בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף צח.
תוד"ה וה"מ דאדייה אדויי וכו' וי"ל דדוקא הכא ובהנזקין לא חשיבה הגבהה דאיכא תרתי לריעותא דלא תפסם וגם אין מגביה אלא משפיל אבל יונים דמתגבי חשיבה הגבהה וכו', כוונת הדברים דבקנין הגבהה בעינן שיעשה הקונה שני דברים, א' פעולת ההגבהה היינו שיגביה את החפץ יותר ממה שהיה מונח בתחלה וגם בעינן שהגבהה הזאת לא יהיה בפחות משלשה טפחים מן הקרקע לשיטת רש"י וטפח לר"ת בכדי שיצא מתורת לבוד ולכן אפילו אם החפץ היה מונח בתחלה ע"ג מקום גבוה ונטל זה אותו בידיו אם לא הגביהו אותו יותר מכפי שהיה מעיקרא לא מהני דנהי דלבוד לא שייך הכא מ"מ פעולת הגבהה לא היה ובמה יקנה וכמו הך דסוגיין דנהי דהחפץ הוא באויר יותר משלש טפחים מ"מ כיון דלא הגביה אלא משפיל ואין כאן פעולת ההגבהה כל עיקר ולכן לא קני, והנה בתירוץ הזה מתורץ גם ההיא דב"מ נמי דהתם נמי איכא לפרושי דמיירי שניתקה בכח כל כך עד שהגביהה למעלה מן העמוד ומשו"ה מהני התם וזה יש לכוון בתירוצם שם בד"ה הואיל שהקשו דמאי שנא מעני המנקף וכו' ותירצו דהתם שאני דהוגבה על ידו יותר ממה שהיה תחלה ובשמ"ק שם מפורש יותר וז"ל הואיל ויכול לנתקו איכא לפרושי הואיל לנתקו בכח עד שיגביהנה למעלה מן העמוד ולהביאנה אצלנו עכ"ל ומכל אלו נראה דשיטת התוספת הוא דבעינן שיעשה דוקא פעולת ההגבהה אכן מלשון הריטב"א לא משמע הכי דזה לשונו בב"מ שם הואיל ויכול לנתקה פי' כי כשילך לדרכו תנתק ותלך עמו ותהא מוגבהת מאליה מע"ג קרקע בלי שיגביה זה ידו כיון שראש החמור מוגבה והיינו שמדמינן לה בראשה אחד ע"ג העמוד כי כיון שהגביה ראשה שהיה בקרקע אידך כמוגבה דמי דכיון דהעמוד גבוה מן הארץ מכיון שנתנתקה אצלו תהא מוגבה ראשו שבעמוד מאליו מבלי שיגביה זה ידו למעלה וכו' עכ"ל הרי מלשונו משמע להדיא דאע"ג שאינו מגביה למעלה כלל ולהיפך כשינתקה מעל העמוד הרי מורידה ומשפילה יותר מכמו שהיה אפ"ה מהני כיון דהחפץ מונח באויר למעלה, משלשה מן הקרקע והרי לפי"ז מחלוקת הראשונים הוא הריטב"א סובר דלא בעינן כלל שיגביה החפץ יותר מכמו שהיה והתוספת והשמ"ק סברי דבעינן דוקא שיגביה. ואלא דשיטת התוספת צריכה ביאור דלכאורה סוגיא מפורשת הוא להיפך דבמס' קדושין (דף כ"ב ע"ב) קאמר התם הש"ס השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה ופרש"י דהא אגבהה ליה והקנין הוא אפוא מטעם הגבהה והא התם האשה היא קרקע עולם והוא האדון אדרבה השפיל עצמו לבועלה ואפ"ה הוה קנין הרי להדיא דאם אך יצא מתורת לבוד כמו התם דסתם אשה יש בעוביה שלש טפחים והרי הוא מוגבה שלש טפחים מן הארץ מהני גם כשלא עשה פעולת הגבהה ואדרבה עוד השפיל עצמו ונ"ל דהתוספת לא יפרשו כרש"י דמה שפריך שפחה כנענית תקנה בביאה היינו מטעם הגבהה אלא דהקנין הוא מטעם הנאה מה שגוף האדון נהנה מגוף השפחה דכן פירש נמי הרשב"א התם דכל הני דחשיבי שם בברייתא הפשיטו הרחיצו וכו' הוה הקנין מטעם שהם הוו עבודות השייכים לעבד ובהגבהה לרבו פירש הטעם מפני שגוף האדון נהנה מגוף העבד עיי"ש ולפי"ז עיקר קושית הש"ס יתפרש נמי מטעם הנאה ולא מטעם הגבהה דאילו מטעם הגבהה באמת לא מהני כיון שלא הוגבה על ידה יותר מכמו שהיה ונ"ל עוד להביא ראיה עצומה לשיטת התוספת מכתובות (דף ל' ע"א) דמוקי התם שצירף ידו למטה משלשה וקשה למה לא מוקי כשצירף ידו למעלה משלשה כגון שהאסקופה גבוה שלשה דבזה הוה קונה מדין הגבהה ולא הוה צריך לאוקמי כדרבא ואכן אי נימא כשיטת התוספת דגם בגבוה מן הארץ שלשה טפחים בעינן הגבהה אתי שפיר דאי אפשר לפרש התם דקנה מדין הגבהה דא"כ אין הקנין בא כאחד דכיון דהניחו לתוך ידו כבר נתחייב משום שבת והחפץ לא קנה אלא משעה שהגביהו א"כ אפילו אי הוה מוקי למעלה משלשה בע"כ צריך לומר דקנה מטעם יד אכן לשיטת הסוברים דלמעלה משלשה לא בעינן הגבהה הוה מצי לאוקמי למעלה משלש וקונה מטעם הגבהה ולא הוה צריך כדרבא. והנה ראיתי למי שלימד זכות על המון העם שכשנוטלים מחבריהם ביו"ט ראשון אתרוג ולולב אינם מגביהים כלל ובין לדעת רש"י ובין לר"ת עכ"פ בעינן הגבהה שלשה טפחים או עכ"פ טפח והיינו משום דטעם רש"י היא כדי שיצא מתורת לבוד וזה לא שייך כ"א במגביה מן הקרקע אבל הלוקח בידו ואוחז יותר משלשה טפחים מן הקרקע גם רש"י מודה דאין צריך להגביה שלשה טפחים ומטעם זה כתב בספר משנת ר' אלעזר דגם בקבלת הגט אין האשה צריכה להגביה את ידיה כלל ושכן הוא המנהג בעיר קושטא עיי"ש, ולמה שכתבתי הדבר במחלוקת שנויה ולשיטת התוספת ועוד הרבה ראשונים נהי דהגבהת שלשה טפחים לא בעינן בכה"ג שאוחז יותר משלשה טפחים מן הקרקע כיון שבלא"ה יצא מתורת לבוד אבל עכ"פ הגבהה כל שהוא בעינן בכדי לעשות פעולת הגבהה וכן הסברא נוטה לומר כדבריהם דאם לא הגביהה כלל מה שייך לקרות זה קנין הגבהה אחרי שלא נעשה בזה שום הגבהה ולפלא ששום אחד מן האחרונים לא הרגיש בכל מה שזכרתי ודו"ק היטב כי הדברים נכונים ויקרים בעזה"י ואמנם באתרוג לא אדע מה לימוד זכות צריך על זה דהא פשיטא שאין צריך הגבהה כיון שאוחז אותו בידו ובדבר שאוחז בידו לאו מטעם הגבהה אתינן עלה אלא מטעם ידו וכמה שכתבו התוספת כתובות ודף ל"א ע') בד"ה אי בעיי גחין וז"ל מה הגבהה שייך בדבר שתופס בפיו או בידו וכו' עכ"ל וגם צ"ע לפי"ז מה שכתב המהר"ם בסדר הגט שיגביה הבעל את הקלף שלסה טפחים ובביאורו בספר באר המים כתב שאפילו בדיעבד פסול אם לא הגביהו שלשה טפחים משום דחוששין לדעת רש"י והא בדבר שאוחז בידו אין צריך כלל לקנין הגבהה וא"כ אמאי צריך שלשה טפחים ויש לומר דגם בזה שיטת רש"י דאפילו בדבר שאוחז בידו בעינן הגבהה כמבואר בכתובות שם, ולכן כשחוששין אנו בגט לשיטת רש"י בעינן הגבהה שלשה טפחים אפילו בדבר שאוחז בידו וק"ל ובחבורי לקדושין שם כתבתי ביתר ביאור בגמרא השף מטבע של חבירו פטור וכו' הש"ך (חו"מ סי' שפ"ו סק"ז) כתב דהיינו דוקא בדלא אגביה אבל אגביה בידים מגזל גזליה השבה בעי למיעבד והשבה כזאת דנפחתה לאו השבה מעליא הוא וכן העלה הקצוה"ח לשיטת הרמ"א שם דבפוחת כיון דנעשה שינוי בידו דמעיקרא מטבע והשתא נסכא לא מצי אמר לו הרי שלך לפניך ולכן היכא דאגביה חייב עיי"ש, ובמחכ"ת משניהם נעלמו דברי הרשב"א המובא בשמ"ק בסוגיין וז"ל ולדידי קשה לי הא אמרינן לעיל זוזי ועבדינהו נסכא קני ובששף אותו ומחייה בקורנסו הרי בטל צורתו ונעשה נסכא וזוזי הוא דאינו חוזר וי"ל דהתם דמתכוון לגזול בדעבדינהו נסכא קונהו בשינוי אבל הכא נראה שאינו מכוון לגזול אלא לחסר וכל שאינו מחסר בגופו ממש כמו שפייה לא מיקרי חסרון ואע"ג דמשעה דאגביה מיגזל גזליה לענין חיוב השבתו אם זרקו לים או אבדו מ"מ כל שעיקר כוונתו אינו לגזול אלא לחסר והכא לא חסרו כלום עכ"ל, ביאור דבריו דבין שנוטלו לצורך עצמו בין שנוטלו על מנת לחסר מיקרי גזלן אבל כיון דמחייה בקורנסו אין חשיב חסרון בגוף הדבר, וא"כ לא מקרי שלקחו על מנת לחסרו וא"כ אמאי תחייבו משום גזלן אטו אם אחד יגביה חפץ חבירו ולא יתכוון לא לגוזלו ולא לחסרו יהיה נחשב כגזלן ובשלמא בזורקו לים אע"ג דהתם נמי בגוף החפץ אין שום היזק דמהאי טעמא הא לא הוה כ"א גרמא מ"מ הרי חסרו מן הבעלים כיון שזרקו לים ונהי דמטעם מזיק אין לחייבו כיון שבגוף הדבר אין שום היזק, אבל הא עכ"פ חסרו מן הבעלים שמתחלה היה החפץ ברשותם ועתה אינו נעשה גזלן ושפיר נחייבנו מטעם גזלן משא"כ בשף מטבע שבגוף הדבר אין שום היזק וגם מרשות הבעלים לא חיסרו מאיזה טעם נתחייבו לא גזלו ולא מזיק איכא הכא ויהיה איך שיהיה כוונת הרשב"א עכ"פ שפתיו ברור מללו שאפילו בדאגבהיה פטור ודלא כהש"ך והקצוה"ח ודו"ק ועיין מה שכתבתי בדיבור הסמוך. בתוד"ה הצורם אוזן וכו' והא דתנן לעיל גזל בהמה ונתעבד וכו' משמע דוקא נפסל מאליה אבל אבל הטיל בה מום בידים חייב עכ"ל ואין לחלק דשאני התם במתניתין כיון דגזל השבה מעליא בעי למיעבד וכדמחלק רבה גופא לעיל גבי הזורק לים וה"מ דאדייה אדויי אבל שקליה בידים מיגזל גזליה והשבה בעי למיעבד דהתם כיון דהדבר הוא מוטל בים ודאי דלאו השבה הוא ולכן גזלן דבעי למיעבד השבה אינו יוצא בזה משא"כ הכא דהבהמה בעין ומצי למיעבד בה השבה דמה שהיא נפתחה על ידי מום כזה א מבטל ההשבה ורק דאפ"ה אם בידים עשה המום חייב מיהא מטעם מזיק ובנפסלה מאליה פטור דמטעם מזיק אין לחייבו כיון שנעשה מאליו ולאו איהו קא מזיק ומטעם גזלן נמי אין לחייבו כיון דהבהמה בעין ומצי למיעבד בה השבה דגם השבה במום כזה השבה מיקרי ולזה שפיר הקשו בצורם אזן פרתו בידים לחייב מיהא מטעם מזיק כמו במתניתין ותירצו דהכא בבהמת חולין מיירי ונמצא דלא הזיקו מידי ואין לחייבו גם מטעם מזיק ואם שזה פשוט הוצרכתי לכותבו מפני שמצאתי בספר ים התלמוד שמיישב באמת לקושית התוספת בדרך זה דהא עיקר חידוש דרבה דפטור אע"ג דכל בהמות לאו לגבי מזבח קיימי והשתא הוא נמי שוה השור כשאר שוורים וכמה שכתב הר"ן, וא"כ מה אשמועינן רבה בזה הא ודאי פטור כיון שלא הפסידו כלום וצריך לומר דאע"ג דצריך לטפל לחזור אחר בהמה אחרת לקרבן ואשמועינן דאפ"ה פטור דזה אינו אלא גרמא ולזה במתניתין דמיירי בגזל בהמה ונפסלה שפיר חייב אף על הטיפול דבעינן השבה מעליא עיי"ש, ובמחכ"ת אין לדבריו שום הבנה דמה שייך לחייבו מטעם גזלן על הטיפול הא מה שגזל דהיינו הבהמה אותה משיב ואע"ג דנפסלה מע"ג המזבח על ידי זה אין מבוטל תורת השבה כיון דבגוף הבהמה אין שום חסרון מצי אמר הרי שלך לפניך ויוצא ידי השבה ואפילו בהרקיב מקצתו ונפחת גוף הדבר כל זמן שלא נפחת לגמרי יוצא ידי השבה וכמה שכתבו התוספת לעיל (דף נ"ו) ועל הפסד הטיפול לאו מטעם גזלן הוא דאפשר לחייבו כ"א מטעם מזיק ושפיר פטור כיון דאינו אלא גרמא, אבל מה ענין לחייב על הטיפול יותר בגזלן כיון דכל עיקר הוא מטעם השבה והשבה קיים שפיר גם בבהמה כזה שנפסלה מעל גב המזבח וזה ברור ועיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל דמ"ה. (שם ע"ב) בגמרא אמר רבא תהא במאמינו הפנ"י הביא מכאן ראיה למה שכתב הש"ך (חו"מ סי' שפ"ח) דאע"ג דאמרינן דדינא דגרמי הו"ל קנסא לאו קנס גמור הוא דנימא בו מודה בו בקנס פטור אלא קנם הוא שקנסו חכמים מסברתם ואפילו במודה ולא דמי למודה בקנס דפטור דהיינו בקנס גמור דכתיב בהדיא בתורה דאלת"ה אלא דהוה נמי קנס לענין שיפטור בהודאתו א"כ מאי קאמר הש"ס תהא במאמינו הא כיון דליכא עדים אע"ג דמאמינו הו"ל מודה בקנס ופטור עיי"ש שכתב שראיה מכרחת היא ולענ"ד דלבד דאינה ראיה מכרחת דהא לא הוה מודה כ"א לפי הגרסא המוזכרת לפנינו ברש"י דהאי במאמינו היינו במאמין בעל השטר להשורף שמודה שכך וכך היה כתוב אמנם לגרסת היש"ש במאמין השורף לבעל השטר א"כ אין כאן מודה כל עיקר ונראה להוכיח דבע"כ הגרסא הנכונה הוא כהיש"ש דאי במאמין בעל השטר לשורף דהוה בזה מודה הא תינח לדינא דהש"ך דמיירי בדינא דגרמי יש לומר כתירוץ הפנ"י דגרמי לא מיקרי קנס לענין שיפטור בהודאה אבל אכתי מה נענה לקושיא גדולה מזה דהיכא משכחת שיצטרך קרא למעט שטרות מכפל תיפוק ליה דאי אפשר בשום אופן לחייבו כפל דממ"נ אי אפשר דאיכא עדים שיודעים מאי כתוב בשטר א"כ לכתבו ליה שטרא אחרינא ונמצא דלא גנב ממנו כלום ואי דליכא עדים מנא ידעין מה היה כתוב בו כקושית הש"ס והכא לא שייך לתרוצי במאמינו דהא בכפל הוה מודה בקנס ופטור וגם תירוץ הפנ"י ליתא כאן כיון דהוא קנס גמור מדאורייתא וכבר הרבו בספרי האחרונים לפלפל בזה אע"כ דודאי טעות סופר הוא ברש"י והגרסא הנכונה הוא שמאמין השורף לבעל השטר וא"כ אין כאן מודה כלל דהשורף וכן הגנב הלא לא הודה. כלל דעל עצם שריפת השטר יש עדים אלא שלא ידעי מה כתוב בו ועל הסכום האמין לבעל השטר ונמצא דלא היה בזה שום הודאה מצד החייב והנה שוב עיינתי ברש"י שעל הרי"ף כתוב שם להדיא מאמין השורף לבעל השטר ודו"ק. ברש"י ד"ה ואכפייה כפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו עכ"ל הוצרך לזה ששרפו בילדותו דוקא משום דרש"י יפרש דרב אשי בעצמו היה השורף והיה קשה לו על זה היתכן שרב אשי יעשה היזק לחבירו ולכן תיקן דבילדותו היה המעשה אבל אכתי יש לתמוה מה שהוצרך לכופו וכפייה זאת למה לפני איש כרב אשי והלא הכפייה היה בגדלותו ובדאי שגם בלא כפייה יקיים רב אשי פסק ב"ד בלא סירוב ואכן בשמ"ק ראיתי שפירש דלא רב אשי בעצמו שרף אלא מעשה כהאי גוונא בא לפני רב אשי ורצה לפטור לאותו האדם השורף שטרות של חבירו דלא לשלם אלא דמי ניירא בעלמא משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי ורפרם שהיה זקן ממנו כפייה שיחייב רב אשי להשורף לשלם לניזק ככשורא לצלמא ובסברת רש"י יש לומר דלשיטתו אזיל דסובר דאין חילוק בין גרמא לגרמי ומאן דפוטר בגרמא פוטר נמי בגרמי וכמה שכתב הש"ך (חו"מ סי' שפ"ו) בשמו וא"כ רב אשי הא סובר לעיל (דף ס' ע"א) דגרמא פטור ממילא שהוה"ד דסובר לפטור גם בגרמי משו"ה סירב רב אשי מלשלם עד שכפייה רפרם ועוד יש לומר והוא העיקר דמשו"ה לא רצה לשלם לפי ששרף בקטנותו וסובר דגם לאחר שהגדיל אינו חייב על היזק שעשה בקטנותו וכמה שכתב הרא"ש לעיל בפרק החובל דקטן שהזיק פטור אפילו לכשיהיה גדול משום דלאו בר עונשין הוא ואפילו למה שכתב הבה"ג שם דלכשיגדל חייב לשלם יש לומר דהיינו דוקא בממונא אבל בגרמי דאינו אלא קנסא אינו ראוי לקונסו על מעשה שעשה בקטנותו מיהו אכתי תמוה קצת דיעמיד כל כך על דעתו במה שנוגע לו לעצמו ודו"ק. ברש"י ד"ה מכור ולא יסקל דבעינן מיתה והעמדה בדין שווים כאחד וכו' רש"י בזה לשיטתו לעיל (דף י"ג ע"א) דסובר דאפילו במכירה נשתנה שם בעליו ופטור ודלא כהרמב"ם שדוקא הקדיש והפקיר משנה שם בעליו ולא מכירה מיהו היינו דוקא במועד אבל בשור תם לא משכחת כלל שיהיה יכול למוכרו אחר הנגיחה ועיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל די"ג ודף צ"א בארוכה. בגמרא משנגמר דינו מכרו אינו מכור וכו' כל הסוגיא מבואר אצלנו בחידושינו לעיל דף מ"ה ע"א משם תדרשנו. בגמרא השתא אתפספיה ומסרתיה לתורא וכו' עיין מה שכתכנו לעיל דף מ"ה מזה. בגמרא הכא בגומרים דינו של שור שלא בפניו קא מפלגו והנה בשמ"ק הוכיח מכאן דכל היכא דהוה השבה גבי גזלן הוה השבה לגבי שומר וכל היכא דלא הוה השבה לגבי גזלן לא הוה השבה גבי שומר מדאיצטריך רבא לאוקמי בגומרים דינו וכו' ולא קאמר טעמא משום דשני בין שומר לגזלן עי"ש, והיש"ש כאן כתב לחלק בין שומר לגזלן והכי הוא נמי דעת הרמב"ם ועיין מה שכתבתי לעיל (דף מ"ה ע"א) ליישב דבריהם. שם בגמרא מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי וז"ל השמ"ק כלומר אומן קונה בשבח כלי ואפילו כל שבחו וכשקלקלו לאחר שהשביחו נמי לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו כנגד שכרו אעפ"י שלא קלקלו אבל לכו"ע כשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שלדעת שיהא של בעל הכלי הוא מתקנו ומשביחו עכ"ל, המתבאר מדברים הללו דכוונת אומן קונה בשבח כלי מתפרש לשני סוגים כנגד שכרו הוא דקונה לו לנפשיה ומשמע נמי דקונה בזה קנין גמור ודלא כמה שכתבו הנתיבות והקצוה"ח (בסי' ש"ו) דאינו קונה כ"א לשעבוד וכמו קנין שיש לאדם במשכון וגם רש"י כתב לקמן דכשמחזירו לו הוה כמוכרו לו אכן בשבח היתר על שכרו אינו קונה לנפשיה כ"א לצורך בעה"ב הוא דקונה ורק על תנאי זה הוא קונה עבורו שלא יתחייב בתשלומי נזקו, ונ"ל פשוט דאפילו למה שכתב הרא"ש בתשובה דגם למ"ד אומן קונה בשבח כלי אינו קונה כ"א השבח שיש בו ממשות כגון שנתן לו כלי לציירה בסימנים אינו קונה דהיינו דוקא בשבח שכנגד שכרו דהקנין הוא בזה שקונה אותו לעצמו בזה אמרינן שפיר דכיון דאין ממשות בשבח אין מקום לתפוס בו הקנין משא"כ בשבח היתר על שכרו ואנו דנין לענין נזקין אם לחייב להאומן גם בנזקי השבח בזה אין נ"מ אם יש ממש או אין ממש בשבח ובכל אופן פטור מלשלם את נזקי השבח כיון דבזה לא יבוא הפטור מטעם דהשבח הוה של האומן דנימא שלא קנה אותו כיון שאין בו ממש דבלא"ה נמי לא קנה לעצמו שבח היתר על השכר והפטור בזה יבוא מטעם דהוה כהתנה עם בעל הבית שלא יחייב בתשלומי נזקו א"כ אפילו בכה"ג שאין ממש בשבח נמי פטור דמה לי שאין תופס קנין קנין בשבח זה כיון דלאו מטעם קנין הוא דפטור וזה ברור, ולפי"ז מה צדקו דברי הרא"ש בתשובה כלל מ"ב סי' ו' וז"ל ששאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורים ששוחקין עליה באיסקונדרא ואסרה על בעלים לאחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאסרו, תשובה כיון דקיי"ל דאין אומן קונה בשבת כלי הרי אין לו בגוף כלום אלא שכר הוא דמחייב בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי ואפילו אם היה האומן קונה בשבח כלי היינו היכא שיש ממשות בשבח וכו' אבל הכא לא עשה האומן אלא שציירה בסימנים ואין בזה ממש וכו' עכ"ל, וכבר הרבו האחרונים להשיב על זה שדבריו הם נגד הסוגיא דהכא דמוכיח הש"ס מנותן צמר לצבע דאומן קונה הרי שגם הצבע קנה, ועיין בקצוה"ח ובנתיבות (סי' שיו) מה שטרחו ליישב ועדיין דבריהם דחוקים למעיין אכן למה שכתבתי מה צדקו דברי הרא"ש דהא הכא בסוגיין לענין נזקין דיינינן וברייתא דנותן צמר לצבע דמוכיח מינה נמי לענין נזקין מיירי כדתני והקדיחו יורה ולענין זה ודאי שאפילו בצבע דאין בו ממש אינו משלם בנזקי השבח דבזה אין הטעם משום קנין אלא משום דהוה כהתנה עמו שלא יחייב לו בתשלומי נזקו אבל בהך דתשובת הרא"ש דדן אם יכול לאסרה דלענין זה בעינן שיהיה השבח שלו ממש דאל"ה לא יכול לאסרה ולכן שפיר יש לומר דכיון דצבע אין בו ממש ואין על מה לתפוס חלות הקנין לא הוה זה של האומן אפילו בשבח דכנגד שכרו ודו"ק כי זה נכון בעזה"י: