בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף צה.
ברש"י ד"ה גזילה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו וכו' והדר משלם דמי גיזות ועובר כמו שהיה בשעת הגזילה עכ"ל ונראה להדיא מלשון רש"י דמיירי בגזל רחל מעוברת וטעינה ואפילו בכה"ג נמי סובר ר' יהודה דמה שנתגדל הולד וניתוסף הגיזה משעת הגזולה עד שעת חזרה דגזלן הוא משום דסובר דגזילת הולד והגיזה גופא הוה שינוי והנה בשמ"ק כתב דבגוזל רחל ריקנית ונתעברה אצלו הוא דמיירי הכא דאי בשגזלה טעונה ומעוברת ליכא מאן דאמר שיהא לגזלן חלק בגיזות וולדות וכמו דתנן במתניתין דריש פירקין גזל פרה מעוברת וילדה וכו' משלם דמי פרה העומדת לילד ואע"ג דאצל הגזלן נתגדל הולד אפ"ה משלם כמו ששוה בשעה שעומדת לילד דלא קנה הגזלן לתוספת הזה שנתגדל בביתו משום דתוספת הגידול לא הוה שינוי עיי"ש אכן מלשון רש"י שכתב משלם דמי גיזות ועובר כמו שהיה בשעת הגזילה משמע להדיא דגזלה עם העובר ואפ"ה סובר דאינו משלם כ"א כשעת הגזלה ותוספת הולד הוה לגזלן ומיושב בזה מה שהקשה הפנ"י על לשון רש"י דהו"ל לפרש בקיצור שמשלם הכל כשעת הגזילה עיי"ש ולמה שכתבתי ניחא דאי הוה קאמר הכי הוה אמינא דבגזל ריקנית דוקא מיירי אבל בגזל טעונה לכו"ע משלם כמו ששוה השתא בשעת חזרה משו"ה דייק רש"י לפרש דאפילו בגזלה טעונה נמי מיירי ואפילו בכה"ג הוא דסובר ר"י שאינו משלם אלא כשעת הגזילה ועיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל במתניתין דריש פירקין מזה ודו"ק:
(שם ע"ב) בתוד"ה בשבח שע"ג גזילה וכו' אבל שבח שלא ע"ג גזילה הוה דגזלן אי משום דהוה שינוי גמור או משום תקנת השבים, עיין בפנ"י שתמה למה נסתפקו התוספת בזה אי הוה שינוי גמור או לא ומהיכי תיתי לא ליהוי שינוי נהי שהפוסקים נסתפקו בגיזה ולידה אי הוה שינוי היינו לגבי גוף הפרה אבל לגבי גיזה ולידה דעסקינן ביה הכא פשיטא דהוה שינוי מעליא עיי"ש ותמה אנכי על תמיהתו מה פשיטא ליה כל כך דלגבי הולד הוה זה ודאי שינוי והא במס' עבו"ז (דף מ"ז ע"א) קאמר הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיד באפה הרי להדיא דגם לגבי ולד גופא לא חשיב לידה כשינוי ובע"כ צריך לומר דיש לחלק בין שינוי לענין קנין דלזה מהני לבין שינוי לגבי היתר למזבח דמיירי התם ולזה יש לומר דהא גופא מספקא להו לתוספת אם יש לחלק בין קנין לגבי מזבח או לא מחלקינן בהכי וכמו דלגבי מזבח לא תשיב שינוי ה"נ לענין קנין. דף צ"ו ע"א) בגמרא מה מכר ראשון לשני כל זכות עיין מה שכתבתי בחבורי לב"מ דט"ז. בגמרא אמר רב פפא האי מאן דגזל דיקלא מחבריה וקטליה וכו' לא קנה מאי טעמא מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מכאן היה נראה ראיה דאע"ג דקיי"ל דקרקע אינה נגזלת מ"מ בדברים המחוברים לקרקע הגון בתים ואילנות לא אמרינן הכי אלא דהוו נגזלים ואע"ג דלענין כמה דברים אמרינן דדמו לקרקע אפ"ה לענין גזילה לא דמו לקרקע דאל"ה יקשה טובא האי דינא דרב פפא דקאמר דלא קני משום דלא חשיב שינוי ומאי הוצרך לזה הא פשיטא דשינוי לא מהני לגזלן אלא כשנשתנה הגזילה לאחר שבאת לידו אבל אילו הרג בהמת חבירו ונטלה אח"כ לגוזלה פשיטא דהוה מחייבינן לו אהריגה כדין מזיק והיינו דנין בי כמו שגזל נבילת חבירו ולא הוה קני לה כלל דהא לא שני בה מידי אחר הגזילה ואי נימא דמחובר לקרקע אינו נגזל א"כ הדקל הזה בעודו מחובר אינו נגזל וקציצת הדקל קדמה בע"כ לגזילה וא"כ אפילו אי הוה כאן שינוי מה שייך לקנותו אע"כ דדברים המחוברים לקרקע נגזלים שפיר וגם דין זה נכון בטעמו עפ"י מה שכתוב בתוספת ב"מ (דף ס"א ע"א) דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור שפיר בלא תגזול עיי"ש ולפי"ז יש לומר דגם דברים המחוברים לקרקע כיון דאפשר לקוצצו ולהזיזו ממקומו משו"ה אפילו בעודו במחובר נגזל שפיר ולא דמי לקרקע שאי אפשר להזיזו בשום אופן. ובזה נתיישב לי קושיא עצומה דהנה בדין דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא הוזכר בש"ם הדין ונחלקו בזה הפוסקים התוספת והרשב"א והרא"ש סברי דפטור כיון שלא נהנה דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא והרא"ש לעיל (דף כ"א) הוסיף עוד בזה ואין משלם אלא כשעת הגזילה וכן הוא בחידושי הרשב"א וקיי"ל כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה ונראה מדבריהם דרוצים להביא ראיה לפטור את הדר מתשלומי שכירות מדקיי"ל כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה וה"נ כיון שמחזיר לו הבית כשעת הגזילה לא מתחייב ביותר מזה אכן כבר הרעישו על זה הפוסקים דזה אינו דהא מה דקיי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה אינו אלא בגזילת מטלטלין אבל בקרקע ליתא להך דינא והגזלן מחויב לשלם בעד כל הפירות שאכל כל זמן שהיתה אצלו וכן כתב להדיא הרמב"ם (פ"ט מהלכות גזילה) שהגזלן או הלוקח מגזלן מחזיר כל הפירות שאכל כל זמן שהיתה אצלם ועכ"פ זה ודאי דבקרקע לא שייך הך דינא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' שע"א) וא"כ הך דכל הגזלנים אינו ענין להדין דבר בחצר, ולמה שכתבתי ניחא דדוקא קרקע ממש הוא דאינו נגזל אבל במשתמש בבית של חבירו נגזל שפיר ודר בחצר חבירו היינו בבית של חבירו דאילו משתמש בקרקע החצר לא שייך לשון דר אלא משתמש בחצר ולשון דירה לא משמע כ"א בבית ולהכי שפיר נסתייעו בדין זה מהא דכל הגזלנים כשעת הגזילה משלמים וכן יש ליישב בזה קושית הנתיבות (סי' שס"ג) סק"ד שהקשה על הסמ"ע בסק"ח עיי"ש מיהו דעת הפוסקים אינו כן אלא אפילו בית הוה כקרקע לענן זה ואכן אפ"ה באילו יש לומר דגם הם מודים דאין דינו כקרקע דיש לחלק בין בית שאינו עומד לסתור ולהזיזה ממקומה משא"כ אילן עומד הוא לסתרו ולקוצצו ולכן דומה יותר למטלטלין ועיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל (דף כ"א ע"ב) לסתור כל טענות של התוספת והרשב"א שטענו נגד שיטת הרי"ף וסייעתו דמחייבי בחצר דקיימי לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אכן לא הבאתי שם עיקר הראיה שלהם מה שהוסיפו הרשב"א והרא"ש משום דכל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה וזו היא אמנם ראיה חזקה שאין להשיב עליה מתוך דברינו דהתם ודוק ועיין מה שכתבתי לקמן (דף צ"ז) מזה. (שם ע"ב) בגמרא א זה הכלל לאתויי הא דאמר ר' אילעא גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר וכו' ופרש"י דלא קנאו כ"א לזה דאין משלם דו"ה אבל קרן היכי דאשבח משלם כי השתא וכן פירש להדיא לעיל (דף ס"ה) ובפנ"י הקשה אמאי לא קני הגזלן את השבח על ידי שינוי דהא אפילו למאן דסובר דשינוי כה"ג שנעשה ממילא ולא על ידי מעשה הגזלן לא קנה היינו שאינו קונה את גוף הבהמה אבל מ"מ השבח גופא ודאי דגזלן הוא דהא קיי"ל כר' יהודה לעיל דשבח שע"ג גזילה אע"ג דאתא ממילא כגון פרה ונתעברה אצלו רחל ונטענה אצלו אפ"ה נוטל הגזלן הגיזות והולדות אפילו הם בעין משום דקני בשינוי אע"ג דלגבי בהמה גופא לא מיקרי שינוי מ"מ לגבי השינוי גופא מועיל וא"כ ה"נ בטלה ונעשה איל אמאי יש לו לשלם כהשתא ולא אמרינן דשבח שע"ג גזילה כזה הוה דגזלן עיי"ש ואולי יש לחלק ביניהם דבפרה ונתעברה אצלו משו"ה נוטל הגזלן את הולדות לא משום דקנה אותם בשינוי דבאמת שינוי כה"ג הבא ממילא לא הוה שינוי אפילו לגבי הולד אלא משו"ה נוטל הגזלן משום דולד לא גזל דלא גזל אלא פרה ריקנית ובביתו הוא דנתעברה משא"כ בגזל עלה ונעשה איל דגוף זה גזל ממנו והשינוי לאו כלום הוא משו"ה משלם כדהשתא ובהכי ניחא נמי מה דקשה לכאורה דהכא אמרינן דשינוי דלידה הוה שינוי עכ"פ לגבי הולד גופא דהא הולד של גזלן הוא ואילו בע"ז מוכח דשינוי דלידה לא הוה שינוי אפילו לגבי ולד ועיין מה שכתבתי דעיל (דף צ"ד ע"ב) מזה ולמה שכתבתי יש לומר דהכא לאו מטעם דקנה בשינוי הוא דנוטל את הולד אלא משום דולד לא גזל כלל ופשיטא דאין חיוב השבה בזה כיון שאין כאן גזילה מעיקרו משא"כ בע"ז דמיירי התם דגם מעיקרא היה ולד ואתה רוצה להכשירו למזבח משום שינוי דלידה בזה אמרינן דשינוי דלידה לא הוה שינוי והיינו נמי מה דתני במתניתין דריש פירקין בגזל פרה מעוברת וילדה דמשלם פרה העומדת לילד דמשמע דכל השבח שנשבח הולד בגידולו מן שעת הגזילה עד לידה הכל לנגזל ועד רגע אחרונה סמוך ללידה הכל לנגזל ואילו בבבא שאחריה גזל פרה ונתעברה אצלו משלם כשעת הגזילה והיינו משום דכיון שברישא דגזלה מעוברת והרי גזל גם פרה גם ולד וא"כ חיוב השבה יש כאן על ולד נמי אלא שאתה רוצה לפטור מחמת שינוי דגידול ולידת הולד וזה אמרינן דשינוי כה"ג לא הוה שינוי משא"כ בגזל פרה ריקנית ונתעברה כיון שאין כאן גזילה מעיקרו על הולד משו"ה הולד של גזלן. ברש"י במתניתין שנפסלה מפ"ג המזבח במום שאינו ניכר כדוקין שבעין יפה הגיה הב"ח במום אעפ"י שניכר בדוקין שבעין דודאי לטעם דרש"י שכתב בדיבור הסמוך דפטור משום דכל בהמות לאו למזבח קיימי יש לפוטרו אפילו בחום הניכר וכן קאמר להדיא בש"ם לקמן (דף צ"ח) בצורם אזנו של בהמת חבירו דפטור מטעם זה אע"ג דצורם מום הניכר הוא וא"כ מדכתב רש"י לטעם זה גם במתניתין מכלל דסובר דמתניתין בבהמת חולין מיירי ופטור מטעם דכל בהמות לא קיימי למזבח א"כ יקשה למה כתב דוקא במום שאינו ניכר אע"כ כהגהות הב"ח דהכי צריך לומר אעפ"י שניכר ודו"ק ולפי"ז צריך לומר דלרש"י לאו דוקא נפסלה מאליה אלא אפילו הטיל בה מום בידים נמי פטור ודלא כמו שדייקו התוספת לקמן (דף צ"ח) ד"ה הצורם דהא לטעם זה דרש"י משום דכל בהמות לאו לגבי מזבח קיימי בע"כ דסובר דגם במתניתין מיירי בבהמת חולין הא פטרינן אפילו בעשה היזק בידים כמו צורם אוזן אלא דהתוספת מחלקים דבמתניתין שאני משום דהכא בבהמה קדושה מיירי אבל לרש"י דמפרש דגם במתניתין בבהמת חולין מיירי בע"כ דלא יחלק בין נפסלה מאליה להטיל המום בידים דאפילו בידים נמי פטור ודו"ק היטב בזה. ברש"י ד"ה ישבע המוכר דאיכא שבועה דאורייתא וכגון דקטע לידה וכו' ולאו הילך הוא והכי מוקי לה בהשואל עכ"ל, והנה בחו"מ (סי' רכ"ג) הובא דעת הרמב"ם דעל הפרה נשבע בנקיטת חפץ ועל השפחה ישבע היסת משום דאין נשבעין על העבדים ותנאי דקטע לא הזכיר כלל וא"כ משמע דמה שכתב הרמב"ם דעל הפרה נשבע בנקיטת חפץ דלאו שבועה דאורייתא הוא דהא בלא קטעה ודאי דליכא שבועה דאורייתא דהוה הילך ומה דקשה לפי"ז א"כ אמאי ישבע בנקיטת חפץ ומאי שנא מכל הילך דעלמא באמת כבר טרח הסמ"ע שם למצוא המקור לזה וכתב משום דעובר ירך אמו הוא וזה תבעו בפרה שהיתה מעוברת בשעת משיכה וזה מודה בפרה בלא ולד והוה כפין מודה במקצת ולית בו הילך גמור דהרי אינו נותן לו פרה כמו שתבעו ממנו עיי"ש ופירוש הדברים משום דהכא לא הוה הילך גמור משו"ה החמירו בנקיטת חפץ דליהוי כעין דאורייתא ואם כי הדבר פשוט דהכי הוא כוונת הסמ"ע אפ"ה הוצרכתי להאריך מפני שראיתי להט"ז שלא הבין כן בכוונת הסמ"ע והרמב"ם ולזה השיג עליו בתרתי א' דהא בגמרא חשבינן ליה להילך ולא משכח לשבועה אלא בדקטטה לידה דוקא אלמא דכל זמן דלא קטעה לא הוה הילך והסמ"ע כתב דכיון שתבע שפחה מעוברת והודה לו שפחה ריקינית לא הוה הילך ב' מה שכתב הסמ"ע דהשבועה הוה מצד תקנת חכמים נמי תמוה דהא המעיין בש"ס יראה דבשבועה דאורייתא מיירי עיי"ש ובמחילה מכבוד תורתו לא אבין השגתו דהא חדא קושיא מתורצת בחבירתה דזה ודאי דלענין לחייב שבועה דאורייתא בעינן דוקא קטעה לידה דרק על ידי זה לא הוי הילך וכל זמן דלא קטע הוה הילך ורק מפני שגם בזה לאו הילך ממש הוא ולא דמי לשאר הילך משו"ה החמירו בזה לחייבו בנקיטת חפץ והרמב"ם דלא הזכיר לתנאי דקטע וכתב סתם דחייב שבועה ודאי שהשבועה אינה שבועה דאורייתא למה מצריך גם נקיטת חפץ ועל זה תירץ משום דהוה כעין מודה במקצת והט"ז הבין דלדעת הסמ"ע לא הוה הילך כלל בכה"ג ומש"ה השיג עליו אבל מעולם לא עלה על דעת הסמ"ע כן דאי לא הוה הילך כלל היה מחייב שבועה דאורייתא ממש ובהדיא דייק בלשונו וכתב דכעין הילך מיקרי ורק לאו הילך ממש הוא אבל ודאי דשבועה דאורייתא אין לחייב בכה"ג דאליבא דאמת הוה הילך אפילו בכה"ג כל זמן שלא קטע וא"כ לא קשה כלל מה דאוקי בש"ס בדקטע דהתם מיירי בשבועה דאורייתא ושבועה דאורייתא איה"נ דאי אפשר לחייבו כ"א כשלא יהיה הילך כלל והיינו דוקא בדקטע לידה אבל בלא קטע דקצת דמי להילך וקצת לא שבועה דאורייתא ליכא למחייבו ובנקיטת חפץ מיהא בעי וזה ברור למעיין בלשון הסמ"ע דלא נתכוון כלל לומר דלאו הילך הוא לגמרי אלא כוונתו דלאו הילך גמור הוא אבל קצת הילך מיהא הוה וזה ברור ואמנם אי קשיא על הסמ"ע הא קשיא להיפך דאמאי כתב דמשו"ה לא הוה הילך גמור הא סברתו סברא מעליא הוא ולא היה להיות הילך כלל מהאי טעמא וכמודה מקצת ממש הוה לן למיחשבו ולחייב נמי שבועה דאורייתא ויש לי עוד להביא ראיה דבכה"ג לא הוה הילך כלל ממה שאמרו בב"מ (דף ה' ע"א) ולמ"ד הילך פטור הא כל קרקע הילך הוא ומשני כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות עיי"ש ולכאורה תמוה דאכתי אמאי לא הוה הילך הא המקצת שהודה הוה בעין ובע"כ משום דאמרינן דלאו קרקע כי האי תבע ממנו שהוא תבעו קרקע שלימה והודה לו קרקע חפורה וכמה שכתב שם בשמ"ק והרי הוא ממש כסברת הסמ"ע דאע"ג דהפרה שהודה לו הוה בעין מ"מ לאו פרה כזה תבע שמנו וא"כ לאו הילך כלל היה ראוי כאן ולחייב נמי שבועה דאורייתא כי התם ועוד יקשה דלהבנת הסמ"ע דהרמב"ם רק שבועה מצד תקנת חכמים מחייב ולא שבועה דאורייתא ומשום דמיירי בלא קטע הא הרמב"ם דרכו תמיד להביא דין המפורש בש"ס וא"כ הול"ל נמי בקטע ולחייב שבועה דאורייתא ולמה השמיט לדין המוזכר להדיא ואפילו למה שכתב הט"ז דשבועה דאורייתא קאמר הרמב"ם ולא הזכיר לתנאי דקטע משום דמיירי הרמב"ם בעומדת באגם דבלא"ה הוה הילך ג"כ יקשה כנ"ל למה השמיט דין המוזכר דמיירי בקטע והוצרך לבקש אופנים אחרים, ונ"ל דודאי הרמב"ם שבועה דאורייתא קאמר וכמה שכתב הט"ז נמי והיינו ממש דין הש"ס והא דלא הזכיר תנאי דקטע יובן לנו כאשר נדקדק בלשון רש"י כאן ובב"מ שם דעל מה שאמרו בש"ס דקטע לידה הוסיף רש"י "דשפחה" והבט וראה בכל המקומות שמזכיר הש"ס לתנאי דקטע דייק רש"י לכתוב דהיינו דשפחה ולא דפרה ואינו מובן דהא גם בפרה הוה הילך בלא תנאי דקטע וכיון דבמשנה תרווייהו תננהו פרה ושפחה א"כ למה דייק רש"י דשפחה דוקא ועיין בספר מעייני החכמה מה שכתב בישוב דקדוק הזה ולי נראה שרש"י יסבור דבאמת בלא קטע נמי לא הוה הילך כיון דהוא אינו מודה לו פרה כזה שתובעו ממנו דתובעו מעוברת והודה לו ריקנית והא דמצריך בש"ס לתנאי דקטע היינו דוקא בשפחה דהתם לא שייך לומר כסברא הזאת דהנה כשתובע מאתו פרה או שפחה מעוברת עלינו להבין את שורש תביעתו על מה הוה הקפידה אם הקפידה הוא רק על הולד דבעצם השפחה לא איכפת ליה אפילו אם לא תהיה מעוברת ורק רצונו שיהיה לו שני גופים ומשו"ה תובע הולד או הקפידה הוא שירצה נמי שעצם השפחה תהא מעוברת ובקפידה הזאת תלוי עיקר הסברא דאם קפידת התביעה הוא בעצם הפרה או השפחה ויתבע דוקא מעוברת וכשהודה ריקנית ודאי דלא הוה הילך משא"כ אם נימא דרק הולד הוא תובע ובעצם הפרה לא איכפת ליה נמצא דתביעתו הוא שני גופים שפחה ריקנית עם ולדה וכשהודה לו נמי שפחה ריקנית הוה זה הילך ממש כעין שתבע דבגוף שהודה אין חסרון ומעתה ניחזי אנן להבין חילוק התביעה שבין פרה לשפחה דהנה לעיל (דף מ"ט ע"א) נחלקו אם משבחת קודם הלידה או לאחר הלידה דקודם יש מעלה דנראית אז מליאה ובעלת איברים אכן להיפך יש נמי חסרון דיש סכנת לידה וכן בשעת עיבורה אינה ראויה למלאכה ואכן מסתבר דהספק אינו כ"א ב באשה אבל בפרה ודאי דמשובחת קודם הלידה משום דאז נראית שמינה ביותר ובעלת איברים ורק באשה לא מהני זאת כיון דהספק שמא תסתכן בלידה ויופסד לגמרי לכן חשש הספק דהפסד גדול מכריע יותר מהנאת הריוח דשעת עיבורה משא"כ בפרה דלהפסד לגמרי אי אפשר לבוא דאם יראה שתסתכן בלידה הלא יכול הוא לשוחטה וליהנות מבשרה לכן פשיטא דההנאה שמשובחת ביותר קודם הלידה עדיף ולפי"ז יש לומר בלוקח שפחה שאינו לוקחה לשום תכלית אחר זולתי למלאכה ולמלאכה אין שום מעלה כשהיא מעוברת ואדרבה עוד הוה חסרון שאינו יכול לעשות בה מלאכות כבידות בימי עיבורה ולכן לא נוכל לומר שהקפידה הוא בעצם השפחה שרוצה דוקא שפחה מעוברת דהשפחה מצד עצמה ודאי ניחא ליה יותר שתהיה ריקנית דאפילו למאי דאמרינן לעיל דבאינה מבכרת משבחת קודם הלידה היינו דוקא גבי מזיק משום דבאמת יש צד מעלה כשהיא מעוברת ואפשר שהאדון היה מוכרה בימי עיבורה לאחר ולענין מכירה טוב בשעת עיבורה דנראית בעלת איברים להכי חייב המזיק לשלם משא"כ בלוקח השפחה דסתמא לעצמו למלאכה לקחה ולגבי לוקח הוה חסרון קודם הלידה ובע"כ הא דקפיד אמעוברת היינו שרוצה רק הולד ותובע שפחה ריקנית עם הולד ולהכי כשהודה ריקנית הוה הילך ולא משכחת שלא יהא הילך כ"א בדקטע לידה משא"כ בפרה דמשובחת קודם הלידה לכו"ע שפיר יש לומר דהתביעה היתה שהפרה תהא מעוברת וכשהודה לו בריקנית לאו הילך הוא גם בלא טעם דקטע וזהו סברת רש"י דדייק לומר דקטע ידה דשפחה כלומר שדוקא בשפחה הוצרך לתנאי הזה דקטע אבל לא בפרה זהו הנראה לי בטעם רש"י עכ"פ שפתי רש"י ברור מללו דתנאי דקטע לא הוצרך הש"ס כ"א על שפחה וא"כ מיושב דברי הרמב"ם דבאמת הדין דמבואר בש"ס נקיט הרמב"ם ואפ"ה לא הזכיר תנאי דקטע דבש"ס דמזכיר תנאי הזה היינו רק על שפחה דהא בש"ם קיימא למ"ד נשבעין על העבדים וגם בעבדים הוה שבועה דאורייתא משא"כ לדידן דקיי"ל אין נשבעין על העבדים וא"כ על שפחה לא הוצרך כלל לטעם זה דקטע ולהכי לא הזכיר זה הרמב"ם אבל ודאי דהשבועה שמזכיר הרמב"ם הוה. שבועה דאורייתא אלא דאכתי צ"ע דהא תינח כשהסכסוך הוא על הפרה ברשות מי ילדה בזה יש לומר כיון דחזייה לבשר ואין הפסידה רב ניחא ליה יותר במעוברת וכשהודה לו שוב בריקנית לא הוה הילך אבל כשהסכסוך הוא על החמור דבהמה טמאה הוא דלא חזיא לבשר והנה דומה לשפחה דהקפידה הוא בולד וא"כ לא הוה הילך בלא תנאי דקטע ואכתי הו"ל להרמב"ם לאשמועינן דין זה ג"כ כשהסכסוך הוא על החמור ובדקטע וצ"ע. בתוד"ה והלה שותק זכה בה למ"ד ברי ושמא בר עדיף ניחא ולמ"ד לאו ברי עדיף וכו', ובספר ים התלמוד הקשה על דבריהם דהא עיקר הטעם דמ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף מבואר ברש"י ותוספת בכמה מקומות דהוא מטעם חזקת ממון והכא כיון דבע"כ מיירי שאין שום אחד מוחזק ועומדת באגם כדמוקי לה בש"ס שם דאי הלוקח מוחזק היאך קתני ישבע המוכר הא הלוקח נשבע ונפטר וכיון דאיירי כאן שאין הלוקח מוחזק א"כ אין כאן חזקת ממון וכו"ע מודים דברי ושמא ברי עדיף ואין לומר דמיירי כאן שהמוכר טוען שמא והלוקח ברי וא"כ איכא חזקת מרא קמא דזה אינו דהא מתניתין אתיא כסומכוס דלא אזיל בתר חזקת ממון עיי"ש ואישתמיטתיה דברי התוספת בב"מ (דף קט"ז ע"ב) שבד"ה לימא הקשו שם קושיא כזאת ממש דעל מה שאמרו בש"ס שם לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאמר פטור הקשו התוספת גופייהו וז"ל ואע"ג דטעמא דרב נחמן משום דאוקי ממונא בחזקת מאריה והכא אוקימנא דקיימי ברשות הרבים וכו' שאין האחד מוחזק יותר מחבירו ותירצו משום דכל ממון המוטל בספק חשיב כאילו שניהם מוחזקים ואכתי איכא חזקת ממון עיי"ש ולפי"ז אתי שפיר דבריהם כאן דלמ"ד לאו ברי עדיף צריך לומר דוקא דשתיקה כהודאה דאי משום מעלת הברי לא היה מועיל לדידיה דלאו ברי עדיף דה"נ חשיב כאילו שניהם מוחזקים: