בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף עט.
בגמרא גנב והקדיש מה לי מכרו להדיוט וכו' עיין מה שכתבתי לעיל (דף ע"ו) מזה. בירור הדין דמשיכה בשומרים. במתניתין נתנו לבכורות בנו או לבעל חוב לש"ח לשומר שכר וכו' והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים חייב ורש"י ותוספת פירשו דחייב דקתני במתניתין אגנב קאי פי' דמתחייב הגנב במשיכת שומר משום דשלוחו הוא ובשמ"ק הביא בשם הראב"ד שהקשה על פירושם דהיאך אפשר לומר שתהא משיכת השומר כמשיכת הגנב לקנות אותה הגנב באותה משיכה ולהתחייב דלא מיבעי למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה ודאי דלא קנה אלא אפילו למ"ד קנה הכא לא קני דהתם שאני שמתכוון לזכותו למי שהגביה עבורו אבל הכא שומר כי מגביה לו לא לזכותו לגנב הוא מגביה אלא לשמירה בעלמא עיי"ש והנה הראב"ד ז"ל הבין דלפירוש התוספת להכי חייב הגנב משום דהשומר מגביה בשבילו ולהכי שפיר מקשה ואכן חלילה להם לחשוב כן ומה שכתבו דהגנב חייב במשיכת השומר אין זה משום דהשור הזה הגביה עבור הגנב דודאי השומר לא הגביה כ"א לשמירה בעלמא ובזה גופא חייב הגנב דזה עצמו הוה הקנין של הגנב וכמה שכתב הרר"י הובא בשמ"ק דכיון שהגנב מסרה לשומר והועילו מעשיו של גנב שנכנס החפץ לתוך רשותו מדמתחייב השומר בשמירה להגנב א"כ על ידי זה גופא הכניסה הגנב לתוך רשותו ואין מקום תו לקושית הראב"ד ואין להקשות דא"כ מה מקשו התוספת אח"כ מאין שליח לדבר עבירה הא חיובו דגנב לא הוה משום דהשומר היה שלוחו לזכות עבורו דיש לומר נהי דהקנין לא היה לצורך הגנב מ"מ חיוב קבלת השמירה גופא היתה זה בשליחות הגנב שהוא שלוחו לעשות קנין בדבר הגנוב ואי נימא דבכה"ג אמרינן נמי דאין שליח לדבר עבירה לא היה יכול להעשות שומר על זה הכי הוא שיטת רש"י ותוספת. אמנם ברמב"ם (פ"ב מהלכות גניבה) כתב וז"ל הגונב ברשות הבעלים הואיל והגניבה עדיין ברשותם פטור מכפל ואם הגביה את הגניבה נתחייב משום גונב אעפ"י שלא הוציאה מרשות בעלים וכו' נתנו שם בבית בעלים לבכורות בנו או לשומר חנם והיה מושכו זה שניתן לו ומת פטור השומר הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חי"ב השומר מפני שעדיין לא הוציאו מרשות בעלים עכ"ל, והנה זה פשוט דהרמב"ם לא יפרש כפירוש רש"י ותוספת אלא יפרש דחייב דקתני במתניתין הוא לבעלים הראשונים דכן נראה מלשונו שכתב הטעם דלהכי חייב השומר מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעלים הרי דנתן טעם דלהכי חייב לבעלים הראשונים ולא לגנב משום דאכתי לא הוי שלו אלא דביסוד החיוב שנתחייב השומר לבעלים הראשונים הבינו הראב"ד והמגיד משנה והלחם משנה שם דהוה משום גנב פי' דמיירי שהשומר ידע שהוא גנוב ולכן מיקרי השומר גנב כאילו הוא עצמו גנב מהבעלים וחייב דקתני היינו נמי כפל כדין גנב ממש ולהכי השיג הראב"ד עליו דא"כ מאי פשיט הכא ממשנה זאת דבעינן משיכה בשומרין כיון דחיוב דמתניתין מטעם גנב הוא ולא מטעם שומר, ולענ"ד נראה דשלא כדת השיג גם בכאן על הרמב"ם דהא כל עיקר ההכרח שהכריח להראב"ד ומגיד משנה לפרש בכוונת הרמב"ם דחיוב דשומר לבעלים ראשונים הוה מטעם גנב משום דחיוב אחר ליכא משומר לבעלים הראשונים דבשלמא משומר לגנב יש חיוב שמירה אבל לגבי בעלים הראשונים לא שייך חיוב שמירה כיון דהם לא מסרוהו לשומר ומחמת זה חשבו דבע"כ החיוב הוה מטעם גנב אכן באמת מזה אין ראיה דשפיר נוכל לפרש דחיוב דשומר לבעלים הראשונים הוה נמי מטעם שומר ואע"ג דהם לא מסרוהו אפ"ה חייב להם למאי דקיי"ל בב"מ (דף ל"ה ע"ב) כר' יוסי דאין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים ושיטת הרמב"ן להדיא הכי הוא וז"ל הגביה השומר חייב לבעלים ראשונים כדרך שהוא חייב לשלם לבעלים ראשונים אם היה שומר שלהם כעין ששנינו תחזור פרה לבעלים הראשונים עכ"ל ופשוט הדבר שגם הרמב"ם הכי יפרש ולבד שלא קשה על סברתם הזאת אלא אדרבה לשיטת התוספת יקשה דלפירושם דהשומר חייב בשמירה לגנב יקשה מדר' יוסי דתחזור פרה לבעלים ראשונים ובע"כ לחלק דהכא שאני כיון שהגנב רוצה לקנותה ולגונבה ועל ידי חיוב השמירה שנתחייב השומר להגנב קונה אותה הגנב א"כ הוה הגנב בעלים יש החפץ מעתה ולא מיקרי עושה סחורה בפרתו של חבירו כיון שעל ידי קנין זה עצמו הוה שלו והחיוב והגניבה יבואו שניהם כאחת אלא שזה דוחק קצת תהא בשעת מסירת השמירה דלא הוה אכתי של גנב חל חיוב השמירה לבעלים ראשונים דאיך יוכל השומר להתחייב לגנב כיון שאינה שלו עדיין ולשיטת הרמב"ם ורמב"ן אתי שפיר דאיה"נ כיון שבעת קבלת השמירה לא הוה אכתי של גנב נתחייב לבעלים וכדינא דר יוסי ואזדא כל ההשגות שהשיגו על הרמב"ם והמעיין בלשון ארמב"ם ישפוט מישרים שהכי הוא כוונתו דאי כהבנת הראב"ד והמגיד משנה דהחיוב הוא משום גנב הא בבבא ראשונה דמיירי בגנב עצמו הזכיר בהדיא דהחיוב הוה משום גנב ובבבא השניה כתב סתם חייב השומר דאי נימא דהחיוב הוה משום גנב כ"ש דהו"ל להזכיר כן בהדיא דלא נטעה לפרש כפירוש דרמב"ן אלא לאו דכוונתו הכי הוא באמת דהחיוב הוה משום שומר וכדינא דר' יוסי וזה אמת ויציב בעזה"י. ומה שהכריח לרמב"ם ורמב"ן ז"ל להיות נאיד מפרש"י ותוספת בפשוטו יש לומר דדחיק להם מה שכתבתי דכיון שבעת המסירה אכתי הוה של בעלים הראשונים דהא הגנב לא הוציאוה מרשותם וא"כ איך יעשה הגנב סחורה בפרתו של חבירו ועוד דלפרש"י ותוספת היה קשה איך יוכל להיות שליח לגנב הא אין שליח לדבר עבירה ולא ניחא להו לחלק כחילוק התוספת, וכל זה הוא לפי הפשוט אכן על דרך הפלפול יש לומר דלשיטתייהו אזלי ואגב יתברר לנו הדין דמשיכה בשומרים הן מלשון רש"י כאן משמע דהבעיא הוא אי תקנו משיכה בשומרים היינו שלא יתחייב בשמירה כל אחד מהשומרים כדינו כ"א לאחר המשיכה או שמא בקבלת השמירה לחוד סגי וכן פירש נמי הרמב"ם בפיה"מ כאן אכן התוספת הכא יפרשו פירוש אחר דזה לא מיבעי ליה אי משפה משיכה או משפת מלאכה לענין חיוב אונסין דזה פשיטא דלענין חיוב אונסין הוא משעת משיכה אלא הבעיא הוא לענין חזרה ומשמע שהם מפרשים דהא דמיבעי בש"ס אי תקנו משיכה אין הכוונה אי בעינן משיכה או שאפילו בלא משיכה סגי אלא הכוונה הוא אי סגי במשיכה או דילמא שאפילו משיכה נמי אינה מועלת ולהכי פירשו שלא נוכל לומר דאחיוב אונסין קא מיבעי דהא זה פשיטא דמשעת משיכה חייב באונסיה אלא הבעיא הוא לענין חזרה אם מועלת משיכה שגם הבעלים לא יוכלון עוד לחזור ואע"ג דבמקח וממכר מועלת משיכה שלא יוכלו שוב לחזור יש לומר דבשומר כיון שלא ירצה לזכות בגוף החפץ לא מהני בהו משיכה וכמה שכתב הנמוק"י פ' השואל כזה ופשיט הבעיא מדקתני דחייב הגנב במשיכת השומר ש"מ דמשיכה גמורה הוא שאין יכול שוב לחזור שאם היה יכול לחזור לא היה מתחייב במשיכתו פירוש לדבריהם דכיון שיכול לחזור איך יכול הגנב להתחייב במשיכת השומר יחזור ולא יתחייב אלא ודאי דלא מצי תו לחזור זהו תוכן כוונת התוספת והרי מצינו גם בזה מחלוקת הרמב"ם עם תוספת. והנה הא דרמב"ם מפרש בעיא הזאת לענין חיוב אונסין ולא לענין חזרה כפירוש התוספת דלפירושו במתניתין דהא דקתני חייב בנתנו לבכורות בנו האי חייב קאי אשומר ולא אגנב לא יוכל לפרש דבעיא הוא לענין חזרה דא"כ מאי פשיט ממתניתין הא לא מוכרח כלל בשלמא לפירוש התוספת דחייב דקתני היינו אגנב שפיר הוכיחו מדחייב הגנב במשיכת שומר מכלל דלא יכול שוב לחזור אבל לפירוש הרמב"ם לא מוכח כלל דין דחזרה ונוכל לומר דלענין חזרה לא מהני משיכה ויישבתי בזה קושית הלחם משנה (פ"ב מהלכות שכירות) דכתב שם הרמב"ם וז"ל כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים עכ"ל והקשה הלחם משנה מנ"ל להטור לפרש כוונת הרמב"ם דהמשיכה הוא לענין חיוב אונסין הא הרמב"ם לא כתב אלא כלשון הגמרא ונוכל נמי לפרשו דלענין חזרה הוא ולמה שכתבתי אתי שפיר דלפירוש הרמב"ם במתניתין מוכרח הוא לפרש דהבעיא הוא לענין חיוב אונסין ועוד בפיה"מ כאן כתב להדיא דלענין חיוב אונסין הוא ואדרבה אנכי תמה להיפך דבשו"ע (חו"מ סי' ש"ז) הביא המחבר דעת הרמב"ם דגם לענין חזרה מהני משיכה ומנ"ל לומר כן דכיון שהרמב"ם מוכרח לפרש הדין דהכא לענין חיוב אונסין מנ"ל דגם לענין חזרה מהני אכן הא קשיא לי על התוספת מי הכריח אותם לפרש דהבעיא הוא לענין חזרה ואמאי לא ניחא להו בפרש"י והרמב"ם ועוד קשה לי תמיה עצומה דהכא כתבו התוספת דלענין חיוב אונסין בעינן משיכה ואילו בב"מ (דף צ"ט פ"א) כתבו להדיא דלענין חיוב אונסין בקבלת השמירה סגי ולא בעינן כלל משיכה והביאו ראיה ממתניתין דפרק האומנין ושם (דף פ') דהנח לפני הוה שומר חנם, שוב ראיתי בפלפולא חריפתא שעל הרא"ש בפרק השואל שתמה שגם הרא"ש סותר את עצמו מהכא להתם הכא כתב דלא מחייב באונסין כ"א על ידי משיכה והתם סבירא ליה דבקבלת השמירה סגי, ומה שנ"ל בישוב הדברים דהטפם מה שכתבו בב"מ דלענין חיוב אונסין לא בעינן קנין היינו משום דכיון שהבעלים סלקו עצמם מן השמירה מחויב בשמירה מיד וכמה שכתב הרא"ש טעם זה וכן הוא בחו"מ (סי' ש"ז) ואמנם טפם זה לא שייך כ"א במקום שאותו הדבר הניתן לשמירה אינו ברשות בעלים אבל כשהדבר הניתן לשמור אכתי ברשות בעלים הוא עומד לא שייך לומר דהבעלים סילקו עצמם מן השמירה וכמה שכתב הנתיבות (בסי' ש"מ) דברשות בעלים לא מיקרי סילוק הבעלים וא"כ בכה"ג ודאי דבעינן קנין ולפי"ז אתי שפיר דבסוגיין הכא פשיט לבעיא הזאת ממתניתין נתנו לבכורת בנו או לבעל חובו לשומר חנם או לשומר שכר וכו' היה מושכו ומת ברשות בעלים פטור מאי לאו שומר וש"מ תקנו משיכה בשומרין ולהכי אין לפרש בעיא דהכא דתקנו משיכה דהיינו אי בעינן כלל משיכה דאי נפרש כן א"כ בע"כ דמן התורה לא בעינן שום קנין ומיבעיא אם חכמים תקנו עכ"פ משיכה וא"כ מאי פשיט ממתניתין דמת ברשות בעלים פטור וש"מ דבעינן משיכה הא התם ברשות בעלים עדיין ומדאורייתא נמי בעינן משיכה אבל בשארי שומרים דנסתלקו הבעלים איה"נ שגם מדרבנן לא בעינן שום קנין לכך הוכרחו התוספת לפרש דהבעיא הוא רק לענין אי מועלת משיכה גם לחזרה ומפתה אין סתירה בדבריהם דמה שכתבו כאן דזה פשיטא דבעינן משיכה גם לענין חיוב היינו משום דהכא מיירי בשמירה שהיא עדיין ברשות בעלים אבל התם דלא מיירי ברשות בעלים שפיר כתבו. דלא בעינן משיכה כלל ולבד שאין סתירה בדבריהם אדרבה מדפירשו לבעיא דהכא לענין חזרה אי מועלת משיכה מוכרחים היו לפרש דלענין חיוב בשארי שומרין לא בעינן כלל משיכה דהא הכא מביא הש"ס נמי ראיה מדר' אליעזר דאמר כדרך שתקנו וכו' ואי נימא דלענין חיוב לא בעינן משיכה ודברי ר' אלעזר לחזרה הוא דקאמר שפיר הביא הכא ראיה מדר' אלעזר דמהני המשיכה גם לענין חזרה אבל אי אמרינן דר' אלעזר דהתם היינו נמי לענין חיוב אונסין ולזה אפשר דלענין חזרה סובר דלא מהני א"כ הכא דבע"כ מיירי לענין חזרה מאי מייתי מדר' אלעזר דילמא לר' אלעזר לענין חזרה לא מהני כלל אע"כ דלענין חיוב לא בעינן שום קנין ודר' אלעזר לענין חזרה הוא דאמר וגם הראיה שהביאו התוספת התם ממתניתין דהנח לפני מזה מוכח כדברינו דהתם מיירי בשמירה שאינו ברשות בעלים דהא הנח לפני לא שייך כ"א היכא שהדבר אינו ברשות בעלים וכמו שכתב הפנ"י כאן עיי"ש ועל דרך זה יתפרשו גם דברי הרא"ש הכא כתב הדין משומר ברשות בעלים והתם משומר שאינו ברשות בעלים ואין שום סתירה לפי"ז וזה ברור. ואמנם לפי מה שכתבתי יוחזר הקושיא על הרמב"ם דהא הוא מפרש הבעיא לענין חיוב אונסין ולדבריו צריך לומר דמדאורייתא לא בעינן שום קנין כיון שמסלק עצמו מן השמירה דאי גם מן התורה צריך קנין לא שייך למיבעי אם חכמים תיקנו וא"כ מאי פשיט ממתניתין דנתן לבכורת בנו הא התם גם מן התורה צריך קנין כיון דאכתי הוי ברשות בעלים ויש לומר דהרמב"ם יסבור שודאי מדאורייתא נמי צריך קנין בשומרים ולא סבירא ליה סברת הרא"ש כיון שסילקו בעלים עצמן מן השמירה יתחייב השומר והא דמיבעי כאן אי תקנו משיכה לא בעי על עצם הדבר אי בעינן קנין או לא דזה פשיטא שצריך קנין אלא הכי מיבעי אם גם קנין משיכה מהני או שמא בעינן קנין אחר ומשום דהאי משיכה הוה קנין רק מתקנת חכמים דמה"ת מעות או חליפין קונה ורק במקח וממכר תקנו נמי משיכה מטעם דנשרפו חטיך ולכך מיבעי ליה אי גם בשומרין תקנו שיועיל נמי קנין משיכה או כיון דבשומרין לא שייך הטעם דנשרפו חטיך לא מועיל משיכה רק קנין אחר ופשיט דגם משיכה מהני כדקתני או שהוציאו מרשות בעלים חייב אבל כל הבעיא הוא רק לענין חיוב אונסין וגם הך דכשם שתקנו משיכה בשומרין דב"מ נמי הכי יתפרש דהתקנה היתה שגם משיכה יועיל לענין חיוב אונסין אלא דלפי"ז יוחזר הקושיא על תוספת דהא עיקר ההכרח שגרם להם לפרש דהבעיא דהכא לענין חזרה הוא משום דלענין חיוב ליכא למימר דא"כ מאי פשיט וכנ"ל והא יש לפרש כפירוש הרמב"ם דהבעיא הוא אם מועיל משיכה ואכתי לענין חיוב אונסין ויש לומר דהתוספת לשיטתייהו אי אפשר להם לפרש כהרמב"ם דהנה במסכת ע"ז (דף ע"ד) כתבו התוספת דהא דמשיכה הוה רק תקנתא דרבנן היינו דוקא במקח וממכר דיש נמי כסף אבל במתנה ומציאה דליכא כסף הוה נמי משיכה מן התורה גם לר' יוחנן ולפי"ז הוה"ד בשומרים דליכא כסף הוה נמי משיכה מן התורה להכי לא יוכלו לפרש הבעיא אם מועיל קנין משיכה כיין דמשיכה הוי מן התורה ומה שייך למיבעי אי תקנו חכמים שיועיל הא לדידהו אדרבה כאן משיכה מועלת מן התורה ולהכי אם הבעיא יהיה לענין חיוב אונסים בע"כ דהכי תתפרש אם צריך כלל קנין ומשום דמן התורה בסילוק בעלים מן השמירה סגי והכי נמי אי אפשר לפרש דא"כ מאי פשיט מברשות בעלים דליכא סילוק ובע"כ דרק לענין חזרה הוה הבעיא וכל זה הוא לשיטת התוספת, אכן הרמב"ן ז"ל הובא דבריו בשמ"ק פ' הזהב סובר שגם היכי דליכא מעות אין מועיל משיכה וכן משמע דעת הרמב"ם (פ"ב מהלכות שכירות) כמו שהבין המגיד משנה שם וכן הבין בספר מעייני החכמה (ב"מ דף צ"ט) בדעת הרמב"ם וא"כ יוכלו לפרש דהבעיא הוא אי מועלת קנין משיכה וכנ"ל, הכלל דבעיא זאת דתקנו משיכה בשומרים יש לפרשה בשלשה אופנים, א' אי בעינן קנין כלל או דשמא בלא קנין סגי, ב' קנין בעינן ומספקינן אי מהני קנין משיכה, ג' אי מהני משיכה לענין חזרה והרמב"ם מפרש כאופן השני וכן מוכח לשון הש"ס דאי כפירוש התוספת מאי בעי דוקא על קנין משיכה יותר מן שאר קנינים והכי הו"ל אי תקנו קנין בשומרים והתוספת לא יוכלון לפרש כאופן הזה משום דלשיטתם משיכה בכה"ג הוה מן התורה וגם כאופן הב' לא יוכלון לפרש דא"כ לא שייך הפשיטות ובע"כ כאופן הג', וכיון שזכינו לדין יובן לנו גם טעם חילוק פירושם בפשט דמתניתין דבאמת פשט הסוגיא מוכח כפירוש הרמב"ם דחייב דקתני במתניתין אשומר קאי ולא אגנב וגם פירוש האיבעיא נכון הוא יותר כפירוש הרמב"ם וכמו שכתבתי לעיל ועוד דלפירוש התוספת בע"כ דהפשיטות הוא מסיפא דקתני חייב הגנב ובגמרא לא הביא כלל הסיפא אלא הרישא דהיה מושכו ולא הוציאה פטור אכן התוספת דלשיטתייהו אי אפשר לפרש בעייתם רק לענין חזרה לא יוכלון לפרש כפירוש הרמב"ם ורמב"ן דחייב דנקיט אשומר דא"כ לא הוה פשיט מידי ומוכרחים לפרש דחייב דקתני היינו אגנב משא"כ הרמב"ם דיוכל לפרש גם לענין חיוב אונסין אין צריך לדחוק עצמו כפירוש התוספת ויפרש פירוש המרווח ביותר דחייב דקתני היינו אשומר, מסקנת הדברים היוצאים לדינא דיש נ"מ בדין חיוב שמירה כשהדבר הוא עוד בבית בעלים גם התוספת והרא"ש מודים דבעינן קנין מן התורה ולענין חזרה לשיטת התוספת מועיל משיכה דלא מצו לחזור תו ולשיטת הרמב"ם לא מוכח כלל ויש לומר דלא מהני משיכה ודו"ק היטב. בתוד"ה או שהוציאו מרשות בעלים וכו' ונראה דההוא פליג אאביי ורבא דאמרי משיכה קונה בסמטא אבל לא ברשות הרבים וכו' ולי נראה דלא פליגי דהנה בחבורנו לב"מ (דף ט' ע"ב) כתבתי שני טעמים על זה דמשיכה לא קניא ברשות הרבים טעם א' הוא טעם הרשב"ם (בב"ב דף פ"ד) והפוסקים משום דבעינן שימשוך את החפץ לרשותו דוקא וברשות הרבים לא רשותו מיקרי ואכן כשאני לעצמי הוכחתי שם דהטעם הוא משום דברשות הרבים דפסקי רבים אין הדרך למשוך פן יפסיקוהו עוברי דרכים וכמו שאמר התם רב כהנא דרכוב בעיר לא קנה משום דאין דרכו בכך ואע"ג דרב אשי פריך עלה התם אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת ה"נ דלא קנה ומשני דהיינו דוקא במקח וממכר ואמר לו קני כדרך שבני אדם קונים ומשמע לפי"ז דבמציאה וגניבה קונה בכל ענין אע"ג שאין דרכו בכך אכן באמת אדרבה מסוגיא דהתם יהיה סיוע לסברתי דהנה רש"י פירש שם הטעם שאין דרכם לרכוב משום צניעותא ומאי בעי בזה ונראה דמכוון לתרץ קושית השמ"ק דלמה פריך בש"ס מהגביה ארנקי בשבת רק אחר שתירץ שאין דרכם וכו' וכתב דמתחלה היינו אומרים דסבת החסרון ברכוב בעיר הוא מחמת שבשדה מצוי רכיבה שרגיל לעשות כן לשמור גירנו אבל בעיר אין מצוי כלל רכיבה וכיון שסבת החסרון הוא מפני שהרכיבה בעצם לאו אורחיה הוא לא היה יכול להקשות מארנקי בשבת דהא עצם ההגבהה מצוי הוא ואע"ג שמחמת צניעותא אין דרכו לעשות כן כיון שעצם ההגבהה בארנקי מצוי הוא לא יוכל לבטל את הקנין אבל לאחר שמשני שהטעם הוא לפי שאין דרך בני אדם לרכוב בעיר דאין חסרון בעצם הרכיבה אלא משום צניעותא על זה מקשה שפיר מההיא דארנקי עיי"ש וזה נמי מה שדייק רש"י שאין דרכן משום צניעותא כלומר שדוקא עתה דמשני דעצם הרכיבה מצוי הוא בעיר והסבה הוא רק מחמת צניעות קא מקשה מארנקי אבל אם היינו אומרים שעצם הרכיבה אין דרכה בעיר אז ודאי דלא קנה ולא קשה כלל מארנקי ולפי"ז הרי ראיה משם לסברתי דכיון דמשיכה לאו אורחה ברשות הרבים שלא יפסיקוהו עוברי דרכים וכיון דהוה דבר דלאו אורחה בעצם הקנין להכי לא קנה והנה אי נימא כטעם הזה אז לא שייך זה כ"א היכי שעיקר המשיכה דהיינו מלא אורך החפץ היה ברשות הרבים אבל היכי שמושך החפץ מבית הבעלים לרשות הרבים בכה"ג לא בעינן שום משיכה ברשות הרבים ואם אך משכו מבית הבעלים והניחו ברשות הרבים סגי דכיון שמלא ארכו כבר משכו בבית הבעלים ושוב אין צריך למשכו עוד ברשות הרבים וכמבואר להדיא בחו"מ (סי' קצ"ח סעי"ד) עיי"ש נמצא שבכה"ג עיקר המשיכה היה בבית בעלים ורק ההנחה היתה ברשות הרבים וממילא אין שייך טעם דשמא יפסיקוהו ושפיר קנה בכה"ג כיון שברשות הרבים אין מושכו כלל ולפי"ז יש לומר שגם רבינא דפליג עם רב אחא וסובר דמשיכה קניא ברשות הרבים לאו אעצם משיכה ברשות הרבים פליג אלא שרק בנידון דמיירי בסוגיא דכתובות או במתניתין דהכא דהיה מושכו דהיינו במושכו מבית בעלים שברשות הרבים לא היה שום משיכה ובזה פליגי רב אחא סבירא ליה דהטעם דבעינן דוקא לרשותו וכדדייק הוצאה דומיא דהגבהה ולזה אפילו בכה"ג שהמשיכה היתה בבית בעלים נמי לא מהני כיון דסוף סוף ההנחה היתה ברשות הרבים ובעינן שיכניסנה לרשותו דוקא ורבינא סובר כטעם שכתבתי משום דלאו אורחיה דמשיכה ברשות הרבים ולזה לא שייך כ"א היכא שהמשיכה היתה ברשות הרבים אבל בנידון דסוגיין דלא שייך זה מהני אפילו ברשות הרבים אבל במשיכה ברשות הרבים ממש גם רבינא מודה דלא מהני ומכל האמור יש לומר שאביי ורבא בב"ב לא פליגי כלל עם רבינא דמה דאמרו התם משיכה ברשות הרבים לא קניא היינו היכי דעיקר המשיכה היתה ברשות הרבים ובזה גם רבינא מודה דלא מהניא ובנידון שסובר רבינא דמועיל משיכה ברשות הרבים גם אביי ורבא יודו בזה דגם הם אפשר דס"ל כטעם שכתבנו ודו"ק בזה:
בתוד"ה נתנו לבכורות בנו וכו' לעיל גבי גנב וטבח בשבת דמוקי לה בטובח על ידי אחר ופריך וכי היכן מצינו שזה חוטא וזה מתחייב הו"מ למימר דסבור שהוא שלו וכו' והנה בספר ים התלמוד דחה לדברי התוספת דהא הטעם דבשוגג יש שליח לדבר עבירה משום דבזה סמוך המשלח דעתו שיעשה שליחותו כיון שהשליח אינו יודע שדבר עבירה הוא דאילו בידע השליח שעבירה הוא מצי אמר סבור הייתי שלא ישמע לי דדברי הרב וכו' אבל בשוגג סמיך דעתו ולפי"ז לא מצינן לאוקמא לעיל כגון שהיה השליח שוגג בגניבה משום דהתם ע"כ מיירי דבאיסור שבת מזיד היה דאל"ה הוה שחיטה ראויה א"כ עדיין לא סמיך דעת המשלח משום איסור שבת וסבור היה שיתחרט השליח ולא יעשה השליחות משום איסור שבת עיי"ש, ולא ולא קשה מידי דהא התם מיירי שהמשלח לא צווהו שישחוט בשבת דוקא אלא עשהו שליח לשחוט סתם והשליח מעצמו טבח בשבת וכמו שהארכנו בחידושינו שם ונמצא דאכתי סמיך היה המשלח דסבור היה שישחוט בחול בדרך היתר ובכה"ג כשיש לשליח לעשות שליחותו בדרך איסור ובדרך היתר שפיר סמיך דעתו של משלח דממ"נ אם לא ירצה לעשות בדרך איסור הרי גם דרך היתר לפניו ועיין מה שכתבנו שם בארוכה ושפיר הקשו התוספת. בתוד"ה תקנו משיכה בשומרים הא לא מיבעי לן אם משעת משיכה וכו' דפשיטא דמשעת משיכה מתחייבים וכו' ויש להבין כיון דמשיכה הוי קנין למה לא יועיל הקנין לענין חזרה נמי ואי לאו קנין הוא למה יתחייב באונסים דאיזה סברא הוא לחלק ולומר דלענין חזרה אינו קונה ולענין אונסין קנה ועיין מה שכתבנו לעיל במשנה דהטעם הוא כיון שנסתלקו הבעלים משמירה ויש להסביר זה דחיובא דאונסין לאו מטעם קנין אלא מטעם ערב דכיון שנסתלקו הבעלים משמירתן של החפץ חייב שוב השואל מטעם ערב וכעין מה שכתב הר"ן (ב"מ דף צ"ט) לענין שאילה בבעלים במה שאמרו שם הכישה נתחייב בה והקשו שם בשלח על ידי שליח למה לא הוה שאילה בבעלים ותירץ הר"ן דהתם לאו מטעם שליחות אלא מטעם ערבות הוא דחייב באחריות דהמשאיל הוציא בהמתו למסרה לאותו האיש על מצוות השואל והוה כערב הלכך לא שייך פטור דבעלים עיי"ש וה"נ דכוותה ועיין מה שכתבתי לעיל בארוכה. באו"ד בסוף הדיבור דאי מדרבנן וכו' א"כ הוי חומרא דאפי לידי קולא וכו' והרמב"ם דסובר דמשיכה אינה אלא דרבנן ואפ"ה מותר לבקע בו מכלל דסובר דקנין לרבנן מהני לדאורייתא אפילו לקולא ובחבורינו לגיטין (דף ס"ה) הארכנו הרבה בזה עיי"ש ומשם תדרשנו: