בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף פה.
בתוד"ה לדמים יתרים כתב הר"י דבצער שיש בו רושם משלם יותר מבצער שאין בו רושם עיי"ש ומהרש"ל ביש"ש האריך לדחות דין זה עיי"ש, ולענ"ד נראה ראיה לדברי התוספת מהירושלמי דפירקין דבירושלמי איתא הכי בעי ר' ירמיה קטע ידו וחזר וקטע ידו מלמעלה מהו שישלם צער של שעה ראשונה עיי"ש פי' היכי דקטע ידו בשני פעמים ולא אמדוהו בפעם ראשונה אם צריך לשלם צער של הפגם ראשונה ולכאורה מאוד תמוה הבעיא דהא בצער ליכא דבר קצוב כמה לשלם ורק לפי ערך הצער ואפילו לפי אומד המוזכר בש"ס כמה היה רוצה ליתן בין סם לסייף אטו כל הסייפין שווים אם הרגו בסייף חד וחלק אז הצער מועט ואם בסכין פגום שצערו מרובה ודאי צריך לתת לו צער יותר דגם הניזק עצמו היה נותן להנצל מזה יותר מכפי שהיה נותן להצלה מסייף שאין צערו גדול כל כך ובהדיא איתא במתניתין דריש פירקין אומדין כמה אדם כזה רוצה להיות מצטער כך הרי דבהדיא שאין הצער שוה בכל האנשים וגם בכל המיקרים רק לפי ערך האדם אם ענוג הוא או לא ולפי ערך גודל הצער וא"כ מה שייך למיבעי היכי שקטע את ידו בשתי פעמים אם אמרינן שכבר מחויב וצריך לתת לו גם צער הראשון או כיון שאמדינן ביחד אין צריך לתת כ"א צער אחד הא אפילו אם עצם המעשה היה בפעם אחת שקטע ידו בשני פעמים כאחת בלי הפסק ודאי נמי הדבר שצריך לשלם לו בעד צערו המרובה ביותר אכן לדברי התוספת אתי שפיר דיש נ"מ גדולה דהא בפעם הראשונה כשקטע ידו מלמטה היה בזה צער שיש עמו חבורה והיה חייב לשלם לבד הכאב גם בעד הרושם שעשה אותו ועתה כשקטע כל היד מלמעלה הרי הרושם התחתון לא נוכל לחשבו כפגם כיון ששילם לו בעד כל היד א"כ מוכרח הדבר ליטול ממנו כל היד ואי נימא דאמדינן הכל ביחד כעת אז נהי דנחשוב בחשבון גם צער הראשון לא נחשוב כ"א צער הכאב וכאילו לקח לו היד בפעם אחת על ידי שני קטועים שאז ודאי דלא משלם כ"א צער אחד גדול ולא צער עם רושם בעד השניים ולא צער הרושם דכיון שמשלם לו בעד כל היד הרי היד נטולה לגמרי ולא שייך לשלם בעד הרושם משא"כ אם נימא דכיון שבעת מעשה היה זה צער שיש בו רושם ונתחייב גם בעד הרושם כבר זכה בו ומחויב לשלם הכל וזה אין לומר דלא יחויב עתה בעד הרושם השני של כל היד כיון שבלא"ה היה רושם דודאי לא דמי גנאי הרושם מחבורה לנטילת כל היד וא"כ יהיה מכאן ראיה נכונה לשיטת הר"י ודו"ק, ועיין מה שכתבתי עוד לקמן בע"ב מזה ואע"ג שבתוי"ט תקשה על סברת התוספת דהא צער הרושם הרי הוא בושת ולא צער יש לומר דבושת שמין אותו מה שבעת מעשה היה לו בושת הכפיית הפנים שנכסף בעת מעשה ואעפ"כ צער יש לו מה שיודע שישאר לו רושם ובלא"ה איני יודע את תמיהתו הא בושת בעיא דלא אי פשיטא הוא אי משום זילותא אי משום פגם המשפחה כמבואר לקמן ולטעמים הללו ודאי שלא נכנס זה בתוך הצער ודו"ק: