אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף צ:

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף צ:

דף צ.

בתוד"ה כגון שראוהו בלילה וכו' אלא מעתה עדים הקרובים לדיינים וכו' עיין שכתבנו מזה לעיל דע"ה. בתוד"ה שראוהו בלילה פי' בקונטרס ור' יהודה נשיאה כר' טרפון ס"ל ובחנם פירש כן דאפילו כר' עקיבא ניחא דלא גמר מדיני נפשות הנה בספר ים התלמוד דחה לדברי התוספת דהא ר' יהודה נשיאה יחיד היה מדקאמר הא אנא דחזיתיך משמע דהוא היה לבדו והא קייל דדיני ממונות בשלשה ובע"כ צריך לומר דמה דאתו לקמיה לדינא היינו קבלוהו עליו וקבלה מהני כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' ג') ולפי"ז יש לומר דע"כ לא אמר ר' עקיבא דבדיני ממונות עד נעשה דיין כשראוה ביום אלא משום דתיכף בשעת ראיה נעשים דיינים ואינם עדים כלל וא"כ זה שייך דוקא בשלשה שראו אבל כאן באחד כיון דבשעת ראייה לא היה דיין כלל דהרי הוא יחידי ואינו יכול לדון ורק דאח"כ כשקבלוהו עליהם אז נעשה דיין שיהיה יכול לדון על הדבר ואז בעינן הגדה וא"כ אין עד נעשה דיין כלל לר' עקיבא אף בדיני ממונות, משא"כ לר' טרפון דס"ל אף בראו בלילה נמי נעשים דיינים אף שבשעת ראייה לא היו יכולים לדון, א"כ ממילא מהני אף ביחיד שראה משו"ה פרש"י כר' טרפון אתיא ולא כר' עקיבא עיי"ש, ולענ"ד הדברים הללו אינם דהוא הבין דלא היו כאן עדים אחרים המעידין זולת ר' יהודה הנשיא, אבל זה אי אפשר דא"כ מאי מהני גם כשקבלוהו עליהם נהי דחסרון דדיין אין כאן כיון שקבלוהו מהני אפילו ביחיד מ"מ הא חסרון דעדים יש כאן דר' יהודה הנשיא אינו אלא עד אחד ובדיני ממונות אין מוציאין עפ"י עד אחד ממון ועפ"י שנים עדים יקום דבר כתיב ובזה אפילו קבלה וראיה ביום לא מהני דאין אומרים הכי כ"א כשראוהו שני דיינין ביום בזה אמרינן דראייתם הוה כשמיעה, אבל כשראהו דיין אחד מה מהני נהי דראיה דביום הוה כשמיעה, אבל אכתי אין זה אלא כשמיעה דעד אחד ולא מהני בממון ובע"כ דהיה בזה עדים אחרים שהעידו לפניו ור' יהודה הנשיא נמי עד הרואה היה ומתחלה רצה לפוסלו להיות דיין כיון דהיה עד הרואה ומשני דכיון דראה ביום אין נפסל מלהיות דיין דאילו היו שני דיינים היו יכולים לפסוק עפ"י ראייתם בלא הגדת אחרים ועכשיו כשיש עדים אחרים המעידים אין נפסל מלהיות דיין עפ"י ראייתו וכיון שהגדה לא יחסר כאן א"כ אפילו לר' עקיבא נמי כשר עד הרואה להיות דיין בדיני ממונות והיינו דתמהו התוס' למה פרש"י דוקא לר"ט ודו"ק. בגמרא וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידייניה נמי דיני ממונות, בגליון הש"ס הקשה למאי דאיתא בכריתות (דף כ"ד) דשור לאחר שנגמר דינו הוה הפקר, א"כ היכא מצי לדייניה אח"כ הא כיון דנעשה הפקר בין הנגיחה להעמדה בדין פטור לגמרי כדאמרינן לעיל (דף י"ג ע"ב) נגח ואח"כ הפקיר פטור דבעינן שיהא מיתה והעמדה בדין כאחד עיי"ש, וקושיא הזאת הביא בקצוה"ח (סי' ת') בשם אחיו וכתב ליישב דבאיסורי הנאה לא מהני הפקירו כלל דלאו ברשותיה דמאריה קאי לאפקורי ולאקדושי ובעלים מיהא אית ליה וכמה שכתב הריב"ש דזכייה יש באיסורי הנאה ע"כ מקשה הש"ס כאן שפיר דאע"ג דדנו אותו דיני נפשות, מ"מ אם הפקירו אינו מופקר כיון דאסור בהנאה, וא"כ ליהדר ולידיינו והא דאמרינן בכריתות דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה היינו דכיון שהוזמו עדיו הרי מעולם לא היה מאיסורי הנאה וכיון דבעלים הפקירו הרי הפקירו הפקר עיי"ש, ותירוצו לא נהירא דמה דאמרינן דאיסורי הנאה לאו ברשותו של בעלים הוא להפקיר מסתבר דהיינו דוקא בהפקר כזה שהבעלים הם המפקירים בזה אמרינן דלאו בעלים הם להפקירו והפקרן לאו כלום הוא משא"כ בשור הנסקל הבעלים עצמם לא הפקירו כלל ורק ההפקר ממילא בא דכיון שנגמר דינו ממילא נתייאשו הבעלים וכו"ע מיניה ובהפקר הבא ממילא לא שייך כל כך לומר דלאו בעלים הוא להפקירו, ולכן נ"ל תירוץ אחר דבכריתות שם לא נזכר כלל דהוה הפקר אלא הכי קאמר כל הקודם זכה בו דבאמת הפקר לא היה שם ורק שעל ידי זה שנגמר דינו נתייאשו הבעלים ממנו וביאוש כזה לא יצא מרשות בעלים כלל אלא דהוה כמו שנתן רשיון לכל מי שיבוא וירצה יוכל לבוא ולזכות אבל כל זמן שלא זכה בו אחר אכתי ברשות בעלים הראשון הוא וגם בהפקר גמור פליגי תנאי מאיזה שעה שייך לומר דמיקרי אין לבעלים רשות אם משעת הפקר או עד דאתי לרשות זוכה וכמבואר בנדרים (דף מ"ה) ועיין מה שכתב הפנ"י בגיטין (דף ל"ט) דגם אבא שאול ורבנן פליגי בזה ולאבא שאול עד דאתי לרשות זוכה אכתי רשות בעלים הראשונים עליו עיי"ש אכן עכ"פ ביאוש כזה שאינו כהפקר ממש גם רבנן מודו דכל זמן שלא זכה בו אחר עדיין רשות בעלים עליו, ואין לתמוה דהא באומר נתייאשתי מפלוני עבדי אין צריך גט שחרור למאי דאמרינן המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור כמבואר בגיטין שם הרי דביאוש יצא מרשות בעלים כמו בהפקר התם שאני דמיירי שאומר להדיא נתייאשתי מעבדי ולכן לאו מטעם יאוש הוא אלא מטעם הפקר דלשון זה הוה לשון הפקר והוה הפקר גמור דהרי כמה לשונות של הפקר יש ומה לי אם מפקיר בלשון יאוש אבל כשאינו אומר בפיו כלום רק היאוש בא מכח אומדנא וכמו בההיא דכריתות דמחמת שנגמר דינו אומדין אנו את דעתו דבודאי נתייאשו בעלים יאוש כזה אינו כהפקר ממש לענין שיצא מרשות בעלים אלא דהוה כנתינת רשיון לכל הרוצה שיבוא ויזכה בו אבל אכתי ברשות בעלים הוא, ועיין מה שכתבנו בחבורנו לגיטין שם להוכיח בראיות החילוק שבין יאוש בפה ליאוש הבא מכח אומדנא ולפי"ז לא קשה מידי קושית הגליון הש"ס דודאי אין לפוטרו מחיוב הנזקין מטעם דהוה כנגח ואח"כ הפקיר דהא הפטור בזה הוה משום שאין לו בעלים בשעת העמדה בדין והכא הרי יש לו בעלים הראשונים עליו ושפיר פריך וניהדר ולידיינו משא"כ בכריתות דלא אמרינן רק כל הקודם זכה ולענין זה שפיר אמרינן דמשנגמר דינו ניתן לכל אחד זכות שיוכל לזכות בו ודו"ק היטב כי זה נכון. וכן מה שהקשה עוד בגהש"ס בסוגיא דלעיל (דף ל"ג) מכרו מכור מכור לרדיא נימא דמכור לגמרי דהא בעינן בשעת העמדה בדין בעלים הראשונים וכיון שמכר לאחרים וליכא בעלים הראשונים נפטר לגמרי מחיובו וכן מה דאיתא שם הקדישו מוקדש משום דר' אבהו הא כיון דהקדישו פקע חיובו לגמרי כמו נגח ואח"כ הקדיש ולא מצי טריף מהקדש עיי"ש תמה אני אם יצאו הדברים הללו מפי מאור עינינו רעק"א ז"ל דהא אמרינן התם כיון דהשור נחלט לניזק מיד בשעת נגיחה לא מצי תו המזיק למוכרו ולהקדישו דאין אדם מוכר ומקדיש דבר שאינו שלו ואין חל ההקדש והמכירה כלל וא"כ מה שייך למיפטריה מההיזק מטעם דהוה נגח ואח"כ הקדיש ומכר כיון דאין ההקדש ומכירה חל כלל והוה כמו שלא מכר ולא הקדיש ואי קשיא קשיא להיפך היכי משכחת לדין דנגח ואח"כ הקדיש כיון דאחר הנגיחה לעולם אין ההקדש חל ובאמת כבר נתקשו בזה הראשונים ותירצו דמשכחת במועד דמשתלם מן העלייה ואין השור חלוט כלל ועיין היטב מה שכתבנו בחדושינו לעיל (דף י"ג) באריכות אבל בתם לא משכחת כלל דיקדיש וימכור אחר הנגיחה כיון דמגופו משלם והשור נחלט לניזק ואין ברשותו של מזיק להקדיש ולמכור ולכן שפיר קאמר התם דרק לרדיא הוא דמכור והקדישו אינו מוקדש כ"א משום דר' אבהו ודו"ק כי זה ברור:

(דף צ"א ע"א) בגמרא זאת אומרת רידיא עליה דמרא הוא ובספר ים התלמוד הקשה דהא הכא אליבא דר' עקיבא קיימינן ואיהו הא סובר לעיל (דף ל"ג) דשותפין נינהו וא"כ לדידיה ודאי עלייה דניזק הוא וכן מבואר בסוגיא ובתוספת התם, ולא קשה מידי דלר' עקיבא אין כאן קושיא מעיקרא ולא נצרך לתירוץ הזה דרדיא עלייה דמרא דכיון דהניזק בעלים של השור הם ודאי שאין ממתינים להם עד שיחרושו בו מעט וכמה שכתבו התוספת בד"ה זאת אומרת דאפילו למאן דסובר כר' ישמעאל דהניזק אינו כ"א בעל חוב אפ"ה לא אפשר לאגבויה את השור לגמרי דאם נעשה כן היה נחשב כבעלים ואין ממתינים לו כ"ש דלר' עקיבא דהוה באמת בעלים דלא ממתינים לו וכן כתב הרמב"ן בספר המלחמות לעיל בר"פ דו"ה דהכא אליבא דר' ישמעאל קאמרינן דאילו לר' עקיבא ודאי עלייה דמרא עיי"ש ואע"ג דרבה הכא אוקמא לברייתא כר' עקיבא כדקאמר אפילו תימא ר' עקיבא עיין בהגהות הרש"ש שהרגיש בזה וכתב משום דקאמר אפילו תימא ר' עקיבא משמע דכר' עקיבא נמי אתיא אבל לא לאפוקי מדשמעון התימני ואליביה דשמעון התימני פריך ונשתלם מרדיא ורצה לומר אי סבר כר' עקיבא לא פריך כלל ודו"ק. והנה בספר הנ"ל הקשה עוד דמאי פריך הש"ס לידייניה דינו ממונות ברישא נוקמי דמיירי כאן שבאו עדי נפשות ברישא וא"כ אי אפשר לדון דיני ממונות כשבאו עדים אח"כ להעיד על הנזק משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן דהא עדי דיני ממונות לא הפסידוהו כלום דבלא"ה היו סוקלים את השור מכח עדי נפשות שהעידו בתחלה ובמפרשי הים השיבו על זה דלמאי דקיי"ל לעיל (דף י"ג) דנגח ואח"כ מכר פטור לגמרי משום דבעינן מיתה והעמדה וגמר דין באחד ושיטת רש"י שם דבעינן שיהיו מיוחדים לבעלים אחד משעת מיתה עד גמר דין אבל אם מכרו לאחר פטור ומעתה הוה שפיר עדות שאתה יכול להזימן משום דהפסידו אותו דהיה יכול למוכרו קודם גמר דין ולא היה הב"ד יכולים לסקלו דבעינן שיהיה שווים באחד וא"כ שפיר הפסידוהו העדים לענין זה ואין לומר דא"כ גבי תם נמי דזה אינו דבתם כיון דשותפין נינהו אי אפשר למוכרו דדוקא במועד כיון דנסקל לא שייך החלטה בב"ד אבל לא בתם עיי"ש, ואין שום הבנה לדברים הללו דלמה לו לטעם דכיון דנסקל לא שייך חלטה הא בלא"ה במועד אינו שעבודו כלל דדוקא בתם דמשתלם מגופו הוא השור שעבודו של ניזק אבל לא במועד ועוד מאי איריא במועד כיון דנסקל אטו תם אינו נסקל הא גם תם כשהמית אדם נסקל וכדאמרינן כאן בברייתא שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות וכן לעיל (דף מ"א) וכי מאחר דמתם קטלינן ליה ובחדושינו לעיל (דף י"ז פ"א) הארכתי בזה עיי"ש היטב. (שם ע"ב) בתוד"ה החובל בעצמו וכו' תימא מאי חייב וכי' דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות ובפנ"י הקשה אמאי פשיטא להו לתוספת שיש כאן חיוב מלקות דילמא איירי מתניתין כגון שהוא לצורך קצת דומיא דרישא בחובל דהוה לצורך וכה"ג אימא דס"ל תנא דמתניתין דליכא חיוב מלקות עיי"ש ואולי סברי התוספת כשיטת הרמב"ם (פ"ו מהלכות מלכים) דאפילו כורת האילן כדי להצר אנשי העיר עובר נמי בלאו הרי דאפילו באיכא צורך נמי חייב מלקות אכן הרמב"ן במ"ע שלו השיג על הרמב"ם וכתב דלהצר להם שרי רק השחתה בחנם אסור והתוס' אולי סברי כהרמב"ם ולכן פשיטא להו דחייב בכל אופן. בתוד"ה כל כמיניה והא דאמר בחזקת הבתים וכו' איזיל ואיגזריה דיקלא דפלניא דזבנא לי וכו' ונ"ב דבשמ"ק מחלק דשאני התם כיון שאומר אתה מכרתו לי דטעין מילתא דאורחייהו דאינשי בהכי משו"ה מהימן משא"כ כשאומר אתה אמרת לי לקוצצו דלאו אורחייהו דאינשי למיעבד הכי משו"ה לא מהימן. בתוד"ה וחייבו ר"ג וכו' מ"מ התם שכר מצוות כיסו וברכה לא היה כ"א י' זהובים וכו' כלומר מאחר ששילם כבר שכר ברכה אין צריך לשלם שכר מצוה אבל היכי דאין משלם שכר ברכה צריך לשלם שכר מצוה סליק פירקא הגוזל פרק תשיעי (דף צ"ג ע"ב) במשנה גזל פרה מעוברת וילדה וכו' משלם דמי פרה העומדת לילד וכו' ונחלקו בזה רש"י והרא"ש הרא"ש סובר דגם הפרה גופה אין צריך להחזיר דעל ידי שינוי דלידה קונה לגוף הפרה נמי ושיטת רש"י דכיון דבגוף הפרה לא נעשית שום שינוי מחויב להחזירה והיינו מה שכתב רש"י והעודף ששוה דרק הולד והגיזה הוא דקונה אבל לא גוף הפרה והנה בעודף הזה גופא יש לחקור אם מה שגדל הולד והגיזה אצל הגזלן כגון שגזל פרה מעוברת בעת שהיה הולד קטן שלא הגיע זמן לידה עוד ונגמר אצל הגזלן וילדה וכן רחל טעונה בעוד שהיתה הגיזה קטנה ונתגדל אצל הגזלן וגזזה ונמצא דמשעת גזילה עד זמן שבא השינוי דהיינו הלידה והגיזה נתגדלו הולד והגיזה גופא העודף הזה למי מי אמרינן כיון דולדות וגיזה קונה בשינוי אין צריך לשלם כ"א כמו שהיו שווים בשעת הגזילה או שמא כיון דהשינוי הוא לא בגדילת הולד והגיזה רק הלידה והגיזה גופא הוא השינוי ולכן כל מה שנתגדל הולד והגיזה עד הלידה הכל של נגזל הוא דעדיין ליכא כאן שינוי וברשותו הוא דאשבח ואכן מלשון המשנה דנקיט משלם פרה העומדת לילד ולא נקיט בבבא זו משלם כשעת הגזילה כמו דתני בסיפא משמע דאעפ"י שבשעת גזילה אינה עומדת לילד ולגזוז אפ"ה משלם לו דמי פרה העומדת לילד דהיינו ברגע האחרונה סמוך ללידה דכל השבח שהושבחו הולד והגיזה משעת גזילה עד שעת לידה הכל לנגזל הוא דגידול הולד והגיזה אין זה שינוי וגוף הבהמה ודאי דלא נשתנה ולכן ברשותו של נגזל הוא דאשבח דאלת"ה אלא דשבח הולד מן שעת הגזילה עד לידה נמי הוה דגזלן הכי הו"ל למינקט במתניתין גם בבבא זאת משלם כשעת הגזילה ומדנקיט משלם דמי פרה העומדת לילד מכלל דבאמת כל השבח שבולד ובגיזה מן הגזילה עד הלידה הכל צריך להחזיר לנגזל וכן יש לדייק נמי מלשון רש"י שכתב והעודף ששוה עכשיו הולד והגיזה יותר שלו הוא ולשון "עכשיו" שכתב צריך ביאור דהכי הול"ל והעודף ששוה הולד והגיזה יותר שלו הוא ולמה שכתבתי אתי שפיר דגם בעודף זה ששוה הגיזה והולד לאו הכל שלו דמה שהועדף משעת גזילה עד שעת לידה צריך להחזיר ורק העודף מה ששוה עכשיו לאחר הלידה דיותר שוה הולד כשיצא לאויר העולם מששוה העובר במעי פרה דשמא ימות בלידתו ושבח דלידה גופא הוא דהוה שלו אבל שבח של עצם הולד מה שהועדף והושבח משעת גזילה עד שעת לידה צריך להחזיר ולהכי דייק לכתוב העודף ששוה עכשיו דהיינו לאחר הלידה וזה ברור בכוונת רש"י ועיין מה שכתבנו לקמן דצ"ה ע"א ודצ"ו ע"ב מזה. ובהיות כן תמה אנכי מאוד על הסמ"ע (סי' שס"ב סקט"ז) שכתב להדיא ההיפך דאם גזלה בתחלה או באמצע עיבורה אינו משלם כל כך כמו שהבהמה שוה בעת שהיא עומדת לילד דהיינו גמר עיבורה אלא הכל לפי שומת שוויה בשעת גזילה ממש עיי"ש ותימא רבה הא במשנה קתני להדיא דמשלם פרה העומדת לילד דהיינו גמר עיבורה וכמו שכתבתי וגם לשון רש"י הכי משמע להדיא ומנ"ל להסמ"ע לחדש דינו להיפך, והנה בסברא ובטעם הסמ"ע אפשר לומר דס"ל דגידול של הולד והגיזה מה שנתגדלו משעת גזילה עד שעת לידה וגיזה זה גופא הוה נמי שינוי בלא הלידה והגיזה וכמו גזל טלה ונעשה איל דהוה שינוי וס"ל לסמ"ע דלא בעינן שינוי גמור כגון גיזה ולידה אלא מה שניתוסף הגיזה והוגדל העיבור נמי הוה שינוי קצת והן אמנם מצאתי לו תנא דמסייע בזה והוא בתוד"ה ר' עקיבא (ב"מ דף מ"ג ע"ב) דמוכח התם דסברי דהגדיל הגיזה הוה שינוי וכמה שכתב בהגהות חכמת מנוח שם וכן כתב בחידושי הרשב"א בשם הר"ח עיי"ש ושוב ראיתי לקמן (דף צ"ה ע"א) בתוספת שכתבו דהשבח עד הלידה הוה דגזלן ובהגהות הגר"א הגיה דצריך לומר לנגזל ולמה שכתבתי הגרסא הנכונה בתוספת לגזלן כיון דסברי דגידול הולד הוה שינוי וכמה שכתבנו, ושוב ראיתי שכדברי הסמ"ע מפורש ברא"ש וכטעם שכתבתי מטעם דדומה לטלה ונעשה איל עיי"ש ובזה ניחא נמי מה שכתב הסמ"ע שם בס"ק וז"ל דהוה"ד אפילו לא נשתנה כגון גזלה מעוברת ופודה מעוברת או גזלה טעונה ועודה טעונה בחזרתה דהוה נמי של גזלן עכ"ל ובנתיבות שם תמה מאוד דהא אפילו נתפטמה מאליה דינו כהוקרה דהוא של הנגזל עיי"ש ולמה שכתבתי אתי שפיר דהסמ"ע סובר דגם בזה יש שינוי קצת דמה שהוגדל העיבור וניתוסף הגיזה הוה שינוי וכן כתב להדיא בפרישה (סי' שס"ג) דשינוי קצת מיהא בעינן ואין להעלות כלל על הדעת דס"ל לסמ"ע דאפילו בלא שינוי כלל קונה ועיין מה שכתבנו בחבורינו לב"מ שם אכן מלשון דמתניתין דידן לא משמע כן כהסמ"ע וכמה שכתבנו בגמרא בצמר טווי דשינוי דהדר וכו' עיין מה שכתבנו בסמוך למטה בתוד"ה ר"ש. בגמרא וליבון מי הוי שינוי ורמינהו וכו' הרי דמסיק דליבון לא הוה שינוי והש"ך (בחו"מ סי' ש"ס) השיג מכאן על מה שכתב בשו"ע שם דגזל צמר ולבנו משלם כשעת הגזילה משום דליבון הוה שינוי והא הכא מסקינן דליבון לא הוה שינוי והמחבר עצמו כתב ביו"ד (סי' של"ג) לענין ראשית הגז דליבנו לא הוה שינוי ולכן כתב הש"ך דטעות סופר הוא ודאי בלשון השו"ע בחו"מ עיי"ש, ואכן בשמ"ק כאן הביא בשם כמה ראשונים דמחלקים בין גזילה לראשית הגז דבגזילה הוה ליבון לחוד נמי שינוי אע"ג דבראשית הגז לא הוה שינוי בלא גפרית ולא דמי גזילה לראשית הגז אעפ"י שכאן בש"ס הוקשו זה לזה עיי"ש, ונ"ל דכחילוקם מבואר בירושלמי בסוגיין דמקשה התם נמי הורמינהו הזה מליבון אליבון ומשני קל הוא שהקילו חכמים בגזילה פי' דבגזילה משום תקנת השבים הקילו לומר דאפילו ליבון הוה נמי שינוי ואפשר שעל הירושלמי הזה סמכו כל הני ראשונים לחלק בין גזילה לראשית הגז עכ"פ זה מבואר להדיא בדבריהם לחלק הכי ושפיר קיימין דברי המחבר בשו"ע דביו"ד גבי ראשית הגז פסק דליבון לא הוה שינוי ובחו"מ לגבי גזילה פסק שפיר דהוה שינוי דמתאים ממש לדברי הראשונים וירושלמי הנזכר ובחנם ממש מחק הש"ך את הספרים כי כל דבריו מסולקים בזה ודו"ק. בתוד"ה ר"ש בן יהודה הא דאמרן תימה הא בטוואו וארגו מודה ולא פליג אלא בצבעו וכו', ולכאורה לפי מה שכתבתי לעיל דצמר טווי וארגו בבגד הוה שינוי החוזר א"כ אפשר לומר דבטוואו וארגו נמי פליג אלא דזה לא הוצרך ליה למיתני דפשיטא דכיון דהוה שינוי החוזר דלא קני ונקט צבעו לרבותא דאע"ג דבלא צפון אי אפשר להעבירו והוה אמינא דלא מיקרי שינוי החוזר וקמ"ל דאפ"ה מצטרף משום דאפילו שינוי החוזר בכה"ג שאינו חוזר כ"א על ידי צפון נמי לא קני ואמנם בסברת התוספת יש לומר דסברי כמה שכתב בשמ"ק בשם המאירי דבצמר ועשאו בגדים אעפ"י שאפשר לסותרו ולהיות חוטין כבתחלה אפ"ה לא מיקרי זה שינוי החוזר דפנים חדשות באו לכאן שכבר נפסד צורת החוטין כשהיו בבגד עיי"ש, ואע"ג דיקשה לפ"ז דהא בסוגיין קאמר להדיא דבצמר טווי דשינוי החוזר הוא צריך לומר דהיינו דוקא לשינויי דאביי היה מוכרח לדחוק כן בכדי לתרץ פרכת הורמינהו אבל לבתר דמשני רב אשי בשינויא אחרינא לא נצרך תו לדחוקי בזה ושפיר אמרינן דזה לא מיקרי שינוי החוזר וגם זה אין להקשות דלפי"ז למה מוקי בצמר ועשאן בגדים דהיינו נמטי לוקי בבגדים ממש דהוה נמי שינוי שאין חוזר דיש לומר דבלא נמטי הוה קשה למה הוצרך כלל המשנה למיתני בגדים תיפוק ליה דליבון הוה שינוי דהא במשנה קתני סתמא צמר ולא מיירי בצמר טווי ואי אפשר לעשותן בגדים בלא ליבון וא"כ משעת ליבון הוא דקני ומוכרח היה לאוקמי בנמטי דליכא בהו ליבון, אבל בצמר טווי איה"נ דאריגה לא הוה שינוי החוזר והנה גם הרמב"ם (פ"ב מהלכות גזילה) כתב נמי דגזל צמר טווי ועשאו ממנו בגדים לא הוה שינוי החוזר ותמהו עליו המפרשים שזהו נגד סוגיית הש"ס דהכא ולמה שכתבתי הוה שפיר כסוגיית הש"ס אליבא דרב אשי וכדבריו מפורש בשמ"ק שוב מצאתי בפרישה (חו"מ סי' ש"ס) קצת כעין זה בישוב דברי הרמב"ם ונהניתי שכוונתי לדעתו ודו"ק. ודע דבספר ים התלמוד מיישב לקושית התוספת עפ"י מה שכתבו התוספת בסמוך (דף צ"ד) בד"ה לא יפריש דאביי לטעמיה דסובר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומפרש התם דטעמא דיפריש מן העומרים משום דכתיב תעזוב יתירא דבלא תעזוב יתירא לא הוה מחייב כיון דעבר על לא תכלה הוה אמינא דמהני ופטור ולהכי איצטריך אביי בשמעתין ע"כ למימר לר"י דשינוי במקומו עומד ע"כ ולפי"ז שפיר קאמר ר' שמעון דטוואו פטור דהרי מצוות ראשית הגז הוא לתת מהראשית כדכתיב ראשית גז וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות ביכורים) דראשית הגז מצוותה בתחלה, וא"כ כיון דלא הפריש מן הגיזה מיד כאשר צוותה עליו התורה והוא טוואו תחלה לכך פטור הוא מטעם דאי עביד מהני כיון דכאן לא כתיב רבוי יתירא כמו בפיאה משא"כ גבי צבעו כיון דלא הוה שינוי א"כ התורה חייבתו ליתן ראשית הגז אף בצביעה כמו אם היה הגז צבועה משנולד ולכך חייב לר' שמעון גבי צבעו משא"כ גבי טוויה פטור דאביי לטעמיה דסובר אי עביד מהני עיי"ש, ודבריו אינם מסתברים חדא דנראה פשוט דאפילו לאביי דסובר אי עביד מהני דוקא כשעבר על ל"ת שבתורה אבל בעובר על מ"ע מודה גם הוא דאי עביד לא מהני דהא מה שהוכרח אביי לומר. אי עביד היינו מדלקי על זה כמבואר בתמורה וא"כ כשעובר על מ"ע דליכא מלקות מסתברא דכי היכי דלרבא א מהני ה"נ לאביי וא"כ מה דמיון לזה למה שכתבו ההתוספת לקמן גבי פאה דהתם עבר על ל"ת דלא תכלה פאת שדך ומשו"ה מהני משא"כ הכא דעובר על מ"ע דבעינן ראשית גז צאנך שיתן מתחלה גם לאביי לא מהני וצריך לחזור ולקיימה ועוד אפילו אי נימא דגם בעובר על מ"ע מהני לאביי נמי אי אפשר לומר דמשום דעבר על מ"ע דראשית יהא פטור לגמרי דהא כתבו התוספת במנחות (דף ל"ח) דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב דאף אי כתיב עיכובא לא קאי אלא על חסרון מעשה לא על הסדר עיי"ש ולפי"ז הכא דעיקר מצוות הנתינה הלא לא עבר עוד ורק הסדר מה שהזהירה התורה שיתן הראשית הוא דעבר ובזה אי אפשר לומר דהתורה קפדה כל כך על הסדר לומר שאם לא עשה כסדר הזה ולא נתן הראשית יהא פטור לגמרי דאפילו במקום דכתיב ככה דהוה עיכובא אמרינן דעל הסדר לא קפיד כ"ש הכא דלא כתיב עיכובא כלל ודאי שאין זה אלא מן המובחר שיתן הראשית אבל אם לא נתן הראשית פשיטא שכוונת התורה גופא שיתן אח"כ ונמצא דלא עבר על עיקר המצוה כ"א על ההידור ולכתחלה הוא דעובר ואיך שייך לומר בזה אי עביד מהני כיון דלא עבר עדיין על המצוה ולא עביד עוד כלל ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה