אור ברסלב
בית אל חלק ב (חדר א) הלכות נדה ומקוואות › סימן קפה

בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

(חדר א) הלכות נדה ומקוואות · סימן קפה

סימן קפד

(א) סעיף ג' בהג"ה אמרה פלוני חכם. הראב"ד הקשה בפ"ז דכתובות אהא דאמרי' ה"ד אי דידע הא ידע כו' לישני דמיירי דהיא עצמה הודית ששמשתו נדה ותירץ דאין אדם משים עצמו רשע והקשה עליו הר"ן דלענין ממון ל"ש זה ובתשו' חה"ש הביא רא"י מנדרים פ"ט דפריך אי באשת ישראל מי אית לה כתובה ע"ש ולכאורה נראה מדלא פריך בשלהי נדרים אי באשת ישראל וברצון הא א"א מע"ר משמע דאף לענין לאסור עצמה נאמנת ולא אמרינן א"א מע"ר ואמנם אפשר לומר דלענין איסור נאמנת במינו דמאיס עלי וכמ"ש תוס' בכתובות דף ס"ט דאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וכדעת הרמב"ם שם וע' בא"ע סי'. ע"ז ואמנם אין לה כתובה ושפיר פריך מי אית לה כתובה דהא כל נאמנותה במיגו דמאיס עלי אבל זה דוחק מכמה טעמים ואין להאריך. והנה בלא"ה קשה על הראב"ד לפ"ד הפוסקים דאם הודית דרך תשובה ל"ש א"א מע"ר וא"כ לישני דהודית דרך תשובה ונאמנת ואמנם י"ל דבכה"ג תו לא תצא בלא כתובה דכל החשש שמא תכשילנו מכאן ולהבא וכיון דהודית דרך תשובה חזינין שהיא שבה מדרכה הרעה והיא כבנות ישראל הכשרות ובחי' לא"ע הארכתי והנה בירושלמי מוקי לה וכלהו בעדים ולכאורה זה ראי' דלא כדעת הרמב"ן שהעתיק רמ"א ז"ל דהא לדעתו החכם נאמן ועיין ר"ן ונראה לכאורה דהירושלמי גריס פלוני חכם טיהר לי את הכתם וכמו שהוא בגירסת הרי"ף ובכתם דרבנן אין החכם נאמן כמ"ש בתשו' רמ"א ז"ל אבל הרמב"ן גריס כגירסת הש"ס דידן את הדם הזה ושפיר הוכיח מזה ולכך בש"ם לא מוקמינין בעדים ואמנם הרמ"א העתיק כתם ואעפ"כ פסק דהחכם נאמן. ובילדותי אמרתי לפמ"ש הב"ח ז"ל דמתני' תרתי תני דהבעל מחויב להוציאה וא"כ מה מהני עדים הא יכולין לו' להוציאה מבעלה באנו וה"ל עדות שא"איל וביותר לפ"ד הפוסקים דצריכה התראה להפסידה כתובתה א"כ יכולין לומר לא ידענו שהתרה בה ורק להוציאה מבעלה באנו ודוחק לומר שהתרה בה לפני העדים הללו. ואמנם לפמ"ש הב"י לחלק דלענין איסור החכם נאמן רק להפסידה כתובתה בעי עדים א"כ א"ש מה דאמרינן בש"ס דילן ושיילי' ואשתכח שקרא וא"כ מחויב הבעל שוב להוציאה ע"פ עדות החכם ואעפ"כ צ"ל דכולהו בעדים לענין להפסידה כתובתה דאין החכם נאמן ואין העדים יכולין לומר להוציאה מבעלה באנו דלענין להוציאה מבעלה כבר החכם נאמן וא"צ לעדותן וע"כ דלהפסידה כתובתה באו ושפיר ה"ל עדות שיכול להזימה ודו"ק וא"כ דברי הש"ס דילן והירושלמי יחדיו יתאמו. ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה הב"ש הא לפי הירושלמי אין הוכחה לסברת הרמב"ן וכיון דהרא"ש הביא הירושלמי והוא מוכיח לענין כתובה אמאי פסק כהרמב"ן ולפמ"ש א"ש דאף לפי הירושלמי דין הרמב"ן מוכח וכמ"ש ודו"ק. והנה הר"ן פירש כולהו בעדים היינו על זה דהאכילתו דהיא מכחשת ואומרת דלא האכילתו ע"ש ולפ"ז י"ל דאם היא מודה שהוא אינו מעושר רק שמכחישתו ואומרת שלא האכילתו ובאו עדים ואמרו שהאכילתו שפיר נאסרת ע"פ הודאתה ול"ש אין אדם מע"ר דהא היא לא עשתה עצמה רשע דהא אמרה שלא האכילתו רק דאנן מאמינין לעדים ובזה א"ש דלא מוקי הירושלמי בהיא מודה גם לזה שהאכילתו דא"כ שוב שייך אין אדם מע"ר ודו"ק והארכתי עוד בחידושי לאהע"ז. והנה יש להסתפק אם אמרה שהרגישה בשעת תשמיש ולא אמרה לו שיפרוש באבר מת אם הוי כמשמשתו נדה ויוצאת שלא בכתובה ולא שייך אין אדם משים עצמו רשע דהא האשה א"צ כפרה כמ"ש רמ"א בסעיף ד' ובאמת שהקשו ע"ז מש"ס שבועות דמוקי שלא בשעת וסתה ואפרישה ע' באחרונים ואכמ"ל. ולכאורה לא הבינותי קושית הראב"ד דלוקמי בהיא הודית בעצמה דמה בכך הא י"ל עיניה נתנה באחר כמו באומרת טמאה אני לך ורוצית שהבעל יגרשה ולשיטת הפוסקים דאם מפסדת כתובתה נאמנת א"ש ואמנם י"ל דזה דמשני דאמרה פלוני חכם כו' ולא כסברת הרמב"ן דעד מפי עד הראשון נאמן אלא דמיירי דאח"כ הודית לדברי החכם ואמנם בהודאתה לבדו לא סגי די"ל עיניה נתנה באחר אבל אם החכם אומר כן שפיר נאמנת בהודאתה דעכ"פ הוי רגלים לדבר ובאיכא רגלים לדבר לא אמרי' עיניה נתנה באחר כמ"ש באע"ז סי' קט"ו ע"ש ודו"ק. ובזה (ב) ובזה י"ל מ"ש בירושלמי וכולהו בעדים והעירותי לעיל דה"ל עשאי לה"ז דיאמרו להוציאה מבעלה באנו ולפמ"ש י"ל דמיירי שפיר דהודית בעצמה ואין לומר עיניה נתנה באחר דהא איכא עדים ואי דהעדים הוי עדות שאאילה"ז מ"מ עכ"פ רגלים לדבר הוי ושפיר נאמנת בהודאתה וז"ב והנה לדעת הנמ"י דרק היכא דהראשון נאמן כבי תרי כגון ע"א בסוטה אז אין השני הבא אח"כ נאמן להכחישו אבל באיסורין לא א"כ כאן באיסור נדה אף דהתורה האמינה לה מ"מ לא כתרי וא"כ שפיר נאמן החכם אח"כ להכחישה ואין ראי' לסברת הרמב"ן היכא דהראשון נאמן כשנים ואמנם למ"ש הש"ך סי' קכ"ז בשם הריטב"א דעיקר תלוי אם האמינהו תורה בפירוש וא"כ כאן דהאמינתה תורה בפירוש מוספרה לה אין השני נאמן להכחישה וע"כ כסברת הרמב"ן כיון דהיא עצמה מפיו הוא חיה שפיר נאמן להכחישה וז"ב.

ובזה יש ליישב הא דהקשו המפרשים דגבי מעשר וחלה נקט אי דלא ידע מנא ידע לגבי נדה נקט הש"ס לישנ' אי דלא ידע נסמוך עש"ה ולפמ"ש א"ש דכאן הקושיא חזקה אף דהחכם יכחישה מ"מ לסמוך עלה דהא היא נאמנת בפירוש מן התורה והתרצן חידש לו כסברת הרמב"ן דכיון דהיא מפי החכם היא חיה החכם נאמן וז"ב ובחי' נדה אמרתי לפי הגירסא דאשתכח כתם א"כ החשוד לדרבנן אינו חשוד לדאורייתא ולחוש שמא תכשילהו כשתמצא כתם זה אינו דהא אפילו מצאה כתם אנו תולין בכל דבר שיכולין לתלות והיינו משום דלא הרגישה ומכ"ש דנחוש לכתחלה שמא תראה כתם ודו"ק היטב.

ג בט"ז ס"ק ג' יש לומר דהא דהחכם נאמן היינו אם הוא מאמינו וכמ"ש באע"ז סי' קט"ו ומסתמא החכם נאמן בעיניו יותר ממנה שאינו נוגע בדבר אבל לענין כתובה לא נאמן לומר שמאמינו עס"י קט"ו בעא"ז והנה ראיתי להגאון בעל חו"ד ז"ל שהעיר בהא דאמרה א"א הייתי וגרושה אני דלמה לא נאמינה במיגו דמת בעלי כיון דלא פרטה אדם ידוע ע"ש שהעלה מזה דאפילו מיגו לא מהני אם שוי' אנפשי' חד"א דלא עדיף מיגו מעדים דל"מ כמ"ש בסי' ב' ע"ש והנה דבר גדול דבר הרב וכתבתי בזה במ"א ואמנם מה שמבואר מדבריו שאם אמרה מת פלוני היתה נאמנת לכאורה יש לפקפק דהא הטעם דנאמנת לומר מת בעלי הוא משום דדייקא ומנסבא משום חומר שהחמרת עליה בסופה וכאן ל"ש זה דהא אפי' יבוא בעלה יכולה להכחישו ולומר אין זה בעלי דהא לא פרטה מתחלה אדם מעולם ואפשר שהיא יריאה שמא יבואו עדים ויעידו שהוא בעלה וצ"ע. והנה הרב ז"ל הביא קושית מהרש"א בכתובות כ"ב בתוס' דכתבו דהאי בעיא אי מועיל אמתלא וכתב מהרש"א הא דלא פשיט זה מאמרה א"א אני עיי"ש והרב ז"ל כתב בזה דברים נכונים ראויים אליו ולע"ד לפרש דהבעיא הוא אם האמתלא אינו מועיל אלא לעשות הדבור הראשון כמו שאינו וא"כ באמרה א"א אני הוי כלא אמרה כלל וממילא מוקמינין לה בחזקת פנוי' אבל כאן אף אם נעשה הדיבור הראשון כמו שאינו וכאין ולא אמרה כלל טמאה אני מ"מ הרי לא אמרה טהורה אני וכיון דקיי"ל אשה שיש לה וסת אסור לבוא עלי' עד שישאלנה ותאמר טהורה אני וכאן הרי לא אמרה טהורה אני ופשיט לי' דהאמתלא מועיל ומבטלת הדיבור הראשון והאמתלא קיימת ולא אמרינן דשניהם מבטלים זא"ז והוי כלא אמרה כלל וז"ב. ודבר זה ביארתי ביבמות קי"ח א' בתוס' ד"ה סד"א דכתבו שם דאפילו נתנה אמתלא לדבריה שאמרה לא מת אינה נאמנת ולא דמי לאשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דנאמנת כשנתנה אמתלא לדבריה ע"ש ולא כתבו הסברא דלא דמי להא דאשה שאמרה א"א אני ולפמ"ש א"ש דבאמרה א"א אני ואח"כ נתנה האמתלא הוי תרויהו כמאן דליתנהו ומוקמינין לה בחזקת פנוי' אבל שם גבי צרה שאמרה לא מת ואח"כ אמרה מת ונתנה אמתלא לדברי' האמתלא מועלת כאילו תרתי דבורי' כמאן דליתא ונשארה בחזקת א"א וז"ב ולפ"ז צ"ל דהאי דאמרה טמאה אני מיירי שלא בשעת וסתה דאילו בשעת וסתה לו יהא דתרויהו דיבורי' כמאן דליתניהו מ"מ הלא בלא דיבורה דטהורה אני אסור לבוא עלי' עד שישאלנה והוא דבר חדש וצ"ע וכן אם היתה טמאה ודאי ואמרה שעדיין לא טבלה ואח"כ אמרה טבלתי ונתנה אמתלא לדברי' ג"כ א"נ לפ"ז וצ"ע. ולפ"ד רש"י דלמ"ד וסתות דרבנן אפי' בשעת וסתה א"צ לשאלה הוי א"ש דהא שמואל בעי מרב ורב השיב לו דאמתלא מהני ורב לטעמי' דס"ל וסתות דרבנן כדאיתא בדף ט"ו א' וע"ש בתוס' ד"ה ורנב"י ולפי ס"ד דהתוס' דהבעיא הוא אם צריך אמתלא ולא פשיט מאמרה א"א אני וחזרה כו' דצריכה אמתלא י"ל דבאמרה א"א אני וחזרה כו' יש לה מיגו דמת בעלי כמ"ש החו"ד ואף דבלא אמחלא ל"מ מיגו דלא עדיף מינו מעדים מ"מ האמתלא מהני דתרויהו דיבורי' כמאן דליתנהו והוא נאמנת במיגו ודו"ק. ובזה הוי א"ש דעת הרא"ה דאם אמרה נתקדשתי לפלוני ל"מ אמתלא ולפי הנ"ל א"ש דכאן ל"ל מיגו דמת בעלי דהא אותו פלוני לפנינו ואפי' אינו לפנינו הוא יראה שמא יבוא דהא פרטה אותו משא"כ אה אמרה נתקדשתי סתם וז"ב. והנה נסתפקתי אם בספק איסור ג"כ שייך לומר שויא אנפשי' חד"א וכמדומה שראיתי הספק הזה באיזה ספר ואם אמרה טמאה אני י"ל מחמת כתם והוי רק ספק ואמנם י"ל דכיון דחז"ל טימאו כתם ה"ל ודאי איסור כמ"ש התה"ד וזה י"ל הבעיא דבעי שמואל ולא פשיט מא"א הייתי דשם הוי ודאי איסור וכאן הוי ספק לפי הס"ד דתוס' דהבעיא אם צריך אמתלא ודו"ק:

ולכאורה י"ל בפשוט הא דלא דמי להאי דא"א הייתי דשם ניכר האמתלא דודאי לא משקרא דיראה שמא יבוא בעלה ולא תוכל להכחישו דא"א מעיזה פני' בפני בעלה אבל בטמאה אין האמתלא ניכרת דאולי משקרת אבל לפ"ז שם ביבמות דכתבו התוס' דאפי' נותנת אמתלא לדבריה אינה נאמנת ושם ג"כ האמתלא ניכרת דיראה שמא יבוא בעלה והנה בעיקר מה שהעיר הרב חו"ד דתהא נאמנת במיגו דמת בעלי הנה בכנה"ג בכללי מיגו כתב דבהוחזקה א"א ל"מ מיגו וכן בט"ז אה"ע סי' ל"ז וע' באו"ת בכללי מיגו ובמ"א הארכתי:

והנה שם ביבמות יש לה אמתלא טובה דבתחלה אמרה כדי לקלקל צרתה ואח"כ כשראתה דצרתה מותרת ואינה יכולה לאסרה חזרה בה והגידה האמת ואעפ"כ כתבו התוס' דאינה נאמנת באמתלא ויש לומר הטעם דאינה נאמנת דהא עיקר הטעם דנאמנת לומר מת בעלי משום תקנת עגונ' כמ"ש הרמב"ם סוף ה' גירושין וכאן דהיא עצמה קלקלה את עצמה ואמרה לא מת בכה"ג לא תקינו חז"ל דאיהי דאפסדה אנפשה וכתבתי בזה בקונטרסי לתק"ע. עוד יש לומר דכמו שכתבו התוס' בב"ב גבי אין שטרא זייפינא מיהו שטרא מעליא הי' לי ואבד וכתבו תוס' הטעם דא"נ במיגו דמיגו ל"מ אלא להיות ראי' דטוען אמת והוא איש אמונים אבל כאן מודה שהוא זייפן ע"ש וכן י"ל הכא דלא האמינו חז"ל עדות ע"א ואשה ועבד בעגונה אלא היכי דהם מוחזקים בכשרות דהא כל הפסולים מחמת עברה אינן נאמנים אלא המוחזקים בכשרות דאמרי' מסתמא לא משקרי דהוי מילתא דעביד' לגלויי או משום תק"ע אבל כאן הרי היא הודה על עצמה דהיא שקרנית והעידה עדות שקר לומר לא מת כדי להזיק ולקלקל צרתה ולכך תו לא מהימנא וזה לע"ד נכון:

תוכן העניינים

בית אל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה