אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף צט.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף צט.

דף צח.

ברש"י ד"ה אמאי עובר הא זבוני קא מזבין ליה ניהליה ולא שכירות הוא, וכן בב"מ (דף קי"ב ע"א) ברש"י ד"ה אומן קונה בשבח כלי וכו' וכשמחזירו לו הוה כמוכר לו עכ"ל, מלשון רש"י משמע דסבירא ליה דהאומן יש לו קנין ממש בשבח עד דשכמחזירו הוה כמוכר לו והיינו כמה שכתבתי בשם השמ"ק לעיל דדעת האומן להשביחו נמי לצורך עצמו לקנות בו כנגד שכרו ודלא כשיטת הראשונים דסברי שאינו קונה כ"א לשעבוד וכמו קנין שיש לאדם במשכון ולפי"ז צריכים הבעלים קנין כשיחזיר להם השבח, וראיתי בנה"מ (סי' ש"ו) דהקנין הוא מטעם כסף ואם פרע לו הרי קנהו מאתו בכסף השכירות ובכה"ג דלא שייך החשש דשמא נשרפו חטיך בעלייה הוה כסף קונה לכו"ע עיי"ש אמנם זה מספקא לי באם שילם לו בעה"ב את השכר קודם שעשה האומן את השבח אי קנה השבח ע"י הכסף כיון דבשעת מעשה הוה השבח דבר שלא בא לעולם עוד או שמא כיון דהאי דהכא דמי לשאר דבר שלא בא לעולם דהכא אין יכול האומן אח"כ כשיבוא לעולם לעכב את השכר לעצמו ואם ירצה בעל הבית לסלק לו את המעות יכול לסלקו ואין צריך דעת האומן וכמה שכתוב בקצוה"ח שם משו"ה אפשר דדמי למוכר לאחר שלשים יום דקונה בכסף דמעיקרא ואפילו בנתאכלו אכלו המעות וכמה שכתוב בתוספת ובנמוק"י בפ"ק דב"מ ובשו"ע חו"מ (סי' רצ"א) ויותר מסתבר להיפך דכיון דבשעת חלות הקנין לא היה יכול לחול גם אח"כ לא יקנה בכסף הזה ולא דמי למוכר לאחר שלשים יום שגם בשעת מעשה יכול לחול וצ"ע. אלא דצריך ביאור דלמה שכתבנו דהאומן קונה בזה קנין ממש וכשלו הוא א"כ היכי מצי הבעל הבית לסלק להאומן בדמי השכירות דהוא פחות משוויה של השבח בע"כ דאומן ואי משום דכבר קנה ממנו בעל הבית בפסיקה שפסק לו הא הו"ל דבר שלא בא לעולם ומאי שנא מאומנין שנשתתפו שכל מלאכה שיעשו יהא הריוח לשותפות דלא מהני משום דהוה דבר שלא בא לעולם וכמבואר בחו"מ (סי' קע"ו) ואפילו החולקים ע"ז וסברי דמהני התנאי הזה שהתנו ביניהם היינו משום דאמרינן דאגב דבעי לקנות מקנה ג"כ וכמבואר בחו"מ שם עיי"ש והכא לא שייך זה ועיין בקצוה"ח שנדחק הרבה בישוב קושיא הזאת ולי נראה פשוט דהא כל היכי דהלוקח סמיך דעתו על הקנייה הזאת מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם נמי וכמבואר להדיא בש"ס דב"מ (דף ט"ז ע"ב) דאמר התם הכא סמיך דעתו עיי"ש והכא נמי בודאי שהלוקח הוא הבעל הבית סמיך דעתו על זה שבודאי יקיים האומן את הפסיקה שפסק עמו ולא דמי כלל לאומנים שנשתתפו דהתם הלא יש ביד האומן לעכב שכר מלאכתו לעצמו ולבטל את הפסיקה שהתנה לחלוק עם חבירו משו"ה לא סמיך דעתו של חבירו דמימר אמר שמא יחזור ויבטל את הפסיקה משא"כ הכא דהשבח הוא על החפץ של בעל הבית כגון נתן לו עצים ותיקן לעשות כלי דלא יוכל להפריד את השבח לבדו מעל החפץ וליקחנו ובאם שירצה ליקח את השבח לעצמו בע"כ שיהא מוכרח לגזול גם את העצים שנתן לו הבעל הבית ולכן בכה"ג ודאי שהבעל הבית סמיך דעתו שהאומן בע"כ בהכרח ימסור לו דלגזול ודאי לא ירצה דכל אדם לאו בחזקת גזלנים הם ואין ברירה אחרת לפני האומן כ"א לקיים את הפסיקה שהתנה עם בעל הבית ולמסור לו הכלי עם השבח כיון דאי אפשר לחלק ולהפריד את השבח מגוף הכלי ודאי שלא יגזול משל בעל הבית ובהכרח למסרו לבעל הבית ובכה"ג דסמיך דעתו שפיר מהני הפסיקה מדין אפילו בדבר שלא בא לעולם ודו"ק כי זה ברור בעזה"י ודע דהפנ"י בגיטין (דף כ"ג) בהא דתנן התם הכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן הקשה דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי והאומן הא צריך להקנות לבעל הבית והני הא לא ידעי לאקנויי וגם הנתיבות שם הביא לקושיא זאת עיי"ש ולי נראה דלא קשה מידי דאטו עצם גוף הנייר נשבח בזה שנכתב הגט עליו אדרבה עצם הנייר עוד נתקלקל על ידי הכתיבה דמעיקרא כשהיה נייר חלק היה עומד ראוי לכתוב עליו לכל הצריך ועתה לא יוצלח עוד למלאכה לגבי אחרים כ"א לגבי בעל שהוא צריך לו אבל לאדם אחר ליכא בזה שום שבחא ולא שייך כלל לומר כי האומן יקנה זה כיון דלגביה ליכא שום שבח ואין לו מה שיקנה וזה ברור. ברש"י ד"ה דאגריה לביטשי וכו' דשכיר יום הוא ולא קבלן עכ"ל ובתוספת השיגוהו דמ"מ הוה קבלן ולא שכיר יום וגם מה שהוסיף בב"מ (דף קי"ב) דשכרו בין ישביח בין לא ישביח צריך ביאור דאכתי היכי דמשביח לא יעבור בבל תלין וגם צריך להבין את החילוק שבין שכיר יום לקבלן לענין זה, והנ"ל בישוב דברי רש"י דדוקא כשמתנה עמו על כל השבח כאחד יש לומר דהשבח קונה לעצמו אבל אם אין מתנה עמו על כל השבח רק על כל פעולה ופעולה בפני עצמה לא שייך לומר דהאומן יקנה בשבח דאכתי ליכא שבחא דכל פעולה כשהיא בפני עצמו אינה משבחת כלל ורק לבסוף כשיצטרפו כל הפעולות אז נגמר השבח וברוב המלאכות ימצא אשר קודם גמר כל הפעולה עוד הדבר מקולקל כגון מי שישכיר לתפור לו בגד בתנאי כזה בעד מלאכת החתיכה כך וכך ובעד תפירת כל חלק כך וכך אע"ג שבכל אחת מהפעולות הרי הוא קבלן האם שייך לומר בזה שיקנה האומן בשבח כלי דהא כל פעולה כשהיא בפני עצמה עוד קלקול יש בה שמקלקל את הסחורה ורק בסוף כשיוגמר כל הבגד רק אז ימצא את השבח וא"כ איך שייך לומר שיקנה את השבח כיון דהתנאי היה על כל פעולה בפני עצמה ואז ליכא עוד שום שבחא וכדומה ברוב המלאכות הוה הכי דטרם גמר כל הפעולות ליכא שבחא וזהו גופא החילוק שבין שכיר יום לקבלן דבשכיר יום כיון דאין זה התנאי על כל השבח בפעם אחת וכל זמן דלא נגמר הפעולה אין כאן שבח אכתי דנימא שהאומן יקנה והיינו נמי כוונת רש"י דכיון ששכרו לכל ביטשי וביטשא ועל כל אחת הוה תנאי בפני עצמו הוה כשכיר יום כלומר כמו בשכיר יום לא אמרינן דיקנה בשבח משום דלא נגמר כל המלאכה ה"נ בכה"ג דג"כ לא נגמר הפעולה לא שייך לומר דיקנה בשבתא כיון דרוב פעמים ליכא שבחא בכה"ג כלל ואף אי משכחת דאשבח מעט מכל ביטשא ובכל ביטשא נתוסף השבח נמי לא שייך שיקנה לשבח וימכור אותו כיון דאין מסוים שבח דכל ביטשא לבדה לא שייך מכירה בכה"ג וכיון דשכירת פועלים הוא רק על שני האופנים או שכר פעולה או כמכירה שימכור לו את השבת בעד אלו הדמים והכא דלא שייך מכירה כיון דאין מסוים כל שבח המועט איך וכמה נשבח ובכל אחד הוה תנאי בפני עצמו א"כ בע"כ דבכהאי גוונא הוה שכר פעולה ולהכי עובר בבל תלין ודו"ק. בתוד"ה אלא במאי מקדשא אור"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפילו לא יהא אומן קונה בשבח כלי וכו' פי' דאי נימא אומן קונה בשבח כלי לא הוה זה מלוה כלל ופשיטא דלא קני כ"א כשיגיע ממון לידה ולא הוה קשה לתוספת מידי דכיון דאומן קונה בשבח כלי וכשמחזיר לה אז הוה כמוכרה לה אבל קודם שמחזיר לה אין כאן מלוה כלל דלדידיה קא טרח ושלו הוא רק עיקר הקושיא הוא אי נימא דאין אומן קונה ואין מגיע לאומן כ"א השכר ושפיר הוה זה מלוה ועל זה היה קשה להם דנהי דמקדש במלוה אינה מקודשת היינו דוקא כשמקדשה בעצם מעות המלוה דבזה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה הוה המעות כדידה אבל אם מקדשה במחילת המלוה מקודשת כמה שכתבו התוספת בכתובות (דף ע"ד) עיי"ש ולזה שפיר קשה להו גם כאן דאפילו לס"ד השתא דר' מאיר נמי סובר דמקדש במלוה אינה מקודשת דרק בתר הכי מוקמינן דבמקדש במלוה פליגי ור' מאיר סובר דמקדש במלוה מקודשת אבל השתא בס"ד כל כמה דלא מסיק הש"ס הכי מסתמא ר' מאיר נמי סובר דמקדש במלוה אינה מקודשת אפ"ה קשיא להו דאכתי נימא דמקדשה במחילת המלוה ועל זה כתבו דכל כמה דאין מגיע הממון לידה ואין יכול לתובעה לדין אין כאן מלוה כל עיקר והנה לפי"ז מוכח מכאן נמי דלאו דוקא במחילת המלוה אינה מקודשת אלא אפילו בהנאת מחילת המלוה דהיינו בפרוטה שהיתה נותנת לאדם אחר שיפייסנו עד שימחול נמי לא מהני בכה"ג קודם שהגיע זמן הפרעון דכיון דעדיין אין כאן מלוה מה פיוס שייך בזה דאלת"ה אלא דוקא במחילת המלוה לא מהני אבל בהנאת מחילת מלוה מהני אכתי מאי פריך אלא במאי מיקדשא נימא דמקדשה בהנאת המחילה אע"כ דגם בהנאת מחילה אינו מקודשת קודם הגעת הזמן, והנה הב"ש באה"ע (סי' כ"ח סקל"ח) לאחר שהביא את דברי התוספת דסוגיין כתב וז"ל ומוכח מזה דאיירי שאומר לה בהנאת מחילת מלוה דהא כתבו זאת למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ופשיטא דלא מהני מחילת מלוה אע"כ דמיירי בהנאת מחילת מלוה ומכל מקום לא הוי קדושין כשהכלי בידו עכ"ל עיי"ש שלמד מזה דמקדש מהנאת מחילת מלוה קודם שהגיע זמן הפרעון דלא מהני וביאור דבריו דמה שכתב דהא כתבו זאת וכו' פי' כיון דכתבו זאת למ"ד אין אומן קונה דלדידיה הוה השכר מלוה דאילו למ"ד קונה הוה השכר פרעון בעד החפץ אבל למ"ד אין אומן קונה הוה השכר מלוה וגם זה פשיטא דמחילת מלוה לא מהני כלומר אע"ג דלבסוף מסיק דר' מאיר סובר באמת דמקדש במלוה מקודשת אבל בס"ד כל כמה דלא מסיק הכי ודאי דגם ר' מאיר סובר כמו דקיי"ל לדינא דבמעות מלוה והוה"ד במחילת המלוה אינה מקודשת לשיטת רש"י ובע"כ דמיירי בהנאת המחילה ואפ"ה לא הוה קידושין כשהכלי בידו ואע"ג דלשיטת התוספת גופייהו בכתובות דבמחילת מלוה הוה מקודשת א"כ הוה מצי הכא למימר דמיירי במחילת מלוה ולא בהנאת מחילה אלא משום דאליבא דאמת מוכח מכאן דאפילו בהנאת מחילה לא מהני קודם הגעת זמן וכמ"ש דאל"ה הוה מצי לשנויי דמקדשה בהנאת מחילה משו"ה נקיט כן הב"ש דמיירי הכא בהנאת מחילה וכן כתב המחנה אפרים (הלכות קנין מעות סי' ג') בדעת התוספת עיי"ש ואלא דבשער המלך הלכות אישות ובאבני מלואים סי' כ"א לא כתבו כן ועיי"ש בדבריהם היטב. והנה זה לשון הב"ש מיהו יש לומר כל זמן שאין מחזיר לה החפץ אין שם הלואה כלל וכו' ולכאורה דבריו תמוהים הא מלשון התוספת שכתבו וז"ל אעפ"י שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחלה עד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה וכו' הרי מלשונם מוכח להדיא דבאמת נתחייבה מיד ראשון ראשון אלא שלתבוע אינו יכול ולא כהב"ש דכל זמן שאין מחזיר אין גם חיוב ולכאורה גם מן הסוגיא מוכח כהתוספת דאמרינן הכא דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוה זה מלוה ולמ"ד אינה אלא לבסוף לא הוה מלוה ואי נימא דכל זמן שלא החזיר אין כאן הלואה כלל, א"כ הרי כל ההלואה נעשית כשמחזיר וא"כ לאו הלואה היא וכמו דלמ"ד אינה אלא בסוף דלאו הלואה היא מטעם דכל החיוב נעשה לבסוף ואי נימא דגם מ"ד דישנה לשכירות סובר כן מה חילוק יש ביניהם אכן לשון רש"י בקדושין הוא ממש כהב"ש דשם (דף מ"ה) כתב וז"ל דמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה אם נגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירין לה מלוה למפרע ומ"ד אין לשכירות אלא בסוף כשמחזירין לה והרי לשם קדושין הוא מוחל אצלה ואין כאן מלוה כשמחזירין לה עכ"ל הרי דכתב להדיא דקודם שהחזיר לה לא הוה זה מלוה ורק דלאחר שהחזיר הוה מלוה למפרע והחילוק שביניהם הוא כך דלמ"ד אינה אלא בסוף מתחיל שם המלוה רק משעת נתינה ואילך ולמ"ד יש לשכירות מתחלה עד סוף הנתינה גורמת שתהיה למפרע מלוה כל פרוטה אבל כל זמן שלא נתן גם למ"ד זה אינה מלוה עדיין אלא שלאחר הנתינה הוה מלוה למפרע ונ"ל עוד דגם לשון התוספת במה שכתבו שמתחייב לו ראשון נמי יש לפרש הכי דודאי החיוב הוא למ"ד זה מיד כשעשה פרוטה אלא דכל זמן שלא הגיע זמן הפרעון לא הוה זה מלוה שיכול למוסרה לאחרים כיון שאכתי לא הגיע זמן פרעון מה ימסור ודומה למלוה בתוך זמנו דודאי חיוב יש כאן אפילו בתוך זמנו ואפ"ה לא מצי לקדש ולמסור אותה לאשה בקדושין כיון שבתוך זמנו הוא ועיין מה שכתב הט"ז באה"ע שם. (שם ע"ב) בגמרא אמר שמואל טבח אומן שקילקל חייב מזיק הוא פושע הוא עיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל ריש פרק המניח וגם במה שכתבנו בדיבור הסמוך. בגמרא אמר ר' יוחנן טבח אומן שקילקל חייב ואפילו הוא אומן כטבחי דציפורי ופריך הש"ס מר' יוחנן אר' יוחנן ומשני לא קשיא כאן בחנם כאן בשכר כי הא דאמר ר' זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר ע"כ, והנה בלישנא דר' זירא דאמר יקדים לו דינר, מבואר בשמ"ק בשם הרמ"ה דיקדים דקאמר דוקא הוא משום דלא מסר לו אלא לשחוט בלחוד וזימנין דלא צריך לא למשיכה ולא להגבהה ועוד דלא ניחא ליה למושכה ולהגביהה כי היכא דלא תיקום ברשותיה לכל מילי הלכך אי אקדים לו דינר משתעבד אע"ג דלא משך דהא לאו לאוקמא ברשותיה לנטורא קא בעי אלא למיעבד ליה עבידתא בעלמא דקא משעבד נפשיה והוי כשכיר בעלמא דמשתעבד בדמים עכ"ל, הרי דהרמ"ה גילה לנו דהחיוב בטבח אומן שקילקל לא הוה מטעם מזיק דאי מטעם מזיק לא בעי שום שעבוד וקנין אלא החיוב הוא משום שעבוד שמשעבד נפשיה לעשות לו את המלאכה הזאת בלא קלקול ולהכי מצריך ר' זירא דיקדים לו דוקא כי היכא דלישעביד נפשיה על ידי זה ומה שהוצרך ר' זירא לזה ולא חייבו באמת מטעם מזיק ואפילו בלא הקדים לו דינר נמי יש לומר משום דהוה היזק שאינו ניכר וכמו שהקשה באמת כן הרמב"ן להכי פירש ר' זירא דבהקדים לו דינר מיירי וחיובו הוא מטעם שעבוד ולא מטעם מזיק ולהכי חייב אע"ג דהוה היזק שאינו ניכר דכיון שנשתעבד לעשות לו מלאכה הזאת בלא קלקול ובשלימות חייב מטעם שומר ואפילו לדעת הש"ך דפוטר גם בשומר בהיזק שאינו ניכר הכא חייב דכיון דנשתעבד על מלאכה הזאת ביחוד לעשותה בשלמות הרי הוא כאילו קיבל בפירוש שיתחייב בהפסד וקלקול השחיטה שיהיה במלאכה הזאת דודאי חייב ולא דמי לשומר דאינו מתחייב לשמור ביחוד מהיזק שאינו ניכר להכי יש לומר דעל היזק שאינו ניכר לא קביל שמירה אבל הטבח שנתעבד לשמור השחיטה הזאת שלא יהיה בה שום פסול הרי קיבל עליו ביחוד לשומרה מהיזק זה, ועיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל (דף מ"ה) וגם עיין מה שכתב בספר ים התלמוד מזה וא"כ יהיה מכאן לכאורה קושיא גדולה על הרמב"ן שהקשה דלמה מחייב ר' יוחנן בטבח אומן הא הוה היזק שאינו ניכר הא לפי מה שביארנו ר' זירא מפרש דר' יוחנן בהקדים לו דינר מיירי וחיובו הוה מטעם שעבוד ומטעם מזיק באמת אין לחייבו משום דהוה היזק שאינו ניכר ור' זירא עצמו מיישב לקושית הרמב"ן וכן מה שתירץ הרמב"ן דהכא הוה זה היזק ניכר דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה הוה ההיזק שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף והרי ניכר הוא בין חי לשחוט עיי"ש הא מדר' זירא מוכח דלא אמרינן כסברת תירוצו דאי כהרמב"ן דהיזק ניכר הוא בכה"ג למה לן להקדים דינר ותיפוק ליה דחייב מטעם מזיק ואפילו בלא דינר נמי. והנה זה מבואר עכ"פ מן הש"ס להדיא דבעינן דוקא שיקדים לו את השכר וא"כ יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הזכירו כלל לתנאי הזה וסתמו לומר דבשכר חייב ויותר תמוה מה שכתבו הטור והשו"ע (חו"מ סי' ש"ו) דאותן הטבחים שנוטלים הכרכשאות שומרי שכר הם ואם קלקלו חייבים כיון דשקילו אגרא הא שכר דכרכשאות לא בא אלא בסוף ואנן הא בעינן שיקדים לו את השכר ומשום דמטעם חזיק אין לחייבו כמה שביארנו כדאמר ר' זירא להדיא והנראה לי בזה דהנה עיקר דברי ר' זירא דמצריך דוקא שיקדים לו את השכר ומשום דמטעם מזיק אין לחייבו תמוה זה מאוד דהא לעיל בסוגיין גופא קאמר שמואל טבח אומן שקילקל חייב מזיק הוא פושע הוא הרי להדיא דשמואל חייבו מטעם מזיק ואע"ג דקאמר נמי פושע הוא בע"כ דעיקר החיוב הוא מטעם מזיק דאל"כ בחנם אמאי חייב דנהי דשומר חנם חייב בפשיעה מ"מ הכא דלא משך עדיין אי אפשר לחייבו מטעם שומר דשומר אינו מתחייב בשמירה כ"א משעת משיכה ובע"כ דמטעם מזיק הוא והא דקאמר נמי פושע הוא היינו דבטעם דמזיק לחוד לא סגי דאכתי הוה אמינא דההיזק הזה קרוב לאונס הוא דפטור בו אדם המזיק וכמבואר בתוספת לעיל ריש פריק המניח ובב"מ ס"פ האומנין דבאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק לזה קמ"ל פושע הוא פי' דההיזק הוה קרוב לפשיעה דחייב בו אדם המזיק אבל חיובו הוא מטעם אדם המזיק, ויישבתי בזה מה שהקשה בשמ"ק למה לו לשמואל לומר תרתי מזיק הוא פושע הוא עיי"ש ולפי מה שכתבתי מבואר דאשמועינן בזה דיסוד החיוב משום דהוה קרוב לפשיעה דאל"ה לא היה חייב גם מטעם מזיק וא"כ קשה על ר' זירא בתרתי דפטר בחנם ולא מחייב כ"א בשכר וגם מצריך שיקדים המעות דוקא ואמאי לא מחייב אפילו בחנם לגמרי מטעם מזיק וכדשמואל והנה הקושיא הזאת מצד עצמה היה מקום ליישב עפ"י מה שכתבו התוספת ר"פ המניח דאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק והוכיחו זה מדברי ר' יהודה דקאמר שומר חנם ישבע נושא שכר משלם והשתא מדפטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה וכן מברייתא דהכא דפוטר טבח אומן בחנם ומחייב בשכר והיינו נמי משום דקלקול דשחיטה דמיא לאונס דגניבה ומתחלה סובר המקשה דדמיא לאונס דאבידה להכי שומר חנם נמי חייב מטעם אדם המזיק ומסיק דקלקול זה דומה לאונס דגניבה ואין לחייבו מטעם אדם המזיק ולפי"ז אתי שפיר דברי ר' זירא דשמואל דאומר להדיא מזיק הוא פושע הוא וכיון שסובר דזה הקלקול דומה לקלקול דפשיעה ושפיר חייב מטעם מזיק ואפילו בחנם ור' יוחנן ור' זירא סברי דקלקול זה דומה לאונס דגניבה ומטעם מזיק אין לחייבו ורק משום שסובר כמ"ש בשם הרמ"ה משו"ה אינו חייב עד שיקדים לו את המעות דוקא דבלא"ה לא משתעבד אלא דאכתי אין מיושב סברת ר יהודה דב"מ וכן ברייתא דהכא דמחייבי בשכר אע"ג דלא הקדים לו המעות הא מטעם שמירה אין לחייבו אפילו לשומר שכר כיון דלא משך ולא ניחא לו לקנות דזהו עיקר טעם דר' זירא דמצריך דוקא לקדימת המעות דליהוי כשכיר דמשתעבד בדמים וכנ"ל וכן פסקי השו"ע תמוהים אכתי דלפום מאי דפסקינן שדוקא שומר שכר חייב ושומר חנם פטור מכלל דסבירא לו שאין החיוב מטעם מזיק דאי מטעם מזיק לא שייך לפלוגי בין בחנם לבשכר דאפילו בחנם נמי חייב אלא ודאי שסבירא לן שקלקול זה דמיא לאונס דגניבה שקרוב לאונס ובלא"ה נמי בע"כ צריך לומר דלא קיי"ל כשמואל דקלקול דשחיטה ידמה לפשיעה דהא טעמא דשמואל הוא משום דמדמה לה לנתקל פושע כדאמר להדיא ואנן הא קיי"ל דנתקל לאו פושע הוא כמבואר בחו"מ (סי' תי"ב) וכיון שבע"כ הקלקול דשחיטה דמיא לאונס דגניבה ואין לחייבו מטעם מזיק וגם מטעם שומר אין לחייבו כיון דלא ניחא לו למושכה וא"כ אמאי לא הצריכו לתנאי דהקדמת המעות כמו שמצריך ר' זירא ועל הטור יש לומר דלשיטתו דפוסק כתוספת ורא"ש דשומרין לא בעי משיכה להתחייב באונסים ולהכי שפיר חייב מטעם שומר שכר דחיובו בגניבה דלענין שיהא שומר שכר לא בעינן להקדמת המעות אבל השו"ע שבכמה מקומית הביא לדעת הרמב"ם דבעינן משיכה בשומרים וכמבואר בחו"מ (סי' רצ"א וסי' שי"ז) לדידיה יקשה למה לא מצריך תנאי הזה שיקדים המעות. אכן שוב התבוננתי שיש מקום לחייב גם לדידן מטעם מזיק ואפ"ה דוקא לשומר שכר ולא לשומר חנם דהנה אף שרבים הבינו בכוונת התוספת דלעיל ר"פ המניח במה שכתבו דאונס דכעין גניבה פטור בו אדם המזיק דהיינו אפילו בשומר שכר והא דמחייב ר' יהודה בשכר היינו מטעם שמירה אכן לבבי לא כן ידמה בכוונת התוספת דאיך יעלה כלל על הדעת לומר כן דשומר שכר שמחויב לשמור מהיזק דגניבה ואם נגנב על ידי אחרים חייב וכשהוא בעצמו יעשה היזק כזה שהוא כעין גניבה יפטר והא זה פשוט שאם ההיזק בא על ידי עצמו יש לחייבו יותר מאילו קרה סבה כזאת על ידי אחרים והראיה דהא שומר חנם פטור מאבידה כשלא שמרו ונאבד ואפ"ה אם הוא עצמו עשה היזק דכעין אבידה חייב וא"כ שומר שכר שחייב נמי בגניבה ממש כ"ש כשהוא עצמו עושה היזק דכעין גניבה דחייב ועוד דהא טעם החילוק של התוספת לפטור בהיזק בכעין גניבה היינו משום דאאונס כזה לא הוה ליה למירמא אנפשיא אונם כזה וא"כ למה יפטור כשהוא בעצמו עשה היזק כזה ולזה נראה לי לנכון דמה שכתבו התוספת דבאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק היינו דוקא בשומר חנם אבל שומר שכר חייב ודאי מטעם מזיק ולפי"ז הא דמחייב ר' יהודה בב"מ לשומר שכר שהעביר חבית ונתקל דהיינו נמי מטעם מזיק ולא מטעם שומר ואפ"ה שומר חנם פטור דאילו היה מזיק גמור היה שומר חנם נמי חייב אבל מזיק כזה דכעין גניבה שקרוב הוא לאונס שומר חנם פטור דהאי כדיניה והאי כדיניה שומר חנם דפטור בגניבה דלא הו"ל למירמא אנפשיה אונס כזה אפילו כשהזיק הוא עצמו בכעין זה נמי פטור אבל שומר שכר דבגניבה ממש יתחייב כ"ש דחייב כשהוא עצמו עשה היזק כזה ואתי שפיר מה שלא הצריך ר' יהודה להקדים את המעות כיון דאין חיובו משום שכיר דלבעינן שישתעבד בדמים אלא החיוב הוא מטעם מזיק ושומר שכר מיקרי אפילו כשלא הקדים לו את המעות דבשלמא אם נצרך שישתעבד על ידי הדמים והדמים יעשו קנין בעינן דוקא שיקדים לו את המעות אבל הכא דלא בעינן רק שיהיה עליו דין דשומר שכר ואם אך תנאי השמירה היה על מנת שישלם לו שומר שכר מיקרי אפילו כשלא הקדים לו נמי חייב שפיר מטעם מזיק וראיה לדברינו דחיוב דשומר שכר מטעם מזיק הוא ממה שאמרו בסוגיין אי אמר מזיק הוא הוה אמינא דוקא בשכר חייב ולא בחנם ועיין פרש"י וקשה מאוד להלום זאת דהיכן מצינו במזיק שיהא חילוק בין בחנם לבשכר ולדברנו מבואר דזהו הכוונה אי אמר מזיק הוא הוה אמינא דקלקול זה אינו דומה כ"א לאונס דכעין גניבה ושזה דוקא בשומר שכר חייב דשומר חנם פטור במזיק כזה משו"ה אשמועינן דפושע הוא פי' שההיזק דומה לפשיעה ואפילו בחנם חייב וגם פסק השו"ע מיושב לפי"ז דבאמת חיוב דטבח מטעם מזיק הוא ולהכי לא הזכירו לתנאי דקדימת המעות ואפ"ה פטרינן בחנם משום דקיי"ל דקלקול דשחיטה דמיא לאונס דכעין גניבה דרק שומר שכר חייב ולא שומר חנם ולענין דליהוי שומר שכר לא בעינן הקדמת המעות וכמה שביארנו לעיל. אלא דלפי"ז חוזר וניעור הקושיא בסוגיא גופא דאמאי מצרכי ר' יוחנן ור' זירא להקדמת המעות כיון שאפילו לסברת ר' יוחנן דקלקול דשחיטה הוה כעין אונס דגניבה היה יכול נמי לחייב לשומר שכר מטעם מזיק והנה ביישוב הסוגיא היה נראה לתרץ באופן אחר דהבאתי לעיל קושית הרמב"ן למה מחייבינן לטבח אומן הא הוה היזק שאינו ניכר וכבד כתבתי דקושיתו אין שייך כ"א כשנאמר דחיובו הוא מטעם מזיק אבל אי נימא דהחיוב הוא מטעם שעבוד ודאי שחייב אפילו בהיזק כזה שאינו ניכר כיון שעיקר הקלקול שבזה אינו ניכר וכשנשתעבד לשמור לו שלא יבא לידי קלקול הזה הרי הוא כאילו נתחייב עצמו בפירוש לשמור את הבהמה מקילקול זה ולפי"ז אתי שפיר הסוגיא דשמואל שאומר דינו אליבא דר' מאיר וכדאמר בהדיא אנא אמינא אליבא דר' מאיר ור' מאיר לשיטתו דסובר כחזקיה (גיטין דף נ"ג) דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק משרה שפיר קאמר דחייב מטעם מזיק ולא איכפת לן במה שאינו ניכר משא"כ ר' יוחנן דסובר בגיטין שם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא מצי לחייבו מטעם מזיק כיון דהיזק שאינו ניכר הוא ובע"כ דחיובו הוא מטעם שעבוד משו"ה הצריך דוקא שיקדים לו המעות והיינו מה דקאמר הכא בתירוץ דר' יוחנן וכי הא דאמר ר' זירא הרוצה שיתחייב לו טבת יקדים לו דינר דאינו מובן לאיזה צורך יביא מר' זירא ולפי מה שכתבתי ניחא דבמה שמשני הש"ס כאן בשכר הוה אמינא שאם אך הבטיח לתת לו שכר נמי סגי אע"ג דלא הקדים לו המעות וזה אי אפשר לר' יוחנן דמחייב רק מטעם שיעבוד לזה מסיים כי הא דר' זירא פי' דבשכר דקאמר היינו כגון דר' זירא שיקדים לו המעות דוקא ודו"ק ומיושב נמי בזה מה שהקשו התוספת בב"מ על לשון הברייתא דקאמרה בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר ולסברת המקשה דסובר לחייב גם בחנם מאי נתינת טעם דמפני שהוא כנושא שכר דקתני ועוד מאי ס"ד דמקשה דמחייב גם בחנם עיי"ש ולמה שכתבתי לא עלה כלל דפת המקשה לחייב גם בחנם וגם המקשה היה סובר דבחנם פטור משום דהוה כעין גניבה דפטור מטעם מזיק אלא דמקשה מלשון הש"ס דמסיק בדר' יוחנן כאן בשכר וכי הא דר' זירא היינו שמצריך דוקא להקדמת המעות ובלא הקדים פטור אע"ג שהבטיח לו שכר על זה פריך מברייתא דקתני מפני שהוא כנושא שכר דלשון זה משמע שאכתי לא קיבל את השכר והרי הוא חייב כמו שנושא שכר פי' כאילו כבר קיבלם ועל זה משני אימא מפני שהוא נושא שכר פי' שכבר קיבלם וחיובו מטעם שיעבוד ואתי שפיר הסוגיא. ואמנם אף שהסוגיא מיושב בדרך הזה אכן אכתי דברי השו"ע צריכים עיון דלדידן דפסקינן היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא נוכל לחייב לטבח מטעם מזיק ובע"כ דהחיוב הוא מטעם שעבוד ואמאי לא הצריכו להקדים את המעות ולכן בכדי להשוות הסוגיא עם פסק השו"ע וגם ליישב סברת הרמב"ן אשר בתחלת דברינו הקשינו עליו מהך דר' זירא נראה דודאי סברת הרמב"ן צודקת היא דקלקל דשחיטה הוה היזק הניכר והא דמצרכי ר' יוחנן ור' זירא להקדמת המעות יש לומר דסבירא להו דקלקול דשחיטה אפילו כאונס דגניבה נמי לא הוה אלא כאונס גמור וא"כ גם לשומר שכר אי אפשר לחייבו מטעם מזיק דדוקא אונס שהוא כעין גניבה דכיון דעל גניבה ממש חייב שומר שכר חייב נמי מטעם מזיק אבל באונס גמור פטור נמי מטעם מזיק ולהכי מצרכי דוקא להקדמת המעות דליחייב מיהא מטעם שעבוד ומעתה מתורץ הכל דלסברת ר' יוחנן ור' זירא דקלקול של שחיטה הוה אונס גמור ובע"כ דחיובו הוה מטעם שעבוד משו"ה הצריכי להקדמת המעות אכן אנן לא סבירא לן בזה כר' יוחנן אלא כפשטא דברייתא דמפני שהוא כנושא שכר היינו שהבטיח לו השכר דלמה לו לשבש הברייתא ולמיתני מפני שהוא נושא שכר וא"כ מוכח דקילקול השחיטה הוה מיהא כאונס דגניבה דשפיר נוכל לחייבו מטעם אדם המזיק אע"ג דלא הקדים לו את המעות ומשו"ה לא הוזכר בשום דוכתא תנאי הזה דקדימת המעות. והיוצא מכל מה שכתבנו דכל היכי דלא הקדים המעות חייב מטעם מזיק דדוקא בהיזק הניכר כגון קלקול השחיטה וכרמב"ן אבל בהיזק שאינו ניכר כגון בטבח שנותק הסרכא דהוה אינו ניכר לכו"ע וכמה שכתב הנתיבות (סי' ש"ו) או אפילו בשחיטה גופא כשעשה היזק כזה שהוא רק מן החומרא דלא שייך לומר דהוה כאילו התיז את ראשה וכמה שכתב בקצוה"ח שם לא נוכל לחייבו כ"א כשהקדים לו את המעות דאז חייב מיהא מטעם שיעבוד וכנ"ל ודו"ק. ובעיקר התירוץ של הרמב"ן דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק שאין זה שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף והרי ניכר בין חי לשחוט העיר על זה בספר ים התלמוד דאכתי לא הועיל כלום דמ"מ נפטר מחמת דשייך בו כדי שיודיעו וכמו דאמרינן בגיטין אי אמרינן היזק שאינו ניכר שמיה היזק דפטור בשוגג כדי שיודיעו והוה"ד כאן שבאמת אינו ניכר הפסול לעין רק על ידי זה שאומר ששהה שעל ידי זה הוה היזק ניכר אבל אכתי נפטרו בכדי שיודיעו עיי"ש ואפשר לומר דהכא מיירי שקלקל את השחיטה בפני עדים שהיו בשעת מעשה וראו ששהה בשחיטה וא"כ לא שייך החשש דשלא יודיעו ולכאורה היה אפשר להוכיח דבע"כ בהכי מיירי ששהה בפני עדים דאל"ה א"כ למה יתחייב כלל הא לא הפסידו מידי דכיון דאין עד אחד נאמן באיסורין לאסור את המותר ולא מהימן כלל במה שאומר שנתנבלה בשחיטה וכיון דהבהמה אינה נאסרת כלל עפ"י דבורו ונמצא ממילא דלא הפסידו כלום ואין על מה לחייבו אע"כ דמיירי הכא שעדים ראו את זה ששהה בשחיטה אלא דבאמת לאו הוכחה הוא דכיון דאיתחזק איסור שאינה זבוחה א"כ לאו על העדאת העד אנו אומרים דבאמת עד אחד לאו כלום הוא לענין איסור אבל גם היתר עדיין ליכא דהא תינח כשהעד מעיד שנשחטה כהוגן אנו סומכים על עדותו להתירה וגם בזה כמה דיו נשפכו למה באמת מהימן עד אחד להוציא מחזקה כאשר הקשה ההגהות אשר"י בגיטין ועיין בתוספת וברא"ש ברפ"ק דגיטין אבל כשהעד אומר שנפסלה בשחיטה לאו אעדותו סמכינן אלא משום דליכא מי שמתירה ומוציאה מחזקת איסור מ"מ הכא בסוגיין דלא נחית כ"א לאשמועינן הדין אי פושע הוא השוחט שקלקל שפיר יש לומר גם בלא ראיה דמיירי בכה"ג שעדים ראו ששהה בשחיטה ואשמועינן דבכה"ג האומן חייב דלא שייך בכה"ג החשש בכדי שיודיעו אבל באמת היכי דליכא עדים שפיר יש לומר דפטור באמת מטעם דכדי שיודיעו ודו"ק ועוד יש לומר והוא העיקר עפ"י מה שכתבו התוספת לקמן (דף ק) בד"ה טימא דבדיין שהוא חכם ובעל הוראה לא חיישינן ובודאי יודיענו עיי"ש וא"כ לפי"ז כ"ש בשוחט דצריך להיות ירא שמים מרבים דלא חיישינן שמא לא יודיעו דבודאי לא יכשיל את חבירו במאכלות אסורות בנבילה גמורה מפני הפסד ממונו ודו"ק. בגמרא אלא במאי טעו טעו בסיכתא חדתא וכו' נ"ב דלא לאשמועינן שדוקא כשהטעות היה בסיכתא חדתא הוא דפטור אבל כשהטעות היה בעצם המטבע שנמצא רע והכסף היה לסיגים דחייב דא"כ מאי פריך על ר' חייא דאמר זיל חלפיה ומאי שנא דנכי ואיסור דפטירי הא יש לומר דהטעות דר' חייא היה שעצם הדינר שנמצא בי סיגים ובכה"ג גם דנכו ואיסור הוא דחייבי אלא ודאי דדנכו ואיסור כיון דלא צריכי למיגמר פטורים אפילו כשטעו בעצם הדינר ומה דקאמר הכא אלא במאי טעו דטעו בסיכתא חדתא הוא להורות דהם אומנים גדילים כזו דלא שכיחי למיטעי בעצם הדינר ורק בסיכתא חדתא אבל בודאי אם טעו גם בעצם הדינר פטורים והיינו דכל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא זכרו את החילוק ה"ה שהוזכר בש"ם דטעו דוקא בסיכתא חדתא והיש"ש תמה עליהם בזה עיי"ש ולמה שכתבתי ניחא דחילוק זה לא הוזכר כ"א להורות על גודל בקיאותם דלא שכיחי למיטעי כ"א בסיכתא חדתא אבל אם בכל זה אירע להם שטעו בעצם טיב המטבע נמי פטורים ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה