בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף צ.
בגמרא הקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד הפנ"י הקשה למה שכתבו התוספת הטעם משום דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ כיון שכבר חל שעה אחת תו לא פקע א"כ הא בבעל בנכסי אשתו לא שייך האי טעמא שאפילו שעה אחת אינו תל דהא משועבד לו לפירות עיי"ש ונ"ל דסברת חילוק התוספת בין למ"ד למפרע הוא גובה בין למ"ד מכאן ולהבא הוא כן דלמ"ד למפרע אע"ג דלא נגבה עדיין לא מיקרי זה שעבוד כ"א גוף הדבר דנחשב ככבר גבה וגוף הדבר שלו משא"כ למ"ד מכאן ולהבא הוה רק שעבוד ומשעבוד יכול להפקיע וא"כ לא קשה מידי קושית הפנ"י דהא הבעל בנכסי אשתו בכל אופן אינו כ"א שעבוד ואפילו למאן דסבירא ליה תקנת אושא נמי אין זה אלא שעבוד ואתי שפיר וזה ברור. בתוד"ה הקדש וכו' דכיון שיש לאיסור כח לחול דרבא. ש לטעמיה דאומר מכאן ולהבא גובה וכו' מזה יש לתמוה לכאורה על מה שהקשו התוספת בכתובות ובגיטין דכיון דקונם מפקיע מידי שעבוד א"כ כל אדם יפקיע ממונו מבעל חובו על ידי קונם עיי"ש והא למה שכתבו התוספת דהדין זה דקונם מפקיע הוה דוקא לרבא דסובר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולרבא לשיטתו דסובר בתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ כיון דפריעת בעל חוב מצוה היא לא מהני מה שמפקיע על ידי קונם ומה מקשו התוספת ויש לומר דהתוספת לשיטתייהו בתמורה שם דבאיסור שבדה מלבו כו"ע סברי דמהני וקונמות גמי דאיסור שבדה מלבו הוא ומהני אפילו לרבא משו"ה שפיר הקשו אלא דאכתי קשה מכאן על מה שחידש המהרש"ל הובא דבריו בתשובת נו"ב תניינא (חיו"ד סי' ט') דיש לחלק בין כשהדבר אינו מתייחס כ"א להבודה לכשמתייחס גם לאחרים כמו בהקדש וכיוצא בזה דבזה אפילו באיסור שבדה נמי אמרינן דלא מהני א"כ אכתי בקונם שאיסורו מתייחס על זולתו לא מהני ואכתי מאי מקשו ואין לחלק דדוקא בהקדש שאיסורו מתייחס על כל העולם אבל הכא בע"כ לא מיירי שאוסר בקונמו על כל העולם דפשיטא דשום אדם לא יעשה כן להיות מופרש מכל העולם וכמה שכתבו בגליון התוספת שם ובע"כ שלא אסר כ"א על הבעל חוב לבד ולא דמי להקדש דהא לפי טעמו של מוהרש"ל אין לחלק בזה דזה לשונו מה שנלענ"ד לחלק בין שבועה למקדיש דגבי שבועה כתב התוספת דהוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמרינן אי עביד לא מהני הואיל ואיסור שבועה אינו מתייחס אלא על הנשבע ולא על שאר אדם בזה לא אמרינן אי עביד לא מהני כיון שהוא בדה את האיסור לאסור איסור על נפשו מה שהיה מותר לו אבל בהקדש כיון דמעשיו מהני בהקדישו לאסור איסור על כל העולם ונקרא שם איסור ההקדש על כל אדם וממילא שייך בו אי עביד לא מהני דכל שהאיסור מתייחס על זולתו לא שייך לומר שהוא בדה האיסור דהרי על ידי הקדישו של זה חל על אדם אחר איסור הקדש בע"כ שלא ברצונו וכיון דלגבי אחרים לא שייך לומר בדה האיסור שוב אין לחלק בין המקדיש לאדם אחר עיי"ש ולטעם שכתב אין סברא לחלק בין הקדש שאוסר על כל העולם לקונם שאוסר על בעל חוב לבדו כיון דסוף סוף על ידי קונם של זה חל איסור על אדם אחר בע"כ לא שייך לומר בדה האיסור וא"כ אכתי מאי מקשו התוספת ואלא שאפשר לומר דסברי התוספת דדוקא במילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועביד אמרינן דלא מהני אבל במילתא דאמר רחמנא עביד הכי ולא עביד לא אמרינן דלא מהני וכמו שהאריכו האחרונים ולפי"ז לא שייך כאן הך דין דאי עביד לא מהני ואכ"מ יותר. ברש"י ד"ה לא עשו ולא כלום וכו' ולא דמי לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי אבל הכא כולם קנוין לאחד לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה ועיין בהגהות מוהרצ"ח שהקשה לפי"ז מהא דקיי"ל בערכין (דף כ"א ע"ב) דהמשכיר בית לחבירו יכול להקדישו והרי השוכר יש לו כל קנין פירות והמשכיר אין לו רק קנין הגוף ולא קנין פירות וא"כ לא לא מיקרי שניהם בעלים ואיך בידו להקדישו עיי"ש אכן לענ"ד אין דמיונו עולה יפה דבשכירות הא לשיטת התוספת אמרינן דאפילו הנאת התשמיש לא הוה כמכור וכמה שאמרו בב"מ (דף נ"ו ע"א) דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר כ"א לגבי אונאה אבל לכל מילי לא הוה כמכור ואפילו לשיטת הנמוק"י שם דלכל מילי הוה נמי שכירות כמכר אבל לא הוה כמכר כ"א הנאת התשמיש ולא גוף הדבר עיי"ש ונמצא דלדברי שניהם אין לשוכר קנין בשדה גופא אפילו להנאתה ורק ההנאה לחוד יש לו ומשו"ה שפיר יכול להקדיש דהמשכיר חשיב כבעלים גמורים לבדו בגוף השדה משא"כ קנין פירות שיש לבעל היינו שיש לו קנין לפירות בגוף השדה והשדה גופא קנויה לו לפירות משו"ה לא חשיבה גם האשה כבעלים ודו"ק ועמ"ש בחבורי לכתובות דנ"ט ע"ב: