בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף פח:
בתוד"ה הכי אמר שמואל וכו' וגם אנו היאך מצאנו ידינו וכו' הנה בחידושי הרמב"ן פ' בית כור כתב וז"ל דשאני בכורים דגלי בהו קרא קנין פירות מדכתיב ולביתך וכו' ומיהו האי טעמא דאמרן דשאני בכורים לא דייק ובפ' יש נוחלין אקשינן והא איפלגו חדא זומנא ולא מפרקינן בכורים שאני וכן בב"מ דף צ"ו ע"א) מייתי ראיה מביכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה עכ"ל ובקצוה"ח (סי' רנ"ז כתב על זה דהא דמביא בב"מ ראיה מביכורים לשאלה בבעלים היינו משום דקנין פירות שיש לבעל בנכסי אשתו יכול לבנות ולהרוס בגוף הקרקע דקנאה לגמרי כל ימי חייה וכמה שכתב הסמ"ע (סי' רי"ב) עיי"ש אמת שכן כתב הסמ"ע אכן בש"ס (ב"ב דף נ"א) מבואר להדיא ההיפך דקאמר התם דאשת איש צריכה למחות בחפר בה הבעל בורות שיחין ומערות עיי"ש וכן כתב הח"מ (אה"ע סי' צ') כדברינו ודו"ק. והנה המפרשים האריכו להקשות כקושית התוספת נמי על הרמב"ם שפוסק כריש לקיש דמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא (פ"ד מהלכות בכורים) ואילו בפי"א מהלכות שמיטה ויובל פסק דאחים שחלקו מחזירים זה לזה חלקו ביובל וא"כ היאך מצא הרמב"ם ז"ל ידיו ורגליו ואמנם המעיין בלשון הרמב"ם ישתומם מה גדול כחו להשכיל ולתקן במלות אחדות כל קושיתם דזה לשונו שם בהלכות שמיטה ויובל האחין שחלקו כלקוחות הם ומחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו עכ"ל הרי שדייק להוסיף ולכתוב דאע"ג שמחזירין זה לזה ביובל אבל אין זה כלוקח ממש שחוזר שדהו ביובל והמכירה נתבטלה לגמרי אלא הכא באחין דאם כי בזה הם כלקוחות שמחזירין זה לזה אבל בכל זה חלוקתם לא נתבטלה מכמות שהיתה ואין מחזירין כ"א לקיים מצוות חזרה ביובל אבל שוב חוזרים ונוטלים אותם החלקים הראשונים שנטלו מעיקרא ואם כי דברי הרמב"ם בזה צריכים טעמא מהיכן יוצא לו כן ועכ"פ יהיה איך שיהיה טעמו בזה מ"מ לדינא הלא שפתיו ברור מללו כי החלוקה לא תתבטל ונשארו כל אחד בחלקים שחלקו לעולם ולצמיתות וא"כ ודאי שמביאין וקוראין כיון שגוף השדה נשאר אצל כל אחד לצמיתות וזה ברור אלא שבעיקר דברי הרמב"ם במה שכתב לא תבטל חלוקתם מכמות שהיתה כבר האריך בספר ברכת הזבח בפ"ז דמסכת ערכין לתמוה עליו מהיכן יצא לו כן והאריך לכתוב שהדברים שקולים עד כי יבא מורה צדק עיי"ש ולא אכחד תחת לשוני את אשר עם לבבי כשאני לעצמי אחשוב שדברי הרמב"ם הוא ש"ס ערוך אלא שבלשון הרמב"ם נלקה במוקדם ואיחור ודבריו הללו נכתבו שלא במקומם קצת והוא דבמסכת בכורות (דף נ"ב) על מה שאומר ר' יוחנן התם האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל מתיב עלה רב הושעיא ואלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה אמר לו ר' אלעזר מאי אינן חוזרים אין חוזרים לבטלה הרי להדיא בש"ס דחלק בכורה אינו חוזר לבטלה ונוטלים כמו שהיתה קודם חלוקה ואילו בלשון הרמב"ם שהבאתיו לעיל כשהזכיר הדין דהבכור והמייבם מחזירין ביובל לא הזכיר כלל לדין העיקריי המפורש בש"ם דאינו חוזר לבטלה והפלא ופלא אני תמה על מפרשי הרמב"ם כולם ששתקו על תמיה עצומה כזאת ולי נראה ברור שזהו באמת מה שכתב הרמב"ם לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה אלא שנכתב שלא במקומו דהדברים הללו נצרך היה להכתב בתר דין דבכור ויבם והכי צ"ל וכן הבכור והמייבם את אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו ולא תבטל חלוקתם מכמות שהיתה דהוא דין דש"ס בבכורות הנ"ל דאין חוזרים לבטלה אנא שנוטל פי שנים כבתתלה ובטעות נכתבו הדברים הללו קודם ולפי"ז נדחה מה שכתבתי מראש בישוב דברי הרמב"ם דעל חלק פשוט שפיר יש לומר דבטלה חלוקתם לגמרי וחוזרים ונוטלים חלקים אחרים וממילא לא היה להם מתחלה כ"א קנין פירות בקרקע ויוחזר הקושיא על הרמב"ם אם לא שנאמר דמשו"ה כתב הרמב"ם דין זה דלא נתבטלה החלוקה באמצע בין דין דפשוט לדין דבכור להורות שקאי על שניהם ומפרש דהאי אין חוזרים לבטלה לא הוה הכוונה רק על חלק בכורה מה שנוטל פי שנים כפרש"י אלא יפרש דגם עצם החלוקה לא נתבטלה ונוטלים שוב אותם החלקים הראשונים כמו שנטלו מקודם ורק מחזירים בכדי לקיים מצוות יובל וא"כ הוה"ד בחלק פשוט נמי אמרינן הכי ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם דלא נתבטלה חלוקתם הוה דין המפורש בש"ס ומיושב הקושיא שהרעישו עליו ואולי מקום הניחו לי בזה להתגדר ודו"ק היטב. ואמנם למי שיתעקש לומר דרחוק לפרש דהרמב"ם נתכוון להש"ס הנ"ל נמי יש למצוא טפם נכון על מה שכתב הרמב"ם דלא נתבטלה חלוקתן והוא עפ"י מה שכתבנו בחבורינו לגיטין (דף כ"ה ע"א) להוכיח דעת הרמב"ם דמה שכתב דמחזירין אין זה מדינא משום דפשיטא ליה דודאי אין ברירה אלא דמספקא ליה אם יש ברירה או לא ולחומרא הוא דאמר מחזירין וכמה שאמרו התם בש"ס להדיא דאי אשמועינן שדה הוה אמינא דלחומרא ופרש"י דא"נ מספקא לן נמי אמרינן דמחזירין לחומרא ואף שדברי ר' יוחנן גופא. שאמר מחזירין הוא מדינא משום דודאי אין ברירה ולא מצד חומרא מדאמר התם על ר' יוחנן ואזדא לטעמיה דאמר אף אחרון אינו פוסל ואי מספקא ליה הו"ל למימר נמי בגט דאחרון פוסל מיהא מספיקא אע"כ דאיהו סובר דודאי אין ברירה ואפילו לחומרא נמי אכן כל זה הוא לר' יוחנן דסובר דגם אחרון אינו פוסל אבל לדידן דקיי"ל כזעירי דהתם דאחרון פוסל שפיר אמרינן דבאמת ספיקא הוה אם יש ברירה או לא ולחומרא הוא דמחזירין וגם פוסל בגט יעיי"ש שהארכתי בישוב קושית היש"ש על הרמב"ם, ולפי"ז מיושב מה שכתב הרמב"ם דלא תתבטל החלוקה כיון דמספקא לן בזה ומספיקא לו נוכל להוציא החלקים מידי האחים המוחזקים רק שמחזירים מיהא בכדי לקיום המצוה אבל שוב חוזרים ונוטלים אותן החלקים גופא וממילא אין מקום קושיא על הרמב"ם דבשלמא על ר' יוחנן דסובר דמדינא אין ברירה דלדידיה בע"כ תתבטל גם החלוקה הקשה הש"ס שפיר דא"כ איך מצא ידיו ורגליו בבכורים אבל הרמב"ם דסובר דהחלוקה לא נתבטלה ושפיר יש לו קנין הגוף ויכול לקרות פרשת ביכורים ואם כי מצאתי שהפנ"י קדמוני בקצת מן הדברים בכל זה מפני חביבותא דפירוקא זה לא מנעתי מלכתוב הדברים בשלימותן. בתוד"ה באושא התקינו וכו' וי"ל דאיצטריך להיכי דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם וכו' ומשמע להדיא דהתוספת סברי דאפילו כשכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם אפ"ה מכרה בטל והבעל מוציא מיד הלקוחות, והנה בעיקר דין זה נחלקו הרא"ש בכתובות ר"פ הכותב והטור (אה"ע סי' צ"ב) והטור דסובר נמי כהתוספת דייק הכי ממתניתין דריש פרק הכותב דברישא תני התם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך הרי זה אוכל פירות בחייה מכרה ונתנה קיים ושוב במציעתא תני כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם אינו אוכל פירות בחייה ודייק הטור מדלא נקיט נמי בבבא דמציעתא מכרה קיים כמו ברישא מכלל דבבבא הזאת כשהוסיף לכתוב בפירותיהן אע"ג דלענין זה העדיף זכותה ולא יוכל לאכול הפירות בחייה מ"מ לענין מכירת גופה של קרקע גרעה עוד זכותה דברישא כשלא כתב נמי בפירותיהן הוה מכרה קיים ובמציעתא מכרה בטל והרא"ש שם דחה לראיה זאת זאת דסובר שאין על התנא לכתוב אלא מה שניתוסף בתנאי האחרון מה שאינו בראשון אבל מכרה ונתנה קיים דגם ברשותן הוה הדין כן אין צריך התנא לחזור ולשנות עיי"ש ולכאורה היה נ"ל ראיה לשיטת התוספת והטור דהנה בלא"ה קשה טובא בבבא דמציעתא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם הרי אינו אוכל פירות בחייה ומפשטא דלשנא משמע שאין לו זכות כלל בפירות משום שכתב ובפירותיהן וקשה למה עדיפא לשון בפירותיהן מלשון בנכסייך דאמרינן דלא מהני אלא לענין שאם מכרה ונתנה קיים ה"נ נימא דמה שהוסיף ובפירותיהם לא בא להוסיף כ"א דאם מכרה קיים אבל כל זמן שהם ברשותה לא סילק נפשו מהם כמו גבי עצם הקרקע דאמרינן הכי ואכן נ"ל ליישב דהנה בגוף הנכסים שבעצם הם של האשה ורק שחכמים תקנו לבעל איזה זכיות בנכסיה ותקנו שלשה זכיות לאכול הפירות ושלא תוכל למוכרה ושאם מתה יירשנה ולכן כל זכות נחשב לתקנה בפני עצמו כיון דלגמרי לא נתנו לו הנכסים ואי הוה מתקני רק בחדא כגון שאינה רשאה למוכרה לא היה לו כ"א זה הזכות בלבד אבל אכתי בפירות לא היה לו שום זכות וכן אי הוו מתקני לאכול הפירות לא היה לו הזכות לעכב מכירתה ובע"כ שהוצרכו לתקנו כל זכות בפני עצמו וכיון שיש לו שלש זכיות אשר כל אחת מהם היתה תקנה בפני עצמה משו"ה עתה כשסילק ידו נמי אמרינן שלא סילק עצמו כ"א מתקנה האחת ולא מהשניה דמהיכי תיתי נימא שיסלק עצמו מכל השלש זכיות ביחד משא"כ בתקנות פירות נתנו לו הפירות לגמרי וממילא יש לו בהם כל הזכיות דשלא תוכל למוכרם כיון שהם שייכים לבעל אבל לא היה זה כתקנה מיוחדה ורק הם נתנו לו הפירות בזכייה אחת גדולה ומשו"ה כשסילק עצמו אמרינן נמי שסילק עצמו מכל הזכות שהיה לו דזה לא אמרינן לחלק הזכיות ולומר שסילק עצמו ממחצית הזכות ולא מכולו אלא כשסילק נפשו מכל הזכות סילק ולא דמי לתקנת הנכסים דכל הזכיות הם תקנות מיוחדות ושפיר אמרינן דמזכות אחד סילק נפשו ולא מהשני וזה נכון. ושוב ראיתי דאין כאן קושיא מעיקרא דהא גם ברישא כשכתב לה רק בנכסייך דאמרינן דהרי אוכל פירות בחייה היינו דוקא כשלא מכרה הפירות אבל אם מכרה גם את הפירות אינו אוכל פירות עוד דמה שאמרו מכרה ונתנה קיים לא על הקרקע לחוד קאי כ"א גם כשמכרה לפירות מהני שאינו אוכל פירות עוד וכן פרש"י שם בד"ה יד בעל השטר ובד"ה ואימא מירושה וכן מבואר בפוסקים ולפי"ז אי אפשר שוב לפרש המציעתא דמה שאמרו אינו אוכל פירות בחייה דהיינו כל זמן שלא מכרה אבל אם מכרה מהני דא"כ בפירותיהן שכתב מאי מהני דהא גם כשכתב דין ודברים אין לי בנכסייך לחוד נמי הכי הוא דמהני מכירתה אע"כ דבמציעתא כשהוסיף לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן שגם כשהפירות קיימים נמי אין לו שום זכות בהם. ומתוך הדברים הללו היה נ"ל לכאורה לדחות דברי הרא"ש שסובר דמשו"ה לא תני במציעתא מכרה קיים משום דכיון דגם ברישא הוה הדין כן אין צריך התנא לחזור ולשנות והא למה שביארתי גם בדין דמכרהו יהיה חילוק גדול בין רישא למציעתא דהנה כבר דקדקו הפוסקים ברישא דקתני מכרה ונתנה דמשמע דיעבד דוקא ולמה לא תוכל למכור גם לכתחילה ואכן לפי מה שביארתי דמכירה דרישא לא הוה רק על גוף הקרקע לאחר מיתה ולבטל תקנת אושא אלא שגם בחייה מועיל מכירתה שאין הבעל אוכל פירות עוד ובזה הוה ודאי רק בדיעבד מכירתה מכירה דלכתחלה אסורה להפקיע זכותו שיש לבעל בפירות כיון דכל זמן שלא מכרה הוה הפירות שלו אסורה להפקיע זכותו ומדוייק לשון המשנה כפשוטו דמכרה ונתנה דוקא בדיעבד קיים משום דבלשון דמכרה ונתנה נכלל נמי מכירת הפירות וזה אינו כ"א בדיעבד אבל לכתחלה אסורה וכל זה הוא רק בבבא דרישא משא"כ במציעתא דאין לו שום זכות בפירות אפילו בעודם ברשותה א"כ אם אמרינן דגם מגוף הקרקע סילק עצמו ודאי שרשאה למכור גם לכתחלה את הקרקע א"כ אכתי ניתוסף בתנאי זה האחרון גם במכירת גוף הקרקע ולמה לא תני לה במציעתא והכי הו"ל מוכרת ונותנת וקיים ואינו אוכל פירות ומדלא תני הכי מכלל דבמציעתא בטל מכרה לגוף הקרקע וכשיטת התוספת והטור והא דלא נקיט דמוכרת מיהא לפירות דזה הוה פשיטא כיון דגם עד שלא מכרה אין לו שום זכות פשיטא שתוכל גם למוכרם אבל ברישא הך גופא אשמועינן דדוקא בדיעבד הוה מכירה ולא לכתחלה ודו"ק. אכן לאחר העיון נראה כדעת הרא"ש דאפילו למה שהעליתי דבמציעתא אין לו שום זכות בהפירות אפילו בעודם בעין אפ"ה אינה רשאה למכור לכתחלה את גוף הקרקע דכיון דאם מתה יורשה אינה רשאה להפקיע את זכות ירושתו וכמה שכתב הר"ן ר"פ האשה שנפלו גבי נכסים הידועים לבעל שלא תמכור לכתחלה כדי שלא להפקיע ירושתו פי' דקודם תקנת אושא אף דאם מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות אפ"ה לכתחלה אסור להפקיע ירושת הבעל וה"נ דכוותיה ולפי"ז אכתי אין תנאי זה נוסף על תנאי דבבא דרישא דגם כאן הזה רק בדיעבד מכרה קיים וגם הקושיא שהקשו שוב על הרא"ש דלמה לא תני בסיפא דמוכרת ונותנת וקיים נמי מיושב מכלל דברינו דהתם פשיטא דכיון שמסולק גם מן הפירות גם מירושה שרשאה למכור גם לכתחלה דאיזה סבה יוכל לעכבה ומה דאשמועינן ברישא היינו החידוש שאע"ג שסילק עצמו מן הקרקע אפ"ה דוקא בדיעבד מכירתה קיימת אבל לכתחלה לא אבל בסיפא פשיטא דמוכרת גם לכתחלה ודו"ק היטב. והנה הפוסקים הביאו מדברי הרא"ש בסוגיין שכתבו נמי דאף בכותב דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם מכרה בטל וזה דלא כהרא"ש ולכאורה גם זה יש לדחות ולומר דהתוספת לא פליגי כלל עם הרא"ש דהרא"ש דקאי על מתניתין דכתובות דמוקמינן לה התם בכותב ועודה ארוסה ובארוסה מהני הסילוק אפילו בדבר שלא בא לעולם וכדרב כהנא ומשו"ה אפילו כשאינו מסלק כ"א מפירות לחוד נמי מהני הסילוק וא"כ מה דהוסיף לכתוב גם בנכסייך היינו לסלקן נפשו גם מגוף הקרקע ולכן מכרה קיים משא"כ התוספת בסוגיין שלא ירדו כ"א לתרץ קושיתם דלמה לר' יוחנן תקנת אושא ושפיר יש לומר דהם תפסו הדין בנשואה ובקנו מידו דמהני גם בנשואה ובנשואה לא מהני הסילוק מפירות לחוד דהוה דבר שלא בא לעולם ולכן הוכרח להוסיף בנכסייך דהיינו שמסלק עצמו מן הדקל לפירות אבל אכתי מעצם הנכסים לא אמרינן שמסלק נפשו ומכירתה בטילה ומה שכתבו התוספות בכתובות (דף נ') דמכירתה קיימת יש לומר דתפסו התם הדין בארוסה ובסוגיין הדין בנשואה ואין בזה שום סתירה בדברי התוספת והכי נוח טפי מליישב כהמהרש"א ובכתובות שם דהך דסוגיין מיירי לאחר תקנת אושא ובתוספת דכתובות נקטו הדין דקודם תקנת אושא וכמו שהשיגו עליו המפרשים דסתם מתניתין רבי והוא היה אחר תקנת אושא אלא דאכתי צריך ביאור במה שכתבתי דהתוספת דכתובות דסברי דמכירתה קיימת תפסו הדין דארוסה אכתי בארוסה איך תיהני מכירתה נהי דהוא יכול לסלק עצמו מן הפירות בעודה ארוסה אבל איך תוכל היא למוכרם לאחר כיון דהוה דבר שלא בא לעולם וכמה שכתב בהגהות קרני ראם שעל מוהרש"א שזהו באמת טעם המוהרש"ל שהגיה בתוספת דכתובות עיי"ש אכן באמת איני מבין דבריו דיש לומר דהיא מוכרתן כשיבואו לעולם רק הסילוק היה קודם שבא לעולם אבל מכירה שלה שפיר מיירי כשבאו פירות לעולם ועוד הא יש לומר דמ"ש מכרה קיימת היינו רק לגוף הקרקע אבל הפירות איה"נ דמכירתה אינו מועיל כשמכרה קודם שבאו לעולם. בגמרא מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממים אין אומרים ישלמו כל כתובתה וכו' ואין להקשות דאמאי אין העדים משלמים לה גם שאר וכסות שרצו להפסידה ובתוספת במכות (דף ג' ע"א) באמת הקשו התוספת למה אין משלמים העדים שאר וכסות ותירצו דמיירי שאומרת גרשתני דאין לה מזונות עיי"ש ותירוצם לא שייך הכא דהכא אי אפשר לומר שאומרת גרשתני דהרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו קתני דיש לומר דהיא הנותנת כיון דיושבת תחתיו ומשמשתו וא"כ בודאי יתן לה מזונות וכסות ונמצא דלא הפסידו אותה מאומה דהרי גם עדיין נותן לה שאר וכסות ולא שייך להקשות כן כ"א במכות דלא מיירי ביושבת תחתיו ובודאי דאינו נותן לה גם שאר וכסות וכשהיא תובעת ממנו הרי נפטר הבעל על ידי הגדת העדים שאומרים שגירשה ולכן שפיר הקשו כיון דבעדותן הפסיד אותה בזה לחייבו נמי בעד שאר וכסות אבל הכא דמיירי ביושבת תחתיו והבעל יפרנסה בשאר וכסות מה חיוב שייך בזה על העדים כיון שלא הפסידו אותה כלום ואף שאם רצה הבעל לפטור עצמו מחיוב זה היה יכול לפטור על ידי העדים הללו מ"מ השתא שלא פטר עצמו ונותן לה נמצא דלא הפסידו אותה בפועל ולא שייך לחייב להעדים: