בית אל חלק ב· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
(חדר א) הלכות נדה ומקוואות · סימן קפד
(א) סעיף ג וה"ה לזקנה שנסתלקו דמיה עיין ברא"ש פ"א סי' ד' דכתיב והא דתנן אע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת אבתולה וזקנה קאי ולא אמעובר' ע"ש ונראה דלפ"ז אין ללמוד זקנה מקטנה ומעוברת דהני א"צ לבדוק בשעת וסתה לדעה א' בסעיף ט' וצ"ע:
ב סעיף ד' ע' בסדרי טהרה דכתב הטעם דמדלא חזאי אגלאי מלתא למפרע דאחר הנץ הוא וסתה ואמנם לפ"ז חם לא ראתה תיכף אחר הנץ תו ל"ל אגלאי מלתא דאחר הנץ זמן וסתה דהא לא ראתה בזמן הרגיל אלא דז"א דכל עונת הוסת דרכה לראות אף בשעה שאחר שעת הוסת ולע"ד י"ל דבלילה הוי ס"ס שמא וסתה רק ביום ואת"ל בלילה שמא לח תראה ואף דהספק הב' הוא נגד החזקה דאורח בזמנו בא מ"מ ס"ס במקום חזקה אמרינן כשהספק הא' אינו נגד החזקה אבל ביום ליכא ס"ס וע' בחוות דעת דיני ס"ס בש"ך ס"ק כ"ז שביאר כן דאם נימא שמא בלילה הי' שעת וסתה ולא ראתה ושמא ביום וסתה ולא תראה שני הספקות הם נגד החזקה דאורח בזמנה בא ולכך לא אמרינין וע' בפ"י בכתובות ודו"ק:
ואמנם מלשון הראב"ד נראה דמדמה לה להא דסי' ק"ץ סעיף מ"א דהשאילתו לנדה דתולין הקלקלה במקולקל וה"ה כאן דביום בלא"ה היא בימי נדתה לכך תולין בו וצ"ע ובחידושי על הרא"ש העירותי מהא דכתב הר"ן בפסחים גבי ד' כוסות לענין הסבה וע"ש ודו"ק:
סעיף ח' עט"ז ס"ק י"א ובש"ך ס"ק כ"א. ויש לומר ברייתא דאם עברה ולא בדקה מותרת מחמת ס"ס שמא היא מסולקת דמים (כמ"ש הש"ך דאין ברור לנו כ"כ דהיא מסולקת דמים דחזינין כמה נשים אע"ג דהוי במחבא לא שינו את תפקידם) ואת"ל דהיא מן הנשים דאין פחד נגד עיניהם ואינה מסולקת דמים מ"מ שמא לא תראה ואף דהוי ס"ס במקום חזקה דאורח בזמנו בא מ"מ הספק הראשון אינו נגד החזקה, וכמ"ש לעיל אבל מ"מ לכתחלה אסורה לשמש דכל היכא דאיכא לברורי ע"י בדיקה צריך לברר משא"כ מעוברת דברור לנו דהיא מסולקת דמים לכך מותר לכתחלה בלא בדיקה וז"ב. והנה מלשון הרא"ש דכתב והא דתנן במתניתין אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת כו' מבואר דדעתו דאפי' לכתחלה א"צ לבדוק במעוברת דאל"כ מאי קושיא ממתני' דתני צריכה להיות בודקת דהא לכתחלה ודאי צריכה לבדוק וע"כ דאף לכתחלה א"צ בדיקה וז"ב. והנה במשנה ר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה משמע דלכתחלה צריכה לבדוק אלא ח"ב דבדיעבד אם לא בדקה טהורה ואמנם א"ש דודאי לר"מ דס"ל וסתות דאורייתא כדאיתא שם דף ט"ז טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה אלמא וסתות דאורייתא וא"כ בכל נשים דעלמא שלא בדקה טמאה אף בדיעבד ולכך בהיתה במחבא עול חד דרגא דעכ"פ בדעבד טהורה ולכתחלה צריכה לבדוק אבל לדידן דקיי"ל וסתות דרבנן ובכל הנשים אם לא בדקה טהורה כדלקמן סעיף ט' לדעה קמייתא ע"ש ולכך בהיתה במחבא עלינין חד דרגא דאפילו לכתחלה ל"צ לבדוק אבל לדעה ב' בס"ט דבכל הנשים אף דיעבד טמאה עד שתבדוק א"כ י"ל דהיתה במחבא צריכה עכ"פ לכתחלה לבדוק אלא דאם לא בדקה ועבר שעת הוסת אין צריכה לבדוק וטהורה וא"כ הטור לשיטתי' דהוא ס"ל כדעה שני' בסעיף ט' ע"ש ואמנם הרשב"א בתה"א אף דס"ל ג"כ כהטור בסעיף ט' מ"מ בהיתה במחבא ס"ל דא"צ בדיקה. אף לכתחלה וס"ל דמתני' לאו דוקא ע"ש וא"כ רבינו המחבר שכתב בסעיף ט' דיעה הראשונה בסתם ומשמע דהוא עיקר ומוסכמת בעיניו כמ"ש הש"ך בסי' רמ"ב ע"ש ולכך סתם כאן כהרשב"א דהא להרשב"א אף לדעה בתרייתא הדין כן ודו"ק. וע"ש בתוס' ד"ה ורב נחמן דפסקו ג"כ דאשה שלא בדקה בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאה טהורה טהורה לבעלה והיינו כדעה ב' דאסורה עד שתבדוק ולכך סיימו ומיהו לכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת ולא תסמוך על מה שתבדוק עצמה אח"כ וכמו שביארתי בחידושי על הרא"ש ע"ש:
ג סעיף ט' עט"ז ס"ק י"ג וכבר השיגו עליו דא"כ למאי קאמר והוא פחות מעונה בינונית הא חשה שיש לה וסת א"צ לחוש לעונה בינונית כ"ז שלא נעקרה הוסת כמ"ש הט"ז עצמו בסי' קפ"ט ע"ש ולע"ד י"ל דהא דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה היינו אשה שרואה בזמנים שאינן שוים דאז חיישינן כיון שהוא עלולה למקרים שמא תראה עתה מחימוד תשמיש כמ"ש הר"ן אבל אשה שבתחלת ראייתה היא רואה בזמנים שוים כגון שראתה שני פעמים מכ"ד לכ"ה אף דעדיין לא קבעה לה וסת מ"מ לא מקרי אשה שאין לה וסת שתצטרך בדיקה לפני תשמיש דהא אינה משרכת דרכי הוסת שלה וזה ברור לע"ד ובזה מיירי כאן והיא באמת צריכה לחוש לעונה בינונית דעדיין ל"ל וסת וז"ב. וע' בס' ס"ט סי' קפ"ו שכתב סברא זו דלכן אין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש כיון דעלולה למקרים חיישי' שמא תראה לפני תשמיש מחימוד תשמיש ע"ש ואח"כ כתב בשם הרמב"ם דיש לה וסת היא מרגשת ע"י פיהוק וכדומה אבל אין לה וסת אינה מרגשת דראייתה היא רק במקרה ולכך צריכה בדיקה דלא סמכינן ע"ז דלא הרגישה ע"ש ולפ"ז סברתי נכונה כראי מוצק דכאן שהוא רואה לזמנים שוים ודאי מרגשת וא"צ בדיקה וז"ב ודו"ק:
ועפ"ז א"ש מה דקשה לי לפי דעת הרמב"ם הנ"ל א"כ אמאי ס"ל לשמאי די' שעתה ואמרינין בש"ס הטעם דאשה מרגש' בעצמה הא שם באין לה וסת מיירי דביש לה וסת כ"ע מודי דדי' שעתה כמבואר במשנה ובאין לה וסת אינה מרגשת לפ"ד הרמב"ם ואמנם לפמ"ש א"ש דבמשנה מיירי שאינה מערבבת ראיותי' אלא דרואה בזמנים שוים אלא דעדיין לא קבעה לה וסת ובזה ודאי מרגשת וזה ברור לע"ד. שוב ראיתי בספר סדרי טהרה ס"ק א' שכתב סברא כזו בשם הב"ח ע"ש והיא קרובה למ"ש ודו"ק היטב:
וע"פ סברת הרמב"ם הנ"ל נלע"ד לפרש דברי המרדכי ותשובת מהר"מ דפוס פראג שהביא הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ' דאה יש לה וסת תולין בוסת אפי' אין לה מכה כלל ע"ש והיינו ע"פ מ"ש בהגמ"יי פ"ד מה' א"ב אות כ' הביאו הכו"פ בסי' קפ"ד דאין לאשה לבדוק אחר תשמיש דכיון דמה"ת אינה טמאה בלי הרגשה רק דחז"ל החמירו כו' ע"ש ומבואר דלא אמרינן מה"ת דילמא הרגשת שמש הוא וע"ש בכו"פ ולפ"ז י"ל ברואה דם מחמת תשמיש כיון דלא הרגישה והיא טהורה מה"ת למאי יחמירו חז"ל להוציאה מבעלה ואמנם לסברת הרמב"ם א"ש כיון דשם מיירי באשה שאין לה וסת לפי פי' המרדכי דפירש האי ואם יש לה וסת כפשוטו א"כ מתחלה מיירי דאין לה וסת ואשה שאין לה וסת קבוע אינה מרגשת כמ"ש הרמב"ם ולכך שפיר נאסרה לבעלה אבל אם יש לה וסת דאז היא מרגשת וכיון דהיא לא הרגישה לכך מותרת לבעלה דאמרי' שהוא מהצדרין וזה ברור. ולפ"ז לפי מ"ש לעיל אם הוא לא ראתה מעולם או שראתה פ"א וב' לזמני' קבועים אף שעדיין לא קבעה וסת לא מקרי רואה מחמת תשמיש לדעת המרדכי דזו מרגשת הוא וכמ"ש וכתבתי בזה בתשובה ואכמ"ל ודו"ק
ד סעיף י' בהג"ה וי"א אם אדם יוצא לדרך. הנ"י פירש כן כן בש"ס האי סמוך לוסתה והוא דוחק כמ"ש הש"ך וגם [הס"ט הקשה על הכנ"י דכתב להתיר בליל טבילה דמי הכריחה לטבול. ואמנם י"ל הפי' בש"ס סמוך לוסתה כפשוטו ומ"מ מותר דהא הוא ליל טבילה כמ"ש הנ"י דתטבול במשך י"ב שעות וכאן ל"ש מי הכריחה לטבול דז"א דהא יוצא לדרך ואשה משתוקקת כו' ואפשר דבכה"ג כ"ע מודו להכנ'י ודו"ק:
ודע כי לפקדה בדברי ריצוי לדעה בתרייתא אף בנדה גמורה צריך כמבואר בתוס' שם דהא הך דעה גריס בש"ס ל"צ באשתו נדה עיי"ש ודו"ק. והנה הש"ך ס"ק כ"ח כתב דתוך עונה היינו י"ב שעות כמ"ש סק"ז וכוונתו דזה ראי' לדעת אביאסף דהא לדעת הנ"י ופירושו ודאי דאין טעם לומר יום או לילה דבשלמא לענין וסת שייך לומר דהיום או הלילה גורמים אבל באן רק במשך תלוי מילתא ודו"ק ומ"מ נראה דאף דהש"ך סק"ז כתב להחמיר כדעת האביאסף מ"מ ביוצא לדרך אין להחמיר כ"כ דהא דעה קמייתא ס"ל דמותר בתשמיש ואף דהמחמיר תע"ב מ"מ יש לסמוך בזה ע"ד הט"ז סק"ב שחלק על הב"י ואביאסף וא"צ לפרוש רק אותה העונה ממש כן נלע"ד וכן (לענין) לדעת הא"ז יש לסמוך על רוב הפוסקים בכה"ג ודו"ק:
לה) סעיף יא עט"ז ס"ק ט"ז דאפי' ילדה דבושה לטבול וע' בחידושי על הרא"ש מ"ש בזה. והנה קשה לי לדעת הש"ך סק"ז מאי מקשה בדף כ"ט ב' לאורתא תשמש ומשני כשראתה מבערב ואמאי צריך לדחוקי בהכי דה"ל לתרץ שרואה ביום אך אין לה שעה קבועה ולכך אסור לשמש מבערב דה"ל סמוך לוסתה לדעת הא"ז כפי שביאר הש"ך דבריו ומכ"ש אם נפרש דברי הא"ז כפשוטו ומיירי בכל גווני והי' לו גירסא אחרת בש"ס כמ"ש הב"ח ודאי קשה מאי פריך הא כיון דרואה ביום כ"ב א"כ אסורה לשמש בליל כ"ב דה"ל כ"ד שעות סמוך לוסתה ואמנם לדעת הכנסת יחזקאל א"ש דהא בליל טבילה מותרת לשמש סמוך לוסתה וכאן הרי טבלה באותה לילה וז"ב ואמנם אפי' לדעת האחרונים שהשיגו על הכנ"י א"ש דהא טעמייהו כמ"ש הסדרי טהרה דמי הכריחה לטבול ואמנם שם דב"ש וב"ה תרויהו ס"ל טבילה בזמנה מצוה א"כ היתה מוכרחת לטבול ושפיר פריך ודו"ק:
והנה בנו"בי הוכיח דלא כתשובת כנ"י מהא דהוכיח הראב"ד דוסת שהוא בשעה ידועה ולא ביום קבוע א"צ לפרוש סמוך לוסתה אלא אותה שעה שרגילה בו לבד והוכיח זה מהאי אתתא דכל אימת דסלקא מטבילה כו' וא"ל הבעלי לי ע"ג הנהר והא הוי בעונת הוסת אלא ע"כ דוסת שהוא רק בשעה מיוחדת ולא ביום ידוע א"צ לפרוש אלא אותה שעה לבד ואי כדעת הכנ"י מה הוכחה היא זו הא אז הי' ליל טבילה וע"כ דאין חילוק ע"ש ולכאורה י"ל דהכנסת יחזקאל כתב זה רק לדידן דס"ל וסתות דרבנן ולכן היקל בליל טבילה משום דליל טבילה מצוה אבל למ"ד וסתות דאורייתא לא היקל כלל וראי' דהא הכנ"י מדמה לה ליוצא לדרך וע' ברא"ש יבמות דהוכיח דהך פקידה דיוצא לדרך א"א להיות בתשמיש דהא וסתות דאורייתא עיי"ש וא"כ הה"נ בליל טבילה למ"ד וסתות דאורייתא ל"ש להקל וז"ב. ולפ"ז א"ש הוכחת הראב"ד די"ל דהראב"ד אזיל בשיטת רש"י דר' יוחנן ס"ל וסתות דאורייתא ע"ש דף ט"ו בנדה וא"כ הוכיח שפיר מהאי דאתיא לקמי' דר' יוחנן דא"ל לכי והבעלי לו ע"ג הנהר וז"ב. עוד נראה ליישב דברי הכנ"י דהא כבר הקדמתי דכל עיקר קולת הכנ"י הוא למאי דקיי"ל וסתות דרבנן וכמו שהוכחתי מלשון הרא"ש ביבמות ולפ"ז אף אי נימא דהראב"ד ס"ל כשיטת התוס' דר' יוחנן ס"ל וסתות דרבנן מ"מ א"ש הוכחתו מההוא אתתא דסלקא כו' דהא כבר כתב הנוב"י תשובה. נ"ג דמ"ד וסתות דרבנן ג"כ ס"ל חזקה דאורח בזמנו בא אלא דנגד חזקה זו חזקת האשה שבחזקת טהרה עומדת ע"ש ולפ"ז א"ש דשם הא בכל זמן דסלקא מטבילתה הוי חזיא וא"כ אף דהוי חזיא בשעה ידועה מ"מ כיון דעונה הסמוך לוסתה אסור משום דילמא חזיא השתא א"כ תו ליכא חזקת טהרה ואדרבא יש חזקת טומאה דהיתה טמאה מקודם לזה ותיכף בעליתה מטבילתה נולד ספק שמא ראתה וכיון דליכא חזקת טהרה שפיר הוי וסתות דאורייתא ואפי' בליל טבילה אסור ושפיר הוכיח הראב"ד דכל היכי דחזיא בשעה ידועה ולא בימים קבועים לא אסור רק השעה ההוא ודו"ק כי נכון הוא לע"ד:
ואמנם יש לדחות הוכחת הראב"ד אף אם נימא דלא כתשובת כנסת יחזקאל הנ"ל וכמו שהשיגו כל האחרונים והיינו דהא הסדרי טהרה דחה דברי הכנ"י דמי הכריחה לטבול בעת ההוא ואמנם בההיא אתתא דבכל זמן דסלקא מטבילת מצוה הוי חזיא א"כ לא שייך לומר מי הכריחה לטבול בעת ההוא דהא תמיד היתה רואה אחר עלותה מן הטבילה ואם היתה טובלת פעם אחרת ג"כ היתה רואה וזה ברור ויש לומר דבזה. כ"ע מודי דמותרת אפי' סמוך לוסתה ודו"ק:
ובלא"ה י"ל דהא שם ר' יוחנן הוי ור' יוחנן ס"ל טבילה בזמנה מצוה כדאיתא בירושלמי הובא בטור סי' קצ"ז ול"ש לומר מי הכריחה לטבול אז ודו"ק היטב.