בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף עד.
בתוד"ה דאכתי גברא לא מחייב אין הטעם משום דאי הוה בעי הוה אתי לב"ד ומודה ומיפטר וכו' והנה ברש"י ד"ה ואי לא העמידו פירש באמת דמשו"ה לא הוה בר חיוב משום דאתי לב"ד ומודה ומיפטר ובכדי שלא יקשה עליו קושית התוספת דמה יענה לשמואל דסובר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חיוב אפשר לפרש דהכי כוונתו דהוה אתי לב"ד ומודה דעשה כן בפני עדים פלוני ופלוני דשוב כי אתו העדים הללו אין בכחם לחייבם כיון דעל פיו באו והוה עדות שאין אתה יכול להזימה וכמבואר לקמן בע"ב עיי"ש ועיין מה שכתבנו לעיל (דף מ"א) בחידושינו לתוד"ה עפ"י עד אחד. באו"ד כיון דלא עמד בדין לא חשבינן לגברא בר חיובא לענין קנס וכיוצא בזה כתבו נמי לעיל (דף ל"ג) עיי"ש ולכאורה היה אפשר לומר בכוונתם דחילוק יש בין ממון לקנס דבממון אף דליכא עדים כלל אלא הוא עצמו יודע המעשה שבר חיובא הוא ולוה הימנו המעשה עצמו עושה החיוב ולא איברי סהדי אלא לשיקרא אבל בקנס דבמה שיודע בנפשו שסימא את עין עבדו אין עליו שום חיוב לשחררו וליכא חיוב כ"א עפ"י פסק ב"ד ונמצא דלקושטא דמילתא לא הוי בר חיובא כל זמן שלא נגמר דינו אבל באמת אי אפשר לומר כן דמה שסתמו התוספת כאן פירשו ביותר במכות (דף ה' ע"א) דבד"ה וכן כתבו בזה הלשון אע"ג דלענין נפשות לא תדיננו לבר חיובא כל כמה דלא נגמר דינו וכן לגבי קנס בממון הוה קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו אבל בעדות נפשות דבעינן דרישה וחקירה אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לא הוה בר חיובא עכ"ל הרי להדיא דרק מטעם אחר מחלקי בין קנס ונפשות לממון ולא מטעם שבקנס המעשה אינו עושה חיוב רק הפס"ד עושה החיוב ובע"כ דהכא נמי יתפרש כן דבקנס שאני דכיון דבעינן דרישה וחקירה לא הוה בר חיוב קודם גמר דין והא דהוצרכו באמת לטעם דדרישה וחקירה ולא ניחא להו לפרש החילוק משום דבקנס רק הפסק דין עושה החיוב היינו משום דנהי דהיכי דליכא עדים כלל על המעשה שבזה גם אין סופו לבוא לידי העדאת עדים וחיוב פסק ב"ד ובזה בנפשות ובקנס לא מיקרי בר חיובא אע"ג שיודע בעצמו שהרג אפ"ה בלא פסק ב"ד לא מיקרי בר חיוב ובממון מיקרי בר חיובא אפילו בכה"ג כיון שיודע בנפשו שמחויב הוא אבל היכי דאיכא עדים אלא שלא העידו אכתי בב"ד אבל סופו לבוא לידי העדאת עדים בזה אי לאו טעמא דדרישה וחקירה הוה ראוי לקרותו בר חיובא משעת ראיית העדים וראיה לזה ממה שאמרו בב"מ (דף מ"ג ע"ב) דר' עקיבא סובר דהשבת גזילה הוה החיוב כשעת תביעה מ"ט דכתיב ביום אשמתו ובי דינא דמחייבי ליה אשמה הרי דממון זה חלוק משארי ממון שהמעשה עושה החיוב בלא פסק ב"ד ובממון זה דהשבת גזילה לא הוה בר חיוב כ"א מה שפסקו לו ב"ד דכך גזרה התורה שהחיוב יהיה תלוי ביום אשמתו ואפ"ה קאמר התם דמודה ר' עקיבא במקום שיש עדים דמשלם כשעת הגזילה ומטעמא דקאמר התם דכיון שיש עדים מההיא שעתא הוא דאי חייב ליה אשמה עיי"ש הרי להדיא שאשמת ב"ד לא מיקרי דוקא משעת פסק הדין אלא משעה דאיכא עדים וסופו לבוא לידי חיוב ב"ד מיקרי בר חיוב למפרע וא"כ בנפשות וקנס נמי נהי דצריכין אנו התם לפסק ב"ד אפ"ה במקום שיש עדים וסופו לבוא לידי חיוב היה ראוי לקרותו בר חיוב למפרע ולכן שפיר הוצרכו התוספת לחילוק דדרישה וחקירה דלפי"ז אכתי הוה ממון חלוק מנפשות דבממון כיון דלא בעינן דרישה וחקירה וא"כ קרוב הדבר שעל ידי הגדת העדים יבוא לידי חיוב להכי מיקרי בר חיוב משעתא דחזו סהדי אבל בנפשות וקנס דבעינן דרישה וחקירה אפילו כי איכא סהדי נמי לא נוכל עוד לקרותו בר חיוב קודם פסק דין דאין קרוב הדבר שיבוא לידי חיוב אפילו אם יבואו עדים דשמא לא יכוונו עדותם בדרישה וחקירה וזה נראה לי ברור בפירוש התוספת ומיושב בזה מה שהקשה רעק"א שם במכות עיי"ש ודו"ק (שם ע"ב) בגמרא בבא הרוג ברגליו בירושלמי דגיטין פרק מי שאחזו (הלכה ג') גבי הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש ומת בתוך הזמן ר' חגיי אומר מותרת להנשא מיד דכיון שמת ודאי שלא יבוא עוד לקיים תנאו ור' יוסי סובר דאסורה לינשא שמא מעשה נסים נעשו בו וחיה ומסוגיין מוכח דאביי דהכא סובר כר' חגיי דאין חוששין למעשה נסים דשמא נסים נעשו בו וחיה דאי כר' יוסי לא היה אפשר להכחיש העדים גם בבא הרוג ברגליו דאולי מעשה נסים נעשה בו וחי לאחר מיתתו וכן מתבאר מהש"ס דיבמות דף פ"ח ע"א) דסתמא דש"ס סובר הכי דלגבי מי שאמרו מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא קאמר רב דאם ניסת עפ"י שנים עדים לא תצא וקאמר עלה ה מחכו עלה במערבא אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא הרי דסתמא דש"ס נמי אין חושש למעשה נסים ולפי"ז יש לעיין במה שכתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות גירושין) באומר הרי זה גיטך אם לא באתי עד שנים עשר חודש אסורה להנשא עד לאחר שנים עשר חדש וטעם שכתב המגיד משנה משום דסובר דבעינן שיתקיים התנאי בפועל וכל זמן שלא נתקיים בפועל אע"ג דידעינן שודאי יתקיים לבסוף לא מהני לא נהירא דמכמה סוגיות הש"ס מוכח וכן הרמב"ם גופא סובר להיפך דמותרת להנשא אפילו קודם שנתקיים התנאי בפועל וכמו שביארנו בארוכה בחיבורינו לגיטין ושם כתבתי דטעמו של הרמב"ם יהיה משום דחושש לחשש דירושלמי דשמא נסים נעשו בו עיי"ש אבל יש לעיין דהא מש"ס דילן מוכח דסתמא דש"ס לא ס"ל חשש זה. והנה ביבמות שם הקשו התוספת כיון דתרי אמרי שמת מה מועיל דבא הרוג ברגליו להכחישם והא תרי כמאה וכו"ע אין יכולים להכחישם ותירצו דבדבר הידוע לכל לא אמרינן דפרי כמאה ביי"ש וכוונתם משום דדבר הידוע לכל אין זה בגדר עדות. במשנה גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י פד אחד או עפ"י עצמו משלם תשלומי כפל ואין משלם תשלומי ד' וה' הנה בשמ"ק בב"מ (דף ג') כתב דאם עד אחד העיד על קנס והלה כופר חייב לישבע להכחיש את העד עיי"ש ודבריו נפלאו דהא אין חיוב שבועה כ"א בדבר כזה שאילו הודה נתחייב ממון אבל בדבר שאם הודה נמי היה פטור אין על הכפירה חיוב שבועה מטעם דשבועה אין גדול מהודאה וכמה שכתבו התוספת לעיל (דף מ"ו) ד"ה דאפילו דמשו"ה גם שבועה דמודה מקצת אין חייב בקנס, ולפי מה שכתבו התוספת לעיל (דף מ"א ע"ב) דמודה לדברי העד בקנס נמי פטור א"כ בכופר נגד העד לא יחייב שבועה כיון שאפילו אם הודה נמי היה פטור אין כאן כפירת ממון, ואם אמנם דיש לומר דהא התוספת לא הביאו ראיה לסברא הזאת מן הש"ס ורק מסברא דנפשיה קאמרי משום דאין סברא שלא יהיה נחשב כמרשיע עצמו כשהודה לדברי העד עיי"ש וא"כ יש לומר דהשמ"ק יפלוג בזה על סברת התוספת כאשר באמת כבר העירו כמה אחרונים בלא"ה על סברת התוספת וגם אנכי שדיתי נרגא בדברי התוספת דאתיא דלא כמאן כאשר נבאר מ"מ בעיקר הדין נלענ"ד מוכרח מן הש"ס ומן הסברא שבנידון דידן יהיה פטור כשיודה לדברי העד ולא שייך כלל חיוב שבועה במכחיש לדבריו דאלת"ה א"כ למה שנינו במתניתין דטבח ומכר עפ"י עד אחד אין משלם תשלומי דו"ה משום דמודה בקנס פטור ואמאי לא נימא דהא נתחייב שבועה להכחיש את העד ואינו יכול לישבע דהא נעשה פסול עפ"י שנים שמעידים שגנב והו"ל חשוד דכשנגדו נשבע ונוטל אע"כ משום דבקנס אין צריך לישבע להכחיש העד ועיין בגהש"ס שתירץ נמי כן ובתוספת רעק"א על משניות הרחיב הדיבור בזה עד שנתפלא על דברי התוספת דלעיל (דף מ"א פ"ב) שהוכיחו שם מסברא דבמודה לדברי העד פטור ולמה לא הוכיחו זה ממתניתין דהכא דאי במודה לדברי העד היה חייב א"כ בדין דמשנה בכופר נגד העד הול"ל דחייב מטעם מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם וכנ"ל עיי"ש, ואמרתי לתרץ עפ"י מה שכתבתי בחדושינו לעיל (דף י"ג) לחלק בפטור דמודה בקנס בין לא באו עדים אח"כ לבאו עדים אח"כ למאן דס"ל דנמי פטור דבלא באו עדים אז הוה הפטור משום דאין כח הודאתו יפה לבוא על ידה לידי חיוב ולא דמי לממון דמתחייב בהודאת עצמו אבל בקנס גזרה התורה שלא יוכל להרשיע עצמו והודאתו כמי שאינו ולפיכך בבאו עדים אח"כ נתחייב שפיר עפ"י הודאת עדים אבל למ"ד דאפילו בבאו עדים נמי פטור היינו משום דהודאתו עשתה נמי פטור דכיון שהקדים להרשיע את עצמו אין ראוי לקונסו ומעתה יש לומר בפשיטות דבשלמא כשאנו דנים על הפטור לפוטרו נמי בבאו עדים אח"כ דבזה הודאתו יעשה פטור ומשום דהקדים להרשיע עצמו שפיר יש לדון ולומר דהיכי שההודאה בא לידי עד אחד לא מהני הודאתו לפוטרו גם כשיבואו עדים אח"כ דע"כ לא פטרינן אותו כ"א היכי שהודה מעצמו בלי הכרח אז נימא שמחמת זה אין ראוי עוד לקנסו משא"כ כשהודה עפ"י עד אחד דהיה קצת הכרח בהודאתו בכדי שלא יצטרך לישבע או שקשה לו לכפור נגדו שפיר יש לומר דהודאה כזאת לא תוכל לפוטרו אבל בשלא באו עדים אח"כ דבאופן זה הוה עיקר הפטור משום דהודאתו לא יוכל להביא לידי חיוב וא"כ מאי נ"מ אם הודאתו היתה מעצמו ממש או על ידי פד אחד כיון שסוף סוף אין על מה לחייבו דאם על הודאתו הא בקנס לא תוכל ההודאה לחייבו ואם על ידי העד פשיטא נמי שאין עד אחד יכול לחייבו ממון ועיין מה שכתבתי לעיל שם בארוכה ובזה יתורץ דעת התוספת מקושית רעק"א דיה ודאי אשר חקירת התוספת אי מהני ההודאה במודה עפ"י עד אחד היינו באם באו עדים אח"כ או עד שני להצטרף עם עד זה אם תוכל ההודאה שבא על ידי עד לעשות פטור דמצד הסברא הוה אמינא שיש מקום לומר דהודאה כזאת לא תוכל לעשות פטור וכמה שכתבתי לזה אשמועינן התוספת שאפילו הודאה כזאת נמי עושה פטור אבל בלא באו עדים אח"כ כלום הוצרכו התוספת לאשמועינן דאינו מחייב על ידי הודאתו דאטו לא ידעינן שבקנס לא יוכל לחייב עצמו והלא מקרא מלא הוא אשר ירשיעון אלקים אע"כ דעיקר חקירת התוספת הוא בבאו עדים אח"כ ובמתני' דהכא דפוטר בהודאת עצמו מיירי להדיא בלא באו עדים אח"כ וכדקאמר להדיא עפ"י עצמו דומיא דעפ"י עד אחד וכו' אף עפ"י עצמו כי אתו עדים מחייב ולכן לא הוה מצי התוספת לאוכוחי דינו ממתניתין דנהי דממתניתין ידעינן שפיר דמודה עפ"י העד פטור דאל"כ הו"ל לחייבו מטעם מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם וכנ"ל היינו משום דהכא מיירי בלא באו עדים אח"כ ובכה"ג ודאי פשיטא הוא דפטור אפילו במודה עפ"י העד אבל במודה עפ"י העד ובאו עדים אחר כך כחקירת התוספת אין ממשנה דהכא שום ראיה ולהכי הכריחו התוספת רק מסברא ואתי שפיר. הן אמת דגם אכתי אין מובן לי חקירת התוספת דאע"ג שזה ודאי דחקירת התוספת הוא באם בא אח"כ פד שני להצטרף אם הודאה כזאת תעשה פטור מ"מ גם בזה לענ"ד יש להשיב פלן דבריהם דמצד הסברא ודאי פשיטא היה להיפך דעיקר הפטור הוא משום דהקדים להרשיע את עצמו ואין ראוי לקנס ולכן שפיר מן הסברא לומר שדוקא הודאה הבאה ברצון הטוב בלא הכרח הוה כדרך תשובה שאין ראוי עוד לקונסו אבל לא הודאה כזאת הבאה מכח הכרח וכמה שכתבתי לעיל אלא עוד יש לי ראיה עמוקה מן הש"ס על זה ודלא כתוספת דהנה בסוגיין בסמוך פריך הש"ס עפ"י עד אחד פשיטא פירוש דפשיטא הוא דעד אחד לא יוכל לחייבו ממון וכפרש"י ומשמע לפי"ז דהש"ס סובר בכוונת המשנה דנקטה עפ"י עד אחד שמיירי דהוא כופר לדברי העד ומכחישו ולכך פריך פשיטא ולכאורה יש להבין דשמא כוונת המשנה דנקטה עפ"י עד אחד היינו שגם הוא מודה לדברי העד ובזה רבותא גדולה אשמיעינן דאע"ג שההודאה לא בא מרצון הטוב כ"א על ידי העד אפ"ה מועלת לעשות פטור שזה הוה רבותא יותר גדולה מהודאתו עצמו וא"כ מאי פריך פשיטא ואמנם שוב התבוננתי דלא נעלה בזה ארוכה דאכתי יקשה פשיטא דהעיקר מה שיש לחלק בין הודאה מעצמו להודאה על ידי העד בבאו עדים אח"כ הוא דאז בעינן שבהודאתו יעשה פטור ובזה יש סברא לחלק כנ"ל אבל היכי דליכא כ"א העד שבזה הוה ההודאה רק שלא יבוא לידי חיוב אין שום נ"מ בין הודאה מעצמו להודאה שעל ידי העד דסוף סוף אין על מה לחייבו אכן אי קשיא הא קשיא לי דמנ"ל לאוקמי דמיירי בהכחיש להעד וממילא יפרש דעפ"י עצמו דומיא דעפ"י עד אחד ולאפוקי מדרב יפרש דמיירי בהודה לדברי העד ואי משום דקשיא פשיטא יתרץ להיפוך דעפ"י עד אחד דומיא דעפ"י עצמו מה עפ"י עצמו כי אתו עדים נמי פטור וכדרב עפ"י עד אחד נמי כי אתא אחרינא בהדיה אח"כ נמי פטור ורבותא גדולה אשמועינן בזה דאע"ג שבא אח"כ עד שני דמעתה יש לפנינו שני עדים ואם נרצה לפוטרו על ידי הודאה עלינו להגיד דההודאה עשתה פטור אפ"ה מועל ההודאה שבא על ידי עד אחד אע"כ דבכה"ג באמת אין מועלת ההודאה לפטור דלפטור מחיוב בעינן דוקא הודאה הבא מרצון ולא מהכרח עד אחד הרי ראיה מן הש"ס דלא כתוספת. ואם כי שדינו נרגא בדברי התוספת מ"מ זה יצא לנו פשוט מסברא וראיה מן הש"ס דבלא באו עדים אח"כ ודאי שאין הודאה עפ"י עד אחד יכולה לחייבו דאל"כ גם במתניתין אמאי לא נחייבו מטעם מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם וכהוכחת רעק"א ודלא כהש"ך שהבאנו ודברי השמ"ק נפלאו ומוכרחים מן הש"ס ובחבורינו לב"מ כתבנו עוד בזה עיי"ש. בגמרא מעשה בר' גמליאל ששיחרר טבי עבדו הש"ך ביו"ד (סי' ש"מ) הוכיח מכאן דהא דקיי"ל דבזמן הזה שאין ב"ד מומחים לא מהני ההודאה לפטור שלא יוכל לתפוס שהיינו דוקא בבאו עדים אח"כ אבל בלא באו עדים כלל לא מהני הודאתו עיי"ש ועיין מה שכתבנו בחידושינו לעיל די"ג מזה: