בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף פז.
בתוד"ה וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצוות וכו', ונראה דאע"ג דפוטר ר' יהודה סומא מכל המצוות מ"מ מדרבנן חייב וכו' ובשמ"ק דחה לדברי התוספת דאי נימא דלר' יהודה חייב במצוות מדרבנן א"כ מאי קאמר רב יוסף דאנא לא מיפקדנא והא ע"כ עביד ומיפקיד מדרבנן וחייב משום לא תסור עיי"ש ואמנם מכח לאו דלא תסור אין להקשות על דבריהם דאפשר שהתוספת סברי דלאו דלא תסור אינו אלא במה שאמרו חז"ל בפירוש התורה כגון הדברים הנדרשים בי"ג מידות אבל לא בתקנות וסייגים חדשים שאינו מן התורה וכשיטת הרמב"ן בזה אלא דאכתי יקשה נהי דחיוב מן התורה משום לא תסור ליכא אבל עכ"פ חיוב מדרבנן מיהא איתא א"כ אכתי איך אמר אנא לא מפקדנא דמשמע דאי בעי לא עביד והא עביד בע"כ מכח חיוב דרבנן ונ"ל דאכתי יהיה נ"מ בספיקות דאי משום חיוב דרבנן פטור בספק וכמו כל ספק דרבנן דאמרינן לקולא וא"כ למ"ד סומא פטור בכל המצוות אע"ג דמדרבנן חייב מ"מ בכל הספיקות יהיה פטור סומא כיון דאינו חייב אלא מדרבנן ואמרינן בו ספיקו להקל ורב יוסף דהחמיר על עצמו היה פושה בזה מדת חסידות. באו"ד אבל סומא אי פטרת ליה מכל המצווה אפילו מדרבנן א"כ הו"ל כמו נכרי שאינו נוהג כתורת ישראל כלל וקשה לי הא במצוות ל"ת ודאי דגם סומא חייב דדווקא ממצוות עשה פטור אבל לא בל"ת וא"כ שפיר נוהג בתורת ישראל במצוות ל"ת וצ"ע. בתוד"ה כיון דאקני וכו' וקשה לפירושו דהאי קרא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכו' ומחמת חומר הנושא אפשר לומר דסברת רש"י הכי הוא דאם כי על הקרא דכי ימכור בתו לאמה דיליף מיניה דמעשה הבת לאביה קאמר הגמרא כן דלא נוכל למילף זה מקרא דבנעוריה בית אביה משום דבהפרת נדרים כתיב עיי"ש בכתובות (דף מ"ו ע"ב) אבל השתא דגלי קרא דלאמה שגם בממון הוה הזכייה לאביה וא"כ גלי קרא דאיסורא וממונא שוים ושפיר נוכל למילף מעתה מקרא דבנעוריה גם לדין ממון וכמה שכתבו התוספת בכתובות (דף ל"ט) ד"ה הואיל כה"ג ואין להקשות על זה דא"כ בכתובות (דף מ') דבעי הש"ס למילף התם בושת ופגם דלאב מקרא דבנעוריה ודחי התם נמי דאין ללמוד מיניה משום דקרא בהפרת נדרים הוא דכתיב ולמה לא נימא גם התם דכיון דגלי גלי ובאמת הקשה כן בהגהות מלא הרועים שם וצ"ל דשם יש ליישב ולומר דכיון דהגילוי דקרא הא רק ממעשה ידיה יש לומר שדוקא ממון כזה הוה לאב משום דמיתזני מיניה ודעת האב על זה וכמו דאמרינן בקדושין (דף ד') אבל בושת ופגם שאין דעתו על זה ממון כזה לא זכתה התורה לאב וכמה שכתבו התוספת שם (דף מ') ד"ה דאי דלהכי לא מצי למילף ממעשה ידיה גופא משום דיש לדחות מחמת טעם דמיתזני כן יש לומר נמי בקרא דבנעוריה דאע"ג דגלי קרא שגם ממון הוה לאב היינו דוקא ממון כעין מעשה ידיה אבל בושת ופגם לא אבל מציאה דהוי כמעשה ידיה כמה שאמרו בכתובות ר"פ מציאת האשה בהדיא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק שפיר ילפינן מקרא דבנעוריה ואין לדחות דמעשה ידיה שאני משום דמיתזנא דהא מציאה נמי משום דמיתזני ואתי שפיר מה שכתב רש"י דילפינן מקרא דבנעוריה דבאמת השתא דכבר גלי קרא דמעשה ידיה הוה לאב הרי גלי לן דאיסורא וממונא שווים שפיר נילף מבנעוריה גם למציאה דהוה לאב מן התורה:
ואין להקשות דאכתי מה הוצרך רש"י למילף מקרא דבנעוריה לימא דהוה מן התורה משום דדמי למעשה ידיה דהא גם בושת ופגם הוה ילפינן ממעשה ידיה וכמה שכתבו התוספת בכתובות (דף מ') ורק משום דהתם יש לדחות שאני מעשה ידיה דמיתזני וא"כ במציאה דלא שייך לדחות הכי וכמו שביארנו שפיר ילפינן ממעשה ידיה גופא ואכתי קרא דבנעוריה למה ליה לרש"י ויש לומר דהנה שם בכתובות (דף מ"ו ע"ב) בתוד"ה זכאי כתבו שמציאה לא נוכל למילף ממעשה ידיה דיש לומר דמה למעשה ידיה שמיתזנא מיני' עיי"ש ואם כי דבריהם תמוהים דהא בפרק מציאת האשה כתבו התוספת גופייהו דגם מציאה הוה כמעשה ידיה משום דמיתזני אלא דיש ליישב דבלא"ה כתב המהרש"א דפרכא הזאת לאו פרכא גמורה היא רק דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא ולכן יש לומר דמה שכתבו התוספת דנוכל לתרץ דשאני מעשה ידיה דמיתזני היינו כשאנו ילפינן על ידי מה הצד ומעתה מיושב דעת רש"י דממה הצד ממעשה ידיה לא נוכל למילף באמת משום דעל מה הצד הוה פרכינן מה למעשה ידיה שכן מיתזני וכסברת התוספת דעל זה פרכינן גם פרכא כל דהוא להכי כתב רש"י שבאמת לאו ממעשה ידיה ילפינן אלא מקרא דבנעוריה דכיון דגלי קרא דגם ממונא דמעשה ידיה לאב ילפינן השתא דכל שבח נעורים שכעין מעשה ידיה הוה לאב ומציאה הוי ודאי כעין מעשה ידיה ועל זה לא נוכל לפרוך פירכא כל דהוא כיון דלאו ממה הצד ילפינן ואתי שפיר לשיטת רש"י כפשטיה דבאמת השתא לאחר דגלי קרא הוה בממון נמי לאב מן התורה וממונא ואיסורא שווים. והנה נהי דעל עיקר סברת רש"י מצאנו טעם לומר דהצדק אתו שבאמת היה מציאת נערה מדאורייתא לאב אכן מה נעשה להסוגיא דכתובות (דף מ"ז) דקאמר התם להדיא דטעם דמציאתה הוה לאב משום איבה ולשיטת רש"י דמה"ת הוא למה הוצרך הש"ס התם לומר טעם דאיבה ונראה דלרש"י לשיטתו גם זה יש ליישב דבטעם דאיבה נחלקו התם רש"י ותוספת וסברת התוספת דאיבה דמציאה היינו שלא וקדשנה למנוול ומוכה שחין וסברת רש"י דאיבה דמציאה הוה נמי משום מזונות דאי אמרת מציאה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו ויש נ"מ גדולה לדין בין רש"י ותוספת דלשיטת התוספת דאיבה דמציאה הוה שלא יקדשנה ולא שייך זה כ"א בנערה שבידו לקדשה אבל בבוגרת שבלא"ה אין בידו לקדשה הוה מציאתה שלה אכן לשיטת רש"י דאיבה היינו משום מזונות גם בבתו בוגרת נמי מציאתה לאב וכן כתוב בהגהות אשר"י שם להדיא ולפי"ז אתי שפיר דעת רש"י דבמתניתין דב"מ דקאמר התם להדיא מציאת בנו ובתו הקטנים וכן בסוגיין דקאמר החובל בבתו קטנה וכיון דמיירי בקטנים ובקטנים וגם בנערה הוה דאורייתא משו"ה כתב רש"י דהוה מן התורה ובכתובות משו"ה קאמר הש"ס דהוה משום איבה להורות שגם בגדולה דהיינו בוגרת נמי מציאה של אב אבל בקטנה ובנערה איה"נ דמדאורייתא הוה ומיושב מאוד דעת רש"י ומעתה אין אנו צריכין לדחוקי בדעת רש"י כמה שכתבו התוספת בכתובות הנ"ל דלסברת רש"י מתניתין דב"מ לצדדין קתני קטנה אפילו באינה סמוכה ונערה דוקא בסמוכה עיי"ש דלמה שכתבו גם נערה הוה אפילו באינה סמוכה דבנערה הוה נמי מדאורייתא וכמה שכתב רש"י להדיא דקטנה וגם נערה מקראי יליף ותימה גדולה על תוספת שכתבו בדעת רש"י דבנערה דוקא בסמוכה הוה לאב ואיך אפשר לומר הכי אחרי שרש"י עצמו כתב להדיא דגם נערה ילפינן מקראי ולמה שכתבנו מיושב דעת רש"י. (שם ע"ב) בתוד"ה אמר לי' לא זיכתה תורה וכו' וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות וכו' שני התירוצים שתירצו התוספת כאן המה שני אוקימתות מפורשות בירושלמי דכתובות ר"פ נערה דסתמא דש"ס מוקי הפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בפחת שאחר ימי בגרות דר' יוחנן ס"ל דהוה לאב כיון שנעשה ברשות אב וריש לקיש סובר דלעצמה והיינו כתירוץ הראשון שבתוספת ור' יוחנן בשם ר' הילא מוקי פלוגתייהו התם במה שנפחתה לקדושין וכתירוץ השני ופלא על התוספת שלא זכרו כלל את הירושלמי וכאילו מסברת עצמם כתבו כן: