אור ברסלב
בית אהרן (בק) בבא קמא › דף פה:

בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין

בבא קמא · דף פה:

דף פה.

ברש"י ד"ה לקתה מדת הדין כלומר לא שילם לו כל צרכו דהא כי מתפח האי גברא מחולי זה שנקטע רגלו וכו' עיי"ש ומהרש"ל הגיה ידו במקום רגלו וכתב שטעות סופר הוא ברש"י והיינו דלפי הגרסא הכתובה ברש"י צריך לומר דיפרש דכי מתפח הוה פירושו כשישוב לבריאותו מחולי זה וא"כ אי אפשר לו לגרוס ידו גבי דלי דוולא דהא בלא יד אי אפשר למידוול דוולא ובע"כ לגרוס רגלו אכן המהרש"ל כתב שאי אפשר לפרש כפירוש זה אלא כפירוש התוספת דכי מתפח היינו קודם כשהיה בריא ולפי"ז צריך לגרוס ידו גבי דלי דוולא ורגל גבי שליחות כמובן ומה שהכריח לתוספת לפרש כן וגם להרש"ל בדברי רש"י דאי נפרש דאי מתפח כשישוב מחולי זה ואז נמי ראוי למידוול דוולא א"כ מאי משני מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו הא גם מעיקרא ידעינן שנתן לו דמי ידו ואפ"ה קשיא לן שגם לאחר הקטע ראוי הוא למלאכה הזאת אכן לבד שברש"י בע"כ אי אפשר לפרש כפירוש התוספת דהא רש"י כתב להדיא כי מתפח מחולי זה הרי דמפרש לשון כי מתפח לחזרת ברי מן אותו המחלה ובגיטין דף י"ב) פירש רש"י להדיא כן ואפילו אם נדחוק ונמחוק ג"ז מלשון רש"י גם או לא נפלה ארוכה דהא גם לפירוש שהתוספת קשה דאכתי באמת טעמא מאי לא משלם כיון שבאמת ראוי הוא גם עתה למלאכה הזאת וכמו שהקשה המהרש"א ז"ל והקושיא שהוקשה להם דא"כ מאי משני הש"ס יש לומר בזה דרש"י סובר כשיטת הרמ"ה המובא בשמ"ק דבענין השבת לא משגחינן על זה שהוא יכול עתה לעשות איזה מלאכה כ"א דוקא ממלאכה שהיה יכול לעשותה כאחת עם מלאכת האבר שאבד כיצד קטע את ידו ונותן לו דמי ידו ושבת אם תאמר שיתן לו דמי מלאכה הראויה לידו השניה אי אפשר לומר כן שהרי כשהיה עושה מלאכה בידו שאבדה לא היה יכול לעשות מלאכה אחרת בידו השניה ונמצאת מלאכת ידו השניה בכלל דמי ידו שאבדה וכבר נתן לו דמי ידו אלא נותנין לו דמי מלאכת עינו שהיה יכול לעשותה עם מלאכת ידו שאבדה ג"כ וזו היא שמירת קישואין וסברא נכונה היא מאוד דכיון ששילם לו בעד ידו הרי נחשבת כאילו יד האובדה עושה מלאכה וכשהיא עושה מלאכה לא יכול עם היד השניה ג"כ לעשות מלאכתו ונהי דביד השניה בעצם יכול לעשות מלאכה טובה מ"מ אנו צריכים לדון כאילו יד האובדה עושה ג"כ ולכן לא נוכל לשלם כ"א בעד מלאכה כזה שהיה יכול לעשות גם עם ידו הראשונה וזהו מה שכתב רש"י שכבר נתן לו דמי ידו ולכשיתרפא נמי אינו ראוי למלאכה כזאת פי' כיון שנתן לו דמי ידו אנו צריכין לחשוב כאילו יד הזה עסוקה באיזה מלאכה ואז אינו ראוי לעשות גם ברגלו למידל דוולא דאין אדם עושה שתי מלאכות כאחת בידו וברגליו למידל דוולא ואע"ג שכתבו התוספת דאם היה אומן נוקב מרגליות צריך לעשות לו השבת כמו בעד נוקב מרגליות ואע"ג דכשהיה עושה מלאכה ברגליו בעת מעשה לא היה יכול לנקוב מרגליות יש לומר דגם רש"י יודה לדין זה דהכא שאני דכיון שהיה אומן א"כ גם בעד הנזק לא שילם לו בעד כל הרגל כיון שלא הפסידו לו כל כך דגם בלא רגליו ראוי הוא למלאכתו זאת להכי אין השבת בכלל דמי ידו כיון שלא נתן לו כל דמי היד ואין להקשות דא"כ בדלי דוולא נמי נימא הכי דאם נקטעה רגלו לא ישלם לו בעד כל הרגל כיון שאכתי ראוי הוא למידל דוולא ולא ישלם לו יותר כ"א עד שיעור דדלי דוולא ובשבת נימא דישלם לו איה"נ כדלי דוולא דהתם כיון שאין זה אומנות תדיריי לא נוכל לומר שישכור למידל דוולא דאין אדם קונהו לשם כך ולהכי כשנישום היזיקו היה לו לשלם בעד כל הרגל עד שימור שומר הפתח משא"כ הכא כיון שהוא אומנות תדיריי יש לומר דאיה"נ מתחלה לא שילם לו כל היזיקו ודלא כמה שכתב הרא"ש דהא דבעבד נוקב מרגליות שיימינן ליה היינו כשנקטעה ידו דאז צריך לשלם יותר משא"כ לגרועי מן השיעור דנישום בעבדא עי"ז אין מסתבר יעויי"ש אלא רש"י סובר לדבר מסתבר שאפילו לענין לגרועי שיימינן הכי והוכחת הרא"ש אינה הוכחה דאפילו אם ירצה למכור עצמו יוכל למכור לנוקב מרגליות כיון שגם זה הוא ענין תדיריי כן יש לומר בדעת רש"י או יש יש לומר דרש"י לא סבירא ליה כאידך דינא דצריך לשלם לו השבת כנוקב מרגליות ודו"ק. בתוד"ה חירשו נותן לו במי כולו ותימה דמשמע הכא דחרש אין לו שום שווי מדנותן דמי כולו ובפ"ק דערכין תנן חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין וכו' ונ"ל פשוט וברור שקושית התוספת אינו אלא מנידרין דהיינו דמי עלי דבזה משגחינן על שווי העבד כפי שהוא שוה למכור משו"ה בחירשו אם נימא דאין לו שום שווי א"כ למה נידר אבל מנערכין לא קשה כלום דלענין פרכין אין תלוי כלל בשווי כ"א לפי שניו ואפילו אם אינו שוה כלום למכירה אפ"ה נערך ונותן כפי שניו ושוב מצאתי בשמ"ק בריש מכילתין דערכין דעל מה שכתבו התוספת התם דמשמע דאית ליה דמים לחרש ציין בשמ"ק דהיינו מדקתני נידרין עיי"ש והיינו דמהך דקתני נערכין לא מוכח מידי דאפילו כשאין דמים ושווי לחרש נמי נערך וזה ברור. ואם כי זה פשוט לא הוצרכתי להאריך כ"א בכדי ליישב קושית המפרשים שהקשו על זה שסיימו התוספת דחרש שאינו בר אומנות אין לו שום שווי מהא דקאמר הש"ס בגיטין (דף מ"ג ע"א) לענין מכרו רבו לקנס תיש יליד בית וכו' ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנס ולדברי התוספת מאי קושיא הא שפיר משכחת לה בחרש שאינו בר אומנות דלא שוה מידי ולא מזדבן לקנסא וכמה שכתבו התוספת לקמן דבחרש שאינו בר אומנות אף אם חבל בו פטור וא"כ שפיר משכחת לה בכה"ג ולמה שכתבתי אין מקום לקושיא זאת דיש לחלק ולומר דמה שכתבו התוספת דחבל לחרש פטור היינו מדמי דחבלה דכיון דזה ישולם לפי ערך ההיזק שהזיקו כמה היה יפה תחלה וכמה הוא שוה עכשיו ולכן שפיר אמרינן דחרש אין לו שום שווי למכרו וממילא אם חבל בו פטור מלשלם בעד החבלה משא"כ כשהרג לעבד ולענין תשלומי הקנס דשלשים של עבד כיון דשם לא העריכה התורה את הקנס כנגד שווי העבד ורק בין שוה מנה בין שוה פרוטה משלם שלשים שקלים ולכן דומה ממש לדין דערכין דאפילו כשאין העבד שוה כלום נמי חייב לשלם כיון דאין קנס זה ישולם לפי השווי וזה ברור, ולפי"ז אתי שפיר דהנה רש"י בגיטין שם דייק לפרש בעבד שמכרו רבו לקנס דהיינו לקנס דשלשים שקלים ובחיבורי שם הוכחתי דרש"י מוכרח לפרש הכי מכמה טעמים חדא דסובר כשיטת רוב הפוסקים דכל הני חמשה דברים דחבלה כולם ממונא הם ולא קנסא וכיון שלא מכרו אלא לקנס ולא לשאר דברים בע"כ דמיירי בקנס דשלשים שקלים דבחבלה ליכא קנס ואפילו לשיטת הפוסקים דחמשה דברים נמי הוה קנסא אכתי בע"כ דלא מכרו לחבלה דהא הפנ"י בגיטין כתב לחלק בין קנם דשלשים שקלים להנהו חמשה דברים דחבלה דאע"ג ששניהם לרבו מ"מ חילוק יש ביניהם דקנס שגזירת הכתוב הוא התורה זכתה מתחלה הקנס לאדון אבל החמשה דברים הם ממון שחייבים לעבד ואף הרב עצמו צריך לשלם בכל עבד כנעני רק הוא זוכה מטעם שכל מה שקנה עבד קנה רבו עיי"ש ולפי"ז לא יוכל הרב למוכרו כלל לחבלה כיון דאין לו עוד שום זכות בזה דרק כשיקבלם העבד אז הוא זוכה מאת העבד אבל כל זמן שלא זכה בו העבד אין לו מה למכור דבשלמא קנס דשלשים שקלים דהתורה זכתה מתחלה לאדון ויש לו זכות לכשיגחנו יקבל הקנס יוכל למכור את הזכות לאחרים אבל איך ימכור החבלה כיון דהוא לא זכה בהם כ"א לאחר שיקבלם העבד וכשמכור לאחרים והעבד לא יקבלם ממילא שגם הרב אין לו מה למכור ועיין מה שכתבתי שם באריכות להכריח דבע"כ כפרש"י דבקנס דשלשים שקלים מיירי התם ובקנס זה ודאי דגם לחרש צריך לשלם וכמה שכתבתי. בגמרא נ"מ דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא וכו' לכאורה משמע דזה לא מיבעי אם צריך לשלם כלל צער ובושת דפעם אחת ודאי צריך לשלם רפוי צער ובושת ורק הבעיא הוא אם צריך לשלם בעד כל נזק ונזק בפני עצמו או כיון דלא אמדוהו אין צריך לשלם כ"א פעם אחת ואע"ג דמתחלה אמר בגמרא מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ויהיב ליה דמי כוליה ומלשון זה משמע דרק בדמי כולו לחוד סגי היינו שמשלם בעד כל האדם את שוויו ובעד הצער ורפוי ובושת אינו משלם כלל דיש לומר דדמי כולו דקאמר היינו נמי הצער והבושת בהדיה רק שנותן לו בעד נזק אחד דאפילו הטור שכתב כדעת התוספת דצריך לשלם בעד כל פעם רק האומדנא הוא בפעם אחת כתב נמי רק הלשון דמי כולו והתם בע"כ הוה נזק ושבת בהדיה וכמה שכתב בפרישה שם (חו"מ סי' ת"כ) וכן היה מקום לפרש גם דברי הש"ס כן ולפי"ז לא היה מקום לשום קושית התוספת בד"ה נהי קושיא הראשונה ודאי ליתא דמה שהקשו על רפוי למה פשיטא ליה שיהא בכלל דמי כולו וכוונתם בזה דהא צריך לרפאותו אע"ג שמשלם לו שוויו מ"מ צריך לרפאותו היינו משום דהתם יש לו באמת צער ובושת מיוחד מכל נזק אבל ברפיי מה שייך למיבעי דהא זה אין משלם לו לעצמו ורק לרופא צריך לשלם וכיון דלא נתרפא בינתיים הרי גם מחמת הנזק הראשון צריך לו לרפאות כל חולשת גופו עד שישוב לאיתנו ומהיכי תיתי יתן לו ריפוי גם בעד נזק השני בפני עצמו ואפשר לכוון זה במה שכתב רש"י בטעם על ריפוי שהרי לא נתרפא בינתיים היינו כמה שכתבתי דלהכי לא מיבעי ברפוי דממ"נ אם המחלה מנזק הראשון הוסר ועתה נעשה חולה ודאי שהיה צריך לרפאותו עוד הפעם ואי לא נתרפא הרי צריך לרפאותו גם מחמת נזק הראשון ומה שייך למיבעי. וכן קושיא השניה דמאי שנא מקוטע ידו שאעפ"י שמשלם היזק מ"מ צריך לשלם גם בעד הצער והבושת התם דאי שישלם פעם אחת צער ובושת וכן הכא פעם אחת ודאי שישלם רק הבעיא הוא אם צריך לשלם בעד כל חדא וחדא דשמא כיון שלא אמדוהו עדיין מובלע הצער והבושת של חבלות כולם בצער ובושת אחד אבל לפטור לגמרי בלא צער ובושת זה לא עלה על הדעת וכן קושיא השלישית דאטו אם חבל בחרש יפטר יש לומר דאיה"נ דודאי חייב לשלם והכא לא זה קא מיבעי וכן הקושיא האחרונה דא"כ ירוווח הא הכא הטעם רק מחמת דלא אמדוהו ואיה"נ דירוויח לפעמים כן היה נ"ל לפרש בדעת רש"י וגם הרמב"ם דמפרש כרש"י לדעת הראב"ד יש לומר נמי כזה זולת שהתוספת ושארי מפרשים ראשונים לא הבינו כן בדעת רש"י והרמב"ם אלא מפרשים בכוונת רש"י שיפטור לגמרי מתשלומי רפוי צער ובושת כיון שנתן לו דמי כולו ונ"ל סעד לפירושם ברש"י דאי אפשר לפרש כמו שכתבתי אני דא"כ למה להו למיבעי שגם אח"כ חירשו ונתן לו דמי כולו הו"ל למיבעי סימא עינו וקטע ידו ולא אמדוהו אי משלם פעם אחת צער ובושת או לא אלא ודאי משום דנתן לו דמי כולו קא גרים לפטור ולא משום דלא אמדוהו וכיון שהפטור הוא משום דנתן לו דמי כולו ממילא דפטור לגמרי אפילו בפעם הראשון ושפיר קא מקשו התוספת. והנה בירושלמי דפירקין איתא הכי ר' ירמיה בעי קטע ידו וחזר וקטע מלמעלה אם משלם צער ראשונה ובמראה הפנים הביא מזה ראיה לפרש"י דהבעיא הוא אם שלם כלל צער השני דאילו לפירוש התוספת זה לא מיבעי דודאי צריך לשלם בעד שני הפעמים אלא שצריך למישם כאחת ואילו בירושלמי בעי להדיא אם משלם כלל צער השני ונ"ל דלבד שלא יקשה מזה לשיטת התוספת אלא יהיה עוד ראיה לדבריהם מהירושלמי הזה דהא כבר כתבתי לעיל בחדושינו לתמוה על בעיית הירושלמי כיון דצער אינו דבר קצוב ורק הכל לפי רוב הצער דלפי השומא המוזכרת בש"ם דאומדים כמה אדם כזה רוצה ליתן שלא להצטער כך א"כ ודאי כל שהצער גדול ביותר יתן יותר בכדי להנצל וזה יטול מן המזיק וכן מדוייק הלשון במתניתין אומדין כמה אדם כזה רוצה להיות מצטער "כך" הרי דהכל לפי רוב הצער וא"כ מאי מיבעי אי כל זמן שלא אמדוהו נחשב זה כנזק אחד אי דכיון ששני פעמים ציערו יתן לו בעד הצער הראשון ג"כ הא אפילו אי בנזק אחד ממש היה קוטע ידו בשתי פעמים כאחת היה צריך ג"כ לחשוב גודל כאב הצער מפעם הראשון כיון שאינו דומה צער הקיטוע מפעם אחת לשתי פעמים וכ"ש עתה שהזיקו בשני פעמים בהפסיק בינתיים שנוכל עוד לחשבו לשני היזיקות מיוחדות והעליתי דזה ודאי שצער הכאב אין נ"מ בהך בעיא דאפילו אי נחשוב זאת להיזק אחד צריך נמי לחשוב באומד את הצער הראשון רק דלענין זה יהיה הנ"מ בין אי נחשוב זאת להיזק אחד או לשני היזיקות דהא כתבו התוספת לעיל דבצער שיש בו רושם צריך לשלם זולת הכאב גם צער הרושם והנה מתחלה כשקטע ידו מלמטה היה זה רושם ועתה כשקטע כל היד מלמעלה אזיל רושם הראשון וליכא אלא הרושם העליון ואי נחשוב להיזק אחד צריך לשלם בו בעד צער גדול אחד דגודל הכאב נחשוב גם עתה ונחשוב זאת כאילו היה הקטיעה בצער גדול מאוד משא"כ אי נימא דכיון שמתחלה שקטע ידו מלמטה זכה כבר בצער עם הרושם עתה כשקטע צריך לשלם לו עוד הפעם בעד רושם השני עיין בחידושינו לעיל בעמוד א' מה שכתבתי שם והעליתי מזה ראיה לתירוץ הר"י שם וא"כ לא קשה מידי מהירושלמי על התוספת דגם הירושלמי מודה שצריך לשלם שני פעמים צער ורק מיבעי ליה כיון דעתה ליכא אלא רושם אחד אם צריך לשלם בעד הראשון ג"כ אבל בהך בעיא דש"ס דילן דמיירי בשני מיני היזיקות דקטע ידו וסימא עינו והרושם נשאר מן שניהם ודאי דצריך לשלם בעד שניהם ואדרבה עוד יהיה ראיה מן הירושלמי דאם כהבנת המראה הפנים דמיבעי ליה אם צריך כלל לשלם א"כ מאי שנא דמיבעי ליה להירושלמי בכה"ג היכי שקטע את היד בשתי פעמים ולא מיבעי ליה בגוונא דש"ס דידן ועוד מאי שינא דמיבעי ליה רק על הצער ולא על הבושת אלא ודאי דבזה לא קא מיבעי דצריך לשלם צער ובושת בעד הפעם הראשון ג"כ ולא מיבעי ליה כ"א באופן שאבר אחד ממש עשה היזיקו בפעם אחת דרושם לא נשאר כ"א אחד אם צריך לשלם אבל בלא"ה ודאי צריך לשלם ומוכח כתוספת ודו"ק כי זה נכון מאוד בעז"ה. אכן בדעת רש"י נראה שסברתו כן הוא שהיכי דנתן לו דמי כולו כמאן דקטילה דמי וכיון שחשבינן אותו כאילו מת ובמת אין צריך לא לרפאותו ולא לשלם בושתו וצערו וכי עתה דחי הוא יהא חמור ביותר ועוד דדמי לעבד ובעבד פטור מכל כיון שהוא שלו וה"נ היכא ששילם לו בעד כולו ואילו היה זה בפעם אחת קיטע ידו וסימא עינו עד שחירשו אז ודאי צריך לשלם יותר מדאי כולו אלא דקא מיבעי ליה היכי שעשאו כן בהפסקות ולא אמדוהו בינתיים אי אמרינן דנחשב זאת כמיתה אריכתא או שמא כבר זכה ואין לפטור החייב מכבר ומה שהוסיף רש"י גבי רפוי משום דלא נתרפא בינתיים כוונתו דאילו נתרפא היינו שהוציא משלו על הוצאת הרופא ודאי דצריך להחזיר לו דהוא גרם לו ההפסד ורק כיון שלא הוציא משלו ואח"כ כשחירשו דהוה נפטר ואין עליו עוד חיוב לרפאותו ובזה יתיישב נמי קושית התוספת דמ"ש למה והא ריפוי בכלל דמי כולו ודאי דצריך להיות כך דכיון ששילם לו בעד כולו מה לו עוד לשלם וכן מ"ש מקיטע ידו דהתם שאני כיון שלא שילם לו בעד כולו להכי אע"ג ששילם לו בעד הנזק צריך לרפאותו ולשלם צערו ובושתו משא"כ כששילם דמי כולו וכן מה שהקשו אטו אם חבל חרש יפטר ודאי דהתם חייב כיון שלא שילם לו בעד כולו וזה ברור בעזה"י היוצא מזה דלסברת רש"י היכי ששילם לו בעד כולו פטור מכל וכמו בעבד דתנן לקמן החובל בעבד כנעני שלו פטור מכלום ואפילו מרפוי וסברת התוספת דנהי ששילם לו בעד כולו היינו שילם לו בעד הפסד מלאכתו שהיה יכול להרוויח ולא בעד חיותו ומשו"ה צריך לרפאותו ובושתו וצערו ודו"ק בכ"ז:

תוכן העניינים

בית אהרן (בק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה