בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף קט:
בתוד"ה קטן אי אתה צריך לחזור עליו וא"ת גזל גר קטן היכי משכחת לה וכו' וקשה הא בש"ם לא הוזכר דהקטן גופא היה נמי גר וא"כ משכחת לה כגון דלבתר דנתגייר האב הוליד לבן הזה דהורתו ולידתו בקדושה היתה והוה בר ירושה מן התורה לאביו ואפ"ה יורשים אין לו כיון דאביו גר היה והתוספת הבינו דמה שאמרו קטן אי אתה צריך לחזור היינו שהקטן גופא גר הוא ולזה הוצרכו לדחוק דהיכי משכחת לה אבל באמת שפיר יש לו לומר דהקטן עצמו לאו גר הוא אלא שאביו היה גר ובע"כ צריך לומר הכי לשיטת הראשונים דסברי שגם בדעת אחרת אין זכייה לקטן מן התורה ולא מצי תו לתרוצי כמו שתירצו התוספת ובע"כ דלדידהו צריך לומר כמה שכתבתי. דף ק"י ע"א בתוד"ה לבעלי מומין טהורים תימה ועורה אמאי הוה לבעלי מומין ועיין בהגהות הרש"ש שכתב שנעלם מהתוספת המשנה דזבחים (דף צ"ח ע"ב) דכל שאין לו בבשר אין לו בעורה, ושרי ליה מאריה על הביטוי הזה על רבותינו בעלי התוספת דהנה בשמ"ק בשם הרמ"ה כתב להדיא כדברי התוספת ולגרסתו היה כתוב בש"ם כאן מפורש דברישא כתוב עבודתה ועורה ובסיפא לא כתוב כ"א עבודתה ולא נקיט עורה נמי משום דעור באמת לאו דיליה הוא כיון דלא שייך בא אכילה עיי"ש ומה שהקשה מהך דזבחים כבר קדמוהו התורת חיים בקושיא זאת והאחרונים תירצוה ועיין בפנ"י מה שכתב בזה סליק פירקא הגוזל ומאכיל פרק עשירי דף קי"ב ע"א בגמרא ושאני הכא דקאמר קרא אל תקח מאתו וגו' אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר וכו' והנה הרי"ף והרא"ש בב"מ ר"פ איזהו נשך כתבו דהילפותא דהבנים פטורים מלשלם הוא מקרא דיכין רשע וילבש צדיק והוא תמוה דהא בסוגיין יליף זה מקרא דוחי אחיך לדידיה אזהר לבריה לא אזהר וכן כתבו שם התוספת בד"ה יכין ואין לומר דלדידן דקיי"ל ריבית קצוצה יוצאה בדיינים דמפיק לה בב"מ התם מקרא דוחי א"כ ליכא תו ייתורא לענין שאין הבנים צריכים להחזיר ולזה הוכרחו ללמוד מקרא דיכין והכא בסוגיין רבא היא דקאמר ורבא לשיטתו דסובר דריבית קצוצה אין יוצא בדיינים ורק בדיני שמים חייב להחזיר וכמה שכתבו התוספת בב"מ שם בד"ה רבא ואייתר לי' קרא דוחי אחיך למעוטי בנים שפטורים אפילו לצאת ידי שמים דהא ודאי מה שאמר רבא הכא לאו טעמא דנפשיה קאמר דאילו לדידיה דסובר שגם האב אין חייב כ"א לצאת ידי שמים אין צריך קרא למעוטי בנים דפשיטא שאין הבנים צריכים לצאת ידי שמים כיון שהם לא חטאו אע"כ דלמ"ד דריבית קצוצה יוצאה בדיינים קאמר שהבנים פטורים אפ"ה מקרא דוחי או כמה שכתבו התוספת בב"מ דלא בא אלא לפרש הברייתא וראיה לזה דאלת"ה אלא דאפילו למ"ד ריבית קצוצה אין יוצאה בדיינים צריכים נמי למעוטי בנים א"כ מאי פריך הש"ס בב"מ על ר' יוחנן מאי עביד בהאי קרא דוחי אחיך לימא דאתא למעוטי בנים שאינם צריכים להחזיר אפילו לצאת ידי שמים אע"כ שלדידיה אין צריך כלל למעוטי בנים והיה נראה לומר דהרא"ש לשיטתו מוכרח לזה דבאמת יש להבין איך נוכל ללמוד מקרא דוחי למעוטי בנים הא איצטריך ליה לגופיה דריבית קצוצה יוצאה בדיינים וצריך לומר דהך דרשא דלמעוטי בנים יליף מעמך וכמה שכתב המעדני מלך ואכן הרא"ש כתב שאע"ג דר' אלעזר מפיק לקרא דוחי אחיך לריבית קצוצה מ"מ סובר נמי דרשא דר' עקיבא דחייך קודמין ונפיק ליה מעמך עיי"ש וכיון שכן אין ללמוד למעוטי בנים דוחי אחיך איצטריך לריבית קצוצה ועמך לדרשא דר' עקיבא לכך יליף למעוטי בנים מקרא דיכין אכן באמת גם זה אין מוכרח חדא דיש לומר דמעמך נפיק תרווייהו וכמה שכתב הנמוק"י כאן ועוד דיש לומר דמיעוט דבנים יליף מדכתיב אל תקח ולא מקרא דוחי והכי מפורש באמת בסוגיין דאין מביא כלל לקרא דוחי ומה שכתבו התוספת מוחי היינו משום דסופו דקרא ארישא קאי אל תקח ואם לקחת החזר אבל לבריה לא אזהר וכן כתב רש"י להדיא בב"מ בד"ה אינהו עיי"ש ומה מאוד יפלא על הנמוק"י ומעדני מלך שכתבו דמעמך ילפינן למעוטי בנים נמי והא בש"ס דסוגיין מפורש דיליף מקרא דאל תקח ולכן נ"ל שודאי המיעוט דבנים יליף מקרא דוחי וכפשטא דסוגיין וכן כתב גם הרא"ש גופא כאן ורק משום דמקרא דוחי הוה אמינא שחיוב אין עליהם להחזיר אבל איסורא מיהא הוה ביד בנים ואע"ג שכתבתי לעיל דעל הבנים אין חיוב לצאת ידי שמים היינו רק למ"ד ריבית קצוצה אין יוצא בדיינים שגם האב אין צריך להחזיר מדינא ועל המעות גופא אין שום חיוב השבה ולהכי אמרינן איהו דעביד איסורא מחויב לצאת ידי שמים ולא בנים אבל אי אמרינן דריבית קצוצה יוצא בדיינים והאב גופא היה צריך להחזיר א"כ הנהו מעות גופא דאיסורא הם דהא מחויב היה להחזירם והוה אמינא שגם הבנים אינם רשאים ליהנות מהם משו"ה הביא הקרא דיכין לומר שהבנים מותרים לכתחלה ליהנות מהם וצדיק קרינן ליה ואין לומר דא"כ קרא דוחי עמך למה לי למעוטי בנים ותיפוק ליה מקרא דיכין דיש לומר דכל זמן שלא נדע שיש מיעוט על בנים מקרא דיכין לחוד לא ילפינן כלל דהוה אמינא דספור דברים בעלמא הוא ורק השתא דעיקר הדרשא למעוטי בנים ילפינן מקרא דוחי שפיר ילפינן עוד מקרא דיכין שמותר ללובשם וליהנות גם לכתחלה ומיושב דברי הרא"ש שהביא שני הכתובים קרא דוחי כאן וקרא דיכין בב"מ ודו"ק. ברש"י ד"ה משום דאין יודעים וכו' דברי ושמא הוא וברי עדיף פי' משום דכיון דגזילה היה ודאי א"כ דמי זה לאינו יודע אם פרעתיך דאמרינן בו ברי עדיף דבאינו יודע אם הלויתני הרי לא אמרינן ברי עדיף וק"ל בגמרא היתה פרה שאולה וטבחה בשבת פטור ועיין בר"ש שמוחק הגירסא דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה דהכא לא הוצרך לזה כיון דשואל בלא"ה פטור מכפל דאין כפל אלא בגנב וכו' עיי"ש ולכאורה אינו מובן כיון דברשותא דמרא קיימא א"כ הא יוכל עתה נמי לגונבה על ידי שטבח אותה דהטביחה גופא הוי קנין משום שינוי מעשה ומה לי אם תחלה בשאלה בא לידו הרי בטביחה זו גונבה עתה ומחויב כפל ונ"ל שזהו באמת דעת הרמב"ם (פ"ג מהלכות גניבה) שכתב וז"ל היתה פרה שאולה וטבחה בשבת דרך גניבה פטור מן הכפל שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה עכ"ל והמפרשים הרבו להקשות על הרמב"ם דלמה לו בשואל טעם דאם אין גניבה ולדברינו יתיישב דסובר דבטביחה הזאת גונבה עתה ושפיר היה מחויב כפל לולי טעם דאם אין גניבה אין טביחה ומה שהוסיף עוד שטבחה דרך גניבה היינו משום דאם טבחה בפרהסיא לא היה עליו דין גנב על הטביחה כ"א דין גזלן ולא היה מחויב כפל דליכא צד לחייבו כפל דאם לפי מעיקרא שואל הוא והשתא כשטבחה גזלן הוא לכך פירש דטבחה דרך גניבה כלומר בסתר דהוי גנב מהשתא וסברת רש"י נראה דכיון דמעיקרא בשאילה בא לידו אפילו כשגנבה אח"כ לא נעקר החיוב של שאילה כיון שגם על שאילה מחויב באונסין ואין על מה לחול חיוב דגניבה כיון דכבר מחויב ועומד מטעם שואל והרמב"ם סובר דקנין דגניבה מבטל השאילה הקודמת כיון דבאמת יש נ"מ בין חיוב דגניבה לחיוב מטעם שואל היכי שהוזלה אח"כ דמטעם שואל אינו חייב אלא כשעת אונסים ומטעם גנב חייב כמו ששויא בשעת גניבה להכי הוה חיובו משום גנב והיה חייב כפל אם לא מטעם דאין גניבה אין טביחה ועיין מה שכתבתי בסמוך. בגמרא מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא ופליגא דרב פפא ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא וקשה לכאורה מה ענין דרב פפא לכאן הא יש לומר שגם רב פפא מודה הכא דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם דע"כ לא קאמר רב פפא דלא אמרינן משעת שאילה חייב באונסין היינו שאינו נגמר חיוב התשלומין כ"א עד שעת טביחה אבל באמת דאח"כ כשטבחה הוה מחויב למפרע ולכן גבי אחריות מיקרי שהאב היה מחויב כיון דבשעה שקיבל השמירה נתחייב לשלם אם יאבד אח"כ והא דאמרינן קים ליה בדרבה מיניה היינו משום דלענין קים ליה בדרבה מיניה בעינן שגמר החיוב יהיה מעיקרא וכל זמן שלא נגמר החיוב לא מיקרי בר חיוב דמעיקרא לענין שלא נאמר קים ליה בדרבה מיניה, שוב מצאתי בכסף משנה (פ"א מהלכות שאלה) שתירץ דעת הרמב"ם במה שפסק דגם במתה חייב לשלם בהניח נכסים דלכאורה הוא דלא כרב פפא ותירץ שהרמב"ם אינו גורס בגמרא ופליגא דרב פפא משום שבאמת אין זה ענין להא דרב פפא וכמה שכתבתי אכן באמת אי אפשר לומר כן דהא בסוגיא דכתובות (דף ל"ד ע"ב) מוכח דאפילו כשלא נגמר עוד החיוב, אלא שנתחייב לשלם כשיאבד מיקרי בר חיוב גם לענין קים ליה בדרבה מיניה דהכי אמרינן התם היה גדי גנוב לו בחול וטבחו בשבת חייב ואמאי חייב נימא נמי התם כיון דגמר החיוב, הוה כשטבח והיכי שהטביחה היתה בשבת פטור אע"כ כיון דבשעה שגנב מחויב הוא בתשלומין מיקרי בר חיוב למפרע אע"ג דחיוב שבשעת הגניבה לא היתה. כ"א על תנאי לכשתאבד דהא כל זמן שהיא בעולם אין עליו חיוב לשלם רק מחביו להחזיר את החפץ ומה שמח יב להחזיר את החפץ ודאי שלא נקרא זה בר חיוב וכמו שהוכחתי בחבורי לכתובות מהא דגנב וטבח בשבת דפטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה ואמאי לא נימא כיון דבשעה שגנב היה החפץ בעין ומחויב להחזירו אפילו כשגנב בשבת דבדבר בעין לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וכמבואר בסנהדרין אלא ודאי שמה שמחויב להחזיר את החפץ לא מיקרי זה חיוב לענין שלא נימא אח"כ קים ליה בדרבה מיניה דדוקא היכי דמחויב בתשלומין מיקרי חיוב לענין זה אע"כ שעיקר החיוב בההיא דגנב בחול הוה משום דמחויב בתשלומין לכשתאבד הרי לנו שאע"ג דלא נגמר החיוב מיקרי נמי בר חיוב וא"כ ה"נ גבי שאולה אם אך נימא דחיוב תשלומין יש עליו משעת שאילה לא הו"ל למימר קים ליה בדרבה מיניה ומדאמר רב פפא קים ליה בדרבה מיניה בזה מכלל דבשעת שאילה אין עליו שום חיוב ורק החיוב בא אח"כ כשטבחה ואפילו התחלת חיוב לא היה מקודם וא"כ לרב פפא ודאי פטור לשלם במתה אפילו אם הניח נכסים ומאן דמחייב בע"כ דפליג ארב פפא. אלא דלפי"ז יקשה באמת הקושיא שהקשו מפרשי הרמב"ם עליו במה דפוסק דגם במתה חייב לשלם חדא איך יפסוק דלא כרב פפא ועוד הא איהו גופא (בפ"ג מהלכות גניבה) פוסק לדרב פפא לענין קים ליה בדרבה מיניה ונראה כמה שכתב בשמ"ק הובא בקצוה"ח (סי' שמא) דגם הרמב"ם לא יגרום ופליגא דרב פפא ויסבור דבדין זה גם רב פפא מודה דחייב לשלם וכמה שכתב הכסף משנה אכן לא מטעמיה ורק מטעמא אחרינא דבאמת סובר רב פפא דהתחלת החיוב בא משפת שאילה רק שלא יצא לפועל עד שיאבד מן העולם ולהכי בהניח נכסים חייב כיון שמחויב הוא מחיים אכן כל זה הוא רק במתה כדרכה דהוה הכל החיוב הראשון דמשעת שאילה משא"כ בטבחה דכיון דטבחה גזיל לה ונתבטל חיוב הראשון דמשעת שאילה והוה חיוב חדש וכיון דהחיוב החדש היה בשבת פטור דהחיוב הראשון הרי נתבטל ובחיוב השני אמרינן קים ליה בדרבה מיניה עיי"ש ודומה לזה הוא בב"מ (דף צ"ט) שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים אתיא שאילה שלא בבעלים ומפקעה חיוב הראשון כן נ"ל נכון בכוונת הרמב"ם ומעתה יהיה פירוש הגמרא כן סד"א דמשעת שאילה נתחייב באונסין קמ"ל פי' לא דקמ"ל דליכא חיוב משעת שאילה דהא זה ודאי שגם לרב פפא יש חיוב משעת שאילה אלא דקמ"ל שהחיוב נתבטל עתה דסלקא דעתין דהחיוב הראשון קאי וקמ"ל דנתבטל ודו"ק. ואמינא עוד להוסיף בזה דרש"י והרמב"ם לשיטתייהו אזלי בפירוש דלעיל דרש"י מוחק לעיל הגירסא דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה משום דבשואל בלא"ה ליכא כפל וכבר הקשיתי דהא נוכל לומר שעתה בטביחה גונבה ותירצתי שרש"י סובר דאע"ג שגונבה עתה מ"מ לא נתבטל על ידי וה חיוב הראשון והתשלומין הא על החיוב הראשון דקדים שהוא שואל דלא שייך כפל עיי"ש וא"כ כיון דרש"י סובר דחיוב דגניבה לא מבטל חיוב דשאילה ממילא אי אפשר לומר דרב פפא סובר דבאמת יש התחלת חיוב מעיקרא משעת שאילה ואפ"ה אמרינן קים ליה בדרבה מיניה מטעם דעתה כשטבח נתבטל החיוב כיון דאיהו סובר שהחיוב אינו מתבטל ובע"כ דרב פפא סובר שאין שום חיוב תשלומין משעת שאילה וממילא מוכרחים לומר דמאן דמחייב לשלם בהניח נכסים פליג אדרב פפא ושפיר גרס בגמרא ופליגא דרב פפא אכן הרמב"ם שגורס אם אין גניבה אין טביחה ומכירה דמוכח מזה שסובר שסובר דגניבה דבתר הכי מבטל לשאילה דמעיקרא א"כ יוכל לסבור שבאמת יש חיוב תשלומין גם משפת שאילה והא דאמרינן קים ליה בדרבה מיניה היינו משום דאותו חיוב נתבטל אבל היכי דלא נתבטל יש התחלת חיוב משעת מעיקרא וגם רב פפא מודה בהניח נכסים שחייב לשלם וזה נכון. ולפי"ז יצא לנו מחלוקת חדשה דלשיטת רש"י מוכרחים לומר דרב פפא סובר שאין התחלת חיוב משעת שאילה ולרמב"ם יש התחלת חיוב גם משעת שאילה ונ"מ לענין כמה דברים כגון אם מיקרי זה כאינו יודע אם נתחייבתי או כאינו יודע אם פרעתיך כמה שכתב הנמוקי בסוגיין והש"ך חו"מ (סי' רצ"א) ובקצוה"ח (סי' ש"מ) ועוד לענין הוזלה אח"כ ומתה דלרש"י אין משלם כא כמו ששוה בשעת הוצאה מן העולם כיון שרק עתה הוא החיוב ולרמב"ם משלם כמו שהיתה שוה בשעת שאילה כיון דהחיוב הוא מעיקרא והנה בשו"ע (חו"מ סי' ש"מ) מבואר דבנכחשה ומתה מחויב לשלם כמו שהיתה שוה בשעת שאילה ופירש שם הסמ"ע משום דהכחשה הוה תחלת מיתה משמע דבהוזל משלם כמו ששוה עתה והוא כרש"י אכן גם ברמב"ם כתוב כזה הלשון ולכאורה לשיטת הרמב"ם היה צריך לשלם כדמעיקרא וצ"ע (דף קי"ג ע"א) בגמרא בשלמא לפנין כלאים בהא פליגי דמר סבר דבר שאין מתכוון מותר וכו' ועיין בתוספת שכתבו דשרי אפילו ללבוש ובמסכת שבת (דף כ"ט ע"ב) הוסיפו התוספת לפרש דלא הוה פסיק רישי' דאסור אפילו לר' שמעון דכיון שלבוש בגדים אחרים הרי אין נהנה בלבישה ולא הוה פסיק רישא עיי"ש ומוכח מזה דדעת התוספת הוא דכל לבישה שלא נהנה ממנה לא נקרא לבישה ועיקר החיוב של כלאים הוא דוקא בלבישה שיש בה הנאה ולכן אם לבוש נמי בגדים אחרים דאפשר שלא יהנה לא הוי פסיק רישא ואכן לא כן הוא שיטת הרמב"ם (פ"י מהלכות כלאים) דאוסר ללבוש כלאים בכדי להבריח את המכס אפילו עשרה בגדים זה עג זה והיינו משום דסובר דכל שהוא דרך לבישה חייב אפילו בלא הנאה דאין אראי לכלאים וא"כ לעולם הוי פסיק רישא אע"ג דאינו מתכוון כ"א להבריח מ"מ כיון דאי אפשר לו בלא לבישה ויעשה האיסור שפיר הוה פסיק רישא ועיין מה שכתב בדברי חמודות שעל הרא"ש בנדה סוף הלכות כלאי בגדים אלא דלפי"ז יקשה לשיטת הרמב"ם מסוגיין דקאמר להדיא דמר סבר דבר שאין מתכוון מותר הרי דהכא מיירי בלבישה ואפ"ה שריא היכי דאינו מכוון ללבישה דאין לומר דהא דסובר ר' עקיבא חותר להבריח בו את המכס לא מיירי בלבישה כ"א כשנושאם דרך העלאה וכההיא דתופרי כסות תופרין כדרכן דשרי גם להרמב"ם משום דמיירי רק דרך העלאה וכמה שכתב הגר"א בפירושו על זרעים עיי"ש דא"כ מאי קאמר מתניתין דלא כר' עקיבא הא שפיר מצי מיירי גם לר' עקיבא דמתניתין דמיירי בלבישה גם לר' עקיבא אסור אלא ודאי דגם ברייתא דפלוגתת ר' עקיבא ות"ק מיירי נמי דרך לבישה וכמתניתין ואפ"ה שרי ר' עקיבא משום דהוה דבר שאין מתכוון ולשיטת הרמב"ם אמאי שרי הא הוה פסיק רישא דבלבישה הוה פסיק רישא אפילו כשיש לו בגדים אחרים ואפשר לומר דת"ק ור' עקיבא יפלגו בפלוגתת הרמב"ם והתוספת דר' עקיבא סובר כשיטת התוספת דכל היכי דאינו נהנה מלבישה לא אסרה תורה אפילו דרך לבישה ומש"ה כיון דהוה דבר שאין מתכוון ולא הוה פסיק רישא דהא יש לו בגדים אחרים שפיר שרי לדידיה ות"ק סובר דבר שאינו מתכוון אסור פי' אינו מתכוון כי הא דהוה דרך לבישה דהוה פסיק רישא אבל במקום דלא הוה פסיק רישא גם לת"ק שרי דבר שאיני מתכוון והרמב"ם בוחר לפסוק כת"ק משום דקאמר הכא מתניתין דלא כר' עקיבא כן היה אפשר ליישב בדוחק אכן לשון הש"ס דמר סבר דבר שאין מתכוון אסור משמע דהאיסור הוא מצד דבר שאין מתכוון ולא משום דהוה פסיק רישא: