בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף קטז.
בתוד"ה אדעתא דארי אפקריה לא דמי להא דאמר באלו מציאות וכו' ובפשוטו נראה דהתם אם הוא לא הציל היה הדבר הולך לאיבוד וכיון שרק על ידי הצלתו הוא משו"ה הרי זה שלו משא"כ הכא דההצלה בא ממילא, וא"כ מתחלה לא היה ברי היזיקא משו"ה מצי אמר אדעתא דהכי לא אפקריה ויש לכוון זה גם בדברי התוספת (דקט"ו ע"א). הקדמה חז"ל אמרו, שורייקי דעינא באובנתא דלבא תליא, בפתגם הזה מראים אותנו חז"ל מה נפלא ומשונה הוא כח הראות אשר בעין האדם. וגם נמצא בזה למוד זכות על חברת בני האדם בכלל, אשר בלא זה יש לצעוק חמס על העול הנורא השורר בהם דהגע עצמך, שני אנשים נכנסים לבית מעוני ומשקפים על חוטמיהם, יש מו מבטם על המנורה העומדת על שולחני, ויחרצו משפט עליה, משפט לא שוה, זה יאמר כי גדולה היא מאוד, וזה יאמר כי קטנה היא ככף איש, לא נוכל עוד להתפלא, היתכן זה שמישרים ישפטו שניהם, והלא מנורה אחת היא, ואם גדולה היא באמת, כולם מוכרחים לומר שגדולה היא, ואם באמת קטנה היא. כל הרואה אותה ורוצה לשפוט מישרים, מוכרח להודות שקטנה היא, ואם מחולקים המה בדיעותיהם מקצה לקצה, זה יגדילה יותר מדאי, וזה יקטינה באין ערך, מכלל שהשופטים הללו לא לצדק ישירו, ובמזיד ירצו לשקר ולסלף משפט. דנוכל עוד להשקיט המיית רוח המתפלאים ולהשיב להם, כי אין כאן עוות הדין ונטיית הצדק בכוונה, שיוכל היות אשר השופטים הללו, שניהם לצדק ישורון, ולמראה, עינם ישפוטו, אלא שחלוק משפטם יבוא רק מחמת זה, דכידוע יש מיני זכוכיות אשר סגולתם להגדיל הדבר בהרבה פעמים יותר מכפי שהוא בעצם, וגם יש מיני זכוכיות המקטינים את הראות, ומסתמא שופט אחד נושא זכוביות המגדילים, והשני את המקטינים, ולכן בעיני זה תתראה כגדולה, ובעיני השני באמת קטנה היא, לא כן הדבר כאשר יקרה ככה באיש אחד, שהיום בא לביתי עם משקפיו ואמר כי המנורה גדולה היא מאד, ולמחרת בא באותן המשקפיים עצמן ואמר כי קטנה היא מאד, או אפילו בשני אנשים, אבל ידוע לנו שהזכוכיות אשר במשקפיהם שוים הם, באופן כזה תהיה תמיהתנו תמיה קיימת, דאחרי שמיני הזכוכיות שוים הם, איך יתכן שישנה משפטו מתמול להיום, או מאיש זה לאיש השני, ובודאי במזיד ובכוונה יסלפו האמת ויעוותו המשפט. והנה כמקרה הזה נפגוש לרוב בחברת בני האדם, שני אנשים עומדים מדיינים, מתווכחים, ושופטים על איזה פעולה שעשה איזה אדם, זה יגדיל הפעולה ויעלה עד לשמים שיאה וגבהה, שאין ערוך ליקרתה וסגולת תפארתה, וזה ישפילה עד לעפר, שאין שום ממש בפעולה הזאת, וביותר יפלא, כי לפעמים נראה כמשפט הזה גם באיש אחד גופא, שהיום בשפטו את הפעולה, יצא לצדק דינו, ובעוד זמן מה כאשר נשוב לדבר עם אותו האיש דבר אותו הפעולה עצמה, נראה כי פנים חדשות ממש בא לכאן ומשפטו שונה לגמרי ממשפט הקדום, ויוציא דינו לשבט ולא לחסד, ומה יעשה המתבונן על מעשה השופטים הללו, בטח יתאונן בצדק כי כולו מלא שקרים, ואבד האמת מן האנשים, וישר באדם אין, וכל אחד לא למראה עיניו ישפוט, אלא כפי רצונו ונטייתו הפרטיית, דהלא סוג העין אחת היא לכל האנשים, וא"כ איך אפשר שישונה משפטן מקצה לקצה. ואמנם חז"ל באו ללמד זכות על מקרים כאלו, דשורייקי דעינא באובנתא דליבא תליא, כלומר דסגולה נפלאה הוא בכח העין אשר באדם, דאם כי סגולתן אחת היא לכל האנשים, מ"מ כל אחד יראה בהם רק כפי שלבו יצווהו לראות, דאם לבבו שלם עם האיש הנשפט, אז יראה און ולא יתבונן בו, אם יראה במעלותיו נקודה קטנה יגדילוה עד לשמים, ובחסרונות שלו לא יביט און, ויעבור גם על מכשול גדול כקורת בית הבד, ולהיפך בשונא, כאשר הפך לבבו לשנוא אותו, אז הנקודה הקטנה שימצא בחסרונותיו יתראה, בעיניו גדולה מאוד, והמעלות, יראה ולא יתבונן, וא"כ אפוא אותו האדם שמגנה ומשפיל את הפעולה הטובה, אין זה כמזיק בכוונה, שיודע בנפשו כי הפעולה טובה היא ומכוון למרוד בה, ולהאפיל בטליתו עליה במזיד, אלא שלפי ראות עיניו לא יראה ביקרת הפעולה, ועיניו כהו מראות ביקרת תפארתה, דמשום שלבו פונה מחבירו, עי"ז תכהין עיניו מראות בשבח מעלותיו, ותאורנה עיניו למצוא איזה פגם בפעולתו, כי "שורייקי דעינא באובנתא דליבא תליא" וכפי חפין הלבב כן תראה העין, ולפי"ז לא נוכל לצעוק חמס על משפטם המשונה, שבאמת שניהם רק למראה עינם ישפוטו, אלא שזה רואה צד, הרע, וזה צד הטוב:
סוף הספר