בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף עה.
בגמרא מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב וכו' יסוד פלוגתת רב ושמואל עיין מה שכתבתי בדיבור הסמוך. (שם) בגמרא אמר רב המנונא מסתברא מילתיה דרב באומר גנבתי וכו' והנה הרמב"ם (בפ"ג מהלכות גניבה) פוסק כרב המנונא שאינו מיפטר בהודאה כ"א בחייב עצמו בקרן אכן הלחם משנה שם הקשה דברי רמב"ם אהדדי דבפ"ט (מהלכות שבועות) פוסק דהמשביע עדי קנס בדבר שאין בו חיוב ממון פטורים שאם הנתבע היה מודה לא הועילה עדותם כלל והתם ע"כ לא איירי שחייבו עצמו קצת בהודאתו כגון גניבה ודכוותיה דא"כ למה פטורין העדים הלא יש בעדותם חיוב ממון אלמא דאפילו היכי דלא מחייב עצמו בקרן מ"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, והרש"ל ביש"ש הוכיח מסוגיית הש"ס דלעיל (דף י"ג) דקאמר התם עפ"י עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור והתם בקנס חצי נזק מיירי דהא מתניתין דהתם בדיני נזקי שור קא מיירי ובקנס חצי נזק לא חייב עצמו במידי ואפ"ה ס"ל לסתמא דש"ס דפטור אפילו בבאו עדים עיי"ש שהאריך הרבה בזה. ונ"ל ליישב דבריו דהנה בכוונת רב המנונא דמצריך דוקא שיחייב עצמו קצת לכאורה יש להבין את יסוד הדבר דהא כיון שקודם ביאת העדים הודה וכבר נפטר על חיוב זה מה יוכלון העדים לחייבו אח"כ דהא העדים אינם מעידים כ"א על המעשה שכן היה והתועלת אשר נקבל מהגדת העדים שעל ידי זה יתאמת לנו כי המעשה כן היה ואחרי שגם מהודאת הבעל דין נודע לנו שהמעשה כן היה מה יועיל לנו שוב הגדת העדים שיהא חוזר וניעור החיוב אמנם הבנת הענין כן הוא שעלינו להבין מכח איזה טעם נפטר בהודאתו דאם הב"ד הימנוהו שכדברי הודאתו כן הוא שעשה מעשה כזאת ואפ"ה פטרוה איה"נ שאפילו אם באו עדים אח"כ לא יוכל החיוב לחזור וניעור דמה יועיל אם יאומת המעשה עוד הפעם על ידי העדים הא ב"ד כבר ידעון שהמעשה כן היה ואפ"ה פטרוהי משא"כ אם מה שנפטר בהודאתו היה זה רק מחמת שהב"ד לא האמינוהו כלל על המעשה ובאופן זה אם יאומת אח"כ המעשה על ידי עדים שפיר יועילו בעדותם לחייבו ולא יוכל להפטר מחמת ההודאה הקודמת כיון שגם מתחלה לא נפטר מכח ההודאה ורק מחמת שלא האמינוהו על המעשה ומעתה ניחזי אנן דהנה באם אומר גנבתי לכאורה אין מקום להאמינו על המעשה דהא אין אדם משים עצמו רשע ונהי דיוכל עצמו לחייב בקרן אין זה משום דמהימן על המעשה אלא משום דבממון יוכל לחייב עצמו על ידי הודאה אפילו בדבר שאינו חייב אבל על המעשה אין להאמינו מטעם דאין אדם משים עצמו רשע אכן באמת זה אינו דכיון שרוצה להחזיר הקרן יוכל להיות שדרך תשובה אומר כן שרוצה להחזיר הגניבה והא דאין משים עצמו רשע היינו דוקא היכי שרוצה לפסול עצמו אבל דרך חשובה מהימן כמה שכתבו התוספת בב"מ (דף ג' ע"ב) ולכן זהו יסוד דברי רב המנונא דבשלמא היכי דמחייב עצמו בקרן דאז תלינן שדרך תשובה אומר כן ומהימנינן ליה על המעשה וכיון שעל המעשה מהימן ואפ"ה פטור מן הכפל א"כ בע"כ פטור הזה מחמת ההודאה שעשתה פטור ולהכי אפילו בבאו עדים אח"כ נמי אין יכולים לחייבו דמה יועילו בעדותם הא גם בלא הודאתם ידעינן שכן היה ואפ"ה פטור משא"כ היכי שלא חייב עצמו בכלום וכיון שלא נתכוון להחזיר שום ממון ודאי שאין זה דרך תשובה וממילא אין להאמינו על עיקר המעשה דהא אין משים עצמו רשע ואע"ג שיצא זכאי אין זה מטעם פטור אלא משום דתלינן שהמעשה לא היה כלל ואין משום מה לחייבו להכי אם אח"כ באו עדים ויועילו לאמת שהמעשה היה יכולים שפיר לחייבו וזה דרך מושכל בעזה"י, וממילא יצא לנו שאין אנו צריכים לתנאי הזה שיחייב עצמו קצת כ"א בקנסות כאלו שהמעשה בא על ידי עבירה כגון גניבה מאנס אבל בקנסות שלא באו על ידי עבירה כגון פלגא נזקא דמהימן בהודאתו בכל גווני ולא יוכל להתחייב אפילו בבאו עדים אף אם לא נתחייב עצמו בכלום דתנאי דחייב עצמו לא בעינן כ"א להאמינו על המעשה בכדי שיהיה דרך תשובה ובקנס שאין בו עבירה הרי בלא"ה נמי מהימן ונפטר וכיון דנפטר בהודאתו לא יוכלון שוב העדים לחייבו כנ"ל ועיין בדברי רש"י ותמצא כדברינו דבד"ה שהרי פטר עצמו מכלום כתב וז"ל כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו ולא אמרינן דמודה בקנס פטור אלא היכי דחייב ממונא בהודאתו ומתכוון להחזיר ממון עכ"ל הרי כדברינו דבעינן שיתכוון להחזיר ממון דאז הוה דרך תשובה וכנ"ל ולפי"ז יצא לנו הדין שדווקא בקנס דגניבה, וכה"ג בעינן שיחייב עצמו כיון דמילתא דאיסורא הוא ואין נאמן בלא"ה להשים עצמו רשע אבל בשארי קנסות איה"נ דפטור אפילו בלא חייב עצמו כלום וצדקו מאוד דברי הרמב"ם שלא הזכיר התנאי דחייב עצמו כ"א בגניבה ומיושב קושית הלחם משנה דבאמת בשארי קנסות פטור אפילו בלא הודה עצמו וגם קושית היש"ש מפלגא נזקא מיושב מאוד דפלגא נזקא פשיטא דלא בעינן כלל לתנאי הזה וזה נכון ואל תשיבני על דבריי דא"כ מה מקשה רבא בסמוך על רב המנונא מדר' גמליאל שסימא את עין עבדו דמדלא משני רב הונא שאני ר' גמליאל דפוטר עצמו מכלום מכלל דלא סבירא ליה כרב המנונא הא התם ודאי מיירי בסימא את עין עבדו בשוגג ולא היה משים עצמו רשע וא"כ גם רב המנונא יודה דלא בעינן שיחייב עצמו בכלום אלא ודאי שבכל מקום בעינן נמי שיחייב עצמו קצת דיש לומר שאיה"נ דרבא הבין כן בדעת רב המנונא שבכל הקנסות נמי בעינן שיחייב עצמו קצת דאי דוקא בגניבה הא בשאר קנסות לא בעינן הכי הול"ל מסתברא מילתיה דרב בשאר קנסות לבד דבגנבתי בעינן שיחייב עצמו ועל ק השיבו רבא דרב אין סובר הכי מדרב הונא מדלא משני כן שאני ר' גמליאל וכו', ולא הביא הראיה לדחות מדרב הונא כ"א בשאר קנסות אבל בקנס דגניבה ס"ל לכו"ע וגם רב הונא יודה דלא פטר כ"א כשחייב עצמו קצת וכזה כתב הרש"ל ביש"ש לפי דרכו שם ומיושב בזה נמי קושית התוספת איך שייך לומר איתמר נמי על דבר שסתרו קודם דלא סתר לרב המנונא כ"א בשארי קנסות אבל בקנס דגניבה כו"ע ס"ל דבעינן שיחייב עצמו קצת. ונהי דבדרך הזה היה מיושב פסקי הרמב"ם מסתירת הלחם משנה וגם היה מתאים לסוגיא דלעיל (דף י"ג) שהבאתי לעיל אכן אכתי מסוגיא דבסמוך יהי' סתירה לזה דהנה רב אשי הביא ראיה לרב המנונא ממתניתין גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י עד אחד וכו' משלם תשלומי כפל ולא ד' וה' למה ליה דתנא גנב עפ"י שנים ליתני גנב וטבח ומכר עפ"י עד אחד אינו משלם אלא הקרן הא קמ"ל גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י עד אחד או עפ"י עצמו הוא דלא מחייב עצמו בקרן הוא דאמרינן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י עד אחד כי אתו עדים אח"כ מחייב אבל גנב וטבח ומכר עפ"י עד אחד לא אמרינן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י עד אחד וקשה טובא הא עיקר מה ששונה המשנה עפ"י עצמו דומיא דעפ"י עד אחד הוא רק לאפוקי מדרב דמודה בקנס פטור א"כ השתא לדברי רב אשי דהחיוב הוא דוקא כשלא חייב עצמו בכלום הא כשחייב עצמו קצת ס"ל נמי דפטור אפילו אם באו עדים אח"כ והיינו כרב דגם רב סובר הכי לרב המנונא וא"כ למאי מתני כלל הבבא דעפ"י עד אחד אלא התירוץ פשוט דיש לדקדק לעיל שאמרו לאפוקי מדרב הונא אמר רב דס"ל מודה בקנס ואח"כ בא עדים פטור אמאי לא קאמר לאפוקי מדרב דהא מימרא מפורשת היא דרב ושמואל גופייהו פליגי בזה אלא ודאי משום דפלוגתת רב עצמו יש לומר דלא פליגי אלא היכי שחייב עצמו קצת אבל אם לא חייב עצמו קצת גם רב יודה מודה דחייב ואי נימא כן לא יהיה ממתניתין שום ראיה לאפוקי מדרב דהא המשנה מיירי שלא חייב עצמו ולהכי חייב בבאו עדים וגם רב יודה לזה אבל רב הונא ודאי ס"ל שאפילו בלא חייב קצת נמי פטור דאל"כ הו"ל לשנויי שאני ר' גמליאל דפוטר עצמו מכלום ולדידיה שפיר מוכח ממתניתין דלא כוותיה ולהכי קאמר לאפוקי מדרב הונא אמר רב וזה ברור ואי אמרת לחלק בא קנס דגניבה לשאר קנסית א"כ גם מדרב הונא אין ראיה דיסבור כן נמי בקנס דגניבה דיש לומר שדוקא בשארי קנסות סובר כן אבל בגניבה אפשר יודה לדרב המנונא וא"כ מתניתין לא אתי לאפוקי גם מדרב הונא אלא ודאי דסתמא דש"ס לא מחלק בין קנס דגניבה לשאר קנסות ולרב המנונא דסובר דבעינן שיחייב עצמו קצת בשארי קנסות נמי יסבור הכי ומאן דלא סבירא ליה כרב המנונא אפילו בקנס דגניבה נמי יסבור כן ושפיר אתי לאפוקי מדרב הונא וזה ברור ושוב התבוננתי דגם מסוגיא דב"מ (דף ג' ע"ב) יש להוכיח דבכל הקנסות נמי בעינן שיחייב עצמו דיליף התם קל וחומר ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו ממון עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שיחייבו ממון והנה יסוד עיקר הפלוגתא דרב ושמואל בסוגיין דרב סובר מודה בקנס ואח"כ באו עדים נמי פטור ושמואל סובר דבאח"כ באו עדים חייב יש לומר דפלוגתתם הוא בפירוש דהאי קרא דאשר ירשיעון אלקים דילפינן מיניה פרט למרשיע את עצמו ומאן דס"ל בבאו עדים חייב ס"ל דהודאתו לא יוכל להביא לידי חיוב ואע"ג שבכל עניני ממון אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי היינו דוקא בממון אבל בקנס גזרה התורה שאין כח הודאת בעל דין ראוי לחייב עצמו אבל בבאו עדים אח"כ שלאו אהודאתו סמכינן כ"א אהגדת העדים שפיר מחייבינן ומאן דס"ל דאפילו בבאו עדים נמי פטור ס"ל שהודאת בעל דין לבד שאינה עושה חיוב אלא דעושה פטור דכיון שהקדים להרשיע עצמו אין ראוי לקנס ואפילו בבאו עדים אח"כ נמי פטור ואע"ג דפטור דבאו עדים יליף לה מקרא דאם המצא כמבואר לעיל (דף ס"ד ע"ב) היינו דאם לא הקרא יתירא דאם המצא אז היינו מפרשים פרט למרשיע את עצמו היינו שאינו עושה חיוב אבל פטור נמי אינו עושה ואם באו עדים אח"כ חייב והשתא דאיכא קרא יתירה גלי לן דהודאה עושה פטור ואפילו בבאו עדים פטור ופירוש הכתוב פרט למרשיע את עצמו אין ראוי כלל לקונסו אפילו בבא עדים ולפי האמור יש לעיין בסוגיא דב"מ שם דבשלמא למ"ד אח"כ באו עדים חייב ונמצא דהא דפטור בלא באו עדים משום שיש חסרון בהודאתו שאין כח הודאתו יפה בקנס כמו העדאת עדים ושפיר מצי למילף התם הקל וחמר דמה פיו שאין מחייב קנס כיון דלדידיה הוה משום החסרון שיש בהודאת עצמו אבל למ"ד דאפילו בבאו עדים נמי פטור א"כ הפטור לאו משום איזה קולא שיש חסרון בהודאתו הוא אלא אדרבה חומרא הוא שהודאתו יפה ומועילה כל כך עד שתגרום הפטור וא"כ מה שייך למילף הקל וחמר כיון דלאו משום קולא הוא אם לא שנדחוק לומר דהקל וחמר דהתם הוא לר' חייא ור' חייא יסבור כמ"ד דאח"כ באו עדים חייב ושפיר ויש קל וחמר וכנ"ל ונהי דבפירוש הסוגיא אפשר היה לדחוק הכי אבל מה נענה לדידן אליבא דהלכתא דקיי"ל כר' חייא דהתם דהעדאת עדים מחייב שבועה וכמבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות טוען) וחו"מ (סי' ע"ה) וגם קיי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וכמה שכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות גניבה) ובטור ושו"ע חו"מ ואיך יתכן שני הפסקים הללו דאם נפסוק כר' חייא והיינו מחמת הקל וחמר דפיו ועד אחד וכדמסיק התם וכן נפסוק נמי דגם בבאו עדים פטור הרי ליכא קל וחמר דמה שאין מחייב בהודאתו קנס לאו משום קולא שאין כח הודאתו יפה לחייב אלא משום חומרא וכחו שביארתי ואמנם אי נימא דרב המנונא גם בשארי קנסות נמי בעינן שיחייב עצמו בכלום אתי שפיר דהא לדידיה ליכא מאן דסביר דהודאה עושה פטור דדוקא היכי דחייב עצמו בכלום עושה פטור אבל בלא חייב עצמו כו"ע סברי דפטור אינו עושה ורק דהודאה לא יוכל להביא לידי חיוב ולפי"ז אתי שפיר הקל וחמר דהתם אליבא דכו"ע ויתיישב פסקי הדינים לדידן נמי דנהי דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו דוקא בחייב עצמו קצת וכיון שפסקינן כרב המנונא שפיר יש קל וחמר טוב ופסקינן נמי בהעדאת עדים כר' חייא אבל אי נימא דבכל הקנסות לא בעינן שיחייב עצמו קצת ובכל אופן פטור אפילו בבאו עדים אח"כ ובע"כ דהיינו מטעם דהודאה בקנס עושה פטור וא"כ נסתר הקל וחמר דפיו וכמה שכתבתי הרי הוכחנו מסוגיא דידן ומב"מ דהעדאת עדים דרב המנונא בשאר קנסות נמי בעינן שיחייב עצמו דוקא וכן הוא דעת הטור (חו"מ סי' שמ"ח) וכן דעת הר"ן והמ"מ (ה"א מהלכות נזקי ממון) ואע"ג שעומד כנגד סוגיא דלעיל דף י"ג שהבאתי יש לומר כפירוש הר"ן דמיירי התם נמי בגוונא שחייב עצמו קצת ולא בפלגא נזקא וגם הוכחת הלחם משנה מהרמב"ם דהלכות שביעית יש לתרץ ועיין מה שכתב הלחם משנה עצמו שם ודו"ק שם ע"ב בגמרא מה עפ"י עד אחד כי אתי פד אחד מצטרף בהדיה ופרש"י דהלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו והנה בשו"ע (חו"מ סי' ל') פסקו הרמב"ם והמחבר בדיני ממונות הכי והאחרונים הרבו להקשות שם למה יוכשר עדות כזה והא לעיל (דף כ"ד ע"ב) אמרינן אנן מי ידעינן שכל הני דאתו לב"ד לאסהודו קאתו הרי שאפילו במקום שהעדים לפניהם יוכלון לומר שלא ידעון שיש עדים המעידים כמוהם כ"ש כשהעד השני יבוא למחר ודאי שהעד הראשון יוכל לומר אני לא ידעתי שיש עד שני וא"כ הוה עדות הראשון אינה ראויה להזמה דיוכל לומר לחייב שבועה קא אתינא וסבור הייתי שאין עד כ"א אני לבד ואין לומר דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימם והא בחו"מ (סי' ל"ג) הובא דעת הרמב"ם והמחבר דסבירא להו דעדים הקרובים לדיינים פסולים גם בדיני ממונות הלא דבע"כ סברי שגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן דהא הטעם דעדים הקרובים לדיינים פסולים הוה משום דאינם ראוים להזמה דהב"ד לפי שקרובים הם לא יקבלו הזמה עליהם וכמה שכתבו התוספת לקמן (דף צ ע"ב) ובכתובות (דף כ"א ע"ב) אבל אני תמה על האחרונים שהקשו כן על הרמב"ם שלא פסק כן כ"א בדיני ממונות והוכרחו להוכיח דסובר שגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימם והא הכא בסוגיין מכשרינן גם בקנס לקבל עדות של זה היום ולמחר עדות השני ובקנס הא לכו"ע בעינן עדות שאתה יכול להזימן ואפ"ה מכשרינן עדות כזה, והנראה לי דקושיא מעיקרא ליתא דמה דמיון הוא להך דלעיל גבי עדות העדאה דכל כת לא ראתה כ"א נגיחה אחת וכיון דבשעת הראיה לא ראו כאחת ודאי דמזה שבאו לב"ד כאחת אין להם לידע דלאסהודי קא אתו דדילמא לצורך ענין אחר באו ולכן שפיר קאמר התם מנא ידע דלאסהודי קאתי משא"כ הכא דרק ההגדה לא היה כאחת אבל הראיה יש לומר דהיה כאחת וכיון שראו שניהם כאחת הא ידע דאיכא עוד עד שני ושבודאי יבוא גם הוא לב"ד להעיד ולכן לא מצי אמר אנא רק לחיובי שבועה קא אתינא דמהיכי תיתי לא יבוא העד השני ושפיר הוה עדות שאתה יכול להזימן וכן בהך דין המבואר בחו"מ דשומעין דבריו של זה היום ושל השני למחר היינו נמי רק שההגדה לא היה כאחת אבל הראיה היה כאחת ושפיר הוי עדות שאתה יכול להזימן וזה ברור. ועוד נ"ל דאפילו אם הראיה נמי לא היתה כאחת דאז הוה באמת עדות שאין אתה יכול להזימן נמי מהני עדותם אפילו במקום דבעינן ודאי שיהא יכול להזימן דבריש מסכת מכות מבואר בעדות דבן גרושה דמלקינן להו ובתוספת שם הקשו דהא אין אתה יכול להזימם ותירצו כיון דלוקין מתקיים ההזמה במלקות כוונתם דהא דבעינן כלל בעדות לתנאי הזה שיהא ראויים להזמה היינו בכדי שהעדים יהיו מתייראים לשקר ולכן אם מלקינן נמי מתייראים לשקר מחמת עונש המלקות ושפיר נוכל להאמינם על עדותם ואע"ג דבעדות נפשות לא אמרינן הכי היינו משום דהתם לא סגי עונש המלקות דיש לומר שבשביל ההנאה שיש להעדים כשימות זה ניחא להו לקבל גם עונש המלקות ודין זה דמלקינן להו לאו דוקא בחייבי מלקיות או חייבי גליות השנוים במשנה דמכות אלא דהוה"ד בכל עדיות שבעולם אם רצו להרשיע את הצדיק ונמצאו זוממין ואין יכולים לקיים בהו כאשר זמם אז מלקינן להו וכמה שכתב הרמב"ם בפיה"מ שם וז"ל למדנו מפי השמועה כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע ואח"כ באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את העדים שרצו להרשיע את הצדיק והוא שנאמר והיה אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה דבר שיהיה וכו' עכ"ל ונמצא לפי"ז דבממון הוה בכל אופן יכולים להזימן דאם אינם ראוים מאיזה סבה לקיים בהו קנס דכאשר זמם נקיים בהו כאשר זמם במלקות וכן כתוב במנחת חינוך (מצוה תקכ"ד) שגם בממון מלקינן במקום דליכא כאשר זמם ודוקא במקום שלא נוכל גם להלקותם אז מיקרי אינם ראוים להזמה אבל במקום דנוכל להלקותם מיקרי בני הזמה במלקות ולפי"ז לא קשה מידי קושית האחרונים דבשלמא בעדים הקרובים לדיינים דאין יכולים להזימם משום דהדיין לא יקבל הזמה עליהם וא"כ לא יוכחשו העדים כלל וממילא לא יקבלו אפילו מלקות כיון שהדיינים לא יקבלו ההזמה עליהם וכיון שלא יקבלו שום עונש לא מהימנינן להו ולא נוכל לקבל עדותם כיון שאין לפניהם ממה לירא אם גם ישקרו בעדותם אבל בדין זה דהדיינים מצדם יקבלו את ההזמה ורק החסרון הוא שלא מצינן לקיים בהו קנס דכאשר זמם מ"מ כיון שזה ודאי דמלקינן אותם שאפילו לפי דבריו דלא רצה כ"א לחייבו שבועה מ"מ רצה להרשיע את הצדיק וכיון שעכ"פ מתקיים ההזמה במלקות לא איכפת לן שוב אם אינם משלמים קנס דכאשר זמם דמאי שנא האי עונש מהאי עונש וכמו בבן גרושה דהוו נמי בני הזמה במלקות ואין לומר דבכה"ג לא מלקינן להו דאם היינו יודעים בודאי שרצה לחייב שבועה אז הוה מלקינן אותו אבל הכא דבאמת ספוקי מספקא לן שמא רצה לחייב ממון והיכי שמחייב ממון משלם ואינו לוקה ולהכי לא מלקינן אותו מספיקא דאין זה שום סברא לומר הכי כיון דמלקות הללו אין צריך התראה וא"כ למה לא נלקה אותו לפי דבריו ומקושית התוספת דמכות שהבאנו דגבי נערה המאורסה דמלקינן להו מוכח נמי להדיא שמלקינן אפילו בכה"ג וא"כ הוו שפיר בני הזמה במלקות ובסברא הזאת יתורצו כמה קושיות המובא באחרונים על דין דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן וניחא בזה נמי מה שהרעיש הש"ך (חו"מ סי' ל"ג) על הב"י שהוכיח בדממון לא בעינן ראוי להזמה מדטריפה כשר להעיד בדיני ממונות והקשה הש"ך מה ענין טריפה לכאשר זמם דאטו אם טריפה הוא אינו יכול לשלם הממון עיי"ש וניחא בדברינו דהא טריפה כשר להעיד בכל גווני דיני ממונות ואפילו במקום שאינם ראוים לשלם הממון כגון בגווני דהכא או בשלש עדיות של חזקה ועיקר ההזמה שלהם הוא במלקות וסתם טרפה אין ראוי גם למלקות דהא במלקות בעינן אומדנא אם יכול לקבל וסתם טרפה מסוכן הוא ואינו ראוי למלקות וא"כ אי אפשר לקיים בו שום עונש לא מלקות ולא ממין ואפ"ה כשר להעיד ומכלל דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן ודו"ק ובחידושינו לכתובות (דף ל"ג ע"א) הארכתי הרבה בזה. והנה התומים בסי' ל' נסתפק אם בקנס מועיל עדות מיוחדת עיי"ש וראיתי מקשים עליו מסוגיין דמוכח להדיא שגם בקנס מועיל ואמנם למה שכתבנו דהכא רק ההגדה לא היתה כאחת אבל הראיה היתה כאחת וא"כ לאו עדות מיוחדת הוא וזולת זה מצאתי בשמ"ק בשם רבינו ישעיה וז"ל כי אתא עד אחד מצטרף ואפילו למ"ד עד שיעידו שניהם כאחת יכול לחזור ולהעיד עליו עכ"ל ולפי"ז אין מכאן שום הוכחה דאפילו ההגדה נמי כאחת היתה ודו"ק: