין דם המקור יכול לבוא משם וע"כ דמן העד בא וא"כ ל"ש לומר בבשרה אשתכח ומבשרה הוא וא"כ שפיר חיישי' למאכולת וז"ב. אבל הרמב"ם מיירי באם דם המקור יכול לבוא משם שפיר פסק דלא בעינן כגריס ועוד וז"ב:

ולכאורה י"ל דלעולם מיירי דאין בו כגריס ועוד ואי דמאי קמ"ל אי חוששת אמרת לן י"ל דזה קמ"ל דאפי' אין כגריס טמאה ולא אמרינן ממאכולת הוא ועכצ"ל דהתוס' כהרמב"ם ס"ל דעל בשרה אפי' פחות מגריס (ח"ב) ד טמאה וא"כ קשה מאי קמ"ל דבדקה עצמה אפי' לא בדקה עצמה ומצא פחות מכגריס טמאה וע' ס"ד וז"ב. והחו"ד פי' דאילו דם המקור יכול לבוא היינו מטהרים מנדה דהיינו תולין דממקור אתי עת' בלי הרגשה דמוקמינין אחזקה ע"ש ואמנם אם נמצא גם על העד במקום שנגע ביריכה א"כ ע"כ בשעה שטחתו על הירך כבר הי' הדם על הירך ומשם בא על העד וכיון דע"כ יצא הדם מחזקתו תו אתרע חזקה דמעקרא וא"כ שפיר י"ל דמעקרא בשעת בדיקה הי' והרגשת עד הי' ושפיר י"ל דמיירי שדם המקור יכול לבוא וז"ב וזה רצו התוס' לחדש בתירוץ בתרא דלא נצטרך לומר דמיירי במקום שאין דם המקור יכול לבוא ודו"ק. ואמנם זה כשיש בו כגריס ועוד אז מוקמינין לה אחזקה דהשתא כיון דיצא מחזקה דמעיקרא ואמרינן כמו שהדם נמצא עתה כן נמצא אז בשעת בדיקה והוא טמאה נדה ובהרגשה וטעתה וסברה הרגשת עד הי' אבל אם אין כגרים ועוד אף דפסק הרמב"ם דעל בשרה טמאה בכ"ש ולא תלינין במאכולת הטעם דאף דלא ארגשה וה"ל למימר מאכולת הוא מ"מ נגד זה יש חזקה דבבשרה נמצא בבשרה הי' והוי ספק השקול וז"ב בדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם יליף לה מברייתא ריש הרואה על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא ע"ש במ"מ שכתב וסובר רבנו שכל פחות מכשיעור ספק הוא ועל בשרה טמא ע"ש וכיון דגם עתה ספק הוא א"כ ל"ש לאוקמי אחזקה דהשתא וכמ"ש ביו"ד סי' פ"א דבסירכא אף שיצאה מחיים לא נאסרו הגבינות דה"ל ס"ם ע"ש וה"ה כאן באין כגריס ועוד ה"ל ס"ם שמא ממאכולת ואת"ל מגופה שמא עתה נפלה ממקור בלא הרגשה והדרא קושי' לדוכתא דתהי' טהורה מנדה כמ"ש החו"ד וע"כ דמיירי שהוא במקום דאין דם המקור יכול לבוא שם וא"ש המשך דברי התוס' דלאחר שכתבו תירוצם השני כדי שלא נצטרך לדחוקי דמיירי דאין דם המקור יכול לבוא שם כתבו דלפ"ז ע"כ מיירי שיש בו כגריס ועוד וז"ב וגם סמיכות שני דבורי התוס' א"ש ואחר הפלפול הזה י"ל דשני הדעות לא פליגי דדעה א' פירשו בזה דברי הש"ס דאמרי' טמאה נדה וע"כ ביש בו כגריס ועוד דאל"כ ליכא חזקה דהשתא וכנ"ל ואמרי' דממקור נפל בלי הרגשה אבל דעה שני' דהוא הרמב"ם פ"ד מה' א"ב ה' י"ט כתב רק טמאה והיינו משום כתם דהא בעד שאינו בדוק כתב אם הי' הדם כגריס ועוד ה"ז נדה וכאן כתב רק טמאה ודו"ק ובמכתב לחכם ח' כתבתי גם בחידושי על הש"ס עיי"ש:

והנה התוס' הביאו פיר"ח דנמצא עליו על העד כו' וסיימו ופריך והא חוששין אמרת לן דאימור מעלמא אתי וכבר עמד בספר סדרי טהרה דהאי סיומא אין עני לפיר"ת ולפמ"ש א"ש כמין חומר דהא כתבתי דהתוס' כתבו תירוצם השני שלא נצטרך לומר דמיירי במקום שאין דם המקור יכול לבוא שם ושפיר מיירי אף במקום דיכול לבוא דם המקור ולפ"ז הוי א"ש והא חוששין אמרת לן דדילמא מדם המקור נפל שם וכמו כל התם דעלמא אבל לפיר"ת דמצאה על העד וטחתו בירכה היינו שהניחתו בגלוי ולא בקופסא ובזה ל"ש חשש שנפל מן המקור דהא לא נמצא על הירך כלל וא"כ ליכא לפרושי דחוששין לזה וע"כ דחוששין היינו דילמא מעלמא אתי וזה כוונת התוס' ודו"ק. ובזה א"ש דנאיד ר"ח מפירש"י דפירש וטחתו ביריכה ממש ולפמ"ש א"ש דא"כ הדרא ק"ל דהא ה"ל ס"ס שמא ממאכולת ושמא עתה נפל על הירך מהמקור ומשם בא על העד וכמ"ש לעיל ואמאי טמאה נדה ודו"ק היטב

כא סעיף מז בדקה חלוקה, עש"ך וט"ז שהקשו ל"ל הבדיקה הראשונה וע"ש מה שתירצו ונראה דהנה הכו"פ הקשה הא קיי"ל דע"א א"נ היכא דאין בידו ויכול לומר איני מאמינך א"כ גם לענין איסור יכולה השני' לומר איני מאמינך וע"ש ובאמת דיש לחלק דדוקא אם אמר לו טהרות שעשיתי עמך טמאות אינו נאמן דמוקמינין להו אחזקתייהו אבל כאן דהרי דם לפנינו אלא דיכולה לתלות בראשונה ואמנם אם אפשר בשאלה צריכה לשאלה כמו שבירר בסדרי טהרה סעיף ל"ט ס"ק ס"ז מדברי הרשב"א ודלא כש"ך וא"כ כיון דצריך לשאלה והיא אומרת שבדקתו כשפשטתו ממילא השני' טמאה וז"ב אלא דהכו"פ הקשה שפיר לפ"ד הש"ך ס"ק מ"ו דכתיב דאפי' יודעת ממי לקחתו א"צ לשאלה ע"ש ואף לפ"ד הש"ך יש לחלק כמבואר למעיין אך נלע"ד די"ל דכיון דלגבי עצמה נאמנת נאמנת דבדקתו כשפשטתו ולא הי' בו כתם והיא טהורה דתורה האמינתו מוספרה לה גם לגבי חברתה נאמנת וכמו שמצינו בסנהדרין ט' ע"ש בתוס' ד"ה אצל אשתו דמ"ד מתוך שנאמן על חברו נאמן גם על אשתו להרגה ע"ש דלענין שורו שפיר אמרי' הכא ע"ש ברש"י ותוס' ואמנם זה כשבדקתו קודם שלבשתו אבל אם לא בדקתו קודם שלבשתו דאז א"צ לנאמנותה לגבי דידה דבלא"ה טהורה תו א"נ לגבי חברתה לומר דבדקתו כשפשטתו ודו"ק:

כב סעיף מא ואפי' הוא בתוך ז"נ נרשם בבה"ג שזה מהרשב"א ולע"ע חפשתי ולא מצאתי ואין בידי ספר ב"י:

כג סעיף מב וכן אם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה הרמב"ם פסק כרבי ובסדרי טהרה הקשה מפי"א מה' נחלות דלא פסק כרבי נגד אביו ע"ש ונראה דלכאורה י"ל דהא כאן איכא ס"ס שמא הוא מהסופרת ז"נ ואת"ל שהוא ממנה שמא לא הרגישה דבכל הכתמים ליכא ס"ס שמא מהצדדים ושמא לא הרגישה דרוב דמים מהמקור ורוב דמים בהרגשה וליכא אלא תרי מיעוטא אבל כאן האי ספק דילמא מחברתה אינו נגד רוב והספק השני אף דהוא נגד הרוב מהני שפיר לס"ס כמ"ש הפ"י בכתובות ובקו"א שם ואין לומר דגם גבי חברתה איכא ס"ס זה והוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי ז"א דגבי חברתה ליכא ס"ס דהא לענין סתירה אפי' בלא הרגשה סותרת כמ"ש האחרונים וליכא גבה אלא ספק א' שמא מחברתה וה"ל לתלות בהאי דסותרת וקשה מ"ט דרבי דס"ל אינו תולה ואמנם סברת הפ"י הנ"ל תלוי בזה אם ס"ס הוא מטעם רוב שפיר סמכינין המיעוט הב' לפלגא והוי רוב כמ"ש הפ"י אבל אם ס"ס הוא מטעם דספק א' מדרבנן לחומרא כדעת הרמב"ם וה"ל הספק הב' ספקא דרבנן א"כ ל"ש סברת הפ"י דכיון דהספק הב' הוא נגד הרוב אף דהוא ספק דרבנן מ"מ נגד רוב לא מהני וז"ב. וא"כ י"ל דרבי ס"ל כהרמב"ם דספק א' דאורייתא מדרבנן לחומרא ולא ס"ל דס"ס מטעם רוב אבל רשב"ג ס"ל דספקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא (דהא הרמב"ם למד זה דכל הספקות מדאורייתא להקל מהא דטיהרה ספק טומאה ברה"ר וכמ"ש בה' ט"מ ולרשב"ג טעמא אחרינא איכא בי' דנשאלין ליחיד ולא לרבים ע' בתוספתא) ולדידיה ע"כ מטעם רוב ולכך ס"ל תולה אבל הרמב"ם שפיר פסק לשיטתו:

והנה ראיתי בסדרי טהרה סי' קצ"א דהביא ראיה דלא כהש"ך דס"ל בס"ס דוקא באיסור והיתר שוין מהא דתניא כוותיה דבס"ס מטהר ר"מ והא ר"מ משום נדה מטמא וס"ל דזה שכיח יותר דהוא מהמקור ואעפ"כ בס"ס מטהר ע"ש. והנה לפמ"ש דזה תליא אם טעם ס"ס הוא משום רוב אזי י"ל דאפי' חד ספק ל"ש הוי ס"ס דסמוך האי מיעוטא לפלגא ע"ש וא"כ ר"מ דלא אזיל בתר רובא ע"כ דטעם ס"ס לדידי' משום דספק דאורייתא מדרבנן לחומרא וכנ"ל וא"כ ודאי דדעת הש"ך נכון וכמ"ש וא"כ הדרא קושית הס"ט לדוכתא אך ז"א דע"כ לא כתב הש"ך דאם אין האיסור והיתר שוין אזלינין לחומרא אלא לדידן דאזלינין בתר רוב א"כ אם ההיתר הוי מיעוט לא אזלינין בתר' דהספק הוי כמאן דליתא והוי כודאי איסור אבל לר"מ דלא אזיל כלל בתר רוב א"כ ודאי אפי' ההיתר ל"ש הוי ס"ס וז"ב ואף אם נימא כהתוס' דרק מדרבנן לא אזיל ר"מ בתר רוב וא"כ ודאי לחומרא אזיל בתרי' מ"מ בכה"ג דמשום ספק ראשון ה"ל פלגא ופלגא ומדאורייתא לקולא והוי רק ספק דרבנן תו שפיר י"ל דר"מ מטהר משום נדה אבל משום כתם מטמא והא דאמרי' דבס"ס מטהר ר"מ משמע דהוא מטעם ס"ס היינו דהש"ס אזיל אף אי נימא דר"מ מטמא רק משום כתם וא"כ הוי איסור והיתר שוין וא"כ ר"מ באיש ואשה דמטהר ר"מ ע"כ דאפי' משום כתם מטהר ושפיר הוצרך לומר משום דהוי ס"ס ודו"ק היטב ותבין:

(כד) והנה האחרונים כתבו דהא דוסתות דרבנן אע"ג דאיכא חזקה דאורח בזמנו בא מ"מ מדלא ארגשה ודאי לא ראתה ולכך אם לא בדקה בשעת וסתה ובדקה אח"כ ומצאה טהורה טהורה לבעלה ע"ש ואמנם לפ"ז י"ל דלטהרות דחיישינן דילמא ארגשה ולאו אדעתה אפשר דטמאה ובתוס' ט"ו א' ד"ה ור"נ כתבו הלכך אשה שהגיע כו' ולא בדקה כו' טהורה לבעלה דקדק וכתבו לבעלה אבל לא לטהרות וצ"ע:

ובזה יתכן לפרש מ"ש התוס' אח"כ ומיהו כתחלה נראה דצריכה לבדוק בשעת וסתה והיינו דכיון דאצרכוה בדיקה לטהרות צריכה בדיקה גם לבעלה כמו דאמרינן בדף י"א ב' מיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעי בדיקה גם לבעלה ולפ"ז היינו דוקא בעסוקה בטהרות ועיין סי' קפ"ד ס"ט דמשמע דגם האידנא צריכה בדיקה. והנה הרמב"ם פסק דצנועות בודקות עצמן אחר התשמיש ותמה הראב"ד מהא דר"ז דבעי מהו שתבדוק עצמה סמוך לתשמיש לחייב בעלה חטאת ע"ש ונראה דהרמב"ם ס"ל דהבעיא הי' אליבא דב"ה דצריכה בדיקה אחר כל תשמיש אם תהי' הבדיקה סמוך לתשמיש כשיעור וסת כדי לחייבו אשם תלוי או די שתהיה אחר זמן והשיבו דאם יתקנו חז"ל שתבדוק תיכף ישער בנפשו דעלולה לראות בשעת תשמיש ויפרוש אבל אם חז"ל לא תיקנו רק דצנועות יבדקו עצמן מדעתן ע"ז לא יחוש וז"ב בדעת הרמב"ם ע"ש ועפ"ז א"ש מה שכתבו התוס' דף ט"ז ב' ד"ה ב"ש א"כ אינה בודקת עצמן סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא ז' ע"ש והוא תמוה כמ"ש בסדרי טהרה ולפמ"ש א"ש דכוונתם דאי כפירש"י א"כ א"א לחז"ל לתקן שתבדוק סמוך לתשמיש דהא אינה יודעת מתי שימש באחרונה דזה מבעיא ליה לר"ז והא דנקט ולטמא ז' ולא לחייב אשם היינו לדידן דבעי חתיכה א' מב' חתיכות ודו"ק

והנה בסדרי טהרה הקשה על הר"ן דכתב דטעמא דר"מ דחייש למיעוטא דא"כ אמאי אמר ר"מ דטמאה משום נדה הא ספק הוא ולע"ד נראה דהר"ן לא כ"כ אלא לריב"ח דס"ל כשטימא ר"מ לא טימא אלא משום כתם והוא י"ל דס"ל דמתני' במזנקת ולכך עומדת ומזנקת לא הוי אלא מיעוטא ור"מ חייש למיעוטא ולכך מטמא משום כתם דספק הוא ור"י אזיל בתר רובא ומטהרה לגמרי אבל לרב אשי דאמר דר"מ משום נדה מטמא י"ל דמוקי מתני' בשותתת ועומדת ושותתת לר"מ הוי ודאי דהדר מי רגלים למקור ואייתי דם ולכך מטמא משום נדה ור"י מטמא משום כתם וז"ב. וא"כ הר"ן שפיר כתב אליבא דש"ס דילן דמוקי מתני' במזנקת וז"ב ולפ"ז י"ל הא דכתב הש"ך ס"ק ג' ד' דבירושלמי אמרי' דר"י משום כתם מטמא ולכך פסק הש"ך כהי"א השנים דאין לטהר אלא ביושבת ומקלחת ונמצא הדם בתוך הספל ע"ש ולע"ד י"ל דהירושלמי מוקי מתני' בשותתת ובכה"ג הוי לר"מ ודאי נדה ולר"י משום כתם אבל במזנקת שפיר י"ל דעומדת טהורה לגמרי לר"י וז"ב. והנה לש"ס דידן דמוקי מתני' במזנקת י"ל דיושבת ושותתת גם לר"י טמאה וכדמוכח מהרא"ש דכתב והא דלא מפליג ביושבת וטמאה היכא דלא זינקה דניחא ליה טפי לאשמעונין דעומדת טמאה אע"פ דזינקה משמע דעומדת ומזנקת טפי יש לטהר מיושבת ושותתת ולפ"ז שפיר י"ל דאף דר"י מטהר בעומדת ומזנקת מ"מ ביושבת ושותתת מטמא וא"כ שפיר אתי הא דשמואל ורבי אבא דפסקו כר"י ושקלו וטרי אליבא דר"מ והר"ן נתקשה בזה והש"ך הוכיח מזה כהי"א ואמנם לפמ"ש א"ש דאינהו שקלו וטרי אליבא דר"י ביושבת ומזנקת דאם נמצא על שפת הספל טמאה לר"י דחיישינן דילמא בתר דתמו מיא אתי דם וז"ב. ובזה יש לפרש הא דאורי רבי אבוהו לקולא הלכה כר"י וכמ"ש בחידושי להרא"ש דאפי' משום כתם מטהר ר"י ודו"ק היטב. עוד הקשה בסדרי טהרה שם על הר"ן מר"ש דמטמא ור"ש לא אשכחן דאזיל בתר מיעוטא ע"ש והנה הב"ח הקשה מאי פריך מכדי ר"י בחד ספקא מטהר בתרי מבעיא דילמא סיפא מיירי בעומדת ושותתת דמודה ר"י לדעת הרא"ש וטור ובכו"פ כתב דהש"ס מקשה לפי הא דמסיק דבס"ס ר"מ מעהר אע"ג דר"מ בעי תרתי לטיבותא וע"כ דס"ס הוי כתרתי לטיבותא ומכ"ש ר"י דמטהר בחד לטיבותא מכ"ש דמטהר בס"ס ע"ש ולפ"ז ל"ק על הר"ן דשפיר י"ל דסיפא מיירי בעומדת ושותתת וכבר כתבתי דבעומדת ושותתת לא הוי מיעוט וכוודאי נחשב ושפיר מטמא ר"ש ולר"ש ל"ש מ"ש הכו"פ דהא ר"ש באמת מטמא באיש ואשה כו' והא דאמר. שחזקת דמים מן האשה היינו כי היכא דיהי' טומאת נדה ודאי ולא ספק ודו"ק בסוגיא ותבין היטב וע"פ מה שכתבתי דבעומדת ושותתת לא הוי ספק כלל אלא ודאי רק דהש"ס לא הוי מצי לאוקמי סיפא בעומדת ושותתת דהא חזינן דר"מ מטהר בס"ס וע"כ דהוי כתרתי לטיבותא ומכ"ש לר"י דמטהר בחדא לטיבותא וכמ"ש הכו"פ ולכך הוצרך לשנויי הא קמ"ל דאפי' לכתחלה ולר"ש ולר"ש מיירי שפיר בעומדת ושותתת ע"ש. ולפ"ז שפיר כתב הש"ך ס"ק ו' דהאי טהורה בכל ענין היינו בנמצא תוך הספל על המים כדמוכח בש"ס והיינו דבנמצא על שפת הספל דהוי כשותתת וכוודאי נחשב לא הוי ס"ס כלל וז"ב ובכו"פ וס"ט נתלבטו בכוונת הש"ך והנלפע"ד כתבתי:

כה בש"ך ס"ק ע"ש שהקשה על הא תהי' טמאה כשתמצא דם על המוך והנוב"י תמה עליו דהא כתב רמ"א דבבדיקה ג"פ מותרת אח"כ בלא בדיקה ע"ש ואיננו ח"י וע' בדגול מרבבה שביאר דאם בדקה כמבואר בש"ע ומצאה מוך נקי ובבדיקה מצאה דם מוכח דהאי דם מצדדין הוא וסגי בפ"א רק כשלא מצאה אח"כ דם כלל צריך ג"פ לידע דנעקר הוסת ע"ש ולפ"ז קשה קושית הש"ך דעכ"פ אפי' אין לה וסת אם בדקה ג"פ ולא מצאה דם כלל וזה ראי' דנעקר הוסת תהי' מותרת כמו מקודם או כמו אשה שלא נולד בה חולי זה ול"ש וכי לעולם לא תהי' טמאה הא לא מצאה דם כלל וא"צ בדיקה ואיך סתמו וכתבו דדוקא ביש לה וסת מהני בדיקה זו ובאמת הש"ך לא כיון לזה דכתב דתהיה טמאה כשתמצא על המוך ע"ש:

כו והנה קשה לי לדעת הר"ן דמש"ה ר"מ מטמא דאזיל לטעמי' דחייש למעוטא דא"כ אמאי ר' יוסי מטהר דהא ר' יוסי נמי חייש למעוטא כדאיתא ביבמות ס"ז א' דס"ל עובר אוסר העבדים מלאכול בתרומה ומסיק בש"ס הטעם דחייש למעוטא ובחי' הרשב"א הקשה שם מכתובות י"א דאמר ר' יוסי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה ותירץ דשם הוי כדעבד ומודה ר' יוסי ולפ"ז הי' א"ש מה דאמרינן כאן ס"ד ה"מ דעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל וכתבו התוס' בשם ר"ח דאסיפא קאי דאיכא ס"ס אבל ברישא באמת אסור לכתחלה וכ"פ רמ"א ולפמ"ש א"ש דבדעבד ר"י מודה דאזלינין בתר רובא ולכתחלה כר"מ ס"ל דחייש למעוטא וז"ב ואמנם לפ"ז לדידן דאזלינין בתר רובא אף לכחתלה ולא קיי"ל כר' יוסי בהא לא הוי לן להחמיר ולפ"ז א"ש מה דהוכיח הש"ך ס"ק ג' מירושלמי ופיר"ח דר' יוסי מטמא משום כתם ולפמ"ש דבאמת ר' יוסי עצמו מטמא משום דלכתחלה חייש למיעוטא אבל אנן לא קיי"ל כן וש"מ בישוע"י שכ"כ ע"ש ובתשובה כתבתי:

כז והנה ראיתי בסדרי טהרה כתב בשם תשובת פמ"א דזקנה אין לה לה כתם וכתב עליו דטעותא רבה היא ושנינו נשים שאמרו חכמים דיה שעתן כתמן כראייתן ע"ש והנה ס' פמ"א אין עמדי וי"ל הטעם לפמ"ש הרשב"א דהא דלא אמרי' עברה בשוק טבחים ולא אדעתה כמו דאמרי' ארגשה ולאו אדעתה הוא משום דדמים מצויין בה ותולין במצוי ע"ש א"כ י"ל בזקנה דאין דמים מצויין בה אמרי' שפיר עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה ולפ"ז י"ל דהא דמבואר בש"ס דף ה' דזקנה יש לה כתם היינו על בשרה או על סדין ששכבה עליו והי' בדוק לה שבזה אין לתלות שעברה בשוק של טבחים בכה"ג יש לה כתם חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה שאפי' סדינין שלה מלוכלכין הדם א"ח לה וע' בש"ך סי' ק"צ ס"ב דדעתו ג"כ אפי' בשרה מלוכלכי' בדם ומוכח שהיא מגופה א"ח לה וכ"כ הרשב"א ואמנם מכל הפוסקים ל"מ כן. וי"ל עוד הש"ס מיירי לטהרות דחיישי' דארגשה ולאו אדעתה. ואמנם לדינא אין לנו אלא דברי הפוסקים וש"ע דזקנה יש לה כתם ככל הנשים:

כח והנה קשה לי על דברי הר"ן הנ"ל דהא בדף י"ג ב' אמרינן בדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ומצאה עליו דם ר' מטמא ור"י מטהר ואמר ר"ז כשטימא ר' כר' מאיר כו' עיי"ש ולפ"ד הר"ן קשה דהא טעמא דר"מ דחייש למיעוטא ורבי לא מצאנו בשום מקום דחייש למיעוטא ואמנם לפמ"ש לעיל א"ש דהא שם רבי מטמא משום נדה וגם לר"מ משום נדה כדמסיק התם וע"כ דלאו משום דחייש למיעוטא דא"כ לא הי' אלא ספק ושפיר קאמר רבי כר"מ ורב אחא הקשה לו באמת הא אמר ריב"ח דר"מ משום כתם. טימא ומסיק דאנן משום נדה תנינן ע"ש ודו"ק היטב:

כט והנה הא דאמרינין לר' יוחנן דמודה ר"מ בס"ס אע"ג דס"ס הוא מטעם רוב ור"מ חייש למיעוטא י"ל דס"ס עדיף מרוב כמ"ש הרשב"א ואם נימא כדעת התוס' דר"מ רק מדרבנן חייש למיעוטא י"ל דר"מ בס"ס מטהר רק משום נדה אבל משום כתם מטמא ובזה י"ל קושית התוס' ד"ה מדלא קתני עיי"ש ודו"ק:

והנה י"ל אף דר"מ חייש למיעוטא מ"מ בהאי ס"ס מודה דהא בלא"ה רוב פעמים אין מ"ר חוזרים למקור וכמ"ש הר"ן רק דר"מ חייש למעוטא ואמנם איכא ס"ס דג"כ הוי כרוב א"כ הוי כמו מיעוטא דמיעוטא דמודה ר"מ וכמ"ש התוס' חולין י"ח ע"ש ור"ל דס"ל לר"מ אף בס"ס מטמא דאיהו מוקי למתני' בשותתת ובהאי ליכא רובא וכמ"ש לעיל ושפיר י"ל דר"מ מטמא ובזה א"ש דאמרי' ה"מ בדעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל והיינו דהא ר' יוסי ג"כ חייש למעוטא רק בדעבד מודה וכמ"ש הרשב"א א"כ ה"א דאפי' בס"ס מטמא דהא ס"ס לא עדיף מרוב וקמ"ל דס"ס הוי כמו תרי רובא וכמ"ש והוי מעוטא דמעוטא ודו"ק והכו"פ הקשה אהא דאמרי' בס"ס מודה ר"מ הא בלא"ה איכא ס"ס שמא מ"ר ואת"ל ממקור שמא לא הרגישה והנה אף די"ל רוב דמים באין בהרגשה מ"מ ס"ס הוי דמיעוט שלא בהרגשה מצטרף לפלגא ועוד דהא ר"מ לא אזיל בתר רובא ולפמ"ש א"ש דהא ס"ס לא עדיף מרוב ור"מ חייש למיעוטא אלא דכתבתי דכאן הוי מעוטא דמיעוטא דאיכא נמי רוב מ"ר לא הדר למקור כמ"ש הר"ן אבל בהאי ס"ס שמא מ"ר ואת"ל ממקור שמא שלא בהרגשה דאיכא רוב נגדו דרוב דמים בהרגשה א"כ הוי רק ס"ס ואין רוב מ"ר לא הדור למקור מצטרף בהדי ס"ס דהא איכא נגדו רוב דמים בהרגשה וכיון דליכא תרי רובא לא אזיל ר"מ בתר ס"ס לחוד כמו דלא אזיל בתר רוב ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה