בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר א) הלכות נדה ומקוואות
סימן קפג
(א) המנ"י הביא בכאן תשובת הריב"ש דמקראי משמע בין פנוי' בין א"א נוהג איסור נדה והמנ"י פלפל ליישב דלא תקשי מהא דאמר ר"מ ס"פ המפלת מפני מה אמרה תורה נדה טמאה כל שבעה שלא יהא בעלה רגיל בה וקץ בה עיי"ש:
ואמנם ראי' ברורה לע"ד מש"ס יבמות דף נ"ד מה להנך נדה ואחות אב וכו' שכן איסור הבא מאליו ופירש"י ולא תפשוט מיני' עריות הנאסרות לו ע"י קידושין א"כ מוכח דנדה אפי' פנוי' אסורה דאל"כ גם נדה איסורה ע"י קידושין וע"ש דאמר עוד מה לנדה וכו' שאין להם היתר בחיי אוסרן ופירש"י דכל זמן שהיא חיה ושופעת אסורה משא"כ בא"א שמותרת בחייו ע"י גט וע"ש עוד דא"ל רב אחא מדפתי אטו נדה בחיי אוסרן אין לה היתר אבל לאחר מכאן יש לה היתר ביומי תלה רחמנא וע"ש בפירש"י דפי' אפי' מת האוסרה שפסקה דם אסורה כל שבעה ודו"ק היטב:
ועוד יש ראי' ברורה מש"ס יבמות ל"ד א' דפריך כולהו משכחת להו דשוינהו שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה ופירש"י בבת אחת עם קידושין דממ"נ כו' ואי נדות קדים תו לא אתי איסורא אחרינא וחייל ע"ש וא"כ מוכח להדיא דנוהג אף בפנוי' דאל"כ שפיר יש לתרץ בפגע שליח בשליח וחלו כולן בבת אחת אלא ודאי דנדה נוהג אף בפנוי' וזה ברור. ובחידושי להרא"ש כתבתי עוד ראיות עיי"ש ודו"ק:
סימן קפד
(א) סעיף ג וה"ה לזקנה שנסתלקו דמיה עיין ברא"ש פ"א סי' ד' דכתיב והא דתנן אע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת אבתולה וזקנה קאי ולא אמעובר' ע"ש ונראה דלפ"ז אין ללמוד זקנה מקטנה ומעוברת דהני א"צ לבדוק בשעת וסתה לדעה א' בסעיף ט' וצ"ע:
ב סעיף ד' ע' בסדרי טהרה דכתב הטעם דמדלא חזאי אגלאי מלתא למפרע דאחר הנץ הוא וסתה ואמנם לפ"ז חם לא ראתה תיכף אחר הנץ תו ל"ל אגלאי מלתא דאחר הנץ זמן וסתה דהא לא ראתה בזמן הרגיל אלא דז"א דכל עונת הוסת דרכה לראות אף בשעה שאחר שעת הוסת ולע"ד י"ל דבלילה הוי ס"ס שמא וסתה רק ביום ואת"ל בלילה שמא לח תראה ואף דהספק הב' הוא נגד החזקה דאורח בזמנו בא מ"מ ס"ס במקום חזקה אמרינן כשהספק הא' אינו נגד החזקה אבל ביום ליכא ס"ס וע' בחוות דעת דיני ס"ס בש"ך ס"ק כ"ז שביאר כן דאם נימא שמא בלילה הי' שעת וסתה ולא ראתה ושמא ביום וסתה ולא תראה שני הספקות הם נגד החזקה דאורח בזמנה בא ולכך לא אמרינין וע' בפ"י בכתובות ודו"ק:
ואמנם מלשון הראב"ד נראה דמדמה לה להא דסי' ק"ץ סעיף מ"א דהשאילתו לנדה דתולין הקלקלה במקולקל וה"ה כאן דביום בלא"ה היא בימי נדתה לכך תולין בו וצ"ע ובחידושי על הרא"ש העירותי מהא דכתב הר"ן בפסחים גבי ד' כוסות לענין הסבה וע"ש ודו"ק:
סעיף ח' עט"ז ס"ק י"א ובש"ך ס"ק כ"א. ויש לומר ברייתא דאם עברה ולא בדקה מותרת מחמת ס"ס שמא היא מסולקת דמים (כמ"ש הש"ך דאין ברור לנו כ"כ דהיא מסולקת דמים דחזינין כמה נשים אע"ג דהוי במחבא לא שינו את תפקידם) ואת"ל דהיא מן הנשים דאין פחד נגד עיניהם ואינה מסולקת דמים מ"מ שמא לא תראה ואף דהוי ס"ס במקום חזקה דאורח בזמנו בא מ"מ הספק הראשון אינו נגד החזקה, וכמ"ש לעיל אבל מ"מ לכתחלה אסורה לשמש דכל היכא דאיכא לברורי ע"י בדיקה צריך לברר משא"כ מעוברת דברור לנו דהיא מסולקת דמים לכך מותר לכתחלה בלא בדיקה וז"ב. והנה מלשון הרא"ש דכתב והא דתנן במתניתין אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת כו' מבואר דדעתו דאפי' לכתחלה א"צ לבדוק במעוברת דאל"כ מאי קושיא ממתני' דתני צריכה להיות בודקת דהא לכתחלה ודאי צריכה לבדוק וע"כ דאף לכתחלה א"צ בדיקה וז"ב. והנה במשנה ר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה משמע דלכתחלה צריכה לבדוק אלא ח"ב דבדיעבד אם לא בדקה טהורה ואמנם א"ש דודאי לר"מ דס"ל וסתות דאורייתא כדאיתא שם דף ט"ז טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה אלמא וסתות דאורייתא וא"כ בכל נשים דעלמא שלא בדקה טמאה אף בדיעבד ולכך בהיתה במחבא עול חד דרגא דעכ"פ בדעבד טהורה ולכתחלה צריכה לבדוק אבל לדידן דקיי"ל וסתות דרבנן ובכל הנשים אם לא בדקה טהורה כדלקמן סעיף ט' לדעה קמייתא ע"ש ולכך בהיתה במחבא עלינין חד דרגא דאפילו לכתחלה ל"צ לבדוק אבל לדעה ב' בס"ט דבכל הנשים אף דיעבד טמאה עד שתבדוק א"כ י"ל דהיתה במחבא צריכה עכ"פ לכתחלה לבדוק אלא דאם לא בדקה ועבר שעת הוסת אין צריכה לבדוק וטהורה וא"כ הטור לשיטתי' דהוא ס"ל כדעה שני' בסעיף ט' ע"ש ואמנם הרשב"א בתה"א אף דס"ל ג"כ כהטור בסעיף ט' מ"מ בהיתה במחבא ס"ל דא"צ בדיקה. אף לכתחלה וס"ל דמתני' לאו דוקא ע"ש וא"כ רבינו המחבר שכתב בסעיף ט' דיעה הראשונה בסתם ומשמע דהוא עיקר ומוסכמת בעיניו כמ"ש הש"ך בסי' רמ"ב ע"ש ולכך סתם כאן כהרשב"א דהא להרשב"א אף לדעה בתרייתא הדין כן ודו"ק. וע"ש בתוס' ד"ה ורב נחמן דפסקו ג"כ דאשה שלא בדקה בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאה טהורה טהורה לבעלה והיינו כדעה ב' דאסורה עד שתבדוק ולכך סיימו ומיהו לכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת ולא תסמוך על מה שתבדוק עצמה אח"כ וכמו שביארתי בחידושי על הרא"ש ע"ש:
ג סעיף ט' עט"ז ס"ק י"ג וכבר השיגו עליו דא"כ למאי קאמר והוא פחות מעונה בינונית הא חשה שיש לה וסת א"צ לחוש לעונה בינונית כ"ז שלא נעקרה הוסת כמ"ש הט"ז עצמו בסי' קפ"ט ע"ש ולע"ד י"ל דהא דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה היינו אשה שרואה בזמנים שאינן שוים דאז חיישינן כיון שהוא עלולה למקרים שמא תראה עתה מחימוד תשמיש כמ"ש הר"ן אבל אשה שבתחלת ראייתה היא רואה בזמנים שוים כגון שראתה שני פעמים מכ"ד לכ"ה אף דעדיין לא קבעה לה וסת מ"מ לא מקרי אשה שאין לה וסת שתצטרך בדיקה לפני תשמיש דהא אינה משרכת דרכי הוסת שלה וזה ברור לע"ד ובזה מיירי כאן והיא באמת צריכה לחוש לעונה בינונית דעדיין ל"ל וסת וז"ב. וע' בס' ס"ט סי' קפ"ו שכתב סברא זו דלכן אין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש כיון דעלולה למקרים חיישי' שמא תראה לפני תשמיש מחימוד תשמיש ע"ש ואח"כ כתב בשם הרמב"ם דיש לה וסת היא מרגשת ע"י פיהוק וכדומה אבל אין לה וסת אינה מרגשת דראייתה היא רק במקרה ולכך צריכה בדיקה דלא סמכינן ע"ז דלא הרגישה ע"ש ולפ"ז סברתי נכונה כראי מוצק דכאן שהוא רואה לזמנים שוים ודאי מרגשת וא"צ בדיקה וז"ב ודו"ק:
ועפ"ז א"ש מה דקשה לי לפי דעת הרמב"ם הנ"ל א"כ אמאי ס"ל לשמאי די' שעתה ואמרינין בש"ס הטעם דאשה מרגש' בעצמה הא שם באין לה וסת מיירי דביש לה וסת כ"ע מודי דדי' שעתה כמבואר במשנה ובאין לה וסת אינה מרגשת לפ"ד הרמב"ם ואמנם לפמ"ש א"ש דבמשנה מיירי שאינה מערבבת ראיותי' אלא דרואה בזמנים שוים אלא דעדיין לא קבעה לה וסת ובזה ודאי מרגשת וזה ברור לע"ד. שוב ראיתי בספר סדרי טהרה ס"ק א' שכתב סברא כזו בשם הב"ח ע"ש והיא קרובה למ"ש ודו"ק היטב:
וע"פ סברת הרמב"ם הנ"ל נלע"ד לפרש דברי המרדכי ותשובת מהר"מ דפוס פראג שהביא הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ' דאה יש לה וסת תולין בוסת אפי' אין לה מכה כלל ע"ש והיינו ע"פ מ"ש בהגמ"יי פ"ד מה' א"ב אות כ' הביאו הכו"פ בסי' קפ"ד דאין לאשה לבדוק אחר תשמיש דכיון דמה"ת אינה טמאה בלי הרגשה רק דחז"ל החמירו כו' ע"ש ומבואר דלא אמרינן מה"ת דילמא הרגשת שמש הוא וע"ש בכו"פ ולפ"ז י"ל ברואה דם מחמת תשמיש כיון דלא הרגישה והיא טהורה מה"ת למאי יחמירו חז"ל להוציאה מבעלה ואמנם לסברת הרמב"ם א"ש כיון דשם מיירי באשה שאין לה וסת לפי פי' המרדכי דפירש האי ואם יש לה וסת כפשוטו א"כ מתחלה מיירי דאין לה וסת ואשה שאין לה וסת קבוע אינה מרגשת כמ"ש הרמב"ם ולכך שפיר נאסרה לבעלה אבל אם יש לה וסת דאז היא מרגשת וכיון דהיא לא הרגישה לכך מותרת לבעלה דאמרי' שהוא מהצדרין וזה ברור. ולפ"ז לפי מ"ש לעיל אם הוא לא ראתה מעולם או שראתה פ"א וב' לזמני' קבועים אף שעדיין לא קבעה וסת לא מקרי רואה מחמת תשמיש לדעת המרדכי דזו מרגשת הוא וכמ"ש וכתבתי בזה בתשובה ואכמ"ל ודו"ק
ד סעיף י' בהג"ה וי"א אם אדם יוצא לדרך. הנ"י פירש כן כן בש"ס האי סמוך לוסתה והוא דוחק כמ"ש הש"ך וגם [הס"ט הקשה על הכנ"י דכתב להתיר בליל טבילה דמי הכריחה לטבול. ואמנם י"ל הפי' בש"ס סמוך לוסתה כפשוטו ומ"מ מותר דהא הוא ליל טבילה כמ"ש הנ"י דתטבול במשך י"ב שעות וכאן ל"ש מי הכריחה לטבול דז"א דהא יוצא לדרך ואשה משתוקקת כו' ואפשר דבכה"ג כ"ע מודו להכנ'י ודו"ק:
ודע כי לפקדה בדברי ריצוי לדעה בתרייתא אף בנדה גמורה צריך כמבואר בתוס' שם דהא הך דעה גריס בש"ס ל"צ באשתו נדה עיי"ש ודו"ק. והנה הש"ך ס"ק כ"ח כתב דתוך עונה היינו י"ב שעות כמ"ש סק"ז וכוונתו דזה ראי' לדעת אביאסף דהא לדעת הנ"י ופירושו ודאי דאין טעם לומר יום או לילה דבשלמא לענין וסת שייך לומר דהיום או הלילה גורמים אבל באן רק במשך תלוי מילתא ודו"ק ומ"מ נראה דאף דהש"ך סק"ז כתב להחמיר כדעת האביאסף מ"מ ביוצא לדרך אין להחמיר כ"כ דהא דעה קמייתא ס"ל דמותר בתשמיש ואף דהמחמיר תע"ב מ"מ יש לסמוך בזה ע"ד הט"ז סק"ב שחלק על הב"י ואביאסף וא"צ לפרוש רק אותה העונה ממש כן נלע"ד וכן (לענין) לדעת הא"ז יש לסמוך על רוב הפוסקים בכה"ג ודו"ק:
לה) סעיף יא עט"ז ס"ק ט"ז דאפי' ילדה דבושה לטבול וע' בחידושי על הרא"ש מ"ש בזה. והנה קשה לי לדעת הש"ך סק"ז מאי מקשה בדף כ"ט ב' לאורתא תשמש ומשני כשראתה מבערב ואמאי צריך לדחוקי בהכי דה"ל לתרץ שרואה ביום אך אין לה שעה קבועה ולכך אסור לשמש מבערב דה"ל סמוך לוסתה לדעת הא"ז כפי שביאר הש"ך דבריו ומכ"ש אם נפרש דברי הא"ז כפשוטו ומיירי בכל גווני והי' לו גירסא אחרת בש"ס כמ"ש הב"ח ודאי קשה מאי פריך הא כיון דרואה ביום כ"ב א"כ אסורה לשמש בליל כ"ב דה"ל כ"ד שעות סמוך לוסתה ואמנם לדעת הכנסת יחזקאל א"ש דהא בליל טבילה מותרת לשמש סמוך לוסתה וכאן הרי טבלה באותה לילה וז"ב ואמנם אפי' לדעת האחרונים שהשיגו על הכנ"י א"ש דהא טעמייהו כמ"ש הסדרי טהרה דמי הכריחה לטבול ואמנם שם דב"ש וב"ה תרויהו ס"ל טבילה בזמנה מצוה א"כ היתה מוכרחת לטבול ושפיר פריך ודו"ק:
והנה בנו"בי הוכיח דלא כתשובת כנ"י מהא דהוכיח הראב"ד דוסת שהוא בשעה ידועה ולא ביום קבוע א"צ לפרוש סמוך לוסתה אלא אותה שעה שרגילה בו לבד והוכיח זה מהאי אתתא דכל אימת דסלקא מטבילה כו' וא"ל הבעלי לי ע"ג הנהר והא הוי בעונת הוסת אלא ע"כ דוסת שהוא רק בשעה מיוחדת ולא ביום ידוע א"צ לפרוש אלא אותה שעה לבד ואי כדעת הכנ"י מה הוכחה היא זו הא אז הי' ליל טבילה וע"כ דאין חילוק ע"ש ולכאורה י"ל דהכנסת יחזקאל כתב זה רק לדידן דס"ל וסתות דרבנן ולכן היקל בליל טבילה משום דליל טבילה מצוה אבל למ"ד וסתות דאורייתא לא היקל כלל וראי' דהא הכנ"י מדמה לה ליוצא לדרך וע' ברא"ש יבמות דהוכיח דהך פקידה דיוצא לדרך א"א להיות בתשמיש דהא וסתות דאורייתא עיי"ש וא"כ הה"נ בליל טבילה למ"ד וסתות דאורייתא ל"ש להקל וז"ב. ולפ"ז א"ש הוכחת הראב"ד די"ל דהראב"ד אזיל בשיטת רש"י דר' יוחנן ס"ל וסתות דאורייתא ע"ש דף ט"ו בנדה וא"כ הוכיח שפיר מהאי דאתיא לקמי' דר' יוחנן דא"ל לכי והבעלי לו ע"ג הנהר וז"ב. עוד נראה ליישב דברי הכנ"י דהא כבר הקדמתי דכל עיקר קולת הכנ"י הוא למאי דקיי"ל וסתות דרבנן וכמו שהוכחתי מלשון הרא"ש ביבמות ולפ"ז אף אי נימא דהראב"ד ס"ל כשיטת התוס' דר' יוחנן ס"ל וסתות דרבנן מ"מ א"ש הוכחתו מההוא אתתא דסלקא כו' דהא כבר כתב הנוב"י תשובה. נ"ג דמ"ד וסתות דרבנן ג"כ ס"ל חזקה דאורח בזמנו בא אלא דנגד חזקה זו חזקת האשה שבחזקת טהרה עומדת ע"ש ולפ"ז א"ש דשם הא בכל זמן דסלקא מטבילתה הוי חזיא וא"כ אף דהוי חזיא בשעה ידועה מ"מ כיון דעונה הסמוך לוסתה אסור משום דילמא חזיא השתא א"כ תו ליכא חזקת טהרה ואדרבא יש חזקת טומאה דהיתה טמאה מקודם לזה ותיכף בעליתה מטבילתה נולד ספק שמא ראתה וכיון דליכא חזקת טהרה שפיר הוי וסתות דאורייתא ואפי' בליל טבילה אסור ושפיר הוכיח הראב"ד דכל היכי דחזיא בשעה ידועה ולא בימים קבועים לא אסור רק השעה ההוא ודו"ק כי נכון הוא לע"ד:
ואמנם יש לדחות הוכחת הראב"ד אף אם נימא דלא כתשובת כנסת יחזקאל הנ"ל וכמו שהשיגו כל האחרונים והיינו דהא הסדרי טהרה דחה דברי הכנ"י דמי הכריחה לטבול בעת ההוא ואמנם בההיא אתתא דבכל זמן דסלקא מטבילת מצוה הוי חזיא א"כ לא שייך לומר מי הכריחה לטבול בעת ההוא דהא תמיד היתה רואה אחר עלותה מן הטבילה ואם היתה טובלת פעם אחרת ג"כ היתה רואה וזה ברור ויש לומר דבזה. כ"ע מודי דמותרת אפי' סמוך לוסתה ודו"ק:
ובלא"ה י"ל דהא שם ר' יוחנן הוי ור' יוחנן ס"ל טבילה בזמנה מצוה כדאיתא בירושלמי הובא בטור סי' קצ"ז ול"ש לומר מי הכריחה לטבול אז ודו"ק היטב.
סימן קפה
(א) סעיף ג' בהג"ה אמרה פלוני חכם. הראב"ד הקשה בפ"ז דכתובות אהא דאמרי' ה"ד אי דידע הא ידע כו' לישני דמיירי דהיא עצמה הודית ששמשתו נדה ותירץ דאין אדם משים עצמו רשע והקשה עליו הר"ן דלענין ממון ל"ש זה ובתשו' חה"ש הביא רא"י מנדרים פ"ט דפריך אי באשת ישראל מי אית לה כתובה ע"ש ולכאורה נראה מדלא פריך בשלהי נדרים אי באשת ישראל וברצון הא א"א מע"ר משמע דאף לענין לאסור עצמה נאמנת ולא אמרינן א"א מע"ר ואמנם אפשר לומר דלענין איסור נאמנת במינו דמאיס עלי וכמ"ש תוס' בכתובות דף ס"ט דאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וכדעת הרמב"ם שם וע' בא"ע סי'. ע"ז ואמנם אין לה כתובה ושפיר פריך מי אית לה כתובה דהא כל נאמנותה במיגו דמאיס עלי אבל זה דוחק מכמה טעמים ואין להאריך. והנה בלא"ה קשה על הראב"ד לפ"ד הפוסקים דאם הודית דרך תשובה ל"ש א"א מע"ר וא"כ לישני דהודית דרך תשובה ונאמנת ואמנם י"ל דבכה"ג תו לא תצא בלא כתובה דכל החשש שמא תכשילנו מכאן ולהבא וכיון דהודית דרך תשובה חזינין שהיא שבה מדרכה הרעה והיא כבנות ישראל הכשרות ובחי' לא"ע הארכתי והנה בירושלמי מוקי לה וכלהו בעדים ולכאורה זה ראי' דלא כדעת הרמב"ן שהעתיק רמ"א ז"ל דהא לדעתו החכם נאמן ועיין ר"ן ונראה לכאורה דהירושלמי גריס פלוני חכם טיהר לי את הכתם וכמו שהוא בגירסת הרי"ף ובכתם דרבנן אין החכם נאמן כמ"ש בתשו' רמ"א ז"ל אבל הרמב"ן גריס כגירסת הש"ס דידן את הדם הזה ושפיר הוכיח מזה ולכך בש"ם לא מוקמינין בעדים ואמנם הרמ"א העתיק כתם ואעפ"כ פסק דהחכם נאמן. ובילדותי אמרתי לפמ"ש הב"ח ז"ל דמתני' תרתי תני דהבעל מחויב להוציאה וא"כ מה מהני עדים הא יכולין לו' להוציאה מבעלה באנו וה"ל עדות שא"איל וביותר לפ"ד הפוסקים דצריכה התראה להפסידה כתובתה א"כ יכולין לומר לא ידענו שהתרה בה ורק להוציאה מבעלה באנו ודוחק לומר שהתרה בה לפני העדים הללו. ואמנם לפמ"ש הב"י לחלק דלענין איסור החכם נאמן רק להפסידה כתובתה בעי עדים א"כ א"ש מה דאמרינן בש"ס דילן ושיילי' ואשתכח שקרא וא"כ מחויב הבעל שוב להוציאה ע"פ עדות החכם ואעפ"כ צ"ל דכולהו בעדים לענין להפסידה כתובתה דאין החכם נאמן ואין העדים יכולין לומר להוציאה מבעלה באנו דלענין להוציאה מבעלה כבר החכם נאמן וא"צ לעדותן וע"כ דלהפסידה כתובתה באו ושפיר ה"ל עדות שיכול להזימה ודו"ק וא"כ דברי הש"ס דילן והירושלמי יחדיו יתאמו. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה הב"ש הא לפי הירושלמי אין הוכחה לסברת הרמב"ן וכיון דהרא"ש הביא הירושלמי והוא מוכיח לענין כתובה אמאי פסק כהרמב"ן ולפמ"ש א"ש דאף לפי הירושלמי דין הרמב"ן מוכח וכמ"ש ודו"ק. והנה הר"ן פירש כולהו בעדים היינו על זה דהאכילתו דהיא מכחשת ואומרת דלא האכילתו ע"ש ולפ"ז י"ל דאם היא מודה שהוא אינו מעושר רק שמכחישתו ואומרת שלא האכילתו ובאו עדים ואמרו שהאכילתו שפיר נאסרת ע"פ הודאתה ול"ש אין אדם מע"ר דהא היא לא עשתה עצמה רשע דהא אמרה שלא האכילתו רק דאנן מאמינין לעדים ובזה א"ש דלא מוקי הירושלמי בהיא מודה גם לזה שהאכילתו דא"כ שוב שייך אין אדם מע"ר ודו"ק והארכתי עוד בחידושי לאהע"ז. והנה יש להסתפק אם אמרה שהרגישה בשעת תשמיש ולא אמרה לו שיפרוש באבר מת אם הוי כמשמשתו נדה ויוצאת שלא בכתובה ולא שייך אין אדם משים עצמו רשע דהא האשה א"צ כפרה כמ"ש רמ"א בסעיף ד' ובאמת שהקשו ע"ז מש"ס שבועות דמוקי שלא בשעת וסתה ואפרישה ע' באחרונים ואכמ"ל. ולכאורה לא הבינותי קושית הראב"ד דלוקמי בהיא הודית בעצמה דמה בכך הא י"ל עיניה נתנה באחר כמו באומרת טמאה אני לך ורוצית שהבעל יגרשה ולשיטת הפוסקים דאם מפסדת כתובתה נאמנת א"ש ואמנם י"ל דזה דמשני דאמרה פלוני חכם כו' ולא כסברת הרמב"ן דעד מפי עד הראשון נאמן אלא דמיירי דאח"כ הודית לדברי החכם ואמנם בהודאתה לבדו לא סגי די"ל עיניה נתנה באחר אבל אם החכם אומר כן שפיר נאמנת בהודאתה דעכ"פ הוי רגלים לדבר ובאיכא רגלים לדבר לא אמרי' עיניה נתנה באחר כמ"ש באע"ז סי' קט"ו ע"ש ודו"ק. ובזה (ב) ובזה י"ל מ"ש בירושלמי וכולהו בעדים והעירותי לעיל דה"ל עשאי לה"ז דיאמרו להוציאה מבעלה באנו ולפמ"ש י"ל דמיירי שפיר דהודית בעצמה ואין לומר עיניה נתנה באחר דהא איכא עדים ואי דהעדים הוי עדות שאאילה"ז מ"מ עכ"פ רגלים לדבר הוי ושפיר נאמנת בהודאתה וז"ב והנה לדעת הנמ"י דרק היכא דהראשון נאמן כבי תרי כגון ע"א בסוטה אז אין השני הבא אח"כ נאמן להכחישו אבל באיסורין לא א"כ כאן באיסור נדה אף דהתורה האמינה לה מ"מ לא כתרי וא"כ שפיר נאמן החכם אח"כ להכחישה ואין ראי' לסברת הרמב"ן היכא דהראשון נאמן כשנים ואמנם למ"ש הש"ך סי' קכ"ז בשם הריטב"א דעיקר תלוי אם האמינהו תורה בפירוש וא"כ כאן דהאמינתה תורה בפירוש מוספרה לה אין השני נאמן להכחישה וע"כ כסברת הרמב"ן כיון דהיא עצמה מפיו הוא חיה שפיר נאמן להכחישה וז"ב.
ובזה יש ליישב הא דהקשו המפרשים דגבי מעשר וחלה נקט אי דלא ידע מנא ידע לגבי נדה נקט הש"ס לישנ' אי דלא ידע נסמוך עש"ה ולפמ"ש א"ש דכאן הקושיא חזקה אף דהחכם יכחישה מ"מ לסמוך עלה דהא היא נאמנת בפירוש מן התורה והתרצן חידש לו כסברת הרמב"ן דכיון דהיא מפי החכם היא חיה החכם נאמן וז"ב ובחי' נדה אמרתי לפי הגירסא דאשתכח כתם א"כ החשוד לדרבנן אינו חשוד לדאורייתא ולחוש שמא תכשילהו כשתמצא כתם זה אינו דהא אפילו מצאה כתם אנו תולין בכל דבר שיכולין לתלות והיינו משום דלא הרגישה ומכ"ש דנחוש לכתחלה שמא תראה כתם ודו"ק היטב.
ג בט"ז ס"ק ג' יש לומר דהא דהחכם נאמן היינו אם הוא מאמינו וכמ"ש באע"ז סי' קט"ו ומסתמא החכם נאמן בעיניו יותר ממנה שאינו נוגע בדבר אבל לענין כתובה לא נאמן לומר שמאמינו עס"י קט"ו בעא"ז והנה ראיתי להגאון בעל חו"ד ז"ל שהעיר בהא דאמרה א"א הייתי וגרושה אני דלמה לא נאמינה במיגו דמת בעלי כיון דלא פרטה אדם ידוע ע"ש שהעלה מזה דאפילו מיגו לא מהני אם שוי' אנפשי' חד"א דלא עדיף מיגו מעדים דל"מ כמ"ש בסי' ב' ע"ש והנה דבר גדול דבר הרב וכתבתי בזה במ"א ואמנם מה שמבואר מדבריו שאם אמרה מת פלוני היתה נאמנת לכאורה יש לפקפק דהא הטעם דנאמנת לומר מת בעלי הוא משום דדייקא ומנסבא משום חומר שהחמרת עליה בסופה וכאן ל"ש זה דהא אפי' יבוא בעלה יכולה להכחישו ולומר אין זה בעלי דהא לא פרטה מתחלה אדם מעולם ואפשר שהיא יריאה שמא יבואו עדים ויעידו שהוא בעלה וצ"ע. והנה הרב ז"ל הביא קושית מהרש"א בכתובות כ"ב בתוס' דכתבו דהאי בעיא אי מועיל אמתלא וכתב מהרש"א הא דלא פשיט זה מאמרה א"א אני עיי"ש והרב ז"ל כתב בזה דברים נכונים ראויים אליו ולע"ד לפרש דהבעיא הוא אם האמתלא אינו מועיל אלא לעשות הדבור הראשון כמו שאינו וא"כ באמרה א"א אני הוי כלא אמרה כלל וממילא מוקמינין לה בחזקת פנוי' אבל כאן אף אם נעשה הדיבור הראשון כמו שאינו וכאין ולא אמרה כלל טמאה אני מ"מ הרי לא אמרה טהורה אני וכיון דקיי"ל אשה שיש לה וסת אסור לבוא עלי' עד שישאלנה ותאמר טהורה אני וכאן הרי לא אמרה טהורה אני ופשיט לי' דהאמתלא מועיל ומבטלת הדיבור הראשון והאמתלא קיימת ולא אמרינן דשניהם מבטלים זא"ז והוי כלא אמרה כלל וז"ב. ודבר זה ביארתי ביבמות קי"ח א' בתוס' ד"ה סד"א דכתבו שם דאפילו נתנה אמתלא לדבריה שאמרה לא מת אינה נאמנת ולא דמי לאשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דנאמנת כשנתנה אמתלא לדבריה ע"ש ולא כתבו הסברא דלא דמי להא דאשה שאמרה א"א אני ולפמ"ש א"ש דבאמרה א"א אני ואח"כ נתנה האמתלא הוי תרויהו כמאן דליתנהו ומוקמינין לה בחזקת פנוי' אבל שם גבי צרה שאמרה לא מת ואח"כ אמרה מת ונתנה אמתלא לדברי' האמתלא מועלת כאילו תרתי דבורי' כמאן דליתא ונשארה בחזקת א"א וז"ב ולפ"ז צ"ל דהאי דאמרה טמאה אני מיירי שלא בשעת וסתה דאילו בשעת וסתה לו יהא דתרויהו דיבורי' כמאן דליתניהו מ"מ הלא בלא דיבורה דטהורה אני אסור לבוא עלי' עד שישאלנה והוא דבר חדש וצ"ע וכן אם היתה טמאה ודאי ואמרה שעדיין לא טבלה ואח"כ אמרה טבלתי ונתנה אמתלא לדברי' ג"כ א"נ לפ"ז וצ"ע. ולפ"ד רש"י דלמ"ד וסתות דרבנן אפי' בשעת וסתה א"צ לשאלה הוי א"ש דהא שמואל בעי מרב ורב השיב לו דאמתלא מהני ורב לטעמי' דס"ל וסתות דרבנן כדאיתא בדף ט"ו א' וע"ש בתוס' ד"ה ורנב"י ולפי ס"ד דהתוס' דהבעיא הוא אם צריך אמתלא ולא פשיט מאמרה א"א אני וחזרה כו' דצריכה אמתלא י"ל דבאמרה א"א אני וחזרה כו' יש לה מיגו דמת בעלי כמ"ש החו"ד ואף דבלא אמחלא ל"מ מיגו דלא עדיף מינו מעדים מ"מ האמתלא מהני דתרויהו דיבורי' כמאן דליתנהו והוא נאמנת במיגו ודו"ק. ובזה הוי א"ש דעת הרא"ה דאם אמרה נתקדשתי לפלוני ל"מ אמתלא ולפי הנ"ל א"ש דכאן ל"ל מיגו דמת בעלי דהא אותו פלוני לפנינו ואפי' אינו לפנינו הוא יראה שמא יבוא דהא פרטה אותו משא"כ אה אמרה נתקדשתי סתם וז"ב. והנה נסתפקתי אם בספק איסור ג"כ שייך לומר שויא אנפשי' חד"א וכמדומה שראיתי הספק הזה באיזה ספר ואם אמרה טמאה אני י"ל מחמת כתם והוי רק ספק ואמנם י"ל דכיון דחז"ל טימאו כתם ה"ל ודאי איסור כמ"ש התה"ד וזה י"ל הבעיא דבעי שמואל ולא פשיט מא"א הייתי דשם הוי ודאי איסור וכאן הוי ספק לפי הס"ד דתוס' דהבעיא אם צריך אמתלא ודו"ק:
ולכאורה י"ל בפשוט הא דלא דמי להאי דא"א הייתי דשם ניכר האמתלא דודאי לא משקרא דיראה שמא יבוא בעלה ולא תוכל להכחישו דא"א מעיזה פני' בפני בעלה אבל בטמאה אין האמתלא ניכרת דאולי משקרת אבל לפ"ז שם ביבמות דכתבו התוס' דאפי' נותנת אמתלא לדבריה אינה נאמנת ושם ג"כ האמתלא ניכרת דיראה שמא יבוא בעלה והנה בעיקר מה שהעיר הרב חו"ד דתהא נאמנת במיגו דמת בעלי הנה בכנה"ג בכללי מיגו כתב דבהוחזקה א"א ל"מ מיגו וכן בט"ז אה"ע סי' ל"ז וע' באו"ת בכללי מיגו ובמ"א הארכתי:
והנה שם ביבמות יש לה אמתלא טובה דבתחלה אמרה כדי לקלקל צרתה ואח"כ כשראתה דצרתה מותרת ואינה יכולה לאסרה חזרה בה והגידה האמת ואעפ"כ כתבו התוס' דאינה נאמנת באמתלא ויש לומר הטעם דאינה נאמנת דהא עיקר הטעם דנאמנת לומר מת בעלי משום תקנת עגונ' כמ"ש הרמב"ם סוף ה' גירושין וכאן דהיא עצמה קלקלה את עצמה ואמרה לא מת בכה"ג לא תקינו חז"ל דאיהי דאפסדה אנפשה וכתבתי בזה בקונטרסי לתק"ע. עוד יש לומר דכמו שכתבו התוס' בב"ב גבי אין שטרא זייפינא מיהו שטרא מעליא הי' לי ואבד וכתבו תוס' הטעם דא"נ במיגו דמיגו ל"מ אלא להיות ראי' דטוען אמת והוא איש אמונים אבל כאן מודה שהוא זייפן ע"ש וכן י"ל הכא דלא האמינו חז"ל עדות ע"א ואשה ועבד בעגונה אלא היכי דהם מוחזקים בכשרות דהא כל הפסולים מחמת עברה אינן נאמנים אלא המוחזקים בכשרות דאמרי' מסתמא לא משקרי דהוי מילתא דעביד' לגלויי או משום תק"ע אבל כאן הרי היא הודה על עצמה דהיא שקרנית והעידה עדות שקר לומר לא מת כדי להזיק ולקלקל צרתה ולכך תו לא מהימנא וזה לע"ד נכון:
סימן קפו
(א) סעיף ב' עש"ך מה שהאריך בדברי הרי"ף. והנה מ"ש לחלק דלענין כתובה מצי הבעל לומר כיון דאין לך וסת איני רוצה ליתן לך כתובה ולשמש עמך אלא בעדים שמא תהי' רואה מחמת תשמיש ומשמשת בעדים ג"פ כו' וכן כוונת הראב"ד בספר בעל הנפש ע"ש ויש לבאר יותר דאם אינה רוצה לשמש בעדים אף דהבעל מרוצה בכך מ"מ כיון דיכול לגרשה בלא כתובה הוי כמשהה אשה בלא כתובה דקלה בעיניו להוציאה ועוד י"ל דהבעל יכול לומר כיון דאין לך וסת אני רוצה לגרשך ואפי' תתרצה אח"כ לשמש בעדים יכול הבעל לומר איני רוצה להכניס עצמי לספק שמא תראה מ"ת וא"כ כיון דיכול לגרשה בלא כתובה ה"ל ב"ז ולכך אין לה תקנה אלא דתיכף בתחלת נשואי' תשמש ג"פ בעדים ולא הוי ב"ז כיון דהתשמיש הזה הוא לתקנתה כדי שע"י זה יתברר שהיא אינה רואה מ"ת אבל לשמש בלא עדים אסור דהוי ב"ז ובזה י"ל טעם ר"מ דס"ל דלא מהני אפי' תשמש בעדים ג"פ משום דס"ל דהוי ב"ז כיון דאם הבעל רוצה יכול לגרשה בלא כתובה ור"מ לטעמי' דס"ל כל המשהה אשתו בלא כתובה ה"ל ב"ז ובזה א"ש מה דאמר רחב"א הן הן עוותי' הן הן תיקוניה ור"ל דלכן לא הוי ב"ז וז"ב. ואמנם יש לפרש דעת הרי"ף דהא דמשמשת ג"פ בעדים היינו דאז אפי' אחר כן תראה ג"פ מ"ת לא תיאסר לבעלה והיינו כדעת ר"ח דדוקא אם ראתה בתחלת נשואי' הוי רואה מחמת תשמיש אלא דהרי"ף ביאר יותר דצריך שתשמש ג"פ ולא תראה ואז הוי ככל הנשים ואפי' רואה אח"כ מחמת תשמיש מותרת לבעלה כדעת ר"ח וז"ב ועוד יש לפרש דלענין כתובה מיירי דאם תשמש ג"פ ולא תראה מ"ת אפי' אם אח"כ תראה ג"פ מ"ת מ"מ יש לה כתובה דנסתחפה שדהו וכמ"ש באע"ז סי' קי"ד וז"ש הרי"ף שאם תשמש ג"פ כו' ותמצא על עד שלה או שלו הרי עוותי' ותצא בלא כתובה כו' ובזה א"ש מה שדקדק הש"ך על הרי"ף דכתב וכבר פירשנוהו בכתובות ואמאי לא כתב וכבר פירשנוהו באלמנה נזונית ולפמ"ש א"ש דכל הנ"מ לענין כתובה ודו"ק:
והנה
סימן קפז
(א) סעיף א ע' בסדרי טהרה שכתב בשם הפרישה שאם לא בדקה עצמה קודם תשמיש לענין כתובה יכולה לטעון שקודם התשמיש הי' הדם אבל לאיסור מחמרינן ע"ש וע"ש מ"ש בטעם החילוק בין איסור לכתובה ולע"ד נראה דהטעם כמ"ש המרדכי בסוף פ"א דכתובות דבכתובה הוי שטר העומד לגבות כגבוי ולא הוי להוציא וע"ש ולכך מספק אית לה כתובה אבל לאיסור לא שרינן מספק. ולכאורה נראה אם היא טוענת שהרגישה קודם תשמיש אינה נאמנת (והנה ברשב"א תירץ דבההוא דמקודשת אני איכא למסמך אאמתלא דדברים הניכרים הם אבל בטמאה ל"ל למימר כך לימא בפירוש לית בי חילא וכ"כ הרא"ה ע"ש ואולי כן כוונת המהרש"א דשם איכא לברורי האמתלא וכוונתו כנ"ל. ולפמ"ש יש לבאר יותר דבאמתלא הניכרת יש בה כח לבטל הדיבור הקודם לגמרי והדיבור השני קיים אבל אם אינה ניכרת אלא שאנו מסופקים בה די בה לבטל הדיבור הקדום ונשאר הדבר בספק וכמו שהארכתי בביאורו ואין להאריך יותר):
דא"כ ה"ל רשעה וא"א מע"ר אך אם הודית דרך תשובה שהכשילה בעלה י"ל דנאמנת וצ"ע. והנה עפ"ז יש ליישב סתירת הברייתא דברישא תני ואם יש לה מכה תולה במכתה משמע דוקא בידוע שיש לה מכה ובסיפא תני ונאמנת אשה לומר מכה יש לי כו' משמע דאף דאין ידוע אם יש לה מכה נאמנת ולפי דברי הפרישה דברישא דמיירי לענין איסור לבעלה ובזה צריכין לידע שיש לה מכה ומספק לא שרינן לה אבל בסיפא דמלתא באפי' נפשה הוא כמ"ש רש"י ז"ל מיירי לענין כתובה ולענין כתובה שפיר נאמנת דה"ל כגבוי או כמ"ש הסדרי טהרה דהיא טוענת ברי והוא שמא ובשטר אמרי' ברי ושמא ב"ע ודו"ק:
והנה קשה לי אמאי תחשב לרואה מ"ת אם ראתה בכדי שתושיט ידה כו' הא בכה"ג חייבת רק באשם תלוי וא"כ הוא רק ספק וכיון דרואה מ"ת הוא רק משום וסת וקיי"ל וסתות דרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן להקל ומצאתי קושיא זו בספר חו"ד וע"ש שתירץ כיון דמחמירין לענין אשם תלוי מחמרינן גם לענין לאסור לבעלה ולע"ד קשה א"כ בזה"ז דליכא קרבן ואין נ"מ לענין קרבן מה"ת נאסרה לבעלה וגם זה י"ל דתקנה לא זזה ממקומה וכמ"ש התוס' והרא"ש גבי זמן בגיטין אך לפ"ז לדידן דקיי"ל דבעי' חתיכה א' מב' חתיכות וליכא אשם תלוי כלל מא"ל ולפמ"ש בספר בית מאיר דהאי חזקה מדאורייתא הוא א"ש והי' נראה ליישב בזה שיטת ר"ה דס"ל דוקא אם בתחלת נשואי' ראתה ג"פ אז אסורה לבעלה ובכה"ג ה"ל ספק גם לענין כתובה והוא פטור מספק א"כ גם לענין איסור מחמרינן כמ"ש התוס' גבי חלוק ע"ש אך לשיטת ראבי' דבכל גווני אית לה כתובה לא א"ש. ואמנם י"ל כיון דאפשר לברורי ע"י בדיקת שפופרת אפי' בדרבנן אסור ואף דבבעל א' אינה בודקת היינו משום תקנתא דידה כמ"ש ר"ת בתוס' אבל אם רוצ' לבדוק ש"ד והיינו דאם יהי' הדם בראש המכחול אז מסתמא גם ע"י אבר התשמיש היא רואה ויבורר שהיא רואה מחמת תשמיש וז"ב ובזה א"ש הא דהקשו אם לא נמצא דם כלל למה מותרת הא אין מזה ראי' דהוא מן הצדדים ולפמ"ש א"ש דאם לא נמצא דם כלל א"כ תו ליכא לברורי ואמרינן שמא אחר התשמיש ראתה דהא וסתות דרבנן וז"ב.
והנה בש"ס פריך ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי ופירש"י משבא עלי' פ"א וראתה לא תשמש בלא בדיקה שהרי הוחזקה בג' אצבעות וקשה לי מאי קושיא והא ביאה א' של בעל שלישי יש לחשבה למקרה בעלמא ולעולם דלא כל אצבעות שוין והא דראתה בביאה א' של בעל שלישי מקרה היתה שראתה בפעם ההוא ולא התשמיש פעל כל זאת ואמנם נראה דהא התוס' העירו דלרבי דס"ל בתרי זימני הוי חזקה למה ברואה מ"ת בעינן ג"פ:
ולע"ד י"ל דבאמת הברייתא כולה רבי דהא תני בסיפא דברי רבי ורק דביאה ראשונה לא חשיב כמ"ש הראב"ד ושפיר הוי רק תרי זימני והוי חזקה וז"ב והשתא שפיר פריך ותבדוק בביאה א' של בעל ג' ומיושב קו' התוס' דלפריך ותבדוק בביאה ב' של בעל שני ודו"ק. (והיינו לפי הספרים דל"ג ושלישית רק בבעל א' רש"י ומ"ש למעלה) והנה לפמ"ש לעיל ליישב קושית החו"ד דאף דהוי ספק דרבנן שמא אחר תשמיש ראתה מ"מ הא איכא לברורי ע"י בדיקה והנה רש"י ז"ל ס"ל דהבדיקה אינ' אלא בבעל ג' דנאסרה על כל העולם אבל לא בעת שיש תקנה שתתגרש ובזה א"ש דפריך ותבדוק בביאה א' של בעל ג' היינו כשעדיין לא ס"ד דאין כל הכחות שוים א"כ כבר נאסרה על כל העולם ומועיל הבדיקה א"כ קשה תבדוק אבל בביאה ב' של בעל שני ל"ק תבדוק דהא עדיין יש לה תקנה שתתגרש ותנשא לשלישי וכיון דאין בדיקה מועיל לה שרי לה עד ג"פ דהוי ספקא דרבנן והתירו לה חכמים לשמש שמא תשמש ולא תראה ואז תהי' מותרת גם לבעל וזה י"ל כוונת הש"ך ס"ק י"ד ע"ש מה שכתב ובספרי כתבתי ע"ש ודו"ק:
והנה מדברי הש"ך ס"ק י"ב ומס"ק י"ד מבואר בדעתו א להלכה דלראשון אסורה ע"י בדיקה ולשלישי מותרת ע"י בדיקה והיינו דלשלישי כיון דאנו מוכרחין להתירה לעלמא ע"י בדיקה ואנו מחזיקין שהדם מן הצדדין גם לבעלה מוכרחין להתירה וע"ד שכתב הרשב"א לחלק בין רואה מ"ת לאשה דעלמא לענין מכה ע"ש ודו"ק:
ב ונסתפקתי במ"ש רמ"א לקמן ס"ה דבשעת וסתה אין תולה במכתה דאל"כ לא תטמא לעולם ונסתפקתי איך הדין בעונה הסמוך לוסתה אם כוסת דמי לענין זה או דילמא כיון דמותר ביוצא לדרך וכדומה הרי דאינה נחשבת כוסת גמור. והנה ראיתי בתשו' אבני מלואים דעמד על מה שכתב הרשב"א דאין דנין אפשר משא"א דאל"כ אתה אוסרה על בעלה לעולם דהא בין וסת לוסת תהי' מותרת ככל הנשים ולכאורה י"ל דהא דם שרואה שלא בשעת וסת הוא שוה למראה דם שהוא רואה בשעת וסתה וא"כ אם תאמר דבשעת וסתה הוי דם נדה איך תוכל לומר דשלא בשעת וסתה הוי מן המכה דהא מראיהן שוות וכמ"ש ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה כו' ועי' בט"ז לקמן סעיף ט' ודו"ק וצ"ע:
ג סעיף ד אם שמשה סמוך לוסתה. עמ"ש הש"ך בשם הפרישה והשיג עליו ולע"ד יש לפרש שעברה עונת הוסת ולא בדקה בזמן הוסת שהוא טהורה לדעה קמייתא בסי' קפ"ד ס"ט ואם אח"כ שימשה וראתה דם אמרינן שקודם התשמיש ראתה בשעת וסתה ואע"ג דאם לא ראתה אין חוששין לומר שנפל לארץ לדעה קמייתא אבל עתה שראתה אמרינן דמקמי הכי הוי וכדאמרינן התם בדקה ומצאה טהורה טהורה מצאה טמאה טמאה ופירש"י טמאה משעת הוסת דאמרינן אורח בזמנו בא וזה מדוקדק בברייתא אם יש לה וסח תולה בוסתה וז"ב ובזה יש לפרש הא דתנא בסיפא ונאמנת אשה כו' שמשם הדם יוצא ולעיל תנא סתם אם יש לה מכה תולה במכתה משמע דא"צ לומר ברי שמשם הדם יוצא וכבר הרגישו בזה האחרונים ולפמ"ש א"ש דברישא לענין רואה מ"ת שהוא רק משום וסת ודרבנן וגם רוב נשים אין רואות מחמת תשמיש א"צ לידע בבירור שמשם הדם יוצא ובאמת צריכה ז"נ אבל כאן דיש לה וסת ובלא"ה לא הוי רואה מ"ת רק דהי' צריכה ז"נ וע"ז תני דאם אמרה בבירור שהדם מן המכה אף ז"נ א"צ ונאמנת מוספרה לה ודו"ק כי קצרתי שם בהג"ה. עט"ז שהביא תשובת מהרי"ל שכתב תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן והוא תמוה דאדרבה למ"ד וסתות דאורייתא טפי יש להתיר בשלא בשעת וסתה דאמרינן חזקה אורח בזמנו בא וכבר הקשה כן בס"ט ועמ"ש בחידושי על הרא"ש ליישב דבריו ע"ש ולפמ"ש לעיל ליישב קושית האבני מילואים י"ל דהא דעת הרשב"א דאפי' בשעת וסתה תולין במכה דאל"כ אתה אוסרה על בעלה לעולם וכתבתי דהיינו דכיון דמראה הדם שוה בשעת וסתה כמו שלא בשעת וסתה תצטרך לאוסרה אף שלא בשעת וסתה ע"ש ואמנם מהרי"ל דכתב כאן להקל שלא בשעת וסתה אע"ג דמראה הדם שוה לבשעת וסתה מ"מ ס"ל דכיון דגם בשעת וסתה הוא רק דרבנן דהא וסתות דרבנן א"כ שלא בשעת וסתה מקלינין ולא חיישי' להא דמראה הדם שוה אבל אי הוי וסתות דאורייתא הוי מחמרינן אף שלא בשעת וסתה וז"ב. ומ"ש הנה"כ לחלק מסי' קצ"א דהתם אפשר בבדיקה כו' כן קיימת מסברא דנפשאי ע"פ מ"ש הרשב"א דאפי' בשעת וסתה תולין במכה ואע"ג דכל אשה דעלמא בשעת וסתה טמאה דהתם אפשר בבדיקה אבל הכא א"א כו' ואין דנין א"א מאפשר ע"ש ודו"ק.
ד והנה בהא דכתב המרדכי דהאי אם יש לה וסת קאי אהא דיש לה מכה כמ"ש הט"ז ס"ק ח' והיינו דקשיא להמרדכי איך נסמוך על וסת לדאוריי' הא וסתות דרבנן וכבר וכבר עמד בזה בס"ט ולכאורה י"ל דלפי פי' התוס' דגם רישא רבי ורבי ס"ל לפי הס"ד בדף ט"ו וסתות דאורייתא וא"ש דברישא א"צ לומר שמשם הדם יוצא דסמכינן אוסת אבל סיפא דונאמנת אשה דמלתא באפי נפשה הוא וקאי אף אם אין לה וסת קבוע לכך צ"ל שממנה הדם יוצא ולפ"ז י"ל דלדידן דוסתות דרבנן אפי' יש לה וסת צריכה לומר שמשם הדם יוצא ואמנם ז"א דהא אף רואה מ"ת אינו אלא וסת ובדרבנן סמכינן אדרבנן ואמנם אי נימא דחזקה דאורייתא כדעת הבית מאיר לא א"ש:
(ד) והנה הרשב"א כתב דהאי דפ' כל היד באינה מרגשת שבא מן המכה ע"ש ושלא כדברי התוס' וא"ש לדידי' דאילו במרגשת שבא מן המכה קשה לס"ד מאי טעמא דרבי הא הוא מרגשת שבא מן המכה והתוס' נדחקו לומר אולי טפת דם נתערבה בו וזה דוחק ולכך מוקי לה באינה מרגשת שהדם יוצא מן המכה ולכך למ"ד וסתות דאורייתא לא תלינן במכה ולמ"ד וסתות דרבנן תלינן במכה דספק דרבנן הוא והא דהקשו התוס' א"כ לא תטמא לעולם י"ל דאם תרגיש שהדם מן המקור אז תטמא וז"פ ובזה יבוארו דברי מהרי"ל בתשובה שהביא הע"ז ס"ק י' שכתב למ"ד וסתות דרבנן וכבר תמהו דאדרבה אם וסתות דאורייתא ודאי יש לתלות שלא בשעת וסתה במכה ולפמ"ש א"ש דהא דכתב מהרי"ל למ"ד וסתות דרבנן לא קאי אהא דכתב למעלה שלא בשעת וסתה אלא אהא דכתב אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה אתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן והיינו דלמ"ד וסתות דרבנן והוא רשב"ג לפי ס"ד דמקשה אפי' אינה מרגשת דמן המכה בא הדם ס"ל דתלינן במכה וא"כ מכ"ש שלא בשעת וסתה דודאי תלינן במכה אפי' אינה מרגשת דדם בא מן המכה וכן למסקנא עיי"ש אבל למסקנא דתרויהו ס"ל וסתות דרבנן ובמ"מ טמא פליגי שפיר י"ל דמיירי במרגשת שבא מן המכה ולכך מודי תרוייהו דטהורה האשה ופליגי רק בדם וא"כ י"ל דאם אינה מרגשת שדם יוצא ממכה בכל גוני לא תלינן במכה וז"ר:
ה והנה מהרי"ל בעצמו דחשש למ"ד וסתות דאורייתא כמ"ש הט"ז בשמו ע"כ דס"ל כס"ד דמקשה דבוסתות דאורייתא פליגי רבי ורשב"ג וע"כ דמיירי באינה מרגשת שבא מן המכה ואפ"ה ס"ל להחמיר באינה מרגשת שבא מן המכה והיינו דהוא חשש לסברת המקשה דבוסתות פליגי אבל מ"מ מספקא לי' אולי כסברת המתרץ דכ"ע ס"ל וסתות דרבנן וא"כ שפיר י"ל דמיירי במרגשת וכמ"ש וזה דלא כמ"ש הט"ז דמהרי"ל חשש למ"ד וסתות דאורייתא אלא אדרבה נהפוך הוא ודו"ק היטב והנה המרדכי כתב דאם יש לה וסת תולה בוסתה שלא בשעת וסתה והיינו דפירש כן מ"ש בברייתא ואם יש לה וסת תולה בוסתה והשבות יעקב תמה ע"ז דא"כ מתניתין דנמצא על שלו חייבין דמיירי ביש לה וסת כסיפא דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן דמוקי בש"ס ביש לה וסת ואמאי חייבין בקרבן ואמנם בתפארת ישראל הקשה מהא דשלא סמוך לוסתה ואפרישה דנימא מחמת מיעוך תשמיש הוא ומן הצדדים ויפה כתב הס"ט דבשבועות מוקי לה בסמוך לוסתה ולכך חייבין דאמרי' מחמת תשמיש הוא דהא סמוך לוסתה הוא נלע"ד י"ל דהמרדכי כתב כן לפרש הברייתא דאתיא כרבי כדקתני סיפא דברי רבי ועתוס' שם ורבי ס"ל וסתות דאורייתא כדאיתא בדף ט"ו אבל מתני' דנמצא על שלו י"ל דסובר וסתות דרבנן ולכך לא תלינן בוסת וא"כ לדינא לא פליג המרדכי והמה"ריא הביא שפיר ראי' מהמרדכי דלדידי' למ"ד וסתות דאורייתא תולה בוסתה אף בלא מכה ואף לדידן דקיי"ל וסתות דרבנן מ"מ היכא דאיכא מכה יש לה לסמוך על המרדכי דלדידי' אף דליכא מכה מותרת וז"ב ובזה א"ש מה דעמד הכו"פ דהמרדכי עצמו ריש נדה כתב דאשה ששמשה שלא בשעת וסתה ומצאה דם בסדינה א"צ כפרה דאנוסה הוא והא לדידי' בלא"ה מותרת דתלינן בוסתה ולפמ"ש א"ש דהמרדכי פירש כן הברייתא דכרבי אתיא ולדידן דקיי"ל וסתות דרבנן לא קיי"ל כן וז"ב בש"ך ס"ק כ"ד כן הוכחתי בספרי ר"ל מדכתבו התוס' דאל"כ לא תטמא לעולם והלא מקודם זה הי' לה וסת עכ"ל וזה בשעת וסתה אבל שלא בשעת הוסת אפי' אין לה וסת קבוע ל"ש זה והנה לפמ"ש לעיל דאם מטמאינן לה בשעת וסתה צריך לטמא גם שלא בשעת וסתה דהא מראות הדם שוה אין ראי' מתוס' דהתוס' כתבי דע"כ מיירי במרגשת שבא מן המכה דאל"כ אמאי מטהר רשב"ג דהלא מקודם ה"ל (חלק ב) וסת ואמנם כיון דע"כ מיירי במרגשת שפיר י"ל דגם שלא בשעת וסתה דוקא במרגשת שבא מן המכה ואכמ"ל (ו) מ"ש הש"ך ס"ק ח"י בשם אביו הגאון ז"ל דאפי' בדקה בשפופרת ומצאה על המוך תולין במכתה והביא ראיות ע"ש והש"ך לא ביאר הראיות שהביא ונראה דבכה"ג צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם דהא בכה"ג תו ליכא ס"ס ספק מן הצדדים דהא בדקה ומצאה על המוך ודמי למ"ש רמ"א דביודעת שבא מן המקור צריך לידע שמכתה מוציאה דם ובזה א"ש הא דונאמנת אשה לומר כו' שממנה הדם יוצא ועמדו הפוסקים הזה דשינה ממ"ש למעלה סתם ואם יש לה מכה תולה במכתה ולפמ"ש א"ש דזה נמשך למ"ש לעיל בודקת בשפופרת כו' נמצא על ראשו בידוע שהוא מן המקור וע"ז אמר ונאמנת אשה לומר כו' שממנה הדם יוצא אבל לעיל מיירי שעדיין לא בדקה בשפופרת וא"כ תולין במכה סתם דהוי ס"ס וא"צ לומר שממנ' הדם יוצא וז"ב.
ז סעיף ט אין מתירין כו' ומ"מ אין מוציאין אותה מבעלה י"ל הפירוש אין מתירין אותה ע"י רפואה זו ואם הבעל רוצה לגרשה בלא כתובה באם היתה רואה מ"ת מתחלת נשואי' או הבעל ב' וג' אין לכופו ליתן לה כתובה דיכול לומר איני רוצה על רפואה זו כיון דאין מתירין לי להדיא וכן בזה"ז לענין אם רוצה לגרשה בע"כ אבל אם הוא רוצה לדור עמה ולסמוך על רפואה זו אין מוחין בידו ומותר להשהיתה ולדור עמה וע"ל סעיף י"ב. (ח) בש"ך ס"ק ל"ב. לכאורה י"ל כיון דקיי"ל מעין א' הוא מה בכך שהוא עתה דם טוהר מ"מ הוחזקה שרואה דם מ"ת ולאחר כלות ימי טהרה תראה דם טמא ומצאתי בכו"פ שעמד בזה ולע"ד י"ל כיון דקיי"ל וסתות דרבנן א"כ בכל רואה דם מ"ת ה"ל ספקא דרבנן שמא מן הצדדים הוא וצ"ל דדם מן הצדדי' לא שכיח ורוב דמים מהמקור ולפ"ז קשה לאחר לידה דיש לתלות במכת לידה שהוכו הצדדין מה"ת נאסור ואמנם י"ל כיון דלענין ז"נ ה"ל ספק דאורייתא תו גם לענין רואה מ"ת אסרוה דכל שנולד בדאורייתא מחמירין גם בדרבנן כמ"ש הרדב"ז וז"ב ולפ"ז כאן דלענין ז"נ אין נ"מ דהא דם טוהר הוא תו ה"ל ספק דרבנן ודו"ק ולפ"ז א"צ למ"ש הש"ך ראי' מלקמן סי' ק"ץ סעיף מ"ב דבלא"ה כאן חומרא זו לא עדיפא ומדרבנן וז"ב ואמנם ברשב"א ל"מ כן גבי מכה שא"י אם מוציאה דם ואדרבה דעתו דאף ז"נ א"צ דא"כ אתה אוסרה על בעלה שוב ראיתי בחוות דעת שיישב עד"ז דברי הש"ך וע"ש:
והנה הכו"פ דחה דעת הש"ך ע"ש ונראה דע"פ דעת הכו"פ א"ש הא דכתב רמ"א לעיל כאילו ראתה ג"פ רצופים וקשה הא א"א למצוא ג"פ רצופים דהא צריכה לטבול בכל פעם ועש"ך שנדחק לפרש כאילו עברה ושמשה ג"פ רצופים בלא טבילה ולפ"ד הכו"פ א"ש די"ל דראתה בימי טוהר ושמשה וראתה ג"פ ודו"ק יהנה רש"י פירש ואם יש לה וסת לקלקול שאינה רואה כל שעה אלא בפרקים תולה בוסתה ומשמשת בין וסת לוסת בלא בדיקה עכ"ל ולכאורה קשה דאם יש ביאות היתר בין ראי' לראי' מאי ארי' שרואה לימים ידועים הא בלא"ה צריך להיות ג"פ רצופים וכבר נתקשה בזה בספר סדרי טהרה וכתב דכוונת רש"י ז"ל אפי' ראתה אח"כ באותן הימים הידועים ג"פ בלי ביאת היתר ביניהם מוקמינן לה אחזקה קמא שיש לה וסת לכך מביאות היתר ביניהם אבל אם לא היו מקודם ביאות היתר ביניהם היתה אסורה אף אם היו ג"פ אלו בימים ידועים ומזה השיג על הרב מנ"י שכתב להקל אם ראתה ג"פ בליל טבילה שתשמש בליל ב' ע"ש ועוד פירש פי' אחר ברש"י הנ"ל דכוונת רש"י דבעינן רצופים עיי"ש ולע"ד נראה כוונת רש"י בפשוט דרש"י ס"ל דאשה שראתה פ"א מחמת תשמיש צריכה אח"כ בדיקה קודם תשמיש וכמ"ש הכו"פ בדעת הראב"ד ע"ש וכן כתבתי לעיל דלכך ראי' ראשונה אינה מן המנין לדעת הראב"ד דלא הי' לה בדיקה קודם תשמיש וע' בסדרי טהרה ס"ק א' ולפ"ז שפיר כתב רש"י דאם ראתה בפרקים ידועים כגון מט"ו לט"ו או מיו"ד לכ"ף וכמ"ש הרשב"א אגלאי מלתא דיש לה וסת לראי' זו ולפ"ז לא מבעי דמותרת לשמש אלא דאפילו בלא בדיקה מותרת לשמש דהוי כיש לה וסת קבוע דא"צ בדיקה לפני תשמיש וז"ש רש"י ומשמשת בין וסת לוסת בלא בדיקה יז"נ:
ט סעיף יג הב"י כתב לפרש בזה מ"ש רש"י בד"ה הרואה דם לא בבתולה מיירי והוציא מזה דיני דבבתולה ל"ש דין זה דרואה דם מחמת תשמיש ע"ש ובחידושי על הרא"ש ביארתי כוונת רש"י על נכון עיי"ש:
סימן קפח
א בט"ז ס"ק א' מה שהביא ראי' מסימן נ"ב גבי נפלה לאור דא"צ לשלקן ומותר לאכלן צלויין אע"ג דאיכא ריעותא וכאן ליכא ריעותא וכן הביא ראי' זו הש"ך בס"ק ג' יש לדחות דשם אזלינן בתר רוב בהמות דכשרות הן אבל כאן אדרבה רוב דמים באשה טמא כמ"ש הרז"ה
ב סעיף ד מה שהקשה הרשב"א למה הובא בש"ס האי דאמרו הרופאים אשה זו מכה יש בה הא לא עליהו סמכינן אלא על השרי'. י"ל דנ"מ בשעת וסתה דאז לא סמכינן על הא דאמרו הרופאים דא"כ לא תטמא לעולם וצריך לשרות ולראות אם נימוח ול"ש לומר לא תטמא לעולם דהא תטמא בנימוח אבל באמת שלא בשעת וסתה א"צ לשרות כלל וסומכין על הרופאים דאומרים מכה יש לה וע"ל ס"ק ט"ז בש"ך ואפי' נימא דחז"ל לא סמכו על הרופאים כיון דאיכא לברורי ע"י שרי' מ"מ נ"מ אם נאבדו השערות בטרם ששרו סומכין על הרופאים שלא בשעת וסתה וצ"ע (ג) בש"ך ס"ק טו"ב. ובירושלמי ר"פ המפלת מוכח להדיא כסברא הראשונה ותמהני על מה שנתחבטו הגדולים בזה ואני אומר דהמעיין בירושלמי יראה דאין מוכרח דז"ל הירושלמי מתניתא פליגא על ריב"ח דאמר דם יבש טהורה) דתניא מעשה באשה כו' טעמא דאיכא מכה ואיכא שומא הא ל"ה לא בדא פליגין עלי' ולית לה קיום עכ"ל הירושלמי ופירש המפרש פני משה דה"פ הני תרי מעשיות פליגין על ריב"ח ולית לה קיום למילתי' ולע"ד יש לפרש איפכא דהא מקודם אמרינן שם מתניתין פליגא על ר"א המפלת כמין קליפין כו' תטיל למים כו' ונדחק לפרש משום ברי' ופריך ואי תתיב עפר ור"ל דל"ש בי' ברי' ומשני דעפר. נמי יש לומר ברי' ע"ש במפרש ואמנם ריב"ה לא ס"ל שינויא דחיקא וס"ל להוכיח ממתני' דאפי' דם יבש טהור והא דפריך על ריב"ח וברייתא דמעשה באשה שהיתה מפלת אמר ריב"ח פליגין עלה היינו דהמתניתין דידן פליג על הברייתא ולית לה קיום פירוש להברייתא לית לה קיום דאם רבי לא שנה ר"ח מנא לי' וזה ברור לע"ד ובזה יש לפרש ואם יש לה מכה תולה במכתה ופירש הרשב"א אפילו אין יודעת שמכתה מוציאה דם והפוסקים חלקו עליו כיון דהוחזקה להיות רואה מ"ת אמאי תלינן במכה ובפרט לדעת הבית מאיר דהוי חזקה דאורייתא ולפמ"ש יש לפרש דה"פ דאם יש לה מכה תולה במכתה עכ"פ לענין זה דא"צ לבדוק קודם תשמיש דהא הבדיקה אינה אלא מדרבנן וממילא כיון דא"צ בדיקה מפני תשמיש ממילא אפילו ראתה אינה נאסרת לבעלה כדעת הראב"ד דכל שלא בדקה לפני תשמיש לא מקרי רואה מחמת תשמיש וז"ב ובזה א"ש הא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי שמשם הדם יוצא וכבר כתבתי דהפוסקי' דקדקו על שינוי הלשון וגם תרתי ל"ל הא כבר תני ואם יש לה מכה תולה במכתה ולפמ"ש יש לומר דלעיל מיירי דא"צ לבדוק קודם תשמיש וכאן אמר דאפי' אירע דבדקה עצמה קודם תשמיש ומצאה טהור ושמשה אח"כ וראתה ג"פ מ"מ נאמנת לומר מכה יש לי שמשם הדם יוצא ואמנם ברישא אין צ"ל שמשם הדם יוצא רק כיון דיש לה מכה אף דא"י אם היא מוציאה דם מ"מ תו אין צריכה לבדוק קודם תשמיש וממילא אין נחשבת לרואה מחמת תשמיש ודו"ק היטב:
הערות בדברי הנודע ביהודא מהדורא תנינא סי' כ"א
מ"ש דלשון הש"ס אימא מעלמא אתי לשון אימא משמע דמידי ספקא לא נפקא. ע' חולין נ"ג בר"ן דכתב האי אימר שלמא עבדי הוא ודאי ובחי' הרשב"א שם כתב דהוי ספק ומ"ש לחלק בין טומאת מגע לטומאה היוצאה מגופה. תמוה דהא שם טומאת מגע הוא דנגעה במקור כפירש"י שם. ומה שהקשה מהא דקיי"ל אפי' רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז"נ. ע' בב"ח דכתב באמת דזה חומרא דר"ז דמדינא תלינן בצדדים כמו מקור שהזיע ע"ש ובאמת בר"ן ל"מ כן דהוא ביאר דרבותא דטפת דם כחרדל דאין לחוש לג' זיבות ע"ש מה שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי א"ש לפ"ד הב"ח דלבעלה שפיר אסור אפי' ראתה טפה אחת מחומרא דר"ז אבל הרמב"ם בפ"א ממטמאי משכב ומושב דמיירי לענין טומאת ערב ולא לענין איסור נדה שפיר כתב דטיפה אחת טהורה דשם לא שייך חומרא דר"ז וז"ב ועפ"ז שפיר יש לקיים חילוקו דשם נאמר מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות ופירש"י דם לבן וצלול והיינו דאם הי' דם אדום הי' חשש לענין נדה ג"כ וי"ל מתוך דמחמרינין לענין נדה מחומרא דר"ז מחמרינין גם לענין ט"ע דאי לא הא לא קיימא הא כמ"ש הר"ן גבי כתם דבעינין על דבר שמקבל טומאה דוקא דעיקר הגזרה הי' על הבגד ומתוך שגזרו על הבגד גזרו גם על האשה דאי לא קיימא הא לא קיימא הא אבל שם גבי מקור שהזיע דהדם לבן וצלול וא"כ אין כאן לענין נדה דהא לבן אינו מחמשה מראות לכך טהור וז"ב. ועפ"ז נסתר כל ההיתר שרצה לחדש בטיפה אחת עיי"ש ודו"ק:
והנה לכאורה יש ראי' דהאי אימא מעלמא הוא ודאי לא ספק דאי ספק הא גם ראי' מרובה יש ספק צדדים דהא כתב הסמ"ג וסה"ת דלכך ברואה מ"ת מתירין אותה לבעל ב' דאיכא ס"ס שמא מן הצדדין הרי דאף בראי' מרובה יש ספק זה וע"כ הא דאמר אבל חד אימא מעלמא היינו ודאי וכמ"ש הרמב"ם שאין זה אלא מחוץ למקור וז"ב. ולפ"ז הי' אפשר למצוא היתר אם מצאה אחר תשמיש רק טפה אחת דבזה הוא ודאי מן הצדדין ואף דב"י החמירו על עצמן דאפי' טפת דם כחרדל יושבת עליו ז"נ מ"מ ברואה מ"ת לאסרה לעולם לבעלה לא החמירו וכמ"ש הש"ך לענין ימי טוהר ע"ש ס"ק ל"ב. ואמנם יש לחלק דשם הוא רק מנהג בזה"ז שלא לבעול על דם טוהר אבל כאן הוא חומרא דר"ז בזמן הש"ס ואין להאריך. גם בלא"ה י"ל דברואה מ"ת י"ל ע"י מיעוך תשמיש יצא דם מהצדדין אבל בלא תשמיש ל"ש זה רק אם ראתה רק טיפה אחת אז יש ספק שמא מהצדדים כי אין דרך המקור להוציא טיפה וצ"ע:
בתשובה צ"ג חקר השואל אם שמשה סמוך לוסת שאינו קבוע אם תולה בו לענין רואה מ"ת ואני נסתפקתי למעלה להיפך ע"ש:
בתשובה צ"ד ע"ש מה שפירש בדברי רש"י ד"ה הרואה דפי' לאו בבתולה מיירי ע"ש ואני בחידושי ביארתי כוונת רש"י על נכון שאלה קי"ד מה שהקשה על השב יעקב א"כ אמאי דם חימוד טמא. ע' בחידושי הר"ן דהקשה אהא דאימי' דשבור מלכה שלחה לסבא דמא ואמר דם חימוד הוא והקשה מהא דתבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז"נ ותי' דרק לדחותה אמר כן ועוד תירץ דשם חיישינן שמא יצא עמו דם גמור ע"ש ולפי התירוץ השני יש להחזיק דברי השב יעקב ודו"ק:
בתשובה קי"ז הביא ראיה מהא דהבעלי לי ע"ג הנהר דלא כתשובת כנסת יחזקאל וכבר דברתי מזה למעלה. ועוד יש לדחות דהא התם כיון דרואה בכל ליל טבילה א"כ אסורה לו באמת ואיך שייך לומר דמצוה לבעול בליל טבילה דהא הוא אסורה לו ופקע כל חובת עונה ממנו. ואמנם יש לדחות הוכחת הראב"ד די"ל דהוא היתה רגילה לטבול בלילה כדין ועתה צוה לה לטבול ביום שמיני ושרי כמו מפני גנבי וכדומה דהא בלילה תאסור ולא הי' עונה הסמוך לוסתה אך לדעת הא"ז יש ראי' ואמנם לפמ"ש הש"ך שם ג"כ אין ראי' דהא שם הי' לה שעה קבועה כמו לדעת הראב"ד ודו"ק היטב:
תשובה קי"ח מ"ש לבאר כוונת התה"ד מדפריך מהרואה כתם יפה דחה ואמנם הכו"פ כתב כוונת התה"ד מהא דאמרינן אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין מקרבן מוכח דהרגשה דאורייתא דאל"כ אמאי ליחייבו קרבן דילמא לאחר תשמיש ואמנם זה דחה בדרכי משה דשם הרי מצאה דם ומהני ההרגשה להוכיח דהדם יצא מקודם בשעת שהרגישה ע"ש ויותר נראה דלפי הס"ד דלא ידע עדיין מהא דאימא הרגשת שמש הוא א"כ אם ארגשה בשעת תשמיש ודאי דבשעת תשמיש ראתה דאל"כ הא בזמן מועט ל"ש אימא הרגשת מ"ר הוי כמ"ש התוס', א"כ ודאי היתה הראי' בשעת תשמיש דאז הרגישה דאם הי' אחר תשמיש מדוע לא הרגישה דהא חזקת דם ממקור שבא בהרגשה כמ"ש הרמב"ם ואולי מזה הוציא הרמב"ם סברתו וז"ב
ומה שהקשה אהא דאמרינן והל"ל אימא הרגשת מ"ר הוא והא לר' יוסי דם היוצא עם מ"ר טהור הנה שם כתבו הרא"ש וטור דאף לר' יוסי אם עומדת ושותתת טמאה וגם ר"ח פסק דאף לר' יוסי טמאה עכ"פ משום כתם ואמנם לזה י"ל דמשום כתם ה"ל ספק דרבנן וה"ל ס"ס ספק עתה ספק מקודם ואת"ל מקודם שמא ממכה מן הכליות ויש לפלפל בזה ומה שדקדק שינוי הלשון דהכא אמר אימר הרגשת מ"ר הוא ושם גבי הלל אמר כסבורה הרגשת מ"ר הוי לע"ד נראה אף דדבריו ראויים למי שאערן מ"מ י"ל בפשוט דהא הלל מיירי לטהרות ולטהרות באמת לא בעינן הרגשה רק דאמרינן ושמאי אשה מרגשת בעצמה ומדלא הרגישה עד עכשיו ודאי השתא חזאי ע"ש בפירש"י ותוס' ושפיר קאמר כסבורה הרגשת מ"ר הוא ואין ראי' מה דלא הרגישה עד עתה עתה אבל כאן דמיירי לבעלה ובעינן הרגשה א"ש הלשון אימר הרגשת מ"ר הוי ודו"ק היטב למעיין:
סימן קפט
(א) סעיף ג ואפי' בלא בדיקה. הנו"פ תמה מנ"ל להראב"ד הא דמהא דההוא אתתא לא מוכח אלא דל"צ לפרוש בעונת הוסת אבל דא"צ בדיקה מנ"ל ולע"ד נראה דהא דצריך בדיקה בשעת הוסת ולא סמכינן מדלא ארגשה ודאי לא חזיא וצ"ל דחיישי' דילמא ארגשה ולאו אדעתה ואמנם זה שייך באם הוסת ביום קבוע דאז חיישי' לכל העונה אבל הכא דהוסת רק בשעה קבוע ובזמן מועט ל"ש ארגשה ולאו אדעתה כמ"ש התוס' בר"פ הרואה כתם ע"ש ולכך א"צ בדיקה לפני תשמיש וז"ב:
ב בש"ך ס"ק ט' וכן משמע בתוס' פ"ק דנדה דף ט' בד"ה פחתה הכו"פ תמה דתוס' לא קאי אפחתה רק אהותירה וכן תמהתי בתחלת עיוני ולכאורה יש ליישב קושית התוס' דנהי דרב ס"ל דקבעה לה וסת לדילוג בתרי זימני מ"מ לענין די' שעתה יש לחלק דדוקא אם הוסת הוא בימים שוים ד"מ בכל ט"ו לחדש אמרי' חזקה אורח בזמנו בא ורק בשעה זו ראתה ולא מקודם מעל"ע אבל אם ראתה היום בט"ו ובחדש השני בט"ז ובשלישי בי"ז נהי דקבעה לה וסת לרב מ"מ [אמרי'] דבראי' שני' וכן בשלישית נעקר הדם בשוה דהיינו בט"ז רק בחדש השני יצא תיכף מבית החיצון לחוץ ובחדש השלישי שהה מעל"ע שם דמה"ת נימא דיש שינוי בעקירת הדם מחדש שני לחדש השלישי וא"כ לא קשה קושית התוס' ועכצ"ל דקושית התוס' הוא על פחתה דג"כ קבעה לה וסת לדילוג לרב ובזה ודאי דדיה שעתה דהא בחדש השלישי אדרבה הקדימה לראות ביום אחד ואמאי נימא דנעקר הדם עוד יום אחד מעל"ע מקודם שיהי' השינוי עוד יותר גדול ושפיר הקשו התוס' וא"כ מבואר מדבריהם דגם בפחתה קבעה לה וסת לדילוג וזה כוונת הש"ך ודו"ק הטב:
ג סעיף ו באמת הוא דבר זר לכאורה לתלות הוסת בימי השבוע דבשלמא וסת החדש א"ש דמהלך הלבנה גורם וכן וסת הפלגה דהמקור מתמלא במשך זה כמ"ש רש"י בריש נדה אבל וסת השבוע מה טעם יש בו וחכמי הצרפתים שלמדו מש"ס דחזאי בחד בשבתא והדר חזי בחד בשבתא כו' יש לומר דוסת הפלגה הוא וע' כו"פ וס"ט גם י"ל דשבת גרמה וכמ"ש שינוי וסת ועתוס' ב"ק גבי שור בשם הירושלמי דביו"ט שרואה דלובשים מלבושים אחרים זחה דעתו עליו ומכ"ש די"ל כן גבי אשה דאכילת שבת הוי שינוי וסת וגורם לראות יום א' וכדאמרי' קפיצה דאתמול גרם ואמנם אין להרהר אחר הכרעת רבותינו ז"ל וצ"ע דהא גם ה' בשבת הוי וסת:
ד סעיף ז ע' בתוס' ט' ב' ד"ה פחתה. ונראה דקושית התוס' כיון דלרב קבעה וסת א"כ מה' יענה רב לברייתא. ועוד נראה דהתוס' פסקו כרב דהלכתא כוותי' באיסורא וכר"ח דפסק כרב ושפיר הקשו ותירצו דאם אין זמן הראי' לימי החדש גם רב מודה לשמואל דקמייתא לא מצטרפת וז"ב. והנה כאן הי' לה וסת קודם שהפסיקה ג' עונות ואח"כ כשהפסיקה ג' עונות ה"ל כמו דרגילה למחזי ביום ך' ושינתה ליום כ"א דמודה שמואל וכמ"ש בש"ס דיקא נמי וא"כ מה תירצו התוס' דבהא רב מודה לשמואל דהא בכה"ג גם שמואל מודה ועכצ"ל דלא מודה שמואל אלא בהית' רגילה לראות ביום כ' ושינתה ליום כ"א דהוי דילוג שוה וכמ"ש הט"ז אבל הכא שהי' רגילה לראות כדרך הנשים ליום כ' או ל' ושינתה לצ"א לא הוי דילוג שוה ולא מודה שמואל וזה כוונת הש"ך ס"ק ח"י שכתב ועתוס' פ"ק דנדה דף ט' ב' ד"ה פחתה ור"ל דמזה מוכח דלא כהפרישה ודו"ק:
ה בש"ך ס"ק י"ט והלכך חוששת לוסת ההפלגה שקבעה בב"פ לא הבינותי איזה וסת הפלגה קבעתה שני פעמים הא מט"ו בניסן עד ט"ז אייר הוי ל"ב ימים ומט"ז אייר עד י"ז סיון הוי ל"א ימים וצ"ל דמיירי בחדשים שוים אבל הא בלא"ה צריכה לחוש לי"ז בתמוז מחמת י"ז בסיון שראתה, פ"א כיון דעדיין לא קבעה וסת הדילוג ומ"ש ואם נקבע בג"פ כו' ונ"מ ג"כ דא"צ בדיקה לפני תשמיש כדין אשה שיש לה וסת וגם לענין רואה מ"ת ואין להאריך:
ו סעיף ח ע' בש"ך ס"ק ך'. והנה כתבתי בחידושי דרבנו חננאל ז"ל פירש כן והתוס' תמהו למה לא פירש כפשוטו ע"ש וכתבתי דר"ח הוקשה לו הא אין הוסתות שוות דאחד מלא וא' חסר ואם מיירי בראיות שאינן לימי החדש ודאי אף לרב בעינן ד' ראיות כמ"ש התוס' והרא"ש ולכך פירש כן וא"ש דלרב סגי בג' ראיות דהוי נראתה ג"פ בימי החדש כמ"ש הש"ך ולשמואל צריך עוד ראי' אחת דהראשונה לאו בסירוגין ראתה והיינו דלשמואל לא תלי כלל בימי החדש וכדעת הרמב"ן בחידושיו דאין כאן אלא וסת הפלגה:
ז סעיף ר בש"ך ס"ק כ"ד אפי' הי' לה וסת קבוע ליום י"ד צ"ל כונתו דאפי' להיש מחמירין בסעיף ד' הכא לא קבעה וסת וכדאמרינן התם בש"ס למודה שאני וע"ש ברש"י וכמ"ש הש"ך לעיל ס"ק ח"י ודו"ק:
ח סעיף יא ס"ק כ"ה בש"ך. הנה סברת הפרישה דדוקא אם בתחלה הי' לה וסת הפלגה מכ' לכ' ועתה התחילה לדלג שפיר לא מצרפי' הראי' הראשונה לראיות הדילוג אלא שדינן לה לפניה כי איך יצורף ראיית הפלגה עם ראיה לימי החדש דהא פלוגתיהו דרב ושמואל רק בראיה לימי החדש כמ"ש התו' אבל אם מעקרא הי' ראי' לימי החדש אף שהיה לימים שוים ועתה התחילה לדלג ס"ס כל הראיות שוות שהן כולן לימי החדש ומצטרפים וז"ב. ואמנם מרש"י לא משמע כן שכתב והיכא אמינא היכא דתחלת ראייתה כו' והעתיקה הש"ך בס"ק ח"י עיי"ש. והנה בחידושי אמרתי הטעם דלמודה שאני דכיון דמעקרא ה"ל וסת שוה דזה שכיח בכל הנשים ושינתה לדלג דזה ל"ש דהא אינה חוששת לדילוג מהאי טעמא עד שתשלש לכך שדינין הראי' הראשונה שאין ניכר בה דילוג אחר הראיות השוות דמסתמא כ"כ דלא חזינין בה דילוג מוקמינין לה באורחא דשכיח וז"ב. ולפ"ז י"ל דהא וסת החדש ג"כ לא שכיח דהא דעת הרמב"ן דוסת החדש ליתא כלל רק הפלגה א"כ י"ל כמ"ש הפרישה דוסת החדש מצרפין לדילוג דתרויהו לא שכיחא ודו"ק:
(ט) סעיף יב עט"ז ס"ק י"ב. ומ"ש דהתם חשבינין לימות החדש כמה יש ימים בין ראי' א' ל"ב כו' הוא תמוה לכאורה דהא שם ג"כ בוסת החדש מיירי לא בוסת ההפלגה כמ"ש תוס' דבוסת הפלגה שאינו ניכר בימי החדש מודה שמואל ואמנם כן כוונת הראב"ד דשם הראי' אינה ליום מיוחד אלא שהיא מדלגת מט"ו לט"ז וכו' אבל כאן הוא רואה תמיד ביום אחד דהיינו בר"ח וכיון דראתה ג"פ בר"ח הי' ראוי לקבוע וסת בר"ח אלא דהפסיקה בר"ח אחד וההפסקה מגלה שראיתה בר"ח בסירוגין אבל הקביעות נשאר על מכונו בר"ח אחר ר"ח בר"ח ניסן בר"ח סיון וכן לעולם משא"כ בסעיף ז' שראיתה מדלגת מיום אל יום והבן. ומ"ש הש"ך ס"ק ך"ו דאין לומר כו' דא"כ פשיטא דמנ"ל לומר דוסת הסירוג הוא דילמא וסת השוה הוא כו' לא הבינותי דמה וסת השוה יש כאן כיון דלא ראתה בכל ר"ח או יום מיוחד בחדש השלישי ואינו אלא וסת הפלגה ד"מ מששים יום לששים יום (וגם זה כשהחדשים שוים וע' כו"פ) וא"כ הא בעינין ג' הפלגות וצ"ע. ומה שהשיגו על הש"ך מב"ק דבעי ה' ו' בשבת ושבת ושבת או לקמי' שדינין או לבתרא יש לחלק דכאן סתם נשים רואות מל' לל' יום וס רוג לא שכיח כמ"ש הש"ך בתחלת הס"ק ולכך שדינין לראית ניסן לקמי' וחשבינין לי' לוסת השוה משא"כ התם דמועד לשבתות אינו מועד לימות החול דחזינין דהוא נוגח רק בשבת ועתוס' שם וכן הבעיא להפך שבת ושבת ושבת ה' ו' י"ל דהא חזי' דלא שבת גרמה לי' ודו"ק. (י) והנה לפי פיר"ח וכמו שביארתי לעיל אפלגו בזה רב ושמואל דשמואל חשיב לי' כוסת הפלגה עיי"ש ואמנם הראב"ד ס"ל דבוסת הסירוג כ"ע מודי והיינו דפיר"ח נדחה מכל הפוסקי' ומ"ש המחבר והוא מהראב"ד מפני שהפסקת החדש השני ביטלה ראית החודש הא' והתחלת הוסת מראית החדש השלישי וכו' ואעפ"כ אם ראתה אח"כ בחדש החמישי אגלאי מלתא למפרע שזה סירוג ומצטרפה הראי' הראשונה וה"ה לוסת הדילוג לדעה בתרייתא ודו"ק. והרא"ה בבד"ה גילה לנו רז חדש דהאי וסת דדילוגים היינו לשעה שראוי להקבע ר"ח והוא עת מולד הלבנה או עת החלה לצאת מנקודת הקיבוץ עם השמש והוליד בה אור ולפי שההבדל בין מולד האמת לאמצעי הוא יום אחד וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהלכות ק"ה שלכן אמרו לא א"דו ראש שדחו יום אחד כדי שישוה האמתי עם האמצעי ע"ש ולכך נקבע וסת הדילוג ביום אחד אבל אם דילגה ב' ימים לא הוי וסת כי רק יום א' ראוי להיות ביניהם וז"ב. ובזה א"ש דעת רב דראי' קמא מצטרפת אע"ג דלא הוי בדילוג כי רב מדמה לוסת השוה והדילוג אינה אלא משוה החילופים שבין חדש לחדש ודו"ק. ובזה יש לפרש האי דלמודה שאני שהא אנו רואין שאין הלבנה פועל בה וא"ש דעת הפרישה בש"ך ס"ק כ"ה ודו"ק:
סעיף (יא) סעיף יג אין האשה קובעת לה וסת כו' לע"ד למד זה הראב"ד מהא דעונה הסמוך לוסתה צריך לפרוש וא"כ ע"כ דהוסת צריך להיות בעונה אחת או ביום או בלילה דאל"כ ממה יוודע העונת הווסת וז"ב לענ"ד. ולפ"ז נלע"ד דאם ראתה פ"א בליל ט"ו ובחדש השני ביום ט"ו ואח"כ בחדש השלישי בליל ט"ו וברביעי ביום ט"ו וכו' קבעה לה וסת לדילוג חלילה וע"ד שכתב הש"ך בס"ק כ"א וכן לכל הדינים שבסעיף ז' ח'. ואם ראתה בה"ש ספק יום ספק לילה ע"ל סי' קפ"ד. וע' בתשובת נב"י מ"ת סי' פ"ג מה שחקר בזה לענין חשבון ההפלגה וע"ל סעיף ו' דהקשה המנחת יעקב אהא דקבעה וסת בא' בשבת הוי וסת הפלגה ולפי הנ"ל י"ל דנ"מ אם היו שנים בלילה וא' ביום דתו לא הוי הפלגה שוה ואמנם הנוב"י העלה שם דלהפלגה אין נ"מ כלל ועיי"ש שהאריך. והנה כתב המחבר ואם ראתה פעמים כו' ויש להסתפק אם ראתה ג"פ ביום ואח"כ ראתה ג"פ בלילה ולא ביום אם נעקר וסת של יום:
יב והנה בש"ס נדה ט"ו על משנה דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן אמר ר"ל משום ר"י נשיאה והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה ופירש"י למ"ד יום לראי' וע' בר"ן דכתב לשיטת רש"י אפי' יש לה וסת חוששת לעונה בינונית אמר רב הונא ל"ש אלא דאין לה וסת כו' ורבב"ח אמר כו' וסתות דרבנן וע' בר"ן שם ולולא דברי הקדמונים הייתי אומר דאפי' מ"ד וסת דרבנן מודה בעונה בינונית דוסתות דרבנן היינו וסת החדש דבלא"ה הרמב"ן חולק דמה ענין חדש לוסת ולכך ס"ל וסתות דרבנן אבל עונה בינונית דזה דרך טבע הדם להתרבות במקור ולצאת זה לכ"ע דאורייתא ובזה א"ש דלא פליגי בהא דר"ל משום ר"י נשיאה דדוקא בא ומצאה תוך ימי עונתה דבזה כ"ע מודים ובזה א"ש דעת רש"י הנ"ל דאפי' יש לה וסת צריכה לחוש לימי עונתה דל"מ למ"ד וסתות דרבנן ודאי צריכה לחוש לימי עונתה דהוא דאורייתא אלא אפי' למ"ד וסתות דאורייתא מ"מ הוי רק ספק כדפירש"י בד"ה דאורייתא ואולם עונה בינונית דסתם נשים רואות מל' לל' הוי כודאי וז"ב. ואמנם וסת החדש המחובר עם וסת הגוף כגון שפיהקה ועיטשה זה י"ל דהוי דאורייתא דהא אותותיו ניכרים ואמנם ע"ז מתני רב אשי לא שנו כו' והיינו דודאי אם חזינין דמפהקת באותו יום החדש הוי דאורייתא אבל כ"כ דלא חזינין אימא לא פיהקה והוא גרע מוסת הימים לחוד וע"ש בסוגיא ולפ"ז הי' נ"מ לדינא דבעונה בינונית אם לא בדקה טמאה אך לפי שכל הקדמונים לא פירשו כן בטלה דעתי. ועיין בש"ך ס"ק למ"ד מה שהאריך להוכיח דעונה בינונית הוא וסת החדש וכבר צוחו עליו בבי' מדרשא הגאונים ח"צ וכו"פ ובתשובה כתבתי בזה ואכמ"ל:
יג) וע' בש"ך ס"ק ל' דתמה האיך נוכל לומר דודאי תראה ביום החדש וודאי תראה בעונה בינונית והנה למ"ד וסתות דאורייתא וכתבו התוס' דהוי כודאי שפיר הקשה וע"כ דעונה בינונית ווסת החדש אחת היא אבל אם וסתות דרבנן והוי מספק ל"ק קושיתו דמספקא חוששת לתרויהו ולפ"ז הא דר"ל אתיא למאן דס"ל וסתות דרבנן וכמ"ש ועונה בינונית דאורייתא וכמ"ש לעיל וקצרתי. והנה בשתים נחלק הש"ך עם הב"י וב"ח ופרישה דהם ס"ל עונה בינונית הוא ביום למ"ד והש"ך ס"ל דהוא ביום ל"א ועוד דהם חשבו רק ל' ימים והש"ך תלה זה בחדש דהיינו מיום ליום בחדש אם החדש מלא הוא ל"א יום ואם הוא חסר ל' יום ועד"ז עונה בינונית הוא יום החדש בעצמו וק"ל. והנה הרמב"ן הסכים דלא אמרינן שפורא גרם לענין וסת נדות ואעפ"כ הביא בחידושי נדה במטבע הקצר וסת החדש וכבר תמה ע"ז בכו"פ ע"ש ולפ"ד הש"ך י"ל דודאי שפורא דב"ד לא יגרום הזלת דם רק דעונה בינונית הוא טבעית וסתם נשים רואות בה ורק השפורא דב"ד לעשות חדש מלא או חסר יוכל לשנות הזלת דם ביום א' דתראה תמיד ביום החדש אם ביום ל' ואם ביום ל"א כפי קביעות הב"ד העושים ג"כ לפי שינוי המהלך ללבנה כמ"ש הרמב"ם בה' ק"ה אבל שקביעות ב"ד יוכל לגרום הזלת דם נדות זה לא ס"ל להרמב"ן וא"ש. והנה עונה בינונית הוא כוסת קבוע ועדיף מיני' דא"צ ג"פ בעונה בינונית וגם אינו נעקר לעולם והיינו דהוא טבעי וא"צ לחזקה אבל וסת קבוע היינו ע"י ג"פ ומטעם חזקה ולכך נעקר בג"פ ודו"ק:
יד והרמב"ם פסק בהא דשינתה ליום דהותרו כולן ואינו אסור אלא מי"ח ואילך ופסק הרמב"ם דמ"מ י"ח אסור ועכ"מ ולפי שיטת רש"י שביאר הר"ן דאפי' יש לה וסת חוששת לעונה בינונית א"ש דיום י"ח אסור משום עונה בינונית אלא דהרמב"ם לא ס"ל כלל הא דעונה בינונית ולא הזכירה בשום מקום ואמנם לפמ"ש הש"ך דעונה בינונית הוא וסת החודש ולכך לא הזכירה הרמב"ם דהיא וסת החודש ונכלל בתוכו ע"ש א"כ א"ש דס"ל כרש"י דאפי' יש לה וסת צריכה לחוש לעונה בינונית ולכך כאן אף דיש לה וסת הדילוג צריכה לחוש לוסת החודש ועונה בינונית שהוא יום י"ח וז"ב. ובזה א"ש מה שהקשה הכו"פ אמאי לא הזכיר המחבר והשמיט דעת הרמב"ם דיום י"ח אסור ולפמ"ש א"ש דכיון דאנן לא קיי"ל כרש"י בזה והלכה רווחת בישראל דאם יש לה וסת א"צ לחוש לעונה בינונית א"כ לא קי"ל בזה כהרמב"ם ודו"ק:
(טו) סעיף יג ע"ל סי' קפ"ד וע' נוב"י שביאר כוונת רמ"א והוא האמת למעיין בהג"מ ע"ש והנה נחלקו ר"מ ורחב"א באשה שאין לה וסת ר"מ אוסר לשמש ורחב"א מתיר ונלע"ד דהא יש ס"ס שמא לא תראה ושמא לא תרגיש והיינו לפמ"ש הרמב"ם דאשה שאין לה וסת אינה מרגשת ורק ר"מ דחייש למעוטא ולא אזיל בתר רוב גם בס"ס מחמיר דלא אלים ס"ס מרוב ורחב"א מתיר וז"ב. ובזה א"ש דעת הגה"מ הנ"ל לפי שביאר הנוב"י כיון דאשה הזאת יש לה וסת לראות עכ"פ באחד משלשה הימים א"כ הוא מרגשת א"כ תו ליכא ס"ס דהא רוב דמים באים בהרגשה כמ"ש הרמב"ם ולכך אסורה כל שלשת הימים וז"ב:
(טז) הרדב"ז כתב סברא חדשה דהא דכתב המרדכי דתולה במכה דוקא אם יודעת שמכתה מוציאה דם זה דוקא שלא בשעת תשמיש אבל בשעת תשמיש א"צ לידע שמכתה מוציאה דם דאמרי' מחמת מיעוך תשמיש נתמעכה המכה ע"ש הובא בס' חכמת אדם והנה הרדב"ז ע"כ דפי' דברי המרדכי דהא דתני ונאמנת כו' שממנה הדם יוצא מיירי באשה דעלמא ושלא בשעת תשמיש והאי ונאמנת מלתא באפי נפשה הוא. ובזה א"ש דברישא תני סתם ואם יש לה מכה תולה במכתה ולא תני שאומרת ממנו דם יוצא דהא רישא מיירי בשעת תשמיש דרואה מ"ת ובזה לא בעי' שתדע שמכתה מוציאה דם משא"כ בסיפא דמיירי שלא בשעת תשמיש ודו"ק:
יז בספר חכמת אדם יצא לידון בדבר חדש דאפי' למ"ד וסתות דרבנן היינו רק סמוך לוסתה אבל בשעת וסתה אסור לבעל ד"ת ע"ש ובאמת עפ"ז א"ש מה דקשה לי למה דקיי"ל וסתות דרבנן אמאי חוששת בראתה פעם א' לאותו יום והטעם דילמא תקבע לה וסת הא אפי' תקבע לה וסת הוי דרבנן והוי חשש אטו דרבנן ולפמ"ש החכמת אדם א"ש דבשעת וסתה הוא דאורייתא וז"ב. ואמנם ממ"ש כל האחרונים דרואה דם מ"ת הוא רק דרבנן כמו וסת ע"ש והא לפ"ד הח"א בשעת וסתה הוא דאורייתא וצ"ע ומיהו בלא"ה כתב הבית מאיר דרואה דם מ"ת הוא דאורייתא ואמנם בלא"ה י"ל הא דחוששת לפ"א היינו דילמא תקבע לה וסת ביום ההוא ואז יתברר הדבר למפרע דהי' עת וסתה ולכך החמירו חז"ל לאסור התשמיש ביום הוסת שראתה רק פ"א או ב' דבדבר שיתברר למפרע גזרו וכמו שמצינו בכמה דוכתי ויותר נראה כיון דחז"ל סמכו על הוסת לענין דא"צ בדיקה לפני תשמיש ואין צריכה לחוש לעונה בינונית ועשאוהו כודאי לענין זה לכן גם לענין זה עשאוהו כודאי לחוש לו בפ"א או ב' וז"ב והיינו כיון דלקולא תסמוך האשה אח"כ על הוסת הזה לכן צריכה ג"כ לחוש לו להחמיר ודומיא דכתבו הפוסקים דספק דרבנן היכא דסתרי אהדדי הוי לחומרא והוא מהתוס' דנדה לענין ס"ס ע"ש. ובזה א"ש מ"ש הש"ך אמאי בראתה דם מ"ת פ"א לא תחוש לאסור התשמיש כמו בכל וסת שאינו קבוע ולפמ"ש א"ש דשם אם תראה ג"פ לא יצא מזה קולא אלא חומרא ודו"ק:
יח סעיף טו עט"ז ס"ק ל"א וע' בספר כו"פ וס"ט. והנה ההו"פ דקדק מהא דפירש"י אהא דהיתה למודה לראות בעשרים דבוסת החדש מיירי ולא פירש בוסת הפלגה דזה מרווח יותר וע"כ דקשיא לרש"י לפי גירסתו והגיע שלשים ולא ראתה והגיע כ' וראתה דאם לא ראתה ביום למ"ד א"כ אין כאן הפלגה עשרים רק הפלגה חמשים וע"כ פירש בוסת החדש ומוכח כרש"ל ולא כהט"ז ע"ש. ולענ"ד י"ל דרש"י ז"ל לשיטתו דס"ל כפי מ"ש הר"ן בשמו בנדה ט"ו א' דאפי' אשה שיש לה וסת חוששת לעונה בינונית ע"ש א"כ קשה מאי קאמר ושינתה ליום למ"ד. זה וזה אסורין הא יום למ"ד בלא"ה הוי עונה בינונית וחוששת לו. ע"כ פירש בוסת החדש והוא רגילה לראות בכ' לחדא ושינתה ליום למ"ד בחדש וז"ב. ואין מרש"י ז"ל ראי' כלל נגד הט"ז. ואמנם מ"ש הט"ז ראי' מתה"א דף קע"ד שכתב ואם לא ראתה ה"ז נעקר משמע דאם ראתה ביום עשרים ג"פ ואח"כ לא ראתה עדיין חוששת לו ע"ש לע"ד י"ל דאינה ראי' דהת"הא שפיר קאמר דאם לא נקבע ג"פ ה"ז נעקר אם פעם א' לא לא ראתה אח"כ אבל אם נקבע אף דאח"כ לא ראתה ביום עשרים וראתה אח"כ תיכף צריכה לחוש ליום העשרים מראי' אחרונה דהא עדיין לא נעקר הוסת וכמ"ש זקני מהרש"ל להדיא וז"ב:
יט והנה מקור הדין כתב הב"י שהוא מר"א דאמר כל אשה שעברו עלי' ג' עונות די' שעתה והקשו הא אין הלכה כר"א אלא בשעת הדחק כדאיתא בדף ט' ב' וע' במע"מ שתירץ דדוקא לענין טהרות החמירו לא לבעלה ע"ש והנה מלשון הש"ע שכתב ואין לה וסת כלל משמע שדינה לגמרי כאשה שאין לה וסת והיא צריכה לחוש להפלגה ולעונה בינונית וכ"כ הש"ך ס"ק מ"ג בשם הב"י וא"כ קשה לי דנהי דר"א ס"ל דדי' שעתה ואינה מטמאה מעל"ע דטומאת מעל"ע מדרבנן הוא ועתוס' נדה ז' א' ד"ה הנח דכתבו דטומאת מעל"ע קיל משאר טומאות דרבנן דבשעה שנתעסקה בטהרות לא הי' שום ספק טומאה כלל ולכך בעברה עלי' ג' עונות מקיל ר"א אבל כאן דהוא לחומרא דצריכה לחוש לעונה בינונית ולהפלגה מנ"ל דמחמרינן דהא וסתות דרבנן ונימא לקולא דספק וסת דרבנן לקולא ואמנם ז"א דממ"נ אם תיזל לקולא ותאמר דא"צ לחוש מספק לוסת הפלגה דרבנן והיינו דתאמר דעדיין וסתה הראשון קיום א"כ גם זה הוסת מדרבנן ואיך תתפוס החבל בשני ראשון ואמנם לפמ"ש לעיל ובחידושי להרא"ש וכן מצאתי בס"ט דאף דוסתות דרבנן היינו דהחשש שמא תראה הוא דרבצן או משום דמוקמינן לה בחזקת טהרה אבל עכ"פ שלא בשעת וסתה מוקמינן לה בחזקת טהרה מדאורייתא כיון דאין עלולה לראות עד שעת וסתה וכן נראה מהר"ן בשבועות ובחידושיו א"כ הכא ודאי י"ל דעדיין וסתה קיים ולא תראה ואמאי חוששת לוסת הפלגה ולעונה בינונית ואפשר דלהכי השמיטו הטור והמחבר והפוסקים דצריכה לחוש לעונה בינונית ולוסת הפלג' והש"ך ס"ק מ"ג תמה בזה ולפמ"ש א"ש דהם אזלו בסברת הר"ן הנ"ל וצ"ע ובפרט דרבנן פליגי אר"א ובמכתבי לחכם א' כתבתי בזה:
(כ) והנה המנחת יעקב הביא בכאן דברי הב"י דאין להחמיר על קביעות וסת בימי נדות וזיבות ובכל ענין קובעת וסת והנה"כ כתב דלקולא לא אזלינן בתר הוסת בימי נדות וזיבות והוא הסכים להב"י וכן נוהגין וכן אני מסתפק לדידן דמטמאינן כל מראה אדום מה נעשה לענין קביעות וסת לקולא ונראה דלפ"ד הב"י והמנ"י גם בזה אין להחמיר דוסתות דרבנן ודו"ק והכו"פ כתב דמקיר דין זה הוא מהא דהיתה למודה כו' דקתני הגיע יום כ' וראתה נאסר יום כ' מפני שאורח בזמנו בא וקשה אפי' לא ראתה יום כ' אסור יום כ' שהרי עדיין לא נעקר וסתה וע"כ צ"ל דנעקר וסתה ע"ש ולכאורה י"ל דדין זה שהביא הטור והמחבר לא נלמד מהאי ברייתא דבברייתא הרי חזינן דראתה ביום שלשים תרי זימני וא"כ לא עברו עלי' ג' עונות שלמות בלי ראי' כלל וא"כ אינה מסולקת דמים רק דנשתנה הוסת שלה אבל כאן דהפסיק' לגמרי נראה דהיא מסולקת דמים וע' בש"ס דף ט' ב' ברש"י ד"ה הרי היא דכתב דכיון דעשתה כן ג"פ לא סילוק דמים הוא אלא שינוי וסת ע"ש וא"כ י"ל דכאן דהוא מסולקת דמים לא תחוש עוד לוסתה הקדום ואינו דומה לשם דשם הוא שינוי וסת ולא סילוק דמים ועכ"פ הא דפסק המחבר דדוקא שראתה ביום הוסת א"ש וצ"ע:
כא והנה לדע' הראב"ד והרמב"ן הביאו דמפרשי' האי דהית' למודה בוסת ההפלגה והא דיום כ' למנין הראי' מנינן דהיינו מ' ליום כ' שראתה שרגלים לדבר דלפי מנין הרגילה ראתה ע"ש ולפ"ז אפי' לגירסת רש"י הא דתני ליום כ' וראתה היינו ליום הראוי להפלגה וזה אם ראתה ביום כ' אמרי' רגלים לדבר שראתה בזמן הראוי אבל אם לא היתה רואה בזמן ההוא לא היתה נאסר יום כ' דכ"ז שלא ראתה עדיין ליכא רגלים לדבר ודו"ק מאוד ויש לומר להפך דשם בהיתה למודה הוא רק שינוי וסת וכיון דחזינן ששינתה וסתה ע"כ אינה חוששת עוד לוסתה אלא א"כ ראתה עוד בזמן הוסת אבל כאן דהיא סילוק דמים א"כ אין ראי' דשינתה וסתה רק דהיתה מסולקת דמים ואמנם עתה שחזרה וראתה כבר שבו דמיה למקומם ולכן אף דלא ראתה בזמן וסתה חוששת להפלגת וסתה הרגיל ואמאי כתב המחבר דוקא שחזרה וראתה בזמן וסתה וזה י"ל דעת הט"ז שהשיג באמת על המחבר והביא ראי' מעוברה ומניקה דג"כ הוי סילוק דמים ואמנם כאן לא מיירי בעונות מלמ"ד יום אלא בעונות [חלק ב] ג וסתה ועכו"פ ואפשר דבזה לא הוי סילוק דמים ובזה י"ל לקושית המע"מ הנ"ל ואין להאריך:
כב בש"ך ס"ק ח' מ"ש דהרמב"ם מיירי בוסת החדש כבר הקשה הכו"פ דהה"מ ביאר שם דמיירי בוסת ההפלגה ואמנם ברמב"ם עצמו אין הכרע ויתכן דמיירי בכל גווני בין בוסת החדש בין בוסת ההפלגה והה"מ ביאר איך לחשוב הוסת ההפלגה וא"כ בוסת החדש שפיר הוצרך הרמב"ם לטעם שהרי חזרה לוסתה וז"ב ומ"מ אני תמה דהא בנה"כ בט"ז ס"ק ח"י ביאר הש"ך בעצמו דאם הי' לה יום קבוע ביום כ' לא הוי אמרינן דשינתה הפלגתה כו' ולפ"ז א"ש הרמב"ם דמיירי בהי' לה יום קבוע הוצרך לומר שחזרה לוסתה ודו"ק:
(כג) והנה כבר העירותי דכיון דוסתו' דרבנן למה חושש' בפ"א דילמא קבעה לה וסת הא אפי' תקבע לה וסת הוי רק דרבנן ואמנם י"ל דהא ר"מ ס"ל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואמנם ר"ח בא חולק והיינו דלאסור אשה על בעלה לעולם סמכינן אחזקת טהרה או ארוב נשים שאין רואות מ"ת ואמנם בראתה פ"א ביום זה תו חוששת דלא גרע מאשה שאין לה וסת לר"מ והכא ל"ש לומר דלאסור אשה על בעלה סמכינן אחזקה דהא כאן אסרינן לה רק ביום זה לבד ולא לעולם וז"ב ובזה א"ש קושית הש"ך ברואה מ"ת הי' לה לחוש ולאסור תשמיש עלי' וכמו בכל וסת שאינו קבוע ולפמ"ש א"ש דלאסור לעולם ל"א וז"ב.
כד סעיף טוב נסתפקתי אם יש לה וסת לימים ולקפיצות כגון בכל פעם שקופצת בר"ח רואה אם הוי כאשה שיש לה וסת כיון דספק הוא שמא לא תקפוץ ואמנם מהא דפירש"י גבי רואה מ"ת ואם יש לה וסת לקלקול זה וכו' והנה תשמיש הוי כקפיצה וחזינן דזה נחשב כוסת ואמנם זה יש לדחות דשם כ"ז שלא שימשה בהיום הידוע לא ראתה א"כ למה תאסור לשמש שלא בשעת הוסת אבל כאן עכ"פ צריכה בדיקה כאשה שאין לה וסת ועש"ך ס"ק מ"ט דכתב דחומרא דאתי לידי קולא הוא כו' ולפמ"ש הוי חומרא גם לענין זה דאם תקבע לימים ולקפיצות תידון בינתיים כאין לה וסת משא"כ אם תקבע לימים לחודייהו ולכן נראה דליתא ודינה כיש לה וסת וז"ב (כה) והנה לעיל כתבתי הטעם דחוששת לפ"א או לב' אע"ג דאפי' תקבע וסת הוי וסתות דרבנן ומדאורייתא לא אמרינן חזקה אורח בזמנו בא וכתבתי כיון דאם תראה ג"פ תקבע וסת אף לקולא ותסמוך על האי חזקה דאורח בזמנו בא לכך גם עתה חוששת שמא תקבע וסת ולכך ברואה מ"ת דלא יבוא קולא ע"י הוסת אינה חוששת ע"ש ובזה י"ל דסמוך לוסתה דרבנן שמא יבעול בשעת הוסת אף דוסת גופא הוא דרבנן ומדאורייתא לא חיישינן לאורח בזמנו בא מ"מ כיון דהוא סומכת לענין קולא גם לחומרא צריכ' לחוש לו וכו' ובזה יש ליישב מה שהקשה הראב"ד אהא דההיא אתתא דבכל זמן דנפקא מבי טבילה ראתה וא"ל הבעלי לו ע"ג הנהר והא ה"ל עונת הוסת ולפמ"ש י"ל דהא בכאן אם תחוש לוסתה תאסור עליו לעולם וא"כ לא יצא מהוסת שום קולא ודו"ק. (כו) בט"ז ס"ק ל"ח. לע"ד לפמ"ש הט"ז ס"ק ה' דשם מיירי שהי' לה וסת ושינתה עכשיו בוסת חדשה ולכך אם עברה עונתה מותרת א"כ הכא י"ל דמיירי באין לה וסת כלל ואמנם ז"א דא"כ בלא"ה צריכה בדיקה תמיד לפני תשמיש אך לפמ"ש לעיל בסי' קפ"ד ס"ט לחלק בין אין לה וסת כלל ורואות בזמנים בלתי שוים ובין אשה בתחלת ראיית' שרואות פ"א או שתים דזו א"צ בדיקה והארכתי בזה א"כ א"ש דכאן שראתה שתי פעמים ע"י פיהוק לא הוי כאין לה וסת וע"ש ותבין. ומ"ש הט"ז לחלק בין תחלה ולדיעבד ע' בספר מנחת יעקב שביאר דלכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת ובדיעבד היא סומכת ע"ש ועמ"ש בחידושי על הרא"ש וביארתי דברי התוס' היטב ותבין: