בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר א) הלכות נדה ומקוואות · סימן קפט
(א) סעיף ג ואפי' בלא בדיקה. הנו"פ תמה מנ"ל להראב"ד הא דמהא דההוא אתתא לא מוכח אלא דל"צ לפרוש בעונת הוסת אבל דא"צ בדיקה מנ"ל ולע"ד נראה דהא דצריך בדיקה בשעת הוסת ולא סמכינן מדלא ארגשה ודאי לא חזיא וצ"ל דחיישי' דילמא ארגשה ולאו אדעתה ואמנם זה שייך באם הוסת ביום קבוע דאז חיישי' לכל העונה אבל הכא דהוסת רק בשעה קבוע ובזמן מועט ל"ש ארגשה ולאו אדעתה כמ"ש התוס' בר"פ הרואה כתם ע"ש ולכך א"צ בדיקה לפני תשמיש וז"ב:
ב בש"ך ס"ק ט' וכן משמע בתוס' פ"ק דנדה דף ט' בד"ה פחתה הכו"פ תמה דתוס' לא קאי אפחתה רק אהותירה וכן תמהתי בתחלת עיוני ולכאורה יש ליישב קושית התוס' דנהי דרב ס"ל דקבעה לה וסת לדילוג בתרי זימני מ"מ לענין די' שעתה יש לחלק דדוקא אם הוסת הוא בימים שוים ד"מ בכל ט"ו לחדש אמרי' חזקה אורח בזמנו בא ורק בשעה זו ראתה ולא מקודם מעל"ע אבל אם ראתה היום בט"ו ובחדש השני בט"ז ובשלישי בי"ז נהי דקבעה לה וסת לרב מ"מ [אמרי'] דבראי' שני' וכן בשלישית נעקר הדם בשוה דהיינו בט"ז רק בחדש השני יצא תיכף מבית החיצון לחוץ ובחדש השלישי שהה מעל"ע שם דמה"ת נימא דיש שינוי בעקירת הדם מחדש שני לחדש השלישי וא"כ לא קשה קושית התוס' ועכצ"ל דקושית התוס' הוא על פחתה דג"כ קבעה לה וסת לדילוג לרב ובזה ודאי דדיה שעתה דהא בחדש השלישי אדרבה הקדימה לראות ביום אחד ואמאי נימא דנעקר הדם עוד יום אחד מעל"ע מקודם שיהי' השינוי עוד יותר גדול ושפיר הקשו התוס' וא"כ מבואר מדבריהם דגם בפחתה קבעה לה וסת לדילוג וזה כוונת הש"ך ודו"ק הטב:
ג סעיף ו באמת הוא דבר זר לכאורה לתלות הוסת בימי השבוע דבשלמא וסת החדש א"ש דמהלך הלבנה גורם וכן וסת הפלגה דהמקור מתמלא במשך זה כמ"ש רש"י בריש נדה אבל וסת השבוע מה טעם יש בו וחכמי הצרפתים שלמדו מש"ס דחזאי בחד בשבתא והדר חזי בחד בשבתא כו' יש לומר דוסת הפלגה הוא וע' כו"פ וס"ט גם י"ל דשבת גרמה וכמ"ש שינוי וסת ועתוס' ב"ק גבי שור בשם הירושלמי דביו"ט שרואה דלובשים מלבושים אחרים זחה דעתו עליו ומכ"ש די"ל כן גבי אשה דאכילת שבת הוי שינוי וסת וגורם לראות יום א' וכדאמרי' קפיצה דאתמול גרם ואמנם אין להרהר אחר הכרעת רבותינו ז"ל וצ"ע דהא גם ה' בשבת הוי וסת:
ד סעיף ז ע' בתוס' ט' ב' ד"ה פחתה. ונראה דקושית התוס' כיון דלרב קבעה וסת א"כ מה' יענה רב לברייתא. ועוד נראה דהתוס' פסקו כרב דהלכתא כוותי' באיסורא וכר"ח דפסק כרב ושפיר הקשו ותירצו דאם אין זמן הראי' לימי החדש גם רב מודה לשמואל דקמייתא לא מצטרפת וז"ב. והנה כאן הי' לה וסת קודם שהפסיקה ג' עונות ואח"כ כשהפסיקה ג' עונות ה"ל כמו דרגילה למחזי ביום ך' ושינתה ליום כ"א דמודה שמואל וכמ"ש בש"ס דיקא נמי וא"כ מה תירצו התוס' דבהא רב מודה לשמואל דהא בכה"ג גם שמואל מודה ועכצ"ל דלא מודה שמואל אלא בהית' רגילה לראות ביום כ' ושינתה ליום כ"א דהוי דילוג שוה וכמ"ש הט"ז אבל הכא שהי' רגילה לראות כדרך הנשים ליום כ' או ל' ושינתה לצ"א לא הוי דילוג שוה ולא מודה שמואל וזה כוונת הש"ך ס"ק ח"י שכתב ועתוס' פ"ק דנדה דף ט' ב' ד"ה פחתה ור"ל דמזה מוכח דלא כהפרישה ודו"ק:
ה בש"ך ס"ק י"ט והלכך חוששת לוסת ההפלגה שקבעה בב"פ לא הבינותי איזה וסת הפלגה קבעתה שני פעמים הא מט"ו בניסן עד ט"ז אייר הוי ל"ב ימים ומט"ז אייר עד י"ז סיון הוי ל"א ימים וצ"ל דמיירי בחדשים שוים אבל הא בלא"ה צריכה לחוש לי"ז בתמוז מחמת י"ז בסיון שראתה, פ"א כיון דעדיין לא קבעה וסת הדילוג ומ"ש ואם נקבע בג"פ כו' ונ"מ ג"כ דא"צ בדיקה לפני תשמיש כדין אשה שיש לה וסת וגם לענין רואה מ"ת ואין להאריך:
ו סעיף ח ע' בש"ך ס"ק ך'. והנה כתבתי בחידושי דרבנו חננאל ז"ל פירש כן והתוס' תמהו למה לא פירש כפשוטו ע"ש וכתבתי דר"ח הוקשה לו הא אין הוסתות שוות דאחד מלא וא' חסר ואם מיירי בראיות שאינן לימי החדש ודאי אף לרב בעינן ד' ראיות כמ"ש התוס' והרא"ש ולכך פירש כן וא"ש דלרב סגי בג' ראיות דהוי נראתה ג"פ בימי החדש כמ"ש הש"ך ולשמואל צריך עוד ראי' אחת דהראשונה לאו בסירוגין ראתה והיינו דלשמואל לא תלי כלל בימי החדש וכדעת הרמב"ן בחידושיו דאין כאן אלא וסת הפלגה:
ז סעיף ר בש"ך ס"ק כ"ד אפי' הי' לה וסת קבוע ליום י"ד צ"ל כונתו דאפי' להיש מחמירין בסעיף ד' הכא לא קבעה וסת וכדאמרינן התם בש"ס למודה שאני וע"ש ברש"י וכמ"ש הש"ך לעיל ס"ק ח"י ודו"ק:
ח סעיף יא ס"ק כ"ה בש"ך. הנה סברת הפרישה דדוקא אם בתחלה הי' לה וסת הפלגה מכ' לכ' ועתה התחילה לדלג שפיר לא מצרפי' הראי' הראשונה לראיות הדילוג אלא שדינן לה לפניה כי איך יצורף ראיית הפלגה עם ראיה לימי החדש דהא פלוגתיהו דרב ושמואל רק בראיה לימי החדש כמ"ש התו' אבל אם מעקרא הי' ראי' לימי החדש אף שהיה לימים שוים ועתה התחילה לדלג ס"ס כל הראיות שוות שהן כולן לימי החדש ומצטרפים וז"ב. ואמנם מרש"י לא משמע כן שכתב והיכא אמינא היכא דתחלת ראייתה כו' והעתיקה הש"ך בס"ק ח"י עיי"ש. והנה בחידושי אמרתי הטעם דלמודה שאני דכיון דמעקרא ה"ל וסת שוה דזה שכיח בכל הנשים ושינתה לדלג דזה ל"ש דהא אינה חוששת לדילוג מהאי טעמא עד שתשלש לכך שדינין הראי' הראשונה שאין ניכר בה דילוג אחר הראיות השוות דמסתמא כ"כ דלא חזינין בה דילוג מוקמינין לה באורחא דשכיח וז"ב. ולפ"ז י"ל דהא וסת החדש ג"כ לא שכיח דהא דעת הרמב"ן דוסת החדש ליתא כלל רק הפלגה א"כ י"ל כמ"ש הפרישה דוסת החדש מצרפין לדילוג דתרויהו לא שכיחא ודו"ק:
(ט) סעיף יב עט"ז ס"ק י"ב. ומ"ש דהתם חשבינין לימות החדש כמה יש ימים בין ראי' א' ל"ב כו' הוא תמוה לכאורה דהא שם ג"כ בוסת החדש מיירי לא בוסת ההפלגה כמ"ש תוס' דבוסת הפלגה שאינו ניכר בימי החדש מודה שמואל ואמנם כן כוונת הראב"ד דשם הראי' אינה ליום מיוחד אלא שהיא מדלגת מט"ו לט"ז וכו' אבל כאן הוא רואה תמיד ביום אחד דהיינו בר"ח וכיון דראתה ג"פ בר"ח הי' ראוי לקבוע וסת בר"ח אלא דהפסיקה בר"ח אחד וההפסקה מגלה שראיתה בר"ח בסירוגין אבל הקביעות נשאר על מכונו בר"ח אחר ר"ח בר"ח ניסן בר"ח סיון וכן לעולם משא"כ בסעיף ז' שראיתה מדלגת מיום אל יום והבן. ומ"ש הש"ך ס"ק ך"ו דאין לומר כו' דא"כ פשיטא דמנ"ל לומר דוסת הסירוג הוא דילמא וסת השוה הוא כו' לא הבינותי דמה וסת השוה יש כאן כיון דלא ראתה בכל ר"ח או יום מיוחד בחדש השלישי ואינו אלא וסת הפלגה ד"מ מששים יום לששים יום (וגם זה כשהחדשים שוים וע' כו"פ) וא"כ הא בעינין ג' הפלגות וצ"ע. ומה שהשיגו על הש"ך מב"ק דבעי ה' ו' בשבת ושבת ושבת או לקמי' שדינין או לבתרא יש לחלק דכאן סתם נשים רואות מל' לל' יום וס רוג לא שכיח כמ"ש הש"ך בתחלת הס"ק ולכך שדינין לראית ניסן לקמי' וחשבינין לי' לוסת השוה משא"כ התם דמועד לשבתות אינו מועד לימות החול דחזינין דהוא נוגח רק בשבת ועתוס' שם וכן הבעיא להפך שבת ושבת ושבת ה' ו' י"ל דהא חזי' דלא שבת גרמה לי' ודו"ק. (י) והנה לפי פיר"ח וכמו שביארתי לעיל אפלגו בזה רב ושמואל דשמואל חשיב לי' כוסת הפלגה עיי"ש ואמנם הראב"ד ס"ל דבוסת הסירוג כ"ע מודי והיינו דפיר"ח נדחה מכל הפוסקי' ומ"ש המחבר והוא מהראב"ד מפני שהפסקת החדש השני ביטלה ראית החודש הא' והתחלת הוסת מראית החדש השלישי וכו' ואעפ"כ אם ראתה אח"כ בחדש החמישי אגלאי מלתא למפרע שזה סירוג ומצטרפה הראי' הראשונה וה"ה לוסת הדילוג לדעה בתרייתא ודו"ק. והרא"ה בבד"ה גילה לנו רז חדש דהאי וסת דדילוגים היינו לשעה שראוי להקבע ר"ח והוא עת מולד הלבנה או עת החלה לצאת מנקודת הקיבוץ עם השמש והוליד בה אור ולפי שההבדל בין מולד האמת לאמצעי הוא יום אחד וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהלכות ק"ה שלכן אמרו לא א"דו ראש שדחו יום אחד כדי שישוה האמתי עם האמצעי ע"ש ולכך נקבע וסת הדילוג ביום אחד אבל אם דילגה ב' ימים לא הוי וסת כי רק יום א' ראוי להיות ביניהם וז"ב. ובזה א"ש דעת רב דראי' קמא מצטרפת אע"ג דלא הוי בדילוג כי רב מדמה לוסת השוה והדילוג אינה אלא משוה החילופים שבין חדש לחדש ודו"ק. ובזה יש לפרש האי דלמודה שאני שהא אנו רואין שאין הלבנה פועל בה וא"ש דעת הפרישה בש"ך ס"ק כ"ה ודו"ק:
סעיף (יא) סעיף יג אין האשה קובעת לה וסת כו' לע"ד למד זה הראב"ד מהא דעונה הסמוך לוסתה צריך לפרוש וא"כ ע"כ דהוסת צריך להיות בעונה אחת או ביום או בלילה דאל"כ ממה יוודע העונת הווסת וז"ב לענ"ד. ולפ"ז נלע"ד דאם ראתה פ"א בליל ט"ו ובחדש השני ביום ט"ו ואח"כ בחדש השלישי בליל ט"ו וברביעי ביום ט"ו וכו' קבעה לה וסת לדילוג חלילה וע"ד שכתב הש"ך בס"ק כ"א וכן לכל הדינים שבסעיף ז' ח'. ואם ראתה בה"ש ספק יום ספק לילה ע"ל סי' קפ"ד. וע' בתשובת נב"י מ"ת סי' פ"ג מה שחקר בזה לענין חשבון ההפלגה וע"ל סעיף ו' דהקשה המנחת יעקב אהא דקבעה וסת בא' בשבת הוי וסת הפלגה ולפי הנ"ל י"ל דנ"מ אם היו שנים בלילה וא' ביום דתו לא הוי הפלגה שוה ואמנם הנוב"י העלה שם דלהפלגה אין נ"מ כלל ועיי"ש שהאריך. והנה כתב המחבר ואם ראתה פעמים כו' ויש להסתפק אם ראתה ג"פ ביום ואח"כ ראתה ג"פ בלילה ולא ביום אם נעקר וסת של יום:
יב והנה בש"ס נדה ט"ו על משנה דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן אמר ר"ל משום ר"י נשיאה והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה ופירש"י למ"ד יום לראי' וע' בר"ן דכתב לשיטת רש"י אפי' יש לה וסת חוששת לעונה בינונית אמר רב הונא ל"ש אלא דאין לה וסת כו' ורבב"ח אמר כו' וסתות דרבנן וע' בר"ן שם ולולא דברי הקדמונים הייתי אומר דאפי' מ"ד וסת דרבנן מודה בעונה בינונית דוסתות דרבנן היינו וסת החדש דבלא"ה הרמב"ן חולק דמה ענין חדש לוסת ולכך ס"ל וסתות דרבנן אבל עונה בינונית דזה דרך טבע הדם להתרבות במקור ולצאת זה לכ"ע דאורייתא ובזה א"ש דלא פליגי בהא דר"ל משום ר"י נשיאה דדוקא בא ומצאה תוך ימי עונתה דבזה כ"ע מודים ובזה א"ש דעת רש"י הנ"ל דאפי' יש לה וסת צריכה לחוש לימי עונתה דל"מ למ"ד וסתות דרבנן ודאי צריכה לחוש לימי עונתה דהוא דאורייתא אלא אפי' למ"ד וסתות דאורייתא מ"מ הוי רק ספק כדפירש"י בד"ה דאורייתא ואולם עונה בינונית דסתם נשים רואות מל' לל' הוי כודאי וז"ב. ואמנם וסת החדש המחובר עם וסת הגוף כגון שפיהקה ועיטשה זה י"ל דהוי דאורייתא דהא אותותיו ניכרים ואמנם ע"ז מתני רב אשי לא שנו כו' והיינו דודאי אם חזינין דמפהקת באותו יום החדש הוי דאורייתא אבל כ"כ דלא חזינין אימא לא פיהקה והוא גרע מוסת הימים לחוד וע"ש בסוגיא ולפ"ז הי' נ"מ לדינא דבעונה בינונית אם לא בדקה טמאה אך לפי שכל הקדמונים לא פירשו כן בטלה דעתי. ועיין בש"ך ס"ק למ"ד מה שהאריך להוכיח דעונה בינונית הוא וסת החדש וכבר צוחו עליו בבי' מדרשא הגאונים ח"צ וכו"פ ובתשובה כתבתי בזה ואכמ"ל:
יג) וע' בש"ך ס"ק ל' דתמה האיך נוכל לומר דודאי תראה ביום החדש וודאי תראה בעונה בינונית והנה למ"ד וסתות דאורייתא וכתבו התוס' דהוי כודאי שפיר הקשה וע"כ דעונה בינונית ווסת החדש אחת היא אבל אם וסתות דרבנן והוי מספק ל"ק קושיתו דמספקא חוששת לתרויהו ולפ"ז הא דר"ל אתיא למאן דס"ל וסתות דרבנן וכמ"ש ועונה בינונית דאורייתא וכמ"ש לעיל וקצרתי. והנה בשתים נחלק הש"ך עם הב"י וב"ח ופרישה דהם ס"ל עונה בינונית הוא ביום למ"ד והש"ך ס"ל דהוא ביום ל"א ועוד דהם חשבו רק ל' ימים והש"ך תלה זה בחדש דהיינו מיום ליום בחדש אם החדש מלא הוא ל"א יום ואם הוא חסר ל' יום ועד"ז עונה בינונית הוא יום החדש בעצמו וק"ל. והנה הרמב"ן הסכים דלא אמרינן שפורא גרם לענין וסת נדות ואעפ"כ הביא בחידושי נדה במטבע הקצר וסת החדש וכבר תמה ע"ז בכו"פ ע"ש ולפ"ד הש"ך י"ל דודאי שפורא דב"ד לא יגרום הזלת דם רק דעונה בינונית הוא טבעית וסתם נשים רואות בה ורק השפורא דב"ד לעשות חדש מלא או חסר יוכל לשנות הזלת דם ביום א' דתראה תמיד ביום החדש אם ביום ל' ואם ביום ל"א כפי קביעות הב"ד העושים ג"כ לפי שינוי המהלך ללבנה כמ"ש הרמב"ם בה' ק"ה אבל שקביעות ב"ד יוכל לגרום הזלת דם נדות זה לא ס"ל להרמב"ן וא"ש. והנה עונה בינונית הוא כוסת קבוע ועדיף מיני' דא"צ ג"פ בעונה בינונית וגם אינו נעקר לעולם והיינו דהוא טבעי וא"צ לחזקה אבל וסת קבוע היינו ע"י ג"פ ומטעם חזקה ולכך נעקר בג"פ ודו"ק:
יד והרמב"ם פסק בהא דשינתה ליום דהותרו כולן ואינו אסור אלא מי"ח ואילך ופסק הרמב"ם דמ"מ י"ח אסור ועכ"מ ולפי שיטת רש"י שביאר הר"ן דאפי' יש לה וסת חוששת לעונה בינונית א"ש דיום י"ח אסור משום עונה בינונית אלא דהרמב"ם לא ס"ל כלל הא דעונה בינונית ולא הזכירה בשום מקום ואמנם לפמ"ש הש"ך דעונה בינונית הוא וסת החודש ולכך לא הזכירה הרמב"ם דהיא וסת החודש ונכלל בתוכו ע"ש א"כ א"ש דס"ל כרש"י דאפי' יש לה וסת צריכה לחוש לעונה בינונית ולכך כאן אף דיש לה וסת הדילוג צריכה לחוש לוסת החודש ועונה בינונית שהוא יום י"ח וז"ב. ובזה א"ש מה שהקשה הכו"פ אמאי לא הזכיר המחבר והשמיט דעת הרמב"ם דיום י"ח אסור ולפמ"ש א"ש דכיון דאנן לא קיי"ל כרש"י בזה והלכה רווחת בישראל דאם יש לה וסת א"צ לחוש לעונה בינונית א"כ לא קי"ל בזה כהרמב"ם ודו"ק:
(טו) סעיף יג ע"ל סי' קפ"ד וע' נוב"י שביאר כוונת רמ"א והוא האמת למעיין בהג"מ ע"ש והנה נחלקו ר"מ ורחב"א באשה שאין לה וסת ר"מ אוסר לשמש ורחב"א מתיר ונלע"ד דהא יש ס"ס שמא לא תראה ושמא לא תרגיש והיינו לפמ"ש הרמב"ם דאשה שאין לה וסת אינה מרגשת ורק ר"מ דחייש למעוטא ולא אזיל בתר רוב גם בס"ס מחמיר דלא אלים ס"ס מרוב ורחב"א מתיר וז"ב. ובזה א"ש דעת הגה"מ הנ"ל לפי שביאר הנוב"י כיון דאשה הזאת יש לה וסת לראות עכ"פ באחד משלשה הימים א"כ הוא מרגשת א"כ תו ליכא ס"ס דהא רוב דמים באים בהרגשה כמ"ש הרמב"ם ולכך אסורה כל שלשת הימים וז"ב:
(טז) הרדב"ז כתב סברא חדשה דהא דכתב המרדכי דתולה במכה דוקא אם יודעת שמכתה מוציאה דם זה דוקא שלא בשעת תשמיש אבל בשעת תשמיש א"צ לידע שמכתה מוציאה דם דאמרי' מחמת מיעוך תשמיש נתמעכה המכה ע"ש הובא בס' חכמת אדם והנה הרדב"ז ע"כ דפי' דברי המרדכי דהא דתני ונאמנת כו' שממנה הדם יוצא מיירי באשה דעלמא ושלא בשעת תשמיש והאי ונאמנת מלתא באפי נפשה הוא. ובזה א"ש דברישא תני סתם ואם יש לה מכה תולה במכתה ולא תני שאומרת ממנו דם יוצא דהא רישא מיירי בשעת תשמיש דרואה מ"ת ובזה לא בעי' שתדע שמכתה מוציאה דם משא"כ בסיפא דמיירי שלא בשעת תשמיש ודו"ק:
יז בספר חכמת אדם יצא לידון בדבר חדש דאפי' למ"ד וסתות דרבנן היינו רק סמוך לוסתה אבל בשעת וסתה אסור לבעל ד"ת ע"ש ובאמת עפ"ז א"ש מה דקשה לי למה דקיי"ל וסתות דרבנן אמאי חוששת בראתה פעם א' לאותו יום והטעם דילמא תקבע לה וסת הא אפי' תקבע לה וסת הוי דרבנן והוי חשש אטו דרבנן ולפמ"ש החכמת אדם א"ש דבשעת וסתה הוא דאורייתא וז"ב. ואמנם ממ"ש כל האחרונים דרואה דם מ"ת הוא רק דרבנן כמו וסת ע"ש והא לפ"ד הח"א בשעת וסתה הוא דאורייתא וצ"ע ומיהו בלא"ה כתב הבית מאיר דרואה דם מ"ת הוא דאורייתא ואמנם בלא"ה י"ל הא דחוששת לפ"א היינו דילמא תקבע לה וסת ביום ההוא ואז יתברר הדבר למפרע דהי' עת וסתה ולכך החמירו חז"ל לאסור התשמיש ביום הוסת שראתה רק פ"א או ב' דבדבר שיתברר למפרע גזרו וכמו שמצינו בכמה דוכתי ויותר נראה כיון דחז"ל סמכו על הוסת לענין דא"צ בדיקה לפני תשמיש ואין צריכה לחוש לעונה בינונית ועשאוהו כודאי לענין זה לכן גם לענין זה עשאוהו כודאי לחוש לו בפ"א או ב' וז"ב והיינו כיון דלקולא תסמוך האשה אח"כ על הוסת הזה לכן צריכה ג"כ לחוש לו להחמיר ודומיא דכתבו הפוסקים דספק דרבנן היכא דסתרי אהדדי הוי לחומרא והוא מהתוס' דנדה לענין ס"ס ע"ש. ובזה א"ש מ"ש הש"ך אמאי בראתה דם מ"ת פ"א לא תחוש לאסור התשמיש כמו בכל וסת שאינו קבוע ולפמ"ש א"ש דשם אם תראה ג"פ לא יצא מזה קולא אלא חומרא ודו"ק:
יח סעיף טו עט"ז ס"ק ל"א וע' בספר כו"פ וס"ט. והנה ההו"פ דקדק מהא דפירש"י אהא דהיתה למודה לראות בעשרים דבוסת החדש מיירי ולא פירש בוסת הפלגה דזה מרווח יותר וע"כ דקשיא לרש"י לפי גירסתו והגיע שלשים ולא ראתה והגיע כ' וראתה דאם לא ראתה ביום למ"ד א"כ אין כאן הפלגה עשרים רק הפלגה חמשים וע"כ פירש בוסת החדש ומוכח כרש"ל ולא כהט"ז ע"ש. ולענ"ד י"ל דרש"י ז"ל לשיטתו דס"ל כפי מ"ש הר"ן בשמו בנדה ט"ו א' דאפי' אשה שיש לה וסת חוששת לעונה בינונית ע"ש א"כ קשה מאי קאמר ושינתה ליום למ"ד. זה וזה אסורין הא יום למ"ד בלא"ה הוי עונה בינונית וחוששת לו. ע"כ פירש בוסת החדש והוא רגילה לראות בכ' לחדא ושינתה ליום למ"ד בחדש וז"ב. ואין מרש"י ז"ל ראי' כלל נגד הט"ז. ואמנם מ"ש הט"ז ראי' מתה"א דף קע"ד שכתב ואם לא ראתה ה"ז נעקר משמע דאם ראתה ביום עשרים ג"פ ואח"כ לא ראתה עדיין חוששת לו ע"ש לע"ד י"ל דאינה ראי' דהת"הא שפיר קאמר דאם לא נקבע ג"פ ה"ז נעקר אם פעם א' לא לא ראתה אח"כ אבל אם נקבע אף דאח"כ לא ראתה ביום עשרים וראתה אח"כ תיכף צריכה לחוש ליום העשרים מראי' אחרונה דהא עדיין לא נעקר הוסת וכמ"ש זקני מהרש"ל להדיא וז"ב:
יט והנה מקור הדין כתב הב"י שהוא מר"א דאמר כל אשה שעברו עלי' ג' עונות די' שעתה והקשו הא אין הלכה כר"א אלא בשעת הדחק כדאיתא בדף ט' ב' וע' במע"מ שתירץ דדוקא לענין טהרות החמירו לא לבעלה ע"ש והנה מלשון הש"ע שכתב ואין לה וסת כלל משמע שדינה לגמרי כאשה שאין לה וסת והיא צריכה לחוש להפלגה ולעונה בינונית וכ"כ הש"ך ס"ק מ"ג בשם הב"י וא"כ קשה לי דנהי דר"א ס"ל דדי' שעתה ואינה מטמאה מעל"ע דטומאת מעל"ע מדרבנן הוא ועתוס' נדה ז' א' ד"ה הנח דכתבו דטומאת מעל"ע קיל משאר טומאות דרבנן דבשעה שנתעסקה בטהרות לא הי' שום ספק טומאה כלל ולכך בעברה עלי' ג' עונות מקיל ר"א אבל כאן דהוא לחומרא דצריכה לחוש לעונה בינונית ולהפלגה מנ"ל דמחמרינן דהא וסתות דרבנן ונימא לקולא דספק וסת דרבנן לקולא ואמנם ז"א דממ"נ אם תיזל לקולא ותאמר דא"צ לחוש מספק לוסת הפלגה דרבנן והיינו דתאמר דעדיין וסתה הראשון קיום א"כ גם זה הוסת מדרבנן ואיך תתפוס החבל בשני ראשון ואמנם לפמ"ש לעיל ובחידושי להרא"ש וכן מצאתי בס"ט דאף דוסתות דרבנן היינו דהחשש שמא תראה הוא דרבצן או משום דמוקמינן לה בחזקת טהרה אבל עכ"פ שלא בשעת וסתה מוקמינן לה בחזקת טהרה מדאורייתא כיון דאין עלולה לראות עד שעת וסתה וכן נראה מהר"ן בשבועות ובחידושיו א"כ הכא ודאי י"ל דעדיין וסתה קיים ולא תראה ואמאי חוששת לוסת הפלגה ולעונה בינונית ואפשר דלהכי השמיטו הטור והמחבר והפוסקים דצריכה לחוש לעונה בינונית ולוסת הפלג' והש"ך ס"ק מ"ג תמה בזה ולפמ"ש א"ש דהם אזלו בסברת הר"ן הנ"ל וצ"ע ובפרט דרבנן פליגי אר"א ובמכתבי לחכם א' כתבתי בזה:
(כ) והנה המנחת יעקב הביא בכאן דברי הב"י דאין להחמיר על קביעות וסת בימי נדות וזיבות ובכל ענין קובעת וסת והנה"כ כתב דלקולא לא אזלינן בתר הוסת בימי נדות וזיבות והוא הסכים להב"י וכן נוהגין וכן אני מסתפק לדידן דמטמאינן כל מראה אדום מה נעשה לענין קביעות וסת לקולא ונראה דלפ"ד הב"י והמנ"י גם בזה אין להחמיר דוסתות דרבנן ודו"ק והכו"פ כתב דמקיר דין זה הוא מהא דהיתה למודה כו' דקתני הגיע יום כ' וראתה נאסר יום כ' מפני שאורח בזמנו בא וקשה אפי' לא ראתה יום כ' אסור יום כ' שהרי עדיין לא נעקר וסתה וע"כ צ"ל דנעקר וסתה ע"ש ולכאורה י"ל דדין זה שהביא הטור והמחבר לא נלמד מהאי ברייתא דבברייתא הרי חזינן דראתה ביום שלשים תרי זימני וא"כ לא עברו עלי' ג' עונות שלמות בלי ראי' כלל וא"כ אינה מסולקת דמים רק דנשתנה הוסת שלה אבל כאן דהפסיק' לגמרי נראה דהיא מסולקת דמים וע' בש"ס דף ט' ב' ברש"י ד"ה הרי היא דכתב דכיון דעשתה כן ג"פ לא סילוק דמים הוא אלא שינוי וסת ע"ש וא"כ י"ל דכאן דהוא מסולקת דמים לא תחוש עוד לוסתה הקדום ואינו דומה לשם דשם הוא שינוי וסת ולא סילוק דמים ועכ"פ הא דפסק המחבר דדוקא שראתה ביום הוסת א"ש וצ"ע:
כא והנה לדע' הראב"ד והרמב"ן הביאו דמפרשי' האי דהית' למודה בוסת ההפלגה והא דיום כ' למנין הראי' מנינן דהיינו מ' ליום כ' שראתה שרגלים לדבר דלפי מנין הרגילה ראתה ע"ש ולפ"ז אפי' לגירסת רש"י הא דתני ליום כ' וראתה היינו ליום הראוי להפלגה וזה אם ראתה ביום כ' אמרי' רגלים לדבר שראתה בזמן הראוי אבל אם לא היתה רואה בזמן ההוא לא היתה נאסר יום כ' דכ"ז שלא ראתה עדיין ליכא רגלים לדבר ודו"ק מאוד ויש לומר להפך דשם בהיתה למודה הוא רק שינוי וסת וכיון דחזינן ששינתה וסתה ע"כ אינה חוששת עוד לוסתה אלא א"כ ראתה עוד בזמן הוסת אבל כאן דהיא סילוק דמים א"כ אין ראי' דשינתה וסתה רק דהיתה מסולקת דמים ואמנם עתה שחזרה וראתה כבר שבו דמיה למקומם ולכן אף דלא ראתה בזמן וסתה חוששת להפלגת וסתה הרגיל ואמאי כתב המחבר דוקא שחזרה וראתה בזמן וסתה וזה י"ל דעת הט"ז שהשיג באמת על המחבר והביא ראי' מעוברה ומניקה דג"כ הוי סילוק דמים ואמנם כאן לא מיירי בעונות מלמ"ד יום אלא בעונות [חלק ב] ג וסתה ועכו"פ ואפשר דבזה לא הוי סילוק דמים ובזה י"ל לקושית המע"מ הנ"ל ואין להאריך:
כב בש"ך ס"ק ח' מ"ש דהרמב"ם מיירי בוסת החדש כבר הקשה הכו"פ דהה"מ ביאר שם דמיירי בוסת ההפלגה ואמנם ברמב"ם עצמו אין הכרע ויתכן דמיירי בכל גווני בין בוסת החדש בין בוסת ההפלגה והה"מ ביאר איך לחשוב הוסת ההפלגה וא"כ בוסת החדש שפיר הוצרך הרמב"ם לטעם שהרי חזרה לוסתה וז"ב ומ"מ אני תמה דהא בנה"כ בט"ז ס"ק ח"י ביאר הש"ך בעצמו דאם הי' לה יום קבוע ביום כ' לא הוי אמרינן דשינתה הפלגתה כו' ולפ"ז א"ש הרמב"ם דמיירי בהי' לה יום קבוע הוצרך לומר שחזרה לוסתה ודו"ק:
(כג) והנה כבר העירותי דכיון דוסתו' דרבנן למה חושש' בפ"א דילמא קבעה לה וסת הא אפי' תקבע לה וסת הוי רק דרבנן ואמנם י"ל דהא ר"מ ס"ל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואמנם ר"ח בא חולק והיינו דלאסור אשה על בעלה לעולם סמכינן אחזקת טהרה או ארוב נשים שאין רואות מ"ת ואמנם בראתה פ"א ביום זה תו חוששת דלא גרע מאשה שאין לה וסת לר"מ והכא ל"ש לומר דלאסור אשה על בעלה סמכינן אחזקה דהא כאן אסרינן לה רק ביום זה לבד ולא לעולם וז"ב ובזה א"ש קושית הש"ך ברואה מ"ת הי' לה לחוש ולאסור תשמיש עלי' וכמו בכל וסת שאינו קבוע ולפמ"ש א"ש דלאסור לעולם ל"א וז"ב.
כד סעיף טוב נסתפקתי אם יש לה וסת לימים ולקפיצות כגון בכל פעם שקופצת בר"ח רואה אם הוי כאשה שיש לה וסת כיון דספק הוא שמא לא תקפוץ ואמנם מהא דפירש"י גבי רואה מ"ת ואם יש לה וסת לקלקול זה וכו' והנה תשמיש הוי כקפיצה וחזינן דזה נחשב כוסת ואמנם זה יש לדחות דשם כ"ז שלא שימשה בהיום הידוע לא ראתה א"כ למה תאסור לשמש שלא בשעת הוסת אבל כאן עכ"פ צריכה בדיקה כאשה שאין לה וסת ועש"ך ס"ק מ"ט דכתב דחומרא דאתי לידי קולא הוא כו' ולפמ"ש הוי חומרא גם לענין זה דאם תקבע לימים ולקפיצות תידון בינתיים כאין לה וסת משא"כ אם תקבע לימים לחודייהו ולכן נראה דליתא ודינה כיש לה וסת וז"ב (כה) והנה לעיל כתבתי הטעם דחוששת לפ"א או לב' אע"ג דאפי' תקבע וסת הוי וסתות דרבנן ומדאורייתא לא אמרינן חזקה אורח בזמנו בא וכתבתי כיון דאם תראה ג"פ תקבע וסת אף לקולא ותסמוך על האי חזקה דאורח בזמנו בא לכך גם עתה חוששת שמא תקבע וסת ולכך ברואה מ"ת דלא יבוא קולא ע"י הוסת אינה חוששת ע"ש ובזה י"ל דסמוך לוסתה דרבנן שמא יבעול בשעת הוסת אף דוסת גופא הוא דרבנן ומדאורייתא לא חיישינן לאורח בזמנו בא מ"מ כיון דהוא סומכת לענין קולא גם לחומרא צריכ' לחוש לו וכו' ובזה יש ליישב מה שהקשה הראב"ד אהא דההיא אתתא דבכל זמן דנפקא מבי טבילה ראתה וא"ל הבעלי לו ע"ג הנהר והא ה"ל עונת הוסת ולפמ"ש י"ל דהא בכאן אם תחוש לוסתה תאסור עליו לעולם וא"כ לא יצא מהוסת שום קולא ודו"ק. (כו) בט"ז ס"ק ל"ח. לע"ד לפמ"ש הט"ז ס"ק ה' דשם מיירי שהי' לה וסת ושינתה עכשיו בוסת חדשה ולכך אם עברה עונתה מותרת א"כ הכא י"ל דמיירי באין לה וסת כלל ואמנם ז"א דא"כ בלא"ה צריכה בדיקה תמיד לפני תשמיש אך לפמ"ש לעיל בסי' קפ"ד ס"ט לחלק בין אין לה וסת כלל ורואות בזמנים בלתי שוים ובין אשה בתחלת ראיית' שרואות פ"א או שתים דזו א"צ בדיקה והארכתי בזה א"כ א"ש דכאן שראתה שתי פעמים ע"י פיהוק לא הוי כאין לה וסת וע"ש ותבין. ומ"ש הט"ז לחלק בין תחלה ולדיעבד ע' בספר מנחת יעקב שביאר דלכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת ובדיעבד היא סומכת ע"ש ועמ"ש בחידושי על הרא"ש וביארתי דברי התוס' היטב ותבין:
כז סעיף כז וכן אפי' הגיעה לימי הנעורים ובדקוה ולא היו לה שערות כו' ע' בחידושי להרא"ש דיישבתי שם שיטת רש"ל ז"ל דס"ל דבחדא סגי או דהגיעה לימי הנעורים אע"פ שלא הביאה ב"ש או בהביאה ב"ש אף תוך יב"ש והרשב"א תמה עליו ובס' סדרי טהרה הקשה מש"ס פ' התינוקות ע"ש שיישבתי שיטתו על נכון. ואמנם לענין סילוק וסת דהכא י"ל דתלוי אם וסתות דאורייתא דאז חיישי' שמא נשרו ואמנם דאפי' וסתות דאורייתא מ"מ הוי רק ספק והיי ס"ס ואין להאריך דבלא"ה קיי'ל וסתות דרבנן:
סעיף (כח) סעיף כח בהג"ה קטנה וזקנה אינן חוששות לוסת שאינן קבוע. הכו"פ תמה מנ"ל להרשב"א זה דאף דראתה ג"פ אינה חוששת לוסת שאינו קבוע והנה כבר עמדתי אמאי כל אשה חוששת לוסת שאינו קבוע דילמא קבעה לה וסת הא וסתות דרבנן ואמנם כתבתי דלא גרע מאשה שאין לה וסת לר"מ דבזה לא תאסור לעולם ע"ש ולפ"ז י"ל דבקטנה וזקנה ל"ש זה דגם לר"מ לא אסורה כשאין לה וסת דהא אפי' סדינין שלה מלוכלכין בדם א"ח וז"ב לדעתי ועפ"ז הי' מקום לדברי הט"ז דאם כבר ראתה ג"פ א"כ הוא מוחזקת בדם ושפיר אסורה בעתות הוסת אף שאינו קבוע דבזה שפיר יסבור ר"מ דאם אין לה וסת אסורה לשמש ולדידן עכ"פ בשעת הוסת אף שאינו קבוע דלא גרע מאשה שאין לה וסת ואף דזו יש לה וסת מ"מ ממ"נ אם תזיל בתר הוסת ודאי דאסורה לשמש אז ודו"ק:
נט בט"ז ס"ק מ"ח ותיכף שעברו ימי העיבור חזרה למקומה אין כוונת הט"ז לפרש הא דכתב המחבר ומ"מ חושש כו' דמיירי לאחר ימי העיבור אלא כוונת הט"ז דכיון דהעיכוב אינה אלא לשעה ותיכף בעבור ימי העיבור תשוב לראות כמקדם א"כ ראייתה אינה מקרה גמור ולכך בתוך ימי עיבורה עכ"פ הוי כוסת שאינו קבוע ובכו"פ תמה על הט"ז כי חשב שהט"ז פירש דברי המחבר דמיירי לאחר ימי העיבור וע"כ תמה עליו ובמח"כ לא כן כוונת הט"ז ודו"ק. ועיין תוס' דף יו"ד ב' ד"ה דיין דכתבו דמעוברת אפי' ראתה כמה פעמים ול"ד לקטנה כו' דהכא המסתלקין קיימין כו' עיי"ש היטב. והנה בש"ס יבמות דאמרינן אשתו נדה בעל חייב ומוקמינין לה במעוברת ופריך הא איכא איכא מצות עונה ומשני בסמוך לוסתה וכתב הרא"ש דלפי המסקנא לא אצטריך לאוקמי במעוברת דאל"כ במעוברת לא שייך סמוך לוסתה דאינה חוששת לוסת ע"ש ולפמ"ש המחבר כאן דעכ"פ חוששת כמו לוסת שאינו קבוע א"צ לדחוקי כן די"ל במעוברת שקבעה לה וסת בימי עיבורה דעכ"פ חוששת לוסתה כוסת שאינו קבוע דהא פסק הש"ע סי' קפ"ד ס"ב דאפי' וסת שאינו קבוע צריך לפרוש סמוך לוסתה ובאמת בש"ם אין הכרח לזה דאפי' וסת שאינו קבוע יהי צריך לפרוש סמוך לוסתה וצ"ע. ובאמת לפי שכתבו הטעם דוסת שאינו קבוע חוששת לו שמא תקבע לה וסת א"כ במעוברת שאינה קובעת לה וסת כל ימי עוברה אמאי צריכה לחוש ובפרט דדעת הש"ע דאפי' בפעם א' חוששת וצ"ע . וגם קשה אמאי לענין זה קיל מעוברת ומניקה מקטנה וזקנה דאפי' ראתה כמה פעמים לא קובעת וסת ובדבר זה חמור דצריך לחוש כמו בוסת שאינו קבוע וצ"ע ולדעת זקני רש"ל ז"ל דדוקא אם קבעה ג"פ חוששת לו א"ש דבכה"ג בקטנה קבעה וסת אבל לדעת הש"ע והראב"ד קשה וצ"ע:
הערה בדברי המ"מ פ"ד ה"כ מהא"ב
(ל) המ"מ פ"ד ה' ך' מה' איסורי ביאה כתב בשם חכמי צרפת דרואה דם מ"ת אין מתירין אותה לראשון ולשני ע"ס בדיקת שפופרת שלא הקלו חז"ל לסמוך על בדיקה זו אלא כשאין לה תקנה אחרת ותשאר עגונה אבל כל שיכולה להנשא לא עכ"ל ונראה טעמם דהא הב"י הקשה מה מועיל בדיקת שפופרת הא י"ל אין כל האצבעות שוות ותירץ דלחומרא לא אמרינין אין כל האצבעות שוות ולכך ס"ל לחכמי צרפת דרק במקום עיגון סמכו על בדיקה זו אבל אם עדיין יש לה תקנה להינשא לא סמכו על זה וז"ב. ובזה כתבתי בגליון הרמב"ם שלי די"ל דהם פירשו כן קושית הש"ס ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון והיינו כפירש"י דלמה תתגרש ממנו הא יכולה להבדק ולהיות מותרת לו ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות ולכך אין לסמוך על בדיקה זו אלא כשאין לה תקנה אחרת ותשאר עגונה אבל להתירה לבעלה לא וז"ב:
וראיתי בסה"ת שרוצה לפרש גירסת רבינו חננאל דראתה בתחלת נשואי' דוקא אלא דלא לענין היתר לגמרי אלא דאם רואה בתחלת נשואי' אז אסורה לבעל ראשון גם ע"י בדיקה דאין סומכין על בדיקה זו (ואפשר משום קושית הב"י וכמ"ש) אבל אם בתחלת נישואי' לא ראתה אז סומכין על בדיקה זו דלמא נימא שנשתנה אשה זו מכמו שהיתה מקדם עיי"ש. ואמנם מתשובת מהור"ר יוחנן טריוויש שהביא בנה"כ נראה שדעת ר"ח להתירה בלא בדיקה כלל עיי"ש ובמ"א כתבתי קונטרס מיוחד על זה ונגנב ממנו ואכמ"ל (לא) מה שהעירותי לעיל דאינו מפורש בש"ס דוסת שאינו קבוע ג"כ צריך לפרוש סמוך לוסתה הנה ראיתי בב"י סי' קפ"ד על מ"ש הטור שם דל"ש קבעה וסת ל"ש לא קבעה צריך לפרוש סמוך לוסתה וכתב הב"י דהוא מפורש בס"פ האשה שהי' כו' וחפשתי ולא מצאתי שם אף רמז מזה ולכאורה נראה הטעם דחוששת לוסת שאינו קבוע אף דוסת גופא דרבנן משום דרוב נשים יש להם וסתות ומסתמא תקבע לה וסת ולפ"ז בקטנה וזקנה דל"ש זה לכך א"ח לוסת שאין קבוע ואכמ"ל. ושוב ראיתי בנה"כ בט"ז ס"ק ל"ח שכתב ג"כ להוכיח מהרא"ש וראב"ד דא"צ לפרוש ובתשובת רשב"א כתב דצריך לפרוש: