בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף קד.
בתוד"ה שליח שעשאו וכו' ומיהו לקמן לא משמע הכי דבעי לשמואל מאי תקנתיה הו"ל ששלח ליה שלח לי וכו' ואין זה מוכרח דיש לומר דאיה"נ דהוה, מצי לשנויי הכי אלא דניחא לי' לאשכוחי כה"ג דאפילו מת המשלח ובטיל שליחותיה ואפ"ה יהא פטור הנפקד וכן כתבו התוספת גופייהו שם עיי"ש ובשמ"ק הביא דמשו"ה לא קאמר הך תקנתא דעשאו שליח בעדים ואמר לו שלח דאין זו תקנה דמתי ימצא שלשה בני אדם שילכו למדינה אחרת ולא יהיו קרובים או פסולי ערות ויאמר לשנים אמרו לפלוני שיתן פקדוני לזה השליח עיי"ש וכן משמע בסוגיא לקמן. בתוד"ה הכי קאמר לי' וכו' תימה אמאי חייב וכו' והא אינו יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ"ל ולכאורה יש להבין דהא טעם זה לא מהני כ"א לענין שלא יוכלו הבעלים לומר אין רצוני שבלא טעם זה היה מתחייב אפילו בדברים כאלו שאילו שמרם בעצמו היה פטור ובזה מהני טעם זה שלא נחייבנו בדבר שאילו שמר בעצמו היה פטור אבל לפוטרו כל כך אפילו מדברים שאילו שמרם בעצמו היה חייב על זה לא מהני טעם זה וכמה שכתבו הראשונים בסוגיא דשומר שמסר לשומר וכן פרש"י שם וא"כ הכא בשמעתין דמיירי בגזלן או גם במעות הלואה דהני מחייבי אפילו באונסין ואילו בעצמו מוליכו ונאנסו היה חייב מה יועיל טעם זה לפוטרו ואין להוכיח להיפך מההיא עובדא דסבתא (ב"מ דף מ"ב ע"ב) דפטרינן להשומר שמסר לאימיה מטעם דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אע"ג דאילו שמרם בעצמו שמירה כזה שלא היה טומנם בקרקע היה חייב ואפ"ה כשמסר לשומר אחר פטור השומר הראשון דיש לומר דהתם דוקא מה שהאם לא הטמינה בקרקע אין זה מחמת עצלות ורפיון בשמירה כ"א לטובה נתכוונה שחשבה שמעות הנצרך לעסק הוא וכמה שכתב הרא"ש שם אבל בכה"ג דהכא דיש לומר דהאונס בא משום שהשומר השני לא טרח כל כך לשומרם מאונס מפני שלא נתחייב על זה אבל הגזלן והלוה שנתחייבו באונס משעת משיכה חייב ועיין בפנ"י מה שכתב בזה, ונ"ל ליישב דע"כ לא קאמרינן דשומר שמיעט שמירתו חייב הראשון אפילו במקום שלא מצי לטעון אנת מהימנת לי כ"א במקום שהשומר הראשון מסר להשני מדעת עצמו ולא היה על זה שום גילוי דעת מן הבעלים בזה אמרינן שפיר דנהי דגם השני מהימן הוא להבעלים מ"מ אילו ידעון הבעלים שימסור לשומר זה השני לא היה ניחא להו דאע"ג דאיניש מהימנא הוא מ"מ הבעלים חפצים בשמירה מעולה ולא ניחא להו למסור לשומר השני שפטור הוא מאונסים חפצים ומקפידים דוקא בשומר זה הראשון שחייב גם באונסין ולכן לא מצד חסרון הנאמנות הוה הפשיעה של הראשון כ"א מצד שגרועי גרמא לשמירתו משא"כ הכא בנידון דסוגיין דהבעלים גופייהו המציאו את השליח הזה לידו הרי יש כאן גילוי דעת של הבעלים דניחא להו שישלח את המעות על ידי שליח הזה ולכן אעפ"י שמיעט שמירתו כו"ע מודים שפטור הראשון ומצינו בגדולה מזאת דמהני גילוי דעתא שכתב המרדכי בפרק המפקיד שומר שמסר לשומר לפני בעל הפקדון ולא מיחה בו ונגנב או נאבד פסק בספר המקצועות דכיון דלא מיחה בו לא מצי לומר היאך לא מהימן לי בשבועה עיי"ש הרי שבשתיקה לבד מהני לגילוי דעתא כ"ש הכא שעשה מעשה לעשות השליח בעדים דפשיטא שיש בזה גילוי דעת שנתרצה ונתפייס לשלוח על ידו ונסתלק לגמרי השומר הראשון ודו"ק כי זה נכון. באו"ד ויש לומר דאפילו אם הוא עצמו הביאו ונאנס חייב דפשיעה הוא עכ"ל וצריך עיון בלשון אפילו שכתבו דהא אדרבה כשהביא בעצמו יותר יש לחייבו אף אם לא הוה פשיעה דהא חייב באונסים עד דמטי לידו דמלוה ואולי יש לומר דהכא שו שהבעלים גלי דעתייהו דניחא להו שישלח גם על ידי שליח בכה"ג אם לא שלח על ידי שליח והביאו בעצמו היה צריך לפטור אם לא הפשיעה שהוליכו במקום שיש סכנה דהא אם השליח הביאו היה פטור כיון שגלי דעתו דניחא ליה שמסרנו לשליח וכמה שכתבתי בדיבור דלעיל ולא גרע הוא עצמו שהביא מאילו שלחו על ידי שליח ולכן דוקא משום פשיעה הזאת שהוליכו במקום סכנה חייב ושפיר הוה כ"ש כשהוא עצמו הביאו דמן הדין אי לאו פשיעה הזאת היה צריך להיות פטור במכ"ש משליח ודו"ק, (שם ע"ב) ברש"י ד"ה שכיב ר' אבא דזקן הוא וכו' ועיין בשמ"ק שכתב בשם הרשב"א שלא ירד לסוף דעת רש"י בזה דמה הפרש יש בין זקן לבחור דהא להדיא תנן בגיטין המביא גט והניחו זקן או חולה נותנין בחזקת שהוא קיים ואפילו בזקן שהגיע לגבורות קאמר אביי התם דלא חיישינן למיתה עיי"ש ואנכי לא ירדתי לסוף דעת הרשב"א בזה דהא באמת רבא פליג התם עם אביי וסובר דבזקן חיישינן כשהגיע לגבורות והכא רבא הוא דקאמר דילמא שכיב ר' אבא לזה פרש"י שפיר דזקן היה וכלומר שהגיע לגבורות ולרבא לשיטתו חיישינן כשהגיע לגבורות ולזה שפיר חיישינן בכה"ג למיתה ודו"ק בזה. ובהכי ניחא מה שהקשו עוד הראשונים בזה דא"כ אמאי מהני בכ"מ הרשאה להוציא הממון מידו ולמה לא חיישינן נמי דילמא שכיב המרשה ונפלו נכסי קמי יתמי והרשאתו שהרשה לאו כלום הוא ולפרש"י ניחא דדוקא משום דר' אבא זקן היה חיישינן להכי וגם בזקן דוקא רב א הוא דחייש לזה אבל בעלמא היכי שאינו זקן או למאי דקיי"ל כאביי אפילו בזקן נמי לא חיישינן למיתה כשההיא משנה המפורשת בגיטין ונראה דזה גופא דחק את רש"י לפרש משום דזקן היה דהיה קשה ליה הא למיתה לא חיישינן ועל זה תירץ דזקן היה ולרבא לשיטתו חיישינן בזקן ואיה"נ דלדידיה גם בהרשאה לא מהני בזקן אבל מאי דקיי"ל כאביי לא חיישינן כלל למיתה אפילו בזקן ומשו"ה מהני בהרשאה בכל גווני ואפילו בזקן נמי וד"וק, ותמהני אפוא על המחבר בשו"ע (חו"מ סי' קכ"ב) סעיף א' שהביא טעם דחיישינן למיתה ואפילו שלא בזקן נמי הא לפי מה שביארנו אפילו לרבא לא חיישינן לזה אלא בזקן ולדידן דלא קיי"ל בהא כרבא דאביי הא אותביה בגיטין שם אפילו בזקן נמי לא חיישינן. ולכאורה היה אפשר לומר דיש לחוש למיתה אפילו שלא בזקן ואע"ג דגבי גט קיי"ל כאביי דנותנין לה בחזקת שהוא קיים הכא שאני עפ"י מה שכתבו התוספת (בב"מ דף ל"ט ע"ב) גבי ההיא סבתא דהוה לה תלתא בנתא אישתבאי איהי וחדא ברתא וכו' אמר אביי היכי ניעביד לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכתבו שם התוספת וז"ל וא"ת הא דתנן המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנין לה בחזקת שהוא קיים וי"ל דדוקא גבי גט בחזקת שהוא קיים משום עיגונא וכן בשביל אכילת תרומה וקרבן אבל הכא אדרבה החמירו בנכסי יתומים להחזיק הסבתא וברתא במיתה עיי"ש, וא"כ ה"נ האי טעמא דהחמירו בנכסי יתומים ולפיכך אינו צריך ליתן לשלוחו וראיתי שוב בקצוה"ח שם שמיישב באמת כן אכן הדברים הללו שגגה הם ותיתי לי שבתחלת העיון עלה בדעתי ליישב עפ"י דברי התוספת הנ"ל אכן שוב דחיתי זה מפני שהתם בעובדא דב"מ גם בלעדי החשש דשכיבא סבתא וברתא הרי יש לפנינו התם יתום ודאי מההיא ברתא שנשארה פה דהכי הוא המסופר בש"ס דאישתבאי הסבתא וחדא ברתא אידך תרי ברתא שכיבה חדא מינייהו ושבקה ינוקא וכיון שיש לפנינו יתום ודאי משויה החמירו לחוש לגביה לדילמא שכיבה נמי סבתא אבל היכי שייך לומר הכא דמשום יתומים החמירו לחוש למיתה הא אי לא חיישינן למיתה ממילא אין לנו יתומים ואין מה לחוש ולהחמיר ואיך שייך לומר דמשום יתומים החמירו לחוש למיתה דאדרבה לא ניחוש למיתה ולית כאן יתומים כלל וזה ברור ולפלא על הקצוה"ח שפלטה קולמסו דברים כאלו ודו"ק היטב בזה. בתוד"ה אגב אסיפא דביתיה וכו' ומה שכותבין הרשאה אפילו לאותם שאין להם קרקע יש מפרשים משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ופי' כיון שכתב שהקנה לו אגב קרקע הרי הודה שיש לו קרקע וצ"ע בטעם הזה לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו וקדושין דף כ"ו) דאודיתא לאו קנין הוא אלא התחייבות הוא דאדם נאמן לחוב לעצמו וא"כ לא שייך זה כ"א כשמכוון לתת מתנה גמורה לחבירו וחב לעצמו משא"כ הכא שאין מכוון כלל לחוב לעצמו דהא אין נותן לו כ"א לשעה בדרך הערמה ויודע היא שיחזיר לו אח"כ וא"כ מה שייך לומר בזה דנאמן לחוב לעצמו כיון שאינו מכוון לחוב לעצמו כלל ואולי היש מפרשים הללו אין סוברים כהרשב"א אלא סוברים דאודיתא הוה קנין גמור ועיין מה שכתבנו בחבורינו לב"מ דמ"ו. באו"ד וההיא דפ' הזהב גבי היה עומד בגורן וכו' מכאן יש לתמוה על מה שכתב הקצוה"ח (סי' מ"ב) וכן בחידושי רעק"א כתב להדיא דקנין אודיתא אין נגמר בלא עדים, דא"כ מאי מקשו התוספת הא בפשיטות יש ליישב דהתם בגורן ליכא עדים אלא לאו שאפילו הודאה בינו לבין עצמו נמי מהני וכן משמע בתשובת חת"ס (או"ח סי' ק"ו) שאפילו בלא עדים נמי מהני עיי"ש, ובעיקר קושית התוספת יש לומר כמה שכתב המקור חיים (הלכות פסח סי' תמ"ח) והט"ז (יו"ד סי' קס"ח) דבדבר איסור לא שייך אודיתא דאטו על ידי שקר יבוטל האיסור וא"כ התם דלענין פדיון מעשר מיירי דמילתא דאיסורא הוא לא שייך כלל קנין אודיתא ועיין מה שכתבנו בחיבורינו לב"מ די"א ע"ב. בגמרא ורמינהו עדיין אני, אומר אימתי וכו' בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו וכו' ובפנ"י האריך לתמוה דאי כשלא נשבע לא הוא ולא אביו אמאי איצטריך קרא לפוטרו מחומש דהא על גזל עצמו נמי לא מצינו חיוב חומש אלא כשנשבע והודה עיי"ש, ונעלם ממנו מה שכתב הרשב"א דהגרסא הוא שלא נשבע הוא ואביו אלא אביו ולא הוא הוא ולא אביו ולק"מ, ואפילו לגרסא שלפנינו כתב השמ"ק בשם הראב"ד דלא הוא ולא אביו באמת אגב אחרינא נקטיה אבל אי ליכא שבועה כלל ודאי דליכא נמי חומש עי"ש. בתוד"ה מלוה על פה היא וכו' דאיהו מוקי לה מדרבנן כדי שלא תנעיל דלת בפני לווין כדפסיק רב פפא ר"פ גט פשוט עכ"ל, התוספת הבינו מדמסיים רב פפא התם בפרק גט פשוט טעם דנעילת דלת מכלל דסובר שעבודא לאו דאורייתא דאי דאורייתא למה לן לטעמא דנעילת דלת ואכן בחבורינו לכתובות (דף פ"ו) ובקדושין (דף י"ג) הוכחתי דרב פפא בע"כ דסובר דשעבודא דאורייתא עיי"ש היטב וכמסקנת הרי"ף והרא"ש בב"ב שם, ומה דמצריך לטעם דנעילת דלת יש לומר על פי מה שכתב הרשב"א בב"ב דאפילו למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ מטלטלי לא משתעבדי משום דלאו עלייהו סמיך בשעת הלואה ולפי"ז הוצרך טעם דנפילת דלת לומר דגבינן אפילו ממטלטלי לא בתורת שעבוד רק מתקנתא דרבנן בכדי שלא תנעול דלת עיי"ש שהארכתי הרבה בזה וא"כ הכא דבהניח אחריות נכסים מיירי דהיינו קרקע אי אפשר כלל לפרש דמדרבנן הוא ומשום נעילת דלת ועוד דהכא בגזלן קיימינן דלא שייך גביה נעילת דלת ולכן לא ניחא ליה לרש"י לאוקמיה בהכי ושפיר הקשה מההיא דהניח אחריות נכסים ודו"ק. בתוד"ה חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן תימה אמאי איצטריך למיתני הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה משמע אבל פחות לא, והנראה לי בזה דכבר נודע מחלוקת הראשונים בטעם דבעינן שוה פרוטה בכל דבר שבממון יש מהם שכתבו משום דבעינן שיעור גם בממון כמו בשארי איסורים דבעינן בהו כזית וכדומה לכל השיעורים והלכה למשה מסיני הוא דבממון בעינן שיעור פרוטה כמו כל השיעורים שניתנו מסיני וטעם זה כתב גם המגיד משנה ואחריו הסמ"ע סי' שנ"ז), ויש שכתבו דהטעם הוא משום דעד פרוטה מחיל איניש, והנה במנחת חינוך (מצוה ק"ל) לאחר שהביא את שני הטעמים הללו כתב דנ"מ ביניהם לענין צירוף דאי אמרינן מטעם דבעינן שיעור אי גזל פחות משוה פרוטה מאחד היום וביום מחר עוד פחות מפרוטה מצטרף ואפילו לזמן מרובה נמי דשיעור דצירוף בכדי אכילת פרס אינו אלא במידי דאכילה אבל בגזילה אפילו לזמן מרובה הוה צירוף כמו במעילה הן שעבר על הלאו והן שחייב בהשבה דלמה לא אבל אם אמרינן מטעם מחילה א"כ צריכה להיות הגזילה שוה פרוטה בפעם אחת אבל אם גזל פחות מפרוטה ממילא מחל לו ובכל חצי פרוטה הוה מחילה א"כ אין מצטרף לפרוטה כלל עיי"ש, ולפי"ז יש לומר דבבא זו אשמועינן דדוקא כשאין בידו גזילה, כ"א פחות מפרוטה הוא דאינו חייב בהשבה, אבל אם אח"כ נצטרף לזה עוד עד פרוטה הוא דחייב בהשבה ומרישא לחוד הוה אמינא שדוקא כשגזל פרוטה בפעם אחת הוא דחייב אבל על ידי צירוף לא משו"ה תני שוב הסיפא לדייק שדוקא כשלא נשאר בידו כ"א פחות מפרוטה, ממש ושגם על ידי צירוף ליכא פרוטה הוא דפטור אבל אם על ידי צירוף איכא פרוטה מצטרף ודו"ק ועיין מה שכתבנו בדבור הסמוך. ותירוץ הזה נ"ל נכון ומה שהתוספת לא ניחא להו בזה היינו משום דהם סברי דהטעם הוא משום מחילה דכן יש להוכיח ממה שכתבו התוספת (ב"מ דף ס"א פ"א) דכלל ופרט שבריבית דרשינן בו יצא שטרות שאין גופן ממון ויצא פחות מפרוטה שאינה ממון וכו' ובאמת יש להבין דבכל מקום דממעטינן מכלל ופרט אין גופן ממון כגון לעיל בפירקין ובב"מ לגבי אונאה לא ממעטינן כ"א שטרות שאינן ממון מצד עצמותן ואינן עומדין אלא לראיה אבל לא פחות מפרוטה שבעצמותו הוא ממון ורק אינו ממון מצד השיעור וא"כ מאי שנא לענין ריבית דממעטינן גם פחות מפרוטה, וכתבתי דבשאר דוכתי לא איצטריך למעט פחות מפרוטה כיון דלאו ממונא הוא דמחיל ופשיטא דלא שייך בזה כל עניני דינן ממונות אבל בריבית הוה אמינא דגם פחות מפרוטה הוה נמי ריבית ויוצאה בדיינים כיון דכל ריבית הוה מחילה אלא דמחילה כזאת אסרה התורה, והוה אמינא שגם פחות מפרוטה דהוה נמי מטעם מחילה נמי אסור וזהו באמת טעמו של הרמב"ם (פ"ו מהלכות מלוה) דסובר שאפילו ריבית כל שהוא יוצאה בדיינים לזה אשמועינן התוספת דמכלל ופרט ממעטינן פחות מפרוטה ולאו מטעם מחילה אלא משום שאין גופו ממון, ולפי"ז בע"כ דסברי התוספת דהטעם הוה משום מחילה ולהכי שפיר יש נ"מ בין ריבית לשארי עניני ממון דבריבית הוצרך למעט מכלל ופרט ולא בשארי ממון אבל אי נימא דהטעם הוא משום דבעינן שיעור ופחות מפרוטה הוה חצי שיעור א"כ מאי שנא ריבית משארי איסורין ולמה לן למעט מכלל ופרט, וכיון שהוכחתי דהתוספת סברי טעם דמחילה משו"ה שפיר הקשו כאן דאי אפשר לתרץ תו כתירוצי ודו"ק: