בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר א) הלכות נדה ומקוואות · סימן קפח
א בט"ז ס"ק א' מה שהביא ראי' מסימן נ"ב גבי נפלה לאור דא"צ לשלקן ומותר לאכלן צלויין אע"ג דאיכא ריעותא וכאן ליכא ריעותא וכן הביא ראי' זו הש"ך בס"ק ג' יש לדחות דשם אזלינן בתר רוב בהמות דכשרות הן אבל כאן אדרבה רוב דמים באשה טמא כמ"ש הרז"ה
ב סעיף ד מה שהקשה הרשב"א למה הובא בש"ס האי דאמרו הרופאים אשה זו מכה יש בה הא לא עליהו סמכינן אלא על השרי'. י"ל דנ"מ בשעת וסתה דאז לא סמכינן על הא דאמרו הרופאים דא"כ לא תטמא לעולם וצריך לשרות ולראות אם נימוח ול"ש לומר לא תטמא לעולם דהא תטמא בנימוח אבל באמת שלא בשעת וסתה א"צ לשרות כלל וסומכין על הרופאים דאומרים מכה יש לה וע"ל ס"ק ט"ז בש"ך ואפי' נימא דחז"ל לא סמכו על הרופאים כיון דאיכא לברורי ע"י שרי' מ"מ נ"מ אם נאבדו השערות בטרם ששרו סומכין על הרופאים שלא בשעת וסתה וצ"ע (ג) בש"ך ס"ק טו"ב. ובירושלמי ר"פ המפלת מוכח להדיא כסברא הראשונה ותמהני על מה שנתחבטו הגדולים בזה ואני אומר דהמעיין בירושלמי יראה דאין מוכרח דז"ל הירושלמי מתניתא פליגא על ריב"ח דאמר דם יבש טהורה) דתניא מעשה באשה כו' טעמא דאיכא מכה ואיכא שומא הא ל"ה לא בדא פליגין עלי' ולית לה קיום עכ"ל הירושלמי ופירש המפרש פני משה דה"פ הני תרי מעשיות פליגין על ריב"ח ולית לה קיום למילתי' ולע"ד יש לפרש איפכא דהא מקודם אמרינן שם מתניתין פליגא על ר"א המפלת כמין קליפין כו' תטיל למים כו' ונדחק לפרש משום ברי' ופריך ואי תתיב עפר ור"ל דל"ש בי' ברי' ומשני דעפר. נמי יש לומר ברי' ע"ש במפרש ואמנם ריב"ה לא ס"ל שינויא דחיקא וס"ל להוכיח ממתני' דאפי' דם יבש טהור והא דפריך על ריב"ח וברייתא דמעשה באשה שהיתה מפלת אמר ריב"ח פליגין עלה היינו דהמתניתין דידן פליג על הברייתא ולית לה קיום פירוש להברייתא לית לה קיום דאם רבי לא שנה ר"ח מנא לי' וזה ברור לע"ד ובזה יש לפרש ואם יש לה מכה תולה במכתה ופירש הרשב"א אפילו אין יודעת שמכתה מוציאה דם והפוסקים חלקו עליו כיון דהוחזקה להיות רואה מ"ת אמאי תלינן במכה ובפרט לדעת הבית מאיר דהוי חזקה דאורייתא ולפמ"ש יש לפרש דה"פ דאם יש לה מכה תולה במכתה עכ"פ לענין זה דא"צ לבדוק קודם תשמיש דהא הבדיקה אינה אלא מדרבנן וממילא כיון דא"צ בדיקה מפני תשמיש ממילא אפילו ראתה אינה נאסרת לבעלה כדעת הראב"ד דכל שלא בדקה לפני תשמיש לא מקרי רואה מחמת תשמיש וז"ב ובזה א"ש הא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי שמשם הדם יוצא וכבר כתבתי דהפוסקי' דקדקו על שינוי הלשון וגם תרתי ל"ל הא כבר תני ואם יש לה מכה תולה במכתה ולפמ"ש יש לומר דלעיל מיירי דא"צ לבדוק קודם תשמיש וכאן אמר דאפי' אירע דבדקה עצמה קודם תשמיש ומצאה טהור ושמשה אח"כ וראתה ג"פ מ"מ נאמנת לומר מכה יש לי שמשם הדם יוצא ואמנם ברישא אין צ"ל שמשם הדם יוצא רק כיון דיש לה מכה אף דא"י אם היא מוציאה דם מ"מ תו אין צריכה לבדוק קודם תשמיש וממילא אין נחשבת לרואה מחמת תשמיש ודו"ק היטב:
הערות בדברי הנודע ביהודא מהדורא תנינא סי' כ"א
מ"ש דלשון הש"ס אימא מעלמא אתי לשון אימא משמע דמידי ספקא לא נפקא. ע' חולין נ"ג בר"ן דכתב האי אימר שלמא עבדי הוא ודאי ובחי' הרשב"א שם כתב דהוי ספק ומ"ש לחלק בין טומאת מגע לטומאה היוצאה מגופה. תמוה דהא שם טומאת מגע הוא דנגעה במקור כפירש"י שם. ומה שהקשה מהא דקיי"ל אפי' רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז"נ. ע' בב"ח דכתב באמת דזה חומרא דר"ז דמדינא תלינן בצדדים כמו מקור שהזיע ע"ש ובאמת בר"ן ל"מ כן דהוא ביאר דרבותא דטפת דם כחרדל דאין לחוש לג' זיבות ע"ש מה שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי א"ש לפ"ד הב"ח דלבעלה שפיר אסור אפי' ראתה טפה אחת מחומרא דר"ז אבל הרמב"ם בפ"א ממטמאי משכב ומושב דמיירי לענין טומאת ערב ולא לענין איסור נדה שפיר כתב דטיפה אחת טהורה דשם לא שייך חומרא דר"ז וז"ב ועפ"ז שפיר יש לקיים חילוקו דשם נאמר מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות ופירש"י דם לבן וצלול והיינו דאם הי' דם אדום הי' חשש לענין נדה ג"כ וי"ל מתוך דמחמרינין לענין נדה מחומרא דר"ז מחמרינין גם לענין ט"ע דאי לא הא לא קיימא הא כמ"ש הר"ן גבי כתם דבעינין על דבר שמקבל טומאה דוקא דעיקר הגזרה הי' על הבגד ומתוך שגזרו על הבגד גזרו גם על האשה דאי לא קיימא הא לא קיימא הא אבל שם גבי מקור שהזיע דהדם לבן וצלול וא"כ אין כאן לענין נדה דהא לבן אינו מחמשה מראות לכך טהור וז"ב. ועפ"ז נסתר כל ההיתר שרצה לחדש בטיפה אחת עיי"ש ודו"ק:
והנה לכאורה יש ראי' דהאי אימא מעלמא הוא ודאי לא ספק דאי ספק הא גם ראי' מרובה יש ספק צדדים דהא כתב הסמ"ג וסה"ת דלכך ברואה מ"ת מתירין אותה לבעל ב' דאיכא ס"ס שמא מן הצדדין הרי דאף בראי' מרובה יש ספק זה וע"כ הא דאמר אבל חד אימא מעלמא היינו ודאי וכמ"ש הרמב"ם שאין זה אלא מחוץ למקור וז"ב. ולפ"ז הי' אפשר למצוא היתר אם מצאה אחר תשמיש רק טפה אחת דבזה הוא ודאי מן הצדדין ואף דב"י החמירו על עצמן דאפי' טפת דם כחרדל יושבת עליו ז"נ מ"מ ברואה מ"ת לאסרה לעולם לבעלה לא החמירו וכמ"ש הש"ך לענין ימי טוהר ע"ש ס"ק ל"ב. ואמנם יש לחלק דשם הוא רק מנהג בזה"ז שלא לבעול על דם טוהר אבל כאן הוא חומרא דר"ז בזמן הש"ס ואין להאריך. גם בלא"ה י"ל דברואה מ"ת י"ל ע"י מיעוך תשמיש יצא דם מהצדדין אבל בלא תשמיש ל"ש זה רק אם ראתה רק טיפה אחת אז יש ספק שמא מהצדדים כי אין דרך המקור להוציא טיפה וצ"ע:
בתשובה צ"ג חקר השואל אם שמשה סמוך לוסת שאינו קבוע אם תולה בו לענין רואה מ"ת ואני נסתפקתי למעלה להיפך ע"ש:
בתשובה צ"ד ע"ש מה שפירש בדברי רש"י ד"ה הרואה דפי' לאו בבתולה מיירי ע"ש ואני בחידושי ביארתי כוונת רש"י על נכון שאלה קי"ד מה שהקשה על השב יעקב א"כ אמאי דם חימוד טמא. ע' בחידושי הר"ן דהקשה אהא דאימי' דשבור מלכה שלחה לסבא דמא ואמר דם חימוד הוא והקשה מהא דתבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז"נ ותי' דרק לדחותה אמר כן ועוד תירץ דשם חיישינן שמא יצא עמו דם גמור ע"ש ולפי התירוץ השני יש להחזיק דברי השב יעקב ודו"ק:
בתשובה קי"ז הביא ראיה מהא דהבעלי לי ע"ג הנהר דלא כתשובת כנסת יחזקאל וכבר דברתי מזה למעלה. ועוד יש לדחות דהא התם כיון דרואה בכל ליל טבילה א"כ אסורה לו באמת ואיך שייך לומר דמצוה לבעול בליל טבילה דהא הוא אסורה לו ופקע כל חובת עונה ממנו. ואמנם יש לדחות הוכחת הראב"ד די"ל דהוא היתה רגילה לטבול בלילה כדין ועתה צוה לה לטבול ביום שמיני ושרי כמו מפני גנבי וכדומה דהא בלילה תאסור ולא הי' עונה הסמוך לוסתה אך לדעת הא"ז יש ראי' ואמנם לפמ"ש הש"ך שם ג"כ אין ראי' דהא שם הי' לה שעה קבועה כמו לדעת הראב"ד ודו"ק היטב:
תשובה קי"ח מ"ש לבאר כוונת התה"ד מדפריך מהרואה כתם יפה דחה ואמנם הכו"פ כתב כוונת התה"ד מהא דאמרינן אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין מקרבן מוכח דהרגשה דאורייתא דאל"כ אמאי ליחייבו קרבן דילמא לאחר תשמיש ואמנם זה דחה בדרכי משה דשם הרי מצאה דם ומהני ההרגשה להוכיח דהדם יצא מקודם בשעת שהרגישה ע"ש ויותר נראה דלפי הס"ד דלא ידע עדיין מהא דאימא הרגשת שמש הוא א"כ אם ארגשה בשעת תשמיש ודאי דבשעת תשמיש ראתה דאל"כ הא בזמן מועט ל"ש אימא הרגשת מ"ר הוי כמ"ש התוס', א"כ ודאי היתה הראי' בשעת תשמיש דאז הרגישה דאם הי' אחר תשמיש מדוע לא הרגישה דהא חזקת דם ממקור שבא בהרגשה כמ"ש הרמב"ם ואולי מזה הוציא הרמב"ם סברתו וז"ב
ומה שהקשה אהא דאמרינן והל"ל אימא הרגשת מ"ר הוא והא לר' יוסי דם היוצא עם מ"ר טהור הנה שם כתבו הרא"ש וטור דאף לר' יוסי אם עומדת ושותתת טמאה וגם ר"ח פסק דאף לר' יוסי טמאה עכ"פ משום כתם ואמנם לזה י"ל דמשום כתם ה"ל ספק דרבנן וה"ל ס"ס ספק עתה ספק מקודם ואת"ל מקודם שמא ממכה מן הכליות ויש לפלפל בזה ומה שדקדק שינוי הלשון דהכא אמר אימר הרגשת מ"ר הוא ושם גבי הלל אמר כסבורה הרגשת מ"ר הוי לע"ד נראה אף דדבריו ראויים למי שאערן מ"מ י"ל בפשוט דהא הלל מיירי לטהרות ולטהרות באמת לא בעינן הרגשה רק דאמרינן ושמאי אשה מרגשת בעצמה ומדלא הרגישה עד עכשיו ודאי השתא חזאי ע"ש בפירש"י ותוס' ושפיר קאמר כסבורה הרגשת מ"ר הוא ואין ראי' מה דלא הרגישה עד עתה עתה אבל כאן דמיירי לבעלה ובעינן הרגשה א"ש הלשון אימר הרגשת מ"ר הוי ודו"ק היטב למעיין: