בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף קו:
בגמרא והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וקתני וכו' תמיהני למה הוצרך לדחוקי ולשנויי כשאכלו נבילה ובן פקועה ולמה לא משני דמיירי כשגנב שור שחוט, ואולי משום דבמשנה נקיט היכן שורי ושור שחוט לא מיקרי שור אלא בשר שור וכדתני בברייתא דב"מ (דף מ"ז ע"ב) כיצד החליף בשר שור בפרה ואע"ג דבלשון תורה מיקרי שור ושה אפילו שחוטים כל זמן שהעור והבשר קיים כמבואר להדיא ביומא (דף מ"ט) עיי"ש, יש לומר דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כמה שאמרו בחולין (דף קל"ז) ובלשון המשנה יש לומר דשחוט לא מיקרי שור. (דף ק"ז ע"א) ברש"י ד"ה כדרבה אין אדם מע"ז פניו בפני זה שעשה לו טובה הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי לכפור והיכא דמודה מקצת בכולה בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז עכ"ל, הרי להדיא דסבירא ליה דפטור דכופר הכל הוא מטעם חזקה דאין אדם מעיז אכן התוספת כאן וביותר ביאור בריש ב"מ השיגו על זה דאי אפשר לומר דפטור דכופר הכל הוה מטעם דאין אדם מעיז דהא אפילו במקום שיכול להעיז כגון בבנו פטור ואפילו מודה מקצת פטור התם מיגו דבעי כפר הכל כדקאמר כתובות (דף י"ח ע"א) ובכדי ליישב שיטת רש"י מקושיא זאת נראה דהנה בטעם דאין אדם מעיז וסברת החזקה הזאת כתבו התוספת וכתובות שם) שני טעמים א' דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל ביאור הדברים דאם כופר הכל הרי משים בזה לאל טענת חבירו וכמה שכתבו התוספת (ב"מ דף ד') בד"ה הצד דכשמודה במקצת יש רגלים לטענת התובע עיי"ש הא' כשכופר הכל מבטל טענת חבירו וזה לא יוכל להעיז לבטל את כל דבריו ונוח לו להודות במקצת בכדי לקיים טענת חבירו, ב' פירוש הריב"א דלא מצי להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו, ואמנם בדעת רש"י לא נוכל לפרש טעם סברת החזקה כפירוש של התוספת דהא שיטת רש"י כאן שדווקא במקום שעשה לו טובה אין מעיז אבל בפקדון יכול להעיז ואי סברת החזקה הוא משום דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו או לבטל טענת חבירו גם בפקדון הו"ל למיפטר דהא סברות הללו שייכים בכל תובע יהיה מי שיהיה לא מצי להעיז כנגדו כיון שמכיר בשקרו אלא ודאי דרש"י יפרש טעם החזקה משום דאמרינן שלא יוכל לפעול בנפשו לכפור ולגזול ממון חבירו שעשה לו טובה לאדם שלא עשה לו טובה אפשר שיתרצה לגזול מאתו אבל כיון שקיבל טובה מאתו חזקה שלא יוכל לשלם לו רעה תחת טובה ולגזול ממנו הממון שהלוהו. והנה אע"ג שזה ודאי דרש"י סובר פירוש אחר בטעם החזקה ולא כטעמי התוספת מ"מ גם טעמי התוספת נמי יסבור דרש"י לשיטתו יוצרך לשני הטעמים גם יחד טעמו וטעם התוספת ואי אפשר לזה בלא זה דהנה התוספת יפרשו שרבה באומרו מפני מה מודה מקצת ישבע חדא קאמר ואינו בא לתת טעם כ"א על חיוב דמודה במקצת אבל פטור דכופר הכל נפיק מקרא דכי הוא זה אכן רש"י הכא הלא יפרש דרבה בא לפרש שני הטעמים פטור דכופר הכל וחיובא דמודה במקצת וכיון שרבה תרתי קאמר ממילא מוכרח הוא נמי לשני סברות החזקה גם יחד חדא לפטור כופר הכל וחדא לחייב מודה במקצת וטעם שבזה לא שייך כלל בשני דהנה זה ודאי שבכופר הכל לגמרי לא נוכל לומר דלאשתמוטי קא מכוון ובדעתו לשלם לבסוף דכיון שבדעתו לשלם ודאי שלא יעיז פניו לכפור הכל ולבטל לגמרי את טענת התובע ונוח לו יותר להודות במקצת אפילו פרוטה בכדי שלא יתבטל לגמרי טענת חבירו ומדכפר בכולו ודאי דלאו לאשתמוטי קא מכוון וכה נראה בהדיא דעת רש"י בב"מ (דף ג' ע"ב) בד"ה אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי שהרי כפר בכולו ונימא מיגו דחשיד עיי"ש דלכאורה אינו מובן דלמה לא נימא גבי העדאת עדים נמי דמכוון לאישתמוטי ולא חשיד כלל אממונא אלא ודאי דדעת רש"י דבכופר הכל לא נוכל לומר דמכוון לאישתמוטי דבשביל אישתמוטי לחוד לא היה מעיז לכפור הכל ולבטל טענת חבירו מכל וכל ואע"ג שהתוספת בד"ה ובכולה הביאו ראיה משבועות דגם בכופר הכל קאמר רב נחמן דאישתמוטי לא קשה מזה כלל לדעת רש"י וכמה שכתבתי בחבורי לב"מ (דף ו' ע"א) ליישב זה בטוב טעם עיי"ש היטב או שיש לומר כמה שכתב בשמ"ק בב"מ דרב נחמן לדריה תיקן שבועת היסת מתוך שרבו עזי פנים ובעלי השמטות שנשמטים אפילו בכל עיי"ש וכיון שרש"י סובר דבכופר הכל לאו לאשתמוטי קא מכוון ובע"כ שאנו חושדים אותו שרוצה לגזול א"כ איך יוכל להועיל בזה סברת החזקה שכתבו התוספת והוא שלא יעיז לבטל דברי חבירו להועילו ולפוטרו על ידי זה במקום שרוצה לגזול דאם אך פעל בנפשו לגזול לגמרי ודאי שיעיז לבטל טענת חבירו ועוד דיותר נוח לפניו לכפור הכל ולבטל לגמרי טענת חבירו דאם הודה במקצת הרי מקיים טענת חבירו והוא כשירצה לגזול יותר נח לפניו לבטל לגמרי את טענתו ואיזה סברא הוא לומר שיתבייש להעיז במקום שרוצה לגזול ולכן אם אך אנו חושדין אותו שרוצה לגזול לא יוכל להועיל החזקה הזאת לפוטרו משבועה ואמנם סברת החזקה עפ"י פרש"י משום דאמרינן שאין מעיז לגזול חזקה כזאת ודאי דמועיל גם לפטור כיון שחזקה שלא יעיז לגוזלו ומדכפר הכל מכלל דקושטא הוא כדבריו שאינו חייב לו כלום הרי דבכופר הכל לפטור בע"כ צריכים אנו לטעם החזקה עפ"י סברת רש"י משא"כ היכי דהודה במקצת ואתה רוצה לפוטרו על ידי מיגו דכופר הכל ובכדי לבטל רק המיגו יפה כח סברת החזקה כפירוש התוספת לבטלה ולבד שהתם אתי שפיר סברת התוספת אלא שמוכרח לזה דטעם החזקה דרש"י לא שייך כלל במודה במקצת דסברת רש"י הייני שלא יעיז לגזול נסתרת במקום שאפשר לומר דלאשתמוטי קא מכוון דהתם אין רוצה כל לגזול ודעתו לשלם לבסוף וא"כ במודה במקצת דנוכל לומר דמכוון להשמטה לא שייך כלל החזקה שלא ירצה לגזול ומוכרחים אנו לסברת התוספת בטעם החזקה. ומה מאוד מדוקדק לשון הש"ס לפרש"י דזה לשון הש"ס כדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובכולה בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז הרי שהש"ס הזכיר שני פעמים חזקה דאין אדם מעיז ובפעם הראשון הוסיף נמי לכתוב "בפני בעל חובו" מה שבפעם השני לא הזכיר תיבות הללו וכתב סתם אין אדם מעיז דרבה שאל בזה שני טעמים פטור דכופר הכל וחיובא דמודה במקצת ומתחלה מוכרח לתת טעם על כופר הכל דכל זמן שלא ידעינן דכופר לא יוצרך טעם גם על מודה במקצת וכיון שהטעם הראשון הוא על פטור דכופר הכל שבזה הוא סברת החזקה דאין מעיז לכפור ולגזול ממי שעשה לו טובה משו"ה הוסיף בזה לומר "בפניו בעל חובו" להורות שדווקא בבעל חוב שעשה לו טובה שייך סברא הזאת ואח"כ יפרש הטעם דמודה במקצת חייב משום דבכולה בעי דניכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פי' שלא יוכל להעיז לכפור הכל דבזה יבטל טענת חבירו התובע מכל וכל ומשו"ה הודה במקצת בכדי לאמת ולקיים את טענת התובע או דלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו וכטעמי התוספת ומפני שסברא הזאת שייכא נמי בכל תובע לא הזכיר בה את תיבת בעל חוב. ויונח לנו אפוא מה שקשה לכאורה על שיטת רש"י הן בב"מ בתוד"ה ובכולה פירשו דמודה מקצת נמי היה פטור מטעם חזקה דאין אדם מעיז לולא הטעם שבכולה בעי דלודי ורש"י דחק לפרש דהטעם דבכולה בעי הוצרך דלא נימא מיגו דחשיד אממונא אשר על טעם הזה הרעישו כולם וכקושית התוספת ומדוע מיאן רש"י בפירוש התוספת והלא התוספת דסברי דפטור דכופר הכל אין זה מטעם חזקה ובכל זה מודה במקצת הוה פטרינן על ידי החזקה כ"ש לשיטת רש"י דגם פטור דכופר הכל הוא מחמת החזקה אלא הוא הדבר אשר אמרנו דבמודה במקצת ליכא הך חזקה שתוכל לגרום הפטור רק החזקה שמבטלת המיגו וכנ"ל, וחוץ לדברינו פרשתי דרש"י יסבור שדוקא לכפור הכל אין מעיז הא מקצת יכול להעיז וכן כתב להדיא בגיטין (דף נ"א) משו"ה לא יפרש כתוספת. ואחרי כל הללו יתורץ קושית התוספת שהקשו מבנו שיכול להעיז דהנה הא דחז"ל אמרו שבבנו יכיל להעיז לא הזכירו זה כ"א במודה במקצת דמהימן להכי במיגו מטעם דבבנו יכול להעיז וזה ודאי אשר גבי חזקה דמודה במקצת דעיקר הסברא התם שלא יוכל להעיז במקום שחבירו מכיר בשקרו ובבנו לא שייך זה כלל ואפילו לטעם דלא יוכל לבטל טענת חבירו לגמרי היינו נמי דוקא בתובעו בעל דין האמיתיי לא יוכל להעיז נגדו כל כך וגם מצד השומעים אשר יחשבון טענת התובע צודקת כי חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו אבל בבנו יאמרו שמסתמא אין הבן יודע בטענת אביו, אמנם חזקה דכופר הכל חזקה הזאת אינו תלוי דוקא לפי האדם לומר שלזה ירצה לגזול ולזה. לא ירצה אלא במעשה תלוי דבמקום שקיבל טובה אמרינן דחזקה שלא ישלם רעה תחת טובה ולכפור הממון שקיבל טובה על ידם, וא"כ במלוה שעשה לו טובה לא ירצה לגוזלו אפילו במקום שבנו הוא התובע, ולפי"ז חזקה שהיא גורמת הפטור דכופר הכל שייך נמי בבנו להכי גם התם פטור כופר הכל ולא עוד אלא אפילו מודה מקצת פטור התם מיגו דבעי כפר הכל דעיקר ביטול המיגו הוא משום דאין אדם מעיז ובבנו יוכל להעיז שפיר יש לו מיגו דדוקא חזקה דחיוב מודה מקצת ליכא בבנו אבל חזקה דפטור בכופר הכל שייך נמי בבנו ודו"ק היטב בזה. ומכל מה שכתבנו מצאנו המפתח בפלוגתת רש"י ותוספת בענין זה דפליגי בשני דברים לרש"י הוה פטור דכופר הבל מטעם חזקה ולתוס' מקרא שנית דלרש"י פטור דכופר הכל אינו כ"א במלוה ולתוספת אפילו בפקדון נמי ושני' אלו הפלוגתות תלויות זה בזה ולשיטתם אזלי דלשיטת התוספת שגם בכופר הכל שייך אשתמוטי לא יוכלו לפרש סברת החזקה כשיטת רש"י משום דלא ירצה לגזול דהא יש לומר דלאשתמוטי קא מכוון ולא מכוון כלל לגזול, ובע"כ יפרשו הם דסברת החזקה הוא רק משום שחבירו מכיר בשקרו וסברא הזאת לא יוכל להועיל לעשות פטור וכמו שביארנו, הוכרחו לפרש דטעם הפטור הוא מקרא וממילא כיון דילפי מקרא לא שייך תו לחלק בין פקדון למלוה אבל לשיטת רש"י דבכופר הכל לא שייך אשתמוטי א"כ שייך חזקה דלא ירצה לגזול ויפה כח חזקה הזאת לעשות פטור, וכיון שהפטור הוא מטעם חזקה ממילא מחלק בין מלוה לפקדון דבפקדון ליכא חזקה הזאת. בגמרא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו' והקשה הפנ"י בב"מ היאך שייך מיגו דכופר הכל לאביי דסובר טעם דמלוה ישינה דילמא אית ליה ספק מלוה ישינה רק על אותה החמשים שכפר ולכך לא רצה לכפור הכל מפני שאין לו ספק מלוה ישינה. על הכל, ולכך לא רצה לכפור הכל והטילה התורה שבועה עליה כדקאמר הש"ס התם פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא ומאי מקשה וגם ההפלאה בכתובות הקשה כן עיי"ש, ובמחכ"ת לא קשה מידי דכפי הנראה מקושיתם זאת שהבינו בדעת אביי שאין שום תביעה דחשדינן אותו ברוצה לגזול ואמנם. זה אי אפשר דא"כ מאי איכא בין ר' יוחנן לאביי כיון דלאביי אין שום תביעה שנחשוד אותו ברוצה לגזול א"כ איך משכחינן שום תביעה שיהיה נ"מ ביניהם דלר' יוחנן מוסרים לו שבועה ולאביי אין מוסרים אלא ודאי שגם לאביי יש כמה תביעות שאי אפשר לתלותם במלוה ישינה וכגון במפקיד ונפקד לשיטת הר"ש די יבש המובא בשמ"ק בב"מ או כגון שמחל לו כל התביעות הישינות וכמה שכתב הריטב"א ונמוק"י שם ובאותן התביעות דהוה ודאי חשיד אממונא לר' יוחנן מוסרין שבועה ואביי דסובר מאן דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אין מוסרים, וא"כ לא קשה מידי קושית הפני וההפלאה דהא חיובא דמודה מקצת הוא בכל מקום ואפילו בהנך תביעות שאי אפשר לתלות במלוה ישינה ולזה מקשה רבה שפיר דבאותן התביעות אמאי נותנין לו שבועה לימא כיון דחשיד אממונא ולרבה דסובר כאביי חשיד נמי אשבועתא ובחבורנו לב"מ מפורש יותר. בתוד"ה עירוב פרשיות וכו' אבל קשה דבפ' השואל וכו' ועוד דבכמה משניות משמע דלא מתחייב בפקדון אלא במודה במקצת וכו' כאן תפסו בקושיתם על כופר הכל דפקדון דלרש"י חייב ואילו בכמה משניות משמע להיפך דאפילו בפקדון פטור כופר הכל ואילו בגיטין ובכתובות תפסו קושיתם על מודה במקצת למה חייב בפקדון דהו"ל לפטור במיגו דכופר הכל עיי"ש, והנה קושיתם שבגיטין וכתובות יש ליישב בפשיטות עפ"י מה שהארכתי בדיבור דלעיל דלשיטת רש"י יש שני חזקות חדא לפטור כופר הכל וחדא לבטל את המיגו דמודה במקצת ודוקא חזקה דפוטרת כופר הכל אינה בפקדון, אבל הך חזקה דמבטלת המיגו ישנה גם בפקדון לפי"ז אתי שפיר דאע"ג דכופר הכל חייב בפקדון מ"מ מודה במקצת נמי חייב כיון דהחזקה דאין אדם מעיז שמבטלת המיגו נמי איכא בפקדון ועוד דבלא"ה כיון דסובר רש"י דכופר הכל חייב בפקדון א"כ איתרע לה המיגו לגמרי ואין אנו צריכים כלל לטעם דאין אדם מעיז דהא בעיקר שאלת רבה דמפני מה מודה מקצת ישבע יפי' דליהימניה במיגו הקשו המפרשים הא מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ועיין בחידושינו לגיטין וב"מ שם כתבנו בשם רש"י ליישב משום דמיגו דהכא עדיפא משארי מיגות דאם היה כופר הכל זולת שטענתו היתה עדיפא בענין הנאמנות שהיה מהימן בלי שבועה עוד היה מרוויח גם ממון אותו הממון שהודה ושמחמת מעלה הזאת דמיא זה למשיב אבידה דהיה יכול נמי להרוויח ממון והיינו שכתב רש"י (ב"מ דף ג' ע"א) דנפטרנו משום דהוה משיב אבידה עיי"ש ובחידושינו לב"מ שם ולפי"ז היינו דוקא אם אמרינן דכופר הכל היה פטור שפיר איכא במיגו הזה תרי מעלות ומשו"ה היתה כחה יפה לפטור גם גם משבועה לולי טעם דאין אדם מעיז אכל בפקדון דכופר הכל נמי חייב א"כ בענין הנאמנות אין שום נ"מ בין כופר הכל למודה במקצת כיון שגם, בכופר הכל לא היה נאמן ורק משום דטענתו עדיפא לענין הרווחת ממון ומיגו כזה לא אמרינן לפטור משבועה ולא הוצרך בזה כלל לטעם דרבה דאין אדם מעיז ומיושב קושית התוספת דאע"ג דבפקדון לא אמרינן דאין אדם מעיז אפ"ה אין לפטור מודה במקצת לשיטת רש"י ואמנם בדעת התוספת יש לומר דלשיטתם בב"מ דאפילו מיגו לאפטורי. משבועה נמי אמרינן וכמה שכתבו שם וגם לשיטתם בכתובות (דף יג) בד"ה רב אסי דאפילו מיגו כזה שבענין הנאמנות ליכא שום עדיפות דגם בטענה האחרת לא היה מהימן ורק דטענתו האחרת לא היתה עדיפא נמי הוה מיגו לזה שפיר הקשו דאפילו אי נימא דכופר הכל נמי חייב אכתי הו"ל לפטור מודה במקצת דעכ"פ טענתו עדיפא ביותר אבל לשיטת רש"י אין מקום ש כלל לקושיא הזאת ודו"ק. ובקושיתם השניה כפי שתפסו כאן דהא בכמה משניות מצינו שכופר הכל חייב בפקדון הנה על רוב המקומות אפשר למצוא יישוב דקושיא הראשונה מההיא דפרק השואל בההיא דשאלה ושכורה דלא מחייב שבועה כ"א כשיש עסק שבועה ביניהם ומוקי רישא בתרתי וסיפא בתלת הרי דלא מחייב שבועה כ"א במודה במקצת ולא בכופר הכל יש לומר דהתם מיירי בשואל דכל הנאה שלו ודומה למלוה שאינו מעיז מפני הטובה שעשה לו וגדולה מזה איתא בתומים בכללי המיגו שאפילו כשומר שכר נמי אמרינן שאינו מעיז דמיקרי נמי טובה ורש"י לא אמרה כ"א בשומר חנם אבל בשומר שכר שעשה לו טובה הוה כהלואה כ"ש בשואל דכל הנאה שלו וכן מבואר להדיא ברש"י בסמוך בע"ב ועיין מה שכתבתי בדיבור שאחר זה, ומה שהקשו עוד ממלוה על המשכון סלע הלויתני ושתים היה שוה והלה אומר סלע היה שוה פטור הרי דכופר הכל פטור אפילו ממלוה ללוה אע"ג דלא שייך אין מלוה מעיז נגד הלוה דהא המלוה ודאי שלא קיבל שום הנאה מן הלוה דאין לומר כיון דקיי"ל דמלוה על המשכון שומר שכר הוה משום פרוטה דרב יוסף הוה נמי כשומר שכר דעלמא דשייך בו אין אדם מעיז וכהתומים דלעיל דהא לא דמי כלל דבשלמא בשומר שכר דעלמא כיון דשביק כולי עלמא ואוגר לדידיה גומלו חסד בזה ושפיר יש לומר דמכיר לו טובה בשביל זה ואין יכול להעיז כנגדו אבל במלוה ודאי דלא שייך שהמלוה יכיר טובה ללוה בשביל שבא ללות ממנו, ואע"ג דלענין שמירה מיקרי שומר שכר כיון דסוף סוף מרוויח הוא על ידי ההלואה את הפרוטה דרב יוסף אבל לענין העזה ודאי דלא שייך לומר בו שלא יוכל להעיז כנגדו ולענין זה דומה ממש לשומר חנם והיה נראה לכאורה ליישב דהנה בחזקה דאין מעיז שעושה את הפטור דכופר הכל נכללו בזה שני מיני העזות, א' נגד המלוה בעצמו שאינו מעיז לכפור נגד אותו האיש שעשה לו טובה ב' נגד העולם כיון שחזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו וכשזה כופר לגמרי ומשים לאל טענת חבירו מיחזי לעיני הבריות כשקרן ומשו"ה מוכרח להודות קצת, ולפי"ז יש להבין בעיקר סברת רש"י שבפקדון יכול להעיז כיון שלא עשה לו טובה דאכתי נפטרנו מטעם שלא יכול להעיז נגד העולם ובע"כ צריך לומר דהנפקד יחשוב שהבריות כשישמעו את ההכחשה יצדיקו את דבריו ויתלו הקלקלה במפקיד ולא בנפקד משום דחזקה שאין אדם מוסר את פקדונו כ"א ביד איש נאמן ובטוח וכיון דליכא העזה נגד העולם גם נגד המפקיד לא איכפת ליה כיון דלא עשה לו טובה ולפי"ז לא שייכא סברא זאת כ"א בפקדון שמדעתו מוסר להפקידו ואמרינן שבודאי אדם מדקדק למסור ביד בטוח ומסתמא כיון שהפקיד אצלו איניש מהימן הוא משא"כ כשלוה ממנו על משכון אין זה הוכחה שמהימן הוא ההכרח גרם לו ללות ממנו מפני שלא השיג מאדם אחר ובכה"ג ודאי הוא שהעולם יחזיקו את הקלקלה יותר במלוה מפני החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו, וא"כ אכתי נפטרנו דנהי שנגד שכנגד הלוה בעצמו יכול הוא להעיז כיון שלא קיבל שום טובה ממנו, מ"מ בפני העולם לא יוכל להעיז, וא"כ אכתי שייך גביה חזקה דאין אדם מעיז ומשו"ה פטור ומה שהקשו עוד ממתניתין דעשר גפנים טעונות מסרתי דשבועות וכן מהך דגיטין דשני כיסים קשורים הן התם לא נזכר בהדיא דכופר הכל פטור ורק הוכחת התוספת הוא מדנקטו בהנך מתניתין הדין במודה במקצת מכלל דכופר הכל פטור ובאמת אין ההוכחה גדולה כל כך דיש לומר דנקטו במודה במקצת בכדי שיתוקם בכל השומרים דאילו חיוב דכופר הכל אינו כ"א בשומר חנם אבל לא בשארי שומרים וכדלעיל בשם התומים ועוד יש לומר דלרבותא נקטו מודה במקצת דכופר הכל ודאי חייב כיון דלא שייך אין מעיז אבל במודה במקצת הוה אמינא דנפטור במיגו דכופר הכל כיון דכל עיקר הטעם דמודה במקצת חייב ואין מהימן במיגו הוא משום דאמרינן אין אדם מעיז וליכא מיגו אבל לרש"י דבפקדון מעיז הוה אמינא דמודה במקצת פטור על ידי המיגו וכמו שהקשו התוספת באמת דנפטור מודה במקצת משום מיגו הזאת ו"ה אשמועינן המתניתין דאפילו מודה במקצת נמי חייב ולא שייך לפוטרי מכח המיגו וכפי הטעמים שכתבתי לעיל ודו"ק, אלא אי קשיא הא קשיא לי על שיטת רש"י מהא דפריך בב"מ (דף ה' ע"א) דלמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעט קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא הא יש לומר דאיצטריך קרא לפקדון דקרקע דשם אי אפשר לפוטרו מטעם הילך כיון דגם כופר הכל ממש חייב ומשו"ה איצטריך קרא לפוטרו מטעם קרקע וצ"ע בזה. (שם ע"ב) ברש"י ד"ה צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וכו' ואם נשבעו בלא כפירה והודאה אין שבועתו של שומר חנם כלום וכו' ודרמי בר חמא פליג אדר' חייא בר יוסף עכ"ל ויש לדייק דהא בכל הארבעה שומרים מיירי ברייתא דרמי בר חמא א"כ מאי האי דדייק רש"י דאין שבועתו של שומר חנם כלום הא בכל השומרים האחרים נמי אין שבועתם כלום בלא הודאה במקצת ואמנם מכאן יש להביא ראיה עצומה למה שכתבתי בדיבור דלעיל בשיטת רש"י דגם ר' חייא בר יוסף דפליג וסובר דגם כופר הכל חייב לא פליג כ"א בשומר חנם ומשום שלא עשה לו טובה משו"ה יכול להעיז נגדו אבל בשארי שומרים גם איהו סובר דלא מחייב כ"א בהודאה במקצת עיי"ש ולכן הכא דמסיים רש"י דמשו"ה הביא הך ברייתא דרמי בר חמא לאשמועינן דרמי בר חמא פליג אדר' חייא בר יוסף דמשו"ה דייק רש"י לכתוב שומר חנם דפלוגתתם אינו כ"א בשומר חנם ולרמי בר חמא אפילו שומר חנם נמי אינו חייב כ"א בהודאה במקצת משא"כ בשארי שומרים אין ביניהם שוב פלוגתא ולשניהם בעינן הודאה במקצת דוקא וזה ברור בגמרא מאי טעמא לאו משום דקנה בשבועה ראשונה ופרש"י דקנה להתחייב באונסין כדרב ששת דאמר הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן אפילו בלא שבועה וכו' ואין להקשות דלפי"ז כפל בטוען טענת גנב היכי משכחת כל עיקר דהא מיד שטען נגנבה נעשה כופר בפקדון ואפילו בלא שבועה נעשה עליו גזלן וכי נשבע שוב שבועה שלא לצורך היא ואין בכחה לחייב כפל דיש לומר דבלא"ה יש להבין במה דקאמר הש"ס שכבר קנה בשבועה ראשונה חדא דהא לא קנה עוד לגמרי את החפץ דגנב וגזלן צריכים קנין וכמבואר לעיל (דף ע"ט) דגנב צריך משיכה או הגבהה להתחייב בגניבה כפל א"כ הכא דהשומר לא עשה קנין אלא שכפר בפקדון שתחת ידו איך קאמר דקנה אות ועוד דכי נמי קנה אותו מאי הוה אטו גנב ממש לא קנה הגניבה הרי גנב ממש ודאי שקנה את הגניבה ואפ"ה דין הוא שחייב כפל ובע"כ דהכי הוא כוונת הש"ס דטוען טענת גנב לא חייבה התורה בכפל כ"א כשעל ידי טענה הזאת רצה לפטור את עצמו מחיובו נגד הבעלים וכשהוסיף עוד להגדיל רשעתו ולישבע על זה בזה הוא דחייבו התורה בכפל משא"כ אם בטענה זאת דנגנב לא הועיל לפטור עצמו אין בזה חיוב כפל אפילו כשנשבע ולכן הא תינח אם טרם שטען נגנב לא טען שום טענה אחרת ובזה הוא דרוצה לפטור עצמו שפיר חייב בכפל כשנשבע משא"כ אם מתחלה כשטענו הבעלים להחזיר להם הפקדון אמר לו נאבד והרי נתחייב מיד באונסי הפקדון כדין כופר בפקדון ולכן כי הדר וטעין נגנב לא הועיל טענה הזאת לפוטרו כיון שכבר נתחייב באונסיו מיד כשטען נאבד ונמצא דבטענה השניה שטען שוב נגנב לא כפריה ממון ואין בכחה לחייב כפל והיינו דקאמר משום דקנה בשבועה ראשונה כלומר לאו דוקא קנה לגמרי אלא קנה לענין חיוב אונסין וכפרש"י ולאו דוקא בשבועה אלא אפילו שלא בשבועה נמי קנה להתחייב באונסין אליבא דרב ששת דסובר הכופר בפקדון נעשה גזלן אפילו בלא שבועה אלא דנקיט בשבועה בכדי שתיתי אליבא דכו"ע וכן פרש"י למדקדק בדבריו עיי"ש ולפי"ז פטור זה לא שייך כ"א בכה"ג דקאמר הש"ס דקודם שטען טענת גנב נתחייב באונסין על ידי טענת אבד דנמצא דבטענה השניה שטוען שוב נגנב לאו מידי כפריה וטענה של חנם הוא משא"כ אם הטענה הראשונה היתה נגנב אע"ג דבטענה הזאת כבר נתחייב באונסין מיד אפילו בלא שבועה לרב ששת מ"מ שפיר חייב בכפל כיון דבטענה הזאת רצה לפטור את עצמו ולא קדם לה טענה אחרת שתחייבו באונסין ולכן כי נשבע שוב לקיים טענתו ולהגדיל רשעתו זהו עיקר דין דטוען טענת גנב שחייב בכפל הארכתי בביאור הזה מפני שהאחרונים נדחקו הרבה בישוב דברי הש"ס ולדעתי הדברים ברורים כמה שכתבתי. ומיושב בזה קושית הפנ"י להך ס"ד דטעמא הוא משום דקנהו בשבועה הא איהו גופא סובר לעיל דטוען טענת גנב משלם דו"ה והיכי משכחת לה אי טבח קודם שנשבע הא פטור מכפל כיון דשלח בו יד וכיון דליכא כפל מכ"ש דליכא דו"ה ואי טבח לאחר השבועה א"כ מאי שנא טביחה מכפל והא קונה בשבועה ראשונה ותו לא מחייב בדו"ה עיי"ש ובמחכ"ת לא קשה מידי דלדבריו עדיפא הו"ל להקשות גם כפל אמאי חייב והא מיד כשטען נגנבה נעשה גזלן לרב ששת אפילו בלא שבועה והרי קנה אותו ואיך חייב תו בכפל אלא ודאי שדוקא כי קדים לטעון טענה אחרת קודם טענה הזאת דנגנבה דנמצא שעיקר הטענה דנגנבה לא היה לו בזה שום תועלת דאינו פוטר עצמו על ידה מכלום כיון שכבר נתחייב על ידי טענה ראשונה ועל טענה של כדי ובחנם לא חייבה התורה כפל אבל אם לא קדים לה טענה אחרת ורק בטענת גנב הוא בא לפטור את עצמו אע"ג דנעשה כפרן מיד והשביעה הוא באמת שלא לצורך פ"מ כיון דהטענה היתה לצורך ושוב נשבע עליה זהו עיקר דין דשומר לחייבו בכפל וכן אי הדר שוב וטבח ומכר זהו עיקר דין חיוב בדו"ה שחייבה תורה לטוען טענת גנב ונשבע ואחר שבועה טבחה ואע"ג דקנה איתה גם קודם טביחה על ידי הכפירה או על ידי השבועה למאן דפליג על רב ששת אפ"ה חייבו התורה בדו"ה ואין זה דמיון למה דאמרינן בכ"מ כי קא טבח שלו קא טבח ואין לחייבו בדו"ה הרי דהיכי דבשעת טביחה היה שלו אין חייב תו בדו"ה דהתם מיירי שקודם טביחה נעשה שלו ממש כגון גגב משל אביו ואח"כ מת אביו דקנה הדבר ונעשה שלו ממש על ידי ירושה משא"כ האי שקנה דקאמר הכא לא הוה קנין ממש דליהוי שלו ורק הפטור הוא משום דכיון דכבר טען טענת אבד נמצא דטענת גנב דטעין בתר הכי היתה טענה של כדי ולא לצורך אבל כי לא קדים שום טענה אע"ג דלאונסין קנה אותו קודם הטביחה אפ"ה זהו עיקר חיוב של דו"ה וזה ברור בלי גמגום: