בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא
דף ב.
הקדמה:
חסד ומשפט אשירה לך ה'. מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור משוך חסדך ליודעיך, פסוק הוא בתהלים, וכל הפסוק הוה מראשו ועד סופו הנני קורא עלי במקום תפלה והודיה למקום במשך שתים עשרה השנים הללו, מיום שהדפסתי חבורי "בית אהרן" על מס' כתובות דהנה מזקנים אתבונן וחזינן לדרבנן קשישאי מינן כאשר זכו לגמור חבוריהם בדפוס במקהלות ברכו אלקים וברבים נחנו שבח והודיה למקום על שזכו לזה, וככה עשה גם בעל הגידולי תרומה דרש ברבים ביום שגמר חבורו כמבואר בספרו בינה לעתים, ואף שזה היה בשעה שהשנים בתקוני שנות שלום ושלוה הלב היה פנוי להגות חכמה והמוח לחשוב תבונה, ובכ"ז ידעו להוקיר ערך החסר, ובעל הנם הכיר בנסו אשר עשה עמו ה' לברך על המוגמר ולראות ספרו יצא בשלום מן הדפוס, וא"כ מה אומר ומה אדבר אנכי בתקופה האיומה והנוראה שעברה על כל ארצות אירופא בכלל, ועל מדינתנו עירנו ועלי בפרט זה שמונה שנים של מלחמות גדולות ונוראות שוד ושבר, גזירות ורדיפות גירושים וטלטולים צרות ומצוקות אין מספר, אלפי רבבות משפחות ישראל נהרסו עד היסוד, גורשו מארצם צם מעירם ומבתי מסחרם ונתפזרו לארבע רוחות השמים, ערי ישראל היו לחרבה, ארצנו שממה בחורנו לטבח הוכרעו וקנינו ונכבדנו לשבי הובלו ובבתי האסורים מקומם, דבר חרב ורעב נורא שבי ומשחית מגפה ופגע רע כל מחלה כל תקלה כל גזירה רעה, וכל מיני פורעניות מה שאין הפה יכול לדבר ואין המוח יכול לחשב לא פסקה מעלינו ומעל כל בני בריתנו, כל העולם טובעים בים של דם ואש וכל מכח אשר לא כתובה אשר מימי עולם לא היתה כמוהו ואצל כל העולם רק פתגם החכם מכל אדם שגור על לשונם "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר חיים הם עודנה" באשר רק השאול והקבר הוא הבית מנוס ומפלט היחידי מהצרות האיומות הללו, והגענו לזה אשר החיים מקנאים קנאה גדולה במתים אשר כבר מתו שהמות הצילם מכל התלאות הצרות והעינויים הללו, ודברי המד"ר על הפסוק "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד זה המות" אנו מבינים אותו בלי דרשות ופלפולים רק כפשוטו והויתו ממש כי דק המות המר הזה נחשב לפנינו להפודה ומציל היחידי לגאלנו מאת כל המון הצרות הגזירות והרדיפות ורק השאול והקבר הוא הבית מנוס ומפלט אשר שם ינוחו חללי רעב דבר חרב וכל גזירה רעה, ורק המתלונן בקבר בצל שדי תחת כנפי שמו ית' הוא רק הוא ימצא סתר ומחסה לא כן האנשים אשר עוד נשמה באפם חיים כאין מנן ומחסה ובאין שום הגנה מכל צד, איש את רעהו חיים בלעו ולא רק גויתנו בתנו ובתי מסחרנו היו לשמה ולביזה כ"א גם לוקינו בכפלים שריפת נשמה והגוף באחד, עמדו על ישראל להשכיחם תורתנו ולהעבירם מחוקי דתנו ולא רק בתי המדרש והישיבות התרוקנו כי גם תינוקות של בית רבן גורשו מבתי חדריהם, עת צרה היא ליעקב אשר מימי היותה לגוי לא נשמע כמוה, ומי האמין לשמועה אשר לעת כזאת שכל הלבבות נטמטמו והמוחות התבלבלו והצטמקו דק בד' אמות של חתיכת לחם ונזיר עדשים במה להחיות נפשם ובהשגת טלאי במה לטלות סנדליו המפולאות, רוח עועים נסכה על הגוי כולו, הלבבות שבורות, ודק על פת לחם יבש יתאמץ גבר ולית מחשבה תפיסה כלל בשמעתתא דבעי צילותא, ועלי גברו חסדי השי"ת להושיבני בד' אמות של הלכה ולבנות לי במשך הזה של שנות המהומות עוד שלשה בתים גדולים ומרווחים נוסף על אותן השני בתים על מס' ב"מ וכתובות שבניתים מכבר, הבית האחד הוא אשר תראו יצא הדור ומתוקן מבית הדפוס היום ועוד שני בתי אהרן על מס' גיטין וקדושין גמורים ומשוכללים טמונים עוד תחת ידי מבלתי יכולת להדפיסם וזולת הבתים הללו עוד שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי קודש וחשן אהרן נתן על לבי לגמור היום את חבורי הענקי על חו"מ אשר בשם "חשן אהרן" קראתיו, רב ערכו באיכותו וגדול בכמותו חלק הזה לבד מחזיק כשני מאות דפים גליוני הדפוס, וא"כ אחרי כל אלה כמה מעלות טובות למקום עלי ואילו פי מלא שירה כים אין אני מספיק להודות לך ה' אלקי על כל החסדים שעשית עמדי במשך ימים אלה מבית האסורים פדיתני (אשר גם אנכי לוקחתי בשבי בשביל עלילה, חטאת הקהל הוא), ברעב זנתני שב שני הוי כפני אשר אמות רחמניות בשלו ילדיהן ואבבא שלי לא הגיע, מחרב הצלתני ומדבר מלטתני אותי ואת ביתי אשר כל התקופה הנוראה הזאת עברה עלינו בשלום, ותגדל עוד חסדך עמדי לכנות לי בתים נאמנים בישראל ולחדש חידושים באורייתא וכותלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי עבר כוס התרעלה להיות יושב בשבוי בצל קורתם נס שמה ספרי וזייני עלי, וגם שמה ישבתי נגדה נא המון כל האסורים הרוצחים והגנבים וכל ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חבורי ואם כך הנני מוצא עצמי מחויב להודות ולהלל לה' על אשר נסיון העוני והיסורים לא העבירני מדעת קוני ותקופת החושך הנורא לא עורה את עיני מראות נכוחה ויצאתי ממנה שלם בגופי שלם בתורתי. אמנם יש לבעל דין לטעון ולקטנין אמנה לומר ולהקטין ערך החסד באשר דרכן של בני אדם כך הוא בבוא עליה עת צדה להחביא עצמם תחת כנפי התורה והיראה וגם העטלף אשר לא תחזה שמש תראה אור בלילה, ובה בשעה שכובב מאדים שולט בעולם בכל תוקפו לגזול ולחמוס לפרוץ ולהרוס ולא במחתרת נמצאו הגנבים והשודדים כ"א בריש גלי לקחו מכל אחד את רכושו שעמל בו הוא ואבותיו ורק רכוש האחד שלא שלטו בו ידי זרים היא התורה אשר בתוך מעינו ומותנו, ובשעה כזאת לא יגדל הפלא אם אחד ימאס בכסף וזהב ויבחר לו לרכוש רכוש רוח אשר בעיניו יראה ויבין כי טוב סחרה מכל סחורה ויקרה היא מפנינים שאי אפשר לגונזם במקום שאין שהיד שולטת, ומרגלא בפומי תמיד לדייק מליצת דתנא הוי "גולה" למקום תורה ולבארו, דהנה רואים אנו שמקומות בתי הרחצה העשויות למרפא וטיול בימי הקיץ גזרת בנין בתיהם עשויות בטעם ויופי בסדר ומשטר, הרחובות מרוצפות ברצפת, בהט ושש ובכל פנה שאתה פונה אך מחזה מרהיב עינים תחזינה עינינו, לא כן מקומות ערי המקלט אשר שמה יגלו האסירים לכפר עוונם בנויות במקום ציה ושממה הרחק מאדם העיר לא תאר ולא הדר להבתים והחצרות, לזה מייעץ התנא האלקי כי בהיות שהתורה נקנית במיעוט תענוג לזה גם המקום תורה לא יאות שיהיו ככרך מרכז ההערה, התענוגים באשר עינא וליבא סרסורי דעבירה ובראותו לפניו איך כל האנשים ירויון מדשן ביתם ובהיכלי שן ישבו להתענג על רב טוב מאוד קשה לפניו לפרוש מכל התענוגים ולהסתתר באהל תורה אשר יעמוד בקרן חשיכה ורק הוי "גולה" למקום תורה כלומר שהמקום תורה צריך להיות כמו מקום גלות ובראותו איך כל בני אדם יושבי חשך וצלמות הם בבתים חשכות ואפלות קור ושלג יקננו בתוכם אז יהיו לפניו הד' אמות של הלכה כגן עדן וימצא עצמו מאושר אשר שם ה' חלקו מיושבי ביהמ"ד, וכה יש לומר ולהקטין מדת החסד שעשה ה' עמדי בימי האפלה, ונהפוך הוא כי בשביל שראיתי הקדמה לפני כל העולם טובעים בים של צרות גורשו מבתיהם, נשדד מהם כל רכושם והוצגו ככלי ריק היא שעמדה לי להסתיר עצמי בבית המדרש, אם כה יאמר האומר בא נא עמדי קורא יקר לתקופה האחרת שלפני שנות המלחמה, התקופה היותר בהירה כימי חיי ואחוך כי נם החמה בעצם זהרתה לא כהתה עיני מראות נכוחה, בשנים הללו בקרתי את מדינה אנגליא בדבר ענין כללי יחד עם הגאון מאור הגולה ר' אליעזר גארדאן וצוק"ל אב"ד ור"מ דטעלש ואח"כ בקרתי כמעט בכל ערי מדינת אמעריקא הצפונית יחד עם ידי"נ הרב המאור הגדול בחכמה ומרעים מראשי נציבי ישראל דר. מאיר הילדעסהיימער שליט"א מבערלין אשר היינו אז שלוחי וצידי אסיפת קאטאוויק משנת תרפ"ג ליסד ולארגן שמה אגודת ישראל, בתקופה הנהדרה הזאת ראיתי החיים ככל נועם מתיקותו, התועדתי עם כל אדירי איומה איתני התבל, אילי החכמה והכסף גדולי ונשיאי ישראל במדינות אשכנז אנגליא ואמיריקא, לפני שרים ורוזנים התיצבתי, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלי מוקטר מגש לשמי כרוב פאר הדרת הכבוד אשר לא יאומן כי יסופר, וה' נתן את חיני בעיני הקהלות היותר חשובות במדינות הללו השתדלו והתאמצו להטות לבבי שאשאר שמה לקבוע מושבי והבטיחוני להעשירני עושר גדול. ועל מרום פסגת אושר החיים יושיבוני וכסא כבוד ינחילוני, היו אמנם רגעים כאלו בראותי כי טוב העץ הזה למאכל ותאוה הוא לעינים נתתי כמעט הסכמתי, אכן בהתבוננתי כי "אין נחמד להשכיל וא"א במקומות הללו להגיע לעמק המושכלות כתורה כיד ויחזק ה' את לבי ואמץ את רוחי להשיב להם אם אתם נותנים לי כל כסף וזהב שבעולם אין אני דר אלא כמקום הורה ואבחר לנפשי לדור בעירי ואף כי מצער היא ותחי נפשין בתוכה וטוב לי להתאבק בעפר רגלי חכמים ותלמידים מלשאוף רוח הצח הויו והזוהר אשר באנגליה ואמעריקא, ועל אחת כמה וכמה עלי להודות לה' כי נכר חסדו עלי אשר גם השמש בגבורתה לא כהתה עיני ומנסיון העושר הצילני. הוא הדבר אשר אמרתי מראש, כי במקום תפלה והודיה הנני קורא עלי את המקרא האמור, "מה יקר חסדך לי אלקים בשתי התקופות הללו הן בשעה אשד "ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" כלו' שרק אותן האנשים המתלוננים בקבר בצל כנפיך ימצאון סתר ומחסה מפגעי הזמן אבל כל החיים ההולכים על פני האדמה יהיו כולם כעשב השדה ועלי הגדלת חסדך בשעה איומה כזאת להצילני מכל צוקה וצרה ועוד לחדש חדושים ולחבר ספרים, והן בתקופת החמה שראיתי כל האנשים אשר "ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם" ובפתע היה שאטעום גם אני מעץ הדעת הזה ובכל זאת נתת לי לב להבין "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" ומקור החיים האמתיים הוא רק עמך במקום שהשכינה שרויה בד' אמות של הלכה ואם עד הנה עזרוני רחמיך אבקש ממך "משוך חסדך ליודעיך" שתמשיך עלי חוט חסדך גם לימים יבואו להחזיקני ולגדלני לתורה ותוציאני בשלום מארץ תהפוכות ותביאני לשלום למקומות התורה אשר אוכל לישב במנוחה ללמוד וללמד אכיה"ר. והנה מה אומר ומה אדבר ואנכי תולעת ולא איש ואפילו לרועה בקר לא הגעתי, וה' הושיבני על כסא ככוד העיר מסטיסלאוו המפוארה ומכובדה בממלכת רוסיא הלבנה, אשר מאז ומעולם עטרוה פאר גאוני הדורות שהיו למאורות וגם זכני עוד לחיות התל תלפיות במדינתי שכל אחד יפנה זה בשאלתו וזה בעצתו כדבר ה' ולא מחכמה יתירה דאית בי כי ידעתי מיעוט ערכי, ולא בזכותי כי עירום אנכי, רק זכות אבות ובנים עמדו לי בזה, זכות אבות: ה"ה אדוני אבי היקר מוה' יעקב צבי ז"ל (נפטר ביום ט"ז טבת תרע"ח) ואמי הצנועה מ' חיה לאה ז"ל, וא"ז המופלג מהו' שמעון בן יעקב ז"ל אשר כולם כמעט מסרו נפשם לגדלני ולהחזיקני לתורה, ונוצרי תאנה יאכלו פריה להשביע בצחצחות נפשיהם הטהורות מפרי תנובה חידושי בנם אשר טפחוהו רבוהו וגדלוהו לתורה מתוך עוני ודוחק גדול, וגם זכות בנים יבדלון לחיים הן הטה בני חביבי הנהו תלתא צנתרי דדהבא המופלאים ומצוינים במינם החוט המשולש אשר לא ינתקו עול תורה ויראת מעל צוארם: ה"ה הרב המאור הגדול בתורה דעת ויראת ה' כליל המדות מהו' חיים נ"י ואחיו הרב הגדול המצוין בתורתו ויראתו מהו' יצחק אלחנן נ"י הלומדים בת"ת המפוארה אשר בקלם העיד ואחרון אחרון חביב הוא בני מחמד עיני הרה"ג בתורה חכמה ודעת כליל המעלות מהו' שמואל דוד נ"י הלומד בסלאבאדקא שעברו ארחות וגבולים במסירת נפש להנצל משטף מים הזידונים אשר עבר על ראשם וגלו למרחקים להסתופף בצל הישיבות ולהמית עצמם באהלה של תורה לשבת בית ה' ולעלות מעלה בהר קדשו אתה ה' אלקי רכות עשית עמרי ושפתי תקצורנה מהביע לך תהלה על אחת אלפי החסדים שגמלתני כרוב רחמיך וכען בפתח הבית שחינא כחיויא בכריעה והשתחויה להודות לאל שגמלני כל טוב, ברוך הגומל חייבים טובות, ברוך הטוב והמטיב, וברוך שהחייני וקימני והגיעני לזמן הזה לרצות בעיני "ביתי" בנוי ומשוכלל והכל משכימים לפתח ביתי, ואם עד הנה עזרוני רחמיך עוד עיני מצפות לך כי בחסדך הגדול תהיה עמדי לזכני להוציא לאור את חבורי אשר אתי בכתובים ומסודרים לביה"ד וגם להוסיף עליהם חדשים והנני מסיים בכבוד אכסניא לברך כל קהל עדת אמציסלאוו יצ"ו חכמיה קציניה אלופיה ורוזניה וכל איש ישראל הדרים כתובה, המחזיקים אותי זה י"א שנה בכל הדרת הכבוד יברכם ה' במעולה שבברכות יצליח ירויח ויפריח לעדת קודש היקרה קריה נאמנה כנפש הכותב בלב נשבר ונדכה על צרתן של ישראל ומצפה לישועתן והרמת קרנן:
מברכם בברכת אהרן וואלקין החופ"קהנ"ל:
בעל ה' "בתים" וס' חשן אהרן וספר מצח אהרן:
בית אהרן על ב"ק דף ב/א:
ברש"י ד"ה וההבער כי תצא אש, אין לפרש דכוונתו בזה להראות המקום איפה נכתב הבער בתורה דא"כ למה לא פירש נמי גבי כולהו מזיקין דחשיב במתניתין השור והבור וכו' ולהראות מקורם שכתובים בתורה ומ"ש דוקא לגבי הבער פירש כן, אלא כוונתו דמדקרי התנא למזיק דאש בלשון הבער ולא בלשון אש הו"א דהאב שלו הוא מה שנכתב בקרא כי יבער איש שדה וגו' וכמו שפי' ר"ת באמת דהקרא דהבער הוא קרא דכי יבער הובא בשמ"ק כאן, אבל לרש"י ז"ל לא ניחא לפרש הכי דאי אקרא זה דכי יבער א"כ היינו היזק בידים דהכי משמע כי יבער איש דהיינו בידים וזה אי אפשר לומר דהבער דמתני' מיירי אם הבעיר בידים חדא דא"כ היינו אדם המזיק ממש ולרב דאומר מבעה זו אדם כבר תני ליה אדם ולשמואל דאומר מבעה זו שן הא קאמרינן לדידיה דבנזקי אדם לא. מיירי מתניתין, ועוד דא"כ לשון דמתני' גופא יקשה למה נקיט הבער מבעיר הו"ל למיתני דמשמע בידים, לזה פרש"י דודאי הבער דמתניתין הוא כשנעשה ממילא והאב שלו הוא מקרא דכי תצא אש דקאמרי' לקמן (דף כ"ב) תצא מעצמה, וזהו העיקר מה שנתכוון רש"י בזה להורות דהבער דמתניתין מיירי בתצא מעצמה ולא בידים וק"ל. בתוד"ה ולא זה וזה וכו' בסוה"ד וקצת קשה דמשמע כאן דעונשין ממון מן הדין ובמכילתא תניא כי יפתח וכו' אלא ללמד שאין עונשין מן הדין ע"כ, והיה אפשר לכאורה ליישב ולומר דלא פליגי כלל המכילתא עם הש"ס דילן, דהא המהרש"א בסנהדרין (דף ס"ד) כתב בשם הסמ"ג הטעם דאין עונשין מן הדין משום שנוכל לומר דדוקא דבר קל נתכפר בזה העונש אבל דבר חמור יוכל היות שלא סגי בעונש זה וכיון דלא ידעינן באיזה עונש סגי ליה ע"כ לא נוכל להענישו כלל עיי"ש, ולטעם זה לא שייך כ"א בדבר הלמד בקל וחמור, דכיון דדבר הנלמד חמור מדבר המלמד שפיר נוכל לומר בזה כיון דהוא דבר חמור לא סגי בזה העונש, אבל בדבר הלמד במה הצד דשניהם שווים בחומר ודאי אמרינן עונשין מן הדין, ולפ"ז מיושב קושית התוס' דבמכילתא דהילפותא הוי בקל וחמור וכדאמר על הכרייה לא כש"כ ודאי דאין עונשין דכיון דכרייה חמור י"ל דלא סגי בעונש הזה, משא"כ במתניתין דקאמר לא הרי הוי הילפותא במה הצד ובזה שפיר עונשין גם מן הדין. אכן שוב ראיתי דאדרבה שבע"כ צריך לומר דהמכילתא אינו סובר כטעם הסמ"ג דלטעמו מסתבר שדוקא בעונש מיתה או מלקות שבא לכפרה על העון, בזה נוכל שפיר לומר דמשו"ה אין עונשין מן הדין משום דאולי עון חמור לא יתכפר בזה, אבל בעונש ממון דלא בא לכפרה ורק לחייבו לשלם ההיזק שעשה לחבירו, אין שום סברא לפוטרו משום שיש סברא לחייבו יותר ובע"כ שבממון ראוי לענוש מן הדין אפילו בקל וחמור לטעם הסמ"ג דמה בדבר קל חייב בדבר חמור לא כש"כ, וכיון שהמכילתא סובר שגם בממון אין עונשין מן הדין בע"כ שאינו סובר כטעם של הסמ"ג אלא כטעם אחר שכתבו האחרונים דמשו"ה אין עונשין מן הדין משום דאולי יש איזה פירכא על הק"ו שאנחנו לא נדע דלטעם זה אין נפ"מ בין ממון למיתה, וכיון שכן גם במה מצינו אין עונשין, דלטעם זה קל וחמור ומה מצינו שווים הם דאולי יש איזה פירכא על הבמה מצינו ושפיר הקשו התוספת לדברי המכילתא שגם בממון אין עונשין מן הדין וממילא שגם במה הצד אין עונשין וא"כ איך רצה תנא דמתניתין ללמוד אבות נזיקין במה הצד, אלא דאכתי יש לומר דנהי דמזה לא נצלנו לומר דלא פליגי כלל, אבל אכתי לקושית התוספת יש פתרון דבזה גופא פליגי המכילתא וש"ס דילן דש"ס דילן סובר כטעם הסמ"ג ולכן בממון עונשין מן הדין והמכילתא סובר כטעם האחר משום דשמא יש פירכא ולטעם זה גם בממון אין עונשין מן הדין, והנה בשמ"ק ראיתי שמיישב לקושית התוס' דדוקא בנזקי הבור הוא דקאמרה המכילתא דאין עונשין מן הדין משום שחידוש הוא וליכא בכולהו נזיקין דכוותה לפי שאין דרכו לילך ולהזיק ועוד דאינו שלו ואפ"ה עשאו הכתוב כשלו ולכן אין עונשין מן הדין בזה שאין לך בו אלא חידושו אבל שארי נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין מן הדין עיי"ש, ולא הועיל כלום בתירוצו דמה יענה להמכילתא האחרת וטבחו או מכרו אם על הטביחה חייב על המכירה לא כש"כ אלא ללמדך שאין עונשין מן הדין הרי שאפי' בשארי עסקי ממון נמי אין עונשין מן הדין, ואכן אי נימא כטעם הסמ"ג אין ראיה ממכילתא דטבח ומכר דתשלומי ארבעה וחמשה דקנס הוא שפיר י"ל דאי אפשר לענוש מן הדין, דאפשר לומר דוקא טביחה שהיא דבר הקל סגי בקנס דד' וה' משא"כ מכירה דחמור לא סגי בעונש כזה, אבל בשארי נזקין שהתשלומין הם רק דמים בעד ההיזק שפיר עונשין מן הדין דאין סברא לפטור מן ההיזק לדבר החמור, ולפ"ז שפיר יש לומר כמ"ש לעיל דבאמת המכילתא וש"ס דילן לא פליגי כלל וסברי שניהם כטעם הסמ"ג דמשו"ה אין עונשין מן הדין משום דדבר חמור לא סגי בעונש זה ומיושב שפיר קושית התוספת דהא לטעם זה במה מצינו שפיר עונשין, ובמתניתין דהוי הילפותא במה הצד משו"ה עונשין, ועוד דבלא"ה לטעם זה עונשין בממון אפילו בקו"ח ומה שקשה מהמכילתא דסברי דאין עונשין אפילו בממון לאו משום דפליג ואינו סובר כטעם הסמ"ג, אלא משום דהנך ממון דמיירי המכילתא ודאי אין עונשין בטביחה ומכירה משום דקנס הוא ודמי לדבר שהוא משום כפרה, דיש לומר שפיר דכמו בדבר שהוא משום כפרה אמרינן דאין עונשין מן הדין משום דדבר חמור לא סגי בכפרה זאת כן ה"נ בקנס יש לומר דדבר חמור לא סגי בקנס זה ובנזקי בור היינו משום דחידוש הוא וכמ"ש השמ"ק, אבל בשארי נזיקין ודאי שגם להמכילתא עונשין מן הדין ואין שום מחלוקת בזה ומיושב שפיר קושית התוס' ודו"ק כי זה נכון, ועיין מה שכתבתי עוד בחבורי לקדושין דכ"ד להוכיח דש"ס דילן סובר דעונשין מן הדין במה מצינו דהתם יליף לשארי ראשי אברים שיוצאין בהם לחירות דומיא דשן ועין וקשה הא בממון אין עונשין מן הדין, וא"כ איך יליף דשארי ראשי אברים יוצא לחירות ולהפסיד האדון אע"כ משום דסברינן כטעמא דסמ"ג מ"ג ולדידיה במה מצינו עונשין מן הדין והתם הוי במה מנינו כדקאמר דומיא דשן ועין ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך בגמרא מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן וכו', כל המפרשים פה אחד הביאו לקושית העולם דמה מספקא ליה בזה הא ודאי דיש לפשוט ממתניתין גופא דתולדותיהן כיוצא בהן דאי לאו כיוצא בהן א"כ מאי קאמר לא הרי השור כהרי המבעה פי' דלא לכתוב מבעה וניתי משור הא אי לא הוי כתיב מבעה בפירוש הוי זה תולדה לפרש"י דאב הוי דוקא מה שכתוב בהדיא ותולדותיהן הא לאו כיוצא בהן וא"כ מאי הוצרך לומר דמשו"ה הוצרך לכתוב מבעה בפירוש משום דלא מצי למילף משור הא אפילו אי הוי מצי למילף משור נמי מיכרח לכותבו בפירוש בכדי שלא יהיה נקרא תולדה ואז אמרינן בו לאו כיוצא בהן, ולא ירדתי לסוף דעתם בזה דבעיני הדבר פשוט דמ"ש רש"י דכל דבר דלא כתיב בהדיא נקרא תולדה היינו דלא כתיבה וגם לא נוכל למילף זה לא מקו"ח ולא במה הצד משום דגריעא מדבר זה המפורש ועיקר החיוב הוא בזה רק מכח שהוא תולדה דאב והיינו דדמיא במקצת דברים לאב וכגון נגיפה נשיכה דאמרי' בהו שהם תולדה דקרן דבעצם ודאי שכח היזיקם קיל מקרן דמשו"ה קרי ליה תולדה וא"כ קו"ח ומה הצד לא שייך בהם כיון דקילי מאב ורק החיוב שבהם מצד שדומין מיהא במקצת לאב שלהם ולכן מספקינן בהם אי כיוצא בהן אי לא אבל מה שנרצה למילף מבעה משור ודאי שהילפותא לא הוי משום תולדה דהא אינו דומה כלל זה לזה דשור כוונתו להזיק ומבעה דהיינו שן יש הנאה להזיקה אלא דהוי גמיר מקו"ח מה קרן שאין הנאה להזיקה חייב שן שיש הנאה להזיקה לא כש"כ וכל דבר הלמד בקו"ח או במה הצד הוי ככתוב מפורש בתורה דכל דבר הלמד באחת מי"ג מדות הוי כנכתב מפורש ולכן אפילו לא היה נכתב פשיטא שדינו היה כאב והוצרך לומר דלא הרי השור וכו' דלא מצית למילף מקו"ח אבל אי הוי מצי למילף ודאי דדינו הוא כאב ממש כיון שלאו מכח תולדה ילפינן אותו רק מכח קו"ח וככתוב מפורש דמי ועיין ברש"י לקמן (דף ג') בד"ה וזה אב לנזקין דאפילו דבר הנלמד מדיוקא דקרא נמי הוי אב. ומזה יש להעיר על מה שכתבתי בדבור דלעיל ליישב קושית התוס' דמשו"ה כאן עונשין מן הדין משום דהילפותא הוא במה הצד ודוקא בדבר הנלמד בקו"ח אין עונשין משום די"ל דדבר החמור לא סגי בעונש זה עיי"ש והא במתניתין הוי נמי הילפותא בקו"ח ואפ"ה עונשין מן הדין אלא דבכל הסוגיא דלקמן (דף ה') משמע דהילפותא הוא ע"י מה הצד וכדקאמר הש"ס התם הצד השוה שבהן וכו':
דף ב:
בתוד"ה אבל במחוברת אימא כולה מועדת וכו' וא"ת ומהי תיתי אי מתלושה וכו' לא הבנתי קושיתם דהא הטעם דמחלקינן בקרן בין תם למועד היינו משום דבכעס הראשון והשני לאו אורחי' הוא ולהכי אינו משלם אלא ח"נ וכדאמרינן לקמן משונה קרן אבל כשנעשה מועד הוי זה אורחא אבל בדבר כזה שגם בפעם הראשון אורחא הוא אין שייך לחלק בין תם למועד והיינו טעמא דבשן ורגל מועדין מתחלתן כיון דאורחייהו הוא אין מקום לחלק בזה ולפ"ז במחוברת דהוי נמי אורחא מה שייך לחלק התם בין פעם ראשון לרביעית כיון דגם בפעם הראשון הוי אורחא. בזה, והיינו מ"ש רש"י בד"ה אבל מחוברת דאורחא הוא הוסיף תיבת "דאורחא" לתרץ בזה לקושית התוספת דכיון דגם בפעם ראשון הוי אורחא אין מקום תו לחלק בין תם למועד וז"ב. בגמרא ת"ש בכור שורו הדר לו, ואין להקשות דא"כ קרא דצדקיהו למה כיון דלא ילפינן מידי מיניה וי"ל דבלא קרא זה הו"א דבתלושה כלל לא מחייב דאונס הוא או דהוה אמינא דאפילו בפעם שלישית נמי לא מחייב כ"א חצי נזק דלא הוי אורחיה לעולם משו"ה הביא לקרא זה למילף דכי יגח דקרא מיירי בתלושה נמי וגם בו נעשה מועד בשלשה פעמים ובפעם ראשונה חייב מיהא חצי נזק וק"ל. בגמרא מילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם, מה שקשה מכאן על הרמב"ם (פ"י מהלכות נזקי ממון) דפוסק דהוי מועד עיין מה שכתבתי לקמן (דף ה' ע"א) מזה. ברש"י ד"ה רביצה וכו' והלכה ורבצה עליהם כדי לשברן, הנה לפמ"ש הרא"ש לקמן (דף ט"ו ע"ב) גבי כלבא דאכל אימרי רברבי דכל מה דלאו אורחיה אע"ג דיש הנאה להזיקו הוי תולדה דקרן א"כ מאי דייק רש"י דכוונתו היה כדי לשברן הא אפילו אם רבצה להנאתה נמי הוי תולדה דקרן כיון דלאו אורחה לרבוץ על כלים ונ"ל דכוונתו להזיק ודאי בעינן לגבי קרן דזהו התנאי והסימן העיקרי של קרן וכדאמרינן בסמוך מ"ש קרן דכוונתו להזיק ואלא דכל היכא דכוונתו להזיק אם ממילא יש הנאה להזיקה נמי הוי קרן והתם נמי גבי אימרי רברבי אע"ג דיש הנאה להזיקה מ"מ ודאי דכוונתו להזיק דאי לא כיוונה להזיק כ"א להנאתה לא היתה עושה דבר משונה כזה ולאכול אימרי רברבי דלאו אורחא הוא כלל אלא משום שכוונתו להזיק יצרה תקפה כל כך לעשות דבר היוצא מהרגילה, והנה רבים הבינו דאם אך יש הנאה להזיקה אז אין כוונתו להזיק ורק להנאתה תעשה כן אבל זה אינו דודאי יש דברים שיש הנאה להזיקה ובכ"ז ודאי דכוונתה היתה להזיק ולא להנאתה וכגון זה גופא בכלבי דאכל אימרי רברבי וכן כל דבר משונה שבודאי להנאתה לא היתה עושה דבר דלאו אורחה ובע"כ שכוונתו להזיק ואלא שממילא יש גם הנאה להזיקה ולפ"ז מיושב דברי רש"י במה שדייק דכוונתה היתה כדי לשבר דודאי שבלא זה לא הוי תולדה דקרן ואיה"נ אי ממילא היתה לה הנאה מרביצה הזאת נמי הוי קרן ורק בא להורות שתחלת הכוונה יהיה דוקא כדי לשבר משא"כ אם תחלת כוונת הרביצה היתה לצורך הנאתה אין זה קרן דתנאי הראשי שבקרן הוא כדי שיהיה כוונתו להזיק ועל ההנאה באמת לא משגחינן דגם אם יש הנאה כיון שתחלת הכוונה היה כדי להזיק הוי קרן ודמיא ממש להך דאימרי רברבי. והארכתי בזה אם כי הדברים פשוטים וברורים רק מפני שראיתי בתוספת לקמן (דט"ו ע"ב) בד"ה והשתא שכתבו בסוה"ד וז"ל אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא הוי תולדה דקרן דתרווייהו משונים הם אע"ג דקרן כוונתו להזיק עכ"ל, הרי שלהדיא מדבריהם שהבינו דבאימרי רברבי הוי אין כוונתו להזיק ואפ"ה הוי קרן משום דמשונה והבינו כן מדהוי זה יש הנאה להזיקו מכלל דבודאי להנאתה עשתה כן ואין כוונתה להזיק אבל זהו דברים תמוהים מאוד לומר דאפילו כשאין כוונתה להזיק יהיה זה קרן דהא בכל הסוגיא מוכח דהתנאי הראשי של קרן שיהיה כוונתו להזיק וכמ"ש כאן מ"ש קרן שכוונתו להזיק וכן להלן פריך מה לקרן שכוונתו להזיק, וגם הוכחתם לזה שהבינו דיש הנאה להזיקו ואין כוונתו להזיק חד הוא דמדיש הנאה מכלל שאין כוונתה להזיק אלא להנאתה עשתה הכי אין זה מוכח כלל ואין זה ענין זה לזה דיש שכוונתו רק להזיק וממילא יש נמי להזיקה הנאה וגם בדברי רש"י בסוגיין להדיא כן דבד"ה בעיטה כתב וז"ל ואהכי הוי תולדה דקרן דכוונתה להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקה מצוי תדיר עכ"ל, הרי להדיא שחשיב כוונתו להזיק ויש הנאה להזיקו לשני ענינים ואילו להבנת התוספת ענין אחד הוא דמפני שכוונתו להזיק מכלל דאין הנאה להזיקה והיינו הך, ולפי"ז יהיה הדין דכלבא דאכל אמרי רברבי חייב ח"נ אפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא נמי ואע"ג דהתוס' לקמן שם כתבו דלמ"ד זה לא מחייב כלל דמהי תיתי דלקרן לא דמי דקרן אורחיה הוא והאי משונה הוא עיי"ש, ואמנם כל זה הוא להבנתם דהתם הוי אין כוונתו להזיק ולכן בשלמא למ"ד פלגא נזקא קנסא מיהא דמי לחד צד לקרן דבתרווייהו הוי משונה אבל למ"ד פ"נ ממונא לא דמי בשום צד לקרן דהכא הוי יש הנאה להזיקו ומשונה ואילו קרן הוי אורחיה וכוונתו להזיק אבל למ"ש דגם התם הוי כוונתו להזיק דמדעשה דבר המשונה כל כך ודאי שכוונתו להזיק א"כ אכתי דמי לקרן בחד צד דבשניהם הוי כוונתו להזיק ושפיר אתיא מקרן ודו"ק, היוצא לנו מזה פלוגתא דרבוותא דרש"י והרא"ש וכן הנימוק"י סברי דיש הנאה להזיקה אין זה ענין אחד עם כוונתו להזיק דמשכחת שיהיה כוונתו להזיק וגם שיהיה הנאה להיזק זה ולכן דייקו לכתוב בעובדא דכלבא דאכיל אמרי להוכיח מהתם שרק ביש הנאה להזיקו חייב נמי מטעם קרן כל דבר המשונה אבל שיהא חייב אפילו אם אין כוונתו להזיק לא שמעת מינה דגם התם הוי וכוונתו להזיק משא"כ התוספת דסברי דביש הנאה להיזקה הוי ודאי אין כוונתו להזיק דייקו לכתוב שגם אם אין כוונתו להזיק נמי שמעת מהתם דחייב מטעם קרן. וראה זה פלא דבסמוך ברש"י ד"ה הני אין הזיקן מצוי כתב וז"ל הלכך תולדה דקרן הם דאין הזיקו מצוי ואין הנאה להזיקו ומשלמי חצי נזק כקרן עכ"ל הרי דלא זכר באמת דבעינן ברביצה כוונתו להזיק, ולכאורה מרש"י זה מוכח דסובר נמי כתוס' דאפילו אין כוונתו להזיק נמי הוי קרן אבל אי אפשר לומר כן דהא הכא כתב בהדיא דרביצה הוא כשרבצה עליהן כדי לשברן, אלא דהאמת יורה דרכו דהכא כשרצה לסיים ולהראות במה היא חשובה לתולדה דקרן חשב כוונתו להזיק שזהו באמת תנאי הראשי לקרן אבל בסמוך דקאי התם לתרץ מפני מה לא הוי רביצה תולדה דרגל דהש"ס רצה לומר דרביצה יהיה תולדה דרגל ולחייב נזק שלם לא שייך להזכיר התם כוונתו להזיק דאדרבה סברא דכוונתו להזיק היה צריך לגרום חומרא ולשלם יותר ואיך אתה רוצה לפטרו מנזק שלם משום הכי ולהכי לא הזכיר התם כ"א הדברים שעושים וגורמים הקולא בקרן שמשו"ה אין משלם כ"א חצי נזק והדברים שעושים הקולא הם אין הנאה להזיקו ואין הזיקו מצוי אבל כוונתו להזיק אדרבה צריך לגרום חומרא והכי מדויק לשון רש"י דהתם דמסיים שם אין הנאה ואין הזיקו מצוי ומשלמי חצי נזק כקרן פי' דמשום דיש בה שני הקולות הללו דאין הנאה ואין היזיקו מצוי יש בה נמי הקולא הזאת שאינה משלמת כ"א חצי נזק וזה ברור בעזה"י ועיין מה שכתבתי בדיבור הסמוך וגם לקמן (דף י"ט ע"ב) מזה. בגמרא לא שן יש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה, וקשה לי לפמ"ש הרא"ש והנמוק"י שהבאתי בדבור דלעיל דגם אם יש הנאה להזיקה חייב נמי בקרן וכמו שמוכח מהך דכלבא דאכל אימרי רברבי וגם אנכי הוכחתי דגם בכל תולדות דקרן חייב אפילו כשיש ממילא הנאה נמי להזיקן א"כ מאי פסיקא ליה הכא לש"ס דקרן אין הנאה להזיקה הא אפילו כשיש הנאה להזיקה נמי חייב, וי"ל דה"נ נפרש דמה שאמר קרן אין הנאה להיזיקה לא על פרטי התולדות קאי זה כ"א על האב וכוונתו דהאב שהוא הנגיחה בקרן כוונתו אינו לשום הנאה כ"א להזיק ה"נ כל דבר שכוונתו להזיק הוי תולדה ואפילו אם ממילא יש נמי הנאה לא גרע מחמת זה ובע"כ צריך לפרש הכי דכוונת הש"ס הוא רק על האב וכוונת ההיזק דאלת"ה יקשה נמי גבי שן דמאי פסיקא לו לומר דשן יש הנאה הא אם נתכוונה מתחלה לאכול ולא הספיקה לאכלו עד שנפל מפיה ונאבד נמי חייב מטעם שן אעפ"י שלא קיבלה שום הנאה וכמ"ש המ"מ (פ"א מהלכות נזקי ממון) הלכה י' ע"ש, אע"כ שרק על האב קאמר זה הש"ס דהאב של שן כמ"ש בתורה ובער בשדה היינו כשירדה לאכול בשדה חבירו וכוונתה לצורך הנאה ולא להזיק ולכן כל פעולה הנעשית לשם הנאה הוי שן ואף אם לבסוף לא עלתה חפצה בידה ליהנות אפ"ה כיון דכוונת ההיזק נעשה לשם הנאה ולא לשם היזק הוי זה שן ודכוותה לגבי קרן כל פעולה שנעשית מתחלה לשם היזק אף אם לבסוף קבלה הנאה נמי מזה מ"מ כיון שמתחלה נעשית לא לשם הנאה כ"א לשם היזק הוי קרן וכמו שכתבתי בדבור דלעיל ודו"ק היטב כי זה ברור. ברש"י ד"ה הני אין הזיקן מצוי ואין הנאה להזיקו וכו' דאין הזיקה מצוי ואין הנאה להזיקו וכו'. עיין מה שכתבתי לעיל ליישב למה לא זכר רש"י נמי דכוונתו להזיק וכמו שזכר זה לעיל בד"ה רביצה ובעיטה בגמרא מ"ש קרן דכוונתו להזיק ורש"י כשהעתיק זה כתב וז"ל מ"ש קרן דמחייב דכוונתו להזיק ויש להבין מה רצה בזה שהוסיף מלת דמחייב, ונ"ל דהא קאי זה על מה דסליק דרביצה ובעיטה ונשיכה הוי תולדה דקרן ובמה מסוימות שהם תולדות דקרן משום דאין הזיקן מצוי ואין הנאה להזיקן כקרן, א"כ הכי הול"ל מ"ש קרן דאין הנאה ואין הזיקו מצוי ולמה תפס שכוונתו להזיק כיון דעיקר ההיכר והסיום שהם תולדות דקרן לא משו"ה הוא, וקושיא זאת רצה רש"י לתרץ במה שהוסיף מלת דמחייב והוא דבקרן יש דברים שגורמים בו החיוב לחייבו מיהא בחצי נזק ויש דברים הגורמים בו הפטור לפוטרו מנזק שלם והנה מה שכוונתו להזיק הוא המעלה שגורם בו החיוב דכיון דכוונתו להזיק ראוי לחייבו ומה שאין הנאה להיזיקו ואין הזיקו מצוי הוא הגורם הפטור מנזק שלם והכא דס"ד דתולדותיהן לאו כיוצא בהן אקרן קאי ודאי דהכוונה שאפילו מחצי נזק נמי פטור ולא דמי לאב דחייב מיהא בחצי נזק ואהא פריך מ"ש קרן כלומר דראוי לחייב גם בזה חצי נזק דאין לפרש דהס"ד דתולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר היה להיפך דלאו כיוצא בהם הם לענין זה דקרן אינו משלם כ"א חצי נזק והם התולדות משלמים נזק שלם וגם הקושיא דמ"ש קרן יהיה רק על הפטור דמ"ש קרן דפטור מנזק שלם ה"נ לגבייהו הו"ל למפטר מנזק שלם דזה ודאי שאין סברא לחייב בתולדה יותר מבאב ובע"כ דהס"ד דלאו כיוצא בהן היה לפוטרם לגמרי וממילא דפרכת הש"ס דמאי שנא היינו שרוצה לחייבו מיהא בחצי נזק וכיון שהקושיא הוא דרוצה לחייבו משו"ה נקיט רק דבר שגורם החיוב דהיינו כוונתו להזיק וזה ברור ברש"י. דף ג' ע"א ברש"י ד"ה אידי ואידי כו', ואי קשיא כו' תריץ אי מהאי קרא הו"א האי אתי להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא כו' ע"ש, ומשמע להדיא דאפילו אי הוי כתיב ושלח לחוד הוי מוקמינן נמי למכליא קרנא דוקא דאי משמעות דושלח הוי לא מכליא א"כ אכתי יקשה דלכתוב ושילח לחוד ולא הוי טעינו לאוקמי אמכליא א"ו דגם ושילח לחוד הוי מוקמינן נמי דוקא למכליא ואע"ג דלעיל בדיבור זה גופא כתב ושילח אתי לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה וכו'. הרי פי' דמשמעות דושילח היינו לא מכליא היינו רק השתא דכתיבי תרווייהו מסתבר לאוקמי ושילח ללא מכליא אבל אי לא הוי כתיב אלא ושילח לחוד הוי מוקמינן למכליא קרנא דוקא, והנה הקושיא מורגשת מעצמה דא"כ מאי קאמר תו והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא מנלן דומיא דרגל ופרש"י דהא לא כתיב ובער והא לשיטת רש"י גופא דכי כתיב נמי ושילח לחוד מוקמינן ליה למכליא דוקא א"כ ברגל גופא מנלן דלא מכליא נמי דאע"ג דלא כתיב בו ובער הא ושילח לחוד נמי מוקמינן למכליא דוקא והרבה דיו שפכו המפרשים בישוב קושיא הזאת זה ככה וזה ככה, ונ"ל דרך חדש דהנה באמת בלא קרא זה דובער נמצא עוד בקרא לשון הבערה לגבי שן כדכתיב ברישא דהאי קרא כי יבער איש שדה או כרם ובירושלמי יליף מזה לעיקר אב דשן ולכן אי מוקמינן ושילח אשן הוי מפרשינן ליה במכליא קרנא דוקא משום דקאי אכי יבער דכתיב לעיל מיניה וכי יבער ודאי דמכליא קרנא משמע דמבער לגמרי משא"כ לבתר הכי דמוקמינן לושילח ארגל דברגל לא מצינו לשון בעור ודאי דושילח לחוד לא נוכל לפרשו על מכליא והיינו דכתב רש"י מה רגל לא שנא דהא לא כתיב בו ובער כלומר דלא כתיב בו לשון בעור כלל דבשלמא אי קאי ושילח אשן שפיר מוקמינן ליה למכליא דוקא מדכתיב בו מיהא לשון ובער דהיינו כי יבער אבל אי קאי ארגל דלא כתיב בו כלל לשון בעור לא מצינן לאוקמי במכליא דושלח לחוד משמע לא מכליא. ובזה מיושב מה שהקשה רעק"א בגהש"ס דמה קשיא להו לרש"י ותוספת הא בפשוטו ניחא דושילח לחוד לא מצי למכתב דלא היינו יודעים אי מיירי משן אי מרגל משו"ה כתיב ובער לאורויי דמיירי משן ע"ש, ולמה שכתבתי ניחא דאפילו אי לא כתיב כ"א ושילח לחוד הוי ידעינן נמי דמיירי משן מדכתיב ברישא דקרא כי יבער איש דהיינו שן כדיליף בירושלמי, ומזה נתיישב לי גם מה שהיה קשה לי על רש"י דמקשה קושיתו רק באוקימתא דאידי ואידי אשן ולמה לא מקשה הכי נמי באוקימתא דאידי ואידי ארגל דהיכי מצי למימר אידי ואידי ארגל הא דשלח שלוחי והא דאזלא ממילא לכתוב ובער לחוד לאזלא ממילא דחייב והוי ידענא דכ"ש שלח שלוחי דהכא לא הוי מצי לשנויי דאי כתיב ובער הו"א דאתי להיכא דשלח שלוחי דהא ודאי דמשמעות ובער לא שייך לאוקמי בשלח שלוחי וכדכתב רש"י אח"כ דשן דאזלא ממילא מנלן מדלא כתיב בו ושלח הרי מוכח דובער לחוד לא מצי לאוקמא בשלח שלוחי והכא לא שייך תירוצי שכתבתי באוקימתא דאידי ואידי אשן, אכן למה שכתבתי ניחא דהכא לא הוה מצי להקשות דלכתוב ובער לחוד דלא היינו יודעים במאי מיירי אי משן אי מרגל ויותר היה מסתבר לאוקמיה אשן מדכתיב כי יבער ברישא דקרא לזה הוכרח לכתוב ושילח לאורויי דמיירי מרגל ועוד דאי לא כתיב ושילח לא הוי ידעינן דמיירי מנזקי בהמה להכי הוכרח לכתוב ושילח את בעירה לאורויי דבנזקי שור מיירי ומשו"ה לא קשיא ליה לרש"י כלל באוקימתא דאידי ואידי ארגל ודו"ק כי זה ברור בעזה"י והנה בתו"ח ראיתי שמקשה על פירש"י דלדבריו דושילח לחוד בלא ובער הוה מוקמינן נמי במכליא קרנא דוקא א"כ בסמוך דקאמר אידי ואידי ארגל הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי אמאי לא משני נמי כדמשני הכא מהו דתימא אידי ואידי ארגל הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא קרנא דאי כתיב ושילח לחוד הוה אמינא דושלח אתי להיכי דמכליא קרנא כדפי' רש"י ז"ל אבל לא מכליא קרנא לא קמ"ל ובער וא"כ ע"כ ושילח אתי להיכא דלא מכליא וכן קשה איפכא אמאי לא משני הכא נמי כדמשני בסמוך דמהו דתימא דאידי ואידי אשן הוא דשלח שלוחי והא דאזיל ממילא עיי"ש, ולק"מ דודאי כי מוקמינן אשן ומשום דסתם שן הוי מכליא קרנא דכיון דדרך אכילה הוא סתמא מכליא קרנא ומבער עד תומו וכמ"ש בשמ"ק דשן מסתבר יותר מכליא, קרנא משו"ה הוי מוקמינן גם לקרא דושילח נמי במכליא קרנא, אע"ג דהלשון לא משמע כל כך אמכליא אפ"ה בתר פעולות ההיזק אזלינן ופעולות ההיזק סתמא הוי מכליא קרנא משא"כ אי קאי על רגל אז מושילח לחוד נמי הוה מוקמינן ללא מכליא כיון דסתם רגל אין מכליא קרנא ורק דרך הלוכו קא מזיק וכיון דלא מצד עצם הפעולה וגם לא מצד הלשון אפשר לאוקמיה במכליא קרנא לכן אפילו אי לא כתיב אלא ושילח לחוד הוי ידעינן נמי לא מכליא קרנא ומשו"ה לא הוה מצי לאוקמי לקמן אידי ואידי ארגל והא דמכליא והא דלא מכליא דיקשה אכתי לא לכתוב אלא ושילח והוי ידעינן נמי ללא מכליא קרנא וכן הכא לא הוה מצי לאוקמי אידי ואידי אשן הא דשלח שלוחי והא דאזיל ממילא דבשלמא התם דקאי אידי ואידי ארגל ומדסתם רגל הוי שלח שלוחי מדאין הנאה להזיקה לא אזלה מעצמה כ"א כששלחה לכן גם אי לא כתיב כ"א ובער לחוד נמי הוי מוקמינן לשלח שלוחי אע"ג דלשון ובער לא משמע כששלח שלוחי אפ"ה מדפעולת המזיק הוי ודאי בשלח שלוחי לא הוי דייקינן על הלשון אבל הכא דמוקמינן אידי ואידי אשן גם אי כתיב ובער לחוד לא הוה מוקמינן בשלח שלוחי ואכתי יקשה לכתוב ובער לחוד והוי ידעינן דגם אזלא ממילא חייב כפשטא דובער והוכרח לאוקמי כדמוקי למכליא קרנא וזה ברור. בתוד"ה והא דמכליא קרנא וא"ת ולכתוב ושלח וכו' הנה מדברי התוספת מוכח דושלח בע"כ נפרשו ללא מכליא קרנא גם אי הוי כתיב לחוד ומה דלא ניחא להו בפרש"י היינו משום הקושיות שיש על שיטת רש"י כמו שזכרתי לעיל אכן באמת יישבנו שיטת רש"י מכל הקושיות שהקשו עליו וכנ"ל. בתוד"ה ושן בהמות אשלח וכו' דהוי נשיכה תולדה דקרן ונראה דנשיכה הוי רק תולדה דקרן כ"א בבהמה שאין לה ארס ואין טבעה לנשוך וכשנושכת הוי זה משונה משא"כ באותן חיות שיש להן ארס כנחש דאורחייהו בהכי הוי גם נשיכה תולדה דשן ואע"ג שאין הנאה להזיקה כיון דאורחייהו בכך דבשן לא בעינן דוקא שיהיה לה הנאה אלא אפילו בדבר שלא הגיעה לה שום הנאה כיון שעשתה דבר שאורחה בכך הוי זה שן וכמו שכתבתי לעיל וגם נשיכת הנחש גופא הוי שן משום דאורחיה בכך וכמ"ש התוס' לקמן (דף ט"ז), ואולי יש לחלק דנחש כיון שמטבעו יש לו ארס ודאי דמיקרי נשיכתו אורחיה בהכי משא"כ הכא בקרא דושן בהמות מיירי שבמקרה בדרך תוכחה וקללה ישנה הקב"ה את טבע הבהמות ליתן גם בהם ארס ושיהיו נושכים כנחש וכיון שרק במקרה הוא הבא בדרך קללה לא שייך למיקרי אורחייהו בכך:
דף ג:
בגמרא ואי דלא אפקרינהו לשמואל היינו בור ואי לרב וכו' היינו שור מ"ש בור, כבר העירו המפרשים לדקדק הא הקושיא דמ"ש בור היינו לשמואל וח"כ למה לא הקשה זה מיד כאשר אמר דלשמואל היינו בור מ"ש בור ולמה הפסיק בדברי רב באמצע, ונ"ל ליישב עפמ"ש התוספת בד"ה משורו דמשורו לחוד לא ילפינן דהו"מ למיפרך מה לשור שכן בעלי חיים וכוונתו להזיק אלא דאתי מבור ושור במה הצד וא"כ גם לרב ילפינן נמי מבור ולהכי נטר עד דמסיים גם לדברי רב ופריך אתרווייהו מ"ש בור. ויתישב בזה נמי עוד דקדוק עצום מה שאמר לרב היינו שור ולא קאמר מ"ש שור כדקאמר בכל הסוגיא מ"ש קרן מ"ש שן, ולמה שכתבתי ניחא דבאמת אי הוי רב יליף רק משור לא היה קשה כלל מאי שנא דודאי שנא ושנא הוא מאב דידיה דהיינו שור כיון דלא דמי לאב בשום צד כיון שאינו בעלי חיים ואין כוונתו להזיק ולכן ודאי דהוה מצי למימר לגביה דלאו כיוצא בו ועל זה הוא דאמר רב פפא תולדותיהן לאו כיוצא בהן ורק עיקר הקושיא הוא משום דלרב נמי ילפינן מבור ולכן רק לגבי בור פריך מאי שנא ולא לגבי שור וגם זה לא יקשה א"כ למה הוצרך כלל לרב למילף משור כיון דבע"כ דגם לדידיה אתה צריך לבוא לילפותא דבור א"כ כולי מילתא נילף מבור לחוד כמו לשמואל דיש לומר דלרב אהני טעמא דמשור למד לחייב בו את הכלים כיון דהחיוב הוי נמי משום ממונו חייב נמי בכלים, ומיושב קושית התוספת כיון דמבור יליף ליפטרו בו כלים דזה אינו דא"כ הילפותא דשור למה דכל עיקר ילפותא דשור לא בא כ"א לחייב כלים משום ממונו אבל עיקר חיובו ודאי שגם לרב הוי משום בור, ופירוש הזה היה נ"ל נכון מאוד לולי שרש"י לא פי' כן דבד"ה היינו שור דייק לכתוב ולאו תולדה דבור נינהו הרי דמפרש דלרב לאו מבור הוא דיליף דלמה שכתבתי גם לרב הוי עיקר החיוב משום דהוא תולדה דבור וילפותא דשור לא בא כ"א להוסיף ולחייב בו נמי על הכלים. ועוד נ"ל דאפילו אי נימא כרש"י דלרב אינו כ"א תולדה דשור ולא דבור נמי יתיישב הדקדוקים דלעיל דבאמת יש להקשות במה שאמרו מ"ש בור שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך הא בור לאו ממונו הוא והתוס' נדחקו בזה ולכן לבי אומר לי דבקושית ומ"ש פריך שני קושיות גם לשמואל דסובר היינו בור וגם לרב דסובר היינו שור ומ"ש בור שכן תחלת עשייתו לנזק הוא הקושיא לשמואל דסובר דהיינו בור וממונך הוי קושיא אחרת לרב דאמר היינו שור מ"ש שור דהוי ממונו ושמירתו עליך הני נמי ממונו אלא דכיון דבחד מ"ש פריך על שניהם החסיר לכתוב עוד פעם מ"ש על וממונך אבל באמת הוי זה קושיא אחריתי לרב דמ"ש שור ומיושב הדקדוקים שהקשיתי למה לא פריך על רב מ"ש שור דבאמת פריך גם על רב וגם הדקדוק האחר למה הפסיק בדברי רב נמי א"ש דאם לא היה מקשה כלל על רב הוי זה שפיר הפסק אבל כיון שמקשה על שניהם בחר לו לשון קצרה ולהקשות בחד מ"ש על שניהם ומיושב נמי קושית התוספת דהא בור לאו ממון הוא דבאמת קושית וממונך קאי זה על שור ואמינא עוד להוסיף ולתת טעם לשבח דמשו"ה כולל שני הקושיות דבור ודשור במ"ש אחד משום דודאי שגם לרב הוצרך נמי בע"כ למעלת דתחלת עשייתו לנזק דממונו לחוד ליכא למילף חיוב ולומר מ"ש שור שממונו חייב דהא ודאי דממונו לחוד אינו גורם חיוב דאלת"ה א"כ למה הוצרך לעיל בכל התולדות דאיכא בכל הג' אבות דשור למצוא חומרא במה שדומה לאב תולדה דקרן כוונתו להזיק ותולדה דשן שיש הנאה להזיקה וכדומה הא במעלה הזאת שווים כל התולדות להדדי הוא וא"כ גם בכל הני הו"מ למימר הכי מ"ש קרן דממונו הוא וחייב אף נגיפה נשיכה דממונו הוא וחייב ולמה לו למצוא בכל חד מן האבות ותולדות חומרות אחרות בשעה שיש מעלה אחת הדומה בכולהו א"ו דמעלה דממונא לא תוכל לגרום החיוב ובע"כ דעיקר מה שגורם החיוב לרב הוי נמי משום דבזה הוי תחלת עשייתו לנזק ואע"ג דלדידיה לא הוי משום הכי תולדה דבור דבור היינו דוקא לדידיה בדאפקריה אבל החיוב הוי ודאי משום תחלת עשייתו לנזק וכיון שהוצרך להזכיר גם לרב את המטלה דתחלת עשייתו לנזק משו"ה כולל זה בחד מ"ש כיון דמעלה הזאת אזלא לשניהם ופי' הזה היה נכון ומחודד מאוד אלא דאכתי לשון רש"י לא משמע גם כפירוש הזה והוא מדכתב רש"י ובשור הא אמרן תולדה דשור כשור, ונראה שנתכוון ליישב בזה את הדקדוק דלמה לא מקשה גם על רב מ"ש שור וע"ז משני דלרב כבר נאמר דתולדה דשור כשור וא"צ לחזור ולומר אבל לפי מה שכתבתי לא הוצרך לזה דבאמת מקשה גם לרב מ"ש ודו"ק היטב. ברש"י ד"ה היינו שור ולאו תולדה דבור נינהו ובשור הא אמרן לעיל תולדה דשור כשור בדבור דלעיל כתבתי דנתכוון ליישב בזה למה לא מקשה גם על רב מ"ש שור וע"ז משני משום דכבר נאמר דתולדה דשור כשור ואע"ג דאכתי יש לומר דאדרבה מדלא פריך הכא מ"ש שור מוכח דבאמת לא דמי בשום צד לשור ואי משום דיש בו המעלה דהוי ממונו הא ע"כ דמעלה זו לחוד לא מצי לגרום החיוב וכמו שהוכחתי בדבור דלעיל וא"כ שפיר יש לומר דלאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא קאי על זה ומשום דלא דמי בשום צד לשור לזה משני דזה אי אפשר לומר דעל זה קאי רב פפא דא"כ משכחת בתולדה דשור דלאו כיוצא בהן והיאך קאמר לעיל דתולדה דשור כשור ומשמע דכל התולדות שבשור הוי כיוצא בהן ובע"כ דלא על זה קאי רב פפא וגם בזה הוי כיוצא בהן אע"ג דלא דמי לאב וחיובו הוי באמת משום תחלת עשייתו לנזק וילפינן זה בקו"ח משור דאין תחלת עשייתו לנזק וכמו שכתבתי לעיל ודו"ק. בתוד"ה משורו למדנו וכו' אבל קשה כיון דמבור יליף ליפטרו בהם כלים עיין מה שכתבתי לעיל בגמרא ליישב. בתוד"ה וממונך לאו דוקא גבי בור וכו' לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דהאי וממונך הוי קושית דמ"ש שור וקאי זה אשור א"ש דהוי דוקא ממונו וכן לגבי אש כתב רש"י לקמן (דף כ"ב) דאם הדליק בגחלת שאינו שלו פטור וא"כ באש נמי ממונו דוקא והתוספת לשיטתייהו דבאש אם הדליק באש של חבירו נמי חייב א"כ בע"כ דממונו לאו דוקא ונהי דהכא הוה מצו לפרש כמו שכתבתי אבל משום אש בע"כ לומר דממונו לאו דוקא וק"ל. ברש"י ד"ה כחו גופו והיינו אדם גופא וחייב, לכאורה משמע דמפרש דזה הוי האב דאדם אבל באמת אי אפשר לומר הכי דא"כ לא משכחת תולדות למבעה לרב דסובר מבעה זה אדם ובמתני' הא אבות קתני גם אמבעה ומכלל דאיכא תולדות וכ"כ הפנ"י דמטעם זה אי אפשר לומר דהיינו אב וברי"ף מפורש דהם תולדה דאדם עיי"ש ובע"כ שגם כוונת רש"י הכי הוא דרק לענין החיוב דמיא זה לגופו אבל הוי תולדה וק"ל. ברש"י ד"ה אי בתר דנייח אחר נוח הרוק לארץ הזיקו שהוחלק אדם בהם ע"כ, מלשון הוחלק בהם שכתב רש"י משמע דבהם רק הוחלק אבל ההיזק בא ע"י הקרקע שנחבט בה והכי דייקו נמי התוס' לקמן (דף כ"ח) ודף ה' מלשון הוחלק דנקיט במתניתין שם דלא בהם עצמו הוזק אבל הכא באמת אי אפשר לפרש הכי ברש"י דא"כ פטור לגמרי לרב דסובר דלהבלו ולא לחבטו דחבט קרקע עולם וגם לעיל בע"א גבי אבנו סכינו ומשאו הקשו התוספת בד"ה בין לרבי דאמאי חייב לרב ומשני משום דחבטא הוי דידי' פי' שהוזק בעצם התקלה וא"כ ה"נ הוי בע"כ דמיירי שהוזק בעצם הכיחו וניעו והוחלק בהם שכתב רש"י הכוונה דבע"כ דמיירי שגם ההחלקה בא ע"י המים נמי שבהם הוחלק וגם הוזק דאי הוחלק בדבר אחר והוזק בהם א"כ הוי פטור לגמרי דגזה"כ הוא בבור ונפל שמה שור דנפל מעצמו ולא כשהוחלק ע"י דבר אחר ונפל וכמ"ש התוספת לקמן דנ"ד ע"ב וגם לקמן (ד"ו ע"א) בתוד"ה לאתויי בור המתגלגל דאם חפר בור ובא אחר ודחף וכו' אין סברא שיתחייב בעל הבור ועכ"פ לא עדיף משור שדחף חבירו לבור דאין חייב בעל הבור בכל ההיזק ולכן הוכרח לפרש דבע"כ שגם ההחלקה נמי היה ע"י תקלה זו גופא והכל בא ע"י תקלתו ומסבתו ולפ"ז מה שכתב רש"י והוחלק בהם לא למעוטי ההיזק שדוקא הוחלק ולא הוזק אלא לאוסופי בא שההחלקה נמי היה על ידי זה אבל ההיזק ודאי שהוזק בהן גופא וז"ב ובשמ"ק ראיתי שהקשה באמת למה חייב כאן לרב דסובר חבטה קרקע עולם ולמה שכתבתי מיושב דודאי מיירי הכא שבאמת ההיזק היה על ידי התקלה ולא על הקרקע וכמ"ש ודו"ק בתוד"ה כיחו וניעו פי' הקונטרס מי האף וקשה לר"ת דבנדה קתני כיחו וניעו ומי האף וכו' לכאורה היה אפשר לדייק ולחלק בין לשון רש"י דקאמר ליחת החוטם ובין לישנא דש"ס במתניתין דנדה. דקתני מי האף ולומר דמי האף וליחה הם שני דברים ליחת החוטם הוי ליחה עבה והיא הנקראת ניעו ומי האף הוי ליחה צלולה כמו מים הנגרים לפעמים מן החוטם ומשו"ה נקראת מי האף משום צלולה כמים ואין זה ליחת החוטם הרגילים לצאת מן החוטם כמו ליחה עבה כן היה אפשר לומר לפי שינוי הלשון מרש"י ללישנא דמתניתין, אבל להמעיין בסוגיא דנדה אי אפשר לומר כן דהנה התם קאמר רב דמי האף דקתני במתניתין היינו בנגררים דרך פה ומשום צחצוחי רוק הוא דמטמא ואי אמרת דניעו הוי נמי מה שיוצא מן החוטם הו"ל לפרש כן גם אניעו דקתני קידם והכי הול"ל ניעו בנגררים דרך הפה אע"כ דניעו הוי לא מה שיוצא מן החוטם כ"א מן הפה ממש ולפ"ז איפוא קושית ר"ת יהיה לא מלשון דמתניתין דקתני נמי מי האף בהדי ניעו וכמ"ש התוס' דזה אפשר ליישב כמו שכתבתי אלא הקושיא יהיה מדברי רב מדמפרש למי האף ולא לניעו ואפשר שגם התוספת סמכו עצמם נמי על דברי רב ודו"ק. ברש"י ד"ה בחצי נזק צרורות וכו' דקיי"ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס ואע"ג דפלגא נזקא של נגיחה הוי קנס האי פלגא נזקא הוי ממונא וכו' פד סוף הדבור עיי"ש הרי שפירש דההלכתא היה על זה דממונא הוא וכבר הרעישו ע"ז הראשונים והאחרונים, ובשמ"ק כתב שקושיא שאין עליו תירוץ הוא דהא הכא אליבא דרב פכא קיימינן ואיהו הא סובר דגם פלגא נזקא דקרן הוי ממונא וא"כ למאי הוצרך על זה ההלכתא לחצי נזק צרורות ולכן מחקו מן הש"ס דהכא דהלכתא גמירי דממונא הוא ולא גרסי כ"א דהלכתא גמירי לה ופירשו דההלכתא איצטריך לחצי נזק פי' שאינו משלם יותר מחצי נזק וגם ברש"י יפרשו דודאי ההלכה לא איצטריך אלא אחצי נזק והא דכתב רש"י דממונא הוא בא ליתן טעם למה אינו נחשב תולדה דקרן מאחר שאינו משלם אלא חצי נזק על זה כתב דהיינו משום דממון הוא וכדמסיק האי פלגא נזקא ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל והא דמסיק הש"י אח"כ דמשו"ה הוי תולדה דרגל דמכח הרגל אתי לפ"ז יהיה הכוונה כן דמשום דהוי ממונא הוא נתינת טעם למה שאינו תולדה דקרן אבל אכתי הא לרגל נמי לא דמי דרגל כוליה נזק משלם וזה חצי נזק וא"כ הוי לה להיות תולדה בפני עצמו ואמאי קרי לה תולדה דרגל על זה נותן טעם משום דמכח רגל קאתי, אכן לבד שתחלת לשון רש"י מה שכתב דהלכתא גמירי דממונא ולא קנס משמע דההלכה בא ע"ז דממונא ולא קנס לענ"ד עוד יש נמי להוכיח דרש"י לשיטתו בע"כ מוכרח לפרש כן דההלכה הוא רק לממונא לחוד ולא על חצי נזק דהא לקמן (דף י"ז ע"ב) קאמר הש"ס אי כחו כגופיה כוליה נזק בעי לשלומי ואי לאו כגופו אפילו חצי נזק נמי לא ומשני דלעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה ורש"י בד"ה חצי נזק נמי לא כו' פי' דהא לא מצינו כאורחיה דמשלם חצי נזק ומשמע מזה דאי הוי מצינו לפעמים שגם בדבר שאורחיה משלם חצי נזק אע"ג דיש נמי דברים שמשלמים נזק שלם מ"מ כיון דיש נמי כאורחיה דאינו משלם כ"א חצי נזק לא הוי קשה לן מצרורות דהוה סברא לומר דעכ"פ כיון שכחו הוא רק חצי נזק הוא דמשלם ורק עיקר הקושיא הוא משום דכאורחיה לא מצינו חצי נזק וא"כ יקשה לרב פפא דס"ל פלגא נזקא ממונא הוא א"כ סובר דקרן נמי הוי אורחיה וכמ"ש התוספת לקמן (דף ט"ו ע"ב) דלרב פפא הוי קרן אורחיה והרי מצינו שגם באורחיה משלם חצי נזק וא"כ לא איצטריך לרב פפא ההלכתא לחצי נזק דהא ודאי שבלא ההלכתא הוי ידעינן נמי דחצי נזק, הוא כיון דמצינן שגם בכאורחיה חצי נזק ובע"כ דלרב פפא ההלכה לממונא הוא דאתי הן אמנם דראיה זאת יש לדחות לפי מה שכתבתי לקמן (דף י"ו) לחלק בין אורחיה דקרן לאורחיה דרגל דברגל הוי אורחיה ממש ובקרן רק שינוי לא הוי אבל אורחיה נמי לא הוי וצרורות הוי אורחיה ממש כמו רגל וא"כ יש לומר דכוונת רש"י הוא דלא מצינו באורחיה כי האי דהוי אורחיה ממש דמשלם חצי נזק וא"כ גם לרב פפא איצטריך ההלכתא לחצי נזק, מ"מ אכתי גם בלא ראיה מן החוץ נמי אין נוח לי לפרש ברש"י דההלכה הוא רק לחצי נזק דמלשונו מוכח דההלכה הוא לממונא וכמו שכתבתי וא"כ עלינו לתרץ הקושיא כיון דהכא לרב פפא קיימינן דסובר פלגא נזקא נמי ממונא ולמה איצטריך לפי זה ההלכה לצרורות. והנה אחר העיון והדיוק בדברי רש"י מצאתי פתרון להחדה הסתומה הזאת והוא דלקמן (דף ט"ו ע"ב) במה שאמר רב פפא פלגא נזקא ממונא פרש"י התם דנ"מ דאי מודה ואח"כ באו עדים לא מיפטר והמפרשים צווחו ע"ז מי הכריח לרש"י לפרש במודה ואח"כ באו עדים דבזה הוי פלוגתא לקמן (דף ע"ה ע"א) ולא פירש במודה מעצמו ממש ולא באו עדים אח"כ דהוי נמי פטור, ומפני חומר הנושא נ"ל להסביר ולתת טעם בזה דזה ודאי שגם לרב פפא דסובר דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אין הפירוש שסתם שוורים הוחזקו נגחנים דאי אפשר למימר הכי דהא חזינן במציאות שאין הדבר כן ועוד דאי נימא שרובן עלולים לנגוח א"כ בדלא אייעד למה חסה התורה שלא לשלם כ"א חצי נזק מאי שנא אייעד מלא אייעד כיון דרוב שוורים הוחזקו לנגוח הוי זה כמו אייעד אלא ודאי דבאמת רוב שוורים לא הוחזקו לנגוח רק דאם נגח אז אמרינן שאין זה משונה שעשה דבר כזה שאין זה בטבעו כלל אלא בטבע השוורים נמי לנגוח וכשנגח עשה דבר שבטבעו ובזה פליגי דמ"ד קנסא ס"ל דבחזקת שימור קיימי וכשנגח עשה דבר המשונה ורב פפא סובר דאין זה משונה אבל בחזקת נגחן נמי לא הוי והכי משמע נמי לשון הש"ס סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ואי הכוונה שהוחזקו לנגוח הכי הול"ל סתם שוורים בחזקת לאו שימור אלא ודאי דרק בחזקת שימור לא קיימי אבל בחזקת נגחן נמי לא קיימי והיינו דוקא בדלא אייעד אבל בדאייעד הוחזק נגחן וכיון שגם לרב פפא סתם לא הוי בחזקת נגחן א"כ לא נוכל לומר שמה שמשלם הוי זה ממון ממש דומה לנזקי שן ורגל כיון דאינו דומה להם דבשן ורגל הוחזק לכך וכאן לא הוחזק וכיון שאינו בחזקת נגחן לא הוי ליה כל כך לאסוקי אדעתיה אע"כ שגם לדידיה נדנוד קנס יש בזה רק כיון שאינו משונה לגמרי וקצת הוי ליה לאסוקי אדעתיה משו"ה לקנס ממש נמי לא דמי ולהכי הכריע רש"י כן דלענין מודה מעצמו ממש כיון דהודאה גמורה הוא וליכא למימר בזה דמשוה ביעתותא דעדים אודה דומה הוא לקנס ליפטר בהודאה אבל במודה ואח"כ באו עדים שבזה יש מקום לחייבו עפ"י דין מטעם הגדת העדים ובשגם דיש לומר דמשום ביעתותא דעדים שהיה יודע שיש עדים ויבואו להעיד ומשו"ה אודי ונהי דבקנס גמור גם בכה"ג נמי פטור מ"מ פלגא נזקא שלא דמי לקנס ממש חייב בכה"ג, ודוגמא לדבר זה נמצא בשמ"ק במה שהביא בשם הראב"ד ז"ל שחצי נזק של תם משלם ע"פ עצמו ואינו דומה לשארי קנסות ותמהו עליו מסוגיא דלקמן (דף ט"ו) דהקשה שם למ"ד קנסא ממה שאמרו המית שורי וכו' וכן אמרו לקמן בפרק דו"ה אי תם הוי מודינא ומפטרנא וכתב השמ"ק ליישב ולחלק שבפלגא נזקא הב"ד אומרים לו שלם אלא שאין כופין אותו ובשארי קנסות אין אומרים לו שלם כלל ועיי"ש מה שכתב עוד נ"מ וחילוקים בין קנס דפלגא נזקא לשארי קנסות וא"כ נימא דאף רש"י ז"ל סובר גם ברב פפא לחלק בין קנס דפלגא נזקא לשארי קנסות לענין זה נמי שבשארי קנסות גם אם הודה ואח"כ באו עדים נמי פטור ואילו בפלגא נזקא חייב בכה"ג כשהודה ואח"כ באו עדים אבל במודה מעצמו ממש פטור בפלגא נזקא נמי ולהכי דייק רש"י לכתוב דנ"מ במודה ואח"כ באו עדים שלא מיפטר בהודאתו לרב פפא אבל בלא באו עדים איה"נ שגם לרב פפא פטור בהודאה ויהיה איך שיהיה הטעם ברש"י עכ"פ זה שפתי רש"י ברור מללו דדוקא במודה ואח"כ באו עדים הוא דפטור לרב פפא ומשמע דאילו במודה מעצמו ולא באו עדים אח"כ מהני ההודאה לפטור אפילו לרב פפא וא"כ איצטריך שפיר ההלכה בחצי נזק צרורות דממונא ממש הוא כרגל עצמו ואפילו בהודה ולא באו עדים נמי חייב, ואולי דזהו גופא מה שהכריח לרש"י לחלק בזה לרב פפא בין מודה מעצמו ולא באו עדים לבאו עדים אח"כ דמשום שלפניו היה הגרסא כאן דהלכתא גמירי לה דממונא הוא כמו שהיה כתוב כן בכל הספרים קודם שמחקו דרק משום קושיא זאת הוא דמחק זה כמ"ש השמ"ק ולרש"י לא היה ניחא לשבש הגירסא, ולכן היה קשה לו דבאמת למה הוצרך ההלכה על זה דממונא לרב פפא ומכח זה הוכרח לחלק פלגא נזקא אם כי ממונא הוא לדידיה אבל לאו ממון ממש הוא ודוקא בבאו עדים אח"כ הוא דחשוב כממון אבל אם לא באו עדים מיפטר בהודאה גם לרב פפא ושפיר איצטריך ההלכתא דצרורות הוי ממון גמור וחייב בהודאה לעולם אפי' אם לא באו עדים ועיין מה שכתבתי עוד לקמן דט"ו ודי"ז. בגמרא לרבא דמיבעי ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר והקשה המהרש"א דא"כ מנ"ל דלרב פפא משלם מן העליה דילמא לא פליג בזה עם רבא וסובר נמי כוותיה בזה דמגופו משלם וקרי ליה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר עיי"ש, ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי דלק"מ דבאמת מצד מעלה אחת דדמיא לרגל אכתי אי אפשר עוד לקרות אותה תולדה דרגל כיון דבחד צד דמיא נמי לקרן דמשלם חצי נזק כקרן ואי אפשר לקרותה תולדה דרגל כ"א כשמצינו דלרגל דמיא יותר מלקרן ולכן בשלמא לרבא דסובר פלגא נזקא קנסא אפילו אי נימא דמגופו משלם הוי ודאי תולדה דרגל ולא דקרן משום מעלה דלפוטרו ברה"ר דבזה הוי דומה לרגל בשני צדדים ממונא ולא קנס כרגל ולפוטרו ברה"ר כרגל ולקרן אינו דומה כ"א בחד צד בחצי נזק, ואין לומר דגם לקרן דמי בשני צדדים חצי נזק כקרן ומגופו כקרן דכבר כתוב בשמ"ק דלפי הבעיא של רבא ס"ד דמגופו וחצי נזק הכל צד אחד דהא בהא תליא משא"כ לרב פפא דגם פלגא נזקא דקרן הוי נמי ממונא א"כ אי נימא דמגופו משלם לא נשאר כ"א צד אחד דדמי רגל לפוטרו ברה"ר וצד אחד לקרן בחצי נזק ואין כאן צד המכריע לקרותה תולדה דרגל יותר מתולדה דקרן ואין לומר דאפי' בלא צד מכריע נמי מסתבר יותר לומר שהיא תולדה דרגל משום דמכח רגל קאתי וכמ"ש רש"י דזה אין טעם כ"א למה לא הוי תולדה בפני עצמו אבל שיהא היא המכרעת נגד צד דקרן אין מועיל זה וכמו דאין מועיל להיות נשיכה תולדה דשן אע"ג שע"י שן אתי וא"כ אכתי יקשה למה היא דוקא תולדה דרגל ולא דקרן משו"ה הוכרח לומר דלרב פפא הוי משלם נמי מן העליה ואכתי יש צד המכריע נגד קרן וז"ב, ושוב ראיתי שבעיקר הקושיא כבר הקדימו למהרש"א בשמ"ק והתירוץ הוא כעין שכתבתי והנאני שכוונתי לדעת הגדולים בתוד"ה אמאי קרי לה רגל לפוטרו ברה"ר אע"ג דדמי לרגל כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמו עכ"ל, הסבר הדברים דלהכריע שיהא נקרא תולדה דשארי אבות ולא דקרן אין די במה שמכח רגל הוא אתי וכמו דלא אמרינן דנשיכה הוי תולדה דשן משום שע"י השן קאתי ויותר היה לקרותה תולדה דקרן כיון דשוי לה בשיעור התשלומין דחצי נזק הוי בשניהם רק לאחר שזה ידענו דתולדה דקרן לא הוי אכתי נצרך לתת טעם למה בחרו לקרותה תולדה דרגל ולא של שארי אבות הדומין לרגל בלשלם מן העליה ולפוטרו ברה"ר או שם בפני עצמה היה צריך לקרותה ועל זה מהני טעם משום דמכח רגל אתי שתהא נקראת תולדה דרגל ואע"ג שרש"י כתב טעם זה היינו נמי כוונתו לזה דעל מה נקראת רגל ולא שם בפני עצמה וכמו שכתבתי שם:
דף ד.
בתוד"ה כשהזיק חב המזיק לא היינו כשהזיק קמא וכו' פי' דלא יוכל לומר דהיינו כשהזיק קמא דהא מתניתין זו במועדין מתחלתן קא מיירי וא"כ איך אפשר לומר דכשהזיק אתי לרבויי קרן דהא לא מיירי בתמין מתחלתן ומשו"ה הוכרחו לפרש דהיינו מאידך כשהזיק דמתניתין השניה הוא דמרבה לה וק"ל. בתוד"ה כראי אדם כתבו דבכפר לא מיפטר מטעם קלב"מ ועיין במהרש"א ומהר"ם מה שכתבו בזה דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה כ"א בממון אחר שהזיק בשעת חיוב מיתה אבל באותו ממון שמחויב מיתה עליה לא מיפטר עיי"ש וכבר הפיר הפנ"י אשר מכמה מקומות בש"ס מוכח דאפילו בכה"ג שייך קלב"מ, ונ"ל כוונת דבריהם דדוקא בכופר אמרינן דלא מיפטר והוא משום דקיי"ל כופרא כפרה הוא ואין זה בעד ההיזק שהפסיד ליורשים ולהכי לא שייך בזה דליפטר משום קלב"מ דהא הטעם דאמרינן בכ"מ קלב"מ מכדי רשעתו הוא דילפינן לה דלא עבדינן ביה תרי רשעיות והכא הוי אכתי רשעה אחת דהמיתה והכופר שניהם באים לכפר ולא בעד תשלומי ההיזק וכל זמן דלא משלם הכופר אפילו רשעה אחת לא עבדינן בזה דהמיתה לחוד הוא חצי כפרה ורק כשישלם את הכופר בצירוף המיתה אז נגמר רשעה האחת וכמיתה אריכתא היא דבשלמא אם הכופר היה בא בעד תשלומי ההיזק אז היתה שפיר שתי רשעיות המיתה הויא רשעה אחת בשביל הכפרה והתשלומין הוא בעד ההיזק ובזה הוי אמרינן שפיר קלב"מ אבל כיון דגם כופרא כפרה הוא וגזה"כ הוא דלא מתכפר כ"א ע"י מיתה וכופר כאחת א"כ כל זמן דלא שילם את הכופר לא נתקיים בו אפילו רשעה אחת, ומ"ש ע"ז בגהש"ס מרש"י דלקמן (דף י') ע"א) שציין דאש פטרינן מטעם קלב"מ נתרץ לקמן בעז"ה ועיין מה שכתבנו שם בארוכה וגם בחדושינו דלקמן (דף כ"ו ע"א) מזה:
דף ד:
בתוד"ה ואימא מבעה זה המים וכו' א"נ בתר דנחו ולא דמי לבור פי' דאי הוי דמי לבור לא שייך לומר דמבעה היינו מים כיון דדמי לבור ובור הא תני לה ומה צריך למיתני תו מבעה משו"ה פירשו דמיירי בתקלה כזאת דלא דמי לבור כגון פותקין ביבותיהן דאמרינן לקמן דלא דמי לבור משום דהנך ברשות ובור שלא ברשות ומקשה תו דהא אכתי במה הצד אתי וא"כ אכתי אמאי צריך למיתני זה לאב בפני עצמו ועל זה כתבו דאפ"ה הוי אמינא דאיצטריך לכותבו לחייב כלים זהו פירושו של דברי התוספת, ואמנם המעיין ברש"י ד"ה אימא מבעה שכתב וז"ל שאם שופך אדם מימיו לרה"ר ובא אחר ונטנפו כליו חייב השופכן עכ"ל הרי שדייק דדוקא כשנטנפו כליו חייב ולא כשהוזק בגופו דהיינו לרב דוקא דסובר דבהיזק דגופו פטור משום דקרקע עולם הזיקתו ולמה לא פירש סתם דחייב ואפילו בהיזק גופו ואתיא נמי כשמואל, ונראה ברור דהיה קשה לו דלשמואל דסובר דכל תקלה הוי בור א"כ היינו בור וכבר תני לה במתניתין וגם לפרש דהיינו פותקין ביבותיהן דלא דמי לבור כיון דברשות הן לא ניחא ליה נמי דסוף סוף כיון דבמה הצד עכ"פ מרבינן זה א"כ אכתי לא צריך למיתני תו מים במתניתין ופליג בזה עם תוספת דסבר דכיון דלא כתיב זה מפורש רק דאתי במה הצד הדר תני לה תו בפירוש ורש"י סובר דזה אי אפשר דכיון דעכ"פ במה הצד מרבינן הוי זה ככתיב מפורש ומאי צריך תו למיתני מים ומשו"ה פירש דהיינו דוקא לרב דסבר כל תקלה דלא אפקרינהו משור למדנו וחייב בנזקי כלים ופטור בנזקי גופו ולזה איצטריך שפיר למיתני מים אע"ג דהיינו שור דמשור לא למדנו שכן כוונתו להזיק וכדמפרש נא הרי השור כהרי המבעה ודו"ק:
ברש"י ד"ה מטמא תרומה ולא נתברר לי למה דייק ש תרומה דוקא הא הוה"ד אם טימא חילין של חבירו נמי חייב והנה במתניתין דגיטין שם פרש"י נמי וז"ל המטמא טהרותיו של חבירו כגון תרומה עיי"ש ושם קשה ביותר על מה שפירש תרומה דוקא דהתם יש נמי הכרח מן הסוגיא דמתניתין מיירי בחולין דעביד התם צריכותא למיתני הנך כולהו מטמא מדמע ומנסך וקאמר דאי אשמועינן מטמא וכו' ואי מדמע משום דשכיח וכו' וקשה אכתי ליתני המדמע והמנסך ולא בעי מטמא דאי תימא במדמע משום דשכיח מנסך יוכיח ואי תימא במנסך משום דקלב"מ מדמע יוכיח, וצ"ל בע"כ דנהי דמטמא תרומה הוי ידעינן מזה דההפסד הוא יותר מרובה מן מדמע וכיון דמדמע חייב כ"ש מטמא תרומה אבל במטמא חולין דההפסד הוא יותר פחות גם ממדמע דבמדמע אינו חזי אלא לכהנים. וליכא לוקחים כולי האי כמו במטמא חולין דחזי גם לישראלים בטומאתם ולכן לא נוכל למילף דמטמא חילין חייב ממדמע ולהכי איצטריך מטמא דמיירי במטמא חולין שחייב ג"כ וכמ"ש בהגהות מים חיים להפר"ח, ואין להקשות ממ"ש התם ואי תני הני תרתי משום דהפסד מרובה אבל מדמע דהפסד מועט אימא לא ואי איירי במטמא חולין א"כ מדמע מפסיד טפי דהא חולין חזיא לכו"ע למי שאין אוכל חולין בטהרה ולמי שאוכל חולין בטהרה חזיין נמי בימי טומאתו ומדמע הוי הפסד טפי שאינו מותר רק לכהנים דיש לומר דודאי אי לא הוי תני כ"א הנך תרתי אז הוי מוקמינן דמטמא דמתניתין היינו מטמא תרומה וממילא לא הוה ידעינן מדמע מיניה אבל כיון דתני מדמע בהדיא בע"כ דמטמא היינו חולין דאי תרומה לא איצטריך תו מטמא דממדמע ומנסך הוי ידעינן לה וכמו שכתבתי וא"כ תמוה לשון רש"י שפי' דמטמא היינו תרומה, אכן התם אפשר עוד לדחוק ולומר דכגון תרומה דכתב רש"י לא קאי זה אמטמא טהרותיו אלא תרי: מילי קאמר טימא טהרותיו של חבירו דהיינו חולין וכגון תרומה כלומר דבתרומה נמי מיירי ונתכוון למ"ש בסמוך התם דמתניתין תרתי קאמר אי תרומה משום דפסיד לה ואי תולין משום דאסור לגרום טומאה וכן משמע מפירוש התורי"ד שם, אבל ברש"י דהכא שלא הזכיר כ"א תרומה לחוד ולא הזכיר כלל טימא טהרות קשה מאי שנא תרומה דנקיט ונ"ל דרש"י הכא אזיל לשיטתו שכתב בסמוך דלא כל לפרש דמנסך היינו שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קא מאסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו הרי דסובר שכל היכא דאפשר למיזבן לא חשיב ליה הפסד וגם שם יקשה באמת דמאי שנא מדמע דחשיב ליה הפסד אע"ג שיכול למוכרה נמי לכהן וצריך לחלק דהתם כיון שכהנים מועטים הם וגם אין רגילים לקנות מאחרים מפני שיש להם די מחלקם ואין לוקחים כ"א כאשר יזדמן להם בזול משו"ה חשיב הפסד משא"כ יין נסך שעכו"ם רובא דעלמא וגם צריכים הם לקנות לא מיתזלי בהכי כי ימצאו הרבה לוקחים ולכן ה"נ בטימא טהרות לא נוכל לחשוב זה להפסד כיון דחזו בימי טומאתם גם לכהנים גם לישראלים ויש הרבה לוקחים ובכן דמיא זה ליין נסך דלא חשיב זה הפסד משא"כ בגיטין דהתם הביא עיקר הפלוגתא דמנסך והביא גם דברי שמואל דסובר דמנסך היינו מערב ולדידיה בע"כ דגם מערב יין נסך אע"ג שיש הרבה לוקחין אפ"ה חשיב הפסד וממילא דלדידיה הוי נמי מטמא טהרות חשיב הפסד ולהכי פירש התם שני הדברים מטמא טהרות דהיינו חולין וכגון תרומה דאליבא דמ"ד מנסך ממש דלדידיה צריך לומר דמערב לא חשיב הפסד כמ"ש רש"י הכא ממילא שגם מטמא טהרות לא חשיב הפסד וצריך לומר לדידיה דהיינו מטמא תרומה ולמ"ד מנסך היינו מערב הרי מוכח דאפילו בכה"ג חשיב הפסד ממילא דגם מטמא טהרות חשיב הפסד. ועוד יש לומר טעם אחר מה שהכא לא הזכיר כ"א מטמא תרומה והתם בגיטין הזכיר שניהם דזה ודאי דמטמא טהרות לא חשיב הפסד כיון דיש הרבה לוקחים ודמיא ליין נסך רק אפ"ה למ"ד דהוי קנסא אפשר לומר דאפ"ה קנסו גם בכה"ג משים שאסור לגרום טומאה לחולין ומשו"ה קנסוהו שישלם אפי' בכה"ג דהוי הפסד מועט והתם למ"ד קנסא קאמר וכמש"ש להדיא משו"ה נקיט גם מטמא טהרות משא"כ הכא ודאי ליכא למימר דהוי קנסא דרבנן דהא ר' חייא חשיב לה באבות ומילתא דרבנן לא שייך לקרותם אבות וכיון שעיקר החיוב מדינא קאמר הכא משו"ה דייק לפרש דמטמא תרומה דזה הוי הפסד שחייב גם מדינא אבל טהרות לא חשיב הפסד מדינא ודו"ק היטב כי הדברים נכונים. ברש"י ד"ה ומנסך וכו' ומנסך את היין ליכא למימר שנסכו ביין נסך שזרק בו דלא קא מחסריה ולא מידי וכו' עכ"ל, ולא דמי למדמע דחשיב ליה הפסד אע"ג שגם התם מצי למכור לכהנים אפ"ה כיון שאינו יכול למכור לכל העולם חשיב הפסד דכבר כתבתי בדבור דלעיל לחלק דהתם שאני כיון שכהנים מועטים הם וגם אין רגילים לקנות מפני שיש להם די מחלקם ומשו"ה אין לוקחים כ"א בזול משא"כ יין נסך שעכו"ם רובא דעלמא וגם צריכים הם לקנות לא מיתזלי בהכי כי ימצא הרבה לוקחים. בא"ד דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו ע"כ הרי להדיא מדבריו דלא נאסר כל התערובות ואילו בגיטין (דף נ"ב ע"ב) ברש"י ד"ה מערב יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה ע"כ, הרי דסובר דכל התערובות נאסר בהנאה, והן אמנם אינני מתמה על הסתירה שברש"י גופא מהכא להתם משום דבאמת יש פלוגתא בזה אי כולו אסור או ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו ולכן במקום אחד פי' רש"י למ"ד כולו אסור ובמקום השני למ"ד דימכר וכו' רק אני תמה מה שאני רואה בזה חילוף המ"ד דהנה במסכת ע"ז (דף ע"ד) פליגי ת"ק ורשב"ג דת"ק סובר דכל התערובות נאסר ורשב"ג סובר ימכר לעכו"ם חוץ מיין נסך שבו ושם בגמרא פוסק רב כת"ק ושמואל כרשב"ג דימכר לעכו"ם עיי"ש ולפ"ז בסוגיין דקאי הכא למ"ד מנסך ממש דהיינו רב דסובר הכי בגיטין הו"ל לרש"י לפרש דנאסר כל התערובות והתם בגיטין דמפרש למ"ד מערב דהוא שמואל דאיהו סובר להדיא הלכה כרשב"ג א"כ אין נאסר כל התערובות והן אמנם דלשון הש"ס בגיטין דקאמר התם דאי אשמועינן מנסך משום דקא פסיד לגמרי משמע כפרש"י התם דכולו אסור אבל קשה דהא שמואל פוסק להדיא כרשב"ג ואולי יש לומר משום דבירושלמי דגיטין שם, איתא באמת להיפך דרב סובר דמנסך היינו מערב ולפ"ז צריך לומר דשמואל בר פלוגתיה יסבור מנסך ממש ולפ"ז נוכל לומר דלרש"י היה לו הגרסא הירושלמית ולכן מכוון פירושו ממש דהתם מפרש אליבא דמ"ד מערב דהוא רב ואיהו סובר בע"ז דכולו אסור משו"ה מפרש התם דכולו אסור והכא דמפרש אליבא דמ"ד מנסך ממש דהוא שמואל משו"ה פירש כאן דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו וכמו שסובר כן באמת בע"ז שם. אלא דשוב חזרתי מזה דהא בגיטין שם ברש"י ד"ה ולמאן דיליף קנסא מקנסא כתב דהיינו רב דאמר מנסך ממש וכו' ומלשון זה משמע דסובר כגרסת הש"ס דידן דרב סובר מנסך ממש ועוד דמלבד קושיתי על חילוף המ"ד קשה קושית הש"ג שהקשה בסוגין על רש"י גופא דאיך יפרש כאן דיין נסך ביין כשר אינו אוסר בהנאה ואיהו גופי' בפרק בתרא דע"ז פסק דיין נסך עם יין כשר אסור בהנאה בכל שהוא עיי"ש, ואפשר לומר בזה ישוב אמיתי דהא מ"ד דיין ביין אינו בטל ואסור כולו בהנאה אינו אלא דרבנן ומשום חומרא דיין נסך אבל מה"ת אפילו נפל רוב יין נסך במיעוט יין כשר כיון דאינו נהנה מגוף האיסור מותר למוכרו חוץ מדמי יין נסך ואין כאן נהנה ולפ"ז הכא דאבות קא חשיב ואבות אינם אלא מה דכתיבי באורייתא בהדיא שפיר כתב רש"י דאם לא הוי כ"א כשנסכו ממש דאילו נתערב יין נסך מצי למוכרו דודאי דבר תורה הכי הוא דרשאי למוכרו משא"כ בגיטין שם דמיירי לענין דינא אם חייב לשלם בהיזק כזה שפיר כתב דאסור כולו דודאי רבנן אסרוהו התערובות לשיטת רש"י וממילא חייב לשלם וזהו אמת ויציב. תוד"ה ועדים זוממין פירש ריב"א וכו'. עיין במפרשים שנדחקו ליישב מה רצה הריב"א בזה ואכן כוונתו פשוט דקשיא ליה מה שייך למיתני עדים זוממין בהדי אבות נזיקין והלא לא עשו שום היזק דאילו שילם כבר על פיהם פטירי דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואלא דלא שילם עדיין וא"כ לא עשו עוד שום היזק לכך פירש הריב"א דאפילו שילם נמי חייב וק"ל. בא"ד ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מקו"ח מחייבינן להו וכו' ונ"ל להוכיח דגם הרמב"ם סובר כהר"י דהנה לשני הטעמים שכתבו התוספת דלגבי ממון אמרינן נמי כאשר עשה היה נראה דבמלקות לא אמרינן כאשר עשה דטעם דאפשר בחזרה ודאי דלא שייך במלקות וטעם דעונשין מן הדין נמי לא שייך דפשיטא דבמלקות אין עונשין מן הדין ולפי"ז יש להבין סברת הרמב"ם (בפ"כ מהלכות עדות) שכתב להדיא דבמלקות אמרינן נמי כאשר עשה וראיתי שגם מפרשי הרמב"ם תמהו על זה, וכתבו שלזה נתכוון הראב"ד ז"ל בהשגתו שם שכתב דשבוש הוא זה עיי"ש, ולענ"ד נראה מכאן ראיה עצומה למה שהעלה הישועות יעקב בתשובותיו (חאה"ע סי' כ') שדעת הרמב"ם הוא דכל היכא דבלאו הכי יש איסור מן התורה אז יש כח ביד הקל וחומר לחייבו מלקות דדוקא שתי פעולות דהיינו לאסור איסר ולחייב מלקות הוא דאין ביד הקל וחומר עיי"ש, ובעיקר החילוק ראיתי שהובא כבר בשם המ"מ שמחלק נמי בהכי, ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם דלענין כאשר זמם דלא בעינן הקל וחומר, כ"א לחייב העונש דהאיסור הא מפורש בתורה מקרא דלא תענה ובכה"ג שפיר עונשין גם מן הדין ולכן ממילא דאמרינן בהו כאשר עשה דענשינן מקל וחמר הרי מוכח דהרמב"ם סובר נמי כפי' הר"י, אלא דיש לומר דטעם הרמב"ם לגבי מלקות משום דסובר כסברת החנוך (מצוה תקכ"ג) דמשו"ה אין עונשין מן הדין בנפשות שמאחר שאלקים נצב בעדת אל ואילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב"ה להב"ד ויסכימו להרוג את זה וכיון שנהרג בע"כ שחייב מיתה והלכך אין לעדים משפט מות וטעם זה אין לומר בממון ובמלקות והכסף משנה הביא שם טעם זה על הרמב"ם ולפלא שלא זכר שכבר הקדימו החנוך בזה ולפי"ז אין מוכח ההוכחות הללו שהוכחתי בזה לא שהרמב"ם מחלק כחילוק הישועת יעקב ולא שסובר כשיטת הר"י ודו"ק. ברש"י ד"ה תנא ליה שו"ח והשואל וכו' והא דנקט והשואל לאו דוקא דהא לא משכחת ביה דנפטר לא בטוען טענת גנב וכו' ע"ש, ואין להקשות דהא גם בשואל משכחת דנפטר בטוען טענת גנב כשהוא בבעלים וכמ"ש התוספת לקמן (דף נ"ז ע"ב) דגם שואל פטור בכה"ג דבכה"ג דהפטור מתחלה היה משום בבעלים כי נמצא אח"כ שהוא בידו לא היה חיובו משום גנב כ"א משום שואל דדוקא בשו"ת כי טעין טענת גנב הוי כגנב משום דהפטור היה על ידי גניבה דטעין משא"כ בשואל דהפטור לא היה משום דטעין טענת גנב כ"א משום דהוי בבעלים ולכן בכה"ג לא הוי כגנב אלא שואל הוא דהוה להתחייב בכולו ולא גנב וק"ל, ולולי פרש"י הייתי מפרש דמשו"ה הוי גנב בכלל שו"ח משום דבפרשת שו"ח גופא כתיב דין דגנב דהכי כתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב וגו' משא"כ בפרשת שואל לא כתיב דין דגנב אלא דלפי"ז יקשה למה הוי גזלן בכלל שו"ח וצריך לומר בע"כ כרש"י דעל הפטור קאי משום דשו"ח נפטר בטענת גנב וגזלן ודו"ק. (דף ה' ע"א) בגמרא עדים זוממין דממונא הוא ליתני סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין עפ"י עצמן הקצוה"ח וסי' ש"ן סק"ב) הקשה דהא בבאו עדים ואח"כ הודה מעצמו ודאי חייב אליבא דכו"ע וא"כ היכי משכחת מודה בקנס בעדים זוממין דמאי אמרי בהודאתם הוזמנו בב"ד של פלוני וא"כ כבר באו עדי ההזמה קודם שהודה וכי הודה אח"כ מאי הוי עי"ש, ולא ירדתי לסוף דעתו בזה וכי מה ענין עדי ההזמה לעדי חיוב קנס דכאשר זמם הא משכחינן כמה פעמים דאע"ג דהוזמו העדים ועדותן בטילה לגבי מי שרצו לחייבו ואפ"ה לענין חיוב קנס דכאשר זמם אינם מחויבים כלל וכגון אם העדים היו קרובים להבעלי דינים והבעלי דינים קבלום עליהם דבדיני ממונות מהני ואפ"ה לענין הזמה אינם מחויבים אם הוזמו משום דאינם בגדר עד כיון דמה"ת פסולים הם רק מחמת קבלה דמחייב עצמו ממון אין לעדים דין זוממין ואף שהוזמו אינם צריכים לשלם דלא כתבה התורה בכה"ג דין הזמה רק במקום שנאמנים מן התורה וכן אם הדיינים היו קרובים לבעלי דינים והבעלי דינים קיבלום עליהם דאין לו דין ב"ד כלל ואם הוזמו בב"ד כזה אין מחויבים לשלם כיון דהדין דחיוב דכאשר זמם הוא דוקא לאחר גמר דין בב"ד וב"ד כזה לא נקרא ב"ד וכמבואר במנ"ח (מצוה ל"ז) ולפי"ז במה שהעידו העדים להזימן לומר שביום פלוני עמנו הייתם נהי דהעדים הוזמו ועדותן בטילה אבל לענין חיוב דכאשר זמם לא ניכר מהגדתן כלום דדילמא פסולים היו העדים או הדיינין ורק העידו על ידי קבלה וכאשר בא אח"כ זה הנידון לתבוע קנס כאשר זמם והעדים הודו מעצמן שהם כפרים והדיינים כשרים היו באופן שמחויבים לשלם הקנס הוי זה הודאה מעליותא דהא על חיוב דכאשר זמם לא העידו המזימין כלל וא"כ מה ענין הוא לבאו עדים ואח"כ הודה דהתם מיירי שהעדים העידו לענין חיוב הקנס שמחויב זה לשלם הקנס ולכן הודאה דאח"כ לא נחשב למודה מעצמו כיון שכבר העידו עדים על זה אבל הכא הנהו עדי המזימין בשעה שבאו להזים לא העידו כ"א מה שנוגע לעצם ההזמה לענין בטול עדותן אבל בנוגע לחיוב הקנס דכאשר זמם לא זכרו מאומה וכשבאו העדים הניזומין אחר כך והודו מעצמם הוי זה הודאה מעצמם ממש ודו"ק. בתוד"ה הא תברא ר"ע לגזיזיה בסוה"ד וי"ל דכיון דאין משלם אלא מגופו אי אפשר למיתני לגבי אבות וכו' מכאן אפשר למצוא מקור למה שכתב הרמב"ם (פ"י, מהלכות נזקי ממון) וז"ל והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר כגון שהרג שלשה בהמות ה"ז מועד להריגה ובעלים משלמים את הכופר עכ"ל הרמב"ם הרי דפסק דמועד לבהמה הוי מועד לאדם וכבר, הרעישו המפרשים דזהו נגד סוגיית הש"ס לעיל (ד"ב ע"ב) דקאמר התם דמ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף משום דאגב אורחא קמ"ל דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם וא"כ מאין לקח הרמב"ם לפסוק דלא כסוגיא המפורשת, ונ"ל משום דמסוגיא דידן מוכח דהוי מועד מבהמה לאדם והוא דאלת"ה א"כ יקשה דהא לפיר"ת דכל שאין משלם מגופו אי אפשר למיתני לגבי אבות א"כ בע"כ דהאי שור דנקיט במתניתין מיירי בקרן מועדת דוקא ולא בתם דאין משלם אלא מגופו וא"כ מאי פריך הכא דליתני תרי גווני שור הא מתניתין באמת נמי הכי קאמר דמתניתין מיירי סתם במועד בין מועד לבהמה בין מועד לאדם שהזיק בין לאדם בין לבהמה משלם נזק שלם ואי נימא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם נמצא דהאי מועד לבהמה לגבי אדם תם הוא ואפ"ה משלם נזק שלם וא"כ מאי פריך ליתני נמי תם שחבל באדם משלם נזק שלם הא באמת תני הכי כיון דמתניתין במועד מיירי דמשלם נזק שלם וסתמא קתני בין שהזיק לאדם בין שהזיק לבהמה אע"ג דלגבי אדם תם הוא אע"כ דסתמא דש"ס דהכא סובר דמועד לבהמה הוי מועד לאדם וא"כ שפיר פריך דליתני תרי גווני דהא מתניתין במועד הוא דמשלם נזק שלם וליתני נמי בשור תם שחבל לאדם משלם נמי נזק שלם ומשו"ה בחר לפניו הרמב"ם לפסוק כהך סתמא דסוגין. בגמרא לימא קסבר ר' חייא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ויש להבין וכי מה היה קשה לו אם באמת סובר ר' חייא הכי ונ"ל דהיינו מה דקשה לו דא"כ הוי זה קנסא וא"כ היכי קרי ליה אבות בשלמא קנס דמפתה ומוציא שם רע אע"ג דאינם נמי כ"א קנסא מ"מ כיון דהקנס כתיב באורייתא שפיר קרי להו אב אבל הנך דאינם אלא קנסא דרבנן א"כ היכי קרי לה אב הא אב לא הוי אלא מה דכתיב באורייתא ודו"ק בזה, והיינו מ"ש רש"י בד"ה לימא קא סבר ר' חייא וכו' ומשום דקנס הוא תני וכו' הוסיף זה להורות שזהו עיקר קושית הש"ס דכיון דלא שמיה היזק ואם כן קנס הוא וא"כ היכי קרי לה אב, ובזה מיושב מה שהקשה בתוספת ד"ה דאי שמיה היזק למה ניחא לש"ס לאוקמי ברייתא דר' חייא כמאן דאמר דשמיה היזק ומה איכפת ליה אם יסבור באמת דלא שמיה היזק דהכי הוא האמת דהא מאן דסובר שמיה היזק איתותב ועי"ש שנדחקו ליישב משום דניחא ליה לאוקמי ברייתא דר' חייא כחזקי' עיי"ש, ולמה שכתבתי מיושב מאוד דאי אפשר כלל לאוקמי דסובר דלא שמיה היזק דא"כ הוי זה קנסא ולא הוה קרי לא אב וזה ברור בתוד"ה המטמא וכי' המ"ל דלא תנא להו משום דלא מחייב בשוגג, ואפשר דמשו"ה לא משני הכי באמת משום דהוא פלוגתא בגיטין (דף נ"ג) ור' מאיר סובר דגם בשוגג חייב וכיון דלאו מילתא דפסיקא הוא דבשוגג לא מחייב משו"ה לא משני הכי דהא חזינן דמהדר הגמרא לאוקמי ככולהו מ"ד בין למ"ד שמיה היזק בין למ"ד לא שמיה היזק ולא ניחא למה לאוקמא בפלוגתא ברש"י ד"ה ומפגל וכו' כהן ששחט קרבנו וכו' עיי"ש ויש להבין כיון דשחיטה כשירה גם בזר למה נקיט א"כ כהן דוקא והנה במשנה דגיטין דנקיט התם כהנים שפיגלו במקדש חייבין לא קשה לי למה נקיט כהנים דוקא דבחבורי שם כבר כתבתי ליישב והוא דבלא"ה קשה מתניתין דהתם דדייק לומר כהנים שפיגלו במקדש ולשון במקדש צריך ביאור למה הוצרך לפרש זה דאטו יש פיגול במקום אחר חוץ למקדש ואמרתי לישב עפמ"ש בזבחים (דף מ"ד ע"ב) פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגל בדבר הנעשה בפנים לא פיגל ופרש"י פיגל בדבר הנעשה בחוץ העבודה שהיה עובד במחשבה והאכילה שחישב עליה אם מעשה עזרה הם פיגל ואם מעשה היכל הם לא פיגל וכ"כ התוספת שם בגיטין דאין פיגול רק במעשה חוץ אבל בפנים אין פיגול כלל אלא דפסול מיהא הוי וזה פשוט דלענין תשלומין בעד ההיזק חייב אפילו בכה"ג דנהי דאינו פיגול ואין חייבין עליו כרת ומלקות אבל פשיטא דחייבין לשלם דכיון דהזבח נפסל הרי הפסידו הקרבן. והנה לשון מקדש נופל על ההיכל שהוא עצם המקדש ולא על העזרה דזה עזרה הוא דמיקרי ולא היכל והיינו שמדייק התנא כהנים שפיגלו במקדש מקדש דוקא דהוא ההיכל דבזה אין פיגול להתחייב כרת ומלקות ורק הקרבן הוא דמיפסל ולכן חייב לשלם משא"כ כשפגלו בעזרה פטורים מתשלומין דכיון דהפיגול הוי פיגול גמור ולוקה עליו א"כ קים ליה בדרבה מיניה ופטור מן התשלומין. ולפ"ז ניחא נמי מה שדייק למינקט כהנים דוקא דבעבודות הכשירות נמי בזר דהיינו בעזרה שם אין מקום תשלומין כיון דלוקה וקים ליה בדרבה מיניה ודוקא במקדש דהיינו ההיכל ששם אסור לזר ליכנס ורק כהנים הם המפגלים, אכן הא תינח במתניתין דהתם דנקיט כהנים שפיגלו ולא נקיט באיזה עבודה פיגלו יש לומר שפיר דמשו"ה נקיט כהנים להורות דוקא בעבודה שאינה כשירה אלא בכהנים דהיינו זריקה והקטרה אבל הכא שרש"י פירש כהן ששחט ועבודת השחיטה הא ודאי כשירה נמי בזר וא"כ מאי שנא כהן דוקא דנקיט ושוב מצאתי בשמ"ק שעמד בזה וכתב דבישראל מדרך שהבעלים של הקרבן הם השוחטים וא"כ לענין תשלומי נזק לא שייך זה דלמאן ישלמו כיון שהקרבן הוי שלהם גופא, אלא דלפי"ז יוחזר הקושיא דא"כ למה חייב כל עיקר ולא אמרין קם ליה בדרבה מיניה, ואולי יש לומר דרש"י לשיטתו בכתובות (דף ל') גבי זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראים דמשו"ה חייב משום דהוי מיתה לזה תשלומין לזה הרי דסובר דכל שמחויב מיתה לשמים בעד העבירה שעשה ותשלומין לזה בעד ההיזק חשיב כמיתה לזה ותשלומין לזה ולפי"ז ה"נ מלקות לשמים ותשלומין לזה בעד ההיזק וחייב שפיר ואע"ג, דהר"י שם בתוספת כתב בכוונת רש"י דדוקא התם משום שעל שני מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראים משו"ה חשיב זה כמיתה לזה ותשלומין לזה אבל היכא שעל מעשה אחת בא כגון במדליק גדיש בשבת חשיב מיתה ותשלומין לאחד ולפ"ז גם הכא הוי על מעשה אחד אלא דהרשב"א שם דחה לזה וכתב להביא דכל מקום שחיוב נפשו לא בא מחמת הנזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לאחד דמי וגם הריב"א אומר דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב והוה"ד ה"נ חייב משום דהוי מלקות לשמים ותשלומין לזה. ועוד אפשר לומר דבהקדש הא גלי קרא דלא אמרינן ליה בדרבה מיניה דאלת"ה לא משכחת הזיד במעילה שישלם וכמו שכתבו התוספת בכתובות שם ואין לומר דדוקא במיתה דהקדש גלי קרא ולא במלקות דהא הרמב"ם (בפ"א מהלכות מעילה) כתב להדיא דכל המועל במוקדשין בזדון הרי זה לוקה ומשלם וא"כ ה"נ בפיגל בהקדש לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה אלא דיש לדחות דלא דמי למעילה דהתשלומין הוי נמי להקדש ולכן אמרינן דעדיפא תשלומין של הקדש שאינם נפטרים גם על ידי קם ליה בדרבה מיניה משא"כ הכא דהתשלומין הוי לבעלים שפיר שייך קם ליה בדרבה מיניה ואכן בשמ"ק לכתובות שם נסתפק בזה אם מה דאמרינן בהזיד במעילה דלוקה ומשלם אי הוי זה משום דהתשלומין דהקדש עדיפא או להיפך משום דמלקות דהקדש קיל דלא יוכלו לפטור מתשלומין ואי נימא כזה שפיר יש לומר גם כאן כיון דהמלקות הוא של הקדש אין בכחם לפטור מתשלומין. בגמרא בשלמא מפגל משום דבקדשים לא קא מיירי אלא מוסר מאי טעמא לא תני שאני מוסר דדיבורא וכו', וצריך לומר דדוקא לס"ד דלא ידע עוד לתרץ דמשו"ה לא תני מוסר משום דבדיבורא לא קא מיירי הוצרך לתרץ על מפגל משום דבקדשים לא קא מיירי משא"כ לבתר דמשני דמשו"ה לא תני מוסר משום דבדיבורא לא קא מיירי לא הוצרך שוב לתרץ על מפגל משום דבקדשים לא קא מיירי דבתירוץ זה דמוסר יתורץ נמי הך דמפגל דהא פיגול נמי אינו אלא דיבורא גרידא ואפשר עוד דבמחשבה לחוד נמי הוי פיגול וכפשטא דקרא לא יחשב וה"נ אמרינן במסכת זבחים (דף כ"ט) אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה דכתיב לא יחשב, ובעיקר דין זה אי פיגול סגי במחשבה גרידא או בעינן דיבור כבר הארכתי בזה בחיבורי לגיטין (דף נ"ד) אכן עכ"פ יותר מדיבור ודאי לא הוי וכיון דמשני דמשו"ה לא תני מוסר משום דבדיבורא לא קא מיירי תירוץ זה גופא אפשר לומר גם במפגל כן היה נראה פשוט לכאורה. אלא דשוב חזרתי מזה דיש לומר דלא דמי למוסר דאינו אלא דיבורא גרידא ולא קא מיירי בו משא"כ מפגל דיבורא דאית ביה מעשה הוא דהזבח נפסל על ידו וכמו דקיי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורא עביד מעשה ה"נ עביד מעשה בדבורו לפגל את הקרבן וגם לענין מלקות היה ראוי לחשבו משום זה ללאו שיש בו מעשה וללקות על לאו של מפגל וכמו שסובר הרמב"ם (פ"א מהלכות איסורי מזבח) דהמקדיש בעל מום למזבח לוקין ואע"ג דאין בו מעשה מ"מ בדבורו עביד מעשה דנעשה הקדש ע"ש א"כ הכא גבי מפגל דנפסל הקרבן הוי ליה נמי מעשה והא דבאמת לא לקי על לאו דמפגל הוי זה מטעמא אחריני וכמ"ש המפרשים עיין במנחת חנוך (מצוה קמ"ד) אבל עכ"פ זה ודאי דמפגל חשיב מעשה וא"כ לא דמי למוסר ושפיר יש לומר דבדיבורא כהאי מיירי התנא והא דלא תני מפגל משום דבקדשים לא קא מיירי ותירוץ זה נשאר גם למסקנא אכן לאחר העיון היטב בפ"כ לומר דאפילו דיבורא כהאי נמי לא מיירי בו התנא דהא הש"ס חשיב הכא לעדים זוממין דהוי דיבורא דלית ביה מעשה דפריך להדיא והא עדים זוממין דיבורא דלית בו מעשה הוא ותני והוכרח לתרץ משום דרחמנא קריא מעשה ולכאורה קשה טובא הא כיון שנתחייב הנידון על ידם הוי זה דיבורא דאית ביה מעשה וכמו שכתבו התוספת בסנהדרין (דף ס"ה ע"ב) דהואיל ובדיבורם עבדי מעשה לחייב את הנידון מיקרי לאו שיש בו מעשה, וצריך לומר דנהי דלענין מלקות נחשב כלאו שיש בו מעשה מ"מ התנא דהכא לא חשיב כ"א מה דהוי מעשה בפועל וכגון מוציא שם רע כיון דמיירי בבעיל הרי עביד מעשה בפועל או גם היכא דרחמנא קריא מעשה משא"כ בעדים כיון דמעשה בפועל לא הוי ואע"ג שממילא נסתעף מזה גם מעשה שיתחייב הנידון לא הוי חשיב לה התנא אי לאו דקריא רחמנא מעשה הרי דהתנא לא חשיב כ"א מה דהוה מעשה בפועל אבל מה שאינו מעשה בפועל אע"ג דממילא מסתעף מעשה שנתחייב הנידון לא חשיב וממילא דהוה"ד מפגל אע"ג דמיקרי מעשה כיון שהקרבן נפסל אפ"ה לא חשיב זה התנא דהתנא לא מיירי כ"א במעשה בפועל ולא עדיף מפגל מעדים זוממין דאי לאו דרחמנא קריא מעשה לא הוי חשיב לה התנא אע"ג דודאי חשיב זה דיבורא דאית בו מעשה גם לענין מלקות וצריך לומר דהתירוץ דבקדשים לא קא מיירי אינו כ"א לס"ד דלא ידע עוד מן התירוץ דבדיבורא לא קא מיירי משא"כ לבתר דמשני דבדיבורא לא קא מיירי לא הוצרך תו במפגל לטעם דבקדשים לא קא מיירי דשפיר מתורץ נמי בתירוץ דבדיבורא לא קא מיירי וזה ברור. והנה הפוסקים נחלקו אי הוי פיגול במחשבה לחוד כפשטא דקרא דלא יחשב או בעינן דוקא שיוציא מפיו והתוספת בזבחים (דף ד') כתבו דבמחשבה גרידא בלב הוי פיגול והאחרונים נחלקו על זה והביאו ראיות דבעינן דוקא דיבור ועיין מה שכתבתי בארוכה בחיבורי לגיטין שם, וכעת נ"ל להוכיח נמי מתוך הסוגיא דידן דדוקא דיבור בעינן מדמתרץ שאני מפגל דבקדשים לא קא מיירי ואי הוי פיגול במחשבה לחוד הוה מצי לתרוצי דבמחשבה לחוד לא קא מיירי דתירוץ הזה נוח טפי דדמיא להתירוץ דמוסר דבדיבורא לא קא מיירי וששני אלו התירוצים אינם כ"א תירוץ אחד דהתנא לא חשיב כ"א מה דהוה מעשה בפועל ולא דיבור ומחשבה אע"כ דמפגל נמי הוי דיבור ואפ"ה לא מתרץ דבדיבורא לא מיירי דזה לא ידע עוד לתרץ והיה ס"ד מדחשיב עדים זוממין אע"ג שאינם אלא דיבורא הרי דחשיב נמי דיבורא עד שלבסוף מחלק דהתם קריא מעשה אבל בס"ד לא ידע לחלק בזה ולכן לא מצי לתרוצי משום דבדיבורא לא מיירי ותירץ משום דבקדשים לא קא מיירי אבל אי נימא דפיגול אינו כ"א מחשבה וזה ידע ודאי גם בס"ד דבמחשבה לא מיירי וא"כ הוה מצי הכא לתרוצי ולמה יתרץ תירוץ אחר משום דבקדשים לא מיירי אלא לאו דפיגול הוי בדיבור ודו"ק היטב:
דף ה:
ברש"י ד"ה ולמאן דאמר וכו' לא איתפרש היכא ועיין בתוספת שפירשו דהיינו רב פפא דסובר פלגא נזקא ממונא ומה שרש"י ז"ל לא ניחא ליה לפרש כן משום שכבר הקשו על פיר"ת דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושיע מתלמידי רבא הם והיאך היה מסופק רבא בטעמי מחלקותם וכמ"ש בשמ"ק, והמפרשים הביאו עוד דהיינו לישנא בתרא דרב יהודה דלעיל (דף ד' ע"א) דאמר התם אדרבה קרן עדיפא משום דכוונתו להזיק ולפירוש זה נתכוון גם בהגהות הגר"א על הגליון שציין לעיל בדף הקודם ובאמת כבר קידמום בשמ"ק בשם הראב"ד עיי"ש, אכן רש"י גם בזה אין נוח לו דמה דאומר התם קרן עדיפא היינו לאפוקי מלישנא קמא דרב יהודה דאומר התם דסברא דכוונתו להזיק קולא היא וגורמת הפטור ופריך על זה ולאו כ"ש הוא דפשיטא דכוונתו להזיק חומרא היא וגורמת החיוב ועל זה קאי לישנא בתרא ואומר ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כש"כ ולפ"ז מהתם לא מוכת כ"א דכוונתו להזיק לא הוי קולא מה שגורמת הפטור אבל שיהיה לה עדיפות נגד שארי אבות ולדחות החומרא דיש בכולהו מה שהם מועדים מתחלתן זה אין מוכח אפילו ללישנא בתרא דרב יהודה ודו"ק: