אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף פט.

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף פט.

דף פח:

בגמרא אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות וכו' פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, בשמ"ק בכתובות הביא בשם הרא"ה דלשון פירא דפירא אין הכוונה על פירות הבאים מן הפירות אלא הכוונה דתרי סוגי פירות לא תקינו וכיון שאוכל פירות הנכסים היוצאים ממנה לא תקינו ליה שוב סוג פירי דאתו מעלמא ואפילו בפירי הראשונים כגון כפל של בהמת מלוג עצמה נמי הוה מיקרי פירי דפירי שזהו תרי סוגי פירי בחד זימנא עיי"ש ונהי דבסוגיא דכתובות שם אין הכרח לפרש כן דאפשר נמי לפרש פירי דפירי כפשוטו דהיינו פירות היוצאים מתוך הפירות וכיון דאתו מעלמא לא תקינו בכל זה פירוש הרא"ה מוכרח מתוך הסוגיא דידן דאמר רבא לגבי טובת הנאה דפירא דפירי לא תקינו רבנן ואי נפרש פירא דפירא דהיינו פירות הבאים מתוך הפירות א"כ טעם שבש"ס לא הוה כ"א על זה שאין הבעל אוכל פירות מן טובת ההנאה אבל על זה שעיקר טובת הנאה הוה לאשה אכתי מחוסר טעם דהא זהו רק פירא אע"כ כפירוש הרא"ה וא"כ גם עיקר טובת ההנאה הוה פירא דפירא ולכאורה היה אפשר לדחות ולפרש פירא דפירא כפשוטו פירות השניים הבאים מתוך פירות הראשונים ומה שאינו נותן טעם על עיקר טובת ההנאה היינו עפ"י מה שכתבו התוספת (ב"מ ר"פ המפקיד) בשם הריב"ן דכ"ש פירא דאתו מעלמא דלא תקינו והכא כתבו זה בשם עצמן וא"כ יש לומר דעיקר הטעם על שניהם הוא השוה דאתו מעלמא ונקט פירא דפירא וידעינן דכ"ש בעיקר טובת הנאה דהוא פירא דהוה לאשה וכמו בסוגיא דכתובות דלא נקיט כ"א כפל של ולד בהמה מלוג ולא נקיט כפל בהמת מלוג עצמה משום דכ"ש הוא והיה מיושב בזה נמי קושית הראב"ד בסוגיין שהקשה דאי חשבינן להפירות טובת הנאה פירא דפירא מכלל דעיקר טובת הנאה הוה פירא וא"כ לשקול ליה בעל לכוליה ולפי מה שכתבתי ניחא דהא הוה פירא דאתו מעלמא ולא תקינו לבעל אכן שוב חזרתי מזה דאי אפשר לומר כן מתרי טעמי חדא דסברת הריב"ן דפירא גופיה הוה כ"ש לא שייך כ"א בכתובות גבי כפל דולד מלוג היה של בעל ובהמת מלוג הוה לאשה וא"כ הוה שפיר כ"ש דהשתא ולד מלוג דהוא עלמו הוה לבעל אפ"ה הכפל כיון דאתי מעלמא הוה לאשה כ"ש בבהמת מלוג דהבהמה הוה של אשה דכפל ממנה הוה לאשה משא"כ גבי טובת הנאה דעיקר טובת הנאה הוה נמי לאשה א"כ פירות של הטובת הנאה לא גריעי מטובת הנאה עצמה א"כ למה קאמר הכא הטעם לפירא פירא ושביק לפירא גופא וטוב יותר היה אם היה אומר כן פירא דאתו מעלמא לא תקינו ומינה הוה ידעינן דהוה"ד לפירא דפירא ועוד כיון דעיקר טובת הנאה לאשה ועשאוה כמו קרן שלה א"כ ממילא הפירות דטובת הנאה לא הוה כ"א פירא הראשונה כשארי פירות הבאים מנכסי מלוג שלה ולמה קראוה פירא דפירא אע"כ דכוונת הש"ס הוא כפירוש הרא"ה דלשון דפירי פירי לא הוה הכוונה על פירות השניים הבאים מפירות הראשונים אלא הכוונה דכיון דאתו מעלמא זולת הפירות הקבועים הוה זה פירות כפולים דלא תקינו זה לבעל ולפי"ז גם עיקר הטובת הנאה וכן כפל של בהמת מלוג עצמה נמי מיקרי פירי פירי וטעם הש"ס הוא גם על עיקר הטובת הנאה. ויובן לנו בזה החילוק שכתבו התוספת כאן דהך פירא דפירא המוזכר הכא לגבי טובת הנאה אינו דומה בדינו לפירא דפירא המוזכר בכתובות שם לגבי כפל דהתם אע"ג דשל אשה הם מ"מ צריכה ליקח בהם קרקע והבעל יאכל הפירות ואילו בטובת הנאה הוה לגמרי לאשה ואין צריכה ליקח קרקע עיי"ש שלא הזכירו טעם וסברא לחילוקם זה ובמהרש"א דחק לתת טעם משום דלית ליה פסידא לבעל אכן בפנ"י דחה סברתו יעו"ש ולמה שכתבתי ניחא דפירי פירי דכפל יוצאים מגוף הולד שהוא של בעל ואחרי שהולד עצמו הוה לבעל ואי בעי הוה שחיט ואכיל ליה וא"כ מן הסברא היה ראוי לומר דכפל עצמו נמי יהא שייך לבעל משום זה ונהי דמחמת הטעם דמעלמא אתי אמרינן דעצם הכפל לא הוה לבעל מ"מ כיון שבא לתשלום בעד גוף הדבר של בעל אמרינן דלפחות צריכה ליקח קרקע והבעל יאכל פירות משא"כ פירות טובת הנאה שאינה יוצא מגוף של בעל דהא הטובת הנאה עצמה הוה נמי לאשה והן הפירות והן עצם טובת הנאה הכל מגוף של אשה קאתי ורק בלשון הוא דמיקרי פירי דפירי א"כ מהיכי תיתי נימא דצריכה ליקח קרקע בכדי להאכיל פירות לבעל אחרי שדבר הבא מעלמא לא תקינו ליה וזה ברור ובהיות כן תמה אנכי על הב"ש (אה"ע סי' פ"ה סקט"ז) וז"ל כתבו תוספת פרק החובל אם מכרה הכתובה בטובת הנאה אין לו הפירות מן הטובת הנאה וא"צ ליקח קרקע בעד הפירות וכן מוכח שם דאל"כ מאי פריך ופתזבון הכתובה בטובת הנאה ותתן לנחבל אם יש לו חלק בפירות איך תתן לנחבל אלא ודאי דאין לו בן שום זכות עכ"ל ותמוה דמאי צריך להוכחות על זה הא בש"ס אמרו להדיא ואין הבעל אוכל פירות ובתוספת לא חידשו כ' מה שהתם גבי כפל צריכה ליקח קרקע לפירות אבל מה שבטובת הנאה אינה צריכה לא חידשו מאומה כיון שכן מפורש בש"ס ובע"כ דהב"ש מפרש דמלשון הש"ס ואין הבעל אוכל פירות הוה אמינא דמיירי בלוקח בעד הטובת הנאה שדה עם פירות דאין צריך לאכול פירות של אותה שדה אבל אכתי הוה אמינא דצריכה למוכרם וליקח בהם קרקע ומשו"ה הוכרח להוכיח ממקום אחר אבל אין סברא לומר כן דכיון דהעיקר הוה לאשה מהיכי תיתי הוה אמינא דצריכה ליקח בהם קרקע וליתן הפירות לבעל וכמ"ש וגם מוכח שהתוספת לא הבינו כן דאי כהבנת הב"ש היה להם מראש להוכיח דהכא בטובת הנאה הוה הפירוש שא"צ ליקח קרקע והם לא הזכירו שם הוכחה על זה מכלל דמפרשי כוונת הש"ס כן ולכן לא הוצרכו לשום הוכחות וכ"ש שדבריו קשים להולמם לשיטת הראב"ד והרשב"א וז"ל דהא דקאמר בטובת הנאה פירא דפירא לא תקינו ליה לאו אטובת הנאה קאמר דטובת הנאה לאו פירי ולאו פירי דפירי מיקרי אלא כעין קאמר ולומר דטובת דנאה לא תקונו ליה משום דהוה ככפל דולד בהמת נכסי מלוג שהקרן קוים והבעל אוכל את הולד הלכך כפילא דלא אתי מיניה לית ליה וה"נ כיון שהכתובה קיימת לפניו שהיא אינה מוכרת הנכסים אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושין ובאותה שעה אין לו בהם כלום אלא כפירא דפירא ולא מטעם שתהא טובת הנאה פירא ולא פירא דפירא עכ"ל פירוש דבריהם דהם מפרשים כוונת פירא דפירא המוזכר בכתובות לגבי כפל כפירוש הרא"ה משום דתרי פירות בזמן אחד לא תקינו ליה וכיון שנוטל גוף הולד הרי הוא אוכל הפירות ואם תתן לו עוד הכפל יהיו פירות כפולים וזה לא תקינו ליה וה"נ בירושת הבעל דחז"ל תקינו ליה משום קבורתה לא תקינו ליה שיירש אותה אף במעט לכשימות הוא ורק הצד דלכשתמות היא תקינו ליה וכיון שאם תמות היא הרי הוא יורש אותה והיא לא מכרה אלא הצד שמא ימות הוא ותתאלמן ואי נימא שגם בזה יש חלק לבעל א"כ יקח חלק גם מן הצד שמא ימות הוא והוה ירושה כפולה וזה לא תקינו ליה ולהכי קאמר התם פירא דפירא לא תקינו ליה פי' כמו שהטעם דפירא דפירא לא תקינו דהוא משום דהוה פירות כפולים ה"נ ירושה כפולה לא תקינו ליה ולפי"ז כ"ש דפשיטא שאין להבעל שום חלק בזה ועוד יקשה על הב"ש שהוכיח מראיות דטובת הנאה תוכל האשה לתתה לכל מי שתרצה משום דאין הבעל יורשה עיי"ש שהביא ראיות לזה ובספר בית מאיר דחה לכל ראיותיו ואנכי אתמה דהא לשיטת הראב"ד והרשב"א מפורש כן בש"ס שאינו יורש טובת הנאה מטעם דהוה ירושה כפולה וכ"ש דקשה על הבית מאיר שהחליט בעיקר הדין דהבעל יורש זה ולא הזכיר כלל מכל דברינו ובספר אבני מילואים הסכים בעיקר הדין להב"ש עפ"י סברא הנ"ל ולא זכר כלל שמבטן הראב"ד והרשב"א יצא סברא הנ"ל בפירוש כוונת הש"ס וא"כ מבואר הדין הזה להדיא בש"ס ודו"ק היטב. בתוד"ה פירא דפירא וכו' וכגון גונב ולד בהמת מלוג דמשלם כפל לאשה וכו' והנה רש"י בכתובות (דף ע"ט ע"א) בד"ה תשלומי כפל לאשה כתב וז"ל לאשה ולא לבעל קס"ד דקסבר אין הולדות פירי אלא קרץ וילקח בהם קרקע דחיישינן שמא תמות האם ויכלה הקרן עכ"ל וצריך ביאור דאכתי אמאי הוה הכפל לאשה דנהי שהוולדות הם קרן אכתי הכפל הוה פירי ולא עדיפי הוולדות מבהמת מלוג עצמה דהוה נמי הכפל לבעל משום דהוה הכפל פירי וצריך לומר כפירוש הריב"ן המובא בתוספת דבבהמת מלוג עצמה כ"ש הוה דהכפל לאשה אלא דלפי"ז יש לתמוה על סברת התוספת דסברי בכתובות דבגונב בהמת מלוג עצמה הוה הכפל לבעל והן אמנם דהכא סיימו התוספת דכ"ש דהוה לאשה אכן בכתובות שם כתבו הכי על שם הריב"ן והם עצמם סוברים דלבעל והא מן הש"ס גופא מוכח דלא אמרינן הכי דאי כדבריהם א"כ גם לסברת המקשה התם דוולדות הוה לאשה אמאי הוה הכפל לאשה דלא עדיף מבהמת מלוג עצמה ויש ליישב בשנדייק לשון רש"י שהבאנו שכתב דס"ד דאין הוולדות פירי וכו' דחיישינן שמא תמות האם וכו' ובהוספה הזאת מכוון ליישב קושיתי דאף אם הוולדות הם קרן אכתי הכפל דהוה פירי היה צריך להיות לבעל ועל זה משני דבאמת על גוף הולד נמי צריך טעם דאמאי הוה כקרן וצריך לומר דמשום חשש שמא ימות א"כ משום זה החשש גופא סבירא לן דגם הכפל הוה לאשה דחיישינן נמי לשמא תמות גם האם גם הולד ולס"ד זה ודאי דבגונב בהמת מלוג עצמה דהוה כ"ש שהכפל לאשה דהשתא דהיכי דהולד והאם קיים חיישינן שמא ימותו שניהם כ"ש דהיכי דליכא וולד כלל דחיישינן לשמא תמות והכפל הוה לאשה אכן כל זה הוה לס"ד דגם הולד הוה לאשה ומחשש דשמא ימות אבל למסקנא דולד הוה לבעל וא"כ חזינן דלא חיישינן לשמא תמות כיון דאיכא שיור העור ומה דהכפל הוה לאשה היינו משום דפירי דפירי לא תקינו רבנן ולזה שפיר יש לומר דבבהמת מלוג עצמה דהוה חדא פירי הוה לבעל ולפי"ז יתיישב סברת התוספת דהם לא אמרו דבהמת מלוג הוה כפל לבעל כ"א למסקנא וכמבואר שם בדבריהם ודו"ק ועיין בחבורינו לכתובות שם מה שכתבנו עוד באריכות מזה. באו"ד בסוה"ד ונראה נמי דכ"ש גונב בהמת מלוג עצמה דמשלם כפל לאשה ובחבורי לב"מ (דף ל"ד) הוכחתי שם מן הסוגיא כהתוספת דכפל בהמת מלוג הוה לאשה מטעם דאתי מעלמא דבגמרא שם מיבעי שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי ולשיטת התוספת שפיר מצי האשה להקנות הכפל דבידה הוא כיון דשלה הוא ורק הבעיא הוא מי אמרינן כיון דהאשה לא קיבלה התשלומין לא הקנתה הכפל או דילמא כיון דהבעל אפוטרפוס הוא על נכסיה ואוכל הפירות מיקרי בעלים על זה ותשלומין מעליא הוא דאי לשיטת הרי"ף בכתובות דהכפל לבעל לא שייך למיבעי כלל דהא המקנה הוה האשה שמסרה הבהמה ולא תוכל להקנות דבר שאינו שלה דאין לומר שגם לשיטת הרי"ף יהיה הבעיא אם הבעל מקנה הכפל בקבלת התשלומין דהא אע"ג דהכפל שלו הוא אין יכול הבעל להקנות להשומר דלא מיבעי לשיטת רש"י בב"מ שם שאפילו ללישנא בתרא דרבא התם דהקנין נגמר סמוך לגניבתה מ"מ נעשה כאומר לו בשעה שמסרה ודוקא בשעת המסירה לשומר הוה ההקנאה ואפילו באתו לרשות בנים קודם גניבה אין הבנים יכולים להקנות הכפל מעצמם כיון דלא היו בשעת מסירה וכמ"ש לעיל שם בסוגיא דשילם לבנים כ"ש דהבעל לא יכול להקנות הכפל כיון דלא הוא היה המוסר לשומר אלא אפילו לשיטת הריטב"א דעיקר ההקנאה תלוי בשעה שנעשה שומר ובאתו ליד בנים קודם הגניבה דהוה מעתה שומר שלהם יכולים גם הבנים להקנות וכן דעת מהרש"א שם היינו דוקא בבנים שהגוף שלהם ויכולים להקנות פרה גופא אבל הכא גבי בעל שאין הגוף שלו ואין יכול להקנות כ"א הכפל הוה דבר שלא בא לעולם דבכל הסוגיא דב"מ מוכח דבעינן דוקא שיקנה לו הפרה ממש דאי לא הוה דבר שלא בא לעולם ולהכי מצד הבעל אי אפשר בשום אופן להקנות והאשה נמי לא תוכל להקנות דבר שאינו שלה ומה קא מיבעי ובע"כ דהעיקר כשיטת התוספת דכפל לאשה, והנה דבר פלא ראיתי בשמ"ק שם בשם הרא"ש שכתב דאי הפירות לבעל פשיטא דהבעל יוכל להקנות הכפל שהוא שלו ולא שייך גם לספוקי בזה דפשיטא הוא שיוכל הבעל להקנות עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דלענ"ד פשוט ההיפך דהבעל ודאי לא יוכל להקנות מטעם דבר שלא בא לעולם וכמו שביארנו ואפשר לומר דאין כוונת הרא"ש שהבעל מקנה אותה כשקיבל התשלומין דזה פשיטא דההקנאה בעינן בעינן משעת מסירה וגוף הפרה בעינן להקנות אלא רצה לומר דמתחלה בעת ששאלה האשה את הפרה הרשה לה הבעל להקנות הכפל לשומר דניחא לו בזה דליקני ליה כפילא כשישלם הקרן שיוכל לאכול הפירות ממנו מכאן ואילך ובכה"ג שפיר מהני דמצד דבר שלא בא לעולם אין כאן כיון דבאמת המקנה היתה בזה האשה שהקנתה בשעת מסירה גוף הפרה ובידה להקנות אע"ג שאינו שלו כיון דהוה ברשות הבעל וכעין זה כתוב בשמ"ק בכתובות בשם הריטב"א שהוכיח דהכא מיירי בע"כ בשהשאילה ברשות בעלה שאל"כ היאך יש לה רשות להשאיל ואין כאן שאלה כלל והו"ל שואל שלא מדעת דלא קנה כפילא עיי"ש והנה גם לזה קמה ראייתי דלעיל שהעיקר כשיטת התוספת דאי כשיטת הרי"ף דהכפל לבעל הוי אע"ג דמשכחינן שתהא בידה להקנות וכנ"ל מ"מ בכה"ג דהוה ברשות הבעל והאשה הוה המקנה לא שייך למיבעי כלל דמאיזה צד יהיה חסרון וכמה שכתב הרא"ש שם דאי של בעל לא שייך למיבעי כלל ומדמיבעי מכלל דהכפל לאשה הוה דבזה שפיר שייך למיבעי וכמו שכתבנו בתחלת דברינו ודו"ק. בגמרא ותזבון נכסי מלוג בטובת הנאה ותתן לו, בספר פנ"י הקשה אהא דמשמע הכא בפשיטות דאפילו אי איתא לתקנת אושא ולא מצי מזבנא לנכסי מלוג לגמרי אפילו מצית לזבנה מהשתא בטובת הנאה דהיינו לכשתתאלמן או תתגרש והא זהו נגד סוגיית הש"ס בכתובות (דף נ"ט) דהיכי דלא מצי מזבן מהשתא לא מצי מזבין לה לכשתתאלמן משום דהוה דבר שלא בא לעולם עיי"ש שכתב שחזר על כל הצדדים למצוא מקום ישוב לזה ולא מצא ואולי זהו שגרם לו מה שמחזר על כל הצדדים אבל אילו לא נטה לצד והלך במישור לעיין בדברי התוספת במקומו לא הוה מקשי כלום דבתוספת שם בד"ה שדה הוכיחו מכאן שדוקא בקונם הוא דמיירי התם ולא בהקדש דבהקדש שפיר מצי למיקדש אפילו דבר דמהשתא לא מצי להקדיש דהרבה יכול להקדיש יותר מקונם והוכיחו זה מכאן גופא דלמה לא תוכל להקדיש מאי שנא מנכסי מלוג שתוכל למכור לכשתתאלמן אלא ודאי דיכולה להקדיש ולמכור אע"ג דהשתא אין בידה ורק לאסור בקונם לא תוכל ועוד תירצו שם תירוץ אחר דאפילו אם היתה מקדיש ידיה אין ראיה לחול הקדש על הידים כמו על השדה עיי"ש והפלא ופלא על גאון דכוותיה שחזר על הצדדים ולא עיין במקומו. בתוד"ה טעמא מאי הקשו דהכא משמע דאפילו היכי דלית לה הוה לר' מאיר בעילת זנות משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואילו בכתובות משמע דדוקא משום שבאמת יש לה ואיהו כי אמר לה לית לה לא סמכא דעתה ומשו"ה הוה בעילת זנות הא אם הוה תנאו קיים ולא היה לה כלל לא הוה בעילתו זנות עיי"ש בכתובות שהכי פירש הריב"ן להדיא ולענ"ד נראה דבעילת זנות לא שייך כ"א היכי שיש חסרון סמיכת דעת דבזה אמרינן דאדעתא דהכי לא נתרצית להיבעל לו אבל איסור איה"נ דאיכא אפילו במקום דבאמת לית לה ומשום דלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא דבעילת זנות לא הוה בכה"ג כיון דבאמת לית לה וניחא השתא שינוי הלשון דהכא לא קאמר כ"א דאסור להשהותה והתם במתניתין דכל הפוחת קתני דהוה בעילת זנות והיינו משום דבמקום דמן הדין אית לה והיא לא סמכא דעתה על זה הוה שפיר בעילת זנות משא"כ בהך דהכא דמן הדין לית לה ודו"ק. בתוד"ה כל לגבי בעל ודאי מחלה וכו' וא"ת והיאך יכולה למחול האמר בריש אעפ"י דבסוף ביאה אינה יכולה למחול וכו' ואפשר ליישב דרש"י פירש שם הטעם דבסוף ביאה אינה יכולה למחול משום דכבר זכתה עיי"ש והקשה הרא"ה דלמה לא מהני מחילתה הא כל המחילות הם אחר שזכה דקודם שזכה לא שייך מחילה והנכון בזה כמה שכתב הסמ"ע (סי' י"ב סקכ"א) בשם הריטב"א דכל היכי דנקיט שטר ולא החזיר השטר לא מהני המחילה ומשו"ה התם שהאשה נקיטה שטר כתובה בידה לא מהני המחילה בעל פה עד שתכתוב לר' יהודה דהתקבלתי מהני ולר' מאיר אפילו כתובה לא מהני אבל במקום שלא היה לה כתובה כלל או שהחזירה הכתובה מהני נמי מחילה בעל פה ואפילו לר' מאיר נמי ובזה יישבתי לדברי הרמב"ם (פי"ז מהלכות אישות) שכתב דמוחלת כתובתה אין צריכה קנין ותמהו עליו המפרשים שדבריו הם נגד הסוגיא דכתובות דאפילו למ"ד דמהני מחילה לא מהני כ"א בכותב בשטר או בקנין אבל מחילה בעל פה בלא קנין לא מהני לכו"ע ולמה שכתבתי ניחא דהרמב"ם מיירי במקום שהחזירה הכתובה או לא היה לה שטר כתובה וא"כ גם הכא נמי יתפרש כן דעכ"פ באשה כזו שלא היה לה מעולם שטר כתובה הרי יכולה למחול או כשתחזיר לו שטר הכתובה ועוד יש לומר עפ"י מה שכתבנו בחבורינו לכתובות שם להוכיח דפלוגתא דהתם אי מהני כתיבה לא מיירי בכותבת אח"כ לו מרצונה הטוב אלא שמתחלה היה תנאי ביניהם על זה שהיא תכתוב לו אח"כ התקבלתי דהבעל לא רצה לקדשה כ"א אדעתא שלא יהיה לה כתובה אלא מנה ורק מפני שתנאי כזה לא היו יכולים להתנות משום שהוא כנגד תקנת חכמים לכך התנו ביניהם תנאי כזה שהוא יעשה כתקון חכמים לכתוב לה כתובה מאתים רק שהיא תכתוב לו שובר אח"כ וכיון שלא מחלה מרצונה ורק שמוכרחת היתה לזה מחמת התנאי שקדם משו"ה הוא דסברי דלא מהני מחילה בעל פה ודמיא למה שכתבו התוספת בסנהדרין דמשו"ה פשרה צריכה קנין אע"ג דכל מחילה אינה צריכה קנין היינו משום דלא דמי המחילה שאדם מוחל מעצמו להמחילה שמוחל על ידי אחרים ובפשרה כיון דהמחילה אינה מעצמו רק משום דהדיינים מצווים אותו על זה צריכים לאלומי המחילה על ידי הקנין וכן התם נמי כיון דהמחילה אינה מרצונה אלא משום התנאי שקדם משו"ה צריכין לאלומי המחילה על ידי כתיבה ולר' מאיר אפילו כתיבה לא מהני נמי עיי"ש שהארכתי להוכיח זה בראיות מן הסוגיא ומעתה מיושב קושית התוספת דהכא דמוחלת מרצונה מהני מחילתה גם בעל פה לדברי הכל כדין כל מחילה שאינה צריכה קנין והיינו נמי מה שכתב הרמב"ם דמוחלת אינה צריכה קנין ומיירי נמי כשבאה אח"כ למחול מרצונה הטוב ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה