בית אהרן (בק)· הרב אהרן וואלקין
בבא קמא · דף עג:
בגמרא וסבר ר' יוסי תוך כדיבור והתנן וכו' ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון מתחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד וכו' ונמלך וכו', וקשה דהא תוך כדי דיבור דגניבה וטביחה הוה נמי בע"כ שנתכוון מתחלה לכך ובשעה שהעידו על הגניבה נתכוון לסיים נמי על הטביחה ומשו"ה שפיר יש לפוסלו גם על עדות הגניבה דקדים כיון דאמרינן דבשעה שהעיד על הגניבה נתכוון להעיד שקר בעדות טביחה ונמצא דגם בשעה שהעיד הגניבה היה כבר רשע שנתכוון להעיד שקר דאל"ה אין טעם לפוסלו על הגניבה אפילו למ"ד למפרע נפסל אין לפוסלו כ"א משעה שהעיד בשקר אבל לא רגע קודם מינה ובע"כ דאמרינן דנתכוון לזה ונמצא שגם בעדות גניבה נפסל וא"כ מאי מקשה הא במתכוון באמת מהני לר' יוסי והיה אפשר להאריך בזה וגם ליישב קושית הש"ך (חו"מ סי' רנ"ה) שהשיג מכאן על הרמב"ם דסובר דבהקדש לא אמרינן תוך כדי דיבור רק מפני שראיתי בפנ"י שברוב הדברים כבר קדמוני לא רציתי עוד להאריך בזה. בגמרא אמר אביי לא דאפכינהו ואזמינהו, הנה הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהלכות עדות) כתב וז"ל ומה בין הכחשה להזמה הכחשה בעדות עצמה זאת אומרות היה הדבר וזאת אומרת לא היה הדבר הזמה בעדים עצמם ואלו עדים שהזימום אינם יודעים אם היה הדבר או לא כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו שזה הרג או לוה מנה מפלוני ביום פלוני ובאו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום פלוני היינו עמכם ועם אלו כל הימים וכו' הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם היאך אתם מעידין הרי ההורג או הנהרג היה עמנו ביום זה במדינה אחרת הרי זו הכחשה אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם הרג או לא הרג ואנו מעידים שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה במדינה אחרת הרי אלו זוממין הואיל ולא השגיחו על עצמה של העדות כלל אם אמת היה או שקר עכ"ל, ולכאורה מדשינה לשונו בין רישא לסיפא דברישא גבי הכחשה כתב היינו עמכם ועם ההורג ובסיפא גבי הזמה דייק לכתוב הייתם עמנו משמע דעיקר חילוקו בין אומרו עמנו הייתם להיינו עמכם דבעמנו הייתם כיון שסותר גם מקום הגדת העדות הוה הזמה ובעמכם היינו דאין סותר המקום הוה זה הכחשה שוב ראיתי בנתיבות המשפט (חו"מ סי' ל"ח) שכתב להדיא כן דעיקר הקפידה הוא בזה אם אמר היינו עמכם אף שלא הזכיר הלוה והמלוה רק העדים בלבד כיון שלא סתר המקום הוה הכחשה והיכי שאמר עמנו הייתם אף דנכחש ג"כ גוף הדבר לא איכפת לן והוה הזמה ועיי"ש שמיישב בזה הקושיא המפורסמה שהקשו על הרמב"ם מההיא דסנהדרין (דף ט' ע"ב) דאמר ר"י פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולדברי הרמב"ם הא הוה זה עדות שאי אתה יכול להזימם דהא אם יאמרו להן עמנו הייתם על כרחך גם הנרבע היה עמהם וא"כ המעשה הוא שקר והוי הכחשה בהדי הזמה ולדעת הרמב"ם לא הוה זה הזמה ולדעת הרמב"ם לא הוה זה הזמה ותירץ הנתיבות דהקושיא הוא רק לפי כוונת הלחם משנה דהקפידה הוא דוקא מחמת שהזכיר גם הלוה והוה הכחשה בהדי הזמה ולא מהני ולהכי שפיר הקשו מההיא דסנהדרין אכן באמת סובר הרמב"ם דהיכי דהיה הזמה לא איכפת לן אם גם היה הכחשה בהדה ורק הכא כיון שאמרו היינו עמכם ולא סתרו המקום לא מיקרי כלל הזמה ולכן בההיא דסנהדרין כיון דהוה הזמה מעליא לא איכפת לן גם אם יש הכחשה זהו תכן דבריו אף שאין זה לשונו ממש אכן לבד שבעיקר הדין אינו יודע שום חילוק בין אם אומרים שהיו במקום זה או מקום אחר דבהזמה בעינן רק שיסתרו את גופן של עדים ובאיזה אופן שיוסתר אם על ידי עמנו הייתם או היינו עמכם הרי זו הזמה דמאי שנא וכן כתב התומים שם להדיא דאין חילוק והביא כן נמי בשם המוהרי"ן לב דסובר הכי לדבר פשוט ונהי דלענ"ד שאין זה פשוט כל כך ומצד הסברא היה נראה שפיר לחלק ביניהם דבשלמא באומרים הייתם עמנו במקום אחר אין מזימין כ"א גופן של עדים שהם לא ראו אבל המעשה יש לומר שהיה כן במקום פלוני כדברי העדים ולהכי מיקרי זה הזמה כיון שאין זה אלא בגוף העדים משא"כ אם אמרו עמכם היינו באותו מקום שתאמרו ששם היה המעשה ולא ראינו שום מעשה הרי ממילא הוכחש גם המעשה דאי אפשר לומר שהמעשה היה במקום אחר דמהיכי תיתי נימא כו מעצמינו כיון שגם העדים לא העידו על מקום אחר ולכן היה ראוי שפיר לקרות זה בשם הכחשה אכן עכ"פ בדברי הרמב"ם אי אפשר לפרש כן דאם נאמר שהייתם עמנו הוה הזמה אע"ג דנכחש המעשה הא הרמב"ם כתב להדיא בטעם הזמה הואיל ולא נכחש המעשה וחזר ושנה כן כמה פעמים ולמעיין היטב בלשון הרמב"ם אי אפשר בשום אופן לומר שכוונתו הוא כפירוש הנתיבות ובע"כ כהבנת הלחם משנה דהפטור ברישא הוא משום שיש גם הכחשה בהדי ההזמה ולא מיקרי הזמה כ"א היכי שאינו נסתר אלא גוף העדים בלבד והיכי דנסתר גם המעשה לא מחייבינן כאשר זמם ומה שתמה הלחם משנה מאין למד הרמב"ם כן דבגמרא אמרו עד שתשקר גופן של עדות וכיון שאמרו עמנו הייתם הרי הוסרו גופן של עדים וא"כ מאי איכפת לן אם גם הזכיר הלוה והמלוה נמי לא קשה מידי דבירושלמי במכות מפורש כדברי הרמב"ם ויליף זה מקרא דבעינן דוקא שלא יהא שום הכחשה כ"א בגוף העדים בלבד ועיין שם במראה הפנים שעל הירושלמי שציין שזה יהיה מקור הרמב"ם. ואחרי שביארנו דהעיקר הוא כהלחם משנה יוחזר הקושיא על הרמב"ם מההיא דסנהדרין ונוסיף בזה עוד קושיות של האחרונים על הרמב"ם, א' קושית המוהרי"ן לב מהך דסוגיין דמוקי אביי דאפכינהו ואזמינהו הרי יש גם הכחשה בהרי הזמה ונהי דלתירוץ הראשון שבתוספת ד"ה דאפכינהו דמיירי דההזמה היתה מקודם ואח"כ לאחר כדי דיבור אפכינהו לא קשה מידי על הרמב"ם אכן לשון הש"ס משמע דההכחשה היתה מקודם ואפ"ה מהני ובספר דורש לציון (דרוש י"ג) הביא הקושיא ממכות (דף ה' ע"א) דאמר רבא גבי קנס דעדים שהעידו באחד בשבת גנב וטבח ובאו המזימים ואמרו באחד בשבת הייתם עמנו אלא שבשני בשבת טבח הרי אלו זוממין ומשלמין והא הוה הכחשה בהדי הזמה דהא הראשונים אמרו באחד בשבת נגמר דינו והאחרונים שאמרו בערב בשבת או בשני בשבת נגמר דינו מכחישים אותם ואומרים שבאחד בשבת לא נגמר הדין ולהרמב"ם אמאי חייבים הא הוה הכחשה בהדי הזמה ועוד בה שלישיה קושית המקנה שהקשה עוד מהא דאמר רב שליח נעשה עד (קדושין דף מ"ג) ולשיטת הרמב"ם היאך נעשה השליח עד הא הוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימן דאם יזימו אותם הו"ל הכחשה לגוף העדות, ולתרץ כל זה נראה לי יסוד אחר בכוונת הרמב"ם שלפי"ז יתורצו כל הקושיות דהוה בטעם דהזמה עדיף מהכחשה להאמין המזימין מבואר בטור (חו"מ סי' ל"ח) כיון שמעידים על גופם של עדים והוה כאילו העידו עליהם שהרגו את הנפש או שחיללו את השבת והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך עכ"ל הטור ביאור הדבר שאע"ג דעל ידי הכחשה בגוף המעשה ממילא נמי שלדבריהם העידו עדות שקר וכן על ידי הזמה שיזומו העדים ממילא בטל גוף המעשה שהעידו עליה מ"מ אנו נדין רק על מה שהעידו בפיהם ולכן כשהכחישו המעשה אין אנו תולין לומר שנתכוונו בזה לפסול העדים לעשותם עדי שקר כיון ששקר העידו אלא כוונתם רק לבטל המעשה כיון שאין אנו שומעין בדבריהם שום רמז במה שנוגע להעדים כ"א על המעשה ועל זה אין אלו נאמנים יותר מן הראשונים ולהיפך כשלא יזכירו כ"א עמנו הייתם היינו על גוף העדים ומגוף המעשה לא יזכירו כלל אין אנו תולין לומר שכוונת הזמתן הוא לבטל החיוב שהעידו העדים אלא לא נתכוונו כ"א לפסול העדים ועל זה שפיר מהימני וכל זה הוא אם האחרונים לא יזכירו בעדותם אלא או הכחשה לחוד או הזמה לחוד אי אנו דנון שפיר לפי הגדת העדים משא"כ אם האחרונים הזכירו בעדותם שני ענינים היינו שאמרו עמנו הייתם וגם הלוה והמלוה אז בע"כ מוכרחים אנו לומר שגם באומרם עמנו הייתם על העדים לא נתכוונו לפסול את העדים אלא לבטל גוף החיוב דאי כוונתם לפסול העדים למה להם להזכיר שגם הלוה והמלוה היה עמהם והוספה הזאת תחליש כח ההזמה ומגלה לפנינו כוונת לב העדים שגם באומרם עמנו הייתם לארצו רצו כ"א לבטל החיוב ועל זה אין נאמנים יותר מהראשונים ולהכי לא דיינינן בהו דין הזמה ואין זה מטעם דהכחשה בהדי הזמה לאו כלום הוא כהבנת הלחם משנה אלא משום דעל ידי ההכחשה יתברר לפנינו שאין בזה שום הזמה כלל ואפי שפיר מאוד לשון הרמכ"ם שכתב דאם אמרו אתם והלוה עמנו הייתם הרי זו הכחשה ולא אמר משום שיש הכחשה בהדי הזמה משמע להדיא כדברינו שאם הוסיפו גם ענין הנוגע גם להכחשת ההעשה אין בזה שום הזמה וכל עדותם אינו כ"א הכחשה וסרה בזה גם הקושיא מסנהדרין ומקדושין דהא התם לא היה שום הוספה בדברי המזימים רק שממילא היה בזה הכחשה בהדי הזמה וזה לא יזיק כלל וכמה שכתבתי. וגם הקושיא של הדורש לציון מההיא דמכות יתורץ נמי דלא קרב כל ההכחשה המוזכרת בדברי הרמב"ם לההכחשה המוזכרת בש"ס דמכות בדברי רבא דמה שהזכיר הרמב"ם היינו שאמרו להעדים אתם והלוה והמלוה עמנו הייתם ולהד"ם לא זה הלוה לזה א"כ לפי דברי המזימים נתבטל כל החיוב שהעידו בזה הראשונים לא כן בדינא דרבא במכות שם הוה ההכחשה שהכחישו רק היום דבאותו יום שהעידו העדים לא היה זה המעשה אלא ביום שלפניו או שלאחריו כמבואר שם ויש לומר שהכחשה כזאת המוזכרת בדברי הרמב"ם היינו כשמבטלים לגמרי החיוב איה"נ דהכחשה כזאת תחליש לנו כח ההזמה ומגרעת מאילו עדים האחרונים לא הזכירו כלל ההכחשה דאז היינו תולים שכוונתם לפסול העדים אבל על ידי שהוסופו גם לבטל המעשה אנו תולים שגם באומרם עמנו הייתם נתכוונו לזה דכיון שאמירתם עמנו הייתם נוכל לתלות שכוונתם בזה לבטל המעשה דממילא כיון שהעדים לא ראו נתבטל המעשה וזכירת ההכחשה לא תועיל לפסול את העדים להכי אנו תולין שרק לדבר אחד נתכוונו שתועיל שני האמירות משא"כ ההכחשה שבדברי רבא לבד שלא תחליש כח ההזמה אלא אדרבה עוד תברר לנו ביותר כוונת האחרונים שכוונתם באומרם עמנו הייתם לא בא כ"א לפסול העדים דאם לבטל המעשה הא גם לדבריהם לא נתבטל החיוב וסוף סוף נתחייב זה לזה אלא שהיה ביום אחר וא"כ כל הטורח שטרחו להכחיש את העדים למה אלא ודאי שכוונתם אינו כ"א לפסול העדים וזה אמת ויציב בעזה"י ולפלא על גאון דכוותיה שקרבם זה לזה. אכן קושית המוהרי"ן לב מהך דסוגיין אכתי יקשה דהכא אי אפשר לומר כנ"ל דלדבריהם יש נ"מ בענין החיוב דלדברי הראשונים צריך הרב לשלם בעד העין ולהאחרונים אין צריך לשלם כ"א בעד השן אכן יש ליישב נמי עפ"י היסוד הנ"ל דכיון שרק על ידי הוספת הספור מגוף המעשה מבינים אנו שגם אומרם עמנו הייתם הוא הכחשה ממילא לא שיוך זה כ"א היכי שנתבטל המעשה על ידי הוספת איזה דיבור אכן כשהעדים לא הזכירו שום רמז מגוף המעשה ובכל זה נסתר גוף המעשה כמו בפלוני רבעני שהעדים לא הזכירו יותר כ"א עמנו הייתם אלא שממילא נכחש גם המעשה שפיר דיינינן בהו כאשר זמם כיון שמפי המזימים לא נשמע שום דיבור זולת מגוף העדים להכי תלינן כוונתם רק לפסול העדים ומתורץ הקושיא מקדושין ומסנהדרין וכן להיפך אף אם העדים הוסיפו בדבריהם הוספת דברים שנוגעיו לגוף המעשה רק שפל ידי הוספת הדברים לא באו רק לבטל חיוב של הראשונים כ"א לחייבו פדות אחריתא וכגון במיפך והזמה דהמזימים אמרו שסימא פינו והדר שינו ואם לא הזכירו זה אלא שאמרו עמנו הייתם לחוד היה בטל החיוב לגמרי והוצרכו להוסיף שיש כאן חיוב עג הרב באופן זה אין מההוספה שום ראיה שבאמרם עמנו הייתם כוונתם נמי לבטל המעשה דבאמת יש לומר שבאומרם עמנו הייתם כוונתם לפסול העדים כמו שניכר הלשון שהזכירו העדים וכשרצו לחייב את הרב היו מוכרחים להוסיף עוד להפוך המעשה ובזה יתורץ גם הקושיא מקנס דבמכות וזולת זה יש ליישב הקושיא ממיפך והזמה שבסוגיין עפ"י מה שכתבו התוספת בד"ה דאפכינהו דמיירי שהזמה היתה מקודם ואח"כ כדי דיבור הכחישו וראיתי שגם בנתיבות תירץ כן ופשוט. ואמנם לא הוצרכתי לכל זה האריכות כ"א לתרץ הקושיא מסוגיין והקושיות האחרות שהקשו על הרמב"ם שהבאתי בזה אבל על הקושיא מסנהדרין מפלוני רבעני וכן קושית המקנה משליח נעשה עד יש ליישב באופן אחר דלכאורה יש ליישב עפמ"ש הנתיבות בטעם של הרמב"ם דכיון שעל ההכחשה נאמנים הראשונים כמו האחרונים דדוקא על הזמה נאמנים האחרונים דכיון דהוא בגופן של עדים הוה כאומרים לשנים חללתם את השבת או הרגתם את הנפש שאין נאמנים להכחישם בדבר שהעידו על גופם וה"נ בהזמה דהוא על גופן של עדים משא"כ בהכחשה שהם מכחישים זה את זה בגוף המעשה הראשונים נאמנים כמו האחרונים ולכן במקום שיש הכחשה והזמה כאחת כיון דבהכחשה נאמנים אלו כמו אלו ובטלה עדותם בזה וממילא שגם עדות ההזמה בטל כדין עדות שבטלה מקצתה דבטלה כולה עיי"ש וכיון שכן לא שייך האי דינא של הרמב"ם כ"א כשההכחשה היה על שני העדים הראשונים משא"כ אם ההזמה היה על שני העדים וההכחשה לא היה כ"א על אחד מהם דבזה לא בטל עדות ההכחשה דהא אין אחד מכחיש לשנים ממילא דבכה"ג מתקיים ההזמה ולפי"ז לא יקשה מפלוני רבעני דיש לומר דהתם מיירי שהעד השני המצטרף עם הנרבע אינו מעיד מי היה הנרבע ורק על הרובע הוא מעיד איך שראה שפלוני רבע לאיזה איש ומי היה הנרבע אינו יודע וממילא שגם כשהוזמו ליכא הכחשה כיון דההכחשה אינו רק על אחד ואין אחד מכחיש לשנים וממילא קיימא שפיר עדות ההזמה וגם משליח נעשה עד ודאי דלא קשה דהא התם רק עד אחד הוא דנעשה שליח והעד השני אינו שליח ואפשר לומר דמיירי שהעד השני אינו מעיד כ"א שראה שהאשה הזאת נתקדשה להמשלח הזה אבל מי היה המקדש אם שליח הזה או אחר זה לא ידע כי לא שם לבו להתבונן על זה או שלא יוכל כעת להכירו ובכן גם אם הוזמו השליח והעד שעמו ליכא כאן הכחשה בעצם הקדושין דאע"ג דלפי עדות השליח יש כאן נמי הכחשה בעצם הקדושין כיון דלדבריו הוא עצמו היה שליח המקדש ואחרי שהמזימים אומרים עמנו הייתם ממילא לא נתקדשה כלל אכן לדברי עדות השני יוכל להיות נמי שנתקדשה על ידי אחר וכיון שאין אחד מכחיש לשנים ממילא מתקיים שפיר עדות ההזמה אלא דאכתי יקשה מהא דאמר רב נחמן בקדושין שם דאמר לשנים צאו וקדשו הן הן שלוחיו הן הן עדיו והא התם שני השלוחים הוו עדים וא"כ הוה זה עדות שאי אתה יכול להזימם ושם בחבורי לקדושין הארכתי גם זה ליישב ואכ"מ יותר: