אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר א) הלכות נדה ומקוואות › סימן קפז

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר א) הלכות נדה ומקוואות · סימן קפז

סימן קפו

(א) סעיף א ע' בסדרי טהרה שכתב בשם הפרישה שאם לא בדקה עצמה קודם תשמיש לענין כתובה יכולה לטעון שקודם התשמיש הי' הדם אבל לאיסור מחמרינן ע"ש וע"ש מ"ש בטעם החילוק בין איסור לכתובה ולע"ד נראה דהטעם כמ"ש המרדכי בסוף פ"א דכתובות דבכתובה הוי שטר העומד לגבות כגבוי ולא הוי להוציא וע"ש ולכך מספק אית לה כתובה אבל לאיסור לא שרינן מספק. ולכאורה נראה אם היא טוענת שהרגישה קודם תשמיש אינה נאמנת (והנה ברשב"א תירץ דבההוא דמקודשת אני איכא למסמך אאמתלא דדברים הניכרים הם אבל בטמאה ל"ל למימר כך לימא בפירוש לית בי חילא וכ"כ הרא"ה ע"ש ואולי כן כוונת המהרש"א דשם איכא לברורי האמתלא וכוונתו כנ"ל. ולפמ"ש יש לבאר יותר דבאמתלא הניכרת יש בה כח לבטל הדיבור הקודם לגמרי והדיבור השני קיים אבל אם אינה ניכרת אלא שאנו מסופקים בה די בה לבטל הדיבור הקדום ונשאר הדבר בספק וכמו שהארכתי בביאורו ואין להאריך יותר):

דא"כ ה"ל רשעה וא"א מע"ר אך אם הודית דרך תשובה שהכשילה בעלה י"ל דנאמנת וצ"ע. והנה עפ"ז יש ליישב סתירת הברייתא דברישא תני ואם יש לה מכה תולה במכתה משמע דוקא בידוע שיש לה מכה ובסיפא תני ונאמנת אשה לומר מכה יש לי כו' משמע דאף דאין ידוע אם יש לה מכה נאמנת ולפי דברי הפרישה דברישא דמיירי לענין איסור לבעלה ובזה צריכין לידע שיש לה מכה ומספק לא שרינן לה אבל בסיפא דמלתא באפי' נפשה הוא כמ"ש רש"י ז"ל מיירי לענין כתובה ולענין כתובה שפיר נאמנת דה"ל כגבוי או כמ"ש הסדרי טהרה דהיא טוענת ברי והוא שמא ובשטר אמרי' ברי ושמא ב"ע ודו"ק:

והנה קשה לי אמאי תחשב לרואה מ"ת אם ראתה בכדי שתושיט ידה כו' הא בכה"ג חייבת רק באשם תלוי וא"כ הוא רק ספק וכיון דרואה מ"ת הוא רק משום וסת וקיי"ל וסתות דרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן להקל ומצאתי קושיא זו בספר חו"ד וע"ש שתירץ כיון דמחמירין לענין אשם תלוי מחמרינן גם לענין לאסור לבעלה ולע"ד קשה א"כ בזה"ז דליכא קרבן ואין נ"מ לענין קרבן מה"ת נאסרה לבעלה וגם זה י"ל דתקנה לא זזה ממקומה וכמ"ש התוס' והרא"ש גבי זמן בגיטין אך לפ"ז לדידן דקיי"ל דבעי' חתיכה א' מב' חתיכות וליכא אשם תלוי כלל מא"ל ולפמ"ש בספר בית מאיר דהאי חזקה מדאורייתא הוא א"ש והי' נראה ליישב בזה שיטת ר"ה דס"ל דוקא אם בתחלת נשואי' ראתה ג"פ אז אסורה לבעלה ובכה"ג ה"ל ספק גם לענין כתובה והוא פטור מספק א"כ גם לענין איסור מחמרינן כמ"ש התוס' גבי חלוק ע"ש אך לשיטת ראבי' דבכל גווני אית לה כתובה לא א"ש. ואמנם י"ל כיון דאפשר לברורי ע"י בדיקת שפופרת אפי' בדרבנן אסור ואף דבבעל א' אינה בודקת היינו משום תקנתא דידה כמ"ש ר"ת בתוס' אבל אם רוצ' לבדוק ש"ד והיינו דאם יהי' הדם בראש המכחול אז מסתמא גם ע"י אבר התשמיש היא רואה ויבורר שהיא רואה מחמת תשמיש וז"ב ובזה א"ש הא דהקשו אם לא נמצא דם כלל למה מותרת הא אין מזה ראי' דהוא מן הצדדים ולפמ"ש א"ש דאם לא נמצא דם כלל א"כ תו ליכא לברורי ואמרינן שמא אחר התשמיש ראתה דהא וסתות דרבנן וז"ב.

והנה בש"ס פריך ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי ופירש"י משבא עלי' פ"א וראתה לא תשמש בלא בדיקה שהרי הוחזקה בג' אצבעות וקשה לי מאי קושיא והא ביאה א' של בעל שלישי יש לחשבה למקרה בעלמא ולעולם דלא כל אצבעות שוין והא דראתה בביאה א' של בעל שלישי מקרה היתה שראתה בפעם ההוא ולא התשמיש פעל כל זאת ואמנם נראה דהא התוס' העירו דלרבי דס"ל בתרי זימני הוי חזקה למה ברואה מ"ת בעינן ג"פ:

ולע"ד י"ל דבאמת הברייתא כולה רבי דהא תני בסיפא דברי רבי ורק דביאה ראשונה לא חשיב כמ"ש הראב"ד ושפיר הוי רק תרי זימני והוי חזקה וז"ב והשתא שפיר פריך ותבדוק בביאה א' של בעל ג' ומיושב קו' התוס' דלפריך ותבדוק בביאה ב' של בעל שני ודו"ק. (והיינו לפי הספרים דל"ג ושלישית רק בבעל א' רש"י ומ"ש למעלה) והנה לפמ"ש לעיל ליישב קושית החו"ד דאף דהוי ספק דרבנן שמא אחר תשמיש ראתה מ"מ הא איכא לברורי ע"י בדיקה והנה רש"י ז"ל ס"ל דהבדיקה אינ' אלא בבעל ג' דנאסרה על כל העולם אבל לא בעת שיש תקנה שתתגרש ובזה א"ש דפריך ותבדוק בביאה א' של בעל ג' היינו כשעדיין לא ס"ד דאין כל הכחות שוים א"כ כבר נאסרה על כל העולם ומועיל הבדיקה א"כ קשה תבדוק אבל בביאה ב' של בעל שני ל"ק תבדוק דהא עדיין יש לה תקנה שתתגרש ותנשא לשלישי וכיון דאין בדיקה מועיל לה שרי לה עד ג"פ דהוי ספקא דרבנן והתירו לה חכמים לשמש שמא תשמש ולא תראה ואז תהי' מותרת גם לבעל וזה י"ל כוונת הש"ך ס"ק י"ד ע"ש מה שכתב ובספרי כתבתי ע"ש ודו"ק:

והנה מדברי הש"ך ס"ק י"ב ומס"ק י"ד מבואר בדעתו א להלכה דלראשון אסורה ע"י בדיקה ולשלישי מותרת ע"י בדיקה והיינו דלשלישי כיון דאנו מוכרחין להתירה לעלמא ע"י בדיקה ואנו מחזיקין שהדם מן הצדדין גם לבעלה מוכרחין להתירה וע"ד שכתב הרשב"א לחלק בין רואה מ"ת לאשה דעלמא לענין מכה ע"ש ודו"ק:

ב ונסתפקתי במ"ש רמ"א לקמן ס"ה דבשעת וסתה אין תולה במכתה דאל"כ לא תטמא לעולם ונסתפקתי איך הדין בעונה הסמוך לוסתה אם כוסת דמי לענין זה או דילמא כיון דמותר ביוצא לדרך וכדומה הרי דאינה נחשבת כוסת גמור. והנה ראיתי בתשו' אבני מלואים דעמד על מה שכתב הרשב"א דאין דנין אפשר משא"א דאל"כ אתה אוסרה על בעלה לעולם דהא בין וסת לוסת תהי' מותרת ככל הנשים ולכאורה י"ל דהא דם שרואה שלא בשעת וסת הוא שוה למראה דם שהוא רואה בשעת וסתה וא"כ אם תאמר דבשעת וסתה הוי דם נדה איך תוכל לומר דשלא בשעת וסתה הוי מן המכה דהא מראיהן שוות וכמ"ש ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה כו' ועי' בט"ז לקמן סעיף ט' ודו"ק וצ"ע:

ג סעיף ד אם שמשה סמוך לוסתה. עמ"ש הש"ך בשם הפרישה והשיג עליו ולע"ד יש לפרש שעברה עונת הוסת ולא בדקה בזמן הוסת שהוא טהורה לדעה קמייתא בסי' קפ"ד ס"ט ואם אח"כ שימשה וראתה דם אמרינן שקודם התשמיש ראתה בשעת וסתה ואע"ג דאם לא ראתה אין חוששין לומר שנפל לארץ לדעה קמייתא אבל עתה שראתה אמרינן דמקמי הכי הוי וכדאמרינן התם בדקה ומצאה טהורה טהורה מצאה טמאה טמאה ופירש"י טמאה משעת הוסת דאמרינן אורח בזמנו בא וזה מדוקדק בברייתא אם יש לה וסח תולה בוסתה וז"ב ובזה יש לפרש הא דתנא בסיפא ונאמנת אשה כו' שמשם הדם יוצא ולעיל תנא סתם אם יש לה מכה תולה במכתה משמע דא"צ לומר ברי שמשם הדם יוצא וכבר הרגישו בזה האחרונים ולפמ"ש א"ש דברישא לענין רואה מ"ת שהוא רק משום וסת ודרבנן וגם רוב נשים אין רואות מחמת תשמיש א"צ לידע בבירור שמשם הדם יוצא ובאמת צריכה ז"נ אבל כאן דיש לה וסת ובלא"ה לא הוי רואה מ"ת רק דהי' צריכה ז"נ וע"ז תני דאם אמרה בבירור שהדם מן המכה אף ז"נ א"צ ונאמנת מוספרה לה ודו"ק כי קצרתי שם בהג"ה. עט"ז שהביא תשובת מהרי"ל שכתב תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן והוא תמוה דאדרבה למ"ד וסתות דאורייתא טפי יש להתיר בשלא בשעת וסתה דאמרינן חזקה אורח בזמנו בא וכבר הקשה כן בס"ט ועמ"ש בחידושי על הרא"ש ליישב דבריו ע"ש ולפמ"ש לעיל ליישב קושית האבני מילואים י"ל דהא דעת הרשב"א דאפי' בשעת וסתה תולין במכה דאל"כ אתה אוסרה על בעלה לעולם וכתבתי דהיינו דכיון דמראה הדם שוה בשעת וסתה כמו שלא בשעת וסתה תצטרך לאוסרה אף שלא בשעת וסתה ע"ש ואמנם מהרי"ל דכתב כאן להקל שלא בשעת וסתה אע"ג דמראה הדם שוה לבשעת וסתה מ"מ ס"ל דכיון דגם בשעת וסתה הוא רק דרבנן דהא וסתות דרבנן א"כ שלא בשעת וסתה מקלינין ולא חיישי' להא דמראה הדם שוה אבל אי הוי וסתות דאורייתא הוי מחמרינן אף שלא בשעת וסתה וז"ב. ומ"ש הנה"כ לחלק מסי' קצ"א דהתם אפשר בבדיקה כו' כן קיימת מסברא דנפשאי ע"פ מ"ש הרשב"א דאפי' בשעת וסתה תולין במכה ואע"ג דכל אשה דעלמא בשעת וסתה טמאה דהתם אפשר בבדיקה אבל הכא א"א כו' ואין דנין א"א מאפשר ע"ש ודו"ק.

ד והנה בהא דכתב המרדכי דהאי אם יש לה וסת קאי אהא דיש לה מכה כמ"ש הט"ז ס"ק ח' והיינו דקשיא להמרדכי איך נסמוך על וסת לדאוריי' הא וסתות דרבנן וכבר וכבר עמד בזה בס"ט ולכאורה י"ל דלפי פי' התוס' דגם רישא רבי ורבי ס"ל לפי הס"ד בדף ט"ו וסתות דאורייתא וא"ש דברישא א"צ לומר שמשם הדם יוצא דסמכינן אוסת אבל סיפא דונאמנת אשה דמלתא באפי נפשה הוא וקאי אף אם אין לה וסת קבוע לכך צ"ל שממנה הדם יוצא ולפ"ז י"ל דלדידן דוסתות דרבנן אפי' יש לה וסת צריכה לומר שמשם הדם יוצא ואמנם ז"א דהא אף רואה מ"ת אינו אלא וסת ובדרבנן סמכינן אדרבנן ואמנם אי נימא דחזקה דאורייתא כדעת הבית מאיר לא א"ש:

(ד) והנה הרשב"א כתב דהאי דפ' כל היד באינה מרגשת שבא מן המכה ע"ש ושלא כדברי התוס' וא"ש לדידי' דאילו במרגשת שבא מן המכה קשה לס"ד מאי טעמא דרבי הא הוא מרגשת שבא מן המכה והתוס' נדחקו לומר אולי טפת דם נתערבה בו וזה דוחק ולכך מוקי לה באינה מרגשת שהדם יוצא מן המכה ולכך למ"ד וסתות דאורייתא לא תלינן במכה ולמ"ד וסתות דרבנן תלינן במכה דספק דרבנן הוא והא דהקשו התוס' א"כ לא תטמא לעולם י"ל דאם תרגיש שהדם מן המקור אז תטמא וז"פ ובזה יבוארו דברי מהרי"ל בתשובה שהביא הע"ז ס"ק י' שכתב למ"ד וסתות דרבנן וכבר תמהו דאדרבה אם וסתות דאורייתא ודאי יש לתלות שלא בשעת וסתה במכה ולפמ"ש א"ש דהא דכתב מהרי"ל למ"ד וסתות דרבנן לא קאי אהא דכתב למעלה שלא בשעת וסתה אלא אהא דכתב אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה אתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן והיינו דלמ"ד וסתות דרבנן והוא רשב"ג לפי ס"ד דמקשה אפי' אינה מרגשת דמן המכה בא הדם ס"ל דתלינן במכה וא"כ מכ"ש שלא בשעת וסתה דודאי תלינן במכה אפי' אינה מרגשת דדם בא מן המכה וכן למסקנא עיי"ש אבל למסקנא דתרויהו ס"ל וסתות דרבנן ובמ"מ טמא פליגי שפיר י"ל דמיירי במרגשת שבא מן המכה ולכך מודי תרוייהו דטהורה האשה ופליגי רק בדם וא"כ י"ל דאם אינה מרגשת שדם יוצא ממכה בכל גוני לא תלינן במכה וז"ר:

ה והנה מהרי"ל בעצמו דחשש למ"ד וסתות דאורייתא כמ"ש הט"ז בשמו ע"כ דס"ל כס"ד דמקשה דבוסתות דאורייתא פליגי רבי ורשב"ג וע"כ דמיירי באינה מרגשת שבא מן המכה ואפ"ה ס"ל להחמיר באינה מרגשת שבא מן המכה והיינו דהוא חשש לסברת המקשה דבוסתות פליגי אבל מ"מ מספקא לי' אולי כסברת המתרץ דכ"ע ס"ל וסתות דרבנן וא"כ שפיר י"ל דמיירי במרגשת וכמ"ש וזה דלא כמ"ש הט"ז דמהרי"ל חשש למ"ד וסתות דאורייתא אלא אדרבה נהפוך הוא ודו"ק היטב והנה המרדכי כתב דאם יש לה וסת תולה בוסתה שלא בשעת וסתה והיינו דפירש כן מ"ש בברייתא ואם יש לה וסת תולה בוסתה והשבות יעקב תמה ע"ז דא"כ מתניתין דנמצא על שלו חייבין דמיירי ביש לה וסת כסיפא דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן דמוקי בש"ס ביש לה וסת ואמאי חייבין בקרבן ואמנם בתפארת ישראל הקשה מהא דשלא סמוך לוסתה ואפרישה דנימא מחמת מיעוך תשמיש הוא ומן הצדדים ויפה כתב הס"ט דבשבועות מוקי לה בסמוך לוסתה ולכך חייבין דאמרי' מחמת תשמיש הוא דהא סמוך לוסתה הוא נלע"ד י"ל דהמרדכי כתב כן לפרש הברייתא דאתיא כרבי כדקתני סיפא דברי רבי ועתוס' שם ורבי ס"ל וסתות דאורייתא כדאיתא בדף ט"ו אבל מתני' דנמצא על שלו י"ל דסובר וסתות דרבנן ולכך לא תלינן בוסת וא"כ לדינא לא פליג המרדכי והמה"ריא הביא שפיר ראי' מהמרדכי דלדידי' למ"ד וסתות דאורייתא תולה בוסתה אף בלא מכה ואף לדידן דקיי"ל וסתות דרבנן מ"מ היכא דאיכא מכה יש לה לסמוך על המרדכי דלדידי' אף דליכא מכה מותרת וז"ב ובזה א"ש מה דעמד הכו"פ דהמרדכי עצמו ריש נדה כתב דאשה ששמשה שלא בשעת וסתה ומצאה דם בסדינה א"צ כפרה דאנוסה הוא והא לדידי' בלא"ה מותרת דתלינן בוסתה ולפמ"ש א"ש דהמרדכי פירש כן הברייתא דכרבי אתיא ולדידן דקיי"ל וסתות דרבנן לא קיי"ל כן וז"ב בש"ך ס"ק כ"ד כן הוכחתי בספרי ר"ל מדכתבו התוס' דאל"כ לא תטמא לעולם והלא מקודם זה הי' לה וסת עכ"ל וזה בשעת וסתה אבל שלא בשעת הוסת אפי' אין לה וסת קבוע ל"ש זה והנה לפמ"ש לעיל דאם מטמאינן לה בשעת וסתה צריך לטמא גם שלא בשעת וסתה דהא מראות הדם שוה אין ראי' מתוס' דהתוס' כתבי דע"כ מיירי במרגשת שבא מן המכה דאל"כ אמאי מטהר רשב"ג דהלא מקודם ה"ל (חלק ב) וסת ואמנם כיון דע"כ מיירי במרגשת שפיר י"ל דגם שלא בשעת וסתה דוקא במרגשת שבא מן המכה ואכמ"ל (ו) מ"ש הש"ך ס"ק ח"י בשם אביו הגאון ז"ל דאפי' בדקה בשפופרת ומצאה על המוך תולין במכתה והביא ראיות ע"ש והש"ך לא ביאר הראיות שהביא ונראה דבכה"ג צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם דהא בכה"ג תו ליכא ס"ס ספק מן הצדדים דהא בדקה ומצאה על המוך ודמי למ"ש רמ"א דביודעת שבא מן המקור צריך לידע שמכתה מוציאה דם ובזה א"ש הא דונאמנת אשה לומר כו' שממנה הדם יוצא ועמדו הפוסקים הזה דשינה ממ"ש למעלה סתם ואם יש לה מכה תולה במכתה ולפמ"ש א"ש דזה נמשך למ"ש לעיל בודקת בשפופרת כו' נמצא על ראשו בידוע שהוא מן המקור וע"ז אמר ונאמנת אשה לומר כו' שממנה הדם יוצא אבל לעיל מיירי שעדיין לא בדקה בשפופרת וא"כ תולין במכה סתם דהוי ס"ס וא"צ לומר שממנ' הדם יוצא וז"ב.

ז סעיף ט אין מתירין כו' ומ"מ אין מוציאין אותה מבעלה י"ל הפירוש אין מתירין אותה ע"י רפואה זו ואם הבעל רוצה לגרשה בלא כתובה באם היתה רואה מ"ת מתחלת נשואי' או הבעל ב' וג' אין לכופו ליתן לה כתובה דיכול לומר איני רוצה על רפואה זו כיון דאין מתירין לי להדיא וכן בזה"ז לענין אם רוצה לגרשה בע"כ אבל אם הוא רוצה לדור עמה ולסמוך על רפואה זו אין מוחין בידו ומותר להשהיתה ולדור עמה וע"ל סעיף י"ב. (ח) בש"ך ס"ק ל"ב. לכאורה י"ל כיון דקיי"ל מעין א' הוא מה בכך שהוא עתה דם טוהר מ"מ הוחזקה שרואה דם מ"ת ולאחר כלות ימי טהרה תראה דם טמא ומצאתי בכו"פ שעמד בזה ולע"ד י"ל כיון דקיי"ל וסתות דרבנן א"כ בכל רואה דם מ"ת ה"ל ספקא דרבנן שמא מן הצדדים הוא וצ"ל דדם מן הצדדי' לא שכיח ורוב דמים מהמקור ולפ"ז קשה לאחר לידה דיש לתלות במכת לידה שהוכו הצדדין מה"ת נאסור ואמנם י"ל כיון דלענין ז"נ ה"ל ספק דאורייתא תו גם לענין רואה מ"ת אסרוה דכל שנולד בדאורייתא מחמירין גם בדרבנן כמ"ש הרדב"ז וז"ב ולפ"ז כאן דלענין ז"נ אין נ"מ דהא דם טוהר הוא תו ה"ל ספק דרבנן ודו"ק ולפ"ז א"צ למ"ש הש"ך ראי' מלקמן סי' ק"ץ סעיף מ"ב דבלא"ה כאן חומרא זו לא עדיפא ומדרבנן וז"ב ואמנם ברשב"א ל"מ כן גבי מכה שא"י אם מוציאה דם ואדרבה דעתו דאף ז"נ א"צ דא"כ אתה אוסרה על בעלה שוב ראיתי בחוות דעת שיישב עד"ז דברי הש"ך וע"ש:

והנה הכו"פ דחה דעת הש"ך ע"ש ונראה דע"פ דעת הכו"פ א"ש הא דכתב רמ"א לעיל כאילו ראתה ג"פ רצופים וקשה הא א"א למצוא ג"פ רצופים דהא צריכה לטבול בכל פעם ועש"ך שנדחק לפרש כאילו עברה ושמשה ג"פ רצופים בלא טבילה ולפ"ד הכו"פ א"ש די"ל דראתה בימי טוהר ושמשה וראתה ג"פ ודו"ק יהנה רש"י פירש ואם יש לה וסת לקלקול שאינה רואה כל שעה אלא בפרקים תולה בוסתה ומשמשת בין וסת לוסת בלא בדיקה עכ"ל ולכאורה קשה דאם יש ביאות היתר בין ראי' לראי' מאי ארי' שרואה לימים ידועים הא בלא"ה צריך להיות ג"פ רצופים וכבר נתקשה בזה בספר סדרי טהרה וכתב דכוונת רש"י ז"ל אפי' ראתה אח"כ באותן הימים הידועים ג"פ בלי ביאת היתר ביניהם מוקמינן לה אחזקה קמא שיש לה וסת לכך מביאות היתר ביניהם אבל אם לא היו מקודם ביאות היתר ביניהם היתה אסורה אף אם היו ג"פ אלו בימים ידועים ומזה השיג על הרב מנ"י שכתב להקל אם ראתה ג"פ בליל טבילה שתשמש בליל ב' ע"ש ועוד פירש פי' אחר ברש"י הנ"ל דכוונת רש"י דבעינן רצופים עיי"ש ולע"ד נראה כוונת רש"י בפשוט דרש"י ס"ל דאשה שראתה פ"א מחמת תשמיש צריכה אח"כ בדיקה קודם תשמיש וכמ"ש הכו"פ בדעת הראב"ד ע"ש וכן כתבתי לעיל דלכך ראי' ראשונה אינה מן המנין לדעת הראב"ד דלא הי' לה בדיקה קודם תשמיש וע' בסדרי טהרה ס"ק א' ולפ"ז שפיר כתב רש"י דאם ראתה בפרקים ידועים כגון מט"ו לט"ו או מיו"ד לכ"ף וכמ"ש הרשב"א אגלאי מלתא דיש לה וסת לראי' זו ולפ"ז לא מבעי דמותרת לשמש אלא דאפילו בלא בדיקה מותרת לשמש דהוי כיש לה וסת קבוע דא"צ בדיקה לפני תשמיש וז"ש רש"י ומשמשת בין וסת לוסת בלא בדיקה יז"נ:

ט סעיף יג הב"י כתב לפרש בזה מ"ש רש"י בד"ה הרואה דם לא בבתולה מיירי והוציא מזה דיני דבבתולה ל"ש דין זה דרואה דם מחמת תשמיש ע"ש ובחידושי על הרא"ש ביארתי כוונת רש"י על נכון עיי"ש:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה