אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף קא.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף קא.

דף ק.

בגמרא אילימא דגזל סימנין ודקנהו ותרנהו תיפוק ליה משום דקנהו בשינוי לכאורה עמדתי כמשתומם על קושיא הזאת דלמאי דס"ד עכשיו דעיקר האיבעיא אם צריך לשלם דמי הסימנים א"כ מה ענין קונה בשינוי להכא דא"נ לא קנה בשינוי נמי חייב דהא הנ"מ דשינוי קונה או לא היינו לענין אם מחויב להחזיר הגזילה בעין או יכול לפטור בתורת השבה גם בתשלומי דמי הגזילה אבל להפטר בלא השבה כלל ודאי דאי אפשר ושוב ראיתי שהתו"ח והפנ"י הרגישו בזה עיי"ש ונראה פשוט דהבעיא הוא דכיון דאין שבח סימנין ע"ג הצמר וחזותא לאו מילתא הוא א"כ נמצא דלא גזל מידי ממנו ועל זה פריך ותיפוק ליה דקננהו בשינוי ואכתי כשעת הגזילה משלם ושוב מצאתי בשמ"ק שהביא בשם ה"ר יהונתן דמפרש הכי דמיבעי לו אם יש שבח סימנין על הצמר דחזותא מילתא היא וחייב לשלם כל אותו העילוי שנתעלה צמרו על ידי הסימנין או אין שבח סימנין ואינו חייב לשלם כ"א בעד הסימנין ועל זה פריך שפיר תיפוק ליה דקנהו בשינוי ופשיטא דאין צריך לשלם אלא דמי הסימנין לבדם עיי"ש ודו"ק. בגמרא לא צריכא דגזל סממנים שרויין עיין בפנ"י שנתקשה הרבה דמ"מ הא קניא בשינוי משעת הצביעה ואע"ג דאיכא לאוקמי בצבע שיכול להעבירו על ידי צפון דהו"ל שינוי החוזר היינו לענין הצמר אבל לענין הצבע גופא ודאי הוה שינוי גמור שינוי הגוף ושינוי השם והצביעה גופא אינה חוזרת לברייתה כלל וכדאמרינן להדיא צפון עיבורי מיעבר השבה לא עביד וא"כ אף אם יש שבח סימנים ע"ג הצמר מהיכי תיתי נימא דסגי ליה באותה השבה כיון דקניא בשינוי בשעת הצביעה ודמי מעליא בעי שלומי וצריך לומר דבכה"ג לא מיקרי שינוי ולא ידעתי למצוא טעם לזה עיי"ש ובעיני נראה הטעם פשוט דלענין הצבע אין כאן שינוי כלל דגוף הצבע הא לא נשתנה כלל ודומה רק כמו שהניחו במקום אחר וכן כתוב בספר מרכבת המשנה על הרמב"ם ודו"ק. (דף ק"ג ע"א) ברש"י ד"ה ואין עושין אמנה בדמים וכו' דיהיב ליה תרתי סלעים ושקיל ארבע ומשמע מלשונו דמה דאוסר רב היינו דוקא מעות מזומן אבל פירות מותר ליקח ויותר משמע כן מלשון רש"י בב"מ דפירש התם דמשום דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיחזי כריבית משמע דדוקא זוזי הוא דאוסר ולא פירות וראיתי בשמ"ק לב"מ שהביא בשם הריטב"א דמאי דנקיט רש"י זוזי לאו דוקא דהוא הדין כי נקיט פירות אחרים בדמיהן כיון דשווי טפי מזוזי דיהיב מיחזי כריכית דאלת"ה יקשה על רש"י מה דפריך לרב התם ממתניתין דר' הושעיא דהא התם לא מקבל זוזי אלא פירות אחרים עיי"ש ולענ"ד קשה מאוד לומר שרש"י לאו דוקא זוזי נקיט ופשטות לשונו הכא ובב"מ משמע שדוקא בזוזי אוסר רב והוכחת השמ"ק מקושית הש"ס נ"ל ליישב דסברת רב כן הוא כיון שבאמת אין בזה ריבית דהא מכירה גמורה היתה ושל הלוקח הוא דאייקר אלא האיסור הוא משום דמיחזי כריבית כלומר משום מראית העין שמא יבואו אחרים לזלזל גם בריבית שעל ידי הלואה וא"כ לא שייך חשש הזה כ"א במקום שהיה בעסק הזה שום צד הלואה וכגון שמתחלה באו המעות למוכר בהלואה כגון בעובדא דר' אושעיא דהרי נושה בו נקיט התם ותחלת הפסיקה היתה במעות הלואה או אפילו אם בתחלה באו המעות דרך מכירה והלואה בעצם לא היה בזה אפ"ה אם זוזי יהיב וזוזי שקיל כיון דאין בזה שום חפץ הנקנה מיחזי עכ"פ כהלואה ואתי לאחלופי בהלואה ממש אבל אם מתחלה לא בא בהלואתו וגם בסוף יקח פירות לא זוזי שאפילו מיחזי כהלואה אין כאן אין מקום לאסור בזה משום שמא אתי לאחלופי אחרי שאין בזה שום דררא דהלואה ולפי"ז הא דבעינן דוקא זוזי היינו רק בפלוגתא דרב דמיירי שתחלת הפסיקה לא בא בהלואה ואפ"ה אם ישקול אח"כ מעות מזומן שייך לאסור דנהי דהלואה בעצם אין כאן מ"מ מיחזי כהלואה הוה ואתי לאחלופי בהלואה ממש אבל אם גם אח"כ יקח פירות דלא מיחזי נמי כהלואה פשיטא דשרי והיינו דוקא בפלוגתא דמיירי בה רב אבל במתניתין דר' אושעיא דבא בהלואתו בתחלה יש לאסור ודאי אפילו למישקל פירות דבעצם הריבית אין נ"מ אם הריבית הוא מעות מזומן או פירות דאטו פירות מותרים ליתן בריבית ורק דקפידת הזוזי הוא דוקא במקום שבעצם הנתינה לא היה שם צד הלואה ועל ידי הזוזי יהיב וזוזי שקיל מיחזי כהלואה אבל היכי שהיתה צד הלואה בעצם לא הוצרך לזה וא"כ שפיר מקשה לרב מדר' אושעיא דמה התם דהוה בהלואה בתחלה לא כלתה ההלואה הראשונה, כ"א לאחר שמשך או שיחד קרן זוית וכמה שכתב רש"י שם בד"ה כשמשך אבל קודם שמשך אכתי שם הלואה ראשונה עליה ואפ"ה שרי למישקל יותר ממה שנתן כ"ש הכא דאין כאן שום הלואה ורק שעל ידי שנוטל זוזי מיחזי כהלואה שיהא מותר ליקח יותר ממה שנתן והנה ברא"ש הסכים לפירוש רשב"ם שבתוספת דאפילו לר' ינאי אסור למישקל אפילו זוזי א"כ צריך לומר דלרב דאוסר היינו דוקא בזוזי אבל בפירות שרי דמנ"ל לאשווי מחלוקת רחוקה ביניהם דר' ינאי התיר אפילו זוזי ורב אוסר אפילו בפירות ובש"ס משמע דלרב אפילו פירות אסור מדפריך עליה ממתניתא דר' אושעיא עיי"ש ולמה שכתבתי בדעת רש"י נדחה ראייתו דודאי רב אוסר בזוזי דוקא וכפרש"י להדיא ולפי"ז ר' ינאי מתיר אפילו בזוזי ואפ"ה פריך שפיר מר' אושעיא דהתם בהלואה מיירי ואסור אפילו בפירות כמו הכא בזוזי וכמו שביארנו וכן משמע מלשון רש"י ד"ה בשמשך דמשמשך כלתה תורת הלואה מכלל דקודם המשיכה תורת הלואה עליה ושייך לגזור משום מיחזי כריבית שוב ראיתי לקיים דברי הרא"ש דהנה לכאורה יש סתירה בדבריו דבסוגיין כתב דשרי למישקל זוזי דלית הלכתא כרב אלא כר' ינאי דאמר מה לי הן וכו' אע"ג דבעובדא דהכא הוה זוזי ואפיה התיר וכן ברמזי הטור העתיק כן דשרי ואילו בב"מ שם פוסק דאסור למישקל מעות ומחמת זה היה אפשר לומר דהרא"ש ירד לחלק כמו שכתבתי בין הלואה לזביני דבהלואה ודאי דר' ינאי לא התיר כ"א פירות ולא זוזי ומסתבר כן דכיון דרב אוסר בהלואה אפילו פירות וכדמוכח מדפריך ממתניתין דר' אושעיא וא"כ מנ"ל לעשות מחלוקות רחיקה ולומר דר' ינאי מתיר אפילו בזוזי אלא ודאי שגם ר' ינאי לא התיר כ"א בפירי אבל היכי. שהיה במכירה דלרב נמי שרי בפירי וכמה שכתבתי וא"כ לר' ינאי אסיק חד דרגא ואמרינן דאפילו בזוזי שרי לפי"ז אתי שפיר דברי הרא"ש דהכא בסוגיין דמיירי במכירה שלא היה בה שום הלואה שפיר כתב שמותר אפילו זוזי לר' ינאי ובב"מ שם נראה להדיא מדברי הרא"ש שרצה להוכיח דינו בהלואה כעובדא דר' אישעיא דהתחיל ש"מ מעמידין מלוה ע"ג פירות ועל זה מסיים ש"מ איתא לדר' ינאי להכי פוסק שדוקא למשקל פירות שרי ולא זוזי וכן כתבו התוספת כאן שהך דר' ינאי בהלואה מיירי וחילקו בזה בין ההיא דב"מ לענין אי בעינן יש לו עיי"ש ואנן נחלק כן גם לענין אי שרי למישקל זוזי וכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דפירשו בתוספת דגם מה שפירש רשב"ם דאסור למישקל מפות היינו דוקא בהלואה אבל במכירה גם הרשב"ם יודה דמותר אפילו מפות לר' ינאי ובזה מיושב קושית ר"ת על הרשב"ם מעובדא דרב כהנא דהתם במכירה מיירי וכמו שביארנו ולפי"ז הרא"ש פוסק כהרשב"ם ממש התם בהלואה פוסק דמעות אסור והכא במכירה מתיר אפילו מעות ואין בזה שום סתירה וכיון דהוכחתי דהרא"ש מיירי בהלואה שפיר הוכיח דבהלואה אסור למישקל זוזי מסוגיא דב"מ דאלת"ה אלא דלר' ינאי מתיר למישקל זוזי אפילו בהלואה א"כ בפ"כ דלרב זוזי הוא דאסור אבל פירי שרי דמנ"ל לעשות מחלוקת רחוקה וא"כ מאי פריך מעובדא דר' אושעיא ומדפריך מכלל דלרב אסור למישקל אפילו פירי בהלואה וא"כ גם לר' ינאי רק חדא דרגא נסיק דמתיר רק בפירי ומנ"ל שיתיר אפילו בזוזי ופירוש הזה היה נכון בדברי התוספת הרא"ש והרשב"ם זולת דמדברי הפוסקים לא משמע לחלק בזה דבשו"ע ויו"ד סי' קע"ה) פוסק סתמא שאסור לישקול זוזי ואפילו בפסיקה שאינה בהלואה משמע ולמה שכתבתי בכה"ג גם הרא"ש מודה דמותר לדידן דפסקינן כר' ינאי ואמנם הצדק עמהם כי מהרא"ש משמע שלא ירד לחלק כמה שכתבנו והוא מדמיישב קושית ר"ת על רשב"ם באופן דחוק עיי"ש ואם היה סובר כמו שכתבנו אין מקום לקושיא הנ"ל דהתם במכירה מיירי ומדטרח הרא"ש ליישבה מכלל דלא ס"ל לחלק כן אלא דס"ל שאפילו במכירה נמי לא שרי ר' ינאי כ"א פירי ועל זה אפשר סמכו הפוסקים אכן עכ"פ ברש"י ורשב"ם נראה נכון כמה שכתבנו וגם סתימת הפוסקים היה אפשר לתרץ ולומר דסבירא להו דכל פוסק כיון דחיוב הגוף עליו הוה זה הלואה וכמה שכתבנו בחידושינו לב"מ ברש"י ד"ה יש לו מותר בשם החות דעת שחילק בין פוסק באמנה למוכר דבר ידוע לענין כמה דברים וה"נ יהיה חילוק למה למה שלפנינו אבל במכירה דבר ידוע גם הם יודו דמותר לקבל אפילו מעות ועיין בפרישה וסי' קפ"ה ביו"ד) שהקשה דהכא התיר הטור ליקח פירות אחרים ובסוף סימן קס"ב אסר להלוות חטין בדוחן ותירץ דהתם הלואה הוא כלומר דהוה הלואה ממש שנשאר בהלואה ולפי"ז שלשה חילוקים בדין זה בהלואה ממש כגון סאה בסאה אפילו פירות אחרות אסור ובזביני שהוא כהלואה כגון בפוסק אסקינן חד דרגא ופירות אחרים נמי שרי וזוזי אסור ובזביני ממש דבר מיוחד וגם המכירה היה במזומן לא תחת הלואה מותר אפילו זוזי ועיין מה שכתבנו בחידושינו לב"מ שם בארוכה. בתוד"ה הגוזל מחבירו וכו' ואפילו בשבועת עצמו מחייב חומש וכו' ונראה מדברי התוספת דאע"ג דב"ד אין נזקקים לחייב שבועה על פרוטה מ"מ אם קפץ ונשבע מעצמו יש לו דין שבועה ולא דמי לנשבע על עבדים שטרות וקרקעות דאין לה דין שבועה וכמה שכתבו בשבועות (דף ל"ז ע"ב) דכופר בשטר פטור מקרבן משום דהו"ל שעבוד קרקעות ופרש"י דקיי"ל דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אישתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה דיש לחלק ביניהם דהתם המינים הללו אין בהם חיוב שבועה כל עיקר אבל בפרוטה דבמינו יש שבועה אלא שאין בה חיוב שבועה מצד השיעור ולכן כי קפץ ונשבע יש לה דין חיוב שבועה וכיוצא בזה חילקו התוספת בכתובות (דף פ"ח ע"א) לענין שבועה דעד אחד עיי"ש או שיש לחלק דבפחות משתי כסף לא משום דאין על השיעור הזה דין חיוב שבועה אלא שאין הב"ד נזקקים בפחות משיעור זה אבל כי אזיל הזיקוק ב"ד צריך לישבע אפילו בפחות נמי וראיה לזה דהא על ידי גלגול משביעין אפילו על פרוטה וכמה שכתב הב"י (חו"מ סי' פ"ח) הרי להדיא היכי דליכא טעם זה דזיקוק ב"ד מחויב לישבע אפילו בפחות מכשיעור ולכן בנשבע מעצמו דלאו על ידי זיקוק ב"ד נשבע שפיר יש לה דין חיוב שבועה, והן אמנם דראיתי בספר שער המשפט שכתב דגם על ידי גלגול אין נשבע בפחות משתי כסף והוכיח כזה מן התוספת דהכא שהקשו דהא בעינן שתי כסף והוכרחו ליישב דמיירי בנשבע מעצמו ולמה לא תירצו דמיירי שנשבע על ידי גלגול שבועה אחרת אלא ודאי דבכה"ג אין מגלגלין נמי עיי"ש ואמנם אין ראיתו מכרחת דיש לומר דעדיפא מיניה נקטו התוספת דאפילו בכה"ג בלא גלגול נמי משכחת דאלת"ה א"כ אפילו לדבריו יקשה דאכתי למה לא תירצו דמיירי בשבועה דעד אחד דלכל הפוסקים לא בעינן בזה שיעור שתי כסף דכיון דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה ולכן בפרוטה דשנים שחייבין ממון אחד מחייב שבועה וגם התוספת גופייהו סברי הכי בכתובות שם אלא ודאי דהתוספת עדיפא נקטו ודו"ק, ומיהו בתוספת שבועות (דף מ') איתא באמת דאפילו בעד אחד בעינן שיעור עיי"ש ולפי"ז נדחה ראייתו מיהו גם בלא ראיה שפיר יש לומר דהתוספת עדיפא נקטו ועוד בה שלישיה לחלק ביניהם עפ"י מה שכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות טוען) דזה שהצריכו השיעור שתי כסף אינו אלא מדבריהם ומה"ת בפרוטה סגי להודאה וכפירה ואלא דבשבועת מודה מקצת בעינן שתי פרוטות חדא להודאה וחדא לכפירה אבל בשארי שבועות שאין בהם הודאה בחדא פרוטה סגיא לכפירה עיי"ש ולפי"ז שפיר יש לחלק דבשטרות עבדים וקרקעות דמה"ת פטורים משבועה משו"ה אין להם דין חיוב שבועה אפילו כי קפץ ונשבע מעצמו משא"כ בפרוטה דמה"ת סגי בזה ונהי דמדבריהם אין משביעין בפחות משתי כסף אפ"ה כי נשבע מעצמו שפיר אית לה דין חיוב שבועה כיון דמן התורה בר שבועה הוא ודו"ק באו"ד ובמס' שבועות תנן נמי שבועות הפקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני ב"ד מפי עצמו וכו' תיבות הללו "מפי עצמו" מוקף בחצאי לבנה וכנראה שהמגיה נתכוון בהוספה הזאת להוכיח מינה דגם בשבועות עצמו חייב אשם ובלא הוספה הזאת ממה דתני ושלא בפני ב"ד אין ראיה דמיירי בשבועות עצמו משום דגם שבועות הדיינים יכול נמי לישבע חוץ לב"ד וכמבואר בשו"ע (חו"מ סו' פ"ז) דעכשיו נוהגים לישבע בבית הכנסת בפני השמש אבל מדינא גם זה אין צריך ולזה רצה המגיה להוסיף תיבות מפי עצמו ולפרשם דמיירי בשבועות עצמו אבל קילקל בזה שרצה לתקן דמתיבות הללי ודאי שאין ראיה דמפי עצמו דשם לא הוה פירושי בשבועות עצמו אלא בשבועות הדיינים והוציא השבועה מפיו בעצמו או שענה אמן אחרי שבועת הב"ד דהוה נמי כמוציא שבועה מפיו וכמה שכתב רש"י שם ולאפוקי מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן ומה ענין זה לשבועת עצמו דמיירי הכא התוספת דהוה הכוונה שבועות עצמו שאינה באה על ידי פסק ב"ד ולכן נראה לי דאין צריך להגיה בתוספת ולהוסיף תיבות הללו אלא עיקר הראיה הוא ממה דתני ושלא בפני ב"ד דאע"ג דגם שבועת הדיינים יוכל לישבע חוץ לב"ד מ"מ האי שלא בפני ב"ד דתני התם בע"כ דמיירי שנשבע בשבועות עצמו ומדתני עלה דמפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בב"ד מכלל דמפי עצמו דתני היינו אפילו כהשכפירה היה שלא בב"ד וא"כ בע"כ דשבועה הזאת לא באה על ידי פסק ב"ד דאי הב"ד פסקו השבועה ודאי שגם הכפירה היה בב"ד דאי בב"ד לא כפר למה חייבוהו שבועה אלא ודאי דהאי שלא בפני ב"ד מיירי בע"כ בשבועת עצמו שלא באה על ידי פסק ב"ד וגם הכפירה לא היה בב"ד ואפ"ה מפי עצמו חייב דדוקא מפי אחרים סובר ר' מאיר דבעינן כפירה בב"ד אבל בנשבע מפי עצמו אפילו כשלא כפר בב"ד ולא היתה שבועות הדיינים כלל אפ"ה חייב ודו"ק היטב בזה. בתוד"ה אבל נותנו לשליח ב"ד וכו' ועוד דאמר בגמרא שליח ב"ד פסיקא ל"ש עשאו גזלן ל"ש עשאו נגזל וכו' ופי' דמשמע דשניהם הוי שלוחים שווים וכמו שליח שעשאו נגזל היינו ודאי לקבל המעות ה"נ שליח שעשאו גזלן הוה הכונה נמי להוליך את המעות ואילו לרש"י דהמעות יהיו מונחים בידו לא הוה שליח להוליך המעות ולא הוה פירושו כשליח שעשאו נגזל וק"ל. (שם ע"ב) בגמרא נשבע לו אין לא נשבע לא מני לא ר' טרפון ולא ר' עקיבא דתניא גזל אחד מחמשה וכו' לכאורה יש להבין מאי פריך הא התם הבעלים שם במקום הגזילה ואין אנו דנין כלל אם צריך להוליך ורק התם הוה הספק מי הם הבעלים וא"כ יש לומר דע"כ לא קאמר ר' טרפון מניח גזילה ביניהם היינו התם דהבעלים שם משו"ה סגי כשמניח לפניו אבל היכי דהבעלים במדי אפשר שגם ר' טרפון מודה דמחויב להוליך וכן משמע מלשון רש"י בד"ה מניח דטעמא דר טרפון הוא משום דהבעלים שם וגם מדר' עקיבא נמי לא קשה דיש לומר שדוקא היכי דמספקא לן מי הם הבעלים הוא דסובר דמשלם גזילה לכל אחד דהא ודאי דלבעלים צריך להחזיר וכיון דמספקא לן מי הם צריך לשלם מספיקא לכל אחד אבל במתניתין דידעינן לבעלים ורק אנו דנין אם צריך להוליכו אפשר שגם ר' עקיבא מודה דאין צריך להוליכו וסגי במניח בב"ד והנגזל יבוא ויטלנו וצריך לומר דזה בזה תלוי דעיקר השקלא וטריא שבסוגיין הוא באיזה אופן הוא דמקיים למצוות עשה דהשבת גזילה אם אמרינן דבעינן דוקא שישיבנו ליד הנגזל וכל כמה דלא מטי לידו לא יצא ידי חובת השבה או דאמרינן דאינו מחויב כ"א להסתלק מן הגזילה ולהוציא מתחת ידו ואם הוא עושה כן שמראה לכל דמצדו אין עיכוב עוד והוא רוצה להשיבו סגי אע"ג דלא מטי עדיין לידו דנגזל והש"ס מדייק מלשון המשנה לחלק בזה בין נשבע ללא נשבע דבנשבע דכתיב בהדיא לאשר הוא לו יתננו אינו יוצא כ"א כשימסרנו לנגזל גופא אכן בלא נשבע דלא כתיב כ"א והשיב הגזילה סתם ולא דייק לפרש דיתננו לנגזל עצמו סגי גם כשמניח את הגזילה ומראה שמצדו אין עיכוב להשיבה ויוצא בזה ידי חיוב השבה ושוב הנגזל צריך לחזר אחר גזילתו והיינו דפריך דהא ר' טרפון ור' עקיבא לא מחלקי בהכי דמדסובר ר' טרפון דאפילו כשנשבע מניח גזילה לפניהם ומסתלק מכלל דסובר שאפילו בנשבע אין מחויב ליתנה ליד הנגזל אלא דסגי במניח לפניהם ומסתלק ממנה וממילא שגם אין מחויב להוליכה למדי דממ"נ אי סובר דמחויב ליתנה לידו א"כ לא היה סגי במניח לפניהם דבזה שמניח לפניהם אינו מועיל כ"א שמראה שמצדו אין עכוב וכיון דבכל זה מהני זה הרי דלא בעינן לדידיה דיתנה ליד הנגזל אלא שיסתלק מן הגזילה מי סגי ממילא אין צריך להוליכה למדי נמי וכיון דתנא דמתניתין סובר דבנשבע מחויב להוליך אחריו למדי הרי דסובר דאינו יוצא ידי חובת השבה עד דמטי לידו א"כ דלא כר טרפון הוא דגם התם בדינא דר' טרפון לא תסגי במניח כיון דסוף סוף לא מטי ליד הבעלים ממש ולהיפך לר' עקיבא דסובר דאפילו בלא נשבע לא סני במניח אלא דבעינן דוקא להשיבה לידו א"כ הוה"ד בדינא דמתניתין היה מחויב לדידיה להוליכה למדי ולא סגי במניח כיין דאין זה אלא שמראה שמסתלק מן הגזילה וזה לא מהני לדידיה ובעינן דוקא להשיבה לנגזל גופא ושפיר פריך דזה בזה תלוי אם לא בעינן כ"א שהגזלן יסתלק ומחמת זה אין מחויב להוליכה למדי א"כ גם בספק דר' עקיבא סגי כשמניח לפניהם ומראה לכל שהוא יסתלק הימנה ואי בעינן דיחזירנה לנגזל גופא הוה"ד במתניתין מחויב להוליכה למדי ולמוסרה לנגזל ומסיק לתרץ דחילוק של המשנה אמת דבנשבע בעינן דוקא השבה ליד הנגזל ובלא נשבע סגי במסתלק וק"ל ובזה ניחא מה שהקשה הפנ"י בלשון רש"י ד"ה עבוד רבנן וכו' תיקון רבנן דניתביה לשליח ב"ד עכ"ל והא בב"מ פרק המפקיד פרש"י דלר' טרפון דקאמר מניח גזילה ביניהם היינו שאין צריך להוציא כלל מתחת ידו עיי"ש ולמה שכתבתי ניחא מאוד דהכא דמסקינן דהיכי דאשתבע הוא דקאמר ושבזה לא סגי גם לר' טרפון במניח ובעינן שישיבה ליד הנגזל גופא אלא דסובר דעשו רבנן תקנתא מפני תקנת השבים דלא יוציא הוצאה מרובה להוליכה למדי א"כ התקנה לא הועילה כ"א שלא לחייבו להוליכה אבל עכ"פ מתחת ידו מחויב להוציא את הגזילה דבמה שמניחה תחת ידו ומראה שמצדו אין מעצור להשיבה לא סגי בנשבע משא"כ בב"מ שם דלא מוקי לר' טרפון בנשבע ומיירי קודם שבועה ולכן דייק רש"י לכתוב התם דהא מסתלק סילוק הדין הוא והגזילה יניח בידו עד שיבוא אליהו דבלא נשבע ודאי דאין צריך כ"א להסתלק מן הדין וזה יכול להראות במה שמניח לפני ב"ד ומראה שמצדו אין מעצור להשיבה ושוב יקחנה להניחה תחת ידו עד שיתברר ודו"ק כי זה ברור, ועיין מה שכתבנו בחבורינו לב"מ שם:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה